יום שישי, 30 באוגוסט 2019

ריבית



איסור ריבית הוא מהאיסורים החמורים שבתורה. המלווה עובר בשישה לאוין, הלווה בשני לאוין ואפילו הערב העדים והסופר בהלוואה שכזו עוברים באיסור אחד או שניים. העובר באיסור ריבית כאילו כופר ביציאת מצרים, פורק עול מלכות שמים מעליו ואין עפרו ננער בתחיית המתים (ב"מ עה ע"ב, ספרא ויקרא כה, לח, רמב"ם הל' לווה ומלווה פרק ד').

מדוע אם כן מותר (ויש אומרים שאף מצווה) להלוות לגוי בריבית- "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך"?
לקיחת ריבית אינה פעולה לא-מוסרית, מדובר בסחר לגיטימי בכסף או השכרה של כסף. כשם שאני מקבל דמי שכירות על השכרת הדירה שלי כך אקבל תשלום מסוים על השכרת הכסף שלי לשימושך. כך מקובל גם בעולם המודרני בן זמננו להציע הלוואות בריבית לצרכים שונים. אם כך, החידוש הוא בכיוון ההפוך: באיסור לקיחת ריבית מישראל. כשהתורה אוסרת על לקיחת ריבית, היא מנמקת: "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ". היסוד הוא שמדובר באחיך, שניכם חלק מן המשפחה שיצאה ממצרים ובכך הפכה לעם. וכמשפחה לכם אחריות גדולה אחד כלפי השני. ברור לכל כי התנהלות כלכלית בתוך המשפחה שונה מהתנהלות כלכלית עסקית. כשם שאנחנו לא נוהגים לבקש מהבנק טובה שילווה לנו קצת כסף לצרכינו, כי ברור לנו שהבנק הוא לא אבא או אמא שלנו, כך אנחנו לא מחפשים דרך להרוויח כסף על גב הילדים שלנו, כאשר הם זקוקים לעזרתנו. החידוש של התורה באיסור הריבית הוא כללי: כל ישראל הם משפחה אחת, ובמשפחה עוזרים זה לזה ללא תמורה כספית. לכן הבטחת תחיית המתים לא רלוונטית לאדם שמלווה בריבית מצער את אחיו ונושך בו ובכך כורת את עצמו מעם ישראל. התחיה הובטחה לכלל העם, למי שרואה את עצמו חלק מעם ישראל ולא לכל אחד באופן אישי. כך גם איסור חיתון עם גויים שומר עלינו כשבט אחד גדול ומובחן, כך שנוכל לבצע את הייעוד שלנו מבלי להילחם מלחמות מבית על עצם קיומנו. עם שמאפשר כניסה של גורמים זרים אליו, שאינם מקבלים את עצם מהותו והייחודיות שלו, גוזר על עצמו כליה. כמובן, מי שרוצה להצטרף לעם ישראל יכול להתגייר, ולכן לא מדובר בגזענות אלא בשמירה על הרעיון אודותיו אנו סובבים. אך עלינו לדעת: כל אלו הדברים אינם רלוונטיים לעתיד לבוא, והם נועדו רק לשלב הנוכחי של ההיפרדות שבו אנו נמצאים. כאשר העולם יתוקן ונמלא את ייעודנו כראוי, הרי שלא ישתמרו עוד ההבדלים בינינו לבין הגויים, כי לא יהיה עוד "אנחנו" ו"הם".
ידיעה חשובה זו עשויה לעזור לנו ביחס הנוכחי שלנו אל גויי העולם. הן אמת, חשוב מאוד לשמור על היבדלות כעת. ניסיון לקיים את הייעוד שלנו ללא שנהיה לאום מובחן נידון לכישלון, ואף עלול להמיט עלינו אסון בדמותה של התבוללות ושל מאבק על עצם הקיום שלנו. אולם אל לנו לשכוח כי הגויים מהם אנחנו נבדלים כיום, הם אלו שנחיה איתם שכם אחד לעתיד לבוא (כמו שבארנו בעבר – לעיון נוסף עיינו ברשומות הרלוונטיות לאוניברסליות). הגויים אינם גוף זר לקדושה ולרוח הישראלית אשר עתיד להיעלם מן העולם, ההפך. הם עוד עתידים להצטרף אלינו ולחזור למטרתה המקורית של האנושות – אחדות סביב מי שאמר והיה העולם.


יום שישי, 16 באוגוסט 2019

יש דבר כזה שבת ט"ו באב?!


ט"ו באב נזכר במקורות כיום שאין אומרים בו תחנון. מעין יום טוב. בסוף מסכת תענית מקבל ט"ו באב סופרלטיב מיוחד: אמר רשב״ג לא היו ימים טובים לישראל כט״ו באב וכיום הכיפורים שבהם בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. הגמרא (תענית ל ע"ב) שואלת על דבריו - 'מה שביום הכיפורים יש שמחה זה מובן מפני מחילת העוונות ועל מתן לוחות שניות, אך מה מיוחד בט"ו באב?' (בימינו היינו כנראה שואלים להיפך...). כמענה מביאה הגמרא שישה דברים שקרו ביום זה: 
יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה - שכן מלכתחילה עד זמן חלוקת הארץ כל שבט היה מתחתן בינו לבין עצמו בלבד. יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל - לאחר מלחמת האחים הנוראית בעקבות סיפור פלגש בגבעה נשבעו השבטים שלא לשאת אישה מבנימין ולאחר מכן התירו אותו על ידי אנשי יבש גלעד.
יום שכלו בו מתי מדבר – כלתה הגזרה של חטא המרגלים שימותו כל הדור ובכך נפתח השער לדור החדש לעלות לארץ.
יום שביטל הושע בן אלה מחסומים שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל לירושלים.
יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה – לאחר כשלון מרד בר כוכבא נהרגו מאות אלפי יהודים. מלכות רומי הרשעה לא נתנה לעם הנשאר בציון לקבור את ההרוגים והמחזה היה מזעזע ומשפיל. בט"ו באב ניתנו מתי ישראל לקבורה ובמעמד זה תיקנו גם את ברכת הטוב והמטיב בברכת המזון.
יום שפסקו מלכרות עצים למערכה משום שתש כוחה של החמה מלייבש את העצים.
בגמרא מוזכרים עוד שני דברים שעושים בט"ו באב, האחד הוא מחולותיהן של בנות ירושלים כנזכר למעלה, השני נפסק להלכה, בשו"ע (רמו, כג):
מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחת מהן בשינה באכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהם אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה: הגה כי אין אדם לומד רוב חכמתו כי אם בלילה (לשון הטור מרמב"ם) ויש לאדם להתחיל ללמוד בלילה מט"ו באב ואילך ומאן דלא מוסיף יסיף.
אם בט' באב קראנו פסוק ממגילת איכה בו מקונן ירמיהו וקורא לאומה לבכות - קומי רוני בלילה לראש אשמורות, בט"ו באב הציווי הזה ממש הופך בפיהם של חז"ל לתוספת לימוד בתורה שבעל פה בלילה – אין רינה של תורה אלא בלילה (תמיד לב ע"ב ותענית שם).
ומכאן לביטויי השמחה בימינו. בחיד"א (מורה באצבע) כתב לעשות קצת שמחה בט"ו באב, אך בבן איש חי (דברים א) כתב בלשון פחות מסויגת והביא גם נפק"מ הלכתית – אמנם נאמר שבאב אין לעשות דין עם הגוי אך ניתן לחזור ולעשות משפט עם הגויים כבר מט"ו באב ואילך 'כי בט"ו באב צריך לעשות שמחה מפני שיש עלוי לשכינה כמו שמובא בזוהר הקדוש (ח"ב דף קצ"ה)'. על פי רבי לוי יצחק מברדיצ'ב אפשר להסביר שזהו חלק מעניין תשות הכוח של החמה, שכן ישראל נמשלו ללבנה ואומות העולם לחמה, ואם כן בט"ו באב תש כוח אומות העולם ומתעלה כוח השכינה.

הריטב"א בתענית קשר את יום הכפורים ותשעה באב מצד ימי המחילה שבהם. ואם נרחיב מעט את דבריו נוכל לומר כך: שני חטאים גדולים חטאנו במדבר – חטא העגל וחטא המרגלים. ביום הכיפורים ניתנו לוחות שניות תיקון למה שקרה בי"ז בתמוז – שבירת הלוחות בחטא העגל. ובט״ו באב שבו ידעו שכלו מתי מדבר בשנת הארבעים נתקן חטא המרגלים שהיה הפורענות הראשונה שהתרחשה בט' באב. ומסיים הריטב"א בסיומת מפתיעה: 'מפני זה נהגו לעשות סעודה בשבת שלאחר ט׳ באב'. ואם כן תיקון ימי האבלות שייך לא רק לט"ו באב אלא גם לשבת ט"ו באב.

ומה על ט"ו באב חג האהבה? על כך אי"ה ברשומה נפרדת...

שבת טו באב שמח!

יום שני, 5 באוגוסט 2019

מי בוכה בתשעה באב?




בקצב הזה בעוד כמה שנים יתחילו לצאת סידורים עם ההוראה 'כאן בוכים' ליד תפילות תשעה באב. אבל זו לא עיקר הבעיה שלנו. הבעיה האמתית היא שהדרישה מעצמך לבכות רק כי יש סעיף כזה בהלכה היא דרישה בלתי אפשרית. בכי או אבלות אמורים להגיע מעומק הלב ומהזדהות פנימית ולא מצו חיצוני.

העניין החשוב בהקשר הזה הוא הזהות שלנו. 'אדם שאין לו עבר גם עתידו לוטה בערפל' אמר יגאל אלון וצדק. קדם לו   נפוליאון בונפרטה שכאשר ראה יהודים בוכים על בית מקדש שחרב לפני אלפיים שנה הבין שכנראה בית המקדש עוד יבנה. לכן ב- 1799 הצהיר המצביא הצרפתי נמוך הקומה:
"דבר בונאפארטה נאפוליון, המצביא העליון לצבאות הרפובליקה הצרפתית באפריקה ובאסיה, אל יורשיה החוקיים של ארץ ישראל!
ישראל עם סגולה! העריצים הכובשים גזלו מכם נחלת אבותיכם, אבל לא עלתה בידם למחות את זכרכם ואת קיומכם הלאומי. אתם הגולים, התעוררו נא בשמחה... חושו! הנה בא הרגע אשר מי יודע אם ישוב-יישנה עוד אלפיים בשנים, לתבוע את הזכויות האזרחיות שנמנעו מכם בחרפה, את זכות קיומכם המדיני כאומה בין האומות ואת הזכות הטבעית הבלתי מוגבלת לעבוד את עבודת האלוהים לפי מצוות תורתכם לעיני כל העולם ובאמת לעולמי עד."

נראה שהחלוקה הקלאסית למגזרים, דתי, חילוני וחרדי, מתמוססת לאיטה לתוך הזהות היהודית האמתית – מסורתיות. בניגוד למה שמקובל להבין, מסורתי איננו אדם שבוחר מה לקיים ומה לא. אף שלעתים ישנם אנשים שמגדירים את עצמם מסורתיים והם נוהגים כך, זוהי לא ההגדרה הנכונה. 
מסורתי הוא אדם שמחובר למסורת. הוא מחובר לזהות שלו והוא רואה את עצמו עוד חוליה בשרשרת בת שלושת אלפים שנה. שרשרת מפוארת של דורות, שהתחילה מאברהם אבינו, עוברת כעת דרכו ותמשיך עוד הרבה אחריו דרך בניו וצאצאיו אחריו. היהדות נטועה במסורת. בכיבוד ההורים ובקימה מפני שיבה אנו מבטאים את היחס לעבר ובכך הופכים אותו לעברנו. המסורת עוברת דרך חלב האמונה שמניקה אם לבנה הקטן ומועברת מאב לבנו ומסב לנכדו. למעשה, כל מעשי המצוות ולימוד התורה נובעים מתוך ההבנה שאנו יהודים וכך יהודים מתנהגים. כמובן, היהדות מחנכת לדבקות בה' והיא לא רק פולקלור לאומי, אך לא כל מי שירצה להדבק בה' יכול פשוט לקיים מצוות, הדבר חייב לנבוע מתוך שייכות לעם אשר עם אבותיו כרת ה' ברית.

כשאבי ז"ל נפטר עברו במשך ה'שבעה' אלפי אנשים. אך רק אחד שאיננו בן משפחה היה שם לאורך כל הזמן. היה זה ניסן חברו הטוב של אבא שישב והתאבל כאחד מאיתנו. במשך ה'שבעה' נאמרו הרבה דברי תורה. אבל מטבע הדברים רק דברי תורה ספורים נשארו חקוקים בזיכרוני. בוקר אחד עמד ניסן בארוחת הבוקר של האבלים ואמר: "הרבה למדתי מאבא שלכם, הרבה מאוד. אבל בדבר אחד אני רוצה לשתף אתכם עכשיו. אדם צריך הקשר. הוא חייב לדעת מאין הוא בא ולאן הוא הולך, להבין שחייו לא התחילו כשנולד אלא הוא חלק ממשהו גדול יותר. לפעמים כשאני קורא את הפסוק שאמר החכם באדם: "חושך שבטו שונא בנו" עולה בליבי פירוש מחודש. אב שלא אומר לבנו מאיזה 'שבט' הוא הגיע, שלא מספר לבנו על משפחתו ועל עמו, על שורשיו – משול לאדם ששונא את בנו. אביכם היה זה שבחכמתו חיבר אותי לשרשרת. אני מאחל לכם שתמיד תדעו לחבר את בניכם ואת מכריכם לאותה שרשרת". סיים ניסן ודומה שאין מה להוסיף על דבריו.

עד כמה אנו מתחברים לאבלות  הלאומית שבימי בין המיצרים - זהו מבחן הזהות שלנו.