דף מקורות - אם כבנים אם כדיינים ראש השנה – בני אתה אני היום ילידתיך (תהלים ב) זוה"ק בשלח (מלכים ב ד׳:י׳-י״א) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבוֹא שָׁמָּה. וַיְהִי הַיּוֹם, מַאן הוּא יוֹמָא דָּא. אֶלָּא כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. וְתָּא חֲזֵי. הַהוּא יוֹמָא, יוֹמָא טָבָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה, דְּאִתְפְּקָדוּ בֵּיהּ עֲקָרוֹת דְּעָלְמָא, וְאִתְפַּקְּדָן בֵּיהּ בְּנֵי עָלְמָא. דברים ד, ז – ח כִּ֚י מִי־ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כַּיהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּכָּל־קָרְאֵ֖נוּ אֵלָֽיו׃ וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֛וֹ חֻקִּ֥ים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם כְּכֹל֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃ ראש השנה י – יא תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּתִשְׁרִי נִבְרָא הָעוֹלָם, בְּתִשְׁרִי נוֹלְדוּ אָבוֹת, בְּתִשְׁרִי מֵתוּ אָבוֹת, בַּפֶּסַח נוֹלַד יִצְחָק, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדָה שָׂרָה רָחֵל וְחַנָּה, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יָצָא יוֹסֵף מִבֵּית הָאֲסוּרִין. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בָּטְלָה עֲבוֹדָה מֵאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ, בְּתִשְׁרִי עֲתִידִין לִיגָּאֵל. ירושלמי ראש השנה א,ג אָמַר רִבּי סִימוֹן. כְּתִיב כִּי מִי גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֛וֹ חוּקִּים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם וגו׳. רִבִּי חָמָא בֵּירִבִּי חֲנִינָה וְרִבִּי הוֹשַׁעְיָה. חַד אָמַר. אֵי זוֹ אוּמָּה כְאוּמָּה הַזָֹּאת. בְּנוֹהֵג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ דִין לוֹבֵשׁ שְׁחוֹרִים וּמִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים. וּמְגַדֵּל זְקָנוֹ. שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הֵיאַךְ דִּינוֹ יוֹצֵא. אֲבָל יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ כֵן. אֶלָּא לוֹבְשִׁים לְבָנִים וּמִתְעַטְּפִין לְבָנִים וּמְגַלְּחִין זְקָנָם וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִים. יוֹדְעִין שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוךְּ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶן נִיסִּים. וְחוֹרָנָה אָמַר. אֵי זוֹ אוּמָּה כְאוּמָּה הַזָֹּאת בְּנוֹהֵג שֶׁבָּעוֹלָם הַשִּׁלְטוֹן אוֹמֵר. הַדִּין הַיּוֹם. וְהַלֵּיסְטֵיס אוֹמֵר. לְמָחָר הַדִּין. לְמִי שׁוֹמְעִין. לֹא לַשִּׁלְטוֹן. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בְּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן. אָֽמְרוּ בֵית דִּין. הַיּוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמַלְאֲכֵי הַשָׁרֵת. הֶעֱמִידוּ בִימָה [יַעַמְדּוּ סֻנֵיגוֹרִין יַעַמְדּוּ קַטֵּיגוֹרִין. שֶׁאָֽמְרוּ בָנַי. הַיּוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה.] נִמְלְכוּ בֵית דִּין לְעָֽבְרָהּ לְמָחָר. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמַלְאֲכֵי הַשָׁרֵת. הֶעֱבִירוּ בִימָה לְמָחָר. יַעַבְרוּ סֻנֵיגוֹרִין יַעַַבְרוּ קַטֵּיגוֹרִין. שֶׁנִּמְלְכוּ בָנַיי לְעָֽבְרָהּ לְמָחָר. מַה טָעַם. כִּ֤י חוֹק לְיִשְׂרָאֵ֣ל ה֑וּא מִ֝שְׁפָּ֗ט לֵאלֹ֘הֵ֥י יַֽעֲקֹֽב. אִם אֵינוֹ חוֹק לִיִשְׂרָאֵל כִּבְיָכוֹל אֵינוֹ מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֽב. רִבִּי קְרִיסְפָּא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. לְשֶׁעָבַר אֶלֶּא מֽוֹעֲדֵ֣י יְי. מִיכָּן וָאֵילַךְ אֲשֶׁר־תִִּקְרְא֥וּ אוֹתָם. אָמַר רִבִּי אִילָא. אִם קְרִיתֶם אוֹתָם הֵם מוֹעֲדַיי. וְאִם לָאו אֵינָן מוֹעֲדַיי. אָמַר רִבִּי סִימוֹן. כָּתוּב רַבּ֤וֹת עָשִׂ֨יתָ ׀ אַתָּ֤ה יְי אֱלֹהַיי נִפְלְאוֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ אֵ֫לֵ֥ינוּ. לְשֶׁעָבַר רַבּ֤וֹת עָשִׂ֨יתָ. מִיּכָּן וְהֵילַךְ נִפְלְאוֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ אֵ֫לֵ֥ינוּ. אָמַר רִבִּי לֵוִי. לַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוּרְלוֹגִין. כֵּיוָן שֶׁעָמַד בְּנוֹ מְסָרָהּ לוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה בַּר חֲנִינָה. לַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ שׁוֹמֵרָה. כֵּיוָן שֶׁעָמַד בְּנוֹ מְסָרָהּ לוֹ. אָמַר רִבִּי אָחָא. לַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ טַבַּעַת. כֵּיוָן שֶׁעָמַד בְּנוֹ מְסָרָהּ לוֹ. אָמַר רִבִּי חִייָה בַּר בָּא. לְנַגָּר שֶׁהָיוּ לוֹ כְלֵי נַגָּרוּת. כֵּיוָן שֶׁעָמַד בְּנוֹ מְסָרָהּ לוֹ. אָמַר רִבִּי יִצְחָק. לַמֶּלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ אוֹצָרוֹת כֵּיוָן שֶׁעָמַד בְּנוֹ מְסָרָם לוֹ. וְרַבָּנִן אָֽמְרֵי. לְרוֹפֵא שֶׁהָיָה לוֹ נַרְתִּיק שֶׁלְרְפוּאוֹת. כֵּיוָן שֶׁעָמַד בְּנוֹ מְסָרָהּ לוֹ. דברים רבה ב, יד – טו דָּבָר אַחֵר, אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּשֶׁמִּתְכַּנְסִין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לוֹמַר אֵימָתַי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְאֵימָתַי יוֹם הַכִּפּוּרִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם, לִי מָה אַתֶּם שׁוֹאֲלִים, אֲנִי וְאַתֶּם נֵלֵךְ אֵצֶל בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה, מִנַּיִן דִּכְתִיב אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, אֲשֶׁר לוֹ אֻמָּה קְרוֹבָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, הוּא וְכָל פָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁלֹא נַעֲשֵׂית אֻמָּה שֶׁלִּי (ויקרא כג, ב): מוֹעֲדֵי ה', מִכָּאן וָאֵילָךְ (ויקרא כג, ב): אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם... דָּבָר אַחֵר, כִּי מִי גּוֹי גָּדוֹל, אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא, אֵיזֶה אֻמָּה שֶׁגִּדְּלָהּ אֱלֹהֶיהָ כְּאֻמָּה זוֹ, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אֻמָּה מְבַקֶּשֶׁת לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה וְאֵינָן יוֹדְעִין אִם נוֹצְחִין וְאִם אֵין נוֹצְחִין, וְיִשְׂרָאֵל וַדַּאי נוֹצְחִין, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי מִי גוֹי גָדוֹל וגו'. בטור (סו"ס תקפא) הביא את דרשת חז"ל כך: ורוחצין ומסתפרין ע"פ המדרש א"ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגומר ר' חנינא ור' יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה פי' מנהגיו ודיניו שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס. ואף הוסיף נפק"מ הלכתית: לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער"ה ולהרבות מנות בר"ה ומכאן תשובה למתענין בר"ה... ובב"י פירש: ומסתפרין על פי המדרש א"ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגו' שיודע אופיה של אלהיה פירוש שהם פירשו גדול מלשון גידול כלומר שנתגדלה עם אלהיה ויודעת מדותיו: במתנות כהונה פירש: כלו' כביכול גידלה אותו על פי דרכה וכפי רצונה כאב שגידל את בנו והגדילו כפי רצונו עכ"ל [ודלא כמו שציטט העץ יוסף]. ש"ך יו"ד קפט סקי"ג כך קובעת בימי החודש. כתב הרא"ה בספר ב"ה שם לא לקידוש החודש ולתקיעת שופר שלנו אלא למולד הלבנה לשעה שנראה שראוי לקבוע חודש על פי הראיה אבל הרשב"א במ"ה כתב דודאי שיפורא גרים והכל לימות החודש מלא וחסר לחדשים ולשנים מעוברות לפי תיקוני ב"ד שכל מה שב"ד שלמטה עושים ב"ד שלמעלה מסכימי' עמהם דכתיב אשר תקראו אותם אשר תקראו אתם במועדם ואף בחידושי הגוף כן וכמו שדרשו ז"ל בלאל גומר עלי קטנה בת ג' שנים ויום א' שנבעלה אין בתוליה חוזרים נמנו ב"ד ועברו השנה בתולי' חוזרים הוי לאל גומר עלי עכ"ל והוא בירושלמי פרק הנודר מן המבושל הלכה י"ג בשם ר' אבין וכ"כ הרא"ש פרק האשה דבשפורא תליא מילתא והכי אמרינן בס"פ בנות כותים (נדה דף ל"ח ע"א) דשיפורא גרים וכן הוא באגודה שם וכ"כ בתשובת ר"י מינץ סימן ט' ע"ש שהאריך וכן משמע פשט דברי הט"ו והפוסקים ועיין בספר עשרה מאמרות מאמר אם כל חי ח"ב סימן י"ז:

קדימה, להתייצב!

פרשת השבוע מתחילה במילה שפירושה התייצבות. התייצבות היא עמידה בזקיפות קומה ובחוזק כהכנה לדבר גדול. בפתח הכניסה לארץ ישראל נדרשים ישראל לעמוד באופן ניצב להיישיר מבט קדימה ולהבין את אשר עומד להתחולל. הכניסה לארץ היא הכניסה לברית.

הגמרא במסכת ברכות (מט) אומרת שמי שלא הזכיר בברכת המזון ארץ, ברית ותורה לא יצא ידי חובתו. מבואר שם בגמרא ובראשונים שעיקר הברכה היא על הארץ כפי שכתוב במפורש בתורה, והברית והתורה נזכרות שם בגלל ארץ ישראל שכן בעבורן ניתנה הארץ. אנו מבינים שארץ ישראל איננה ככל הארצות, הברית משולבת בה באופן עצמי. הארץ ניתנה לנו עבור ברית המילה של האבות, עליה נכרתו יג בריתות של אהבה שהופכות אותנו להיות אחד עם הקב"ה, ואכן אהבה גימ' 13 גימ' אחד. הזוה"ק בפרשת לך לך מוסיף שגם האחיזה בארץ תלויה בשמירת הברית, ברית המילה ובכלל ברית התורה. 

הזוה"ק אומר שהמילה 'היום' שבתחילת פרשת ניצבים מרמזת לראש השנה שנקרא 'היום'. בכל שנה עם פתיחת השנה החדשה שמסמלת שפע חיים חדש שמבקש לרדת לעולם אנו מתייצבים לפני הברית מחדש. עלינו לבחור להיות מבניהם של האבות והאמהות הקדושים עבור דרך משה רבינו ע"ה ודוד המלך בהמשך שכרתו ברית עם ה' לגלות את שמו בעולם ולהסיר את העורלה העולמית.

בראש השנה אנו חוזרים לשורש הדברים, לשאלה היסודית ביותר אותה יכול לשאול רק מי שעומד בזקיפות קומה ומיישיר מבט אל המשימה הגדולה – האם אני בן ברית טוב לרבונו של עולם? האם אני מקיים את חלקי בשותפות הזו שבין הבורא לישראל. לא רק האדם עומד בראש השנה בדין, גם העם כולו עומד ניצב ודור לדור מעביר את השליחות – "לדור ודור המליכו לאל כי הוא לבדו מרום וקדוש''.

מתוך כך גם למלחמה אנו מתייצבים. כבר אביהן של ישראל הרמב"ן בדרשתו לראש השנה דימה אותו ליום המלחמה. כשחיילינו הקדושים מנחיתים אש וגופרית על אויבי האנושות כולה, משחררים את הארץ (נחלות זבולון ואשר בצפון ויהודה בדרום) ובעז"ה גם מתיישבים בה בשמחה, הם מקיימים בצורה המלאה ביותר את התפילה 'מלוך על כל העולם כולו בכבודך'.

ויש עוד התייצבות בתורה "התייצבו וראו את ישועת ה'" – שנזכה לעמוד ניצבים בברית, בתורה, בארץ ובישועה השלמה.

הרפורמה המשפטית האמיתית

 

ודאי יצא לכם לשמוע את התקשורת מדברת על כך שהמדינה סוערת בגלל הרפורמה המשפטית. אלו חשים ששלטון בג''צ כופה על העם את דעתו, שופט שלא ביושר ובעצם מתנהל פה כדיקטטורה, ואלו מרגישים שלולא אותם המשפטנים היה העולם חרב. לברי הדעת כבר מובן שאין זו מחלוקת רק בתחום שבין כתלי בית המשפט. זוהי מחלוקת גדולה בהרבה – האם המדינה צריכה להיות מדינה יהודית או שמא מדינת כלל אזרחיה שגם יהודים יכולים לחיות בה. מסתבר שהשאלה 'מי השופט שלך' עשתה מה שלא עשו חוקים רבים, ואפילו מה שלא עשתה איוולת גירוש גוש קטיף.

הנקודה הזו מרעננת מחדש את הימים הבאים עלינו לטובה. החל מראש השנה נדגיש את היותו של מלך מלכי המלכים – 'המלך המשפט'. הדבר קריטי עד שע"פ השו"ע, מי שבטעות חתם בנוסח הרגיל של ימי החול, לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולברך. כאשר אנו מצהירים על כך שהקב"ה שופט, ואנו חלים ומזדעזעים מאימת דינו, בעצם אנו ממליכים אותו עלינו ומצהירים שאנו רוצים במלכותו. אנו רוצים לחיות בעולם שבו ה' הוא המלך והוא ושמו אחד. כל שאר ה'בוסים' בעיני עצמם מאבדים את משמעותם בעינינו, ואנו מתחייבים לשמור אמונים רק לבורא העולם ומנהיגו האמיתי.

לכן תקיעת השופר לצד היותה מעורר אדיר של נקודות פנים נפשיות לתשובה (רמב"ם וחסידות) ותזכורת לימים גדולים משחר הבריאה ועד אחריתה (רס"ג), תרועת השופר היא גם תרועת המלכה, העם מריע למלכו – "ותרועת מלך בו". אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם... ובמה? בשופר (ר"ה טז.). 

כמובן, האמירה הזו מחייבת גם למפרע – אם 'ה' מלך' (בהווה) אז ה' גם מלך (בעבר), ואם כן מה היה בשנה הקודמת? היכן היית עד עכשיו? האם עבדת כראוי את המלך? כאן מגיעים ימי התשובה ונותנים לנו את היכולת לכפר ולתקן עד יום הכיפורים בו ה' מעביר אשמותינו וסולח עוונות ישראל.

האמירה הזו גם מעודדת לעתיד – אם 'ה' מלך' (בהווה) ו'ה' מלך' (בעבר) אז בעז"ה 'ה' ימלוך לעולם ועד'. עוד נשמח עם המלך במסיבו בסוכות הכבוד של המלך, בצילא דמהימנותא.

אז איך ממליכים את הקב"ה ב'זום'?

 

שנה מיוחדת הייתה השנה שעברה. היא לימדה אותנו הרבה על מגבלות הכוח האנושי והטכנולוגיה. נגיף קטנטן במיוחד שגרם לקריסת מערכות בקול אדירים ועל הדרך הכניס בנו קצת מידת הענווה והזכיר לנו ש'אדם להבל דמה'.

אתגר מיוחד שמזמנת לנו הקורונה היא תפילות ימים נוראים שרבים יאלצו להתפלל ביחיד ורבים אחרים במקומות ציבוריים שאינם בתי כנסת. הלב נחמץ, מדוע שלא נזכה להתפלל ולתקוע בשופר במקום המתאים, ובפורום רחב ככל האפשר?! אך אנו מקבלים עלינו דין שמיים באהבה מתוך אמונה באדון שמיים שהכל עושה לטובה.

ואף על פי כן, בכל מאורע שקורה ליהודי עליו לשאול את עצמו כיצד עלי לעבוד את ה' בסיטואציה המיוחדת אליה זימנה אותו ההשגחה העליונה. כשמתבוננים בדבר מגלים שגם בראש השנה הראשון, יום ההולדת של האדם הראשון, היה האדם לבדו. מדוע לא ברא הקב"ה מיד כמה אנשים, משפחה גדולה או חברה שלמה. בתחילת המחשבה זה נשמע מוזר, אדם הראשון חייב להיות אחד, לא? אך דמיינו לעצמכם שהיו מספרים לנו שה' ברא שבעים אנשים כנגד שבעים אומות העולם זה היה נשמע לנו לגיטימי לגמרי. מדוע אם כן ברא ה' אדם אחד שימליך אותו והלוא אדרבה, ברוב עם הדרת מלך?

המשנה והגמרא במסכת סנהדרין (לז) עוסקות בשאלה זו ונותנות כמה כיוונים לתשובה, אך דווקא התשובה הידועה ביותר שם היא זו שרלוונטית לענייננו – 'חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם'. ה' ברא את האדם יחידי כדי שכל אדם ירגיש כאילו נברא העולם בשבילו. מצד אחד כל אילנות גן עדן, ההרים והנהרות הנאים הכל נברא בשביל האדם אך מצד שני האדם נברא כדי לעבוד, לשמור ולתקן – "לעובדה ולשומרה". ואכן רבי נחמן מברסלב 'הצדיק של ראש השנה' מדגיש את הצד השני של המשפט הזה:  'כי צריך כל אדם לומר כל העולם לא נברא אלא בשבילי - נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם, ולמלאות חסרון העולם ולהתפלל בעבורם'.

נסו להעמיק במשפט הזה, המשפט הזה מדגיש את האחריות של האדם כלפי תפקידו – אתה חייב לתקן את העולם והאחריות הזו כפולה משום שאין מי שיעשה זאת במקומך! ההסתכלות הזו הופכת את המבט. אתה לא ברוא אחד ממליארד מליארדי ברואים, אתה שותף של הקב"ה. בתקיעות ההמלכה של הי"ת אתה לא רק ממליך את ה' בשמיים, אתה גם מוריד את מלכותו לארץ, אתה הופך להיות בן מלך ומבקש גם על כל עם ישראל אחיך בני המלכים.

כשמקבלים אחריות והופכים לשותפים מלאים של הקב"ה זוכים להשתתף במאורע העיקרי של יום הבריאה. הקב"ה הפיח באדם הראשון רוח חיים וגם אנו מפיחים חיים דרך השופר וממלאים את העולם במשמעות.

בראש השנה התשפ"א, בראש השנה בבידוד יש לנו הזדמנות להעמיק בהמלכת הקב"ה עלי תוך לקיחת אחריות אישית משמעותית להיות טוב יותר שהרי הכל תלוי בי, ומתוך כך לפרוץ לאחר מכן את גבולות בית הכנסת ולהמליך את הקב"ה בכל אתר ואתר, חניות, גינות שעשועים מרכזי שכונות מגורים וכו'.

כי תבוא בראש השנה לארץ...

בימים בהם חוסר האפשרות של נסיעה לאומן בראש השנה (התשפ''א) עולה לכותרות כדאי להיזכר במעלתה המיוחדת של תפילה בארץ ישראל בכלל ובראש השנה בפרט. נאמר מראש - אין כאן 'מתקפה' על ההולכים לקברות צדיקים ח"ו, ואם יש בדבר חיזוק בעבודת ה' הרי שמצינו כמה פוסקים שמתירים יציאה לחו"ל באופן שיש כרטיס הלוך וחזור וכו'. אך על יושבי ארץ הקודש יש חובה להכיר בגודל מעלת תפילתם שהיא הנבחרת מכל תפילה, על פי תורתנו הקדושה.

פעמים שמילים מקבלות עדנה מחודשת. מאז הסכם השלום המפתיע בין מדינת ישראל לאיחוד האמירויות נכנסה מילה חדשה לשיח – אמירות. האמירויות הערביות הם בעצם נסיכויות ומכאן שאמיר הוא מפקד, שליט או מלך. גם בפרשה אנו פוגשים את השורש א.מ.ר בהקשר זה. בפרשת השבוע נאמר "את ה' האמרת היום להיות לך לאלוקים". מהו יום ההמלכה של הקב"ה? על איזה יום מדובר? רש"י מפרש בעקבות חז"ל במדרש תנחומא – 'שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם'. באמת לא מדובר ביום ספציפי, כל יום הוא יום לתורה. אך האור החיים הקדוש מנסה לענות בדרך הפשט, הוא מסביר שמדובר ביום מיוחד משום שהם נכנסים לארץ. הוא כותב בפשטות – 'את ה' האמרת היום - בכניסתך לארץ' ומביא שלושה הסברים לחשיבות הכניסה לארץ בהקשר של המלכת ה'.

ראשית, הגמרא (כתובות קי) אומרת שכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה ולכן היום בו ממליכים את ה' ('האמרת היום') הוא היום של הכניסה לארץ.

שנית, יום הכניסה לארץ הוא גם היום שבו מתחילים לשמוע בקול ה', במצוות התלויות בארץ כמו ביכורים שבה פותחת הפרשה. אך מצאנו בחז"ל ובראשונים, שבעומק, העניין של כל המצוות תלוי בארץ, עיינו למשל ברש"י (דברים יא, יח), ברמב"ן (ויקרא יח, כה) וברשב"א (שו"ת ח"א קלט). הגרש"ז אוירבך (הליכות שלמה הל' תפילה עמ' רע"ו בהערה) היה נוהג להזכיר את החתם סופר בחידושיו למסכת גיטין (מד ע"א ד"ה חוץ) שניסח את זה בחדות כדרכו: "ויש לומר ששם אינו מקיים שום מצוה, דכל הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוה, אפילו קריאת שמע שקורא בחו"ל איננו כקורא בא"י, כי גרשוהו מהסתפח בנחלת ה'. וזהו מוסר גדול" עכ"ל.

לבסוף מביא האור החיים הקדוש מהזוהר (וירא קח ע"ב) שכל הארצות נמסרו ביד שרי מעלה והם המעבירים את התפילות לארץ ישראל ומשם עולות התפילות דרך הר הבית ומקום המקדש.  מה שאין כן בארץ ישראל "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אתה תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", התפילות עולות ישירות אל הקב"ה ומידת רחמנותו מרובה. לכן כותב המקובל הקדמון רבי יוסף ג'יקטיליא בספר שערי אורה (סוף שער שני) שבארץ התפילות מקובלות יותר מכל מקום בחו"ל - ואם כן בחו"ל הכל סתום אצל השמים... וכל [המלאכים] המקטרגים על ישראל בארץ האומות, כולם עומדים בין הארץ ובין השמים, כדמיון כותל ומחיצה להפסיק בין ישראל לאביהם שבשמים, והם נקראים 'ענן' המפסיק. 'סכותה בענן לך מעבור תפילה' (איכה ג, מד) ... המבין פסוק זה יבין כמה מחיצות מעכבות בגלות" עכ"ל. וכן כתבו גדולי הפוסקים והמקובלים בכל הדורות.

בשולי הדברים אציין כי רבי נחמן עצמו היה מגדולי אוהבי א"י והיא מוזכרת בכתביו אינספור פעמים. בחיי מוהר"ן מעידים חסידיו כי הוא ראה באומן מעין מאסר והכרח (פס' ריג), והוא התאווה להקבר בא"י. אך כשראה שאי אפשר שיעלו שם החסידים בימיו בחר באומן (קסב, ועיין גם פסקאות טו, נה ורה).  

לאור האמור מובן כי מקום המלכת ה' עשיית המצוות וקיבול התפילות הנכון ביותר הוא ארץ הקודש נשמח כולנו בשבתנו במקום אליו לא זכו אפילו משה ואהרן להכנס, ותפילות כולנו יעלו יחד בשמחה ואהבה.

איך עוברים מימי הדין לימי השמחה?

קרדיט על התמונה: כרמית דאלי מתוך אתר סוכות הדר

שאלות רבות איננו שואלים פשוט מפני שכבר התרגלנו.
מאז שהיינו בגן הילדים הורגלנו לשיר שירי ראש השנה בסמיכות לשירי חג סוכות. לאחר מכן באזור בית הספר, הורגלנו גם למושג 'אחרי החגים', מושג שמתאר את ראש השנה, כיפור וסוכות כמקשה אחת.
ההרגלים הללו גורמים לנו להתעלם משאלה שאמורה הייתה להזדקר לעינינו בקלות – מה הקשר בין ימי הדין של תשרי לימי השמחה של חג הסוכות. ברם, המעבר הזה שבין יום הכיפורים לסוכות העסיק את גדולי המדרש והפרשנים.
לכאורה מדובר בשני מעגלים שונים לחלוטין. מעגל אחד של שלושת הרגלים השייכים לעבודת השדה (חג הקציר, האסיף וכדומה). ומעגל שני של ימי הדין – ראש השנה ויום כיפור. אך הסמיכות בין כיפור לסוכות מראה שבכל זאת אמור להיות קשר ביניהם. מה גם שלדעת המקובלים הושענא רבה הוא יום החותם בתוך חותם של ימי הדין (ולכן לומדים כל הלילה ובהושענות אנו אומרים אפילו י"ג מידות). בשורות הבאות נביא מקבץ תשובות שעוסקות בשאלת הקשר הזה שבין כיפור לסוכות.

לדעת המדרש רבה היציאה לסוכה היא מעין גלות. כך שגם אם אדם התחייב מיתה ביום הכיפורים, ציותה אותו התורה ברחמים לקיים בעצמו גלות ועל ידי זה שכמאמר הגמרא 'גלות במקום מיתה עומדת' יתהפך דינו לטובה. אלא שקשה לי להזכיר טעם זה ולא להפטיר אחריו – אם הסוכה היא אכן גלות הרי שאין גלות יפה מזו...

כהמשך אפשרי לאותו רעיון, מסביר הרב דסלר שלאחר שעשינו תשובה עלינו להכנס לבית סטרילי וקדוש כדי שלא ליפול חזרה למצב בו היינו. לכן מיד לאחר יום הכיפורים עוברים לעסוק בעשייה חיובית של מצוות והולכים לבית שבו אין לשה"ר או עסקי חול.

במדרש תנחומא מצאנו רעיון הפוך. כאשר אדם נכנס למשפט, גם אם יצא זכאי ידברו אחריו. שכן לא ידוע אם זוכה באופן מוחלט או שמא קיבל קנס, או שאולי הראיות לא היו חותכות מספיק וזוכה רק מחמת הספק. לכן נותן השופט לנאשם לשעבר את שרביטו על מנת שידעו שבאמת אין שום ממש בהעמדתו למשפט והוא זכאי באופן מוחלט. כך ארבעת המינים הן האות משופט כל הארץ  על כך שאנחנו נצחנו בדין.

הגר"ח פלאג'י (מועד לכל חי כ, יב) מביא בשם כמה גדולים שטעם אמירת זמן שמחתנו הוא מפני שנמחלו העוונות. יוצא ששמחת חג הסוכות היא על המחילה לה זכינו בימי הדין. מעין סעודת הודיה על כל הטוב אליו זכינו בימי הדין.

פעמים שאדם חולה ונדרש לטיפול חזק, זרם חשמלי או אנטיביוטיקה חריפה. על אף התועלת המיידית שבו, דרכו של טיפול שכזה לייצר בעיות אחרות. לכן מסביר בעומק הראי"ה קוק (עולת ראיה ח"ב עמ' שס"ח) שלאחר שבימי התשובה נחלשים כוחות חיים באדם, והוא נוטה מאוד אל הרוחניות באים ימי השמחה הגדולים ומחדשים את כוחותיו. ביום הכיפורים התרחקנו מאוד מהטבע הגשמי. לא אכלנו ולא שתינו, התרחקנו מהיחסים האינטימיים שבין איש לאשתו, הסתגרנו בבית הכנסת ואפילו לא רחצנו או סכנו. בסוכות אנו שבים ופוגשים את הטבע מתוך טהרה נפשית. הפגישה הזו מעוררת אותנו מחדש כמו אדם הראשון שנולד ורואה סביבו את העולם בעיניים בראשיתיות. פתאום אנו מוצאים שהמקום הנוח לנו ביותר הוא בסוכה שדפנותיה אווריריים והיא נמצאת בין העצים. בבית בו נושאים עיניים כלפי מעלה ופוגשים את השמיים. גם הדר הטבע איננו מאיים עלינו עוד ואנו מניפים אותו כלפי מעלה בהודיה לה' במצוות ארבעת המינים.

ניתן להוסיף שלאחר הטהרה העצומה של ימי היראה האדם זוכה למה שהתפלל עליו דוד מקים עולה של תשובה – לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי, ואכן בשמחת בית השואבה שואבים גם רוח הקודש. והסוכה הרומזת לענני הכבוד גורמת להתגלות כבוד ה' הנגלה בענן (כמו שאמרנו בראש השנה - אתה נגלת בענן כבודך), סוכה מלשון סוכה (מביט) ברוח הקודש. ובתקיעות השופר של ברכת שופרות בראש השנה אנו נפגשים שוב בירידה לשאוב מים לשמחת בית השואבה.

טעמי תקיעת שופר

טעמי תקיעת שופר - דף מקורות

המיוחסים לרס"ג (מובאים באבודרהם):
רב סעדיה גאון נתן עשרה טעמים למצוות שופר. ואלו הם:

א. היום תחילת הבריאה שבו ברא הקב"ה את העולם ומלך עליו, ותקיעת השופר היא דרך קבלת המלכות, כי כך עושים למלכים, תוקעים ומריעים לפניהם להודיע את תחילת מלכותם. וכך נאמר: "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' " (תהילים, צ"ח). 'ורבינו היה שמח מאוד בעת תקיעת שופר וכן אמר שצריך להיות ברוב שמחה וחדוה כדוגמת המדינה ביום שממליכים מלך ומעטרים אותו כן אנחנו בתקיעת שופר ממליכים להקב"ה בכל עולמות'. רבינו כאן איננו רבי נחמן או אדמו"ר אחר אלא הגאון מוילנא. ובעצם זהו מאמר הנביא: 'ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם... וילכו כל העם לאכול ולשתות... ולעשות שמחה גדולה".

ב. ראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעים בשופר, להכריז ולהזהיר שכל הרוצה לשוב - ישוב, ואם לא אל יקרא תגר (אל יתלונן) על דינו.

ג. להזכיר את מעמד הר סיני שנאמר בו: "וקול שופר חזק מאד" (שמות, י"ט), ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו אז ואמרו- "נעשה ונשמע".

ד. להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לתקיעת שופר. כמו שנאמר (יחזקאל, ל"ג) "ותקע בשופר והזהיר העם..."

ה. להעלות על ליבנו זיכרון חורבן בית המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים, כמו שנאמר: "כי קול שופר שמעה נפשי, תרועת מלחמה" (ירמיהו, ד'), ונבקש מאת ה', על בנין בית המקדש.

ו. להזכירנו עקידת יצחק, שמסר נפשו לה', וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו. ויעלה זיכרוננו לפניו לטובה ביום הדין הוא ראש השנה.

ז. שנירא ונחרד ונשבור עצמנו לפני הבורא, כי כך טבע השופר מרעיד ומחריד, כמו שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס, ג').

ח. להזכיר יום הדין הגדול ולירא ממנו,כמו שנאמר: "קרוב יום ה' הגדול, קרוב ומהר מאוד קול יום ה'... יום שופר ותרועה" (צפניה, א').

ט. להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל, ולהתאוות אליו כמו שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור" וכו' (ישעיה, כ"ג).

י. להזכירנו תחיית המתים, ולהאמין בה כמו שנאמר: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו" (ישעיה, י"ח).

רמב"ם (הל' תשובה):
"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, (כלומר, שאין כתוב בתורה טעם לכך)- רמז יש בו: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו מעשיכם וחזרו בתשובה וזיכרו בוראכם.."

בספר בית ישי הסביר בדעת ר"ת:
תקיעת שופר היא כתפילה וזעקה. וכן הוא בירו' – תוקע מן הקצר שנאמר מן המיצר קראתי י-ה, ובברכת שופרות שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים.

ספר החינוך: 

לפי שהאדם בעל חומר (גוף), לא יתעורר (יקום) לדברים כי אם על יד מעורר, כדרך בני אדם בעת מלחמה יריעו כדי שיתעורר למלחמה. וגם כן ביום ראש השנה שהוא היום לדון כל באי עולם... השופר מעורר הרבה לב שומעיו, העומדים לפני ה' במשפט לחיים, או ח"ו למוות.

מעגלים של טהרה

[הכוזרי 16]

את ראש השנה מקובל להגדיר כיום הדין. אך בספר החינוך מאיר לנו המחבר שעצם העובדה שהקב"ה הכריז שבכל שנה יש יום של מעין 'יישור קו', היא ביטוי לרחמים גדולים. יום של סגירת חשבון שכזו מזמן לנו בהכרח את היום שלמחרת, יום של פתיחת דף חדש ואפשרות לעשות הכול מהתחלה והפעם הרבה יותר טוב!
לא לחינם יום זה נקבע לדורות ע"י התורה ביום ההולדת של האנושות, יום בריאת אדם הראשון. שהרי בכ"ה באלול נברא העולם וביום השישי לבריאה נברא האדם. בכל ראש השנה אנו מביאים לידי ביטוי את לידתנו מחדש.

החבר בספר הכוזרי מסביר בדומה לכך את העיקרון של כל החגים. בכל יום ישנם זמני היטהרות מטומאת ימי החול והעסק בטרדות העולם הזה. זמנים אלו הן התפילות. אלא שבכל זאת ישנה טומאה שדבקה בנו ועל כן בכל שבוע ישנו יום שנועד להיטהר מכך – יום השבת. ועדיין, מעט טומאה יש שדבקה ולכן ישנו מסלול טהרה במעגל זמן נוסף – ראש החודש. גם בתפילה – ראשי חודשים לעמך נתת זמן כפרה לכל תולדותם. מעבר למעגל ראשי החודשים ישנו המעגל השנתי שבו ניצבים בפנינו מועדי הקודש המרעננים את הסתכלותנו על היום יום וקוראים לנו להתקדש. זו אחת הסיבות שהם נקראים בפינו – מקראי קודש.

ואז מגיע יום הכיפורים – יום הכפרה והטהרה השנתי, יום אדיר בימי שנה.
המהרש"א בתחילת מסכת יומא אומר רעיון מתוק. הוא שואל שאלה שכולנו שואלים – הרי ברור שקדושת יום השבת גדולה מקדושת יום כיפור, שכן עונש חילול שבת הוא סקילה ואילו עונש האוכל ביום כיפור הוא 'רק' כרת. אם כן, מדוע יום כיפור נקרא שבת שבתון? מסביר המהרש"א שאם נעיין בתורה נמצא שישנם סך הכל שבעה מועדים. בשישה מן המועדים – יו"ט ראשון של פסח, שביעי של פסח, שבועות, ראש השנה [שמן התורה אמור להיות רק יום אחד], ושני ימים טובים של סוכות – ניתן להעביר אש מאש ולהכין דברים לצורך אוכל נפש. יש בהם ממד של חולין. כל ששת המועדים הללו קראו גם שבת במקרא וזאת לפי שברור שיש בהם גם ממד של קדושה. אך לאחר שישה 'ימי חול' צריכה לבוא שבת – יום הכיפורים הוא השבת של הימים הטובים ואכן האיסורים בו שווים לאלה של שבת ואין להעביר בו אש מאש וכו'. הוא השבת של השבתות או בלשון התורה – ניחשתם נכון – שבת שבתון.

כך בנה הקב"ה מנגנון טהרה המופיע בתוך מסגרת החיים הרגילים שלנו, בתוך הזמן. ננסה להתחבר לכל מועד בתכונת אור הטהרה המופיע בו ולשמוע את קריאת הקודש המיוחדת שיש לכל מועד לקרוא לנו.

שנזכה כולנו להיכתב ולהיחתם בספר החיים לטובה לאלתר!
 

מהלך חגי תשרי - בניית הזוגיות העליונה

כהמשך לשאלה שנשאלה במאמר 'למה לי סוכות עכשיו', אנו מוכרחים לתת את דעתנו על התהליך שאנו עוברים בחגי תשרי. במאמר הזה הדברים מובאים כסקירה כללית. כדרכה של סקירה, הפרטים בה אינם מובלטים, וודאי שיש לדבר על כל חג בנפרד, אך עדיין יש ערך רב לפרספקטיבה הכללית.

בעצם, האריז"ל אמר כבר הכל ובמילים קצרות - שמאלו תחת לראשי - זה ראש השנה ויום הכיפורים. וימינו תחבקני - זה סוכות.

בשורות הבאות ננסה להבהיר קצת את דבריו הנשגבים.
האר"י הקדוש בחר בפסוק משיר השירים להמחשת הרעיון של חגי תשרי. שיר השירים הוא שיר האהבה שבין הדוד לרעיה בין כנסת ישראל לקב"ה. במבט ראשון נראה קצת צורם להמשיל את האהבה של הקב"ה וישראל לאהבה זוגית של איש ואשה. אך כבר בספר איוב למדנו כי 'מבשרי אחזה אלוק' והבנו שהעולם כולו הוא משל לעולמות הרוחניים. ממילא דבר נשגב ומדהים כמו אהבת איש לאשתו, דבר שהוא המקיים את העולם כפשוטו, מוכרח לטמון בחובו סוד גדול.

הימים הראשונים של חודש תשרי נקראים ימים נוראים. שלא כבמשמעות המקובלת כיום למילה נורא [משהו שמקביל למרושע או מגעיל] המילה נורא בלשון הקודש היא מלשון יראה. הימים האלו הם ימים של יראה.  כיום, אנו נוטים לזלזל קצת במושג יראה. באמת ניתן לומר שההנהגה האלוקית כיום עם ישראל היא הנהגה של אהבה. אך חשוב מאוד לדעת שעל החלק העיקרי של היראה אין שום אפשרות לוותר. יראה היא ההקדמה ההכרחית לאהבה הנכספת. שימו לב למבנה המילים בלשון הקודש - יראה גם מסתיימת איפה שהאהבה מתחילה – יראהבה, אך היראה היא גם הקדמה הכרחית אליה.

האהבה לבדה[1] עלולה להיות אהבה של האדם אל עצמו. אל הסטטוס החברתי שזוגיות מסוימת מקנה לו או אפילו אל ההנאה שמימוש התאווה מספק. אהבה כזו איננה אהבה אמתית שכן אין בה מקום לאחר כלל אלא כאובייקט. זהו אחד ההסברים לכך שהתרבות כיום שלא מפסיקה לדבר ולשיר על אהבה מובילה באחוזי גרושין [שליש מכלל הזוגות הנישאים מתגרשים!] הסיבה לכך היא שתרבות שנעדרת כבוד ונתינת מקום אמיתי לאחר היא גם נעדרת אהבת אמת.
לכן היראה חייבת להיות ההקדמה של האהבה. היראה מפנה מקום, מכבדת[2] את האחר. גם בזוגיות היראה, ההערכה והכבוד לאישיותו של האחר הן תנאי בסיסי לצמיחה של אהבה אמיתית בעתיד.

בראש השנה אנו מתפנים לתת מקום לקב"ה בעולמנו – מלוך על כל העולם בכבודך. הקב"ה אתה המלך. הלך הקדוש וממילא גם המלך המשפט. אין זה הזמן ל'אבינו' אלא בעיקר ל'מלכנו'. יחס של יראה, מציאות שונה ממני שתופסת את מרכז הבמה.
יתרה מזאת, בראש השנה מתגלה שהזהות שלי נגזרת מהיחס לקב"ה – לאחר שאנו מדברים על מלכותו של הקב"ה, אנו חוזרים לדבר על עצמנו – תן כבוד לעמך תהילה ליראיך וכו'. או כמאמרו המתומצת של הפייט 'במלכותו אני אמלוך[3]'. יש בחינה בה רק כאשר אתה אוזר אומץ להוציא את עצמך מהמרכז רק אז אתה באמת מתחיל להכיר ולכבד את עצמך. בבחינת מאמר הגמרא ביבמות כל השרוי בלא אישה אינו קרוי אדם. העולם מתחיל להיוולד בגניזו (בכסה ליום חגנו - בחינת הלבנה שם אבל לא רואים אותה), הוא עדיין לא נראה בגלל היראה שמאיינת אותו, אבל הוא כבר מציאות נפרדת. יש אני שיהפוך לאין, יש אני שימליך את ה'. ממש כמו בהריון - היום הרת עולם.

לימדנו הרמב"ם שקול השופר אמור לעורר אותנו לתשובה, לימדנו האריז"ל שקול השופר מעורר גילויי אלוקות גבוהים בעולמות ובקרבנו. בראש השנה ערך הקב"ה את הנסירה של אדם וחוה. בנסירה הייתה תרדמה (דורמיטא) שממנה אדם וחוה חייבים להתעורר. אדם וחוה מקבילים לגילויי אלוקות והנהגה של הקב"ה בעולמו, הנהגה זכרית (קוב"ה, ז"א, חמה) והנהגה נקבית (שכינתיה, נוק', לבנה). השופר משחרר את הכל מחבלי השינה הכובלים שלהם ומוציא אותנו לחירות.
עד עכשיו דברנו על השופר של ראש השנה מצד מאה הקולות שבו. אך בכתבי האריז"ל מודגש גם עניין ההבלים היוצאים מן הבעל תוקע [3*] השופר בו אנו תוקעים הוא ביטוי לשופר עליון, מעין הבעה של קול קדם נבואי [כדוג' השופר שקודם מתן תורה]. שופר נקרא בפיוט שאומרים קודם תקיעת שופר 'קול משמיים' ואכן השופר קשור לענני הכבוד - אתה נגלית בענן כבודך מתחיל את ברכת השופרות במוסף.   

התוצאה של יחס של כבוד לרבונו של עולם היא חרטה ובקשת מחילה על כל הפעמים בהם לא התייחסתי לקב"ה כראוי. כאן אנו נפגשים עם עשרת ימי תשובה. בימים אלו אנו עוברים בחשבון נפש מדוקדק על כל מעשה קטון כגדול ומתקנים בכך את היחס שלנו לרבונו של עולם על כל פרטיו. בעומק אנו משחררים את כל פרטי נשמותינו והופכים להיות תינוק עם אברים. בעומק עומקים אנו בונים את עצמנו כהכנה למפגש זוגי.

לאחר מכן מגיעה השלב הבא ביחסים, יום הכיפורים.  ביוהכ"פ אנו מקבלים מעין אהבה אימהית שמיימית שמביאה איתה סליחה על כל עוונותינו. אך באהבה הזו כבר טמון הזרע הבא – ההתייחסות הזוגית של הדוד והרעיה. לכן הכרובים תופסים מקום מרכזי בעבודת היום הקדוש.

בתוך קודש הקדשים ניצבים הכרובים. הכרובים הם למעשה זוג דמויות של נער ונערה שעומדים זה כנגד זו. הדמויות עשויות זהב ו'יוצאות' מתוך הכפורת [המכסה של ארון הברית]. 

שיא עבודת יוהכ"פ היה בכניסתו של האיש הקדוש בעולם למקום הקדוש בעולם בזמן הקדוש בעולם. שם במעמד הנשגב הזה אשר אפילו מלאכים אינם יכולים לעמוד בו נאמר הפסוק: כי בענן אראה על הכפורת. הכהן הגדול מקטיר קטורת בתוך קודש הקדשים, מהקטורת מתהווה ענן, ומעל הכפורת מבין הכרובים מתגלה השכינה. בין אותם בני זוג הרומזים לזוגיות העליונה – דווקא במרחב הזוגי שביניהם שם מופיעה השכינה. 

האמת היא שזה כנראה המקור להבנת העומק של דברי גמרא הידועים במסכת סוטה.

איש ואשה זכו - שכינה ביניהם, לא זכו - אש אוכלתן.

הרמז בלשון הקודש ידוע – אם האיש והאשה מזככים את עצמם מהאגואיזם ומפנים מקום אחד לשני אזי מה שנשאר הם אותיות שם ה' מהאיש י' ומהאשה ה'. אך אם הם מלאים בעצמם, וכל אחד מתגדר לעצמו אזי אותיות השכינה פורחות מהם ומה שנשאר הוא – אש ואש...
אך המקור הוא ככל הנראה מכאן, מהכרובים. אם זכו ישראל – שכינה בין הכרובים וכמאמר הכתוב למשה רבינו אבי הנביאים 'ונועדתי לך שם מבין שני הכרובים'. ואם לא זכו ח"ו אזי ,כדברי הזוהר, קושרים שלשלת של ברזל לרגלי כהן גדול שמא ישרף באש בכניסתו לקודש הקדשים ויצטרכו לגרור אותו משם...

יום הכיפורים הוא בבחינת הפגישה הראשונה של אדם וחוה. לאחר שהתעוררו ומצאו את עצמם כבר לא קשורים זה לזה בקשר של הכרח אחור באחור, הם נפגשים פנים אל פנים.  במקרה שהצליחו ישראל בעבודת יום הכיפורים, האהבה העצומה הזו שבין הדוד לרעיה של 'כרובים מעורים זה בזה' מביאה שמחה עצומה של שידוכים גם כאן לארץ. חז"ל מספרים לנו שביוהכ"פ אחר הצהריים היו בנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים והיו בחורי ישראל הולכים ומשתדכים עימן (סוף תענית).

אך הזוגיות איננה דבר ערטילאי, הזוג לא רק מתארס בקידושין רוחניים, אלא גם נישא בתהליך של נישואין בחופה ובחיים יחד [4]. כאן אנו פוגשים את חג הסוכות. בט"ו לחודש עם מילואה של הלבנה ישנה מעין פגישה עליונה בין המאורות. בחינות הלבנה והחמה מאירות במילואן וקוב"ה וכנס"י 'מתחתנים' זה עם זו [4*]. אותו ענן של קטורת שהיה בבית קודשי הקדשים מתפשט והולך לכל בתי ישראל והופך להיות סוכת ענני כבוד. מעניין לציין כי הכרובים הם אחד המקומות בהם נאמר השורש סכך. 'סוככים על הארון בכנפיהם' - והגמ' אף לומדת את גובה הסוכה המינימלי [י' טפחים] מהחלל שבין כנפי הכרובים לארון. הוי אומר בסוכה אנו בעצם בין שני הכרובים.
כל סוכה היא מעין חופה בין עם ישראל לרבונו של עולם ולכן הסוכה מעיקרה איננה מקום פרטי[5] – אדרבה, הגמ' דורשת 'כל האזרח בישראל ישבו בסוכות' – מלמד שראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת[6]. ולעת"ל אכן נשב כולנו בסוכת עורו של לוויתן. הסוכה היא סוכת השלום, סוכת היסוד של הבית והזוגיות. יש בסוכה מעין 'מכניסה לביתו' של הדוד כלפי הרעיה שכן הפסוק 'הביאני המלך חדריו' נדרש על חג הסוכות.
כך גם יובן מה שחג הסוכות נחגג שבעה ימים, מעין שבעת ימי משתה של החתן והכלה העליונים, מה שאנו קוראים כיום 'שבע ברכות'. ומה עם האושפיזין הקדושים? אולי הם שבעה שושבינים שמביאים איתם מתנות יקרות[7] ואולי הם גם משמשים כפנים חדשות[8]...

הסוכה עצמה מבטאת את היחוד והקשר הפיזי הזה היטב. האדם שרוי במרחב האלוקי בכל גופו[8*]. בסוכה שרוי סוד הדעת. "למען ידעו דורותיכם", בפנימיות מבואר שזוהי המילה בה בוחרת התורה כדי לדבר על הזיווג והיחוד, "והאדם ידע את חוה אשתו" (אגרת הקודש לרמב"ן). אך הדעת והחיבור נוגעים לא רק למרחב החיים היסודי (ברית המעור) כי אם גם למרחב התקשורתי (ברית הלשון).

הענן שיצא מבין הכרובים אותו ענן שבו דיבר ה' עם משה, שהוא אותו ענן שנזכר גם בברכת שופרות בראש השנה – 'אתה נגלית בענן כבודך'. הענן הזה מופיע הפעם כענני כבוד, כסוכה שבה הכל סוכין ברוח הקודש ומלשון 'ושכותי כפי עליך עד עוברי'[9]. התקשורת הזוגית מתחדשת. בחג סוכות יש פוטנציאל גדול לנבואה – ולכן נקראה שמחת בית השואבה ששואבין ממנה רוח הקודש ויונה בן אמיתי מעולי הרגלים היה.גם בימי שלמה המלך חנוכת בית המקדש וחגיגת השראת השכינה בעולם הייתה בימים אלו.

פלא גדול נמצא שלאחר התשובה של נינוה ושל יונה, גם יונה הולך ובונה לו סוכה. ואפילו במשנה ביומא אנו מוצאים סוכות בדרך לכפרה על כלל ישראל (סוכות האיש העיתי). אך יתרה מזו מצינו בקשר שבין השופר של ראש השנה לסוכה - התקיעות והתרועות מלוות אותנו גם בסוכות דרך התקיעות של שמחת שאיבת המים כמובא במשנה בסוכה. תרועות היראה המאיימות ומשברות הלב [תרועה לשון רעוע ושבר] הופכות לתקיעות ותרועות של אהבה [תרועה לשון רעות].

מאה הקולות הופכות להיות הסכך בו אנו סוכין שהרי סכ"ך גימ' מאה. וכך הבלי השופר בר"ה, הופכים לענן קטורת ביוהכ"פ, ענן שהלך והתפרט לשבעת ענני הכבוד בחג סוכות.

אמנם, השיא של כל התהליך הזה הוא בשמיני עצרת שם הקשר בין ישראל לקב"ה עולה דרגה לייחוד עליון ביותר אך כבר הארכנו מספיק, ואם יזכנו ה' נכתוב על בחינה זו בהמשך.

---

[1] יש לשים לב כי גם יראה לבדה היא דבר מכוער שעלול לסובב את האדם סביב עצמו – הפחד שמא יקרה לי, למשפחתי או לרכושי משהו (ועיין בתומר דבורה בעניין המלכות). משל נפלא שממשיל הזוהר הקדוש ליראה ולאהבה הוא לשתי כנפי ציפור. ברור שאם אין איזון בריא ותיאום בין הכנפיים, הציפור לא תתרומם מעלה כי אם תסתובב סביב עצמה.

[2] בלשון הקודש ישנו ביטוי - 'מכבדין את הבית' והכוונה שמפנים אותו מפסולת [כמו לטאטא]. המילה כבוד מצביעה על כך שאדם מנקה קצת מעצמו על מנת לנות מקום לאחר בעולמו.
[3*] ובאמת לפי ההלכה כל הקולות כשרים בשופר וממילא נראה כי אכן ההבל הוא העיקר ובתנאי שמשמיע קול.

[3] תקיעתא דאנסיכה בפיוטי אחינו האשכנזים. 

[4] באופן עקרוני הקידושין והנישואין הם שני תהליכים. הקידושין הם נתינת הטבעת ולאחריהם האשה נחשבת אשת איש אך עדיין בני הזוג אינם מותרים זה לזה במגע. הנישואין הם המימוש של הקידושין [או במילים אחרות הארוסין] והם נעשים באופן של 'מכניסה לביתו' או כמו שנהוג כיום בחופה ושבע ברכות. בעבר היה פרק זמן משמעותי בין שני התהליכים אך כיום נהגו להסמיך אותם מתחת לחופה וליצור ביניהם הפסק מלאכותי בקריאת הכתובה.

[4*] ואכן לעתיד לבוא כפי הרצון המקורי בבריאה, בחינת הלבנה תושלם ותהיה כבחינת החמה - שיוויון, לא עוד בעלי כי אם אישי. ומצד שני תהיה בחינת החמה שבעתיים לעניינים מסוימים - "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתיים כאור שבעת הימים". בע"ז ג נאמר שהבירור בין ישראל לגויים תהיה בבחינה הזו של חמה חזקה מאוד - מקדיר עליהם חמה. 

[5] אולי כך יוסבר גם מה שהאריכו לבאר עוצם איסור לשון הרע בסוכה. לשון הרע מבטא את הנפרדות והפרטיות של כל יחיד בישראל. וכמו שביטא זאת הגר"א בחריפותו: המילה סוכה מורכבת מאותיות מכל ארבע מוצאות הפה. סמך מהשיניים [אותיות זסש"ץ], ואו מהשפתיים [אותיות בומ"ף], כף מין החך [אותיות גיכ"ק] והא מן הגרון [אותיות אהחר"ע]. ורק ממוצא הלשון [אותיות דטלנ"ת] אין 'נציגות' במילה סוכה. ללמדך שאין מקום ללשון בסוכה.

[6] מעניין לציין שחתן וכלה בשבעת ימי המשתה שלהם פטורים מסוכה, אולי זה מפני שהם עכשיו בתהליך מאוד פרטי משלהם שמצריך צניעות גדולה ואולי להיפך - זה מפני שמבחינה מסוימת הם מבטאים את אותה הקדושה בחופה הפרטית שלהם. בספר מועד לכל חי כתב שהאידנא נהגו לעשות סעודות שבע ברכות בסוכות ולארגן סוכות גדולות שיכילו את כל הקרואים.

[7] כבסיפורו של רבי נחמן שבעה קבצנים (סעבען בעטלערס) ועיין שם היטב בקשר שבין החופה לסוכה בבור שמעליו ענפים וכו'.

[8] על פי ההלכה סעודות שבע ברכות זוקקות פנים חדשות על מנת לברך את כל שבע הברכות. פנים חדשות הם אנשים שלא היו בשבע ברכות הקודמים.

[8*] ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון - שנתי המצוות אליהן נכנסים עם כל הגוף סוכה וישוב הארץ. ואף בדרך הרמז סוכה גימ' צ"א שילוב הוי"ה (ז"א) ואדנו"ת (נוק').

[9] בשל"ה וכן איתא בגר"א ובספר החקירה לאדמו"ר הצ"צ..

ימי החירות - לא מה שחשבתם...

ימי החירות – לא מה שחשבתם...

על פי הגמרא, בראש השנה נחתמים הצדיקים הגמורים לאלתר לחיים והרשעים ח'"ו להיפך. הבינוניים - שאלו הם רובנו כנראה – 'תלויים ועומדים עד יום הכיפורים'. אמרו על כך פעם בעלי המוסר שלהיות תלוי ועומד זה מצב מאוד לא נוח. דומה הדבר לאדם שעומד כנידון למוות ח"ו, חבל תלייה על צווארו והוא עומד על כיסא. כל מה שחסר עד להוצאה לפועל של העונש הוא הזזת אותו כיסא, בינתיים הוא תלוי ועומד. ביום כיפור יוחלט אם להוריד לו את החבל מעל הצוואר או חס ושלום להוריד לו את הכיסא מתחת לרגליים...

אבל ישנה גם הסתכלות שונה על היחס שבין ימים נשגבים אלו – ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים.

החטאים נמשלו בדברי דוד המלך ע"ה לכמה דברים – כתמים, מחלות אבל גם לאזיקים ולמאסר. התשובה היא שחרור ממאסר החטא. 

בכל מופע של השופר אנו מוצאים חירות – אם זה בחירות של יום הכיפורים ביובל – שחרור עבדים וחזרת קרקעות לבעליהן, אם זה חירות מיצר הרע וממלאך המוות במעמד הר סיני או בתחיית המתים או שחרור של יהודים מן הגלות וקיבוץ גלויות ב'תקע בשופר גדול לחרותנו'. אפילו בקרב השחרור הראשון של מלחמת השחרור הראשונה ביריחו אנו תוקעים בשופרות ובכך משברים חומה.

הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל מספר לנו על סדר היציאה לחירות של העבדים בשנת היובל. נזכיר כי עבד יוצא לחירות ביובל ואין זה משנה אם נמכר לעבד בגניבתו או ברצונו ואפילו נמכר חודש לפני שנת היובל יוצא לחירות. יתירה מכך גם מי שנרצע והתורה אמרה עליו 'ועבדו לעולם' לימדה אותנו הגמ' – 'לעולמו של יובל'. דהיינו ביובל גם הוא משתחרר.

בא' בתשרי היו העבדים מפסיקים לעבוד. גם במצרים הופסקה העבדות בראש השנה [גמ' ר"ה י"א]. במשך עשרה ימים העבדים אוכלים ושותים ועטרותיהם בראשיהם ואחר כך ביום הכיפורים בתקיעת השופר היו משתחררים באופן סופי.

ניתן ללמוד מכאן גם על אופן שחרורנו מהחטא. 

בראש השנה קבלנו עלינו אדון חדש בכך שהמלכנו את הקב"ה בתקיעת שופר. אנו מריעים למלך תרועת המלכה. מכאן, מעתה איננו עובדים עוד אצל האדון החטא, אלא רק הקב"ה הוא אדוננו.

מכאן – עשרת ימי תשובה אלו ימי שחרור ושמחה בהם אנו מבטאים את חרותנו לנהוג כפי שאנשים שמלך העולמים הוא מלכם – להחמיר בעשיית רצונו, לבקש את קרבתו ואהבתו ולהיות טובים יותר אחד אל השני.

ביום הכיפורים אנו משתחררים באופן סופי, השחרור הוא כל כך גדול שאנו חשים שכנשמות קדושות היינו רוצים להיחלץ אף מכבלי הגוף עצמם – לא אוכלים ולא שותים, לא מתפנקים פינוקים מיותרים בסיכה ורחיצה של תענוג, ומשחררים את המנעלים [מנעולים] הכובלים אותנו לקרקע כביכול. מעין של נעליך מעל רגליך של כלל ישראל. משה מוריד את מנעוליו בסנה וה' מתגלה אליו, ואף אנו מקבלים ביוה"כ את הלוחות השניים.

בשלב זה נשמתנו החופשית לא רוצה בשום מנעולים.
המנעול היחיד שאנו מוכנים לקבל על עצמנו הוא תפילת הנעילה. להינעל יחד עם המלך לעוד כמה דקות קדושות ומרוממות...  

יום תרועה

יום תרועה. כך פחות או יותר מסכמת התורה את עניינו של יום ראש השנה.
לתת טעם למצווה זו משימה שהיא לא רק קשה, כי אם כמעט בלתי אפשרית. כיצד אדם קרוץ חומר יכול להעלות על דעתו להבין מחשבת אלוק? אבל בחסדי ה' הורשנו להתבונן מעט ולטעום מטעמיה הטובים של המצווה לפי חיכנו (ועיינו גם בדף המקורות לטעמי תקיעת שופר).

דבר נוסף שנעסוק בו – מה עניין הקריאה בתורה של היום הראשון לראש השנה.

אחד הדברים שהתרועה מזכירה לנו הוא מצעד צבאי, 'ותרועת מלך בו'. כשיוצאים לקרב הצבא מריע בחצוצרות בפקודה אלוקית [עיינו בפרשת בהעלותך]. ניתן להבין בפשטות שעניין התרועה הוא להמליך ה'. דבר זה גם נתמך במאמר הגמ' 'אימרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם ובמה בשופר'. אלא שזה נכון בעיקר לתרועות שמעומד. [ואכן שם גם התקיעות שלאחר פסוקי הזכרונות יתפרשו על מנת להעלות זכרונינו לטובה לפניו] ואולי ניתן להוסיף עוד עומק בדבר.

קריאות התורה של ראש השנה קשורות לפקידת עקרות. שרה וחנה היו עקרות שזכו לפרי בטן רק לאחר מאמץ ממושך של תפילה.

מקור נוסף שמקשר בין ראש השנה לפקידת עקרות הוא במלכים ב' פרק ד' בסיפור על אלישע והאשה השונמית. ניזכר בסיפור - אלישע מקבל מהאשה השונמית עלייה עם שולחן מיטה ומנורה וכאות תודה הוא שואל אותה אם תרצה לבקש משהו מהמלך. הזוה"ק כותב שהמילה 'ויהי היום' רומזת לראש השנה. ואם כן כשאלישע מציע לה להעביר בקשה למלך – הוא מציע לה שיפנה עבורה לרבונו של עולם. למרות עובדה מרגשת זו, האשה עונה לו מעין תשובה לקונית – בתוך עמי אנוכי יושבת. המשרת של אלישע מיד מתערב ואומר שלאשה אין ילד ואלישע מברך אותה בילדים.

הזוהר מסביר שיש כאן סוד גדול להינצל מן הדין. בראש השנה העולם חוזר לנקודה הראשונית שלו. בבחינת אדם הראשון שכל האנושות הייתה מקופלת בתוכו. גם אנחנו צריכים לחזור לנקודת הראשית שלנו – להתכנס לכנסת ישראל. לעם ישראל כולו יש הבטחה אלוקית – נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם. לאף אחד מאיתנו אין הבטחה כזו באופן פרטי.  כל הטובות וההבטחות יגיעו אלינו במידה שנהיה קשורים עם הנקודה הנשגבת הזו. לכן מיד לאחר שהאשה השונמית מכלילה עצמה בעם ישראל מתעורר מישהו למלא את חסרונה בילדים פרטיים.

גם אצל חנה אנו מוצאים את היסוד הזה. חנה קוראת לקב"ה צבאות ומבקשת ממנו מישהו מכל הצבא הזה. בגמ' מודגש שהיא חשבה על כלל ישראל כבר בשלב התפילה שלה. חנה רוצה בן למען כלל ישראל. ואם ככה – היא גם תקבל. בעצם בכל בן שנולד לאחר ריבוי תפילות יש בחינה של זיקוק הכוונה למה אותו בן נולד. הדימוי של צבא הוא מדוייק. חייל מתגייס למען מטרה ואגב כך מקבל מהמלך את כל צרכיו – לינה מזון וכו'. כך גם אנחנו צבאות ה' חיים למען 'מלוך על כל העולם כולו', ואגב כך נכתבים בספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה וכו''.

התרועה עצמה מדברת על הנקודה הזו בדיוק – הנקודה בה כולנו קשורים יחד. ישרא"ל נוטריקון יש שישים ריבוא אותיות לתורה, כל יהודי הוא אות בתורה והוא מהווה ממילא חלק מגילוי שם ה' בעולם. אך עוד בטרם למתן תורה אנו מוצאים פסוק מ'שופרות' 'קול השופר הולך וחזק מאוד משה ידבר והאלוקים יעננו בקול'. לשופר אנחנו רק נושפים. קול השופר מבטא את הקול שלפני המילים, ההבל היוצא מתוכנו עוד בטרם שנחתך לאותיות, הברות, מילים ומשפטים.

הבל הפה הזה מקביל לנקודה בה כל עם ישראל מכונס יחד עוד בטרם שנחתך לאותיות ולאישים פרטיים.

מכאן ניתן להבין עוד מימד במילה תרועה. המילה תרועה מזכירה לנו גם רעות. ננסה להסביר. התרועה היא קול של שבירה. המילה תרועה בעברית אומרת שבירה כמו בית רעוע. גם בגמ' מדובר על 'שבירה' של האדם בבכי - ילולי יליל או גנוחי גנח. המילה ריע גדולה מחבר או ידיד, לכן את האשה אנו מכנים רעיה. ריע, זה שבר כביכול אנו אומרים אשתי ואני אנו שני שברים של מציאות שלימה אחת. אם ח"ו אחד נשאר לבד הוא יצור שבור, לא שלם. (יבמות ס"ב).  

בצבא, על אף שיש מקצועות שונים וממילא הקצאות שונות, הצבא הוא אחד. כשמישהו מהצבא נפגע זה כואב לכל הצבא. בנקודה שבה אנו מכונסים ומוכללים כאחד, שם הריעות באה לידי ביטוי במיוחד. לכן המשך התפילה שלנו יהיה וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך ואנו נשקיע ונברך את כל מי שנפגוש ב'לשנה טובה תכתב ותחתם'.

יוצא מכאן שאחת הכוונות החשובות ביותר בתקיעה היא פשוט להתמלא באהבה כלפי כל ישראל.

שנזכה להמליך את ה' ולהיות כולנו חלק מלגיונו של מלך!

[דרשה לפני התקיעות - מחזיקי תורה התשע"ט]

דרשה לליל ראש השנה - שרים את זה

את השנה החדשה יהודים מקבלים בשיר. ברוב קהילות ישראל נוהגים לשיר את אחות קטנה. לא בדקתי אבל למרות שיש כמה מנגינות לשיר נדמה לי שיש איזה מוטיב חוזר ביניהם. אולי משהו מהוד קדומים של העבר, של בית המקדש.
כעין זה שמעתי ממוזיקולוג שהמזמור שאומרים במוצאי שבת בכל קהילות ישראל הוא במנגינה דומה בין אצל האשכנזים ובין אצל הספרדים. כנראה שהמגינה הגיעה ממקור קדום משותף. ומסתבר שהמקור הזה הוא לא אחר מאשר שירת הלויים של בית המקדש.

מעניין לציין שכשאתה מגיע לבית המקדש זה אחד הדברים הראשונים שאתה פוגש – שירה. התורה כל כך מחשיבה את שירת הלויים עד שהיא נותנת להם מעשר שני על מנת שימשיכו לעבוד את עבודת הקודש באין מפריע כך אומר רבי יהודה הלוי בכוזרי. ריה"ל עצמו [שנמנה על הלויים] משקף בשירה שלו משהו מאותה שירה מדהימה. המשורר הגרמני הנריך היינה אמר פעם על ריה"ל שאלוקים כל כך אהב את הנשמה של ריה"ל שלפני שהיא ירדה הוא נתן לה נשיקה מצלצלת, ואת הצליל של הנשיקה הזו עדיין אפשר לשמוע בשירה שלו. אפילו ראש השנה עצמו נחוג יומיים בגלל החשש 'שמא יתקלקלו הלויים בשיר'. לכל יום מנגינה משלו, שיר של יום.

במשנה במסכת שבת אנו מתוודעים למובן נוסף של המילה שיר. 'הכל יוצאין בשיר' אומרת המשנה, דהיינו בהמות יכולות לצאת בשרשרת שעל צווארן. השיר הוא גם שרשרת, לא פלא של'חתיכה' משיר קוראים חרוז, וחרוז ועוד חרוז יוצרים שיר - מחרוזת, שרשרת. 

כשאנו שרים בצאת השנה הקודמת ובפתח הבאה אנו מחברים את השנה הקודמת והחדשה באמירה שהכול חלק מתהליך אחד שכולנו חלק ממנו – המלכת ה' בעולם.

בפתח התפילה המיוחדת של ראש השנה אנו קוראים – 'לדור ודור המליכו לאל כי הוא לבדו מרום וקדוש'. יש כאן משמעות מיוחדת לשרשרת הדורות, אנו יושבים כאן סבא, אבא, נכד וגם אם לא כולנו זכינו לשבת השנה פיסית עם אבא, כשאני בא לבית הכנסת זה כי אבא שלי הביא אותי. שרשרת ארוכה ומדהימה שהתחילה מאברהם אבינו ותמשיך עד עולם.

אנחנו חלק משיר אדיר שמתנגן כבר שלושת אלפים שנה וכולנו כלי נגינה בו. בואו נשיר.

על ההווה ועל הנצח

Photo by Jon Tyson on Unsplash

'אתם ניצבים היום' - זה ראש השנה

בפסוקים רבים בתורה אנו מוצאים את המילה 'היום'. 'אשר אנוכי מצוך היום',  'אתם נצבים היום כולכם' וכדומה.

כנראה שמעולם לא חשבנו על זה אבל המילה היום בתורה אומרת דרשני. הרי התורה כולה היא נצחית ומתאימה לכל זמן, מדוע אם כן לומר 'היום' כאילו זה נכון דווקא להווה מסוים שמבחינתנו הוא עבר רחוק [3000 שנה פחות או יותר].

חז"ל ביארו לנו 'שלא תהא התורה בעיניך כאגרת ישנה מהמלך אלא כאגרת חדשה - שיהיו בעיניך כל יום כחדשים' [תרגום חופשי].
החידוש שבדברים הוא שהמילה היום לא באה לתאר זמן אלא עמדה נפשית. עליך לחוש כאילו קבלת את התורה היום, כאילו נכנסת לברית עם הקב"ה היום. התורה איננה אגרת ישנה כי אם עיתון יומי כביכול, מעודכן לחלוטין ונכון לכל זמן. יותר מזה היא אגרת אישית מהמלך אליך. לא רק נכון תמיד כי אם גם נכון אליך תמיד.

 אם חושבים על זה לעומק, זו בעצם המשמעות הפנימית של המילה נצח. נצח איננו זמן מאוד מאוד ארוך. נצח הוא לא שייך למסגרת הזמן בכלל, ולכן הוא תמיד חידוש. או במילים אחרות - לא רק שלא פג התוקף של התורה כי התורה היא המוצר עם חי המדף הארוכים ביותר, אלא שבכלל אין לה זמן מסוים, מבחינה זו היא ניתנת בכל יום מחדש. התורה לא אקטואלית אפילו עכשיו, היא אקטואלית דווקא עכשיו. היום.

אם כן משמעות המילה היום היא במילים אחרות – ההווה.

בהמשך לדברים – בזוהר הקדוש מוסבר שהמילה 'היום' שבפסוק 'אתם ניצבים היום' כביכול מכוונת בכל זאת ליום מסוים – לראש השנה.
יכול להיות שבדברי הזוהר סוד מחודש. ראש השנה מלמד אותנו את סוד ההווה.
אדם עובד ה', כזה ש'עובד דרך הנשמה', גם הוא הופך להיות 'חתיכה של נצח'. התורה לא רק נצחית בעצמה, היא איננה רק 'חיי עולם' אלא גם 'חיי עולם נטע בתוכנו'. לכל יהודי יש נשמה אדירה ש'גדולה' על העולם הזה בכמה מידות, הנשמה הזו היא חתיכה נצח כביכול. 'העבר אין, העתיד עדיין וההווה כהרף עין' - אמר החכם, וצדק. אין זמן ממשי שהוא בידיים שלנו חוץ מההווה, רק עליו יש לך שליטה. אם תעשה דברים נכונים עם ההווה הוא יהפך לנצח. אם מקיימים בו תפילה, תורה, חסד אז ההווה הזה לא עובר כי אם נשמר לעד. כך אנו מוצאים גם בתורת הסוד על אברהם אבינו עליו השלום שהיה 'זקן בא בימים' דהיינו שהביא יחד איתו את כל הימים שלו לעולם הבא. אברהם לא חי באופן זמני הוא הפך את הקיום שלו לנצחי על ידי כך שכל רגע ורגע מימיו נדבק בנצח של עשיית רצון ה'.
אם ראש השנה הוא היום שלך ['היום הרת עולם', היום תאמצנו היום תברכנו וכו'], אז אתה בעצם מבין את סוד ההווה. הקב"ה מחיה את ההווה כל רגע ממש. בריאת העולם איננה משולה ללחיצה על כפתור כך שאם הקב"ה ירצה לכבות את העולם יצטרך ללחוץ שוב כביכול.
בריאת העולם היא הפחת חיים מתמשכת ממנו אלינו וברגע שהקב"ה יחליט להפסיק הכל יחזור לאין גמור. הקב"ה מהווה את העולם ובעצם מהווה כל הזמן רק רגע אחד – את ההווה.

שם, בהווה, אתה פוגש את הקב"ה, ואתה יכול להפוך הווה לנצח. 

לרגעים תבחננו, היום, אם בקולו תשמעו!