יום חמישי, 31 בינואר 2019

למה בכלל יש לתפילה נוסח קבוע? ואיך אני אמור למצוא את עצמי שם?



[תפילה 6] 



עולמנו נע בתנועת מטוטלת של התקדמות מול שיבה אל הטוב שבעבר. או בשפה ההיסטורית לאחר כל 'ימי ביניים', יופיע 'רנסאנס'. גם בשיבה לארץ ישראל, היו תנועות של שיבה להיסטוריה קדומה, אחד הניסיונות המוזרים יותר הייתה תנועת הכנענים.
בימינו ישנה שוב התעוררות גדולה לאותנטיות. ואין דבר שהאותנטיות חשובה בו יותר מתפילת האדם לקונו.


מתוך כך, אחת השאלות הראשונות שעולות לנו בנושא התפילה היא לגבי הנוסח שלה. התפילה היהודית מנוסחת נוסח קבוע שעלול לבטל את מאוויי הפרט. הנזק המשני [אך החמור יותר] מכך עלול להיות שהתפילה תהיה עלינו עול ושנתפלל לכל היותר כמצוות אנשים מלומדה. 

לכן אנחנו חייבים לשאול - מהו נוסח התפילה המקורי וכיצד ניתן כיום להתחבר ולכוון בתפילה?


כדאי שנראה יחד את לשונו של הרמב"ם בפתיחת הל' תפילה:


ב. ...חִיּוּב מִצְוָה זוֹ כָּךְ הוּא שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְחַנֵּן וּמִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם וּמַגִּיד שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַחַר כָּךְ שׁוֹאֵל צְרָכָיו שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶם בְּבַקָּשָׁה וּבִתְחִנָּה וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לַה' עַל הַטּוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לוֹ כָּל אֶחָד לְפִי כֹּחוֹ:


ג. אִם הָיָה רָגִיל מַרְבֶּה בִּתְחִנָּה וּבַקָּשָׁה וְאִם הָיָה עֲרַל שְׂפָתַיִם מְדַבֵּר כְּפִי יְכָלְתּוֹ וּבְכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְכֵן מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת כָּל אֶחָד כְּפִי יְכָלְתּוֹ. יֵשׁ מִתְפַּלֵּל פַּעַם אַחַת בְּיוֹם. וְיֵשׁ מִתְפַּלְּלִין פְּעָמִים הַרְבֵּה. וְהַכּל יִהְיוּ מִתְפַּלְּלִין נֹכַח הַמִּקְדָּשׁ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה. וְכֵן הָיָה הַדָּבָר תָּמִיד מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ וְעַד עֶזְרָא:


ד. כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל בִּימֵי נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע נִתְעָרְבוּ בְּפָרַס וְיָוָן וּשְׁאָר הָאֻמּוֹת וְנוֹלְדוּ לָהֶם בָּנִים בְּאַרְצוֹת הַגּוֹיִם וְאוֹתָן הַבָּנִים נִתְבַּלְבְּלוּ שְׂפָתָם וְהָיְתָה שְׂפַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְעֹרֶבֶת מִלְּשׁוֹנוֹת הַרְבֵּה וְכֵיוָן שֶׁהָיָה מְדַבֵּר אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ בְּלָשׁוֹן אַחַת אֶלָּא בְּשִׁבּוּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה יג-כד) 'וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית' וְגוֹ' (נחמיה יג-כד) 'וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וְעַם'. וּמִפְּנֵי זֶה כְּשֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן מִתְפַּלֵּל תִּקְצַר לְשׁוֹנוֹ לִשְׁאל חֲפָצָיו אוֹ לְהַגִּיד שֶׁבַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ עַד שֶׁיֵּעָרְבוּ עִמָּהּ לְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ כָּךְ עָמְדוּ וְתִקְּנוּ לָהֶם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת עַל הַסֵּדֶר. שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת שֶׁבַח לַה' וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת הוֹדָיָה. וְאֶמְצָעִיּוֹת יֵשׁ בָּהֶן שְׁאֵלַת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֵן כְּמוֹ אָבוֹת לְכָל חֶפְצֵי אִישׁ וָאִישׁ וּלְצָרְכֵי הַצִּבּוּר כֻּלָּן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֲרוּכוֹת בְּפִי הַכּל וְיִלְמְדוּ אוֹתָן וְתִהְיֶה תְּפִלַּת אֵלּוּ הָעִלְּגִים תְּפִלָּה שְׁלֵמָה כִּתְפִלַּת בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן הַצֶּחָה. וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה תִּקְּנוּ כָּל הַבְּרָכוֹת וְהַתְּפִלּוֹת מְסֻדָּרוֹת בְּפִי כָּל יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עִנְיַן כָּל בְּרָכָה עָרוּךְ בְּפִי הָעִלֵּג:


על פי הרמב"ם, יוצא שהנוסח הקבוע נתקן בשל העילגות. שכן מלכתחילה הייתה תפילת עמידה ללא נוסח קבוע, וכל אחד היה מתפלל בלשונו וסגנונו. אלא שכתוצאה מפגיעתה הרעה של הגלות המצב השתנה. לאחר שרבים לא ידעו עברית והתפללו שלא כראוי, תיקנו אנשי כנסת הגדולה נוסח קבוע כצורך בדיעבדי. כך נתקנה התפילה על צורכי הכלל שאמנם כוללים בתוכם גם את צורכי הפרט.


בהמשך הלכות תפילה אנו מוצאים כי עדיין יש אפשרות להתפלל בלשון שלך ועל מה שאתה רוצה בדיוק. ניתן להכניס את הבקשות האישיות שלנו לתוך כל ברכה לפי עניינה. ברפאנו להתפלל על רפואת חולה שבביתו וכדומה. ואם ישנו משהו נוסף שאדם רוצה להוסיף - יעשה זאת בשומע תפילה. 
כך נשמר האיזון ואדם יכול להתחבר לתפילתו הן מהצד האישי והן מהצד הכללי. 

מניסיוני האישי וכן מניסיונם של חברים, אני רואה חובה להוסיף[1]
כדי לפתח כוונה כנה בתפילה ישנה חובה גמורה להוסיף תפילות אישיות, לפחות בתחילת חינוכנו לתפילה.

כבר קבעו חז"ל 'אדם קרוב אצל עצמו', ולימדנו דוד המלך את כלל הזהב של התפילה - קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת[2]תפילה חייבת להיות מהמקום האמתי שהאדם נמצא בו ולא מתוך הצגה כלפי חוץ או אפילו מתוך המקום בו היה רוצה להיות. באופן טבעי אנו מרגישים קודם כל את עצמנו [אגוצנטריות], לאחר התבגרות מסוימת את המעגלים הקרובים לנו - משפחה וחברים, ורק לבסוף, לאחר התבגרות ועבודת המידות אנו מגיעים לאכפתיות אמתית מהכלל. לכן עלול להיות מצב שבו אנו מתפללים על מין 'כלל ישראל' תאורטי בעוד שאיננו חשים בכלל צורך לכך.
וכשם שיש חינוך לתפילה בכוונה כך עלול להיות חינוך לתפילה שלא בכוונה.

אז מה עדיין חסר כאן? דיבור על היחס בין צרכי הכלל לצרכי הפרט, וכן שאלה פרקטית פשוטה - לאור האמור לעיל, באיזו ברכה נכון שיכניס אדם תפילה על הפרנסה האישית שלו? בעניינים אלה נעסוק אי"ה ברשומה הבאה.  





[1] בעיקר אל מול קפיצת מדרגות לאמירות בנוסח: 'רצוי לא לבקש בקשות פרטיות בתוך התפילה, ואפילו לא בשומע תפילה, מפני שעיקר נוסח התפילה מכוון לענייני הכלל, וכשמרבים בבקשות פרטיות בתוך התפילה, האופי הכללי שלה מתבטל'. באופן כזה אדם עלול להישאר עם תפילה חלולה.
[2] ישנן דוגמאות הלכתיות רבות לכך שאף אם רק עלול להשתמע שקר אין להתפלל באופן הזה. עיין למשל – נשמת אדם כלל ה' סק"ד. וכן עיין בספר החינוך (מצוה תרו) שכתב: "ומן הענין הזה יש לנו ללמוד בתפלותינו ותחנונינו לפני השם ברוך הוא לדקדק מאד ולהזהר בלשון שלא לומר דבר לפני השם כי אם בדקדוק גדול, וזכור זה בני ושמרהו".

יום שישי, 25 בינואר 2019

גם אני מתנדנד


שאלתם את עצמכם פעם - למה יהודים מתנדנדים כשהם לומדים תורה?

לרבי יהודה הלוי הייתה תשובה מעניינת לשאלה הזו.

הוא אמר שהסיבה היא טכנית ואולי גם קצת בנאלית.
בעבר היו ללומדים מעט ספרים, ולכן היו יושבים בחבורה סביב ספר וכל אחד היה צריך מצד אחד להתקרב לראות ומצד שני לאפשר לחברו להתקרב לראות וכך נוצרה מעין תנועת נדנוד. הבאים אחריהם ראו זאת וחיקו את התנועה ומאז ועד היום כולנו מתנדנדים...

אך מרתק עוד יותר, ומשמעותי בהרבה, הטעם שעולה מבעל הטורים.

במעמד הר סיני נאמר: "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק". הגמרא מתארת שבכל פעם שה' דיבר מראש ההר, עם ישראל התמלא ביראה והתרחק ולאחר מכן ה' שלח באהבה מלאכים שידחפו אותם להתקרב. בעל הטורים מזהה שכאן התחילה תנועת המטוטלת היהודית.

בשפה הקבלית התנועה הזו נקראת רצוא ושוב שהם אהבה ויראה, קירוב וריחוק. בכל לימוד תורה אנו מתקרבים לחכמה עליונה באהבה ותשוקה אך מיד אנו נזכרים לפני מי אנו לומדים, ועד כמה התורה עמוקה וקדושה ומתרחקים בהכנעה ויראה. ולאחר מכן שוב האהבה מקלקלת את השורה ואנו חוזרים אל הלימוד וחוזר חלילה.

מצד אחד התורה שלי, מצד שני היא גדולה עלי. אני מתנדנד.

זו הגישה הכי נכונה ללימוד תורה.


[לעוד טעמים להתנדנדות ולמאמר המלא - לחצו כאן]

יום שישי, 18 בינואר 2019

משה קורע את הים





שבוע לאחר מכות מצריים מגיע נס שקובע יום טוב לעצמו [שביעי של פסח] - קריעת ים סוף. 
מה כל כך מיוחד בנס הזה?

הסוד טמון בפסוק הבא: 'ויאמר ה' אל משה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו'. 
מה אתם מבינים שמשה היה צריך לעשות עם המטה?

החזקוני מסביר שמשה היה צריך להזיז את המטה הצידה כדי לבקוע את הים דווקא בהטיית היד שלו. לא עוד מטה אלוקים שעושה ניסים, עכשיו היד של משה היא הפועלת.

הנס הזה נועד להראות את המעלה העצמית של ישראל - ראויים סדרי בראשית להשתנות עבורכם!

עם שברובו היה בעל רוח של עבדות עם שלא מוכן אפילו להלחם במצרים מוכים עשר מכות, העם הזה פתאום עומד ורואה שכשהנציג שלהם מרים את היד, הים נקרע ובולע את האדונים לשעבר. 

וכהשלמה מדהימה לזה - הניסים הקודמים נעשו בזכות ברית המילה והפסח, בזכות מה נעשה נס קריעת הים? 
האור החיים הקדוש והלשם מסבירים דבר אחד - בזכות עצם האמונה והבטחון בה' שיבקע להם את הים, שהם ראויים. 'דבר אל בני ישראל ויסעו'. 

הרעיון זה משלים בצורה נפלאה את סדרת החינוך שעם ישראל עובר. 
גם בלי מעשים מיוחדים, אתם ראויים. 'עצם הקשר בינינו' ,אומר ה' לישראל, 'מספיק כדי לנצח כל מכשול'.

יהי רצון שנדע את גדלותנו ומתוך כך את עצמותנו!

[קרדיט על הציור - הרב ד"ר צבי פנטון זצ"ל]

יום חמישי, 17 בינואר 2019

לא נשאיר את הילדים במצרים!




בתחילת הפרשה מתחיל להרקם דיל. פרעה מתרכך ומחליט לשלח אך לא את כולם. על הטף והנשים נופלת העסקה שכל מצרים ייחלה לה ופרעה חוטף את הארבה. 

פרעה מבין שהמפתח לנצח את עם ישראל נמצא בחינוך הילדים. אם הילדים יגדלו במיצרי הדעת שלו אז כל ה'חג לה' לנו' הזה, יתברר רק כאפיזודה חולפת. 🌬

ובחזרה לזמן שלנו -
השבוע נחשפנו לשני ניסיונות להשפיע על השיח דרך הטף.
ספר ילדים צבעוני ומושקע בשם 'כל אחד והמשפחה שלו' וסרטון של מולי וצומי מערוץ הופ. 
שניהם מעודדים בפועל את שבירת מוסד המשפחה היהודי. באחד מהם גם לגיטימציה ,על גבול העידוד, להתבוללות. 

אם חפצי חיים אנחנו, נבין את מה שפרעה הבין מזמן - חינוך הילדים בנפשנו הוא!

נחנך לאהבה, ליראה, לתורה  ולמצוות. ויחד עם הילדים נצא ממצרים.

יום שישי, 4 בינואר 2019

ירושלים ורומא



חז"ל מוסרים לנו כי כשעולה ירושלים נופלת רומא ובהיפך - להיפך חס וחלילה. ירושלים היא בירת הנצח של העם היהודי ובעז"ה עוד תהיה בירת העולם, בה לכל מתפלל באנושות יהיה מקום. ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים. 
רומא, גם היא טוענת לכתר דומה - רומא קראה לעצמה "Caput Mundi " שמשמעו בלטינית – "בירת העולם".

אז מהו ההבדל הכל כך מהותי ביניהן? 

הרשו לי להציג את שני הסיפורים שמבטאים הכי טוב את ההבדל המהותי בין יסוד ירושלים ליסוד רומא. 

סיפורה של רומא:

    העיר רומא נוסדה בשנת 753 לפנה"ס על ידי רומולוס. האגדה הרומאית המסורתית מספרת כי לרומלוס היה  אח תאום בשם רמוס ושניהם ננטשו כתינוקות פליטי חרב באזור אשר לימים הפך לרומא. הם נמצאו ע"י זאבה שהניקה וגידלה אותם[2].  אבל כשבגרו הילדים חלחלה אליהם ההכרה כי אין מקום לשניהם על שבעת הגבעות היפות ואז רומולוס נלחם ברמוס, הרג אותו והפך לשליט הראשון של רומא! עד היום סמלה של רומא הוא הזאבה אשר טיפלה באחים, רומולוס ורמוס, המייסדים האגדיים של העיר.

    סיפורה של ירושלים:

המקום אשר נבנה שם בית קדשנו ותפארתנו היה מאז שדה ירושה לשני אחים. ויהי לאחד מהם אשה ובנים ולאחיו אין לו אשה ובנים. וישבו יחדיו בבית אחד שלמים שקטים ושמחים בחלקתם אשר ירשו מאביהם ויעבדו את השדה בזעת אפיהם.

ויהי בימי קציר חטים ויאלמו אלומים בתוך השדה ויחבטו את השבלים. ויעשו שני עמרים שוים מן התבואה אשר לקטו, עומר אחד לכל אחד מהם ויניחום שם בשדה.

בלילה ההוא כששכב על מיטתו האח אשר אין לו אשה ובנים אמר בליבו: אני יושב לבדי ואין איש אתי להטריפו לחם חקו. לא כן אחי, כי יש לו אשה ובנים ולמה יהיה חלקי כחלקו. ויקם בעוד לילה וילך בסתר כגנב. ויקח אלומים מן העומר אשר לו ויתן אותם על עומר אחיו.

וגם אחיו אמר אל אשתו : לא טוב לחלק לשני חלקים שווים הדגן אשר בשדה, חציו לי וחציו לאחי, כי מנת חלקי טובה ממנו, אשר נתן לי יי אשה ובנים. והוא הולך ערירי ואין לו גילה ורנן כי אם התבואה אשר ילקוט בשדה. לכן בואי עמי אשתי ובסתר נוסיף מחלקנו על חלקו. ויעשו כן.

ויהי בבוקר ויתמהו האנשים בראות העמרים שוים כאשר בראשונה, ולא דיברו מאומה ביום ההוא. ויוסיפו לעשות כדבר הזה גם בלילה השני, גם בלילה השלישי והרביעי. ובבקר בבקר ימצאו העמרים שוים. ויחשב כל אחד בלבבו לחקור הדבר. וילך כל אחד בלילה לעשות מעשהו. ויקר איש אל אחיו ואלומותיו בידו. ויוודע הדבר, ויחבקו איש אל אחיו וישקו איש אל רעהו ויודו ליי אשר נתן לכל אחד מהם אח טוב מעללים הולך צדק ומישרים. והנה חפץ יי במקום ההוא אשר חשבו בו שני האחים המחשבה הטובה בו, עשו המעשה הטוב. לכן ברכו אנשי תבל ויבחרו בני ישראל לבנות בית ליי"[1].

שני סיפורים על אחים אבל איזו תהום ביניהם - 

רומא היא בירת התככים והאינטריגות. ברומא החזק שורד ועדיף לבד. סיסמתה - אדם לאדם זאב. 

ירושלים לעומתה מבטאת את אהבת האחים הגוברת על כל מכשול, את האכפתיות והאחריות ההדדית. בירושלים נעשים כל ישראל חברים.

ההבדל פשוט - שנאה או אהבה. אי אפשר יחד.









[1] הגירסה העברית הכתובה  הכי ותיקה  של האגדה היא זו שהופיעה בספר של הרב ישראל קושטא (1819-1897) , ספר מקראה לבני הנעורים- הראשון  מסוגו . הספר נדפס בדפוס בליבורנו  ב-1851 ונשא את השם " ספר מקוה ישראל". גם אם סיפור זה איננו אותנטי עצם העובדה שנכנס כל כך בקלות לנרטיב היהודי מעידה כאלף עדים על ההבדל המדובר. ועיין גם ילק"ש שמואל א רמז קכו.

[2] בהקשר זה ראוי לציין כי במציאות אולי הייתה זאת אישה ששמה היה לופה שפירושו זאבה בלטינית ומשם הגיע הבילבול. 






החסד הכי אדיר בעולם


פרשת ויצא אינה מהפרשות הפשוטות בתורה.
לפניכם כמה שאלות שעולות מהסיפור שמספרת לנו הפרשה:
  • כיצד בפועל מרמה לבן את יעקב בדבר כה קריטי?
  • מדוע לאחר שיעקב כבר מגלה שרימו אותו הוא מוכן לעבוד עוד שבע שנים עבור רחל – הרי כבר עבד פעם אחת?
  • מה העמדה של לאה בנוגע למעשה הרמאות הזה, מדוע היא לא מסרבת 'לקחת' את הבעל של אחותה?
  • כיצד יכולה לאה לומר לרחל: 'המעט קחתך את אישי ולקחת גם מדודאי בני' – הרי לאה היא זו שלקחה את בעלה של רחל?!
  • אם לאה אכן אמרה אמירה כה נוראית מדוע בכל זאת נתן לה ה' בן בעקבות המעשה?


ברשותכם אספר את הסיפור בצורה מעט מרעננת, והשאלות הקשות יקבלו מענה בדרך ממילא[1].

רחל ולאה נולדו כתאומות זהות לאביהן לבן ולאמן עדינה[2]. במקביל, לרבקה אחות לבן ולבעלה יצחק נולדו תאומים, יעקב ועשיו. אך טבעי היה כי הבכור יתחתן עם הבכורה והצעיר עם הצעירה. כך ה'מיועדת' הטבעית לעשיו הייתה אמורה להיות לאה. לכן התורה מדגישה את עובדת רכותן של עיניה של לאה[3] – משהגיעו לחרן השמועות אודות אופיו הבעייתי של עשיו, לאה הצעירה לא הפסיקה לבכות ולהתפלל שלא תיפול בחלקו. כאשר יעקב פוגש לראשונה את רחל הייתה זו אהבה ממבט ראשון, אך משהו בתוכה לא היה שלם. דאגה גדולה לאחותה קיננה בלבה הטהור.

ואולי, מראש הציגה רחל לאחותה לאה מצג שווא בו היא משמשת מעין שליחה בין יעקב לבינה ובעצם יעקב מעוניין בה (בלאה) מעיקרא. את הסימנים[4] לא מסרה רחל ללאה כאומרת קחי את סימניי ואת בעלי, אלא בצורה מתוחכמת בהרבה – היא עשתה זאת כאילו היא רק מעבירה אליה את המסר מיעקב. רחל לא הייתה כפופה ללבן כלל ועיקר[5] ויכלה בקלות שלא לרמות את בעלה לעתיד אך היא עשתה זאת בכל זאת מתוך הכרה מלאה שנבעה מטוב ליבה והיכרותה עם ליבו הגדול של יעקב. זו גם הסיבה שלאה לא התנגדה, בחושבה שיעקב באמת ובתמים רוצה בה היא פשוט שמחה על כך. ובאמת, רחל סוללת את דרכה של אחותה לבניית בית נאמן בישראל עם יעקב, כעצתו של לבן אך כלל לא מטעמיו האינטרסנטיים. כדי שהמזימה תצליח לבן מצידו דאג לעשות את הכל בחסות משתה יין[6] וסמך על עובדת היות הבנות דומות עד מאוד כאמור,  נקודה נוספת שסייעה ל'אירוע' לעבור בשלום היא צניעותו המופלגת של יעקב[7].

ואכן, רק בבוקר מבחין יעקב שמדובר בעצם בלאה. מסתבר שבהבחינו יעקב אינו פונה ללבן אלא בראש ובראשונה לרחל, ואולי מסתבר אפילו יותר שרחל מקדימה ופונה אליו להסביר לו את מעשיה. היא מסבירה לו את המצב המורכב, את ההצלה של לאה מציפורני עשיו, ואת הדרך בה היא פעלה ובכך מציעה לו להפוך להיות שותף סוד. יתרה מכך, באחד המדרשים (בר''ר ע, יט) מתואר דו שיח בין לאה ליעקב שבה מסבירה לאה את מעשיה על ידי הצבעתה על רמאותו של יעקב. ניתן לומר שדו שיח זה לא התרחש במציאות אלא היה מעין מה שלאה יכלה לטעון. יש כאן טענת עומק גדולה - במעשה הרמאות שלך קבלת על עצמך את ברכתו של עשיו ואת נחלתו. הברכה אינה עניין חיצוני אלא באה יחד עם תפקידיו של עשיו, וזה אומר בין היתר שקבלת גם אחריות על אשתו - עלי. ואכן יעקב לא מתחמק. על מנת שלא להעליב את לאה הוא מתחייב לעבוד שבע שנים נוספות ברחל כאילו הראשונות היו אכן עבור לאה. ועד סוף ימיהם לא מגלים יעקב ורחל ללאה את שנעשה. לכן, לאה חושבת שיעקב הוא אכן 'אישה' (האיש שלה) ורחל היא זו שלקחה את בעלה. עובדה זו שופכת אור נוסף גם על מהלך חיים שלם שלא מצביע על הכרת הטוב מיוחדת מצידה או מצד בניה כלפי רחל ובניה. אדרבה ישנה מעין תחרות סמויה על ליבו של יעקב ועל בניין בית ישראל. 

על אף אהבתו של יעקב אליה[8], חש לבה הרגיש של לאה שיעקב מעדיף את אחותה רחל, ולכן היא מפתחת מעין תסכול סמוי כלפיה. במקרה של הדודאים השיחה הזו הגיעה למעין מיצוי. לאה אומרת לרחל משפט משונה - 'המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני?!', אלא שלאה מתכוונת לכך במלוא הרצינות, משום שזו בדיוק הייתה המציאות למיטב ידיעתה, ולכן היא גם לא נענשת על המשפט הזה. רחל, בגדלותה, לא מעמידה אותה על טעותה אלא אומרת בהכנעה 'ושכב עמך הלילה'. כביכול מסכימה היא לחוסר הצדק עליו דיברה לאה. בפשט התורה נראה כי דווקא לאחר מכן, בהשלמת החסד בצורתו העילאית ביותר זכתה גם רחל לחבוק בן משלה - 'ויזכור אלוקים את רחל'.     

אין פרויקט חסד דומה לזה, אחות הכניסה צרתה לביתה ודאגה שלא תישאר שום אפשרות לקחת קרדיט על המעשה הטוב. אין פלאי יותר מזוג שמקריב משהו מהאינטימיות שביניהם למען צד שלישי שאסור שיישאר לבד. לאור זאת כמה סיפורי המשך יתפרשו בצורה מעניינת בהרבה. 

חז"ל מספרים כי דינה בת לאה הייתה מיועדת לעשיו ויכלה להחזירו בתשובה אלא שמנע זאת יעקב והחביא אותה מפניו ואף נענש על כך. אומרת התורה כביכול - גם עם עשיו אחיך היה לך לעשות חסד.

אם נתחבר כעת לפרשנות של הרמב"ן יתגלה לנו דבר מדהים. הרמב"ן מסביר שיעקב עבר כאן על איסור נשיאת שתי אחיות אלא שהדבר היה מפני שנשא אותן בחו"ל ושם לא קיימו האבות את כל התורה. ואכן עם הכניסה לארץ הייתה צריכה למות אחת האחיות כביכול על מנת שלא יחיו בעבירה. וכך מצאה רחל את מקום קבורתה בדרך, בבית לחם. כשרחל קבלה על עצמה את החסד האדיר הזה היא גם קבלה על עצמה למות עבור אחותה שכן כעת היא תהיה האחות השניה.
מצמרר עד מאוד לחשוב שזו גם הסיבה שהמדרש מסביר על מקום קבורתה של רחל - על מנת שתעורר סנגוריה על בניה. אכן מקום הקבורה של רחל טעון במשמעות עמוקה של אהבה ואכפתיות כלפי עם ישראל כולו.

סיפור יוסף בן רחל והאחים בני לאה מהווה אנטיתזה למעשה של רחל, תוך כפיות טובה נוראית. רחל מסרה נפשה למען אחותה ואילו האחים מבקשים לקחת את חיי בנה ולבסוף חומלים עליו ו'רק' מוכרים אותו. תיקון מסוים לכך הוא בפרשת ויגש , שם מנהיגם  של בני לאה [הלוא הוא יהודה] מוכן למסור נפש עבור אחיו בנימין, בנה של רחל. והאהבה והערבות ההדדית היא הסיבה גם לכך שבית המקדש נבנה בחלקם (ילק"ש שמואל רמז קכו). 

כך נבנה בית ישראל על אדני האחווה האכפתיות והאחריות אשה אל אחותה ואיש אל אחיו - אשר בנו שתיהן את בית ישראל. 

מאמר זה מקבל השלמה חשובה במאמר על יחסי יוסף והאחים.
נקודות נוספות במהלך כללי זה יתבארו במאמר הבא - אנשים, אחים אנחנו!


[1] הרעיון שלפניכם מורכב משיטות פרשנים מרובות. אשתדל להראות מקור לכל אחד מהחידושים אך אם תוכלו להוסיף מקורות בתגובות – אשמח. לאחר זמן שמעתי שמהלך זה נאמר גם בשם רב שלום שבדרון, אך אינני יודע מה המקור.
[2] כך מפורש בברייתא דסדר עולם רבה פרק ב', בספר הישר (תולדות ו) ועוד.
[3] מד"ר ויצא פרשה ע, טז. יש לציין כי בפשט התורה נראה כי זה ההבדל היחיד בין האחיות.
[4] הסימנים כפי שהתפרשו בספר חסד לאברהם – אחיזה בבהן רגל ימין, בהן יד ימין, ואוזן ימין.
[5] כפי שרואים במעשה גניבת התרפים.
[6] 'ויעש לבן משתה'.
[7] הן הצניעות שלפני החתונה והן ההלכה הנובעת ממנהג הצניעות של ישראל שלא לשמש לאור הנר.
[8] בראשית כט, ל וַיֶּאֱהַ֥ב גַּֽם־אֶת־רָחֵ֖ל מִלֵּאָ֑ה, אוהח"ק ועוד מפרשים שם.