להמחות או לא להימחות

שלשה אנשים עמדו בפני קטסטרופות אפיות. נח עמד בדור המבול, אברהם ראה בכיליון סדום ועמורה ומשה כמעט שראה בהשמדתם של ישראל. הזוהר הקדוש (ח"א קו ע"א) מדבר על שלשה אישים אלו ומבדיל ביניהם – נח לא התפלל על בני דורו, לעומתו אברהם התפלל עבור אנשי סדום על אף רשעותם אך תלה את הדברים בזכות הצדיקים שבמקום. שניהם לא הצליחו במשימה. משה רבינו 'למד מניסיונם', התפלל במסירות נפש עד שאמר 'מחני נא מספרך אשר כתבת' והצליח - העם ניצל. כיצד הצליח משה רבינו במקום בו נכשל אפילו אברהם אבינו איש החסד?

ההבדל המהותי בין השניים היה התפקיד שייעדה להם ההשגחה העליונה. אברהם הוא ראש שלשלת האבות שלנו. אבות מורישים לבניהם גנטית ודרך החינוך את תכונותיהם, ואכן מאברהם אבינו ירשנו כאומה וממילא כיחידים את תכונות האופי המהותיות שלנו. סימניה של אומה זאת ביישנים רחמנים וגומלי חסדים – הביישנות יסודה ביראה של יצחק, הרחמנות ביעקב והחסד באברהם. בראש התכונות הלאומיות של ישראל עומדת האהבה האינסופית של אברהם לכל הנבראים, גם אלה שמחזיקים באידיאולוגיה שהיא האנטיתזה של אברהם. משה הוא לא חלק מ'משפחת אבינו', משה רבינו הוא בפשטות הרב שלנו, מוסר התורה. בפן זה יפה כח הבן מכח האב. במובן של יפה כח הבן יותר מכח האב, משום שהתורה היא סם החיים. משה קיבל ויטמין (ויטאליטי – חיים), חיזוק של הטוב שנמצא בו. וגם במובן של יפה כח הבן מתוך כח האב, רק בגלל הבטחת ה' לאבות הקדושים ובראשם לאברהם – "ואעשך לגוי גדול" יכל משה להגיע למעלה זו.

המילים 'מחני נא' הן מהמילים הנוקבות ביותר בתורה. במבט מעמיק התורה אינה ספר של עולם הזה אלא תכנית בריאת העולמות כולם. כשמשה מוכן להימחות מעל ספרו של ה', הוא בעצם מוכן שנשמתו תימחה מהעוה"ז והבא כאילו לא הייתה. כיצד הגיע למעלה זו?

הרב חרל''פ בספרו מי מרום (נמוקי המקראות) מתאר את הנקודה בה משה נתעלה כל כך עד שהיה מסוגל לומר כך. משה היה 'איש האלוקים', הגמ' אומרת מחציו ומטה איש ומחציו ומעלה אלוקים כביכול. הביטוי הזה מתאים לאדם שממצע כביכול בין שמים לארץ ומקבל תורה מסיני ומוסר אותה לעם ישראל. אך לאחר שעלה להר סיני במתן תורה, שהה בו ארבעים יום וארבעים לילה ללא אכילה ושתיה, גבר על מלאכים וקיבל את התורה הקדושה, נתבטלה מדרגת האיש שבו, ישותו נעלמה בתוך הענן המכסה את ההר. לכן טוען העם – "זה משה האיש לא ידענו מה היה לו", אם איננו איש מה יחבר בינינו ובינו.

בפירושם של בעלי התוס' מצויה אמירה שזוקקת עיון בגלל שאמר משה 'מחני נא' נמחה שמו מפרשה שלמה בתורה, הפרשה הקודמת פרשת תצוה לא נזכר שמו אפילו פעם אחת. אך אם מסירות הנפש של משה מבורכת, מדוע קיבל עליה עונש?

המילה מחייה נמצאת בתורה גם בפרשיית סוטה. שם נמחה שם השם על המים כדי להביא שלום בין איש לאשתו. אך המחייה על המים איננה רק מחיקת הקלף, זהו הקטע שחשוב פחות לכאורה. המים שלתוכם נמחה השם הופכים להיות מים שיש בהם קדושה וסגולה מטהרת. השם נמחה אל המים והם הופכים להיות משהו אחד.

נכון להסביר שזה מה שקרה למשה, הוא לא איבד את ישותו אלא התאחד עם התורה, נמחה לתוכה כביכול. כך פרשה שלמה בתורה מדברת אליו ואין צורך להזכיר את שמו משום שהוא כל כך חלק מהתורה, "ואתה תצוה", "ואתה תדבר" וכו'. משה קישר עצמו כל כך עם האלוקות הרצון של משה ושל השם (שימו לב לכך שאלו אותן אותיות בסדר חוזר) הפכו אחד כמו רפלקציה במים. זוהי מדרגה שרק התורה יכולה לתת, היא הופכת את האדם הדבק בה להיות חתיכת תורה, 'ובתורתו יהגה'.

פורסם לראשונה בערוץ טוב בשנת התשפב
https://bit.ly/3sNfDOL

 

תתכונן!

 

אירע פעם בראש השנה שסיפר אחד המסובים על שולחן רבינו (הרב אוירבך) על תלמיד חכם פלוני, שראה את אחד המתפללים מתרגש ביותר היה בעת ברכת התקיעות, ואמר לו: "וכי בברכת אשר יצר וכדו' הנך ג"כ מתעורר כל כך? ומאי אולמיא דהאי מהאי, הלא חיובם שווה, ולמה זה נרעשת בברכה זו דווקא?" ובשמוע זאת הגאון הרב שלמה זלמן אוירבך נזדעזע ואמר בסערת רוח: "היאך מלאו לבו של אותו ת"ח לצנן התעוררותו של אדם בזמן נעלה כזה?". ולא נתקררה דעתו זמן רב ממאורע זה.

ובעובדא נוספת ששמע רבנו מפי תלמידו הערה כגון דא, הוכיחו רבנו שאין זה נכון כלל, ובוודאי מדרכי דקדוק ההלכה הוא להיזהר לפעמים בדבר מסוים יותר מחברו, כפי נטיית והרגשת הלב, והראהו דברי הגרעק"א ז"ל במכתבו (מכתבי רעק"א סי' י"ב) לענין מצוות אכילת מצה וז"ל: "ולדעתי מי שיש לו מח בקדקדו ומאמין בתורת ד', איך לא יחוס על נפשו ולא יהא מתיירא שמצווה גדולה כזו, שאין לזכות בה עד תעבור שנה, ומי יודע אם יהי' נפסד בידו, ודי לנו בעו"ה במצוות הרגילין כמו תפילין וברכת המזון  שאין אנו מדקדקים בה, ולמה כזה במצוות אלו ר"ל". ויש להוסיף על כך את דברי הרמב"ם על כך שלכל אדם יש מצוה אחת שבה יכול לזכות לעולם הבא על ידי דקדוק בכל האפשר כל ימי חייו דווקא בה.

בשונה מהפרשות האחרונות נראה כי פרשת כי תשא היא הפוגה מרעננת מה'יובש' של העיסוק במשכן. סוף סוף חוזרים לסיפורי התורה ולא עוסקים בתיאורים של המשכן כליו ובגדי העובדים בו. אך דווקא בגלל זה אנו עלולים לפספס הזדמנות נדירה לעסוק במושג שחיינו סובבים סביבו. ההכנה.

אחד מהכלים האחרונים שמוזכרים בתורה הוא הכיור. מדובר במיכל מים עשוי נחושת שממנו מקדשים הכוהנים את ידיהם ורגליהם (שוטפים אותם). הוא צריך להיות גדול מספיק ובעל ברזים כך שיוכלו לעשות את התהליך ארבעה כהנים במקביל לפחות. קידוש הידיים והרגליים נעשה בעמידה יד ורגל יחד ואח''כ יד ורגל שניה, צורת רחיצה שדורשת מיומנות וגמישות. במקדש שלמה כמו כל דבר, הכל גדל והכיור הפך לברכה ענקית שנקראה הים של שלמה.

הכיור שונה משאר הכלים. הוא לא כלי שבו עובדים במקדש. הוא עומד בחוץ וכל עניינו רק לשרת את הכהנים לפני העבודה. אין כאן רק ציווי על הכהנים ליטול ידיים לפני עבודתם אלא ציווי מפורש על עשיית כלי שכל עניינו הכנה לעבודה. השימוש בכלי נקרא כאמור 'התקדשות לעבודה'.

מהכיור וכנו נלמד שאם תרצה להתכוון ולהתלהב במצווה ובכך למשוך על עצמך קדושה, עליך להתקדש אליה, להתכונן אליה. אינו דומה אדם שנכנס לתפילה ללא הכנה מראש, לאדם שהתבונן בדעתו שעה אחת קודם שהתפלל וחשב לפני מי הוא עומד. אינו דומה אדם שנקלע כמעט במקרה להנחת תפילין, לאדם שאמר לשם יחוד, בירך בכוונה 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו' ואז הניח ברטט של קדושה ואהבה. שלשת הכריכות סביב האצבע נדמות בעיניו לטבעת אירוסין ואכן פיו ממלל "וארשתיך לי לעולם".

עניין של חיים ומוות

 

קשה מאוד לדמיין כיום עולם שהמוות איננו חלק ממנו. דומה כי המוות הוא מהמגדירים היסודיים של היותנו בני אדם על פני האדמה, כל אשר סביבנו בלה ומתכלה וגם בני האדם הם בני תמותה. אך התורה מלמדת כי לא כך ראויים היו להיות פני הדברים. העולם נברא מלכתחילה באופן בו לאדם הראשון הייתה הזכות והאפשרות לחיות חיי נצח, המיתה נגזרה על האדם בעטים של מעשיו. בפעם השנייה בתולדות האנושות קרה דבר זה בפרשת השבוע - כשעמדו ישראל במעמד הר סיני פסקה זוהמתן, ומשעשו את העגל חזרה. הפסקת זוהמת הנחש במתן תורה היא סוגיה עמוקה בעלת השלכות הלכתיות (עיין למשל בע"ז כב ובשו"ע אה"ע כד, א) שהביאה יחד איתה את אחת מהתקוות האנושיות השורשיות ביותר – הפסקת המוות מעל עם ישראל 'חרות על הלוחות – חירות ממלאך המוות' (ע"ז ה). אך הבחירה האנושית בחטא העגל שוב עשתה את ההיפך והחזירה את גזירת המוות על ישראל. לפי הזוהר הקדוש (פקודי רלו) בעת תחילת תיקונו של העגל בחנוכת המשכן שוב הופיעה הפסקת המוות באופן מסוים.

מדוע מופיע המוות כאשר הוא מופיע ומסתלק כאשר הוא מסתלק? במובן הפשוט – האדם מעל במתנת החיים שהעניק לו הבורא ולכן הוא נטל אותה ממנו. במובן פנימי יותר -הקב"ה הוא חי העולמים, במובן שהוא מקור החיים בכל רגע. מוטיבציית החיים צריכה לינוק ממקור עליון זה של דבקות באלוקים חיים. אך יש שהאדם מתרחק מהקב"ה ואז מוטיבציית החיים שלו הופכת להיות היראה מפני המוות. כאשר מעל האדם מרחפת גזירת מוות מיום לידתו הרי שהחיים הם משאב מוגבל והוא מבין כי עליו לדאוג להמשכיות המין והעולם. במובן זה אם המוות לא היה, היו בני האדם צריכים להמציא אותו (שמנה קבצים ה, רלב). אך החיים בצילו של המוות אינם חיים עצמיים, שראויים מצד עצמם.

פחד המוות הוא בעיה אנושית קיומית. אם אדם מתרגל ומתמכר לזמניות של החיים הרי שעומדות בפניו שתי אפשרויות – או יראת מוות פסימית ומלנכולית שבהופעתה הקיצונית מדכאת יצירתיות ושמחה או התעלמות מהמוות דרך הגברת החיים הגשמיים תפיסה שבעצם מנכיחה אותו עוד יותר, 'אכול ושתה כי מחר נמות'. בנקודה זו יש להאריך אך די אם נתבונן במעט דוגמאות - במבט פרטי, אם אכן מתוך ניסיון לשכוח מפחד המוות הקיומי אדם ישקע את עצמו באכילה ושתיה מרובה הרי הוא רק 'מרבה בשר מרבה רימה' ובפן הרפואי כנראה אף יזיק לבריאותו ויחיש את פטירתו. במובן כללי יותר, המשכיות המין בהבאת ילדים היא מילוי העולם בחיים אך במידה שווה גם במוות שהרי סוף ילדים אלו למות ממש כמו אביהם. ובמובן עמוק יותר הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית שהחלה להתפרסם בסוף ימי הראי"ה ובעיקר בספר הוויה וזמן מבית מרטין היידגר ימ"ש הראתה תפיסה של ההווה שבמבט מעמיק ניתן לראות קשר בינה לבין האידיאולוגיה הנאצית. בסופו של תהליך הפכה התנועה הנאצית את המוות למפעל החיים שלה.

הראי"ה מכנה את המוות דבר זמני, 'מום עובר' בבריאה ולא כעובדה מוגמרת (אוה"ק ח"ב עמ' שפו). אם בתוכניתו המקורית של הבורא לא היה המוות צריך להופיע אזי אין הבחירה האנושית יכולה לשבש את התכנית אלא רק לעכב אותה ולכן גם לעתיד חייב המוות להסתלק מן העולם. ואכן אחד מיסודות האמונה היהודית הוא האמונה בכך שסוף התכנית האלוקית להופיע בשלמותה בתחיית המתים שבה יתקיים מאמר הנביא ישעיה "ובלע המוות לנצח". תחיית המתים מבטאת את ניצחון הטוב המוחלט בכל המדרגות - במובן הפרטי של כל בריה ובמובן הכללי של כל העולמים, לכן כל צעד של הטבת חייהם של הבריות במובן הגשמי או הרוחני הפרטי או החברתי, הוא חלק מהמסע הארוך אל חיי הנצח (שם עמ' שעח). עבודתנו היא לקחת את הרגע ולהפוך אותו לנצח על ידי התורה והמצוות, באופן הפוך ממה שעשה אבי האנושות שהפך את הנצח לרגעי. הוא עשה מעולם עליון עולם תחתון ועלינו מוטל לעשות מעולם הזה עולם הבא, שאחד משמותיו הוא 'עולם שכולו ארוך' (קידושין דף טל). לכן סוד זה נקרא גם אריכות ימים, היכולת של האדם להאריך את היום, כמו שנאמר בזוהר הקדוש על אברהם אבינו שבפטירתו הביא איתו את כל ימיו – "ואברהם זקן בא בימים" (אורות ישראל ותחיתו כ).

את התרופה האמיתית ליראה מפני המוות רואה הראי"ה בהרחבת המבט של האדם. ההזדהות של האדם עם הנשמה וההבנה שסוד אריכות הימים נמצא בו פנימה דרך ההתחברות לנשמה והשלטתה על הגוף. המוות שייך להיפרדות הנשמה והגוף, אך בשעה שהגוף כלה ונרקב באדמה בקצב מהיר, הנשמה במובן מסוים רק נולדת ומתחילה את חייה (שמנה קבצים ג, כא). לכן אריכות הימים תלויה בהרחבת מושג האני של האדם ופריצת מסגרות גופו. ההזדהות של האדם עם גופו כולאת אותו במובן אחד של חיים, הקבלה, נשמת התורה עוסקת בנשמת האדם (ובין היתר באמונת הגלגול) מראה כיצד האדם הוא ניצוץ מדבר גדול בהרבה שהנצח כרוך בו.

מקורות נוספים שלא הספיקו להכנס למאמר זה:
אוה"ק חלק ד עמ' תר ברצי"ה, חלק ב עמ' שפ – שפב – קובץ א תפו. היחס להל' אבלות – דברה תורה נגד יצה"ר אגרות הראי"ה עמ' רעו,     

סיפור עם

'בן אדם למה תדאג על הדמים ולא תדאג על הימים' משורר הפייטן רבי משה אשקר הכהן בשורה של בית שמשמש כ'פתיחה' ידועה בשירת הבקשות העתיקה. נראה שהקשר בין כסף לחיים איננו פונטי בלבד. הכסף נקרא בלשון הקודש 'דמים', וגם בימינו עדיין ישנו שימוש במונח זה בניבים כמו 'דמי כיס' או 'דמי מפתח'. אך המילה דם משמשת גם לביטוי אחר. כחלק מאיסור אכילת הדם מנמקת התורה "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג), את קין מוכיח הפסוק "מה עשית קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה"  (בראשית ד, י). הכסף והחיים מתלכדים למילה אחת.

גם המילה כסף עצמה מבטאת יותר ממה שנהוג לחשוב. הכסף נקרא כך מלשון כיסופים, דבר שנפשו של האדם נכספת אליו. מפתיע לגלות שבלשון הקודש כיסופיו של האדם הם חלק מההגדרה שלו. חישבו על אחת המילים הרווחות ביותר בשפת היומיום שלנו – 'אני'. כאשר אנו שואלים אדם 'לאן הוא הולך' אנו מתכוונים לשאול לאיזה יעד מועדות פניו, להיכן הוא שואף להגיע. אם נפרק את המילה 'לאן' נגלה שה'אן' שלך הוא השאיפה שלך, היעד. אני הוא אם כן היעד שלך או במילים אחרות המקום אליו אתה נכסף.

וגם קשר הופכי מצאנו בין הכסף לחייו של האדם. על הגוזל את הדל אומר שלמה המלך (משלי כב, כג) "כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש" והגמרא במסכת בבא מציעא דורשת שמדובר על נפשו של הנגזל והגזלן. הגזלן כאילו גוזל את נפשו של הדל ולא רק את ממונו, לכן ראוי שה' יריב את ריב הדל וישלם לגוזלו מידה כנגד מידה.

בפרשה מצווה ה' את ישראל להשיא תרומה בסכום קבוע מראש. כל אחד מחוייב להביא 'מחצית השקל' לעבודת המשכן. מכסף זה יבנו את המשכן בפרשות הבאות ואף בעתיד העבודה השוטפת תמומן ממנו. מדוע ציוה ה' להשיא דווקא מחצית מהשקל ולא שקל שלם או בכלל מדוע לא לאפשר לכל אחד לתת כנדבת ליבו.

מפוזר ומפורד היה העם היוצא ממצרים. בתור עבדים השאיפות הלאומיות היו חלשות אם בכלל היו קיימות, כל עבד או משפחת עבדים היו גרים אצל משפחה מצרית אחת, פעמים שגודלו משפחות במחוזות שונים במצרים וכל סיפור משפחתי היה שונה לגמרי. כחלק מהפיכת התפזורת האנושית הזו לעם עומד הפרוייקט המשותף עליו מדברות הפרשות האחרונות – המשכן.

שמעתי פעם מהרב שבתאי רפפורט ששאל שאלה טריוויאלית – מניין בכלל היו לעם ישראל שקלים באמצע המדבר? הוא הביא משפט מן המדרש - 'גדולה ביזת הים מביזת מצרים'. לאחר קריעת ים סוף עם ישראל לא האמין שהמצרים נעלמו מחייהם לתמיד. כחלק מהבניית המחשבה העבדותית, משהו בהם סירב להאמין שהאדונים יכולים פשוט למות, 'הם ודאי עלו מהצד השני' - אמרו לעצמם העבדים לשעבר. לכן הים פלט את גופות המצרים אל החוף לעיניהם המשתאות של בני ישראל. למצרים היה מנהג להתקשט לפני הקרב ולקחת איתם כסף, המדרש ממשיך ומספר שכל אחד מישראל הלך אל המצרי ששיעבד אותו ואת משפחתו ולקח ממנו את הכסף שהביא. קשה לתאר בשורות קצרות עד כמה 'סגירת המעגל' הזו חשובה מבחינה נפשית ורוחנית. אך כפי שאנו רואים מהחיבור שעשה הרב שבתאי רפפורט - כל אחד הביא יחד עם שקליו גם את סיפור הגלות הפרטי שלו.

כשעם חוזר מגלות ארוכה טבעי שלכל משפחה ועדה יהיה סיפור גלות שונה. חלקנו סבלנו משעבוד גשמי וחלקנו משעבוד שהתאפיין בהתבוללות. יש לנו כבר מאכלים אחרים, בגדים שונים, ואף הלך רוח ומנטליות שונה. מה שה' מלמד אותנו הוא להתאחד סביב פרוייקט משותף – משכן או בניית מדינה – ולהבין שכל אחד מאיתנו מביא את החיים שלו, על כל מה שכולל הביטוי ועדיין מדובר רק במחצית. כל אחד מביא יחד איתו את הסיפור האישי שלו במלואו אך הוא לא שוכח שסיפורו לעולם איננו שלם ללא סיפורו של חברו. כך בונים סיפור של עם.

חומש שמות - תוכן עניינים

מחפש דבר תורה מקורי לשולחן השבת?
ביקשו ממך לדבר בבית הכנסת ולא מתחשק לך לחפש ב'מעיינה של תורה' שוב?
לפניך דף שמאגד את כל דברי התורה של ספר שמות שמופיעים באתר.

שמות - https://tlaleyora.blogspot.com/2020/01/blog-post_76.html להוציא גלות מיהודי

https://tlaleyora.blogspot.com/2024/01/blog-post.html איניבידואליות מול עדריות

https://tlaleyora.blogspot.com/2021/12/blog-post_24.html כנ"ל (רעיון דומה במילים שונות מעט)

https://tlaleyora.blogspot.com/2021/03/blog-post.html עניין של חיים ומוות

https://tlaleyora.blogspot.com/2021/01/blog-post_15.html דרוש מנהיג

https://tlaleyora.blogspot.com/2021/01/blog-post_8.html איך מנהיג נולד?

וארא - https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_36.html אוהב ניסים?

https://tlaleyora.blogspot.com/2020/01/blog-post_20.html היטלר היה צמחוני

בא - https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_72.html החג שלך מבוטל!

https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_37.html אתה יודע מה התאריך העברי היום?

https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_41.html מה הקשר בין חג הפסח לתקיעת דגל על הירח?

בשלח - https://tlaleyora.blogspot.com/2020/02/blog-post.html אתה יודע לנוח?

https://tlaleyora.blogspot.com/2021/01/blog-post_29.html לו הייתי יודע...

https://tlaleyora.blogspot.com/2024/01/blog-post_26.html סיפור על חזנים

https://tlaleyora.blogspot.com/2021/04/blog-post.html סוף סוף קורעים את ים סוף (משל חזק)

יתרו - https://tlaleyora.blogspot.com/2019/02/blog-post.html יתרו - חופה, משפטים - שגרה

https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_7.html מדוע יהודים מתנדנדים כשהם לומדים תורה?

https://tlaleyora.blogspot.com/2021/02/blog-post.html תשובה קדמה לתורה

https://tlaleyora.blogspot.com/2020/02/blog-post_14.html תורה של אש ותורה של מים

https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_7.html מדוע יהודים מתנוענעים (מתנדנדים) כשהם לומדים תורה?
 

משפטים - https://tlaleyora.blogspot.com/2019/02/blog-post.html יתרו - חופה, משפטים - שגרה

https://tlaleyora.blogspot.com/2022/01/blog-post_31.html לוחמי חירות, ישראל

https://tlaleyora.blogspot.com/2020/02/blog-post_21.html מדברות למשפטים

תרומה* -https://tlaleyora.blogspot.com/2019/02/blog-post_8.html מה משותף לבעלי המוסר ולאריות הים

האמריקאים?
(מתאים גם לפרשות, תצווה, ויקהל, פקודי)

https://tlaleyora.blogspot.com/2020/02/blog-post_28.html - למה ה' צריך בית?
(מתאים גם לפרשות, תצווה, ויקהל, פקודי)

https://tlaleyora.blogspot.com/2022/03/blog-post.html היתרון של להיות בצל

(מתאים גם לפרשות, תצווה, ויקהל, פקודי)

https://tlaleyora.blogspot.com/2022/02/blog-post_6.html על מקום המלאכים בחיינו

https://tlaleyora.blogspot.com/2022/02/blog-post.html למה קוראים לשולחן 'שולחן'?

https://tlaleyora.blogspot.com/2021/03/blog-post_12.html נוער בונה משכן

https://tlaleyora.blogspot.com/2021/02/blog-post_19.html מעט זה גם טוב

https://tlaleyora.blogspot.com/2019/02/blog-post_8.html מה משותף לבעלי המוסר ולאריות הים האמריקאים?

תצווה* -https://tlaleyora.blogspot.com/2019/02/blog-post_8.html מה משותף לבעלי המוסר ולאריות הים

האמרקאים?

(מתאים גם לפרשות תרומה, ויקהל, פקודי)

https://tlaleyora.blogspot.com/2019/02/blog-post_16.html - צום ט' אדר, כהונה ואהבה

https://tlaleyora.blogspot.com/2022/02/blog-post_16.html להימחות או לא להימחות?
 
https://tlaleyora.blogspot.com/2020/02/blog-post_28.html - למה ה' צריך בית?

(מתאים גם לפרשות תרומה, ויקהל, פקודי)

https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_86.html על הקשר בין תצוה זכור ופורים

כי תשא - https://tlaleyora.blogspot.com/2019/02/blog-post_23.html לכל שבת יש מוצאי שבת

https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_60.html גם בית כנסת עלול להיות חטא העגל

https://tlaleyora.blogspot.com/2018/12/blog-post_27.html י"ג מידות של רחמים

https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_71.html הקשר בין חברותא למחצית השקל


ויקהל* - https://tlaleyora.blogspot.com/2019/02/blog-post_8.html מה משותף לבעלי המוסר ולאריות הים

האמרקאים?
(מתאים גם לפרשות תרומה, תצווה, פקודי)

https://tlaleyora.blogspot.com/2020/02/blog-post_28.html - למה ה' צריך בית?
(מתאים גם לפרשות תרומה, תצווה, פקודי)

https://tlaleyora.blogspot.com/2020/03/blog-post_20.html - לא להתקהל בפרשת ויקהל?

https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_17.html על תכנות שבת ומשכן
(מתאים גם לפרשות תרומה, תצווה, פקודי)

פקודי*- https://tlaleyora.blogspot.com/2022/03/blog-post_4.html אני לא יכול לבד

https://tlaleyora.blogspot.com/2019/03/blog-post_8.html ענן או ענן גדול? (בעניין הענן)

https://tlaleyora.blogspot.com/2019/02/blog-post_8.html מה משותף לבעלי המוסר ולאריות הים

האמריקאים?
(מתאים גם לפרשות תרומה, תצווה, ויקהל)

https://tlaleyora.blogspot.com/2020/02/blog-post_28.html - למה ה' צריך בית?
(מתאים גם לפרשות תרומה, תצווה, ויקהל)

* הציון הזה מציין לכך שבארבעת הפרשיות העוסקות במשכן יש הקבלות רבות. לכן ישנם דברי תורה שיכולים להופיע בכל אחת מהפרשיות, לעיתים הדבר נכתב ליד כותרת הפרשה אך לא בהכרח.

(מתאים לסיום כל חומש) - https://tlaleyora.blogspot.com/2018/12/blog-post_25.html

לכל שבת יש מוצאי שבת ✨

כולם מכירים את התופעה הידועה של דיכאון יום ראשון. לאחר המנוחה של סוף השבוע החזרה לששת ימי המעשה מהווה נחיתה לא פשוטה. בגמרא דורשים את שורש התופעה כך: 'וביום השביעי שבת וינפש' - וי אבדה נפש.
אך הבעל שם טוב היה שואל - מדוע הידיעה ששבת תצא והקושי הנלווה אליה נרמזים דווקא בפסוקי הקידוש שאנו אומרים בכניסת השבת, הרי דיה לצרה בשעתה, במוצ"ש נזכור את מוצ"ש...
התשובה לכך היא שיעור חשוב לחיים: הידיעה הזו באה 'להוסיף לנו אהבה ושמחה משבת קודש בזוכרנו כי אחרי כן תפסוק הנשמה היתרה הגדולה'. הידיעה על הסופיות גורמת לנו לחיות חזק יותר. המוות מביא לתגבורת החיים [בעניין זה ניתן לעיין גם באורות הקודש ח"ב עמ' ש"פ - שפ"ב].

x

י"ג מידות של רחמים

לאחר שמחל ה' לישראל על חטא העגל, ואף הסכים כי ישראל יהיו מופלים לטובה מכל העמים, בקשר המיוחד שלהם עם הקב"ה, ביקש משה רבנו: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ". ענה לו ה': "אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ", כלומר אגלה לך את שמי הקדוש שמתגלה לעולם, אבל את עצמותי אי אפשר כלל לתפוס, "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, יח-כ). "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם, וַיִּקְרָא (משה) בְשֵׁם ה'". "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא (ה' קרא וגילה את שמותיו למשה): ה' ה' אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה" (שמות לד, ה-ז). אלו הם שלוש עשרה מידות רחמים.

בגמרא במסכת ראש השנה נאמר: "אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור, והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם" (יז, ב).

נחלקו חכמינו ראשונים והאחרונים כיצד להסביר את דברי הגמרא הללו. בואו נעיין במדרש יחד.

ההבנה הראשונה היא המובן מאליו עבורנו. רובינו מבינים כי הכוונה היא אמירת י"ג מידות כפי שאנו אכן נוהגים לומר בסליחות. האמירה הזו פועלת פעולות בעולמות עליונים ובאופן כלשהוא מביאה סליחה מחילת עוונות. להבנה זו שותפים גם רבי פנחס בעל ההפלאה והבני יששכר [מאמרי אלול ב, ד].

אך לדעת הרמב"ם [מו"נ ח"א פנ"ד], האלשייך הקדוש, והראשית חכמה [שער הענווה, וכן משמע מהתומר דבורה], הנקודה העיקרית איננה אמירת י"ג מידות בלבד אלא המשמעות שלהן. מה הכוונה?

חז"ל לימדו אותנו כי יש מצווה שנקראת 'הליכה בדרכי ה' יתברך' ועניינה - להיות דומה לקב"ה. בנוהג שבעולם, לאדם דתי צורמות המילים להידמות לה' – וכי אפשר להידבק בה' והלוא אש אוכלה הוא?! התשובה לכך טמונה בי"ג מידות.
'אל רחום וחנון' - מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון וכו'. י"ג מידות מלמדות אותנו כיצד הקב"ה מנהיג את העולם ועל ידי זה אנחנו יכולים לנסות ללכת בדרכיו. במובן מסויים יש במצווה זו את פוטנציאל מימוש הדבקות בה' הגבוה ביותר. לא רק שעושים מצוותיו ופקודותיו של הקב"ה, אלא ממש נדמים לו כביכול. לכן לדעת החכמים שהזכרנו יש 'להיות' י''ג מידות ולא רק לומר אותן בפה. כך גם מדוייקים דברי הגמרא 'יעשו לפני כסדר הזה'.   

המהר"ל [באר הגולה באר רביעי] הוא שיטה שלישית בסוגיה. הוא סובר שעיקר המדרש בא לדבר דווקא על העטיפה בטלית ושליח הציבור דהיינו 'והראה לו למשה סדר תפילה'. לא התוכן הנאמר הוא העיקר במדרש זה, לדעת המהר"ל העיקר הוא האופן בו נאמר התוכן, וזה בעצם מה שיקבע האם י"ג מידות יביאו מחילה או לא. העיטוף בטלית מסמל כובד ראש, בגמרא גם דיינים 'מתעטפים ויושבים בדין'. במילים כובד ראש כלול גם ריכוז, לכן העיטוף הזה גם מסמל היתפנות טוטאלית והתרכזות בנקודה אחת. בעיטוף אנו כביכול מוחקים את סימני חילוק האברים שלנו והופכים ליחידה שלמה אחת כאשר הפתח היחיד הוא הפנים המופנות לסידור ובעצם - לשמיים.

אז מי צודק?
כידוע, במחלוקות בענייני אגדה כולם צודקים. לעניות דעתי ניתן לומר שכשאומרים סדר י"ג מידות נפעלת פעולה בעולמות העליונים [כדעת ההפלאה] אלא שעוצמתה תלויה בכוונה שבה הסדר נאמר [כדעת המהר"ל] ובמידה בה אתה נאמן ומתאים לסדר אותו אתה אומר [הרמב"ם].

מה הקשר בין לימוד בחברותא למחצית השקל?

את הציווי לתת מחצית השקל מקבל עם ישראל בדרך לארץ ישראל, לגאולה.
מהו תוכן הציווי? בזמן שבית המקדש קיים כל איש מישראל מצווה לתת מחצית שקל כסף בשנה כדי להשתתף בקרבנות ציבור.

רבים הקשו מדוע הסכום שנבחר הוא מחצית ולא שקל שלם?

ואם יאמר האומר שהסיבה לכך היא מפני שלא רצו להכביד על איש ישראל לתת שקל כסף שלם, אזי תשאל השאלה -אם כן, מדוע לא להשתמש בערך שלם כמו פרוטה או כמה פרוטות המהוות חצי שקל. לכאורה שימוש במטבע שלם ראוי יותר מאשר חצי.
יתרה מכך, מצאנו שהזוהר הקודש אומר שהשכינה לא שורה אלא על דברים שלמים ולא פגומים. אם כן ודאי שעדיף היה לנקוט ערך של מטבע שלם.

התשובה לשאלה הזו טמונה עמוק בלבו של כל אחד ואחד מאתנו, וקשורה באופן ישיר לנושא האחדות והגאולה. ההבנה הכי חשובה בדרך לבניית הממלכה בארץ ישראל היא שאף אחד מאתנו לא שלם בלי חברו. כל אחד מאתנו הוא חצי בלבד ורק ביחד אנו יכולים להיות מציאות שלמה. הדרך לארץ ישראל היא הדרך להקים מדינה, חברה שבה כולנו מרגישים בבית. זו הסיבה לכך שההבנה הזו הכרחית דווקא בזמן הזה.
ממחצית השקל קנו את קרבנות הציבור. כל אחד יכול להקדיש למקדש חפצים, כמו לבית כנסת. הילני המלכה למשל תרמה נברשת. אך קרבן ציבור לא יכול היחיד להפריש כשם שמפריש חפץ אחר. בקרבן ציבור כל הציבור צריך להיות שותף באופן שווה. לכן על מנת שהקרבנות יהיו ציבוריים באמת יש צורך שכל אחד יראה עצמו כחלק ולא כשלם ויתרום מחצית השקל. רבי נחמן מברסלב נהג לומר שאין דבר שלם יותר מלב שבור. על אותו מטבע ניתן לומר שאין ציבור שלם יותר מהרבה יחידים חצויים...

ההבנה המדהימה הזו שייכת גם לאופן שבו לומדים תורה בישיבות מאז ומעולם. האופן הזה נקרא – חברותא. יושבים שני יהודים ומנסים לברר את דבר ה' לא יהודי אחד מול ספר כי אם שני יהודים שמפענחים יחד מה הי"ת מבקש לומר להם. חברותא יכולה להתקיים רק אם לשני הצדדים ברור שהאמת לא נמצאת באופן בלעדי אצל אחד מהם. אם אחד הצדדים חושב שהוא הצודק היחיד והשני רק צריך להבין את זה – זה במקרה הטוב שיעור פרטי ובמקרה הפחות טוב מאבק אגו.

מעניין שהתלמוד הבבלי שנכתב בגלות, מציין כי תלמידי החכמים שבבבל נקראים 'חובלים'. לא משום שהם יורדי ים אלא משום שהם חובלים זה בזה בהלכה. לעומתם תלמידי חכמים של ארץ ישראל נקראים נועם שמנעימים זה לזה ומתוך כך יוצאת ההלכה מבין שניהם. 

השאלה העיקרית שאדם צריך לשאול את עצמו כאשר הוא מגיע לחברותא היא האם אני שלם או חצי. גם השכינה שורה בין שני הכרובים ומשם קול ה' יוצא אל משה רבינו. לבסוף הדברים מחלחלים לבית היהודי [איך לא?] . איש ואשה זכו [דהיינו הזדככו והבינו שבלעדי בן הזוג הם רק חצי בן אדם] – שכינה ביניהם. השכינה לא שורה על אחד מהם אלא ביניהם דווקא שכן שניהם חלק ממציאות אחת שלימה.

  

גם בית כנסת עלול להיות חטא העגל...

[הכוזרי 18]

'מרוב אהבתך לעמך, מבטך על המציאות מעוות!' הטיח מלך כוזר בחבר. אם העם הזה עליו אתה מדבר הוא אכן עם גדול כיצד מיד לאחר מעמד הר סיני חטאו בחטא עגל הזהב?!

בעוד שאלתו זו מנסרת בחלל האוויר, הבה ננסה לחשוב גם אנחנו – לכאורה דבר זה באמת מוזר מאוד. עם שזה עתה ראה אותות ומופתים, ראה ושמע ש'תמונה אינכם רואים זולתי קול' וש'אין לו גוף ולא דמות הגוף' תוך קצת יותר מחודש כבר מפסל פסל ועובד אותו בדבקות, כיצד זה ייתכן?!

ריה"ל מציג לנו באור חדש את החטא. 

ראשית – כמות החוטאים. בתורה נשמע כאילו כל העם הלך אחרי ההבל, אך אם נדקדק נראה שלאחר שמשה יורד מההר הוא הורג יחד עם בני לוי את עובדי העגל - שלושת אלפים איש מהעם. בחישוב פשוט – נוריד את הנשים שמקובלנו שלא חטאו ואם כן אלו שלושת אלפים מתוך שישים רבוא [שש מאות אלף] גברים מדובר בחצי אחוז בלבד שחטאו.

שנית – זהות החוטאים. נאמר בתורה שאמרו לפני העגל 'אלה אלוהיך ישראל', משמע שהחוטאים העיקריים לא היו מישראל. אך אם כן מי הם היו? נראה שהיו אלה הערב רב כמו שאמר ה' למשה – 'חטא העם הזה אשר העלית מארץ מצרים', העם אותו אתה בחרת לגייר ולעלות יחד עם ישראל – הערב רב.

לבסוף – איכות החטא. האם היה כאן חטא של עבודה זרה, האם עזבו ישראל את ה' או שמא חיפשו שליח חדש במקום משה. ריה"ל מסביר נקודה חשובה מאוד שחייבים לתת עליה את הדעת. עיקר החטא היה שישראל בדו דרך לעבוד את ה', דרך אותה הקב"ה לא ציווה. ואומנם דרך זו נראית לנו היום מוזרה אך באותם ימים הייתה זו דרך רגילה בין העמים שהיו עובדים צורה מסוימת שבתוכה כביכול שורה האל. ואם כן עיקר החטא היה דק – במקום משה ש'לא ידענו מה היה לו' אחרי שלא לקח אתו צידה לדרך ו'נעלם' לארבעים יום בהרים, בנו עגל שדרכו תופיע הקדושה בעולם. עד היום היה זה משה שדרכו ראינו את התגלות ה' ועתה ניזום מהלך שבו נראה את ההתגלות דרך מעשה ידינו. יוזמה 'קדושה' מלבבות דורשי ה'. אך מכיוון שה' לא בחר להתגלות בכך יש כאן החטאה [חוסר דיוק, ולשון 'חטא'] חמורה מאוד. בסופו של דבר כשאדם ממציא כיצד לעבוד את ה' הוא איננו עובד את ה' עוד כי אם את עצמו...

ההוכחה לדבריו המחודשים של ריה"ל פשוטה – בלב המקדש ניצבים שני כרובים ,שהם פסלים של נער ונערה, עשויים זהב. ואם נחשוב על כך נגלה שבהיותם בקודש הקודשים, עם ישראל כולו משתחווה לכיוונם - דבר שאסור בתכלית בכל סיטואציה אחרת. הוי אומר לא הפסל הוא הבעיה אלא שלא היה ציווי מה' לבנות פסל, שכן כאשר יש ציווי מהקב"ה, אנו מפסלים בשמחה כרובים ויודעים ששכינה שורה דווקא כך. 

וכאן מגיעה הפצצה, אומר החבר למלך כוזר – 'אם היו ישראל בונים בית כנסת, האם גם אז זה היה נראה לך חמור? דע לך שמבחינת התורה היה זה אותו חטא!' הסיבה לכך היא שהרי באותו זמן עדיין לא צוו על בית כנסת הציווי על משכן, מקדש [או בית כנסת בימינו] בא מבחינה כרונולוגית רק לאחר חטא העגל.

ואם כן היה זה חטא קטן אך לגודל מעלת העם הזה נחשב לו ל'חטאה גדולה', וכלשונו הטהורה של ריה"ל – 'הגדול הוא מי שחטאיו ספורים'.