מוסר של החיים

 

זכר או נקבה, דתי או חילוני, עשיר או עני – כל אדם נורמלי אוהב לחשוב על עצמו ולהראות את עצמו כאדם מוסרי. אם לא נחוש כך הרי שהמצפון ימרר את חיינו ודיסוננס יערפל אותנו. אך מהן אמות מידה מוסריות? מהו מקור המוסר? מי שמך לקבוע מהו המוסר? כל אלו הן שאלות פילוסופיות מן המדרגה הראשונה. אלו גם שאלות בסיסיות מאוד. על אף שאנו בוחרים מדי יום בכל תחומי החיים, לרובן איננו נדרשים בחיי היומיום.

אך יש זמנים בהם הכל מתערער ויש לחזור אל האמיתות הבסיסיות ביותר. מוסר חייב להיות כזה שמביא חיים. אם בסוף המוסר שלך הקרבן מת והתוקפן חי, הרי שיש בעיה מוסרית ממעלה ראשונה במוסר שלך. מוסר שגובה את עיקר קרבנותיו מהאחוזים בו הוא מוסר מוות, הוא מוסר מת.

מבלי להיכנס עמוק מדי לספרי ההיסטוריה, היו אלו הנוצרים שהביאו תפיסה כזו לעולם – עדיף שארצח משאהיה רוצח. בהפוך על הפוך המתנגד הגדול וזה שחשב שהוא משחרר את העולם מהחולשה הנוצרית, פרידריך ניטשה, דווקא בשמו נודע המשפט – כשאתה נלחם במפלצות תיזהר שלא להיהפך למפלצת. כנראה שגם כשאתה משחק נגד מישהו אתה עדיין בתוך אותו מגרש שהוא הגדיר. באירוניה נפלאה, דת הלחי השניה, צלבה ורמסה את כל מי שעמד בדרכה. הנוצרים מעולם לא קיימו את הפילוסופיה הזו עד ימינו אנו. ואולי בעצם, גם בימינו רק אנו נדרשים לעמוד במלוא המחיר של מוסר המוות הנוצרי.

היהדות מלמדת אחרת. "ראה אנוכי נותן לפניכם את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע", מוסר שסופו מוות לאוחז בו הוא רע. הטוב והחיים מחוברים יחדיו. וכאן אנו נדרשים להשתמש בשכל שלנו, להרוג עשרות או מאות אלפים מאויבינו בטווח הקצר נראה להוסיף מוות, אך אם זה מוות לתוקפן אזי יותר מבני עמנו (אלו שלא בחרו לרצוח לגזול ולאנוס) יחיו. וגם בטווח הארוך דרך מוסרית זאת תביא לכך שפחות ירצו ברעתנו ופחות ימותו מכל הצדדים. זהו מוסר של חיים. כמובן, כדי לאחוז בדרך המוסר היהודית עלינו להיות גאים ביהדותינו ולא להמשיך בדרך החשיבה הגלותית כאילו כל הטוב והמוסר נמצא אצל הגויים.

המכה הגדולה שקיבלנו היא זמן טוב לברר לעצמנו – האם התמכרנו למוסר שנראה כלפי חוץ מוסרי אך בו בעיקר ריחמנו על אויב אכזר, האם הקשבנו לאנשי מוסר שמכרו לנו אכזריות לילדי שדרות שהרטיבו במכנסיים מפחד, לאנשי גוש קטיף שאותם אנשי מוסר בחרו להאשים אותם בכך שעל ילדיהם 'נופלים' פצמ"רים. לאן המוסר המזוייף והמת הוביל אותנו? האם לא הגיע הזמן שנכרות את הטעות הזו מהשורש?

הגיע הזמן למוסר החיים היהודי.

(נכתב לאחר 7.10.23)

מוסר ותורה

 

קרדיט על התמונה: Depositphotos_RusianKal

מאיר וחברו דוד יצאו בשעה טובה לבין הזמנים וכעבור שעות אחדות כבר היו בדרך לטיול ברמת הגולן. כדי להימנע ממראות אסורים הם הגיעו לאחד מנחלי הרמה בשעת בוקר מוקדמת והחלו לטייל. הם ישבו לאכול באחת מפינות החמד ולקינוח אכלו חטיף. לאחר שסיימו מאיר אסף את חפציו והתכונן להמשיך ללכת, כשלפתע קרא לעברו דוד – 'מאיר שכחת להרים את העטיפה של הבמבה...' דוד לא התבלבל והחזיר 'השארתי בכוונה, זה כבר יתכלה מעצמו'. מאיר לא ידע אם דוד רציני או צוחק. 'דוד, תהיה רציני. אתה מטנף את הטבע שלפני רגע נהנת ממנו, מה יקרה אם כולם ינהגו כמוך? לא יהיה לנו איפה לטייל. וזה עוד לפני שדברנו על קדושת הארץ ועל חילול השם', אך דוד בשלו – 'איפה כתוב בתורה שזה לא בסדר להשליך עטיפות בטבע? אל תמציא איסורים חדשים'. מאיר כבר התחיל להתרתח ואמר 'זה לא כתוב אולי בתרי"ג מצוות אבל זה בטוח לא מוסרי!', 'המוסר זה מה שכתוב בתורה בלבד' צעק דוד וכאן כבר החלו שניהם לחוש שהוויכוח יוצא משליטה. אך למזלם הופיע מאחוריהם טוביה האברך מהישיבה עם שלושת ילדיו. 'אני רואה שלא הייתי מקורי כשהחלטתי לטייל מוקדם... מאיר, דוד מה שלומכם?' עוד לפני שקיבל תשובה שטחו בפניו את הוויכוח שלהם וביקשו לשמוע את דעתו. טוביה חייך וקרא שני פסוקים מתוך פרשת השבוע:

שָׁמ֣וֹר תִּשְׁמְר֔וּן אֶת־מִצְוֺ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְעֵדֹתָ֥יו וְחֻקָּ֖יו אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽךְ׃

וְעָשִׂ֛יתָ הַיָּשָׁ֥ר וְהַטּ֖וֹב בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וּבָ֗אתָ וְיָֽרַשְׁתָּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע יְהֹוָ֖ה לַאֲבֹתֶֽיךָ׃

אם בפסוק הראשון נאמר כבר לשמור את כל המצוות, על מה מדבר הפסוק השני שעוסק בעשיית הישר והטוב?' דוד מיהר להשיב – 'המצוות העדות והחוקים הכתובים קודם לכן הם הישר והטוב, זה פשוט סיכום של הפסוק הקודם'. טוביה חייך ואמר 'דוד, זה מעניין אך שים לב שהתלמוד וגדולי המפרשים לא הבינו את הפסוק כמוך. רש"י למשל מביא מהגמרא שכאן מדובר על דברים שהם לפנים משורת הדין', מאיר התפרץ ואמר – 'ז"א שברור יש מוסר שהוא מעבר לתורה'. 'נכון מאוד', אמר טוביה והמשיך 'והחידוש הוא שהתורה עצמה מצווה על המוסר שמעבר למצוות עצמן, הנה הרמב"ן כותב זאת במילים ברורות:

ולרבותינו בזה מדרש יפה אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב והישר וזה ענין גדול לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז) לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח) ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז) לא תקלל חרש (שם פסוק יד) מפני שיבה תקום (שם פסוק לב) וכיוצא בהן חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר... ואפילו מה שאמרו (יומא פו) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות עד שיקרא בכל ענין תם וישר'.

דוד נראה מהורהר אך לבסוף הרים את עטיפת הבמבה חייך ואמר – 'נס שבאתי לטיול הזה, למדתי כמה התורה יפה ומתוקה, אל תקרי במבה אלא בם מלשון ודברת בם ובה מלשון הפוך בה והפוך בה דכולא בה'. טוביה ומאיר צחקו והמשיכו את הטיול בצוותא.