בסוף כולם מתים [2]

הקדמה לפרק חלק 4

הרשומה הקודמת נפתחה כך:
אלי עמד בתור למודיעין בקופת חולים. כשהגיע תורו, שאל את הפקיד מתי התור הקרוב לד"ר קופר. הפקיד הפטיר באדישות שרק בעוד שלושה חודשים. אלי התפלא ושאל 'בטוח?!' לשאלה זו התרחב פי הפקיד בחיוך ואמר – 'בטוח זה רק הקבר'. אלי לא התבלבל והחזיר לפקיד חובש הכיפה – 'פלא עליך, הרי כולנו מאמינים בתחיית המתים ואם כן הדבר שהכי לא בטוח הוא הקבר...'.
מנקודה זו נמשיך היום.

תחיית המתים היא יסוד מוסד ביהדות. יש הטועים וחושבים כי אולי התחייה תתרחש אופן מטאפורי. מוזר שהטועים הללו תולים דבריהם בהשקפתו הכללית של הרמב"ם שאין להבין את אגדות חז"ל כפשוטן. אם כן, מדוע טענתם מוזרה? - שהרי הרמב"ם עצמו כתב הפוך. באגרת ארוכה שזכתה לשם 'אגרת תחיית המתים' עונה הרמב"ם לטענה כזו. הוא כותב שיסוד האמונה של תחיית המתים הוא כפשוטו ממש ומי שלא מאמין בזה ,כמו בכל י"ג יסודות האמונה, בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו בהר סיני.

אך מדוע הנושא הזה כל כך חשוב עד שהוא מיסודות האמונה?

הכל מתחיל מבריאת העולם. ריבונו של עולם רצה לברוא עולם שבו אדם הראשון יחיה לעולם. המוות הגיע רק לאחר החטא וכמו שכולנו זוכרים – לגבי עץ הדעת נאמר 'והיה ביום אכלך מות תמות'. על פי זה יש בעצם המיתה, הפטירה של כל אדם מעין מאורע של חילול השם. כביכול האמירה העולה ממצב שבו יש פגישה עם מוות היא – רצונו או מעשיו של האדם הכריעו כנגד מעשי האלוקים. ה' רצה עולם ללא מוות אך תכניתו לא התממשה. אין לך חילול ה' גדול מזה.
יתרה מכך, כשנקנסה מיתה על האדם לא רק האדם נפגע אלא העולם כולו ירד ממדרגתו עשרת מונים. האדם כמרכז הבריאה וכגורם המשפיע עליה ביותר הוא זה שרואים בו את הפגיעה יותר משאר הבריאה אבל הפגם נוגע למציאות כולה.

ממילא, מצב בו 'ייגמר העולם' ועדיין התכנית האלוקית לא תתממש הוא מצב בלתי אפשרי מבחינה אמונית. התחייה היא בעצם החזרת העולם כולו למדרגתו הראשונה, ואמירה כי אע"פ שיש השפעה למעשינו, רבונו של עולם הוא השולט והמנהיג – ודבר אלוקינו יקום לעולם. ובלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.

ההסבר הזה הוא פשוט אך עמוק מאוד והוא גם מסביר עניין נוסף. עניין הקדיש.

אחת התפילות המיוחדות והמרגשות בכל עדות ישראל היא הקדיש. תפילה זו נאמרת כחלק מהתפילה ובסוף לימוד תורה. אך היא מרגשת ביותר בגלל שהיא נאמרת על ידי האבל. יש להבין מדוע דווקא תפילה זו נבחרה לאומרה. בקדיש אנו מתפללים על כך ששמו הגדול של הקב"ה יהיה מבורך לעול ולעולמי עולמים, אין בדברים  שום קשר לאזכור שם הנפטר לכאורה.  

תשובה מקובלת לעניין היא שכשהנפטר היה בחיים, כמו כל יהודי, הוא קיים מצוות בירך ברכות וכדומה, ובכך קידש שם שמיים בעולם. עתה לאחר שנפטר נהיה חלל בעולם שאותו אנו ממלאים על ידי הקדיש שבו אנו מקדשים שם שמיים.

אך לאור דברינו לעיל התשובה גדולה מכך. הקדיש הוא הצהרה – אע"פ שנראה שיהודי מת וממילא רצונו המקורי של הקב"ה לא מתקיים ויש בזה ארוע של חילול השם, עוד יהיה קידוש השם. לעתיד יהיה שמו של הקב"ה מבורך, וממילא יחיו שוכני עפר וזו תהיה נחמא לעילא מכל נחמתא. יהי רצון.

בסוף כולם מתים

הקדמה לפרק חלק 3

אלי עמד בתור למודיעין בקופת חולים. כשהגיע תורו, שאל את הפקיד מתי התור הקרוב לד"ר קופר. הפקיד הפטיר באדישות שרק בעוד שלושה חודשים. אלי התפלא ושאל 'בטוח?!' לשאלה זו התרחב פי הפקיד בחיוך ואמר – 'בטוח זה רק הקבר'. אלי לא התבלבל והחזיר לפקיד חובש הכיפה – 'פלא עליך, הרי כולנו מאמינים בתחיית המתים. אם כן הדבר שהכי לא בטוח או אפילו בטוח שלא - הוא הקבר...'.

מהו השכר והעונש? מהי התכלית? מה יהיה בסוף? - שאלות אלו העסיקו מאז ומעולם את האדם. כשחושבים על זה יש לנו בליל של תשובות בראש, ואכן ביהדות ניתן למצוא תשובות מגוונות לשאלה מהו השכר. האם התכלית היא תיקון של העולם הזה או אולי בכלל גן עדן לנשמה? האם השכר הוא תחיית המתים או פשוט שפע כלכלי והצלחה בטחונית [גשם בעיתו וכו']. ורגע אחד, איפה בכל זה נכנס המשיח?

בהקדמת הרמב"ם לפרק חלק ממשיל הרמב"ם משל ומסביר בעזרתו את כל עניין השכר והעונש. זוהי תשובה אחת כוללת. הבה נאזין למשל.

 משל לילד שנכנס בשערי בית הספר. בתחילה מעודדים את התלמיד ללמוד על ידי תאנה או חתיכת סוכר [נסו לחשוב – איזה ילד היום היה לומד בשביל תאנה...]. לאחר מכן כששכלו של התלמיד 'מתחזק' מעודדים אותו על ידי בגדים יפים או נעלים מיוחדות. כשהוא גודל קצת יותר גם זה כבר לא מדבר אליו, מעודדים על ידי כסף ואף כאשר הלתמיד כבר גדול יש מין 'עידוד' פנימי ידוע – הכבוד. התלמיד לומד לעיתים על מנת שיקראוהו רב או שפשוטי העם יתפעלו ממנו.

ננסה לשים לב, אף שבעינינו ההורים או המלמדים הלימוד הוא העיקר והתאנה או הכסף הם רק 'הכרח בל יגונה', הרי שבעיני התלמיד התאנה היא התכלית ואילו הלימוד רק אמצעי כדי להגיע אליה. זוהי השקפה מעוותת אך משמעותית בהקשר של המטרה – שהתלמיד ילמד.


כהרגלם בקודש תמצתו חז"ל את הרעיון הזה במשפט אחד – לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

הרמב"ם מסביר שזהו הכלל של כל ענייני השכר והעונש. אין השכר או העונש מטרה בפני עצמו. הלימוד והעסק במצוות צריך להיות לשמם, מפני שהם אמת ועל ידם אנו נדבקים בה' אלוקיכם אמת. השכר והעונש הם אמצעי דרבון [אמיתי וממשי לחלוטין כמובן] על מנת להביאנו אל הדרך הנכונה. אם נעזר גם אנחנו במשל – יש שהנהיגו בעבר סוסים ובהמות בשיטת המקל והגזר. נתאר לעצמנו מין רוכב שכזה המנסה לקחת את הסוס העייף לנאות הדשא לשתות ולהחליף כוחות. כשסוטה הסוס מן הדרך הוא מקבל מכה כואבת במקל, ולהבדיל, כשהולך בדרך הנכונה מקבל גזר כצ'ופר. בשביל הסוס המטרה היא להימנע מן המקל ואף 'להרויח' גזר אך אם היה הסוס בעל דעת היה מבין שהרוכב מוביל אותו לנאות דשא אמיתיים והמקל והגזר הם רק אמצעי הדרבון בדרך אל האושר.

כך גם אנחנו – כל סוגי השכר והעונש נכונים וקיימים ואף יש להבין ולסדר אותם על פי סדר, אך לכולם משותף עיקרון אחד – הם אינם העיקר אלא אמצעי דרבון לדבקות האמתית בה', לעבודה לשמה.

ומה לגבי העניין שבו פתחנו - האם בסוף כולם מתים או לא? בזה ידידיי, נעסוק בעזרת ה' ברשומות הבאות. 

כשהתלמיד מוכן - המורה יופיע!

[הקדמה לפרק חלק 2]

בין חסידי קוצק מסתובבת אימרה חריפה לגבי סיפורי חסידים:
'מי שמאמין בכל סיפורי החסידים הוא פתי, אך מי שלא מאמין באף אחד מהם הוא כופר...'

בהקדמה לפרק חלק מזכיר הרמב"ם שלוש כיתות ביחס לאגדות חז"ל. 
הכת ראשונה מאמינה לכל האגדות כפתי, השנייה ,לעומתה, כופרת בכולם ח"ו. אך לכת השלישית נודע יחס מורכב יותר.
מחד, כת זו מבינה שחז"ל היו ענקי הרוח של האנושות ולכן בכל דבריהם יש טעם. ומאידך, רואה היא דברים שנוגדים את ההגיון כמו סיפורים אודות לוייתני ענק, ציפורים טורפות ובנות ים.
כיצד מתמודדת הכת השלישית עם המתח הזה?

ההסבר לכך הוא פשוט. בכל דברי חז"ל יש טעם, חכמה ולימוד לחיים שלנו עמוקים ונכוחים. אלא שלפעמים דרושות הקדמות של חכמה על מנת להבין את דברי חכמינו, וזאת משום שנאמרו בכוונה כמשל וכחידה. 

הרמב"ם, שהכיר את דרך הכתיבה של חכמי אומות העולם אמר שדבר זה מקובל בין הפילוסופים. כתיבת סיפורים תמימים שהחכמה העמוקה בהם באמת נמצאת רק למי שמכיר את ה'קודים' בהם השתמשו ה'מצפינים'.

אך האמת היא שלא רק מעולם החכמה העולמי הרמב"ם מביא ראיה. כאן ובהקדמת מורה נבוכים מובאת 'ראית זהב' גם מתוך מחנה ישראל או אולי אפילו מעליו...

הספרים משלי, שיר השירים ומקצת מספר קהלת נכתבו על ידי החכם מכל אדם וברוח הקודש בחידות ומשלים. דבר זה מפורש וידוע וכך פותח ספר משלי וכבר בפרק הראשון נאמר - 'להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם'. אם כך ודאי שלומר שחז"ל הלכו בעקבותיו וכתבו דבריהם בדרך של משל ונמשל, הוא דבר מסתבר מאוד.

אך רגע, מדוע בעצם שהחכמים יצפינו את דבריהם? לשאלה זו כמה תשובות אפשריות, נציג אחת מהן. האמת היא שלא כל אחד צריך לשמוע כל דבר. בענייני הנפש והרוח יש עניין גדול לבשלות. אמרה סינית עתיקה אומרת – 'כשהתלמיד מוכן המורה יופיע'. גם אמרה זו יש בה עומק שאיננו מובן במבט ראשון. אין כאן עניין מיסטי של מורה שיודע בדיוק מתי להגיע, במידה מסוימת – בדיוק להיפך. המורה תמיד היה שם, אך על מנת שהתלמיד יבין היה צורך להכנה של התלמיד. זו ההבנה הנכונה בעניין זה. וכן הוא בחכמת התורה – האגדות המובנות והנגלות נצרכות לכל. אך הפן של אגדות הש"ס שבהם יש רמז וסוד הן אלה שזקוקות לתלמידים מוכנים ובשלים שיקטפו את הפרי המתוק שבהן.

יתירה מזאת בדרך כלל,  גם בפשט האגדות, במה שקראנו לו 'משל', ישנה חכמה שחשוב ללמוד. בהקדמתו למורה נבוכים, גם הרמב"ם, בעקבות שלמה המלך בספר משלי, קורא לזה – 'תפוחי זהב במשכיות כסף'. העיקר הוא הזהב שבפנים, הנמשל, אך הוא נמצא בתוך עטיפה נאה ומיוחדת בפני עצמה – במשכיות הכסף דהיינו משל. כך כל לומד בספרי חז"ל יכול להינות מפשט דבריהם ולדעת שגם במה שלא הבין [ואפילו במה שהבין] יש עוד עומק לפנים מעומק.

ואם באמרת חסידי קוצק פתחנו, אז בכזו גם נסיים.
רבי צדוק הכהן מלובלין, תלמיד תלמידו של האדמו"ר מקוצק, סיכם את הרעיון הזה באמירה אחת, קצרה וחדה -
 'סוד אמיתי נשאר סוד גם אחרי שכולם מכירים אותו...'.

הקדמה לפרק חלק [1]

שאפו לכם קוראי הבלוג! מי שעוקב אחר הבלוג זכה לסיים יחד איתנו את הרעיונות המרכזיים שבספר הכוזרי וכן את שמונה פרקים לרמב"ם שהם ההקדמה למסכת אבות. עכשיו, לאחר שסיימנו ללמוד יחד את הקדמת הרמב"ם למסכת אבות, נלמד ביחד את הקדמת הרמב"ם לפרק חלק.

פרק חלק הוא הפרק האחרון או לגירסת הרמב"ם הלפני אחרון של מסכת סנהדרין. למעשה, כולנו יודעים כיצד הפרק הזה מתחיל – כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וכו', זו כמובן הסיבה שפרק זה נקרא בפי הלומדים – פרק חלק.

הקדמת הרמב"ם למשניות של פרק חלק, עוסקת בשלושה נושאים מרכזיים.
הראשון – ביאור נושא השכר המופיע בתלמוד. השני – היחס לאגדות שבתלמוד ובמדרש. ולסיום - זהו המקור הראשון שבו פורט הרמב"ם את י"ג עיקרי האמונה. נשתדל ללכת יד ביד עם מורנו הרמב"ם ולזכות להדרכתו המבורכת.

אין דבר מעניין יותר את האדם מהחקירות בנוגע לשכר ולעונש הצפונים לאדם. כל רב יודע ששיעור 'שובר קופות' הוא שיעור שעוסק בענייני גן עדן וגיהנום. אך באותה מידה כל תלמיד חכם אמתי יודע שהידוע לנו בעניין הוא מועט ומעורפל וצריך עיבוד מדויק הנסמך על ספרים רבים כדי לומר דבר מסודר בעניין. 

ההקדמה לפרק חלק עוסקת בדיוק בהסברה זו. מהו העולם הבא, מהם השלבים שבו ומה הקשר שלו לימות המשיח ולתחיית המתים. הבעיה העיקרית איננה שאין מקורות על הנושאים הללו אלא אדרבה יש מקורות רבים אך ההבנה שלהם בעייתית. לכן, בפתח דבריו מגיש לנו הרמב"ם מבוא להבנת אגדות חז"ל.

אגדה היא מילה מבלבלת. בעברית המודרנית אגדה היא סיפורי מעשיות כמו fairy tale אך בלשון הקודש אגדה היא מלשון 'אגד' או 'אגודה'. האגדה היא סיפור או אמרה, בגמרא או במדרש, שטומנים בחובם מעין עקרון על המקשר נושאים רבים.

עולם ההלכה עוסק בפרטים. כל פרק מתחלק לסעיף ולסעיפי סעיפים. יתרה מזאת, החכמה שבהלכה היא להגיע לרזולוציות הגבוהות ביותר. לעומת זאת, עולם האגדה עניינו הכלל המאגד. האגדה באה לקשור את כל הפרטים.

לכן ראשית חכמה, מבאר הרמב"ם את היחס הנכון לאגדה. לעיתים קרובות כתובה האגדה כסיפור או היגד שאומר דברים שנשמעים כסותרים את המדע או אפילו את ההיגיון. במפגש שכזה בני האדם מתחלקים לשלוש 'כתות' בלשונו של הרמב"ם.

הכת הראשונה – מאמינה בכל דברי חז"ל כפשוטם ואפילו דורשת בהם לפני ההמון, כששואלים חלק מן ההמון על כך שהדברים לא מתקבלים על הדעת ממהרים בני הכת להשתיק אותם ו'לחזק' את האמונה שלהם. כת זו מחללת שם שמיים, הם חושבים שמגדלים את החכמים בדבריהם אך בפועל הם עושים בדיוק להיפך שכן העם מבין שאין מה לחפש בדברי חכמים.

הכת השנייה  - חמורה מהראשונה. בני כת זו שומעים גם הם את דברי חז"ל אך לאחר כמה פעמים שדברי חז"ל לא מתקבלים על דעתם, ובתוספת לחשיבות העצמית שהם רואים את עצמם ראויים לה, מגיעה תוצאה הזויה.
התוצאה היא אנשים שכופרים בכל דברי חז"ל ואפילו סוברים שחז"ל עצמם לא היו בקו הבריאות בכותבם דברים כאלו [עפר לפיהם]. כת זו חמורה מהראשונה והטעות שלה אקוטית יותר.

הכת השלישית – ובכן, הרמב"ם כותב שקשה לקרוא לכת הזו כת מכיוון שאין כמעט מי שהולך בדרכה. נשוב עליה ברשומה הבאה אי"ה.