חולי נפש

[שמונה פרקים, פרק ראשון] 3

'מחלת נפש' הוא מושג שעבר מן העולם. כמובן, לא מפני שאין יותר אנשים שיש להם חולי נפשי אלא מפני שכיום נוהגים לקרוא לתופעות אלו הפרעות נפשיות שמבטאות סטייה מן הנורמות החברתיות. הוי אומר דבר שנחשב להפרעה נפשית בתרבות אחת עשוי להחשב מקובל בתרבות אחרת. כנראה שבעולם ללא עוגן מוסרי ברור אין מידות מוחלטות שנחשבות טובות או רעות. אך ליהדות יש מה לחדש גם בנושא זה.

הרמב"ם בשמונה פרקים משתמש במושג חולי נפש, ולמרבה הפלא הוא מרחיב את המושג הזה מאוד. כשם שלגוף יש מצב חולי ומצב בריאות, אף בנפש הדין כן. המידות הרעות מבטאות חוסר איזון של הנפש, לכן הן קרויות חולי נפש. בהתאמה, את הבריאות רואה הרמב"ם באיזון המידותי.

הרמב"ם לומד מן הידוע לכל על בריאות הגוף לעולם המידותי שנקרא בפיו בריאות הנפש. זהו פירוש מטאפורי מקורי למושג 'מבשרי אחזה אלוק'. וכך להשוואה בין בריאות הגוף לבריאות הנפש מוצא הרמב"ם השלכות מעניינות נוספות.

חולי הגוף מדמים לעיתים את המתוק למר ואת המר למתוק.יתרה מכך, אנשים חולים בגופם עלולים להתאוות לעיתים לדברים שלא יהיו בריאים להם ואף יזיקו. ממש כך הוא בעולם המידות והנפש. אדם תאוותן - או במונחי הרמב"ם – אדם שחולה במידת התאווה, עלול לחשוב שדווקא במילוי התאווה שלו בכל עת הוא יהיה מאושר. הוא אף עלול לחשוב שרק זה ישביע אותו ורק כך הוא יהיה מאושר. לעומת זאת החכם מכל אדם מלמד אותנו בספר משלי שלמעשה האמת היא הפוכה. 'ובטן רשעים תחסר', התאוותן לעולם ימות וחצי תאוותו בידו, הוא לעולם לא יהיה מרוצה. דווקא הרעבת התאווה היא זו שלאורך זמן עשויה להבריא את אותו אדם ולהביאו למצב של 'צדיק אוכל לשובע נפשו'. מבחינת התאוותן זה ממש מר לא למלא תאוותו אך לטווח ארוך דווקא זה המעשה הבריא והנכון עבורו.

השוואה חשובה נוספת היא זו הנוגעת לרופא. החולה בד"כ איננו יכול לרפא את עצמו. החולה בגופו לא מכיר את חלקי גופו ואת הקשרים ביניהם. זהו איננו אחד מתחומי עיסוקו ולכן מעולם לא השקיע זמן בתחום הזה. לכן הולך החולה לאנשים שהשקיעו זמן רב מחייהם על מנת להתמקצע בתחום – לרופאים.

כך גם חולה הנפש המידותי, הוא איננו מכיר את חלקי נפשו והרכבתם המיוחדת, הוא לא בקי בתורת הנפש וודאי שלא בנשמה. לכן כמו שניתן ללמוד מהחולה בגופו, עליו ללכת לרופא הנפשות. אך מי הוא רופא הנפשות? האם כל חכם תורני או כל רב מוכשר לעסוק בזה? לדעת הרמב"ם דווקא חכם שלמד את ענייני הגוף והנפש הוא המוכשר להחשב רופא נפשות.
ובימינו, חכם מחכמי התורה שעוסק בענייני הנפש, לומד את התורה הקשורה לתחום זה – בכתבי בעלי המוסר, החסידות והקבלה. ואולי יש להוסיף גם ידיעה בנפש האדם מהצד הפסיכולוגי וניסיון החיים. כמובן שמעבר לכל זה חשוב שהדמות איתה מתייעצים, אותו חכם הוא עצמו בריא בנפשו דהיינו מאוזן ומלא במידות הטובות. על אדם כזה ניתן לסמוך שיעזור לנו בהבראה מחולי המידות הרעות.