הוורט החסידי הוא אמירה קצרה ומשמעותית שמביאה
בד"כ צורת חשיבה מרעננת או מסר עמוק הנובע משאלה פשוטה יחסית. אך כמו כל דבר
תורה כדאי לעמת אותו עם מקורות מרכזיים. בתחילת פרשת נח על המילים צדיק תמים היה
בדורותיו כותב רש"י כך:
בדורותיו. יֵשׁ
מֵרַבּוֹתֵינוּ דּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לְשֶׁבַח - כָּל שֶׁכֵּן אִלּוּ הָיָה בְדוֹר
צַדִּיקִים הָיָה צַדִּיק יוֹתֵר; וְיֵשׁ שֶׁדּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לִגְנַאי - לְפִי
דוֹרוֹ הָיָה צַדִּיק וְאִלּוּ הָיָה בְדוֹרוֹ שֶׁל אַבְרָהָם לֹא הָיָה נֶחְשָׁב
לִכְלוּם (סנה' ק"ח):
ובין החסידים היו שדייקו שעל אלה שדרשו את נח
לגנאי לא כותב רש"י 'רבותינו' מכיוון שכביכול לא לימדו זכות על נח, הוי אומר
- רבותינו מלמדים זכות ואלו הדורשים לגנאי אינם מכלל רבותינו. אלא שהגמרא בסנהדרין
קח ע"א אליה מציין רש"י מביאה שבמחלוקת זו נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש,
ורבי יוחנן הוא זה שדרש את נח לגנאי.
וכי רבי יוחנן לא מרבותינו?!
ההקדמה הזו חשובה מכיוון שלעיתים אם נחפור מעבר
לוורט הידוע נגלה תשובות עמוקות מאוד. אחת השאלות המרכזיות בקשר לימים שטרום הופעת
אברהם אבינו היא מדוע לא נבחר מישהו אחר להקמת עם ישראל.
או במילים פשוטות - מדוע אברהם הוא אבינו הראשון ולא נח?
כשנשאל הרבי מקוצק את השאלה הזו הוא לימד כי
כשם שבחדר קר יש המביא לעצמו פרווה להתחמם ויש שמביא תנור ומחמם את החדר לרווחת
כולם, כך בחיים הרוחניים – נח הוא צדיק בפרווה, בנה תיבה לעצמו ולא עסק בתוכחה
להמון שסביבו, לעומתו אברהם היה הולך, קורא בשם ה' ומחמם את העולם כולו.
אך שוב לא נופתע אם נגלה כי מהגמרא
עולה אחרת. בגמרא בסנהדרין קח וקט מצאנו את המימרות הבאות:
דרש ר' יוסי דמן קסרי מאי דכתיב (איוב כד, יח)
קל הוא על פני מים תקולל חלקתם בארץ מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח בהם ואומר להם עשו
תשובה ואם לאו הקב"ה מביא עליכם את המבול ומקפה נבלתכם על המים כזיקין שנאמר
קל הוא על פני מים ולא עוד אלא שלוקחין מהם קללה לכל באי עולם... דרש רבא מאי
דכתיב (איוב יב, ה) לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל מלמד שהיה נח הצדיק
מוכיח אותם ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים וכו'.
כפי שהקדמנו, נכון יותר לעסוק בשאלות המרכזיות
מתוך מקורות מרכזיים ולא מתוך עיון בוורט חסידי או סיפור חשוב ככל שיהיה.
האם ישנו מקור קדום שעוסק בשאלת ההבדל העקרוני בין
אברהם לנח?
מצאנו בזוהר חדש (דף כט ע"א ויובא לקמן) על
הפרשה ששואל שאלה דומה ועונה עליה תשובה חשובה מאין כמוה. הבעיה של נח לא הייתה
שלא הוכיח את בני דורו אלא שלא התפלל עליהם שיינצלו, אברהם לעומת זאת התפלל אפילו
על אנשי סדום.
אָמַר רִבִּי
יוֹחָנָן, בֹּא וּרְאֵה מַה בֵּין הַצַּדִּיקִים שֶׁהָיוּ לְיִשְׂרָאֵל אַחַר
כַּךְ, וּבֵין נֹחַ. נֹחַ לֹא הֵגִין עַל דּוֹרוֹ, וְלֹא הִתְפַּלֵּל עָלָיו
כְּאַבְרָהָם. דְּכֵיוָן דְּאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, זַעֲקַת
סְדוֹם וַעֲמוֹרָה כִּי רָבָּה, מִיָּד וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר.
וְהִרְבָּה דְבָרִים כְּנֶגֶד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁשָּׁאַל שֶׁאִם
יִמְּצָא שָׁם עֲשָׂרָה צַדִּיקִים, שֶׁיְכַפֵּר לְכָל הַדּוֹר בִּשְׁבִילָם,
וְחָשַׁב אַבְרָהָם שֶׁהָיוּ י' בָּעִיר, עִם לוֹט וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו
וּבְנוֹתָיו, וַחֲתָנָיו, וְלָכֵן לֹא הִתְפַּלֵּל יוֹתֵר.
בָּא משֶׁה
וְהֵגִין עַל כָּל הַדּוֹר, כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה,
יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ, סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ. מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (שמות
ל״ב:ח׳) וַיְחַל משֶׁה. מַהוּ וַיְחַל. מְלַמֵּד שֶׁהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁאֲחָזַתּוּ
חַלְחָלָה. רַבָּנָן אָמְרֵי, לֹא הִנִּיחַ משֶׁה לְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד
שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶם מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּא.
דִּכְתִיב, (שם) וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא
מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתַבְתָּ.
אָמַר רִבִּי
יוֹסֵי מֵהָכָא, (תהילים ק״ו:כ״ג) וַיֹּאמֶר לְהַשְּׁמִידָם לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ
עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו. וְכֵן כָּל הַצַּדִּיקִים הֵגִינוּ עַל דּוֹרָם, וְלֹא
הִנִּיחוּ מִדַּת הַדִּין לִשְׁלוֹט בָּהֶם.
וְנֹחַ
הִתְעַכֵּב עִמּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר לֵיהּ רִבּוּי דְבָרִים,
שֶׁמָּא יְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, וְלֹא הִשְׁגִּיחַ, וְלֹא בִּיקֵּשׁ
עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, וְעָשָׂה הַתֵּיבָה וְנֶאֱבַד כָּל הָעוֹלָם.
יש להעמיד דברים על דיוקם. ע"פ המדרשים נח
אכן התפלל, הוא אפילו הטיח דברים כלפי מעלה מתוך צערו, אך היה זה רק לאחר שראה את
תוצאות המבול. הוא לא התפלל קודם לכן על הצלת העולם – וזו הבעיה.
ובאמת, כיצד ניתן לקבל את העובדה שנח שהעידה התורה על צדקותו שמע שהעולם כולו הולך
להיאבד ולא התפלל על כך?
בזוהר עצמו בהמשך התקשה רבי יהושע בעניין ונענה ע"י רבי אליעזר.
רַבִּי
אֱלִיעֶזְר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הֲווֹ יָתְבֵי בִּפְלָכֵי טְבֶרְיָא, אָמַר רִבִּי
יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי, מַה רָאָה נֹחַ שֶׁלֹּא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל דּוֹרוֹ. אָמַר
לוֹ, אֲפִילּוּ הוּא לֹא חָשַׁב בְּלִבּוֹ שֶׁיִּמָּלֵט. מָשָׁל, לְמוֹצֵא
אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים שֶׁאֵינָם מְבוּשָׁלִים, בֵּין הַבּוֹסְרִים, דְּאִלּוּ הֲוָה
בֵּין עֲנָבִים מְבוּשָׁלִים, לָא הֲווֹ כְּלוּם.
מַשְׁמַע,
דִּכְתִיב (בראשית ז׳:א׳) כִּי אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה.
הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר צַדִּיק לְפָנַי, מַהוּ בַּדּוֹר הַזֶּה. כְּלוֹמַר, לְפִי
הַדּוֹר. וּלְפִיכָךְ לֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים, אָמַר בְּלִבּוֹ וּלְוַאי
שֶׁאֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלַי וְאִמָּלֵט, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֶתְפַּלֵּל עַל
אֲחֵרִים.
נח לא ראה עצמו ראוי להנצל. למרבה הפלא מסתבר שנח
עצמו היה מאלה שדרשו אותו לגנאי כביכול. הוא חשב שבגלל שאיננו ראוי להינצל בעצמו
אין מקום שיתפלל על אחרים. אך האמת היא אחרת:
לְבָתַר אָמַר
רִבִּי אֱלִיעֶזְר, עַל כָּל דָּא, הֲוָה לֵיהּ לְמִתְבַּע רַחֲמִין עַל עָלְמָא
קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּנִיחָא לֵיהּ, מַאן דַּאֲמַר טָבָא עַל
בְּנוֹהִי וכו'.
הקב"ה אוהב את בניו ולכן חפץ שידברו עליהם
טוב. על אף שהדבר נראה במבט חיצוני כענווה,
נח היה צריך לשים את עצמו בצד ולעשות מה שה' רוצה – להצדיק את בריותיו.
נראה כי יש בדברים פתח להבין גם את מדרש
חז"ל על הפסוק 'וצהר תעשה לתיבה' ודרשו בסנהדרין קט שהכוונה לאבנים טובות
ומרגליות. בעל הדרשה שם הוציא את הכתוב מעט מפשוטו. נח לא בנה צוהר במובן של חלון
לתיבה אלא שם בפתחים אבן טובה. מהי אותה אבן שיכולה להאיר? רבינו בחיי זיהה אבן זו
כאבן הברקת וכתב שיש לה אור עצמי. אך בהיות שאיננו מכירים מחצב שכזה כיום ניתן
לומר שמדובר באבן שעמדה בתיבה וסתמה את הצהר במובן של חלון. אבן זו הייתה שקופה
יחסית (אבן טובה כמו יהלום וכדומה) והאור שבחוץ חדר דרכה בצורה טובה. מצד השמיים הסתימה
של החלון נועדה כנראה כדי שנח לא יראה במפלת הרשעים (כדרך שאשת לוט שלא הייתה
ראויה להינצל לא הורשתה לראות בהפיכת סדום). אך לאור האמור ככל הנראה זה גם היקל
על מצפונו של נח. כשבחוץ משתוללת שואה נוראית אנשים צורחים ערים שלמות נקברות תחת אלפי
קובים של מים וגלים אדירים מוחים את כל היקום אשר על פני האדמה נח עצמו מעדיף לסתום
את החלון במעין זכוכית מחוסמת ('חלבית') שהאור יוכל להכנס מבעדה אך לא יראו או
ישמעו את המתחולל בחוץ. ובאמת מעניין לציין שאותו רבי יוחנן שדורש את נח לגנאי הוא
רבי יוחנן שדורש כי במקום צוהר נקבעו בתיבה אבנים טובות ומרגליות.