יום שישי, 20 בספטמבר 2019

כדאי להכיר - איגוד רבני הקהילות!



הקהילה היא חלק מהותי בעולמו של היהודי. החל מברית המילה, אותה יש לחגוג ברבים, כפי שנאמר: 'איספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח', דרך הנישואין שמחייבים מניין, וכלה בדרכו האחרונה של האדם, אליה ראויים כל ישראל לצאת. למעשה, כינון הקשר האישי האינטימי ביותר בין אדם לבוראו, התפילה, אף הוא מצריך ביהדות עוד תשעה גברים בני מצוות. עוד לפני מושג ה'מניין' ההלכתי, הייחוס של עם ישראל לשבטים ולמשפחות בולט בתורה. לכל שבט נחלה גיאוגרפית ואופי משלו. יתרה מזאת, כל שבט הוא מעין שורש רוחני לכל בני השבט. האר"י הקדוש מלמד אותנו שכל אחד מהשבטים מבטא מהות רוחנית אחרת, ומהווה מעין שער מיוחד לשמיים. דומה כי אין צורך להכביר במילים, די לנו אם נזכיר שגם ההלכה מתייחסת לקהילה כיישות הלכתית בהקשר של מחויבות של הפרט כלפיה, הן מבחינת מיסים שונים והן מבחינות רוחניות, כמו נוסחאות התפילה או מנהגי איסור והיתר.
מעבר לכך, בקהילתיות היהודית ישנו ביטוי ליסוד מהותי בעבודת ה'. מעמד הר סיני נחשב להתגלות הגדולה ביותר שחווה האדם מאז ומעולם. חשוב לתורה ללמד כי הקשר הזה נוצר בין עם ישראל כולו לקב"ה. גם בגישתו היומיומית של כל יהודי ללימוד התורה אנו מוצאים יסוד זה. ראשית הוא אומר 'אשר בחר בנו מכל העמים' ורק לאחר מכן 'ונתן לנו את תורתו'. בפנימיות התורה אנו מוצאים הסברה שורשית של אותו רעיון: עם ישראל אינו קובץ של נשמות רבות, לעם ישראל כולו ישנה נשמה אחת גדולה שמכונה 'כנסת ישראל'. המציאות הרוחנית הזו שנקראת גם 'שכינה' היא השער היחיד להיפגש דרכו עם הקב"ה. נשמתו הפרטית של כל יהודי היא גילוי של גוון אחד מאותה נשמה מיוחדת, שהשתלשל לעולם הזה בגוף משלו.
נמצאנו למדים כי ההתפתחות הרוחנית של האדם תלויה ואף נמדדת ביכולת שלו להיפתח למציאויות רוחניות כוללות יותר. ההיפתחות של אדם למשהו שהוא מעבר לעצמו, לגבולות הגוף שלו, ואף לגבולות האישיות הפרטית שלו, איננה מובנת מאליה. אדם שמלא מעצמו בוודאי לא יוכל להצליח בכך. אדם שלא מתקן את מידותיו הנפשיות עלול לשקוע ב'אני' המוגבל לאינטרסנטיות ולמקום של אהבה עצמית מוגזמת. במובן זה, אף אהבת אדם למשפחתו עלולה להיות אגואיסטית – "חוטרא לידא ומרא לקבורה". הקהילה היא שלב חשוב במעבר מתודעה פרטית לתודעה כוללת יותר.
למדנו אם כן, שבין היהודי הפרטי לבין כלל ישראל ניצב מושג הקהילה. אלא שבימינו עלול להיות מצב בו כל קהילה 'בונה במה לעצמה'. מכירה רק את עצמה ולא רואה קשר בינה לבין קהילות אחרות וממילא נוצר מצב בו הקהילה עלולה להסתיר את הכלל. כמו כן כוחה של כל קהילה הוא מוגבל, אין לה אלא מה שיש בסך חבריה. לשם כך בדיוק נולד איגוד רבני הקהילות מיסודו של הרב מרדכי אליהו. האיגוד נותן גב ומשפחה לרבני הקהילות המאמינים בדורנו המיוחד ומשתדל להעצים את כוחם של הרבנים וקהילותיהם. סיורים במערת המכפלה או סליחות בירושלים (דבר שעשינו בשנה שעברה), כנסים, הכשרות לרבנים ולגבאים, שילוב האמירה תורנית בתקשורת ואפיית מצות ברחובה של עיר הם חלק מהפעילויות של האיגוד. גם אני הקטן זכיתי להשתלב בפעילויות האיגוד בהקשרים שונים ובעיקר סביב מכון ראשית שהוא מכון שנועד לברר את החזון האמוני של רב בדורנו המיוחד וכיום עומדים בראשו הרב גיא אלאלוף ואני.

איגוד רבני הקהילות -הקהילה של הקהילה שלנו!

יום שישי, 13 בספטמבר 2019

דף מקורות – זיכוי הרבים



חובות הלבבות שער אהבת ה' פרק ה
ומהם שיאשר ויודה לעבודת האלהים בין ברכה בין בקשה כפי הצריך לזמן ולמקום ולכתות בני אדם ולמעלותם מהגדולים ועד אנשי השוק כמ״ש החכם (שם א) ישמע חכם ויוסף לקח וגו׳ ‎‎לתת לפתאים ערמה וגו'. וראוי לך אחי לדעת כי זכיות המאמין אפילו אם יהיה מגיע אל התכלית הרחוקה בתקון נפשו לאלהים ית׳ ‎‎ואלו היה קרוב למלאכים במדותם הטובות ומנהגיהם המשובחים והשתדלותם בעבודת הבורא ואהבתם הזכה בו אינם כזכיות מי שמורה בני אדם אל הדרך הטובה ומישר הרשעים אל עבודת הבורא שזכיותיו נכפלות בעבור זכיותם בכל הימים ובכל הזמנים. והמשל בזה משני סוחרים הגיעו אל המדינה הרויח אחד מהם בסחורה אחת שהיתה בידו עשרת כפלי הקרן והיה הכל מאה זוז. והרויח השני כפל אחד בלבד והיו לו סחורות רבות והגיעו לידו עשרת אלפי זוזים. והיה ריוח הסוחר הראשון עם רוב כפלי הריוח תשעים זוז ועשרה חלקים מאחד עשר חלק בזוז והיה ריוח הסוחר השני חמשה אלפים זוזים עם מעט כפל הריוח. כמו כן אחי מי שאין מתקן אלא נפשו בלבד תהיה זכותו מעטה ומי שמתקן נפשו ונפשות רבות תכפל זכותו כפי זכיות כל מי שיתקן לאלהים כמ״ש רז״ל כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו ואמרו משה זכה וזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו שנאמר (דברים ל״ג:כ״א) צדקת ה׳ ‎‎עשה ומשפטיו עם ישראל ואמר (משלי כד) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב ואמר (מלאכי ב) תורת אמת היתה בפיהו וגו׳ ‎‎ואמר (דניאל יב) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ועל כן צוה הבורא להוכיח את המקצרים כמ״ש (ויקרא יט) הוכח תוכיח את עמיתך ואמרו ז״ל עד היכן היא תוכחה רב אמר עד קללה ושמואל אמר עד הכאה ונאמר (משלי כח) מוכיח אדם אחרי חן ימצא.

שערי קדושה, חלק ב ז׳:ז׳
מזכי לחייביא אמרו רבותינו ז"ל (אליהו רבא ספ"ח) למה זכה אלקנה להעמיד שמואל ששקול כמשה ואהרן, מפני שהיה עולה לרגל ומעלה לבני אדם הרבה עמו ומזכה אותן, וכן שמואל בנו נוהג אחריו, כמו שכתוב
וסבב בית אל והגלגל וגו' ושפט את ישראל ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, ואברהם לא זכה לכל מעלותיו אלא משום ואת הנפש אשר עשו בחרן, וכתיב (שם י"ח י"ח) ואברהם היו יהיה לגוי גדול וגו' כי ידעתיו אשר יצוה וגו', ושמרו דרך ה' וגו', וכל ראשי הדורות אינן זוכין או אינן נענשים אלא על סבה זו:

אברבנאל ריש שמואל
ועלה האיש ההוא וגומר. זכר שהיה מנהג אלקנה כל השנים להיות עולה מעירו שנה בשנה להשתחוות ולזבוח וגו' שהוא פירוש מימים ימימה, כמו
ושמרת את החקה הזאת למועד' מימים ימימה, והיה עולה בחג האסיף שהוא זמן השמחה... ועם היות כפי הדין הנשים והטף פטורים מן המצוה הזאת (רוצה לומר מן הרגל) הנה היה אלקנה עולה עם נשיו ובניו ואנשי ביתו, וזה כדי להישירם באמונה האמתית במה שיראו מעניני המקדש, וגם לפי שאין לאדם שמחה שלמה כי אם עם אשתו ובניו, והיה תכלית הליכתו להשתחוות ולזבוח ליי' צבאות זבחים בשילה ששם היה אז הארון: ובדרש (מ"ש פרש' א') לא בדרך שהיה עולה שנה זו היה עולה בשנה אחרת אלא בכל שנה היה עולה בדרך אחר, בשביל שישמעו ישראל ויעלו גם כן לשילה להשתחוות ולזבוח, הקיש התפלה לזבחים לפי שחביבה תפלה כקרבנות. ואמרו ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה', הוא להגיד שעם היות שחפני ופנחס שני בני עלי היו במקדש והיו לוקחים הזבח בחזקה ושוכבים את הנשים כמו שיזכור אחר זה, הנה עם כל זה לא נמנע אלקנה מבוא שמה שנה בשנה להשתחוות ולזבוח, כי חשש לעבודת האל יתברך ולא חשש לרשעת הכהנים לגודל צדקתו, והותרה בזה השאלה השניה:




יום שישי, 6 בספטמבר 2019

האם התורה במצבה הנוכחי יכולה להנהיג?


ליאור ומשה הם שני חברים שעובדים יחד במגדלים החדשים ברמת גן. בצהריים הציע משה לליאור לאכול יחד במסעדה הבשרית החדשה שנפתחה לא הרחק ממקום עבודתם וליאור הסכים. אך כאשר התקרבו למקום, אמר פתאום ליאור למשה – 'סליחה, אבל לא נוכל לאכול במסעדה הזו כי אני שומר כשרות'. משה התבלבל לרגע אך אמר מיד – 'גם אני אוכל רק כשר והנה כתוב – כשר'. 'נכון', הסביר ליאור בסבלנות, 'אך אני ספרדי, והבשר שאיננו 'חלק' הוא טרף לשיטתי'. משה כמעט נעלב – 'אתה אומר שאני אוכל טרף?' ליאור מיהר להתנצל – 'לא, אני רק אומר שלדעת רבותי זה אסור ולדעת רבותיך זה מותר'. עכשיו משה איבד את העשתונות – 'רבותי, רבותיך אבל מה אלוקים רוצה שנעשה?! '

הסיטואציה הטריוויאלית הזו יכולה לחזור בוריאציות רבות ובמיקומים שונים. האם התורה תומכת בריבוי הדעות ההלכתיות הללו או שמא מגבילה אותו? בפרשה הקודמת למדנו את 'איסור לא תתגודדו' משורשי האיסור הוא על מנת שלא תהא התורה כשתי תורות כלשון הגמרא. בימינו נראה שנעשתה התורה לאלף תורות (כלשון הקדמת הבית יוסף), וכל הרוצה לפסוק יבוא ויפסוק. על אף ניסיונות שונים במהלך ההיסטוריה לכבד את כל המסורות ולשלב אותם לשיטת פסיקה אחת הדבר לא צלח. ניסיונות כמו כתיבת השולחן ערוך, מחיקת מנהגים מסוימים בכפיה או קבלה מרצון של אחרים לעיתים צמצמו את הבעיה ולעיתים החריפו אותה, אך אף פעם לא הביאו לפתרונה. בכל תקופה הופיע ספר פסיקה שניסה לאחד את השיטות ובכך לצמצם אותן.
בעבר הבעיה לא הייתה חריפה כמו שהיא היום. לצורך העניין, בימי הגלות יכל יהודי לחיות חיים שלמים עם מנהגי קהילתו ולא לדעת בכלל על קיומו של מנהג מדינה אחרת. עם השיבה לציון בה זכינו לקיבוץ גלויות מכל חלקי העולם כולנו מכירים את המנהגים של כולם וחשים את הסתירה בחריפות. לא הגיוני שדבר מסוים מותר לי ואילו חברי היהודי האשכנזי נמנע ממנו ברטט של יראת שמיים (או להיפך). סיבה נוספת להחרפת הבעיה היא ההתעוררות הבריאה של העם לחיות יחד באופן של מדינה. נסו לתאר לעצמכם את הסיטואציה הבאה – בעוד עשרים שנה יש רוב דתי בארץ וראש הממשלה רוצה לקבל דעת תורה בסוגיה מסוימת. הוא פונה לנציגי ש"ס והם אומרים לו בשם מועצת חכמי התורה חד משמעית תשובה מסוימת, אלא שנציגי יהדות התורה פונים למועצת גדולי התורה שלהם והם עונים בדיוק להיפך. כמובן שגם לרבנים הדת"ל  גישה משלהם... המדינה מאוד רוצה לעשות כדעת תורה אך מה היא בעצם?

בפרשת השבוע שלנו מלמדת אותנו התורה את הדרך הנכונה – התורה מצווה להקים בית דין גדול בלשכת הגזית. בבית דין ישבו יחד שבעים ואחת חכמים גדולים מכל המגזרים ידונו ויקבלו הכרעה בענייני הכלל והפרט. תורה אחת תצא מציון לכל ישראל. לאור מה שכתבנו לעיל נראה כי זו המשימה הקרובה של עולם הרוח היהודי – להביא למצב שבו יושבים גדולי ישראל יחד ומקבלים את הכרעת הרוב וההכרעה המתקבלת מחייבת את כולם ספרדים אשכנזים דתיים וחרדים.

האם בידינו הדבר? ובכן, הגדולים הם אלה שצריכים לשבת יחד ולהקים את המוסד החשוב הזה. אך כמו שכבר ראינו בעבר בסוגיות רבות, הלחץ הציבורי עובד. כאשר מתוך הקהילות רבים ידברו על הצורך הדרמטי בהכרעה, כאשר יימאס לנו מקללת הגלות של פירוד הלבבות מהמצב בו כל אחד בונה במה לעצמו, כשנרצה מאוד להתקדם עם תהליך הגאולה ולהדביק את הפער שבין הגאולה הגשמית לגאולה הרוחנית, כאשר כל זה יקרה השדר יעבור הלאה וישפיע גם על הגדולים שפע של גבורה לעשות את המעשה הנכון.

על רבנות, גימטרייה ובמי לבחור




בדרשת ליל שבת שלפני הבחירות, נוהג היה רב בית הכנסת של ילדותי להזכיר "גימטרייה נאה שבמקרה מצאתי תוך כדי עיוני בפרשת השבוע". בפועל, הייתה זו גימטרייה אשר עלתה בדיוק כמניין שם המפלגה בה יש לבחור, עם הכולל כמובן. כילד, זכור לי איך המחזה הזה שחזר בבחירות העירוניות, בבחירות לכנסת ולעיתים גם בבחירות לוועד בית הכנסת, היה מעורר אי -נוחות בקרב השומעים. בימים ההם, רבנות קהילה ופוליטיקה לא היו חיבור טבעי, והאמת היא שאני נוטה לפקפק בכך גם כיום.
סוף כל סוף, הגענו למדינה משלנו. יש לנו זכות גדולה ליטול חלק במעשה הפוליטי במדינת ישראל. בהצבעה אחת אנחנו יכולים לתת כוח לבניית מקוואות, ישיבות וישובים חדשים ברחבי הארץ. על זכות כזו לא כדאי לוותר. מובן בעיניי מדוע רב ינסה להשפיע לטובה על בני קהילתו שיבחרו ''נכון'', ממש כמוהו. בדרשה מעל הדוכן הרב משתמש בסמכות שיש לו - סמכות שניתנה לו מתוקף היותו מייצג את התורה במידה זו או אחרת. ברור שיש סיכון מסוים בניסיון לומר בשם ה' במי נכון לבחור. הסיכון הזה מתחיל בכך שה' פשוט לא אמר לרב מה הוא ממליץ לבחור. אין לרב מסורת על מפלגה מסוימת או סברות מוכרחות בעניין. זה פשוט לא תחום המומחיות שלו. כמו כן, כאשר הרב מדבר על דברים שבהם הוא לאו דווקא נתפס כמבין יותר, תדמיתו הופכת להיות מגוחכת בעיני חלק משומעי לקחו.
מעבר לכך, פוליטיקה היא עסק בלתי צפוי. באמת לא ברור אם הבחירה במפלגה המסוימת תביא בפועל לתוצאות להן אתה מצפה כבוחר. כמו כן, ב'ריאל פוליטיק', בפוליטיקה המעשית, יש גם חיבורים שאינם נכונים מוסרית וחינוכית אך נכון לעשות אותם בכל זאת לצרכים מסוימים. בגלל שתי הבעיות הללו, רב שלקח על עצמו להורות במי לבחור עלול למצוא את עצמו מהר מאוד בעמדת דובר המפלגה. בני קהילתו יערימו עליו קושיות או אפילו יצטערו על בחירתם. הרב שאמור לסמל נקיות מוסרית ויציבות אידיאולוגית נכנס לשדה גמיש מאוד מבחינה מוסרית, ויש שיאמרו אף מלוכלך.
כל אלו הם מחירים שרבנים רבים מוכנים לספוג באומץ למען האפשרות שיוכלו לעזור לעם ישראל. ובכל זאת, אני חושש שיש מחיר נוסף שאנו הרבנים לא נותנים עליו את הדעת.
כאשר סיפרתי לחבריי הרבנים שאיני חושף את עמדתי הפוליטית בקהילה, הגיב אחד מהם: 'לא באנו ארצה כדי שרב יהיה כלוא בבית הכנסת', וזה נכון. התורה נוגעת לכל תחום בחיים, גם לזה הנסתר מאחורי מסך הקלפי. אך כדאי לשים לב לעובדה שהשדה הפוליטי מספק לרב כלא משלו - כלא הסקטוריאליות. אם בתי הכנסת ייתפסו כמעוזי ש"ס, אוהדי ביבי או שרופים על סמוטריץ', מאות אלפי יהודים שמגדירים את עצמם אחרת, כבר לא יוכלו לראות בו בית.
אז איך בכל זאת ניתן לתת תחושה חיובית לכולם מבלי להפוך לרב אנמי וחסר אמירה? לעסוק בהרבצת תורה ולהרבות בדיבורים של עין טובה ואהבה. ואם עמדתך הפוליטית היא אכן התוצאה הטבעית של התורה שלמדת, אזי למד את תורתך בעוז והמסקנה המתבקשת תמצא כבר את דרכה לשומעים באלגנטיות. ועל כל זה צריך להוסיף שגם האהבה היא מסר, ואולי המסר החשוב ביותר. בכל מפלגה יש טוב אותו היא מייצגת. הפוליטיקה חשובה אך האהבה בינינו חשובה בהרבה.
ואם מצאת בדברים טעם, אולי חסכתי לך מציאת גימטרייה לדרשת ליל שבת שלפני הבחירות.      

למתוודה על חטאתיו

לדעת הרמב"ם מצוות התשובה מוגדרת בתורה כמצווה להתוודות[1]. על אף שאפשר היה לומר שדין הוידוי הוא דין צדדי בלבד והוא איננו מעכב את הכפרה שאמורה לבוא בעקבות התשובה[2], ברור שאם התורה קראה למצוות התשובה על שם הוידוי זה אומר שיש בוידוי מאפיין מהותי לתשובה.
בשביל להבין מהו ראשית כל עלינו לשאול את עצמנו - מדוע בכלל להתוודות ולא להסתפק בתשובה בלב?
לשון הרמב"ם בהלכות תשובה:
וּמַה הִיא הַתְּשׁוּבָה. הוּא שֶׁיַּעֲזֹב הַחוֹטֵא חֶטְאוֹ וִיסִירוֹ מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ עוֹד שֶׁנֶּאֱמַר... וְכֵן יִתְנַחֵם עַל שֶׁעָבַר שֶׁנֶּאֱמַר... וְיָעִיד עָלָיו יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת שֶׁלֹּא יָשׁוּב לְזֶה הַחֵטְא לְעוֹלָם... וְצָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בִּשְׂפָתָיו וְלוֹמַר עִנְיָנוֹת אֵלּוּ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ:
בתשובה ארבעה חלקים – עזיבת החטא במעשה ובמחשבה, חרטה וקבלה חזקה לעתיד שלא לחטוא עוד באותו החטא. רק לסיום כותב הרמב"ם שאת מה שגמר בלבו צריך להוציא בפיו. לפי זה נראה כי הוידוי הוא מעין סיום ונתינת תוקף לתהליך שעבר החוזר בתשובה בליבו. מעין דין הדיבור בנדרים, מחשבה טובה היא דבר נפלא אך כדי שיהיה משהו שיחייב אותנו בעולם הזה היא צריכה להתגלות לעולם לפחות בדיבור. הנדר מחייב רק משעה שיצא מפיו של האדם.
בחיד"א בספר מדבר קדמות[3] אנו מוצאים עוד תוכן בוידוי.
בשם ספר בינה לעיתים[4] אומר החיד"א: 'עיקר הודוי לצייר שחטא בהחלט ושלא לבקש שום מין התנצלות'. הודוי נועד כדי שאדם יקבל על עצמו את האחריות על מעשיו ללא הכחשה וללא זריקת האחריות על הנסיבות או על מישהו אחר. לאחר קבלת האחריות על המעשה לשעבר גם האחריות לתקן אותו מקבלת משנה תוקף. בהמשך מסביר החיד"א שזה ההבדל העקרוני בין שאול שחטא בכך שהעם לקחו שלל ממלחמת עמלק ובעקבות כך נענש ולא המשיכה שושלת המלכים שלו לדוד שחטא בבת שבע ונשאר הוא וזרעו על כסא ממלכתו. לאחר החטא של שאול ותוכחתו של שמואל שאול מסביר לשמואל שבעצם הסיבה ללקיחת השלל היא שהוא ירא מהעם. לעומת זאת, כאשר נתן הנביא מגיע ומוכיח את דוד המלך הוא מקבל את מלוא האחריות על עצמו בלבד. התכונה המלכותית הזו של קבלת האחריות והתיקון נדרשת לא רק כדי להיות מלך אלא גם כדי לחזור בתשובה, להיות מלך על עצמו. מעניין שהפה והדבור הם עניין המנהיג שנקרא ביהדות גם דבר (עם ב' דגושה) – דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור[5], וגם בפנימיות התורה ספירת המלכות מתייחסת לפה. אם החטא נמשל למוסרות, לדבר שאוסר אותנו תחת ממשלת היצר הרע, העבדות לחומר ולתאווה, הוידוי הוא פעולה משחררת, סוף המהפך של חירות התשובה שבלב בה האדם משתחרר ממשלת היצר והופך אדון לעצמו. הוידוי הוא פעולה מלכותית מסתבר.
בהמשך החיד"א מביא פירוש נוסף והפעם בשם עצמו.
את הוידוי יש לשייך לממד החרטה שבתשובה: 'עוד אפשר לרמוז שעיקר הודוי שיכנע לפני ה' ויבוש ויכלם מאד על חטאו. כי החוטא לשר וכל שכן למלך האדיר מלך מלכי המלכים הקב"ה, הדין הוא שימות. וברוב רחמיו מרחם עליו ומעביר אשמתו ומקבלו בתשובה כי חנון ורחום הוא ורב חסד. לכן תיבת ודוי גימטריא השם המיוחד הוי"ה ברוך הוא שמספרו כ"ו כמספר ודוי שם רמז שיהי' נגד עיניו למי חטא, וגם שה' ברחמיו מרחם עליו בשם ה' שהוא מדת רחמים ככל צדקותיו:'
בוידוי האדם מכיר במה שהתודעה האנושית הטבעית מבקשת להתעלם ממנו – החטא, כל חטא הוא מרידה ברבונו של עולם שציווה עלינו שלא לחטוא. המחשבה על כך מכניסה בלב חרטה מעומקא דליבא. החרטה נמשלה בדברי הראשונים לבורית, לסבון בו מכבסים ורוחצים את החטא מעלינו. ככל שיש יותר מאותו הסבון כך נצא נקיים יותר ונגדע את הקשר בינינו לבין מעשה החטא בצורה מלאה יותר. ובהתאמה לאחר שמרדנו אנו מגלים שהקב"ה הוא בעצמו צריך לסלוח. מכאן שבתשובה יש אינטימיות גדולה בין האדם לבוראו, שכן אם חטאנו חטאנו לו, אך זה אומר שרק הוא יכול לסלוח. לכן הודוי גימטריא שם הוי"ה – אנו מתוודעים לכך שאנו עומדים לפני ה'.




[1]  מצווה עג בסהמ"צ וכ"כ במניין המצוות הקצר ריש הל' תשובה אך עיין רמב"ן עה"ת דברים ל בהתחלה.
[2] מנחת חינוך שס"ד.
[3] ערך וידוי.
[4] דרוש מז.
[5] סנהדרין ח א.