יום רביעי, 31 ביולי 2019

גויים בימינו

בעולם ההלכה היחס לגוי אינו חד-ממדי. שני המעמדות ההלכתיים בתורה לגוי הם גר תושב ועובד עבודה זרה, וכן משמע ברמב"ם (הל' מלכים ח י, הל' רוצח ושמירת הנפש ד, יא). להלכה גר תושב הוא גוי שקיבל על עצמו לקיים את שבע מצוות בני נח. אדם שכזה יכול לגור בארץ ישראל (רמב"ם הל' מלכים ו א) ואנו מצווים להחיותו (הל' מלכים י יב). גוי עובד ע"ז הוא אדם שהדין כלפיו מתמצה היטב דרך ההלכה של אין מורידין ואין מעלין, ומצד הדין הוא חייב מיתה (ע"ז כו א). אף שהמושג גר תושב עצמו נראה רחב יחסית (עיין למשל ע"ז סד ב), בראשונים ובאחרונים מצאנו מדרגת ביניים של בן נח - גוי שאיננו עובד ע"ז אך לכלל גר תושב של ממש עוד לא הגיע (למשל רמב"ן וריטב"א מכות ט א ובחת"ס חולין לג א). מעמד של בן נח יגרור גם יחס הלכתי אחר. הדים לגישה זו ניתן למצוא בהלכות רבות. בגמרא ישנן הרחקות מגויים מכמה סיבות, למשל: העדפתם לשכב עם בהמות ישראל על פני נשותיהם, חשש מיצרם הבלתי נשלט לרצח יהודים, ועוד. המאירי אומר שהלכות אלו אינן רלוונטיות לאומות הגדורות בחוקים (חילוניים או דתיים) האוסרים דברים מעין אלו. מתוך כך התיר המאירי לתת בהמה לגוי, להתייחד עם גויים, ועוד (מאירי ע"ז טו ב, כ א, כב א, כו א, פסחים כא ב, בבא קמא קיג ב, בבא מציעא כז א, ועוד). בשל העובדה שהטענה חוזרת במקומות רבים הפרוסים על פני ספר בית הבחירה כולו, קשה מאוד לטעון שהטענה היא תולדת הפחד מן הצנזורה. יתרה מזאת, מאז שנתגלה חיבורו של המאירי, גישה זו נדונה להלכה בפוסקים (בהרחבה עסק בדעתו בשו"ת בני בנים ח"ג סי' לה) והסבר מוסרי ברוח הדברים עולה גם מדבריהם של הרמב"ם (פיהמ"ש בבא קמא ד ג, הובא במאירי בבא קמא לז ב) והמהר"ל (באר הגולה באר שביעי). הראי"ה אף כתב שיש לתפוס את שיטת המאירי כעיקר להלכה (אגרות הראי"ה פט). על פי האמור, לעיתים קרובות כאשר נכתב בגמרא עכו"ם, לאו דווקא מדובר בשינוי קוסמטי מפני הצנזורה כפי שמקובל לומר; יתכן ומדובר בנקודה מהותית שבמידה ותשתנה - ישתנה גם היחס ההלכתי אל הגוי. שינוי הלכתי כזה מפורש בשו"ע לגבי איסור סתם יינם. בפשטות, אסרו חכמים כל יין שנגע בו גוי בשתיה ובהנאה כאילו היה זה יין שנתנסך לע"ז ממש. אלא שבאשר לגוי שאינו עובד ע"ז, כתב השו"ע שיינו מותר בהנאה ואסור רק בשתיה (משום איסור חיתון יו"ד קכד ו, רמ"א שם). וכתב הב"י (שם בתירוץ ראשון) שמכיוון שמדובר באומה שלמה שקיבלה על עצמה שלא לעבוד ע"ז, גם המצריכים קבלה בפני בי"ד על מנת להיות גר תושב יודו לדין זה. וע"ע ש"ך יו"ד קיב סק"ב, תורות אמת יו"ד קיב, ערוה"ש חו"מ שמח ב.


כאישים פרטיים, בני נח יכולים לעלות ולהתקדם במדרגתם וקדושתם. בן נח שלמד תורה יכול להיקרא אדם, כישראל (אור החיים הקדוש ויקרא יח ד). כשעוסק בתורתו,  יכול להגיע למעלת כהן גדול (סנהדרין נט א).


נראה כי באופן כללי קדושת הבחירה האנושית עולה על קדושת הייחוס, כפי שכתבו רבותינו: "ממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ" (הוריות ג ח), וכן מצינו  בכתוב השוואת נזיר לכהן גדול (במדבר ו ז, במדבר רבה י יא ועיין עוד בשפת אמת נשא תרמ"ט).

נכתב בשיתוף עם הרב גיא אלאלוף

יום שלישי, 30 ביולי 2019

נביאי ישראל


התנ"ך מתאר את הנביאים כאנשים בעלי שם גם בקרב הגויים; החל מאברהם, אשר הפלשתים מכירים בו כנביא: "וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה" (בראשית כ ז), ונקרא בפי בני חת 'נשיא אלוהים' (בראשית כג ו). עבור דרך אלישע, אשר שר צבא האויב מגיע אליו כדי להתרפא מצרעתו (מלכים ב ה), וכלה בדניאל, יועץ מלכי בבל פרס ומדי. ועזרא - הוא מלאכי (מגילה טו ב) - שהיה מושל מטעם המלך, ותפקד כמנהיג בעיני עמי האזור; כולם אנשי אלהים שהשפעתם חורגת מעבר לתחומי הלאום. גם בנביאים אחרים נמצא את הפן האוניברסלי - שליחותו של ירמיהו מוגדרת כ'נביא לגויים נתתיך' (ירמיהו א ה ומלבי"ם שם וכן העמק דבר בראשית יז ו), והחשוב מכל - סיפורו המכונן של יונה הנביא אשר ביקש לברוח משליחותו האוניברסלית בגלל דאגתו הפרובנציאלית לשלום עמו והלקח שלימד אותו אלוקים במשל הקיקיון (תנחומא ויקרא ח, יונה ד י - יא). לעתיד לבוא נביאנו מכוונים לשלום עולמי וברכה כללית (ועיין בזה באורך ברשומה נפרדת). נציין מספר נבואות שמופנות ישירות לאומות העולם: בבל - ישעיהו יג -יד. מואב - ישעיה טו - טז, עמוס ב. דמשק - ישעיהו יז. מצרים - ישעיהו יט.  עמון - יחזקאל כה. צור - ישעיהו כג, יחזקאל כו - כח. אדום - עובדיה כולו.


נביאי ישראל מצוינים בכך שהם מרחמים על אומות העולם ומעוניינים בתיקונם (עיין בהקדמת הנצי"ב לספר בראשית). למעשה, המדרש (תנחומא תחילת פרשת בלק) מעמיד את ההבדל שבין הגויים לישראל על נקודות אלו - מוסריות לאומית ואכפתיות אוניברסלית: ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם, נביאי ישראל מזהירים את האומה על העבירות, וכן הוא אומר צופה נתתיך לבית ישראל (יחזקאל ג יז), ונביא שעמד מן האומות (בלעם), העמיד פירצה לאבד הבריות מן העולם הבא (בנתינת העצה של הפקרות בנות מואב). ולא עוד אלא כל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל אומות העולם, שכן אמר ישעיה על כן מעי למואב ככינור יהמו וגו' (ישעיה טז יא), וכן יחזקאל אמר שא על צור קינה (יחזקאל כז ב), וזה אכזרי עמד לעקור אומר שלימה על חנם, על לא דבר, לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע למה סילק הקב"ה רוח הקודש מאומות העולם שזה עמד מהן וראה מה עשה. ע"כ. וע"ע מלכים ב ו, ירמיהו כח ח.  נכתב בשיתוף הרב גיא אלאלוף

יום שני, 29 ביולי 2019

ממלכת כהנים במובן האוניברסלי

בפיוט העתיק לסדר העבודה של יום הכיפורים "אתה כוננת" מתואר תהליך בו הכהונה עוברת מאדם הראשון עד לאהרן הכהן. גם בזוה"ק, בגדי הכהן הגדול הם שריד מבגדי אדם הראשון, אבי האנושות כולה (מדרש רבה במדבר ד ח, ועל חשיבות בגדי כהונה עי' זבחים יז ב). הכהונה מייצגת את האחריות על השראת השכינה בעולם הזה. האחריות עברה מכלל האנושות אל חלק מסוים ממנה, ממש כפי שקרה לנבואה (עיין ברשומה בעניין). התורה מציינת את המעבר בין כהונה קוסמופוליטית לכהונה של לאומיות אוניברסלית דרך סיפור המפגש של אברהם עם מלכי-צדק מלך שלם: "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן, וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל" (בראשית יד יח-כ). על פי המסורת מלכי צדק הוא שם בן נח, וכאן הוא מוסר את תפקיד הכהונה לאברהם ולזרעו (נדרים לב ב). כיאה לעיר הבירה של אומת כהני העולם, גם שלם, שבעתיד תקרא ירושלים, היא עיר שתפקידה אוניברסלי; עיר שהיא מרכז הצדק העולמי (יהושע י א ורד"ק שם, ישעיהו א כו וכן עיין בראשית רבה מג ו). אמנם, לשם העיר חסר ממד הקדושה ויראת השמים של ישראל, ממד אשר יושלם בקריאת אברהם למקום "יראה" לאחר עקדת יצחק (בראשית כב יד), ומכאן שמה: ירו-שלם - יראה ושלמות.

נכתב בשיתוף הרב גיא אלאלוף

למה ניתנה תורה לעם ולא ליחידים?


מדוע בחר הקב"ה לתת את התורה לעם ישראל כולו ולא ליחידים צדיקים? המהר"ל (תפארת ישראל יז) מסביר שההבדל בין קדושת היחיד לקדושת הציבור היא שאצל היחיד הקדושה בעל כורחה תופיע בצורה מקרית וחולפת, מכיוון שסופו של אדם למות, ובלכתו נעלמת הופעתו בעולם ואיתה גם הקדושה. לעומת זאת קדושה של ציבור היא קדושה נצחית, כיוון שהציבור קיים לנצח. אמנם האנשים מתחלפים, אך העם במהותו נשאר כשהיה. הראי"ה (אורות למהלך האידאות בישראל ב) נקט בקו שונה. לפי דבריו, התורה ניתנה לעם שלם בעל מערכות פוליטיות כלכליות וכדומה ולא ליחידי סגולה בלבד, מפני שמטרת התורה היא לרומם ולתקן את כל האנושות הבנויה מעמים. העם הוא השחקן המתאים להביא מזור לאומות העולם. וע"ע מורה נבוכים ג נא ואברבנאל שמות יט א.


נכתב בשיתוף הרב גיא אלאלוף

הערה על סנהדרין וכלל ישראל

ראשית הסנהדרין בשבעים הזקנים אשר לוקטו מכל שבט ושבט עוד מימי משה (במדבר יא טז, סנהדרין יז א). קודם לכן היו ערכאות שונות בישראל כעצת יתרו, אך רק כאן מצאנו האצלת רוח שיצרה סמכות מחודשת (). הגמרא (סנהדרין טז ב) מתארת רשת בתי דינים שבטית ועירונית. מסתבר שדרך הבחירה של הסנהדרין היא כמו במדבר; בכך משתקפת החברה על כל גווניה (עי' רמב"ם הל' סנהדרין ב ח). יתכן וזו הסיבה שמדין תורה על הסנהדרין להיות מורכבת מכל שדרות העם (רמב"ם הל' סנהדרין ב ב). כשעלו ישראל בימי עזרא הוקם מוסד הכנסת הגדולה, אשר מנה מאה ועשרים חברים. מן המקורות ההיסטוריים וההלכתיים נראה כי הייתה זו מעין מועצת עם, האוצרת בכוחה סמכות אדירה כשל מלך ושל סנהדרין גם יחד (עיין למשל גיטין לו ב במקור הדין של הפקר בי"ד הפקר וכן במאמרו של הרב גורן על כנסת הגדולה). לא רחוק לומר כי המספר מאה ועשרים מסמל עשרה אנשים מכל שבט, מעניין שכך הונהג גם במוסד הכנסת במדינת ישראל המתחדשת. אם כן, בית הדין הגדול משמש כנציגות כלל ישראלית בעניינים רבים עד שבאחרונים הוגדר: שהם הבעלים על ענייני הכלל (שו"ת חת"ס חו"מ קעז ג וכן הוא בשאר אחרונים). כוחה האדיר של הסנהדרין מהווה מקור כוח לכל שאר הסמכויות - לכהן גדול ולמלך (רמב"ם הל' מלכים א ג), ובאופן מפתיע גם לנביאים (עי' ילק"ש ישעיה רמז שפה).לכל הפחות נדרשת הסנהדרין לבדוק לאשר ולשפוט את הנביא. בדומה לכהנים הסנהדרין גם נושאת באחריות הרוחנית לעם ישראל (עיין תדב"א רבה יא ד). כוח הסנהדרין עצמו שורשו בכוח העם כולו (מהר"ל תפארת ישראל פרק כח, ועיין ע"ז לו א, משפט החרם של הרמב"ן, שו"ת אורח משפט סי' ר).
נכתב בשיתוף הרב גיא אלאלוף

יום ראשון, 28 ביולי 2019

על רבנות, גימטריה ובמי לבחור









בדרשת ליל שבת שלפני הבחירות, נוהג היה רב בית הכנסת של ילדותי להזכיר "גימטרייה נאה שבמקרה מצאתי תוך כדי עיוני בפרשת השבוע". בפועל, הייתה זו גימטרייה אשר עלתה בדיוק כמניין שם המפלגה בה יש לבחור, עם הכולל כמובן. כילד, זכור לי איך המחזה הזה שחזר בבחירות העירוניות, בבחירות לכנסת ולעיתים גם בבחירות לוועד בית הכנסת, היה מעורר אי -נוחות בקרב השומעים. בימים ההם, רבנות קהילה ופוליטיקה לא היו חיבור טבעי, והאמת היא שאני נוטה לפקפק בכך גם כיום.

סוף כל סוף, הגענו למדינה משלנו. יש לנו זכות גדולה ליטול חלק במעשה הפוליטי במדינת ישראל. בהצבעה אחת אנחנו יכולים לתת כוח לבניית מקוואות, ישיבות וישובים חדשים ברחבי הארץ. על זכות כזו לא כדאי לוותר. מובן בעיניי מדוע רב ינסה להשפיע לטובה על בני קהילתו שיבחרו ''נכון'', ממש כמוהו. בדרשה מעל הדוכן הרב משתמש בסמכות שיש לו - סמכות שניתנה לו מתוקף היותו מייצג את התורה במידה זו או אחרת. ברור שיש סיכון מסוים בניסיון לומר בשם ה' במי נכון לבחור. הסיכון הזה מתחיל בכך שה' פשוט לא אמר לרב מה הוא ממליץ לבחור. אין לרב מסורת על מפלגה מסוימת או סברות מוכרחות בעניין. זה פשוט לא תחום המומחיות שלו. כמו כן, כאשר הרב מדבר על דברים שבהם הוא לאו דווקא נתפס כמבין יותר, תדמיתו הופכת להיות מגוחכת בעיני חלק משומעי לקחו.

מעבר לכך, פוליטיקה היא עסק בלתי צפוי. באמת לא ברור אם הבחירה במפלגה המסוימת תביא בפועל לתוצאות להן אתה מצפה כבוחר. כמו כן, ב'ריאל פוליטיק', בפוליטיקה המעשית, יש גם חיבורים שאינם נכונים מוסרית וחינוכית אך נכון לעשות אותם בכל זאת לצרכים מסוימים. בגלל שתי הבעיות הללו, רב שלקח על עצמו להורות במי לבחור עלול למצוא את עצמו מהר מאוד בעמדת דובר המפלגה. בני קהילתו יערימו עליו קושיות או אפילו יצטערו על בחירתם. הרב שאמור לסמל נקיות מוסרית ויציבות אידיאולוגית נכנס לשדה גמיש מאוד מבחינה מוסרית, ויש שיאמרו אף מלוכלך.

כל אלו הם מחירים שרבנים רבים מוכנים לספוג באומץ למען האפשרות שיוכלו לעזור לעם ישראל. ובכל זאת, אני חושש שיש מחיר נוסף שאנו הרבנים לא נותנים עליו את הדעת.

כאשר סיפרתי לחבריי הרבנים שאיני חושף את עמדתי הפוליטית בקהילה, הגיב אחד מהם: 'לא באנו ארצה כדי שרב יהיה כלוא בבית הכנסת', וזה נכון. התורה נוגעת לכל תחום בחיים, גם לזה הנסתר מאחורי מסך הקלפי. אך כדאי לשים לב לעובדה שהשדה הפוליטי מספק לרב כלא משלו - כלא הסקטוריאליות. אם בתי הכנסת ייתפסו כמעוזי ש"ס, אוהדי ביבי או שרופים על סמוטריץ', מאות אלפי יהודים שמגדירים את עצמם אחרת, כבר לא יוכלו לראות בו בית.

אז איך בכל זאת ניתן לתת תחושה חיובית לכולם מבלי להפוך לרב אנמי וחסר אמירה? לעסוק בהרבצת תורה ולהרבות בדיבורים של עין טובה ואהבה. ואם עמדתך הפוליטית היא אכן התוצאה הטבעית של התורה שלמדת, אזי למד את תורתך בעוז והמסקנה המתבקשת תמצא כבר את דרכה לשומעים באלגנטיות. ועל כל זה צריך להוסיף שגם האהבה היא מסר, ואולי המסר החשוב ביותר. בכל מפלגה יש טוב אותו היא מייצגת. הפוליטיקה חשובה אך האהבה בינינו חשובה בהרבה.

ואם מצאת בדברים טעם, אולי חסכתי לך מציאת גימטרייה לדרשת ליל שבת שלפני הבחירות.      



הרב קוק עצמו הסביר פעם את עמדתו הא- פוליטית כך:
"לירידת כבוד הרבנות גרמה הרבה ההתפוררות לסיעות ולמפלגות... סכסוכי המפלגות וניגודיהם צריכים להיות רחוקים מלב הרבנים והם חייבים להביט בעין טובה על הכל" (מאמרי הראי"ה עמ' 52).

ובאופן אישי יותר:
"איני מוצא את מצב רוחי נכון להכנס בתוכן פרטי של איזה מפלגה שתהיה, כי יחושי... הוא שוה לכל המפלגות כולן, ובכל לב ארצה לתמוך את כל הטוב שבהן ולנער את כל הרע שבהן בלא שום משוא פנים" (איגרות ב טו).


מעמד הכהונה בישראל


במסכת קידושין (כג א) יש מחלוקת יסודית האם הכהנים הם שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן. מן העובדה שהמחלוקת לא הוכרעה בפירוש עולה ששני הצדדים נכונים; הצד הראשון הוא שהכהנים נחשבים שליחי ה' בין ישראל למקום, שלוחי דרחמנא (רש"י, ראב"ע ורד"ק על מלאכי ב ז). על שבט לוי הוטלה האחריות על מסירת התורה: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דברים לג י, וע"ע ספרא שמיני א ט, כריתות יג ב, סנהדרין נב ב, כוזרי ג לא, רמב"ם הל' שמיטה ויובל יג יב, עקדת יצחק סו א). הכהנים הבאים מתוך שבט לוי קבלו תפקיד זה במפורש יותר לאחר חטא נדב ואביהוא: "וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר, וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה" (ויקרא י י-יא וע"ע דברים יז ט). לצד מערכת בתי הדין היו לכהנים בתי דין משלהם (קהלת רבה א ד) שדנו בענייני הקודש והמקדש (עירובין לב א, ספרי דברים שנא) וכן בענייניהם הפנימיים (כתובות יא א ועיין שטמ"ק בשם הגאונים שם). מלבד זאת לכהנים אחריות רוחנית על עליית העם לירושלים בימי החגים או בסתם יום של חול לאכילת מעשר שני או קרבן שלמים. שם ראו העם את הכהנים בעבודתם, ומעבר לקיום המצווה שבזה (שו"ת אג"מ או"ח ח"א מא), הם הושפעו מכך עמוקות: "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יד כג, חזקוני שם, העמק דבר ויקרא כג לו, תוס' ד"ה כי מציון בבא בתרא כא א וע"ע בספורנו). כראש הכהנים (רמב"ם הל' כלי המקדש ד יב), הכהן הגדול מקבל אחריות מוגברת למצב הרוחני של העם (לגבי הליך הבחירה של הכהן כתבנו כדעת הרמב"ם הל' כלי המקדש ד טו ועיין לח"מ שם וע"ע תוס' ד"ה כהן גדול יומא יב ב). אם יש מקרה של רוצח בשגגה אנו רואים בו כאחראי (במדבר לה כה, וע"ע ירושלמי יומא לח א) ועליו לחנך את העם לתורה וליראה. לא לחינם הראשון לתקן 'חוק חינוך חובה' בישראל, ואולי בעולם כולו, היה כהן גדול (בבא בתרא כא א וע"ע יבמות סא ס וכן בתנא דבי אליהו רבה יג ז).
כמובן שלימוד התורה הוא מצווה המוטלת על כל איש מישראל ולאו דווקא על זרע אהרן. כמו כן, הזכות שמורה לכל כהן פרטי שבוחר שלא ללמוד תורה, לעסוק במסחר או בכל אשר יחפוץ; רק כתפקיד שבטי - על הכהנים ללמד תורה לישראל, וכל אדם פרטי מישראל הרוצה להצטרף לתפקיד החינוכי בעצמו, יכול לעשות זאת (רמב"ם הל' שמיטה ויובל יג יג). לכן כהן עם הארץ לא יקבל ממתנות הכהונה שנועדו להבטיח את קיומם של הכהנים על מנת שיהיו פנויים לעסוק בייעודם הרוחני (חולין קל ב, פיהמ"ש לרמב"ם חלה ד ט בשם הספרי). למעשה, רבים מדיני מורי ההוראות בישראל הנוהגים עד ימינו נגזרים מהיחס הקדום לכהנים (עיין למשל מו"ק יז א, ספר החינוך קנב, וכן ברמב"ם הל' ביאת המקדש א ג, סמ"ק קיא ב). יש הבדל בולט בין בין הוראת התורה שפתוחה לכל לבין הקרבת קורבנות התלויה אך ורק בייחוס. מסתבר לומר שהבדל זה טמון בהשקפה לגבי ייעוד העולם ובהבדל העקרוני שבין התפקידים. מטרת העל של ישראל היא הפצת התורה והדעת לעולם כולו (ישעיהו ב ג ושם יא ט, רמב''ם הל' מלכים יב ה) ולא עבודת הקרבת הקרבנות דווקא (ירמיהו ז כא - כג, תנחומא אמור יד, ועיין עולת ראיה א רצב ובספר לנבוכי הדור י) ואכמ"ל.
הצד השני של תפקיד הכהנים הוא שהם מבצעים את שליחותנו - שלוחי דידן. דווקא מתוך מסירות נפשו עבור עם ישראל ומצבו הרוחני, יכול הכהן הגדול לייצג אותנו נאמנה וכך בבואו אל הקודש הוא נכנס כשכל ישראל על ליבו (שמות כח כט, תנחומא שמיני ג ועיין באר מים חיים שמות שם). כחלק מעבודתו ביום הכיפורים הוא מתוודה על חטאי כל ישראל בשם כולם, ובקודש הקודשים הוא מתפלל כנציג של עם ישראל (עי' תוס' ד"ה נזדמן לי מנחות קט ב). תפקידו האוניברסלי של הכהן הגדול כנציג העולם כולו נוסח היטב בשו"ת גינת ורדים: 'הוא המבקש סליחה ומטו ביום הכיפורים על כללות העולם ועל כל ישראל' (יו"ד כלל ג' סי' ז'). וע"ע רשב"ץ מגן אבות ד יג שמחבר בין שני התפקידים של הכהנים, ואכמ"ל. (נכתב בשיתוף הרב גיא אלאלוף)

יום שישי, 26 ביולי 2019

שאלה אחת, ארבע פרשנים


עולם הפרשנות היהודי הוא עולם עשיר במיוחד. בפירושי התורה של חכמינו מתבטאת מקוריות וחכמה ממזרח ומערב. בפרשה אומר הקב"ה למשה "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תאסף אל עמך". השאלה המתבקשת היא מדוע זהו המעשה האחרון שמשה מצווה לעשות לפני פטירתו? הפרשנים נחלקו בשאלה זו.

הרמב"ן מסביר על פי המדרש שיש כאן מימד של כבוד אחרון שהקב"ה חולק למשה. ככל הנראה, משה האוהב הגדול של ישראל היה בצער עצום על מה שעשו לנו הגויים בחטא בעל פעור. לכן הקב"ה כיבד אותו וביקש להראותו את הנקמה ברשעה כבר בעולם הזה.

המלבי"ם לעומת זאת קורא את אותו המדרש אבל מבין בו כוונה נוספת. הכבוד של משה לא היה רק סביב עם ישראל אלא סביב ההנהגה האלוקית. הנהגת ה' את העולם אמורה להיות צודקת ומוסרית גם בעיני בני האדם, כשאין הדבר כן יש בזה חילול השם. כשהרשע שהחטיא, ניסה להרוג, ואף גרם בסופו של דבר לנפשות רבות להיהרג, כשאותו רשע מסתובב עדיין חופשי בעולם זהו חילול השם. הקב"ה שידע שהדבר מפריע למשה ציוה עליו לנקום על מנת לראות את קידוש השם שבדבר. שימו לב, יש כאן מהלך מופלא – מצידו של הקב"ה כבודו מחול, כביכול הוא מוכן להבליג על המצב הזה של חילול כבודו בגויים. אך בגלל שזה כל כך מפריע למשה אוהבו, הקב"ה מקפיד על כבודו ומצווה אותו לנקום.

שני ההסברים הללו בנויים על דברי המדרש שמצייר את ציווי הנקמה לקראת סוף ימי משה כפרס. כיוון הפוך מביא האור החיים הקדוש בפירושו. האור החיים מחדש שהייתה קפידא אלוקית על משה רבינו (לפי גודל מעלתו) במעשה זמרי בן סלוא. נראה היה ששלמות אהבתו של משה הוטלה כביכול בספק – מדוע רפו ידיך נגד זמרי? מדוע לא היית אתה זה שקינא לאלוקיו ולכבודם של ישראל ועצר את המגפה?
כדי שמשה רבינו יעלה בשלמות גמורה לשמיים ציווה אותו הקב"ה ציווי שיש בו תיקון – לך וקנא את קנאתי נגד מדיין. וכדי שיהיה ביטוי לעוצמת האהבה של משה לקב"ה היה צריך לתלות את הציווי בפטיתו של משה. לא סתם נקום נקמת בני ישראל כי אם – אחר תיאסף אל עמיך. משה יכל לדחות את הקיום ולחיות עוד ועוד אך הוא הוכיח במעשיו שאכן 'עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה'.

לכל דעות הפרשנים שראינו עד עכשיו האהבה למשה היא הציר המרכזי של הציווי.
אך הנצי"ב מוולוז'ין - רוח אחרת הייתה עימו. לפי פירושו, המלחמה נעשתה על ידי משה לטובת ישראל פשוט כי לא הייתה ברירה. הנצי"ב מוולוז'ין מסביר שבמקום שהיה חטא גדול וחילול השם צריך זכות גדולה כדי להינצל. לכן המלחמה הזו הייתה חייבת להיעשות כל עוד משה וזכותו נמצאים ומגנים עלינו במלוא עוזם. זהו גם הטעם של חז"ל לכך שקבורתו של משה הייתה למול פעור. כדי שגם לאחר פטירתו בכל שנה ושנה כאשר יעלה הקטרוג של חטא בעל פעור על ישראל יראה המקטרג כביכול את קברו של משה (הכוונה כנראה לזכותו הגדולה) וישקע.

יום שישי, 5 ביולי 2019

חודש תמוז ותיקון העיניים

דו שיח אמיתי שהתקיים ביום חמישי האחרון בבית הכנסת:

יעקב: חבל שנולדתי בספרד, חבל שלא זכיתי להיוולד בארץ.
רפאל: לדעתי דווקא מזל שלא נולדתי בארץ, ככה אני יודע להעריך אותה יותר...

בט' באב בכו בני ישראל בכיה של חינם - הם לא רצו להיכנס לארץ ישראל. כידוע, על הבכייה הזו אנו משלמים כבר דורות.
אבל האמת היא שהכל התחיל ארבעים יום קודם לכן, ביום הראשון של המסע. שם החליטו המרגלים מה הם הולכים לראות ארץ טובה או ארץ רעה, ומתוך ההחלטה הזו הם ראו מסע שלם.
אם נעשה חשבון, מסעם של המרגלים התחיל בראש חודש תמוז (אתמול). זו הסיבה שה בני יששכר אומר שארבעים יום אלו עניינם עין טובה ל תיקון חטא המרגלים.

אם יורשה לי להוסיף - בטיול על הר ירוק, בים או בראיית מראה יפה אחר בארץ הקודש אנו מתאהבים עוד קצת בארץ ישראל המדהימה שנתן לנו ה'. זהו התיקון המהותי של חטא המרגלים, השמחה בארץ.

שיר לבאר

אתם יודעים מה אנחנו צריכים היום?
לשיר את שירת הבאר!🎼

בפרשה שרים כל עם ישראל ביחד (קוללם שהקדים את זמנו?!🎤)  על באר המים שליוותה אותם.
הם שרים לא על בור מים, אלא על באר.

מה בעצם ההבדל?

בור מתמלא מן החוץ, ממי גשמים או ממים שהאדם ממלא בו.
לעומת זאת באר היא פשוט חשיפה של נביעה טבעית. המים נובעים ממנה ולא נכנסים מבחוץ.
בדור שלנו אנו עלולים להרגיש כמו בורות ריקניים.
מחכים שמישהו מבחוץ ימלא אותנו במחמאות, בתחושת חשיבות, במשמעות...

בתקופה של צמא מתמיד ללייקים ותשומת לב כדאי לנו לשוב ולשיר את שירת הבאר שמקבלת את חשיבותה מעצמה ולא נזקקת לאישורים חיצוניים מהסביבה.

אז שירו, שיר לבאר!🎶

יום חמישי, 4 ביולי 2019

מדוע לא נכנס משה רבנו לארץ המובטחת?




עיסוק בחטאי גדולים הוא משימה כבדת משקל. היא כבדה עוד יותר כאשר מדובר במשה איש האלוקים, אדם שהדיבור בו נאסר בתורה במפורש, הלוא רק לפני כמה פרשות קראנו "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה". עם זאת, בשורות הבאות נאחז בשולי גלימתם של גדולים אשר ניסו להסביר את חטאו של משה ב"מי מריבה". (להסבר כללי כיצד אפשר ללמוד תנ"ך וחטאי גדולים באופן הנכון - לחץ כאן).

במפרשים מצאנו שתי שיטות עיקריות. הדעה הרווחת, כשיטת רש"י והמדרש, שהחטא היה בהכאה בסלע במקום הדיבור אליו. שיטה נוספת היא שיטת הרמב"ם שסבר שהחטא מתבטא באמירת "שמעו נא המורים", כלומר נטיית משה למידת הכעס בתשובה לטענות בני ישראל.

האם אלו שני פירושים סותרים בהכרח?

המהר"ל בספרו גור אריה על התורה מסביר בצורה נפלאה כיצד בעומק - שני החטאים הללו אינם אלא אחד. זאת על פי ההסבר של התורה עצמה לחטא. "יען אשר לא האמנתם בי להקדישני לעיני ישראל". כלומר, יש כאן חטא של חסרון אמונה. ומה הקשר בין חסרון האמונה לכעס או למכה בסלע? אדם מאמין יודע שיש מי שמשגיח על כל מה שקורה איתו, ששום דבר לא במקרה ושהכל לטובתו. למעשה נפסק בשולחן ערוך (או"ח רל, ה): 'לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד' ובתרגום חופשי יש להתרגל לומר בפה מלא כל מה שעושה ה', לטובה הוא עושה. לידיעה  הזו עשויה להיות השפעה מרגיעה למדי על האדם. שוב אין האדם ניצב כקרבניט בודד שמנסה לנווט את ספינת חייו בין גלי ים סוער בלילה החשוך. ההגה בידיים של קברניט, גדול ממנו בהרבה, שמכיר את הדרך היטב ומוביל אותו אל היעד בבטחה. אדם שאין לו את העוגן והיציבות שמקנה האמונה עלול להיות אדם מריר ופסימי. למעשה הסיבה היחידה לאדם כזה שלא להיות בדיכאון היא בריחה אנטנסיבית ממחשבות רציניות על חייו ועל העולם שסביבו.

 אם כן, אדם חושב ששרוי בחוסר אמונה עלול מאוד לחוסר שמחה ואדם לא שמח הוא אדם שקל מאוד להרגיז. ובלשונו הטהורה של המהר"ל (שנדמה שנכתבה על ידי רבי נחמן מברסלב): 'מי שעושה מצות ה' דרך כעס... אין זה אמונה כי האמונה הוא מי שבוטח בו יתברך ואין לו בו רק שמחה...'. זה היה תורף הלימוד שרצה ה' ללמד את ישראל. האמונה הביאה את משה לכעס והכעס הוביל למעשה לא מדויק – הכאה בסלע במקום דיבור אליו.על ידי האמונה אפשר לדבר גם עם מציאות גשמית דוממת ולהזרים דרכה זרם של חיות ושמחה, ממש להוציא מים חיים מתוך סלע דומם.

הסיבה הפנימית לכך היא ההבנה שהמציאות מצד עצמה מתאימה לתורה שכן  "אסתכל באורייתא וברא עלמא". ברור שעל מנת לגלות זאת צריך הרבה אמון בתורה והמציאות. כמו מחנך שמאמין בטוב שבתלמידיו ולכן לא מרגיש צורך לכופף או להכריח אותם לעשות את רצונו. 'והיה הוא יתברך רוצה שיהיו כל הנמצאים נמשכים אחר דיבור הי"ת לעשות רצונו מעצמם לא ע"י הכרח ובזה יעשו גם כן ישראל רצון הי"ת מעצמם בשמחה ולכך אמרו שידברו אל הסלע'. כאשר משה ואהרון לוחצים על הסלע [בהכאה] ועל העם [בנזיפה] נראה שהם לא מאמינים בטוב שטבוע בעצם המציאות וממילא בעומק יש כאן חוסר אמונה בהנהגת ה' את המציאות. הנהגה כזאת לא מתאימה לארץ הקדושה. בא"י הטוב גלוי יותר וקל לחשיפה. היא גם לא מתאימה לדור שנכנס לארץ, דור שאיננו עוד במדרגת תינוק היונק מן 'יניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור' אלא במדרגה של בוגר שצריך לבחור לחיות נכון (עיינו גם בילקוט שמעוני , פרשת חקת רמז תשסג).  בראייה כזו העונש שניתן למשה ואהרון אינו אלא תוצאה.

לדעתי יש הרבה מה ללמוד מכך לימינו. על בטחון מול עצבנות הלכתית, על דרך עשיית המצוות, וגם משהו על תרבות של כפיה מול הסברה. ומה דעתכם?