יום שישי, 29 באוקטובר 2021

אברהם ויצחק מבאר שבע

 


לרבים מאיתנו באר שבע היא רק תחנה בדרך למצפה רמון או לאילת. אך כמו תמיד לתורה יש הרבה לחדש לנו בעניין הקשר שבין העם לכל חלק מחלקי הארץ.
בתחילת הפרשה בא אברהם כדי לקבור את שרה, "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה".
ויש לשאול, היכן היה ומניין בא? כולנו מכירים את המדרש שמביא רש"י, אברהם הגיע מניסיון העקידה ובעקבות ניסיון זה מתה שרה. אך אם נעיין בפשט הכתוב נגלה שאפשר ללמוד אחרת.

כמפורש בפרשתנו, שרה נפטרת בחברון ולאחר העקידה שב אברהם לעיר באר שבע, "וַיָּ֤שׇׁב אַבְרָהָם֙ אֶל־נְעָרָ֔יו וַיָּקֻ֛מוּ וַיֵּלְכ֥וּ יַחְדָּ֖ו אֶל־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֥שֶׁב אַבְרָהָ֖ם בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע". מה פשר העניין? אם לאחר העקדה ישב אברהם בבאר שבע, מדוע שרה נמצאת בפטירתה בחברון? לכן הרמב"ן סובר שע"פ פשטי הפסוקים אברהם לא רק נטע אשל בבאר שבע וקרא שם לה' אל עולם (בראשית כא, לג), אלא שם גם נולד יצחק (ולכן הגר לאחר גירושה תועה במדבר באר שבע), שם נצטווה על העקידה ולשם חזר לאחריה וכרת ברית עם אבימלך. ורק לאחר שישב עם שרה שם עוד זמן עברו לחברון ושם נפטרה. ואם נצרף לזה את מה שמובא בזוה"ק שבאר שבע הייתה מקום השכינה לפני הר המוריה יעלה לפנינו שיש לעיין בעניינה של עיר מיוחדת זו.

כאמור אברהם נטע אשל בבאר שבע, אין כאן עוד אוהל נודד אלא ביטוי לקביעות, נטיעה וחפירת באר. את השם באר שבע קבלה העיר בעקבות שבע הכבשים שאברהם מעמיד במעמד השבועה בינו לבין אבימלך בפרשת וירא.  אלא שלאחר מכן יסתמו הפלישתים את בארותיו של אברהם אבינו ויצחק בנו יהיה זה שיחפור אותן מחדש. מהו פשר העניין? בהמשך בפרשת תולדות (פרק כו) יצחק יגיע לבאר שבע ויבנה בה מזבח. שם הוא גם יחפור באר שביעית (ספורנו) יקיים מעמד שבועה מחודש עם אבימלך וגם שם תכתוב התורה שעל כן נקרא שם העיר באר שבע[1]. גם ילדיו של יצחק אבינו יעקב ועשיו ייוולדו בבאר שבע ושם יישבע עשיו ליעקב על מכירת הבכורה.

הבאר היא השער לעולם הנסתר של המים שמתחת לפני השטח. כזכור, ביום השני של הבריאה הפריד ה' מים ממים. חלק הגיעו למעלה והפכו לשמים וחלק למטה יהפכו להיות ביום השלישי חלק מהארץ. ע"פ המדרש המים התחתונים מבקשים לעלות ונמשכים אל המים העליונים. הסוד שבמים של פרשת בראשית הוא שהם מסמלים את אורו של הקב"ה. בהיפרדות המים ביום השני יש רמז לבירור שעשה הקב"ה באורו כך שחלק יוכל להיות היסוד של הארץ ממש, ובהיקוות המים ביום השלישי יש רמז לצמצום אורו של הקב"ה למקום אחד. אך עיקר המים ירדו אל מתחת לקרקע והזוהר מספר שעיקרן נמצא מתחת לאבן השתיה, לקודש הקדשים. גם בעולם שנראה צחיח מקדושה מגלה לנו הבאר כי מתחת לפני השטח יש קדושה שרוצה לפרוץ החוצה ויכולה לחיות את העולם.

לכן האבות ראו ערך גדול בכריית בארות וסתימתם ביד פלישתים מבטאת את הניסיון של הפלישתים לסתום בעד אור ה' מלהתגלות, גם בפשט – ליד הבארות קראו האבות בשם ה' דהיינו הקימו ישיבות. 

יהי רצון שנזכה להתחבר באופן עמוק לכל חלקי ארץ הקודש!    



[1] המפרשים עוסקים בשאלה מדוע העיר נקראת פעמיים באר שבע. האבע"ז מעלה אפשרות שמדובר בבאר שבע אחרת, הספורנו מחלק בין באר שבע בשין פתוחה שקרא אברהם לבאר שבע בשין סגולה שקרא יצחק. לענ"ד התשובה פשוטה יותר. לולי עבודתו של יצחק קריאת השם של אברהם הייתה משתכחת בגלל עבודת הסתימה שעשו הפלישתים. רק לאחר שפתח יצחק את הבארות ואף כרה את הבאר השביעית נתקבע שמה לכזה עד היום הזה.

יום שישי, 22 באוקטובר 2021

למה אברהם לא סיפר לשרה על העקדה?


בפרשת השבוע אנו מתוודעים לניסיון הידוע ביותר בתורה, אברהם מתבקש לעקוד את בנו היחיד ולהעלות אותו לעולה לה'. במדרש מתואר שהדבר היה קשה עליו יותר מאשר אם ה' היה מבקש ממנו למסור את נפשו בעצמו. אך בירידתם מההר מתבשרים אברהם ויצחק על פטירת שרה האהובה. המדרש מספר ששרה נפטרה לאחר ששמעה על העקדה מהשטן: וּמֵתָה שָׂרָה מֵאוֹתוֹ צַעַר, לְפִיכָךְ נִסְמְכָה עֲקֵדָה לְוַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה
. והשאלה עולה מאליה – מדוע לא שיתף אברהם אבינו את אשתו, נביאה גדולה וצדקת עצומה, במה שציוה אותו ה'?

ניסיון העקדה היה ניסיון בו עקד האדם את המוסר ורגשות היושר הטבעיים שלו אל מול המוסר האלוקי. אברהם שלחם כל ימיו נגד עבודת המולך והקרבת הבנים מצא עצמו מול ציווי הפוך לטבעו. הוא כופה את רגשו למה שמבין בשכלו. בדרך חינוך האיש ישנו מימד של שבירה כדי לקבל מדרגה גבוהה יותר. אך באשר לחינוכה של האשה לא זו הדרך. האשה מתחילה נבראה כדי לעזור לאיש לצאת ממצב הביש וכך הייתה ל'עזר כנגדו'. היא נבראה מלכתחילה בצורה ישרה ומתוקנת יותר ולכן מברכת – 'ברוך... שעשני כרצונו'. שרה לא מתנסה בניסיון זה, רגשותיה כלפי בנה נכונים ועמוקים מאוד ואין צורך למעטם אפילו למראית העין בלבד. ליבה מכוון כנגד הרצון העליון שבאמת 'לא עלה על ליבו' לרגע שאברהם ישחט את יצחק (עיין תנחומא בובר, וירא מ:ב).   

מה נאכל בשנה הזאת?

 

שאלה: כצרכן אני מוצא עצמי מבולבל בשמיטה. אני שומע מסביבי המון מושגים 'שמיטה לחומרא', 'אוצר בית דין', היתר מכירה, יבול נכרי, יבול חו"ל - מה נכון לקנות?

תשובה: יישר כוח על השאלה החשובה. ראשית, יש להסביר את המושגים ולאחר מכן נוכל לענות על הדירוג הנכון שביניהם.

היתר מכירה מתייחס להיתר קדום של מכירה לזמן של הקרקע לגוי (בדומה למכירת חמץ). היתר זה נזכר כבר לפני כמאתיים שנה בכרמי חברון (שו"ת שמן המור יו"ד סי' ד) ונהג בא"י בכל השמיטות מאז, כעדות הראשון לציון הרב היש"א ברכה. עם העליות הציוניות בהם עלו רבים מאחינו האשכנזים ערערו חלק מהרבנים (בעיקר אלו שהתנגדו לכל המהלך של השיבה לציון) על היתר זה, אך בדורנו ביססו והרחיבו הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל.

אוצר בית דין מוקם לתועלת הציבור ומקורו קדום ומגיע עד ימי שבתנו בארץ ישראל לפני אלפיים שנה ויותר. ההיגיון פשוט, אנשים רבים אינם יכולים לגשת בעצמם אל המטעים והפרדסים ללקט את פירות השביעית, בפרט אלו הדרים בערים המרוחקות מן המטעים והפרדסים. לפיכך שולח בית הדין פועלים מטעמו ללקט את הפירות לצורך הציבור, לא למכרם, אלא לחלקם בערים. כמו כן, בעלי המטעים עלולים לזנוח בשביעית את אילנותיהם, ולא לבצע בהם אף את המלאכות המותרות, שהרי ממילא אסור להם למכור את הפירות. כתוצאה לא יימצאו פירות לשומרי שביעית. לפיכך שוכר בית הדין פועלים מטעמו שיטפלו בעצים כפי המותר, ועל ידי כך יימצאו פירות לחלוקה לכל דורש. התשלום ניתן על עבודתם בלבד ולא על הפירות. היתר זה בוסס ע"י החזון אי"ש ואף נהג על ידו החל משנת תש"ה. ישנם כיום כמה אוצרות בי"ד, כאשר אוצר הארץ למשל (המצוי בעירנו בת ים) הוקם על ידי הרבנים הגאונים חתנו של הגרע"י זצ"ל הרב בוטבול ורבה הראשי של ר"ג לשעבר הרב יעקב אריאל.

שמיטה 'לחומרא' הוא מושג פרסומי - שיווקי שמתייחס בעיקר לגידולים שבהם 'אין חשש שביעית' (כמה המושג רחוק מהתורה שדברה על קדושת שביעית ולא חשש שביעית). תחת מושג זה נכללים בד"כ יבול חו"ל (ארצות כמו תורכיה, בלגיה וכדומה) אך גם יבול נוכרי שגדל בארץ, שהוא למעשה בד"כ יבול אויבים – ערבים מיהודה ושומרון וברבים מהמקרים מעזה. הקונים של שמיטה לחומרא באים בעיקר לאפוקי מהיתר המכירה.

למעשה - מכיוון שבקניה מערבים שברובם אינם מצטיינים באהבת ישראל יש משום נתינת אחיזה בקרקעות ישראל, וכן בעיה של חבלי ארץ שגזולים בידם ואז אין כלל היתר בקניה מהם, היה בנו של הגרע"י הגאון הרב יעקב יוסף זצ"ל מתנגד בחריפות לסמיכה על היתר זה. בימינו שחלק מהכסף מגיע לבניית רקטות ומנהרות בעזה קשה מאוד להתיר קניה מיבול אויבים (המכונה יבול נוכרי) מצד 'לא תעמוד על דם רעך' ובוודאי שאין לקרוא לו פתרון 'לחומרא' אלא קולא בחיי עם ישראל ובזכותנו על הארץ. לכן זהו הפתרון הגרוע ביותר.

לאחריו ישנם את היתר המכירה ויבול חו"ל, נראה כי יש יתרונות וחסרונות בשני סוגים אלו. היתר המכירה תומך יותר בחקלאי הארץ, אך כאמור יש שפקפקו בו מבחינה הלכתית מה שאין כן ביבול חו"ל – והבוחר יבחר. לבסוף מגיע הפתרון של אוצר בית דין שלרובא דרובא מן הפוסקים הוא עדיף. יש להוסיף שבשונה מהיתר המכירה בטווח הרחוק נוכל להשתמש בפתרון זה גם כשהשמיטה תהיה בעלת תוקף דאורייתא. 

לכן המלצתי להעדיף קניה מאוצר בית דין (ניתן למצוא במרכז המסחרי אנה פרנק פינת רב מימון - אסולין), לאחר מכן לקנות היתר מכירה, ולאחר מכן יבול חו"ל. כשקונים מחנויות שמפרסמות עצמן כשמיטה לחומרא יש לבדוק עם בעל החנות שהארגזים לא מגיעים מתוצרת של אויבינו. 

מעשה ידי אדם או מעשה ידי שמיים?


רבים מביאים מפשט הכתובים ראיה לכך שהקב"ה הוא זה שעתיד לבנות את בית המקדש או להקים את בית הדין הגדול מחדש. "ואשיבה שופטייך כבראשונה", "ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך" וכו'. בדרך כלל אותם אנשים הסבירו כך גם את הנבואות הקדומות על כך שהקב"ה הוא זה שיגאל אותנו מן הגלות על 'ענני שמיא' ולא ראו במהלך הארצי של עלייה וישוב הארץ חלק ממעשה ה' עם עמו. למרות שחלקם הגדול של האנשים שהחזיקו בעמדות אלו מצאו את מותם בשואה בשעה שאלה שעלו נצלו דומה שאופן הקריאה הזה בתורה, ותפיסה רוחנית שטחית זו עדיין לא סרה מאיתנו.

עיון פשוט בפשט התנ"ך מגלה את טעותה של שיטה זו. עוד בהיותם במצרים בא משה רבינו לפני עם ישראל ומתנבא: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' ". המילים 'והבאתי' ו'ונתתי' מורות בפשטות שהארץ תינתן בידי שמים לישראל, לפי הדעה שהוזכרה קודם היו צריכים ישראל לחכות לניסים גלויים וודאי לא להלחם או להתאמץ. ואף אם תאמר שהיו צריכים ישראל להיכנס ללא מלחמות אלא שגרם חטא העגל ולבסוף היה צורך במלחמת כיבוש, מכיוון שנבואה טובה לא חוזרת ריקם חובה לומר שגם מלחמות יהושע ולאחר מכן כיבושי השופטים והמלכים כולם בכלל המושג נתינה מיד ה'.  

דוגמא נוספת לכך היא האמירה השגורה 'ה' יעזור' מול הביטוי התנ"כי 'לעזרת ה' בגבורים'. השותפות בין האדם לאלוקים היא המכוון בתורה.

יהיו הדברים קריאת כיוון גם במצוות נוספות שמרגלא בפומיה דאינשי שיקרו בידי שמים, כמו הקמת בית הדין הגדול או בניין בית המקדש. 

יום שישי, 15 באוקטובר 2021

סמינריון ערכים או בית חב"ד?

 

אנשים חכמים בעלי חוש צדק ואחריות עלולים לעיתים להיות אנשים שלא נעים לחיות בקרבתם. הם נוטים לחשוב (בד"כ בצדק) שהם צודקים יותר מהאחר ושיש להם מעין חובה להעביר את האמת שלהם הלאה. לעיתים קרובות הם מתווכחים וככל שחוש הצדק שלהם מפותח יותר כך קשה להם להפסיק בטרם הם וידאו שבן שיחם השתכנע. מה עשוי לאזן תפיסה זו?

על נח מוסבר בדיוק מדוע ה' דיבר איתו – נח מצא חן בגלל שהיה 'איש צדיק תמים'. אך הפרשה שלנו לא מסגירה לכאורה מדוע אברהם נבחר להיות האיש שממנו יתחיל עם ישראל. במדרש אמנם נמסרו לנו פרטים אודות עברו המפואר של אברהם, הוא שובר פסילים בבית אביו ואף קופץ לאש על קידוש השם באור כשדים. אך כל זה לא כתוב במפורש בתורה. מהי הסיבה לבחירתו של אברהם?

בזוהר חדש בפרשת נח הזוה"ק מבדיל בין אברהם לנח, נח הוכיח את בני דורו אך לא התפלל עליהם. לעומתו, אברהם התפלל וחפץ בשלום ובטובת העולם כולו, אפילו בטובת אנשי סדום. דומה שזה הפרט שנמסר על אברהם – כששמע את הקול שאומר לו 'לך לך' לקח יחד איתו גם 'את הנפש אשר עשו בחרן'. מי הם אותם אנשים וכיצד עושים נפשות? המדרש מסביר שמדובר באנשים ונשים שהתגיירו על ידי אברהם ושרה. העשייה במובן הזה היא תיקון, כמו 'ועשתה את צפורניה' בפרשת כי תצא. אברהם ושרה היו מורי דרך לקרבה לה'. הם ראו עצמם אחראיים לקרוא בשם ה' בכל מקום אליו הגיעו, הם גם חשו שעליהם להתרחק מדור הפלגה וממגדל בבל כדי לעשות זאת כראוי. זו סיבה טובה לבחור בהם.  

אך עוד לפני תקופת חרן גר אברהם אבינו באור כשדים. התורה מספרת על "הנפש אשר עשו בחרן", אך מה עשה אברהם באור כשדים? אנו יודעים כי גם שם לא שקט על השמרים – הוא התווכח ויכוחים רעיוניים עזים ומרים ואף עשה מעשים כנגד התרבות האלילית. מדוע התורה לא מזכירה את הפרק הזה בחייו? היכן הנפשות אשר עשה אברהם באור כשדים?

נראה שיש כאן שינוי בדרכי העבודה של אברהם אבינו. לאחר שבאור כשדים אברהם מנהל ויכוחים וסימפוזיונים שלא מניבים תוצאות משמעותיות יותר מניסיון התנקשות בחייו על ידי נמרוד, אברהם אבינו נוקט בגישה חדשה, הוא עובר מקום בציווי ה' ומשנה גם אג'נדה. בחרן ובכל מקום אחר בו נטה את אוהלו, אברהם מנהל בית מלא בחסד והכנסת אורחים ולאחר ארוחה טובה הוא מעודד את האורחים להודות ולהכיר למיטיבם הגדול – בורא עולם. אברהם שמביא את האמת והצדק לעולם לא עוסק בלשכנע אלא בלהיטיב. הוא מונע מאהבה וחסד ולא מתחושות אמת וצדק בלבד.

לפני כמה שנים אמר לי הרב זמיר כהן שליט"א שלא כדאי להתווכח ויכוחים שכלתניים ארוכים. הוא טען שזה בד"כ לא משכנע, גם אם משכנע לא מביא לשמירת תורה ומצוות בפועל, וגם את המיעוט שכן מביא, התהליך אורך זמן רב מאוד. בדרך של אהבה ונתינה הדברים זורמים אחרת. 'אוהב את הבריות' הוא תנאי מקדים ל'ומקרבן לתורה'.

יום שני, 11 באוקטובר 2021

האם תורת משה מתאימה לחייזרים?

 


Photo by Greg Rakozy on Unsplash

מסע בין כוכבים

לפני כחודשיים עבד בביתי בחור צעיר ושאפתן, הוא היה רחב דעה, נטה לווכחנות וניכר היה שמחפש קצת להתנגח בנושאים מסוימים בתורה. עם הזמן והשיחות הקצרות שהתפתחו באופן טבעי, הוא סיפר שבעברו למד בישיבה וכעת הוא מעריך את התורה כחכמה יהודית אך איננו מאמין כי התורה מן השמים. כשניסה למקד את הנקודה נגע בשאלה שנשאלתי כמה פעמים בהזדמנויות שונות, והרי היא לפניכם.

כיום ידוע לנו על גלקסיות וריבוי כוכבים עצומים. הקטנים שבכוכבים שאנו רואים מנצנצים על פני הלילה הם בעצם שמשות אדירות הגדולות בהרבה מהשמש שלנו. על ידי טלסקופים מיוחדים אנו מביטים על גרמי שמיים שרחוקים מאיתנו שנות אור רבות. בהקשר זה עולה השאלה מדוע כל העושר האדיר של הגלקסיות נכלל בתורה במילים "ואת הכוכבים" בלבד. יתרה מזאת, כיצד ניתן לקרוא לשמש המאור הגדול בשעה שאנו יודעים שכל כוכב שאנו רואים בשמים כמעט גדול ממנה? אם בורא העולם על כל גרמי השמיים כותב את התורה, מדוע זה כתוב לא נכון?

התשובה שלי קשורה להסבר כללי על התורה. כידוע, עם הגילויים של קופרניקוס וגליליאו גליליי על העובדה שכדור הארץ איננו עומד במרכז אלא הוא מקיף את השמש בא גל אדיר של חילון לעולם הנוצרי. הכנסייה ממש נלחמה עד זוב דם כדי שדעות אלו לא ישמעו בפרהסיא. הסיבה לכך מובנת – אם כדור הארץ לא במרכז אלא בשולי גלקסיה אחת מתוך שלל גלקסיות, אזי הבורא לכאורה לא שם את האדם במרכז. לעומת הנצרות, היהדות לא התרגשה כל כך מהגילוי המדעי הזה. הראי"ה קוק סבר שהרמב"ם הוא הסיבה לכך שהגילויים המדעיים של גליליאו לא יצרו שבר אמוני ביהדות. מאות שנים לפי קופרניקוס וחבריו כבר שאל הרמב"ם מהי תכלית העולם וענה בספרו מורה הנבוכים תשובה מונומנטלית בפשטותה – 'איננו יודעים'. השאלה שאנו יכולים לענות עליה ולכן עלינו גם לשאול היא רק - מהי תכלית האדם בעולמו. אך מצד הבורא ברוך הוא אולי יש תכליות רבות מנבראים שונים ואפילו מעולמות שונים.

לכן כל כך חשוב שהתורה תתחיל במילה בראשית. במעשה בראשית שום דבר כמעט לא ברור, וכך הוא לכתחילה. בעשרה מאמרות נברא העולם אך אם נספור את הפעמים בהם אמר ה' נמצא רק תשע. הגמרא מסבירה שהמילה בראשית גם היא מאמר, המאמר הראשון, זה שהתחיל את הכל, נשאר סתום. ובכל זאת דווקא במילה זו מצאו חז"ל רמזים חשובים בשאלה המקדימה החשובה ביותר, מהו הנושא של העולם ושל התורה וממילא למי היא מיועדת? ב – ראשית, בשביל ראשית. בשביל ישראל שנקראו ראשית. התורה כפי שכתובה לפנינו מתאימה לבני האדם בעולם הזה, וזה מה שחשוב. 'זאת תורת האדם'.   

עבור האדם העומד על כדור הארץ יש מאור אחד גדול ומאור אחד קטן, דבר זה לא ישתנה גם לאחר שהמדע ילמד אותנו את גודלי כל הכוכבים והמרחקים שביניהם. שמש וירח הם המאורות המשפיעים ביותר על חיינו וממילא המשמעותיים ביותר עבורנו.

המרוץ לחלל החל בשנות החמישים של המאה הקודמת וגבה משתי המעצמות הגדולות בעולם רוסיה וארה"ב סכומי עתק דמיוניים. באותו זמן ממש עשרות מיליון אזרחים סובייטיים חיו בתת תנאים וחלקם מתו ברעב. כהמשך לכך, בשנות השמונים של המאה הקודמת העלה רייגן תכנית יומרנית במיוחד שנקראה פרויקט מלחמת הכוכבים. התוכנית עסקה בנשקים בעלי פוטנציאל השמדה רחבי היקף כמו רובי לייזר מהחלל ויחד עם פרויקט גילוי החייזרים של נאס"א עלו טריליוני דולרים (במושגים של ימינו). הכסף והמשאבים שנשפכו כמים על החלל החיצון יכלו למלא חללים רבים בעולם שלנו. המרדף אחר הכוכבים הוא לעיתים בריחה מאחריות כלפי אחינו בני האדם וכלפי העולם שהוא בעצם העולם היחיד שבאמת שלנו. זו אולי הסיבה שהתורה לא עסקה בכוכבים - מבחינה מוסרית ומצד חובת האדם בעולמו הוא חייב להתכוונן לעולם שלנו. אדם שראשו עוסק במה שמעבר לכדור הארץ עלול בקלות למקד את הכח שלו במקום הלא נכון.

 

יום חמישי, 7 באוקטובר 2021

הושענא רבה – מה הקשר בין הערבה לדוד המלך?[1]

 

ההדס רומז לשלשה אבות,

משה אהרן בדי ערבות,

 יוסף ללולב חמדת לבבות,

 דוד לאתרוג כלה כלולה



Photo by Markus Spiske on Unsplash

כשמקבילים את ארבעת המינים לאושפיזין מקובל לומר כי דוד המלך דומה לאתרוג. אך ביום האושפיזא שלו, בהושענא רבה מככבת דווקא הערבה. מדוע?

סוכות הוא חג של שלום. הסוכה סוכת שלום וראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת, וארבעת המינים מחברים את כל חלקי עם ישראל. גם בית המקדש הוא מקום של שלום, על המזבח אין להניף חרב מפני שנועדה למלחמה וקיצור חיים, המקדש הוא מקום אוניברסלי שיש בו מקום לכל העולם. בסוכות במקדש מקריבים פרים כנגד שבעים אוה"ע.  אמונים על דברי חכמי הסוד המוצאים את עומק הדברים בסיפור מעשה בראשית ננסה לגלות את המחלוקת היסודית ביותר בבריאה ונראה האם היא מתיישבת בסוכות ובמקדש.

חכמים מלמדים אותנו שביום השני לא נאמר כי טוב מפני שבו נבראה המחלוקת. הבורא ית' הפריד בין מים למים, והדבר לא נעשה בצורה חלקה, מים עליונים כביכול הרוויחו ומים תחתונים מתאווים להיות עליונים ולכן הם כביכול צועקים. מה הרמז בסיפור זה?

בפשט התורה נכתב שגם לאחר יצירת החל המפריד בין המים למים ביום השני המים היו מלאים כל העולם וביום השלישי מהצמצום שלהם לימים נגלתה היבשה. הזוהר חדש (בראשית דף טז) מסביר שבמזמור ה' מלך הקשר שבין 'קולות המים הרבים' לבית המקדש 'לביתך נאוה תהילה' הוא שכשם שצומצמו המים למקור אחד וירדו לתהום כן צומצמה שכינתו יתברך לבית המקדש. אם ננסה לפענח את האנלוגיה נגלה את דברי הראי"ה ב . ע"פ דבריו המים התחתונים מייצגים שאיפת אלוקות שנמצאת בכל דבר בבריאה, הכל שואף למעלה. המים העליונים מייצגים את ההשפעה העליונה שבעיתות רצון מושפעת למציאות התחתונה בדמות מטר. בשפת חכמי הסוד נקראות ההשפעות מיין דכורין ומיין נוקבין. הנקבה משתוקקת לזכר – מטר, והזכר מזריע את הלחות שבאדמה - נקבה. לכן שדה שמקבלת בעיקר ממי גשמים נקראת שדה הבעל. כבר בפרשת בראשית לימדה אותנו התורה שהגשם לא יורד מעצמו, על האדם להתפלל כדי שהאדמה תרווה. בסוד המים התחתונים שצריכים לעלות אל מול המים העליונים. ואכן כך הוא גם בגמרא בתענית שמתארת את הסיטואציה בה ניתן להודות על הגשמים – עד שיצא חתן לקראת כלה.

בחג נידונין על המים. בסוכות אנו צריכים לברר את העניין העמוק ביותר – את עצם השאיפה שלנו לאלוקות, שאיפה שאנו אמורים להרוות עבור כל העולם. עיקר שמחת חג הסוכות התבטאה במקדש בשמחת בית השואבה, העם היה יורד לגיחון ומשם שואב מים לשם ניסוכם לשיתין שעל המזבח. זהו מפגש בראשיתי מדהים בו אנו מגלים שמי התהום שצמצם ה' יתברך נמצאים בדיוק מתחת לבית המקדש[2]. השמחה שדמתה לשמחת חתונה נעשתה בעיקר על היחס למים התחתונים ועילויים[3]. הנה המים התחתונים מקבלים את ההזדמנות שלהם ליהפך למשמעותיים. וזו הרי הייתה מטרת ההפרדה מלכתחילה – כשם שנסירת אדם וחוה הזכר והנקבה היו למען יכירו ויתחברו מחדש פנים אל פנים כן מטרת חלוקת המים, או ירידת הנשמות ארצה לעולם הזה (על כל תהומותיו) – להצליח היכן שאפילו מלאכים נכשלו, לשאוף ולשוב מעלה[4].

בהקשר זה נעבור לדבר על דוד מלכנו. דמותו של דוד קשורה קשר הדוק לסוכה – סוכת דוד וגם למקדש בהיותו היוזם והמכין של כל בניית הבית. אך מדוע לא להביא בהקשר זה את שלמה המלך ע"ה שהוא בונה המקדש ממש?

כחלק מהדין על המים אנו מנענעים את ארבעת המינים לד' רוחות השמים כדי למנוע טללים רעים ורוחות רעות. לכן סביר שארבעת המינים יהיו קשורים למים – ערבי נחל, ההדס שהופך להיות עבות, משולש וריחני דווקא כשהוא מקבל הרבה מים, האתרוג הוא פרי עץ הדר מלשון מים[5], וגם פירות הלולב נעשים מתוקים ככל שהם מקבלים מים. בנענועם אנו כביכול מבקשים מים עבור הצמחים שלנו. אך אם נעמיק נגלה כי הערבה היא הצמח הצמא ביותר – זה שאף על פי שגדל על הנחל[6] אין בו לא טעם ולא ריח. גם המדבר הצמא למים נקרא ערבה. בסוכות וביחוד בהושענא רבה הערבה מייצגת נאמנה את עם ישראל. לאחר שלא שתינו מי גשם זמן רב אנו מבקשים על מים ואנו נעשים צמאים יותר ויותר ככל שימי החג עוברים וההקפות של ההושענות מתגברות. מלבד מה שאנו מבקשים גשם כאשר במרכז עומדת התורה ואנו כביכול אומרים הב לנו גשמיות למען נוכל לשמור וללמוד את התורה, הסיבוב סביב התורה המשולה למים מבטא דבר עמוק. לא רק מי גשמים גשמיים אנו מבקשים אלא את כל ההשפעה העליונה המתבטאת בתורה, 'יערוף כמטר לקחי'. או כביטוי המתוק שבהושענות ליום שני – למי ישעך צמאתי. כך כאשר אדם היה מגיע לבית המקדש היה רואה מחזה של 'אז ירננו עצי היער', בבית המקדש בו אנו מקפידים שלא יהיו עצים, לפתע בסוכות הכל נראה צומח. שבעה ימים של ריקודים ונענועים של ארבעת המינים וסביב המזבח עצמו אנו מניחים מורביות ענק של ערבה שנראה כאילו המזבח מגדל.

הושענא רבה הוא יומו של דוד המלך ע"ה. כאן אנו מתוודעים לכוחו הגדול של דוד המלך – הכוח שבצמא. בפשט נזכר על דוד שביקש מים כשהיה צמא "מי ישקני מים מבור בית לחם"[7]. אך גם בהקשר הנפשי דוד מרגיש את עצמו כל הזמן חסר. המלך שעסק בתורה כמעט כל הלילה והיה מלא תורה ומעשים טובים כאתרוג[8] שלא יכול לישון יותר משנת הסוס מרוב צמא הוא זה שאמר במזמור של סוכות כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים צמאה נפשי לאלוקים לאל חי, ובמזמורים אחרים – צמאה לך נפשי כמה לך בשרי מארץ צייה ועייף בלי מים. צמאוני גדול מצמאון המדבר אומר דוד. דוד אתרוג מבחינת הפעולות הטובות שלו, אך בעיני עצמו לעולם הוא צמא כערבה. דוד כוסף לעשות בית לה' עד כדי מסירות נפש – 'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך' גם אחרי שידע שזה אומר שהוא ימות ובנו יבנה את המקדש תחתיו.

אולי לכן אנו לא יכולים לישון וגורסים תורה בתאווה[9] בכל יום בו אנו נזכרים בדוד – שבועות יום פטירת ולידת דוד, והושענא רבה יום האושפיזא. ואכן לדוד המרווה לקב"ה שירות ותשבחות ישנה רוויה מסוימת. ישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'. יבוא זמן ובו יתוקן הכל המדבר ירווה מים והערבה תיהפך לגן ה'[10].



[1] ליל הושענא רבא התשפב

[2] צמא – צמ לשון צמצום, א כביכול אלופו של עולם.

[3] ואולי החתן והכלה נפגשים בחופה – בסוכה שנקראת כך על שם הקשר עם העננים -

[4] מעניין להסתכל בהקשר זה על השורש שאב. שב להיות אחד – שב – א, שאב. או אם תרצו שב + אב כהלחם – שב לשורשו. אך אין זו רק שיבה שאיבה אלא שמחת שואבה משום שיש כאן גם את השורש שוב, שבתשובה. על שמחת בית השואבה כשמחת בעלי התשובה תוכלו לקרוא במאמר   .

[5] כמו הידרו ביוונית, גמ' סוכה .

[6] ויש מהגאונים הסבורים שדווקא ערבי נחל הגדלים בפועל על הנחל כשרים לברכה.

[7] חשוב לציין כי גם שם בסוף הסיפור את צמאונם של גיבוריו לשמח את מלכם הוא מעלה כלפי מעלה. הוא לא מוכן לשתות מהמים שהביאו בדמם של האנשים והוא מנסך אותם לה'. זוהי הפעולה המרכזית של מלך ישראל – לייצג נאמנה את מלכות ה' בעולם ולקרב את ישראל לאביהם שבשמים.

[8] עיין גם סוכה  תורת שאול נות תורת דוד, תורת חסד.

[9] בפרק קיט העוסק בצמאונו של נעים זמירות ישראל לתורה - גרסה נפשי לתאווה אל משפטיך בכל עת.

[10] ע"פ הזוה"ק עדן תחתון מגן, הגן משפיע אל העדן. כך שהצמא האנושי המיוצג בצומח ירווה את האדמה של המדבר המייצג את הדומם.