יום חמישי, 31 באוקטובר 2019

ענית אמן על ברכה הנתונה במחלוקת



שאלה: ראובן נוהג כשיטת הפוסקים שתערובת יין עם מים צריך להיות מעל מחצית יין על מנת לברך בורא פרי הגפן. והוא שומע קידוש משמעון שסומך על השיטות שמספיק מעט[1] יין בתערובת על מנת לברך בורא פרי הגפן. האם  לראובן מותר לענות 'אמן' על ברכתו של שמעון?
תשובה:
הקדמה: זוהי שאלה כללית, האם יש לענות אמן על ברכה הנתונה במחלוקת הפוסקים. לדוגמא: ברכות ההלל בראש חודש, ברכה על תפילין של ראש, ברכה על קריאת מגילות בשבתות חול המועד וכן ברכה על קריאת מגילת איכה ב-ט' באב, ברכות ההפטרה בתענית ציבור בתפילת מנחה, ברכה ראשונה על כוס שניה ורביעית בליל הסדר, מנהג התימנים לברך 'לישב בסוכה' על כל כניסה לסוכה אפי' בלי לאכול או לישון. וכן יש לדון על ענית אמן על ברכת מעין שבע בליל ט"ו בניסן שחל בשבת לנוהגים ע"פ השו"ע שלא לאומרו, אך מתפללים בבית כנסת שנוהגים ע"פ הרש"ש לאומרו. בנוסף יש לדון בענית אמן לאשכנזים על ברכת הגומל שנוהגים הספרדים לברכו באופנים שבהם אשכנזים לא מברכים.
נשתדל לברר את הנקודה הכללית והיסודית הנוגעת בכל הנקודות יחד, אך יש לדעת שכל דיון זוקק בירור לעצמו, אך לא כאן המקום[2].
על ברכה לבטלה אסור לענות אמן, כמו שפסק השו"ע[3]: "כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן".
יש לעיין האם הלכה זו נאמרה גם בברכה מסופקת, או שמא עליה מותר לענות אמן?
הרמב"ם בתשובה כתב[4] שאין לענות אמן על ברכות מסופקות. עפ"ז כתב הגר"ע יוסף בספריו[5] שאין לאדם לענות אמן על ברכה שלפי רבותיו אסור לברך, למרות שהמברך אומר ברכה זו בהיתר ע"פ מנהג אבותיו ופסק רבותיו.
בנוסף לכך מביא הגר"ע יוסף  את דברי התשב"ץ[6] שלא ענה אמן על ברכת הקידוש בליל שבת בבית הכנסת, משום שסבר שזו ברכה לבטלה, שלדעתו אין לקדש בליל שבת בבית הכנסת.
אמנם יש לדון בראיות אלו כדלקמן:
ראשית מה שהביא מתשובת הרמב"ם יש לדחות שהרי תשובה זו עוסקת בעניית אמן על ברכה שאין לברכה להלכה למעשה בגלל ספק. יתכן לומר שהמברך משום שכך הורו לו רבותיו, אפשר שיודה הרמב"ם שיש לענות על ברכתו.
וכן ראייתו מדברי התשב"ץ נראה לומר שאין זו ראייה, משום ששם התשב"ץ סבר שזו ברכה לבטלה וודאי, אך אפשר שבדבר שיהיה בו מחלוקת בין גדולי הפוסקים והתשב"ץ אין לו הכרעה ברורה שאין לברך, אפשר שיודה שיש לענות אמן.
דחיה זו קשה משום שהתשב"ץ עצמו[7] מלמד זכות על המנהג לקדש בבית הכנסת.
אך שמא יש לומר שלמרות שהתשב"ץ לימד זכות על המנהג, הוא סבר שמעיקר הדין אין לברך ברכה זו, ולכן לא ענה עליה אמן. ודבר זה מצוי בפוסקים שמראים פנים למנהג מסוים, אך לא סבירא להו כן.
איברא דיותר מסתבר לומר דאין ברכה שהתשב"ץ יורה למישהו לברך, והוא עצמו לא יענה עליה אמן. כלומר לו היה מורה לאדם להקשיב לרבותיו ולברך ע"פ מנהג אבותיו, התשב"ץ היה עונה לברכתו של אותו אדם. אפשר שהתשב"ץ יורה לכולם לעשות כמו שיטתו שלו, אך לא מסתבר שתהיה מציאות שהוא יורה למישהו לנהוג לברך כמו שיטה מסוימת והוא עצמו לא יענה אמן.

ואחרי כל זאת יש לברר מה כותבים רבותינו בני דורנו בסוגיה זו:
הביאור הלכה[8] כותב שאפשר לענות, ובפשטות כך נוהגים האשכנזים[9].
וכן רבים מפוסקי הספרדים כותבים להלכה שמותר לענות 'אמן' על ברכה שעדה כלשהי נוהגת לברך:
הרב ציון אבא שאול זצ"ל[10], הרב משה לוי זצ"ל[11],הרב מרדכי אליהו זצ"ל[12], הרב מאזוז שליט"א[13].
שיטת מו"ר הרב דוד חי הכהן שליט"א[14] שיש לענות אמן כאשר מדובר על ברכה שלאורך היסטוריית הפסיקה לא היתה שנויה במחלוקת בין פוסקי הספרדים לפוסקי האשכנזים האם לברך עליה או לא, וכן דווקא בברכה ציבורית כגון ברכות ההפטרה במנחה של תענית.
יש להעיר שמי שמתלבט כיצד יש להכריע בסוגיה זו עליו לענות אמן משום ספק ספיקא: ספק ראשון – שמא הלכה כאותם שיטות שיש לברך את אותה ברכה. ספק שני – גם אם אין לברך את אותה ברכה, שמא הלכה כדעת רוב רובם של הפוסקים שיש לענות אמן על ברכות שהם על פי שיטות אחרות[15].
ואחרי כל זאת יש מקום להורות לכולם לענות אמן על כל ברכה של כל עדה – וזאת משום הדברים הבאים:
ישנו איסור להזכיר את שם ה' לבטלה, אך יש לדון האם מותר לומר 'אמן' סתם שלא על ברכה. הרב שלמה קלוגר[16] סובר שיש בזה איסור.
 אך שאר האחרונים חולקים עליו ולדעתם אין איסור לומר 'אמן' כל היום כולו סתם כך. ממילא ניתן לעשות תנאי ולכוון – 'אם הברכה כדין – הרי זו ענית אמן על ברכה כהלכתה, אך אם אין לברך כלל – הרי זו סתם אמירת אמן'.
הצעה זו מצאנו במאמרו של הרב חגי קלעג'י[17], ששלח את מאמרו לרב הראשי לישראל, הרב יצחק יוסף שליט"א שיעיר את הערותיו למאמר זה. על נקודה זו העיר[18] שאין הכי נמי אלא שאין חובה לעשות כך דלאו כ"ע דינא גמירי לכווין.
בעקבות זאת, עת עסקנו בסוגיה זו בחברותא שלחנו מכתב לרב יצחק יוסף שלמען הרבות שלום בעם ישראל כדאי לפרסם דבר זה. אך הוא ענה שפרסום של הצעה זו יכול לבלבל אנשים, משום שאין אנשים בקיאים בעשיית תנאים.
אלא שיש להעיר על דבריו שהרי מצינו הרבה תנאים שנוהגים לעשות ולא חוששים לבלבול, כגון דברי השו"ע בנוגע לנרות שבת שניתן להתנות שכאשר יכבו הנרות בשבת יהיה מותר לטלטלם בשבת, וזה לשונו[19]: "אם התנה מערב שבת על נר זה שיטלטלנו משיכבה, מותר לטלטלו אחר שכבה[20]". ובנידון דידן וודאי שכדאי ומומלץ לעשות זאת, גם בשביל לצאת ידי חובת רוב רובם של הפוסקים. ועוד והוא העיקר, מפני גודל מעלת השלום וחשיבותו בדורנו דור קיבוץ גלויות.
מסקנת הדברים:
כאשר מאן דהו שומע אדם מברך על יין 'בורא פרי הגפן', למרות שהשומע נוהג על פי רבותיו להקפיד על רוב יין, יש לו לענות 'אמן'. והרוצה להחמיר לעשות תנאי תבוא עליו ברכת טוב.

(התשובה נכתבה בשיתוף עם הרב אליעד שארף הי"ו)



[1] י"א שביעית וי"א רבע.
[2] דוגמות לדבר: א. ברכה על ההלל בר"ח - דעת השו"ע שניתן לברך עליו בחו"ל.
ב. קריאת ההפטרה בתפילת מנחה בתעניות – הרבה מהפוסקים הספרדים מסכימים שמעיקר הדין יש לומר הפטרה בזמן זה, אלא שהקילו משום טורח ציבור.
ג. המנהג לברך כל כל כניסה לסוכה- זו שיטת רוב רובם של הראשונים.
[3] סי' רט"ו סע' ד'.
[4] פאר הדור ק"ה, מקיצי נרדמים בלאו קכ"ד, ירושלים תרצ"ד סי' פ"ד.
[5] שו"ת יביע אומר חלק א' או"ח סי' כ"ט אות י"ד, ח"ב או"ח סי' י"ג אות ח' ושו"ת יחוה דעת ח"ד סוף סי' ל"א.
[6] שו"ת יכין ובועז קי"ח.
[7] חלק ג' סימן רמ"ו.
[8] סי' רט"ו סע' ד' ד"ה 'ואסור לענות אחריו אמן'.
[9] כך לדוגמא כתב להלכה הגרשז"א בשו"ת מנחת שלמה תנינא סי' ז' אות א'.
[10] שו"ת אור לציון חלק ג' עמ' נ"ז. לגבי תפילין של ראש כתב שיאמר "ברוך ה' לעולם אמן ואמן" משום שהפמ"ג כתב להסתפק בענית אמן על ברכה זו שהרי הנוהגים לברך על תפילין של ראש אומרים לאחר הברכה 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. אך יש להעיר שכבר כתב הדרכי משה בסי' כ"ה ס"ק ה' שאמירת בשכמל"ו הוא לרווחא דמילתא.
[11] ברכת ה' חלק א' פרק ו' אות י"ב.
[12] אתר ישיבה הלכות ר"ח גליון 413 תשס"ז, וכן מוסרים בשמו הרב אליעזר מלמד בספרו פניני הלכה זמנים הלכות ר"ח הערה 16 וכן הרב משה הררי בספר מקראי קודש על ראש השנה פ"ד הערה ד'.
[13] שו"ת בית נאמן סי' א'.
[14] כך שמענו בעל פה מספר פעמים.
[15] למרות שעל פי חלק מהפוסקים אין אומרים ספק ספיקא בברכות, אך בענית אמן מודים שאומרים ס"ס וגם הגר"ע יוסף מסכים לזה.
[16] שו"ת האלף לך שלמה סי' נ"ז. אך לשיטתו מותר לענות אמן על ברכה הנתונה במחלוקת הפוסקים.
[17] הרב חגי הינו בוגר הישיבה ואברך במכון בני דוד. כתב מאמר נפלא בשם 'עניית אמן על ברכה השנויה במחלוקת הפוסקים' הנדפס בספר 'המאיר לארץ'. הנקודה הנוכחית מופיע מאמר באות א' מספר 11 ובסיכום.
[18] הערה 43.
[19] סימן רע"ט סע' ד'.
[20] הרמ"א שם כותב לחלוק שלא מועיל תנאי, אך לשיטת האשכנזים בנידון דידן אין צורך בעשיית תנאי שהרי הביאור הלכה כתב שיש לענות אמן .

יום ראשון, 27 באוקטובר 2019

שו"ת בר מצוה


איך אפשר להיות שמח ביום שממנו והלאה ידונו אותי על מעשיי?
אכן ביום זה אתה נעשה אחראי. אך האחריות הזו היא לתיקון העולם וזה דבר משמח מאוד. הקב"ה סומך עליך שתהיה שותף נאמן שלו. השמחה העצומה באמון שנותן בנו הקב"ה ובעשיית המצוות אמורה להאפיל על העובדה שאולי נישפט ונמצא אשמים. ואכן השמחה הזו עצמה גם מספקת שכבת הגנה מפני החטא. ע"פ קבלה היצר הרע מתגבר אצל אדם עצוב. בעל התניא, האדמו"ר הראשון של חב"ד מלמד אותנו שכשם שבהיאבקות הזריז והשמח מנצח גם גדולים ממנו אם הם איטיים כך הוא במלחמת היצר. השמח מנצח. תתחזק בשמחה ובעז"ה היצר הרע לא יוכל לך. זו אולי הסיבה שכולנו כל כך שמחים וחוגגים ארועי 'בר מצוות'. 
 
מה קורה לי ביום הבר מצווה? 
אם תפתח לכך, מכאן ואילך תכנס בך בחינה של נשמה חדשה, יצר הטוב משופר ומשודרג באתערותא דלעילא. 

אוקיי, אבל הרי גם עד עכשיו באתי לתפילה, ברכתי על האוכל וקיימתי מצוות אז מה השתנה?
מכאן ואילך המצוות שלך נעשות משמעותיות כי הציווי של הקב"ה נמצא בהן וכך בכל מצווה אתה מתקדש ומצתוות (לשון צוותא וחיבור) עם הקב"ה שכן כוח המשלח בשליח.  

 

מקורות

תניא פרק כו
ברם, כגון דא צריך לאודעי כלל גדול. כי: כמו שנצחון לנצח דבר גשמי, כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה, הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר מחבירו, ככה ממש בנצחון היצר, אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות, הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות, הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם.

אבות דרבי נתן טז
יצר הרע כיצד אמרו שלש עשרה שנה גדול יצר הרע מיצר טוב ממעי אמו של אדם היה גדל ובא עמו...

שו"ע רבינו זלמן (מהדו"ת או"ח סוס"ד)
שגמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם הוא בי"ג שנים ויום א' לזכר וי"ב לנקבה שלכן נתחייבו אז במצות מה"ת ונעשו בני עונשים ותחלת כניסת נפש זו הקדושה היא בחינוך לתורה ולמצות שחייבו חכמים...

שם משמואל בחוקותי יא
ונראה ליתן טעם אהני תליסר שנין מאי עבידתייהו, דהנה בזוה"ק ריש פ' בהר מאי עול מלכות שמים אלא כהאי תורא דיהבין עלי' עול בקדמיתא בגין לאפקא מיני' טב לעלמא, ואי לא קבל עלי' ההוא עול לא עביד מידי, ה"נ איצטריך לי' לב"נ לקבלא עלי' עול בקדמיתא ולבתר דמפלח לי' בכל מה דאיצטריך וכו' והאי עול לא שריא במאן דאיהו כפית באחרא וע"ד עבדין פטורין מעול מלכות שמים עכ"ל, וכבר דקדקנו להבין מאי ענין עול דהאי תורא לעול מלכות שמים, דהאי תורא אם אינו בתוך העול איננו מושך המחרישה כלל, אבל אדם אף דהאי עומ"ש לא שריא עלי' משום דכפית באחרא, מ"מ הרי הוא עושה המצות בפועל, והסברנו עפ"י דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה איך אדם קרוץ מחומר יהי' מעשה המצות שעושה הגוף פועל בעולמות עליונים, והגיד עפ"י דברי המדרש שהמצות הם שלוחי השי"ת, פירוש שאדם העושה המצות הוא שליח השי"ת לעשות המצות וכח המשלח בהשליח, ולא עוד אלא כמ"ש הרמב"ן דהחורש עם בהמה אף שבהמה מושכת המחרישה מחשב כאלו האדם המוליך ומיישר את הבהמה כאלו הוא בעצמו הי' החורש, ע"כ מעשה המצות מתייחסים להשי"ת כאלו הוא ית"ש בעצמו עשאום, וע"כ בכח המצוות לפעול גדולות ונצורות בעולמות העליונים עכ"ד, ומעתה מובנים דברי הזוה"ק דכל זה הוא כשהאדם מקבל עליו עול מלכות שמים כהאי תורא דיהבין עול בקדמיתא, אז כמו שמתיחס מעשה השור לאדם המוליכו כן מתיחס מעשה המצות להשי"ת, וע"כ פועל בעולמות העליונים, אבל בלי עול שוב אינו פועל בעליונים כלל, וזהו הפירוש דאי לא קביל עלי' לההוא עול לא עביד מידי, שאף שנעשה פעולת המצוה בגשמיות לא עביד מידי שעלי' לפעול בעולמות העליונים:


יישר כוח לנער הבר מצווה אמיתי יהודה פרץ ואביו הרב שלמה פרץ שבזכות הדרשות הנפלאות שלהם נולדה רשומה זו.

יום שישי, 25 באוקטובר 2019

החטא הקדמון - אבטיפוס של חטא




אנשים רציניים מבררים דברים ביסודיות, מהשורש. גם ר' צדוק הכהן מלובלין מלמד שכל תופעה שאנו מבקשים לעמוד על עומקה, יש ללמוד אותה מהשורש. השורש עליו הוא מצביע הוא המקום הראשון בו היא נזכרת בתורה. 
בפרשת בראשית אנו מוצאים את החטא הראשון. חטא עץ הדעת הוא אב טיפוס של כל חטאי האנושות. נראה שאם נשכיל להתבונן בו נוכל להבין לעומק את ההתמודדות עם היצר הרע ואולי אף ללמוד מטעויות וללקט עצות לניצחון. בשורות הבאות נעיין יחד בסיפור.
(לנוחיותכם הפסוקים מובאים בסוף המאמר)

הנחש
מדוע בכלל בחרה התורה מכל החיות בעולם דווקא בנחש כנציגו של היצר הרע. אם הערמומיות היא הנקודה אזי השועל נחשב הערמומי מכולם, ואם הדגש הוא על נשיכתו הקטלנית, הרי נשיכותיהם של הארי והנמר נראות קשות בהרבה. נראה כי דבר אחד מבדיל בין הנחש לשאר בעלי החיים הקטלניים. ההכשה איננה כנשיכה. את תוצאות ההכשה לא רואים מיד, תוצאותיה הסופניות נראות רק לאחר זמן. ואכן, חסידי פשיסחא נהגו לומר שעיקר ההנאה של היצר הרע איננה מהנפילה עצמה אלא מרעל היאוש והעצבות שהצליח להכניס לליבו של האדם. רעל משתק זה אט אט יגרום לאדם לא להאמין בעצמו וביכולתו להיות צדיק, יגרום לו להיות עצוב ולא יאפשר לו לעבוד את ה' בשמחה. 

השיווק של הנחש
הנחש המפתה את חווה הוא מופת שיווקי. מאופן השיווק שלו גם סוכני מכירות ממולחים יכולים ללמוד. הכלל הראשון בשיווק אומר - 'היכנס לראש של הלקוח, הבן מה הכי חסר לו והסבר לו כיצד מה שאתה מוכר ימלא בדיוק את החסר הזה'. מה מציע הנחש לחוה? "וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע". מכאן יש ללמוד הרבה מאוד על עצמנו. מה הכי מעניין אותנו כבני אדם? - להיות כאלוקים. לחוש כל יכולים, הרדיפה אחרי הכסף בשורשה מגיעה ממקום נפשי בו האדם רוצה לחוש 'בעל אמצעים' לעשות ככל העולה על רוחו. רדיפת החופש מגיעה ממקום נפשי שרוצה לחוש כל יכול וכן על זה הדרך. מצד אחד זוהי 'קנאה מוזרה' (עיין אורות הקודש ח"ב ,ה) שכן האדם שכל תפקידו להשתלם בתהליך ארוך ומתמיד מקנא בשלמות המוחלטת והאינסופית של הבורא. אך מצד שני לפנינו שורש של שאיפה של החלק אלוק ממעל שנמצא בכל אחד מאיתנו (הנשמה) אל ההתכללות באלוקות. משה רבינו השתבח בהיותו איש האלוקים, ואכן כולנו קרואים להיות אלוקיים. מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש וכו'. אז מה הבעיה במה שנחש עושה? הבעיה היא שנחש מוכר לנו זיוף - כאלוקים. המסלול המהיר ל'להיות אלוקים' של כסף, כבוד וכדומה הוא חיקוי חיצוני של העיקר והוא רק מרחיק מדבקות אמתית בה'. אנו מכוונים למשהו עמוק בהרבה.   
הנחש אומר לחוה: "וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃". זוהי עוד אחת משיטותיו של היצר הרע, להראות כאילו 'הכל אסור'. לדתיים הכל אסור כי אי אפשר ליסוע לים בשבת. השולחן מלא בכל טוב, אך אם דבר אחד לא כרצונך - הכל תפל, לא שווה ולא כדאי. 
האור החיים הקדוש מעמיק ומראה לנו כאן דרך פעולה נוספת של היצר הרע. את היצר הרע קל לנצח אם פשוט לא 'נכנסים איתו בדברים'. הגמרא במסכת קידושין מלמדת שיצר הרע דומה לליסטים מזויין (שודד חמוש) אך ללא רגליים. אם תכנס לבין ידיו מי יודע איך תצא אך יש דרך פשוטה מאוד שלא ליפול אצלו, פשוט לעקוף אותו. אם מיד כשמתחיל היצר הרע לטעון טענות פשוט בורחים ממנו ומסלקים אותו מדעתנו, לעולם לא חוטאים. הנחש שיודע זאת אומר משהו מציק ומרתיח עד כדי כך שחוה לא יכולה להתאפק מלשאת ולתת איתו. אם תדקדקו תגלו שחוה ממש לא נותנת לו להשלים את המשפט (שהרי הנחש התחיל במילת תנאי 'אף' ומעולם לא השלימו) ומיד נזעקת 'להגן' על שמו הטוב של אלוקים - "וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵֽץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל׃ וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן׃". האור החיים הקדוש מזהה כאן את תחילת הנפילה של חוה בפח של היצר הרע, מדוע בכלל נכנסת עימו בדברים?

למה החליטה חוה לחטוא?
פעמים שאנו מוסיפים על עצמנו חומרות וסיוגים וכשאנו לא עומדים בהם אנו מתייאשים וחוטאים בחטאים של ממש. כך היה גם במקרה של חוה שלהוסיפה מדעתה איסור על הנגיעה הפרי העץ. וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵֽץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל׃ וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן׃ על פי המדרש לאחר שאמרה זו חוה, דחף אותה הנחש על העץ כך שנגעה בו ומשראתה שלא קרה כלום הייתה הדרך סלולה אל החטא עצמו. 
הכלי יקר מסביר שלא חוה הוסיפה ציווי מדעתה אלא כאשר מסר אדם הראשון את דברי האל לחוה הוא הוסיף לה איסור מדעתו ולא אמר לה שזהו מדבריו ולא מדברי אלוקים. גם כאן לימוד המדרגות של דברי חכמים ודברי תורה ללא טשטוש עשוי להציל אותנו מן החטא. כשם שאין להקל במה שה' החמיר כך אין להחמיר במה שה' הקל. 
הנצי"ב מוולוז'ין הלך צעד קדימה והסביר שגם איסור נגיעה היה כאן היישר מבורא עולם אלא שהעונש עליו לא היה מיתה כמו על האכילה. זהו יסוד נוסף. לעיתים האדם מחמיר בעונשו, ובכך גורם לעצמו להתייאש מן האפשרות לעשות תשובה ולהתקדם. הוא שוקע בעבר ובכך נעשה עבריין גדול יותר...


לאחר החטא
אדם וחוה מתחבאים מפני הקב"ה בתוך עץ הגן. מדקדוק במילים עולה כי הם התחבאו בעץ הדעת עצמו. במבט שטחי נראה מוזר מאוד להתחבא דווקא במקום החטא. במבט פסיכולוגי אנו מזהים כאן מנגנון ידוע - הפושע יחזור למקום העבירה. אך מה הטעם העמוק לכך? הרמב"ם בהלכות תשובה מסביר ששיא התשובה הוא כשאדם חוזר למקום העבירה ויש לו את היכולת לעבור ואת היצר הרע ובכל זאת איננו חוטא. מסתבר שזהו הצורך הנפשי העמוק שלנו לחזור למקום החטא - לתקן את מה שקלקלנו. באופן עמוק יותר לא רק הסיטואציה המדוייקת צריכה תיקון. בספר אור יקר (על זוהר ויקהל סי' ה) מסביר הרמ"ק שבכל טוב או רע שאדם עושה יש קשר למקום ולזמן החטא. ישנו מעין רשימו שנשאר שם. לאור דבריו מתבאר שיש לתקן את המקום עצמו וזוהי סיבה נוספת לכך שאדם וחוה חוזרים דווקא לשם. ואכן גם תפירת עלה התאנה נעשית דווקא מהתאנה שלאחת הדעות היא עץ הדעת.













הפסוקים לפניכם:
וַיִּקַּ֛ח יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ׃ וַיְצַו֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃
וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃ וַיֹּ֙אמֶר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂהּ־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃... וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃ וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵֽץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל׃ וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן׃ וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה לֹֽא־מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן׃ כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע׃ וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃  וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת׃ וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן׃ וַיִּקְרָ֛א יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה׃ וַיֹּ֕אמֶר אֶת־קֹלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָאִירָ֛א כִּֽי־עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵחָבֵֽא׃ וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ׃ וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים לָאִשָּׁ֖ה מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה הַנָּחָ֥שׁ הִשִּׁיאַ֖נִי וָאֹכֵֽל׃ וַיֹּאמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶֽל־הַנָּחָשׁ֮ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ וְאֵיבָ֣ה ׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב׃ (ס) אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ׃ (ס) וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֮ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה׃ בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב׃ וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ חַוָּ֑ה כִּ֛י הִ֥וא הָֽיְתָ֖ה אֵ֥ם כָּל־חָֽי׃ וַיַּעַשׂ֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים לְאָדָ֧ם וּלְאִשְׁתּ֛וֹ כָּתְנ֥וֹת ע֖וֹר וַיַּלְבִּשֵֽׁם׃ (פ) וַיֹּ֣אמֶר ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃ וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם׃ וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֙רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים׃ (ס)







קללות החטא הקדמון - איך יוצאים מזה?



כחלק מסט של קללות שקיבל העולם לאחר חטא אדם הראשון, נתקללה חוה 'בעצב תלדי בנים'. כך משחר האנושות בעיות של קשיים בפוריות, תמותה בשעת הלידה, וצער ההריון והלידה עצמם. בדורנו מצאנו פתרונות רבים והשאלה עולה מאליה - האם התקדמות הרפואה שהביאה מציאת פתרונות של פוריות, המצאת האפידורל, והורדת שיעור התמותה בשעת לידה היא התחמקות מלאכותית מהקללה או אדרבה, יציאה מכלל ארור לברכה? עיון ברש"י בסוף הפרשה מגלה לנו דבר מדהים - 
'זה ינחמנו. יָנַח מִמֶּנּוּ אֶת עִצְּבוֹן יָדֵינוּ. עַד שֶׁלֹּא בָא נֹחַ לֹא הָיָה לָהֶם כְּלֵי מַחֲרֵשָׁה וְהוּא הֵכִין לָהֶם וְהָיְתָה הָאָרֶץ מוֹצִיאָה קוֹצִים וְדַרְדַּרִים כְּשֶׁזּוֹרְעִים חִטִּים, מִקִּלְלָתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וּבִימֵי נֹחַ נָחָה, וְזֶהוּ יְנַחֲמֵנוּ.'
נוח מייצר כלי עבודה מלאכותי שמיקל מאוד על קללת האדם 'בזיעת אפך תאכל לחם' וכן 'קוץ ודרדר תצמיח לך', והתורה אומרת על כך שבני האדם ראו בזה נחמה מהקללה אליה הביא האדם את האנושות במו ידיו. 
מפירוש הרא"ם לדברי רש"י עולה כי היה מי שפירש את הפסוק כך - זה ינחמנו - ממעשינו. הנחמה תבוא מתוך מעשי האדם תיקונו ושותפותו בבריאה.

יש להעיר כהמשך טבעי למהלך זה שגם קללות האשה ב"ה הולכות ונגמרות יחד עם עליית מעמד האשה העולמי.


קרדיט על התמונה: Rod Waddington

הושענא רבה ושמיני עצרת

הושענא רבה ושמיני עצרת

מי סובר שאין צובע במשקין בשבת? רבי אליעזר ממיץ כמובן.
ומי אמר שמסתכלים על האתרוג ממרחק נטילתו? די מפתיע - שו"ת המבי"ט.
אחד מההשתעשעויות האהובות עלי בדברי תורה היא מציאת קשר בין שם אומר הסברה לסברתו. לכן היה נחמד לגלות שהשפת אמת הוא זה שמזהה את שמיני עצרת כזמן לתיקון חטאי הלשון והדיבור.

השפת אמת (סוף תרל"ט) מסביר ששלושת הרגלים הם כנגד שלושת האבות הקדושים שכל אחד מהם תיקן מידה מסוימת. פסח בו שחטנו את אלילי מצרים הוא כנגד אברהם אבינו שלחם נגד הע"ז, יעקב שעשה למקנהו סוכות שייך לסוכות מצד שתיקן חטאי גילוי עריות (ראובן ראשית אוני). ויצחק כנגד עניין שפיכות הדמים בתיקונו את מידת הגבורה בעקדת יצחק כנגד חג שבועות בו זכינו לתורה שנתנה מפי הגבורה (ועיין זוה"ק ח"ג רנז ע"ב). שמיני עצרת הוא 'רגל בפני עצמו' שרומז לרגל הרביעית במרכבה - דוד המלך עליו השלום. העוון אותו משווה הגמרא לשלושת העוונות החמורים של גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה הוא לשון הרע, בימי דוד היו בעלי לשון הרע רבים ופסוקים רבים בתהלים עוסקים בשמירת הלשון. למעשה חלק נכבד מעניינו של חג הסוכות סובב סביב האחדות. ארבעת המינים הרומזם לכל סוגי היהודים שרק כאשר הם באגודה אחת ניתן לברך עליהם. וגם הסוכה המדגישה את המכנה המשותף המאחד - האבות והאמהות, השורש של כולנו שבאים לבקר. חז"ל היטיבו להגדיר - ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת.   

בהסתכלות זו כל חגי תשרי הם המעלה המוביל לפסגה - שמיני עצרת. בימי התשובה ניקינו את עצמנו מן החטא, ביום הכיפורים נטהרנו סופית מהפגיעה ומהשנאה שבינינו, עד שבחג הסוכות הצלחנו סוף סוף להתאחד. כאן בשיא עומד שמיני עצרת ומלמד אותנו להמשיך את הברכה של האחדות על ידי דיבור טוב ומאחד.

כהמשך לכך ניתן לומר שעניינו של הושענא רבא דומה, ראשית פשוט כי הוא שייך לאושפיזא דדוד. אך גם מבחינת התוכן. יושב עם ישראל כל הלילה ועוסק בפיו בתורה הקדושה. נהגו ללמוד בו ספר דברים וספר תהלים. תהלים כי זהו יומו של דוד, ואת משנה תורה כהקדמה לסיום התורה והתחלתה מחדש. אולי ספר דברים מלמד אותנו איך מדברים דיבור נכון. במה מעסיקים את הפה? בשינון התורה הנעשה בפה - ושננתם לבניך שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך. בתורה שהיא המכנה המשותף המאחד של כולנו, סביבה כולנו רוקדים יחד במעגל. האם למדנו ש"מרפא לשון עץ חיים" או שמא נמשיך בעיסוק המכוער של "תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי"?

בספר חמדת הימים המחבר מסביר באופן מוסרי שחלק מעניין חבטת הערבות הוא להזכיר בדיוק את זה. המדרש מקביל בין ארבעת המינים וצורתם החיצונית לאברי האדם - אתרוג דומה ללב, הדס לעיניים, לולב לשדרה, והערבה רומזת לשפתיים. לפי זה הערבה מקבלת חבטה בקרקע על מנת להזכיר לנו להשתמש בשפתיים שלנו נכון לדבר דיבור טוב ולא דיבור רע. 

כהסבר נוסף מדבר המחבר על כך שבימי הדין עבדנו קשה נגד כל מיני סוגי קטרוג שנמצא על עם ישראל. קטרוג של המלאכים, של השטן, של אומות העולם ועוד. בימים הללו בקשנו מהקב"ה "חתום פה שטן ואל ישטין עלינו", והוא ברחמיו המרובים הקשיב. לכן בחבטת הערבות הדומות לשפתיים בקרקע, ישנו רמז לסתימת פי הנחש שהיה המקטרג ובעל הלשון הרע הראשון וגם הוא קבל את עונשו בדמות 'ונחש עפר לחמו'. הכוונה בחמשת החבטות בקרקע היא בכל אחת מחמשת האותיות הסופיות בלשון הקודש (מנצפ"ך), כביכול אנו אומרים למקטרג - סיימת את דבריך. 
נראה כי שני ההסברים מתלכדים ע"פ ההבנה שהבאנו קודם - כעת לאחר שכל המקטרגים סוכרים את פיהם החשש היחיד הוא פן נקטרג אנו איש על אחיו ח"ו בלשון הרע ונפתח אנו את פינו לרעה. לכן בשמיני עצרת אנו ניגשים לתיקון הדיבור.        

בראשי פרקים בלבד נציין כי בעולם הקבלה הדיבור הוא מידתה של ספירת המלכות. המנהיג נקרא דבר, וכוחו של דוד המלך היה בכך שריוה לקב"ה שירות ותשבחות. העוה"ז כולו הוא כנקבה כלפי גילוי עליון יותר שנקרא זכר ובכך אנו מתאימים להגדרת ט' קבין של דיבור וכו'. גם תיקון העולם לעת"ל ייעשה על ידי מציאת שפה ברורה אחת שבה יעבוד העולם כולו את ה' שכם אחד (צפניה ג). 

יום ראשון, 13 באוקטובר 2019

הבית הירוק


כל החג אנו משקיעים בהידורי ונויי מצוה בארבעת המינים ובסוכה, והנה לגבי הסכך, שהוא עיקר הסוכה, התורה אומרת לנו לעשות אותו מ'פסולת גורנך ויקבך', מדוע? 



בספר התמוטטות של ג'ארד דיימונד, מצביע המחבר על סיבת התמוטטותן של ציביליזציות מן העבר. הוא מראה כי חוסר הכבוד לסביבה בה הם חיו היווה את הגורם המכריע. בליית קרקע, מרעה יתר (או כל ניצול יתר של משאבים), בזבוז מים או זיהום אויר עלול להביא לכלייה. 
נדמה לי שחג הסוכות מזמין אותנו להסתכלות מחודשת על היחסים שלנו עם העולם שמסביב. 
בכל השנה אדם כובש ומשתמש בשדהו על מנת להוציא ממנו את המירב. והנה מגיע לו יום הפדיון, האסיף. בעת כזו מתחשק לאדם להסתגר בטירתו המנוכרת ולחגוג עם מרעיו. בנקודה זו פונה אליו התורה ומבקשת ממנו כבוד,  כבוד לתהליך ולמשאבים בהם השתמש. עצור, אל תשתמש ותברח. האדם עלול ליחס כפוי הטובה כלפי הסביבה.
ניצול השדה תוך זלזול בה, לראות בה אמצעי בלבד להפקת טובות הנאה [אין טעם העץ וטעם הפרי שווים]. 
לכן מדריך ה' יתברך את האדם - את הענף עליו גדלו פירות הביזנעס שלו יעשה האדם (באקט של מיחזור) סכך לראשו. כך ישב בסוכה טבעית ורעננה בריח של עשבים (הבית הירוק הראשון?).
את הדרו התמיר ישא בידו ויברך עליו, הלולב כ'שליח הציבור' של הטבע.
את פירות ההדר של הטבע, ודווקא כאלה שאין לנו שימוש ישיר וגס בהם כמו אכילה, את האתרוג הוא ינענע לפני ה' ומול פניו עצמו, כך שלא יוכל לפספס עד כמה הם יפים. למעשה האתרוג שריד מגן העדן שנעלם בעטיו של האדם נבחר לתפקיד משום שטעם העץ וטעם הפרי בו שוים - 'פרי עץ הדר'.
העלים הפשוטים ביותר - ערבי הנחל, יזכירו לו את זרימת החיים הטבעית זו שעלולה להאבד בין קירות האבן ואזורי התעשייה. מהריח המיוחד של ארבעת המינים ידבק בידיו ובביתו. ואפילו מה שההלכה אוסרת להריח בהם בכוונה הוא מפני ש'מוקצים הם למצוותם' או במילים אחרות הם חשובים באשר הם, לא בגלל שיש לך שימוש בהם, אלא פשוט כי שם ה' חל עליהם.   
כך ישוב האדם לחוש את קישורו החדש-ישן לטבע הפשוט, זה המביא שמחה.
מקרא הקודש קורא באוזני האדם - 'דע להעריך את התשמישים שלך, את הדרך ואת הקדושה שבה'. ואולי זה גם עניין ה'סוכות ממש' - זכירת הסוכות בהן השתמשנו ב'דרך' לא"י, ודווקא אותם חוגגים. 

יום שישי, 11 באוקטובר 2019

איך עוברים מימי הדין לימי השמחה?






שאלות רבות איננו שואלים פשוט מפני שכבר התרגלנו.
מאז שהיינו בגן הילדים הורגלנו לשיר שירי ראש השנה בסמיכות לשירי חג סוכות. לאחר מכן באזור בית הספר, הורגלנו גם למושג 'אחרי החגים', מושג שמתאר את ראש השנה, כיפור וסוכות כמקשה אחת.
ההרגלים הללו גורמים לנו להתעלם משאלה שאמורה הייתה להזדקר לעינינו בקלות – מה הקשר בין ימי הדין של תשרי לימי השמחה של חג הסוכות. ברם, המעבר הזה שבין יום הכיפורים לסוכות העסיק את גדולי המדרש והפרשנים.
לכאורה מדובר בשני מעגלים שונים לחלוטין. מעגל אחד של שלושת הרגלים השייכים לעבודת השדה (חג הקציר, האסיף וכדומה). ומעגל שני של ימי הדין – ראש השנה ויום כיפור. אך הסמיכות בין כיפור לסוכות מראה שבכל זאת אמור להיות קשר ביניהם. מה גם שלדעת המקובלים הושענא רבה הוא יום החותם בתוך חותם של ימי הדין (ולכן לומדים כל הלילה ובהושענות אנו אומרים אפילו י"ג מידות). בשורות הבאות נביא מקבץ תשובות שעוסקות בשאלת הקשר הזה שבין כיפור לסוכות.

לדעת המדרש רבה היציאה לסוכה היא מעין גלות. כך שגם אם אדם התחייב מיתה ביום הכיפורים, ציותה אותו התורה ברחמים לקיים בעצמו גלות ועל ידי זה שכמאמר הגמרא 'גלות במקום מיתה עומדת' יתהפך דינו לטובה. אלא שקשה לי להזכיר טעם זה ולא להפטיר אחריו – אם הסוכה היא אכן גלות הרי שאין גלות יפה מזו...
כהמשך אפשרי לאותו רעיון, מסביר הרב דסלר שלאחר שעשינו תשובה עלינו להכנס לבית סטרילי וקדוש כדי שלא ליפול חזרה למצב בו היינו. לכן מיד לאחר יום הכיפורים עוברים לעסוק בעשייה חיובית של מצוות והולכים לבית שבו אין לשה"ר או עסקי חול.
במדרש תנחומא מצאנו רעיון הפוך. כאשר אדם נכנס למשפט, גם אם יצא זכאי ידברו אחריו. שכן לא ידוע אם זוכה באופן מוחלט או שמא קיבל קנס, או שאולי הראיות לא היו חותכות מספיק וזוכה רק מחמת הספק. לכן נותן השופט לנאשם לשעבר את שרביטו על מנת שידעו שבאמת אין שום ממש בהעמדתו למשפט והוא זכאי באופן מוחלט. כך ארבעת המינים הן האות משופט כל הארץ  על כך שאנחנו נצחנו בדין.
הגר"ח פלאג'י (מועד לכל חי כ, יב) מביא בשם כמה גדולים שטעם אמירת זמן שמחתנו הוא מפני שנמחלו העוונות. יוצא ששמחת חג הסוכות היא על המחילה לה זכינו בימי הדין. מעין סעודת הודיה על כל הטוב אליו זכינו בימי הדין.
פעמים שאדם חולה ונדרש לטיפול חזק, זרם חשמלי או אנטיביוטיקה חריפה. על אף התועלת המיידית שבו, דרכו של טיפול שכזה לייצר בעיות אחרות. לכן מסביר בעומק הראי"ה קוק (עולת ראיה ח"ב עמ' שס"ח) שלאחר שבימי התשובה נחלשים כוחות חיים באדם, והוא נוטה מאוד אל הרוחניות באים ימי השמחה הגדולים ומחדשים את כוחותיו. ביום הכיפורים התרחקנו מאוד מהטבע הגשמי. לא אכלנו ולא שתינו, התרחקנו מהיחסים האינטימיים שבין איש לאשתו, הסתגרנו בבית הכנסת ואפילו לא רחצנו או סכנו. בסוכות אנו שבים ופוגשים את הטבע מתוך טהרה נפשית. הפגישה הזו מעוררת אותנו מחדש כמו אדם הראשון שנולד ורואה סביבו את העולם בעיניים בראשיתיות. פתאום אנו מוצאים שהמקום הנוח לנו ביותר הוא בסוכה שדפנותיה אווריריים והיא נמצאת בין העצים. בבית בו נושאים עיניים כלפי מעלה ופוגשים את השמיים. גם הדר הטבע איננו מאיים עלינו עוד ואנו מניפים אותו כלפי מעלה בהודיה לה' במצוות ארבעת המינים.
ניתן להוסיף שלאחר הטהרה העצומה של ימי היראה האדם זוכה למה שהתפלל עליו דוד מקים עולה של תשובה – לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי, ואכן בשמחת בית השואבה שואבים גם רוח הקודש. והסוכה הרומזת לענני הכבוד גורמת להתגלות כבוד ה' הנגלה בענן (כמו שאמרנו בראש השנה - אתה נגלת בענן כבודך), סוכה מלשון סוכה (מביט) ברוח הקודש. ובתקיעות השופר של ברכת שופרות בראש השנה אנו נפגשים שוב בירידה לשאוב מים לשמחת בית השואבה.




יום שלישי, 8 באוקטובר 2019

בעניין מצוות אכילה בערב יום כיפור




ויקרא כג לב
שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד־עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַׁבַּתְּכֶֽם׃

יומא פא ע"ב
האי בתשעה לחודש מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתני חייא בר רב מדיפתי דתני חייא בר רב מדיפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה וכי בתשעה מתענין והלא בעשור מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי.

וכן נפסק בטור ובשו"ע בסי' תרד סע' א שמצווה לאכול בערב יום כיפור ואסור להתענות בו (פסחים סח ע"ב)[1].

יש להבין מה טעם מצוות האכילה בערב יום כיפור ולאור הטעמים השונים יתבארו נפקא מינות שונות כדרכה של תורה.  
רש"י ביומא שם כתב שהטעם הוא כהכנה לצום 'התקן עצמך בתשעה שתוכל להתענות בעשרה'. ובפשטות המשמעות כדי שיקל עליו הצום. ובר"ה ט ע"א כתב רש"י שככל שמרבה באכילה ושתיה מרבה במצווה. וכן הביא המאירי הפסחים וביומא.
וכטעמו של רש"י נראה גם מהרא"ש ומהטור. והטור סי' תרד הוסיף והסביר ששורש המצווה 'והוא מאהבת הקב"ה את ישראל שלא צוה להתענות אלא יום אחד בשנה ולטובתם לכפר עונותיהם וציום שיאכלו וישתו תחלה כדי שיוכלו להתענות ושלא להזיק להם העינוי משל למלך שהיה לו בן יחיד וגזר עליו להתענות יום אחד וצוה להאכילו ולהשקותו קודם כדי שיוכל לסבול' וכ"כ הב"ח.
הוי אומר שאכילה זו נושעת מרחמיו המרובים של הקב"ה ומבטאת את אהבתו לנו על אף חטאינו.

אלא שמצינו טעם הופכי לכאורה. בשבלי הלקט סדר יום הכיפורים סי' שז הביא כמה טעמים לאכילת ערב כיפור. ובין היתר הובא שם בשבה"ל שטעם האכילה הוא כדי שיהא צער גדול יותר בעינוי וכפי שמצינו שהקושי של המעבר מעונג לסבל גדול יותר מאשר סבל רצוף.

נפק"מ בין הטעמים יכול להיות בדיון על לקיחת 'קלי - צום' שהוא כדור להקלת הצום לפני התענית (או מאכלים אחרים המקלים את הצום). שאף שיש לצדד שמי שיש סיכוי שישבור את הצום ודאי יקח כדור זה מראש לכל הדעות. בעניין אדם בריא שהכדור רק יקל עליו את הצום יש לומר שלדעת רש"י יהיה מותר (ואולי אפילו מהודר) לקחת את הכדור, ולדעת השבה"ל יהיה אסור או לפחות כנגד רוח התורה שכן התורה ציותה ציווי מפורש שמטרתו להקשות את התענית.  
אלא שהערוך שולחן שם הביא את שני הטעמים בניחותא והסביר שבפן החיזוק הפיזי ברור שהאכילה קודם התענית מועילה לשמירה על הגוף, ובפן של תחושת הקושי של הצום האכילה המרובה מקשה. לשיטתו יש לומר שאם הקלי צום מקל מצד חיזוק הגוף מותר אך אם הוא מקל מצד תחושת הרעב והצמא לא ראוי ואולי אף אסור להשתמש בו[2].

ובשם אחיו רבי בנימין הביא השבה"ל שמטרת האכילה היא להוציא מלב הצדוקין שסברו שיש להתענות יומיים, ובעצם המצווה בלהרבות באכילה זו היא רק להראות אמונת חכמים (ומשמע שלדעתו הוי מדרבנן), אך התורה רק התירה לאכול.

בשערי תשובה בשער ד ח – ט הביא שאוכלים כדי להראות את השמחה על שהגיע זמן כפרתו (ובזה גם מראה בדרך הפכית את יגונו על חטאיו). ועוד הביא שיוה"כ הוא יו"ט ומכיוון שצמים בו משלימים את הסעודות בערב יוה"כ. ואם כן אלו סעודות שמחה של תשובה. ובשבה"ל הביא
ובב"י משמע שחיבר שני הטעמים שכתב - והא דמצוה להרבות במאכל ובמשתה ביום זה היינו כדי להראות שנוח ומקובל עליו י"ה והוא שמח לקראתו על שניתן כפרה לישראל דכיון שי"ה עצמו א"א לכבדו במאכל ומשתה כדרך שמכבדין שאר י"ט צריך לכבדו ביום שלפניו.

ובפני יהושע ר"ה ט כתב שנ"ל שהמצווה שלא להתענות היא מטעם ההכנה לתענית והמצווה להרבות בסעודה היא מטעם שערב יום כיפור הוא יו"ט. 

בשבה"ל הובא ש'צריך אדם לקבוע סעודתו כדרך שאר ימים טובים'. ומשמע שהוא יו"ט בעצמו.

ולכאורה ע"פ הטעם שסעודות ערב יוה"כ עניינן להשלים סעודות יו"ט דיוה"כ (ובוודאי ע"פ הטעם שהוא עצמו יו"ט)  אזי גם את סעודת ליל היו"ט היה צריך להשלים וממילא יוצא שאף בליל ערב יום הכיפורים יש מצווה להרבות באכילה ושתיה. וכ"מ מברכ"י סי' תרד סק"ב. וכ"מ מספר נגיד ומצוה שכתב שיש לאכול בערב יום הכיפורים כשיעור שני ימים וכן הביא בבא"ח וילך ש"א א. אלא שמרוב האחרונים שמצאתי משמע שאין מצווה להרבות בליל תשיעי בתשרי באכילה. וכ"כ בהדיא בספר מועד לכל חי סי' טז סי"ד[3]. וכן העיד בגודלו הגרע"י ביבי"א ח"א לז אות ב שכן דעת הרבה גדולים.

נפק"מ נוספת היא מה התפריט הראוי לערב יום הכיפורים. שכן אם מדובר בהשלמה של יו"ט סביר שנמצא לנכון שיאכלו בשר וישתו יין כדין השמחה ביו"ט. ואכן במשנה בחולין פג ע"א מוכח שאכלו בשר שכן היו שוחטים הרבה בערב יום כיפור. וממעשה החייט שהובא בטור מוכח שהיו נוהגים לאכול דגים.  אך אם העניין הוא לחוש קושי גדול יותר בצום עדיף לאכול דברים שמתעכלים מהר (ועיין כלבו סי' סח).

ועוד נראה לדקדק שממעשה החייט שהביאו הטור והרא"ש יוצא טעם נוסף לאכילת ערב יום הכיפורים. שכן משמע שסעודות ערב יום הכיפורים עניינן הביטחון בתשובה ואהבה שאוהב אותנו ה' (מעין אכילת ר"ה[4]) שכ"כ: במדרש מעשה בשוטר העיר שאמר לעבדו קנה לי דגים ולא מצא אלא דג אחד ונתן בו זהוב והיה שם יהודי חייט והוסיף עליו עד שהעלוהו לחמשה ונשאר לחייט בא העבד אל אדוניו וספר לו כל המאורע שלח השוטר אחר החייט ואמר לו מה מלאכתך אמר לו חייט אמר לו ולמה קנית דג שוה זהוב בה' זהובים ולא עוד אלא שלקחתו מיד עבדי ששלהתיו לקנותו לי השיב לו והיאך לא אקננו אפילו בי' כדי לאוכלו ביום כזה שצונו הקב"ה לאכול ולשתות ושאנו בטוחים שהקב"ה יכפר לנו עונותינו אמר לו א"כ יפה עשית ופטרו והלך לשלום:

נפק"מ נוספת היא  - האם יש מצווה באכילת ערב יום הכיפורים למי שאיננו מתענה כלל ביום כיפור (בשל פיקו"נ). שכן לטעמים שהוי הכנה לצום (בין להקל את התענית ובין על מנת להקשות) – אין המצווה מתקיימת בו ואכן כך משמע מלשון השאילתות קסז שגרס: כל האוכל בתשיעי ומתענה בעשירי מעלה עליו הכתוב וכו'. אך לטעמי הב"י והטור בטעם העולה ממעשה החייט וסייעתם האכילה היא השלמה ליו"ט (או יו"ט בעצמו) או על הבטחון במחילת העוונות והרי גם מי שבאונס לא מתענה נמחלים עוונותיו.


[1] ואמנם עיין תוס' ר"ה ט ע"ב שמדגיש שדרשה זו איננה לכל השיטות ועיין פנ"י שם שמיישב.
[2] למעשה פסק הגרע"י שמותר לחלשים להשתמש בקלי צום.
[3] ואולי יש ליישב ע"פ מה שכתב שם בסעיף קד שאחד מטעמי השופר בסוף יום הכיפורים הוא להורות שהוא יו"ט ושילכו להרבות בסעודה בצאתו. וא"כ טעמי השמחה והיו"ט מופיעים בדבריו כבר שם ולכן לא כתב כב"י. ויש לדחות ואכמ"ל.
[4] כדמוכח בטור סו"ס תקפא ועיין ב"י שם וכן בירו' ר"ה א, ג וב"ה שמצאתי שבריטב"א ר"ה ט חיבר העניין בהדיא. ועוד עיין מדרש דברים רבה ב, טו ובמתנות כהונה שם דבר מבהיל - אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא, אֵיזֶה אֻמָּה שֶׁגִּדְּלָהּ אֱלֹהֶיהָ כְּאֻמָּה זוֹ,  כלו' כביכול גידלה אותו על פי דרכה וכפי רצונה כאב שגידל את בנו והגדילו כפי רצונו עכ"ל.