יום שישי, 28 באוקטובר 2022

נח לא היה צדיק בפרווה

הוורט החסידי הוא אמירה קצרה ומשמעותית שמביאה בד"כ צורת חשיבה מרעננת או מסר עמוק הנובע משאלה פשוטה יחסית. אך כמו כל דבר תורה כדאי לעמת אותו עם מקורות מרכזיים. בתחילת פרשת נח על המילים צדיק תמים היה בדורותיו כותב רש"י כך:

בדורותיו. יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ דּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לְשֶׁבַח - כָּל שֶׁכֵּן אִלּוּ הָיָה בְדוֹר צַדִּיקִים הָיָה צַדִּיק יוֹתֵר; וְיֵשׁ שֶׁדּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לִגְנַאי - לְפִי דוֹרוֹ הָיָה צַדִּיק וְאִלּוּ הָיָה בְדוֹרוֹ שֶׁל אַבְרָהָם לֹא הָיָה נֶחְשָׁב לִכְלוּם (סנה' ק"ח):

ובין החסידים היו שדייקו שעל אלה שדרשו את נח לגנאי לא כותב רש"י 'רבותינו' מכיוון שכביכול לא לימדו זכות על נח, הוי אומר - רבותינו מלמדים זכות ואלו הדורשים לגנאי אינם מכלל רבותינו. אלא שהגמרא בסנהדרין קח ע"א אליה מציין רש"י מביאה שבמחלוקת זו נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, ורבי יוחנן הוא זה שדרש את נח לגנאי[1]. וכי רבי יוחנן לא מרבותינו?![2]

ההקדמה הזו חשובה מכיוון שלעיתים אם נחפור מעבר לוורט הידוע נגלה תשובות עמוקות מאוד. אחת השאלות המרכזיות בקשר לימים שטרום הופעת אברהם אבינו היא מדוע לא נבחר מישהו אחר להקמת עם ישראל[3]. או במילים פשוטות - מדוע אברהם הוא אבינו הראשון ולא נח[4]?

כשנשאל הרבי מקוצק את השאלה הזו הוא לימד כי כשם שבחדר קר יש המביא לעצמו פרווה להתחמם ויש שמביא תנור ומחמם את החדר לרווחת כולם, כך בחיים הרוחניים – נח הוא צדיק בפרווה, בנה תיבה לעצמו ולא עסק בתוכחה להמון שסביבו, לעומתו אברהם היה הולך, קורא בשם ה' ומחמם את העולם כולו.
אך שוב לא נופתע אם נגלה כי מהגמרא[5] עולה אחרת. בגמרא בסנהדרין קח וקט מצאנו את המימרות הבאות:

דרש ר' יוסי דמן קסרי מאי דכתיב (איוב כד, יח) קל הוא על פני מים תקולל חלקתם בארץ מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח בהם ואומר להם עשו תשובה ואם לאו הקב"ה מביא עליכם את המבול ומקפה נבלתכם על המים כזיקין שנאמר קל הוא על פני מים ולא עוד אלא שלוקחין מהם קללה לכל באי עולם... דרש רבא מאי דכתיב (איוב יב, ה) לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים וכו'[6].

כפי שהקדמנו, נכון יותר לעסוק בשאלות המרכזיות מתוך מקורות מרכזיים ולא מתוך עיון בוורט חסידי או סיפור חשוב ככל שיהיה.

האם ישנו מקור קדום שעוסק בשאלת ההבדל העקרוני בין אברהם לנח[7]?

מצאנו בזוהר חדש (דף כט ע"א ויובא לקמן) על הפרשה ששואל שאלה דומה ועונה עליה תשובה חשובה מאין כמוה. הבעיה של נח לא הייתה שלא הוכיח את בני דורו אלא שלא התפלל עליהם שיינצלו, אברהם לעומת זאת התפלל אפילו על אנשי סדום[8].

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן, בֹּא וּרְאֵה מַה בֵּין הַצַּדִּיקִים שֶׁהָיוּ לְיִשְׂרָאֵל אַחַר כַּךְ, וּבֵין נֹחַ. נֹחַ לֹא הֵגִין עַל דּוֹרוֹ, וְלֹא הִתְפַּלֵּל עָלָיו כְּאַבְרָהָם. דְּכֵיוָן דְּאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, זַעֲקַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה כִּי רָבָּה, מִיָּד וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר. וְהִרְבָּה דְבָרִים כְּנֶגֶד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁשָּׁאַל שֶׁאִם יִמְּצָא שָׁם עֲשָׂרָה צַדִּיקִים, שֶׁיְכַפֵּר לְכָל הַדּוֹר בִּשְׁבִילָם, וְחָשַׁב אַבְרָהָם שֶׁהָיוּ י' בָּעִיר, עִם לוֹט וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו, וַחֲתָנָיו, וְלָכֵן לֹא הִתְפַּלֵּל יוֹתֵר.

בָּא משֶׁה וְהֵגִין עַל כָּל הַדּוֹר, כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ, סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ. מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (שמות ל״ב:ח׳) וַיְחַל משֶׁה. מַהוּ וַיְחַל. מְלַמֵּד שֶׁהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁאֲחָזַתּוּ חַלְחָלָה. רַבָּנָן אָמְרֵי, לֹא הִנִּיחַ משֶׁה לְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶם מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּא. דִּכְתִיב, (שם) וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתַבְתָּ.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מֵהָכָא, (תהילים ק״ו:כ״ג) וַיֹּאמֶר לְהַשְּׁמִידָם לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו. וְכֵן כָּל הַצַּדִּיקִים הֵגִינוּ עַל דּוֹרָם, וְלֹא הִנִּיחוּ מִדַּת הַדִּין לִשְׁלוֹט בָּהֶם.

וְנֹחַ הִתְעַכֵּב עִמּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר לֵיהּ רִבּוּי דְבָרִים, שֶׁמָּא יְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, וְלֹא הִשְׁגִּיחַ, וְלֹא בִּיקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, וְעָשָׂה הַתֵּיבָה וְנֶאֱבַד כָּל הָעוֹלָם.

יש להעמיד דברים על דיוקם. ע"פ המדרשים נח אכן התפלל, הוא אפילו הטיח דברים כלפי מעלה מתוך צערו, אך היה זה רק לאחר שראה את תוצאות המבול. הוא לא התפלל קודם לכן על הצלת העולם – וזו הבעיה.
ובאמת, כיצד ניתן לקבל את העובדה שנח שהעידה התורה על צדקותו שמע שהעולם כולו הולך להיאבד ולא התפלל על כך?
בזוהר עצמו בהמשך התקשה רבי יהושע בעניין ונענה ע"י רבי אליעזר.

רַבִּי אֱלִיעֶזְר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הֲווֹ יָתְבֵי בִּפְלָכֵי טְבֶרְיָא, אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי, מַה רָאָה נֹחַ שֶׁלֹּא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל דּוֹרוֹ. אָמַר לוֹ, אֲפִילּוּ הוּא לֹא חָשַׁב בְּלִבּוֹ שֶׁיִּמָּלֵט. מָשָׁל, לְמוֹצֵא אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים שֶׁאֵינָם מְבוּשָׁלִים, בֵּין הַבּוֹסְרִים, דְּאִלּוּ הֲוָה בֵּין עֲנָבִים מְבוּשָׁלִים, לָא הֲווֹ כְּלוּם.

מַשְׁמַע, דִּכְתִיב (בראשית ז׳:א׳) כִּי אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר צַדִּיק לְפָנַי, מַהוּ בַּדּוֹר הַזֶּה. כְּלוֹמַר, לְפִי הַדּוֹר. וּלְפִיכָךְ לֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים, אָמַר בְּלִבּוֹ וּלְוַאי שֶׁאֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלַי וְאִמָּלֵט, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֶתְפַּלֵּל עַל אֲחֵרִים.

נח לא ראה עצמו ראוי להנצל. למרבה הפלא מסתבר שנח עצמו היה מאלה שדרשו אותו לגנאי כביכול. הוא חשב שבגלל שאיננו ראוי להינצל בעצמו אין מקום שיתפלל על אחרים. אך האמת היא אחרת:

לְבָתַר אָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזְר, עַל כָּל דָּא, הֲוָה לֵיהּ לְמִתְבַּע רַחֲמִין עַל עָלְמָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּנִיחָא לֵיהּ, מַאן דַּאֲמַר טָבָא עַל בְּנוֹהִי וכו'[9].

הקב"ה אוהב את בניו ולכן חפץ שידברו עליהם טוב. על אף שהדבר נראה במבט חיצוני כענווה,  נח היה צריך לשים את עצמו בצד ולעשות מה שה' רוצה – להצדיק את בריותיו.

נראה כי יש בדברים פתח להבין גם את מדרש חז"ל על הפסוק 'וצהר תעשה לתיבה' ודרשו בסנהדרין קט שהכוונה לאבנים טובות ומרגליות. בעל הדרשה שם הוציא את הכתוב מעט מפשוטו. נח לא בנה צוהר במובן של חלון לתיבה אלא שם בפתחים אבן טובה. מהי אותה אבן שיכולה להאיר? רבינו בחיי זיהה אבן זו כאבן הברקת וכתב שיש לה אור עצמי. אך בהיות שאיננו מכירים מחצב שכזה כיום ניתן לומר שמדובר באבן שעמדה בתיבה וסתמה את הצהר במובן של חלון. אבן זו הייתה שקופה יחסית (אבן טובה כמו יהלום וכדומה) והאור שבחוץ חדר דרכה בצורה טובה. מצד השמיים הסתימה של החלון נועדה כנראה כדי שנח לא יראה במפלת הרשעים (כדרך שאשת לוט שלא הייתה ראויה להינצל לא הורשתה לראות בהפיכת סדום). אך לאור האמור ככל הנראה זה גם היקל על מצפונו של נח. כשבחוץ משתוללת שואה נוראית אנשים צורחים ערים שלמות נקברות תחת אלפי קובים של מים וגלים אדירים מוחים את כל היקום אשר על פני האדמה נח עצמו מעדיף לסתום את החלון במעין זכוכית מחוסמת ('חלבית') שהאור יוכל להכנס מבעדה אך לא יראו או ישמעו את המתחולל בחוץ. ובאמת מעניין לציין שאותו רבי יוחנן שדורש את נח לגנאי הוא רבי יוחנן שדורש כי במקום צוהר נקבעו בתיבה אבנים טובות ומרגליות[10]



[1] מעניין שריש לקיש שגדל בחברת פושעים הוא הדורש לשבח שסובר שאם נח היה בדורו של אברהם היה גדול יותר. ואילו רבי יוחנן שגדל בבית המדרש הקלאסי הבין את הקושי שבגדילה לצד צדיקים ואת ההבנה שלעיתים כאשר יש לאדם התנגדות קל לו יותר להיות צדיק ואולי לכן דרש לגנאי – לו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב. ובכל זאת חשוב לשים לב – את העובה שנח היה צדיק אין לשנות שזהו פסוק מפורש ולהיות צדיק נגד כל העולם זה דבר גדול מאוד. השאלה היא רק בשאלת היחס בערכים מוחלטים לדורות אחרים כביכול.
אם בכל זאת ננסה לתרץ את הדרוש החסידי נוכל לומר שבגמרא לא מופיע המילה 'לגנאי' אלא פשוט שלא היה נחשב כל כך צדיק בדור אחר.

[2] וכפי שיתבאר לקמן בזוהר חדש נזכרת רק דעתו.

[3] ככלל נכון יותר להביט על מהלך האנושות מן הבחינות הרוחניות כתהליך אבולוציוני. למשל אם נביט דרך משקפיים של לקיחת אחריות על העולם, הרי שאדם גלגל את האחריות ממנו לאשתו, למך (אבי נח) גלגל אותה ממנו לבנו, נח לקח על עצמו את האחריות בצורה חלקית ולאחר מכן אברהם נעשה אב המון גויים ויחד עם שרה תיקנו את חטאם של אדם וחוה. הדים לכך הם העובדה שהיו הזוג הראשון שנקבר במערת המכפלה לצד אדם וחוה, וכן שבניגוד לאדם שלא היה צריך לשמוע בקול חוה, ה' אומר לאברהם כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה.

[4] השל"ה הקדוש (על שבת הגדול) טוען שהמילים 'אלוקי אבותינו' בתפילת עמידה מתייחסות לצדיקים שלפני אברהם יצחק ויעקב אמו אדם שת וכו'. אך גם לפי דבריו המאירים 'אין קורין אבות אלא לשלשה' וודאי שיש מעמד מיוחד לשלשת האבות שאנו נקראים בניהם ולא בני נח.

[5] וכן מהמדרש - בספר הישר למשל מובא שנח אף נצטווה יחד עם מתושלח סבו להזהיר את דורו וכן עשו. אמנם ע"פ ספר הישר ניתן לתרץ את הוורט של האדמו"ר מקוצק – אברהם לא נזקק לציווי ואילו נח עשה רק כי צווה ולכן מתאימה ההגדרה של צדיק בפרווה.

[6] אפשרות נפלאה להבין את ההבדל בין אברהם לנח העלה ר' שלמה קרליבך מובא בספר אבן שלמה (עמ' 79) על הפרשה, מפאת מתיקותם של דברים נביאם כאן (בצורה חלקית):

אתם יודעים חברים, התורה קצת כועסת על נח.

 

הזוהר הקדוש אומר (זוהר ח״א סז:) שהמבול נקרא על שמו של נח, כמו בדברי הנביא, ״ כִּי מֵי נֹחַ, זֹאת לִי" (ישעיה נד,ט)...

החוזה מלובלין היה תלמידו של הרבי הקדוש רבי אלימלך מליז'נסק. פעם אחת אמר רבי אלימלך לחוזה מלובלין, ״לימדתי אותך כל מה שיכולתי, אבל יש דבר אחד שעליך ללמוד מאחי הקדוש, רבי זושא״. החוזה הקדוש מלובלין קם והלך לרבי זושא.

רבי זושא שאל את החוזה, ״כשאתה רוצה לקרב אנשים לה׳, מה אתה אומר להם?״

״אהה״ אומר החוזה מלובלין, ״זה פשוט מאוד, אני מראה להם את כל מה שהם עשו לא טוב, ואני אומר להם שמה שהם עשו הוא לא טוב ואסור, ואני מסביר להם שהם צריכים לשוב בתשובה״.

״אוי״, השיב לו הרבי ר׳ זושא. ״אין זו הדרך. למה הם עושים כל כך הרבה לא טוב? כי אין להם מספיק כוח. אין להם מספיק אנרגיה משמים לעשות טוב. הם עשו כל כך הרבה לא טוב, שהם ממש התנתקו מן השמים, התנתקו מן השפע של הקדושה, שנותן לנו כוח לעשות טוב. וחוץ מזה, הם כבר טובעים בבוץ, מדוע אתה דוחף אותם עוד יותר פנימה?״

החוזה מלובלין שאל, ״ר׳ זושא, ואיך אתה מקרב אדם לה׳?״

״אהה״, ענה רבי זושא ואמר, ״כשאני רואה יהודי שסוטה מן הדרך, אני ממש בוכה עליו. אני ממשיך עליו חסדים. אני מוריד עליו כל כך הרבה אור ואהבה משמים. ואז הוא מרגיש בתוכו התעוררות כל כך עמוקה, עד שזה אפילו לא קשה בשבילו. הוא רוצה להיות טוב, הוא רוצה להיות קדוש. הוא רוצה להיות יפה, הוא רוצה להיות יהודי״.

 

חברים, אתם יודעים איך ניסה נח להחזיר אנשים בתשובה? הוא ניגש אליהם ואמר, ״היי חבר׳ה, אתם מגעילים, אתם חוטאים. אתם סוטים, אתם חסרי ערך. ברוך ה׳ שהוא רוצה להשחית אתכם״. אבל זה לא עוזר. געוואלד, זה לא עוזר. לא עוזר לזרוק אבנים, לא עוזר להטיף.

לכן נקרא המבול על שם נח, ״מי נח״. נח, מדוע לא חיברת את אנשי דורך לנשמותיהם שלמעלה?

כשאברהם אבינו רצה להחזיר אנשים בתשובה, הוא מעולם לא אמר להם דבר שלילי. אדרבה, הוא ממש הזמין אותם לביתו. הוא ישב אתם בליל שבת, וישב אתם בסעודת מלווה מלכה. תארו לכם את הפושע הכי שפל יושב ומקשיב לסבא הקדוש שלנו, אברהם אבינו? באותו רגע הוא ממש נשבע לעצמו, כמה זה קדוש, כמה זה יפה. אני רוצה להיות כמוהו, אני רוצה להיות קדוש ונשגב. אני רוצה לאהוב אנשים כמו שאברהם אבינו אוהב אנשים. אני רוצה לאהוב את ה׳ כמו אברהם אבינו.

ישנה תורה מופלאה מהרבי הקדוש מדז׳יקוב (אמרי נועם, נח, ד״ה יש לרמוז). הוא אומר שמשה רבנו היה מנשמת נח. אחרי חטא העגל, ה׳ אומר למשה, ״ וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ... וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל״ (שמות לב,ז-י). ומשה רבנו משיב, ״מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ" (שם לב,לב), כלומר משה כביכול אומר: אני מסרב, אל תשמיד אותם. אם אתה רוצה להשמיד מישהו, תשמיד אותי.

אז הרבי מדז׳יקוב אומר ש״מחני״ אותיות ״מי נח״. המבול נקראת על שם נח מפני שהוא לא התפלל על דורו. וכשאמר משה רבנו שהוא מוכן להימחות במקום עם ישראל - הוא תיקן את מה שפגם נח, שלא התפלל בעבור דורו.

ואפשר להוסיף על הדברים. ה׳ אומר למשה לרדת אל בני ישראל ולומר להם שה׳ משמיד אותם. על כך מגיב משה: אני מסרב. לא אחזיר אנשים בתשובה בכך שאומר להם שהם יושמדו. ריבונו של עולם, אם אתה רוצה להשמיד יהודים - תשמיד אותי. אני רוצה להגיד ליהודים רק דברים טובים.

חברים, אנחנו ממש צריכים אנשים שידברו אל הדור. אנחנו צריכים אנשים שידברו אל עם ישראל. אבל לא כאלה שיאמרו. ״ה׳ ימחה אתכם״. לא אנשים שיאמרו, ״אבוי, אתם רעים. לא שומרים כשרות. לא שומרים שבת״.

[7] הבדל יפהפה נוסף הובא ע"י הרב יונתן זקס בספרו שיג ושיח על הפרשה בשם רבו הרב נחום אליעזר רבינוביץ'. בקצרה ההבדל הוא בין נח שמתהלך 'את האלוקים' לבין אברהם שמצטווה 'התהלך לפני'. אברהם לא מחכה לקריאות אלוקיות ולציוויים כדי לתקן את העולם. הוא יוזם ומתקן. נח לעומתו פאסיבי. אבי האומה היהודית מתאפיין ביוזמה וקריאה אקטיבית לתיקון הוא לא הולך יד ביד עם אלוקים בקצב לשו כביכול אלא צועד לפניו.

[8] ויש למצוא גם תוכחה נפלאה שהוכיח אברהם את סדום ביחסו המתוקן לרכוש כפי שאמר למלך סדום לאחר הצלתו מארבעת המלכים – 'אם מחוט ועד שרןך נעל', ואכמ"ל.  

[9] מְנָא לָן, מִגִּדְעוֹן בַּר יוֹאָשׁ, דְּלָא הֲוָה זַכַּאי, וְלָא בַּר זַכַּאי, וּמִשּׁוּם דַּאֲמַר טִיבוּתָא עַל יִשְׂרָאֵל, מַה כְּתִיב בֵּיהּ. (שופטים ו׳:י״ד) וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִדְיָן. מַהוּ בְּכֹחֲךָ זֶה. טִיבוּתָא דָא דַּאֲמַרְתְּ עַל בָּנַי, יְהֵא לָךְ חֵילָא סַגִּיאָה, לְשֵׁיזָבוּתְהוֹן מִן יְדָא דְמִדְיָן.

וְעוֹד אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אַף עַל פִּי דִּיהֱוֵי צַדִּיקָא רַבָּה מִכָּל עָלְמָא, וְיֵימַר בִּישָׁא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי דֵלָטוֹרִין עַל יִשְׂרָאֵל, עוֹנְשֵׁיהּ סַגְיָא מִן כָּלְהוֹן. וְלָא אַשְׁכַּחְנָא צַדִּיקָא טָבָא כְּאֵלִיָּהוּ בְּכָל דָּרָא, וּמִשּׁוּם דַּאֲמַר דֵּלָטוֹרִין עַל יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (מלכים א י״ט:י׳) כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, בֵּיהּ שַׁעֲתָא אַבְאֵישׁ סַגְיָא קַמֵּיהּ.

[10] לכשעצמי הייתי מוסיף תשובה – מדוע לא נבחר נח להיות אבי האומה הישראלית. כלל לא בגללו אלא בגלל שהתחתן עם אשה שאולי לא הייתה ידועה בצדקתה. רש"י מביא בנעמה אשת נח היא היא נעמה אחות תובל קין (וצ"ע על הבדלי הגילאים העצומים של למעלה משש מאות שנה ואכמ"ל). ויש לומר שכשה' בחר באברהם אבינו הוא בחר בו דווקא יחד עם שרה אמנו.
בדרך צחות נוסיף סיפור על ר' אברום שפירא שאמר פעם לתלמידיו בישיבת מרכז הרב שרב הוא כמו אבא של תלמידיו. זמן מה לאחר מכן אחד התלמידים שהיה כנראה מעט לא יציב נפשית הלך והתיישב בסלון ביתו של הרב בהפתעה. הרב שראה זאת שאל אותו 'מה אתה עושה?' ונענה כי אם הרב אבא שלו אז הוא בא הבייתה. הרב ענה לו בחיוך – הרב הוא אבא של התלמידים אבל הרבנית היא לא אמא... 

יום שלישי, 23 באוגוסט 2022

דור צמא לאהבה

 

מהי העבודה המיוחדת אליה קורא אותנו ספר דברים?

"מִלְּפָנִים כַּאֲשֶׁר יָדַעְתִּי כָּל אִישׁ אֲחָזוֹ פַּלָּצוּת, מִקּוֹל הַקּוֹרֵא: קָדוֹשׁ אֱלוּל!. הַחֲרָדָה הַלָּזוֹ נָשְׂאָה פִּרְיָהּ לְהִתְקָרֵב לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, אִישׁ לְפִי עֶרְכּוֹ" - במילים אלו מתאר ר' ישראל מסלנט את שבת מברכין אלול בימיו. שבת שבה כל מי ששמע את החזן מכריז על אלול, היה נרתע לאחוריו ומתקשה להתחיל בתפילת מוסף ומעזרת הנשים היו נשמעות קולות שבר...

אך גם רבי ישראל סלנטר מתאר משהו מן העבר, ברור שבדורו לא היו התעלפויות ולא נרשמה ההתרגשות עליה הוא מדבר. ובדורנו על אחת כמה וכמה. מה קרה למושגי היראה שלנו?

ודאי שיש מקום לחדש עיסוק בעבודת היראה בעולם שבו יראה הופכת לדבר שכמעט אינו בנמצא[1]. אך אני רוצה לנסות להאיר כאן זווית אחרת. 

ניתן ללמוד הרבה ממילות מפתח. מילות מפתח אלו מילים שחוזרות על עצמן וגורמות לנו לחשוב על מושג בצורה עמוקה יותר או מחודשת כמו המושג הספרותי 'מוטיב חוזר'. מהן המילים שחוזרות בספר דברים יותר מאשר בכל התורה?

אם נתחיל בפרשתנו נראה כי השורש ז.כ.ר חוזר פעמים רבות במיוחד. כשמגיעים לארץ איננו פשוט 'פותחים דף חדש' ושוכחים את העבר כפי שאולי היינו חושבים שראוי לעשות. ולכאורה עם שעבר את שואת מצרים רק מחכה לפתוח בחיים חדשים. אך האמת שמלמדת אותנו התורה היא שדווקא בכניסה לארץ והפיכתנו לעם שהוא אדוני הארץ עלינו לזכור שהארץ של הקב"ה וכמו שיצאנו ממצרים כך אנו עלולים ח''ו לחזור לגלות. הזכירה הזו 'מאפסת' את האדם והחברה שמרגע הזכירה ואילך לומדת לקחת כל דבר בפרופורציות, לומדת להיות מכירה טובה והעבר הופך אותה מחוברת לשורשיה ולאבותיה.

יראת השמים בארץ ישראל מתחלפת ביראת הארץ, היראה שמא לא נהיה ראויים לארץ ישראל ולשפע שלה.

אך המילים שחוזרות בספר דברים בצורה יוצאת מן הכלל הן אהבה ודבקות. אהבה (על הטיותיה)  מופיעה פעמיים בספר שמות, פעמיים בויקרא ואפילו לא פעם אחת בלבד בספר במדבר. בחומש דברים המילה הזו מופיעה למעלה מעשרים פעם. המילה דבקות על הטיותיה נמצאת בפרשתנו בלבד פעמיים – כמו המופעים שלה בספר במדבר כולו, ומקומה נפקד לגמרי מהחומשים שמות וויקרא.

עם הכניסה לארץ משתנה קו העבודה מיראה לאהבה. הזוהר הקדוש בפרשת במדבר מקשה סתירה בין שני פסוקים בספר תהלים. מחד נאמר "עבדו את ה' ביראה" ומאידך "עבדו את ה' בשמחה" – אם כן כיצד יש לעבוד את ה'? הזוהר עונה שבגלות העבודה מיראה אך בארץ העבודה בשמחה ואהבה "שמחו את ירושלים גילו בה כל אוהביה" – בה דייקא.

כך רואים באופן נגלה בפרשתנו. בתחילת הפרשה (דברים ח, ו) משה מלמד עבודה ביראה בלבד:

וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֺת י״י אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ

לאחר מכן באים פסוקים ארוכים בשבח הארץ ובטובותיה ואזהרות על הצפוי מן ההליכה שלא בדרך ה' – איבוד ארץ זו. לבסוף מסכם משה רבינו ע"ה (יא, כב):

כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כׇּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת י״י אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכׇל דְּרָכָיו וּלְדׇבְקָה בוֹ

בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ משה רבינו עליו השלום מסביר לעם ישראל כי העבודה בארץ הקודש עוברת דרך זכירת הגלות שמביאה בכנפיה יראה אך בעיקר שקו העבודה המרכזי מעכשיו הוא אהבה וחיבור. עבודת ה' בארץ ישראל מתאפיינת בחיבור פנימי ועמוק לה' לתורה ולמצוות. עבודת ה' בארץ היא שמחה יותר, חזקה יותר ובעיקר מלאה באהבה.

דבר נפלא הוא שבכל חומש מחמשת חומשי תורה השורש ש.מ.ח נמצא רק פעם אחת למעט חומש אחד.  החומש השמח ביותר שבו מופיעה השמחה לא פחות מי"ב פעמים הוא חומש דברים. 

גם חודש אלול קיבל 'פנים ארץ ישראליות'. כיום מקובלת פרשנות ראשי התיבות שלו כחודש של אני לדודי ודודי לי. חודש של אהבת ישראל לאהוב ליבם – בורא עולם ואהבת בורא עולם לישראל אהובתו. ומי שרוצה לשמוע סליחות שנשמעות כמו שיר אהבה – מוזמן  להגיע לבית הכנסת הספרדי[2] הקרוב לביתו עם פתיחת ימי הסליחות.



[1] ישנן כמה סיבות למיעוט העיסוק ביראה והריחוק ממושגיה. היראה הפכה לחזון לא נפרץ בכל העולם עקב הרוחות הליברליות והחלפת המשטרים האוטוקרטיים במשטרים דמוקרטיים. כמו כן ב"ה האדם פחות חרד לחייו ויש לו תחושת שליטה בנעשה עימו. האדם כבר לא חי בחרדה קיומית. בעבר האדם הפשוט לא היה בטוח בחייו ובטח שלא ברווחתו. ובפרט אם האדם המדובר היה יהודי, אחת מהנוראיות שבקללות הגלות היא וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ (דברים כח, סו). המצב כיום השתנה במידה רבה מאוד וברור שיש לתהליך סיבות שמימיות. בסיבה הפנימית עוסקות השורות הבאות.

[2] חשוב לי מאוד לומר – הדרשה נכתבה בעלון בית כנסת מחזיקי תורה בו מתפללים בנוסח תורכי. אך האמת היא  שכיום גם הסליחות של אחינו האשכנזים שהתמחו יותר בקו היראה מקבלות פנים חדשות ונעשות דומות יותר לשירי אהבה וכיסופים לקב"ה. והדברים מתאימים לאמור לעיל.


יום שישי, 12 באוגוסט 2022

מוסר ותורה

 

קרדיט על התמונה: Depositphotos_RusianKal

מאיר וחברו דוד יצאו בשעה טובה לבין הזמנים וכעבור שעות אחדות כבר היו בדרך לטיול ברמת הגולן. כדי להימנע ממראות אסורים הם הגיעו לאחד מנחלי הרמה בשעת בוקר מוקדמת והחלו לטייל. הם ישבו לאכול באחת מפינות החמד ולקינוח אכלו חטיף. לאחר שסיימו מאיר אסף את חפציו והתכונן להמשיך ללכת, כשלפתע קרא לעברו דוד – 'מאיר שכחת להרים את העטיפה של הבמבה...' דוד לא התבלבל והחזיר 'השארתי בכוונה, זה כבר יתכלה מעצמו'. מאיר לא ידע אם דוד רציני או צוחק. 'דוד, תהיה רציני. אתה מטנף את הטבע שלפני רגע נהנת ממנו, מה יקרה אם כולם ינהגו כמוך? לא יהיה לנו איפה לטייל. וזה עוד לפני שדברנו על קדושת הארץ ועל חילול השם', אך דוד בשלו – 'איפה כתוב בתורה שזה לא בסדר להשליך עטיפות בטבע? אל תמציא איסורים חדשים'. מאיר כבר התחיל להתרתח ואמר 'זה לא כתוב אולי בתרי"ג מצוות אבל זה בטוח לא מוסרי!', 'המוסר זה מה שכתוב בתורה בלבד' צעק דוד וכאן כבר החלו שניהם לחוש שהוויכוח יוצא משליטה. אך למזלם הופיע מאחוריהם טוביה האברך מהישיבה עם שלושת ילדיו. 'אני רואה שלא הייתי מקורי כשהחלטתי לטייל מוקדם... מאיר, דוד מה שלומכם?' עוד לפני שקיבל תשובה שטחו בפניו את הוויכוח שלהם וביקשו לשמוע את דעתו. טוביה חייך וקרא שני פסוקים מתוך פרשת השבוע:

שָׁמ֣וֹר תִּשְׁמְר֔וּן אֶת־מִצְוֺ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְעֵדֹתָ֥יו וְחֻקָּ֖יו אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽךְ׃


וְעָשִׂ֛יתָ הַיָּשָׁ֥ר וְהַטּ֖וֹב בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וּבָ֗אתָ וְיָֽרַשְׁתָּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע יְהֹוָ֖ה לַאֲבֹתֶֽיךָ׃

אם בפסוק הראשון נאמר כבר לשמור את כל המצוות, על מה מדבר הפסוק השני שעוסק שעשיית הישר והטוב?' דוד מיהר להשיב – 'המצוות העדות והחוקים הכתובים קודם לכן הם הישר והטוב, זה פשוט סיכום של הפסוק הקודם'. טוביה חייך ואמר 'דוד, זה מעניין אך שים לב שהתלמוד וגדולי המפרשים לא הבינו את הפסוק כמוך. רש"י למשל מביא מהגמרא שכאן מדובר על דברים שהם לפנים משורת הדין', מאיר התפרץ ואמר – 'ז"א שברור יש מוסר שהוא מעבר לתורה'. 'נכון מאוד', אמר טוביה והמשיך 'ובחידוש הוא שהתורה עצמה מצווה על המוסר שמעבר למצוות עצמן, הנה הרמב"ן כותב זאת במילים ברורות:

ולרבותינו בזה מדרש יפה אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב והישר וזה ענין גדול לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז) לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח) ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז) לא תקלל חרש (שם פסוק יד) מפני שיבה תקום (שם פסוק לב) וכיוצא בהן חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר... ואפילו מה שאמרו (יומא פו) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות עד שיקרא בכל ענין תם וישר'.

דוד נראה מהורהר אך לבסוף הרים את עטיפת הבמבה חייך ואמר – 'נס שבאתי לטיול הזה, למדתי כמה התורה יפה ומתוקה, אל תקרי במבה אלא בם מלשון ודברת בם ובה מלשון הפוך בה והפוך בה דכולא בה'. טוביה ומאיר צחקו והמשיכו את הטיול בצוותא.

יום שישי, 5 באוגוסט 2022

האם קשר זוגי יגרום לי פחות לחשוב ולהתעסק בכל ענייני המדיה והרשת?

 

(שאלה שהגיעה מחייל למרכז מתחזקים ברשת)

שלום עליך אחי הגיבור,
היצר נועד לשמש אותנו בבניית הבית ולכן מובנים מאמרי חז"ל שאומרים שיצרו של אדם נשלט יותר לאחר החתונה, הוא כביכול בא על מקומו ועכשיו יש אפשרות של שלום פנימי. 'אינו דומה מי שפיתו בסלו למי שאין פיתו בסלו', ומצאנו אפילו להלכה הבדלים בין אדם נשוי לשאינו נשוי בהלכות צניעות (עיין למשל שו"ע אה"ע כב, כ). לכן הציפייה שלך שהקשר הזוגי יעזור לך במיקוד כוחותיך ויצריך בבניית הבית המשותף שלך ושל אשתך לעתיד היא ציפייה הגיונית. והציפייה שבאורח ממילא עם בניין הזוגיות בדרך של טהרה וקדושה תפחת הזליגה אל התעסקויות מיותרות ומזיקות דרך המדיה, היא ציפייה הגיונית וגם מוצדקת.

אך בכל זאת יש גם צד שני.  מצד שני, מעשי האיסור שקשורים במילוי התאווה הזו נקראים בתורה 'תועבה', והגמרא במסכת נדרים אומרת שזה מלשון 'תועה אתה בה' (נא, א). זאת אומרת שמעבר לעניין האדם שעבר ושנה בעבירה וכעת היא נעשית בעיניו להיתר, יש בעניין התאווה גם אפשרות שדומה להתמכרות, מעין היקלעות למבוך שקשה מאוד לצאת ממנו. בהקשר של המדיה והרשת הדברים מוכרים לנו מתוך הניסיון שאנו רואים מסביבנו. קשר של אדם למסכים ולרשתות החברתיות בכלל ולאתרי תועבה בפרט, הוא קשר שלעיתים יש בו התמכרות נפשית. המוח מתרגל לתבניות חשיבה מסוימות, להפרשת חומרים מסוימים והאדם כמעט שלא יכול להשתחרר מאזיקי החטא בעצמו. לכן התקווה שקשר זוגי בלבד יתיר הסתבכויות נפשיות כאלה היא תקווה שעלולה להסתיים באכזבה ובתסכול - אכזבה של האדם מעצמו ותסכול של האדם מהסיטואציה, תסכול שעלול בסופו של דבר להיות מופנה בין היתר שלא בצדק כלפי בת הזוג.

לכן חשוב שבמידה והדברים הגיעו לכלל התמכרות נפשית האדם ישתדל לפתור עם עצמו את הבעיות לקראת הנישואין או לפחות יעלה אותם על מסלול של פתרון ולא יטיל את בעיותיו על הבית הצעיר שהוא מתכונן להקים.

מעבר לכל הדברים שאמרנו עד עכשיו ניצבת המצווה להתחתן שהיא מצווה כללית וחשובה מאין כמוה והיא היא תיקון הברית האמיתי (ע"פ החיד"א). אין ספק שהי"ת שולח כוחות למי שמעוניין להתמודד.

בעז'"ה נעשה ונצליח!

אוהבך ומוקירך

נתנאל טל שאוליאן

ראש ישיבת ההסדר חולון

----- חזקים ברשת -----

המקום למי שבוחר להתמודד ברשת ולנצח!

בקבוצה תוכל לשאול באופן אנונימי על ההתמודדות שלך באינטרנט, ולקבל תשובות ממיטב הרבנים והעוסקים בתחום.

👈להצטרפות לקבוצה ולשליחת שאלה אנונימית :

https://mmb.org.il/chazakim/

יום שישי, 29 ביולי 2022

בית המקדש - מה יש בו שחסר לנו עכשיו?

 


התשובה בגדול – שכינה. בקטן, תשקיעו דקה וחצי.

היהדות כיום קיימת ברובה בסוג של מרחב וירטואלי. פסיקת הלכה שלא נעשית על ידי בית הדין הגדול, ע"פ הצבעת הרוב במעמד עילית חכמי א"י כפי שמצווה התורה, אלא בנויה על ספיקות וספקי ספיקות. ובכלל תורה שלאחר אלפי שנות גלות נעשית כאלף תורות (כמאמר הב"י בהקדמה). כחצי מהמצוות מן התורה שבכתב בכלל לא ניתן לקיים ללא בית מקדש, בית דין הגדול ויובל. מספיק להיזכר בציצית שלרוב העם חסרה את התכלת שתזכיר את השמים, הפרשת תרומות ומעשרות - בעיקר 'זכר לדבר' וזורקים לפח, הפרשת חלה ע"י ששורפים אותה במקום לתת לכהן – 'זכר', ארבעה מינים חוץ מיו"ט ראשון – 'זכר', בתי כנסת שהם מקדש מעט בלבד, זכר למחצית השקל, פסח בלי פסח ועוד. בשבוע שעבר התוועדנו על העניין בישיבת חולון ומישהו הגדיר במדויק – 'אז אני בעצם רק 'זכר ליהודי?' ובחור אחר שאל בנימה מרירה – 'זכר או זיכר'?...  אבל זה יותר עמוק מזה.

תארו לכם מפעל גדול מלא בגלגלי שיניים קטנים וגדולים, מפעל בעל תפוקה אדירה וכל החלקים עומדים הכן. מה שנחוץ עכשיו הוא ללחוץ על הכפתור והמכונה תעבוד. אך הפועל לוחץ ולוחץ ושום דבר לא זז. מה חסר שם? רק פרט אחד, המכונה לא מחוברת לחשמל.

היהדות ללא השראת השכינה דרך בית המקדש היא יהדות שלא מחוברת לחשמל.

מה ההבדל בעצם בין אדם חי למת? לכאורה כל הגוף נמצא במקום. כל איבר מחובר לחברו במערכת גידים מסועפת, העצמות שלמות אך אין רוח בגויה. היהדות בלי השראת שכינה היא גוף ללא חיים (כוזרי). הגאון מוילנא כינה את העם היהודי בגלות רקב עצמות, אך אם נדבר על מצבנו כיום הרי שלאחר העלייה לארץ העצמות מחוברות זו לזו, ולאחר ההתפתחות הכלכלית הפנומנאלית של מדינת ישראל יש עליהן גם די הרבה בשר ב"ה. אז מה חסר? החיים עצמם. נשמה, רוח מן העליונים. "דבקה לעפר נפשי חייני כדברך".

אבל הטרגדיה האיומה ביותר איננה עצם החורבן אלא האדישות האורבת לנו. אם נחשוב שהכל בסדר סה"כ ורק נתרגל להתפלל בלי שה' עונה, להודות לה' בסעודת הודיה במקום בשלמי תודה, נחבק את הגופה ולא נבקש מה' לנפוח בה נשמה - זה יהיה הפספוס האמיתי. לכן הימים הללו, שמזכירים לנו את החיסרון האדיר בהשראת שכינה, ובשמיעת דבר ה' הם ימים יקרים. הבה נתעורר בימים אלו – נפקח עינינו על התקדמות הגאולה, על ידי התחזקות במצוות ישוב הארץ, חזרה לזהותנו היהודית האמתית בקיום התורה והמצוות בשלמות ובחירה במנהיגים טובים ליהודים, ליהדות ולתיקון העולם.

יום חמישי, 14 ביולי 2022

לעזרת ה' בגיבורים

 

הגמרא מספרת שכשהלך פנחס ועשה מה שעשה הוא עשה זאת נגד כל הסיכויים. הוא היה מבוגר יחסית, ושבט שמעון העמיד שומרים כדי שאף אחד לא יפריע למעשה התועבה של נשיא שבטם זמרי בן סלוא. הקב"ה שראה את מסירות הנפש שלו עשה לא פחות מעשרה ניסים כדי שהמבצע יצליח. אך לולא המסירות של פנחס לא היה כל זה קורה.

במבצע אנטבה שוחרר מטוס מלא חטופים יהודים בלב מדינת אויב, המבצע עטוף בהילת גיבורים ורבות דובר אודותיו. אך בסיפור שלפניכם נביא זווית אחרת ולא ידועה של אותה ישועת ה' - מנקודת מבטו של אחד הקצינים הבכירים.

 בזמן המבצע הוא טס במטוס נפרד עם צוות הפיקוד לכיוון אוגנדה.  טרם המבצע, התכוננו בדרג הגבוה בצה"ל כי יהיו נפגעים רבים בנפש. המבצע היה מורכב, הן מבחינת המרחק אותו עליהם היה לעבור, תנאי הטיסה, התרמית כאילו מכוניתו של נשיא אוגנדה הרשע אמין דאדא היא זו שמגיעה לאיזור, ועוד פרמטרים רבים שהיוו סכנה ממשית ללוחמים ולשבויים. לשיירה התלווה גם מטוס מיוחד ועליו צוות של רופאים וחובשים, ערוכים לטפל בנפגעים הרבים.

"בטיסה הלוך הכל היה יחסית רגוע", סיפר הקצין הבכיר. "עצרנו לתדלק את המטוסים בקניה, ומשם המשכנו בטיסה בגובה נמוך לכיוון אוגנדה- במטרה שמסכי המכ"ם לא יזהו את המטוסים שלנו.

כאשר הגענו למרחב האווירי של אוגנדה נקלענו לסכנה ממשית- השמיים היו מכוסים ערפל כבד, וממיקום הטיסה הנמוך שלנו זו הייתה סכנה ממשית. במשך דקות ארוכות המטוסים שלנו חגו מעל הערפל, בתקווה שהוא יתפזר והראות תהפוך לטובה יותר, אך בינתיים חלף זמן יקר... בקשר החלו להישמע הוראות, שאם הערפל לא יתפזר ממש בדקות הקרובות- המבצע יתבטל ואנו נחזור לישראל בידיים ריקות... הדקות עברו עלינו במתח רב. הרגשנו שגורל של כל כך הרבה אנשים תלוי בערפל הזה.

פתאום קרה דבר שאיני יודע להסביר אותו עד היום". מספר הקצין בהתרגשות למרות השנים הרבות שחלפו מאז. "מתוך הערפל הכבד נפתח לפתע פתח, כמין 'מערה' כזאת, כשכל האזור מסביב עדיין מעורפל לחלוטין! המטוס שבו צוות הפיקוד החל להתקדם לכיוון הפתח שנוצר, ואז נתקפנו בהלם מוחלט: היינו ממוקמים ממש מעל שדה התעופה של אנטבה אוגנדה!!! ארבעת המטוסים- של צוות הפיקוד וצוות הרפואה- ממש 'השתחלו' דרך הפתח שנוצר בשמיים, ומאז החל המבצע להתנהל...".

יהי רצון שתמיד ננהג באומץ ובגבורה של מסירות נפש בגשמיות וברוחניות ושה' יתברך יראנו בישועתו.

יום שישי, 8 ביולי 2022

בלי עם

 


מי יותר מסוכן לאנושות אדם לאומי או אדם שאין לו לאום? הניסוי החברתי הזה נעשה לפני כשבעים שנה. הנאצים בגרמניה והפאשיסטים באיטליה היו מהצד בו הלאומיות הפכה ללאומנות. במקום להדגיש את המאחד הם הדגישו את האויב המשותף. אל מולם ניצבה רוסיה הקומוניסטית כאנטיתזה מוחלטת. הקומוניזם דוגל בכך שהלאומים הם פיקציה ופועלי כל העולם צריכים להתאחד. בשלב הראשון באופן שאינו מתקבל על הדעת שתי היריבות האידיאולוגיות הגדולות ביותר, גרמניה ורוסיה (הסכם ריבנטרופ – מולוטוב הידוע לשמצה) חברו לאינטרס מרושע אחד והביאו להרס העולם במלחמת העולם השניה. בשלב הבא גרמניה קרסה, אך דווקא הקומוניזם המשיך, הרס את רוסיה וסביבותיה ולאחר מכן באבולוציה האידיאולוגית שלו הפך למה שאנו מכנים היום שמאל קיצוני. אם כן, מגרסת הזהויות במבט ראשון פחות מאיימת אך בטווח הארוך עלולה להיות מסוכנת מאוד.

בפרקי אבות שואלים חז"ל מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. זאת אומרת שיש דמיון והקבלה אלא שבכל זאת יש שלשה הבדלים כביכול. הקבלה מטלטלת עוד יותר של חז"ל היא בין בלעם למשה. משה הנביא הגדול ביותר שקם איננו היחיד, באומות העולם קם כמוהו, ומיהו? בלעם.

מבלי להיכנס לעומק הדברים, בפשט התורה ההנגדה בין אברהם לבלעם ובין משה לבלעם היא כמעט מושלמת.   

בלעם עומד על צוק על מנת לקלל עם של פליטים שלא עשו דבר רע לאיש, אברהם לעומתו עומד על צוק כדי לבקש רחמים אפילו על סדום העשירה שהחסד שלימד אברהם היה ההפך מהשקפתה. מעניין שבימיו של אברהם היה אדם שביקש לאחד את כל האנושות בבליל חסר זהות ולבנות מגדל עד לשמיים. אברהם לעומת זאת התרכז בחינוך משפחתו "כי ידעתיו למען יצוה את בניו ואת ביתו אחריו". ע"פ האריז"ל נמרוד ובלעם מגיעים משורש אחד.

בלעם הוא אדם שלא מחויב לאף אחד, מעין רוצח שכיר של המונים. במילה הוא יכול להוריד קללה לעולם. הוא מוכן עבור בצע כסף וכבוד למחות עם שלם. ואכן חז"ל (סנהדרין קה) אומרים ששמו של בלעם מרמז על מהותו – בלי עם. ומסתבר שמי שהוא בלי עם בולע עם...

 משה לעומתו הוא רעיא מהימנא - מנהיג נאמן. כך גם הקב"ה כותב עליו בתורה: "בכל ביתי נאמן הוא". לא משנה כמה פעמים משה רבינו מתאכזב מעם ישראל הוא שוב ושוב מבקש עליהם רחמים. לא חשוב היכן גדל ואיזו תרבות הייתה סביבו משה לא התבלבל וזכר את זהותו האמיתית – "ויצא אל אחיו לראות בסבלותם". משה רבינו מוותר על חייו ומוכן אפילו שימחה שמו עבור אותו עם "מחני נא מספרך אשר כתבת", מתוך נאמנות לזהותו המקורית ולעמו.

מסתבר שדווקא אדם עם מעגלי שייכות מוצקים הוא אדם שיכול להנהיג ולהיטיב לעולם, ומי שזהותו מבולבלת מצפה שכולם יהיו אחידים בצלמו וכדמותו וסופו שיהרוס את העולם.

לא נתרשם מאידיאולוגיות מחודשות וטרנדים מוסריים חולפים, בידינו תורת אמת מן השמים שלא תשתנה.  

יום שישי, 27 במאי 2022

דגל ישראל

 


זכינו וכיום דגל ישראל מתנוסס בארץ ישראל ובכח באייר התנוסס לראשונה על ראש הר מרום הרים -הר בית מקדשנו. אך נשאלת השאלה – האם דגל הוא דבר שמתאים למדינה של יהודים או שמא מדובר בהמצאה של גויים?

השורש דג"ל מופיע שלוש עשרה פעמים בתורה, כולן בעשרת הפרקים הראשונים של ספר במדבר בהקשר של חניית השבטים. אף על פי שיש שמסבירים שבשונה מהשימוש המקובל היום, מדובר במילה נרדפת לקבוצה מסוימת. אך גם הם מודים שהביטוי בפרשתנו "איש על דגלו באותות לבית אבותם", אכן מתייחס למה שמכונה היום: דגל. וכך אומר רש"י על פסוק זה:

כָּל דֶּגֶל יִהְיֶה לוֹ אוֹת מַפָּה צְבוּעָה תְלוּיָה בוֹ, צִבְעוֹ שֶׁל זֶה לֹא כְצִבְעוֹ שֶׁל זֶה, צֶבַע כָּל אֶחָד כְּגוֹן אַבְנוֹ הַקְּבוּעָה בַחֹשֶׁן, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יַכִּיר כָּל אֶחָד אֶת דִּגְלוֹ; דָּ"אַ: בְּאוֹתוֹת לְבֵית אֲבוֹתָם, בְּאוֹת שֶׁמָּסַר לָהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם כְּשֶׁנְּשָׂאוּהוּ מִמִּצְרַיִם.

גם המלה "נס", למשל בפסוק "ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל" (ישעיהו יא, יב),  מוסבר במצודת ציון: "נס – הוא כלונס (מוט) ארוך ובראשו בגד". ישעיה מתנבא לא רק על קיבוץ גלויות אלא גם על ביטול שעבוד המלכויות מעל ישראל כדיבור על הרמת דגל ואומר: "ועל עמים ארים נסי" (ישעיהו מט, כז).

למעשה חז"ל מסבירים שמלכויות העולם הם אלו שהעתיקו מישראל את ההמצאה היעילה והמכובדת הזאת:

באותות, סימנין היו לכל נשיא ונשיא מפה וצבע על כל מפה ומפה כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן, מהם למדו המלכויות להיות עושין מפה וצבע [...] ראובן אבנו אודם ומפה שלו צבוע אדום ומצוייר עליו דודאים, יהודה נפך וצבע מפה שלו דמותו כמין שמים ומצוייר עליו אריה (שימו לב לדמיון לדגל העיר ירושלים כיום)".

לשם מה אנו נצרכים לדגל?

בהסברו לסיבה שהריגתם של דתן ואבירם מכונה "ויהיו לנס" (=דגל, בלשון המקרא), מטעים הרש"ר הירש (במדבר כו, י): -'נס הוא אות המתנוסס במרום והוא בא להורות את דרכו של אדם שפניו מועדות ליעד מסוים בכיוון מסוים'. השאלה היא מה היא אותה דרך, מה הכיוון שמסמל הדגל הישראלי מבחינתנו?

הציונים הראשונים בחרו לעשות את הדגל כמין צבעי הטלית - לבן ועל גביו תכלת המסמל את התכלית. הם שילבו במרכזו את סמל מגן הדוד המדויק על פי הקבלה ורומז לחוט המשולש שלא במהרה יינתק (עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל). אך נראה שכיום כיוונה של המדינה תלוי בעיקר בנו. אם נוסיף חילים לתורה, אם נראה את הכיוון והדרך, דרך ה' העולה בית אל לאחינו הדגל יהיה באמת קריאת כיוון של קדושה לעולם כולו. אך אם יסמל הדגל את ההליכה אחר הגרועים שבאומות העולם ח"ו יהיה הדגל ריק מתוכן ומחולל. אין הדבר תלוי אלא בנו.

יום רביעי, 25 במאי 2022

השמחה - בירושלים!

 

רבותינו בעלי המוסר באירופה דיברו רבות על עבודת ה' ביראה ובפחד מן העונש וההחמצה. אך לפני כשבעים שנה שינו רבים מהם את הקו. כשנשאלו על כך הם הסבירו שבדורנו הנשמות חלשות מדי ולא נותר אלא לחזק באופן חיובי ולדבר על אהבה ושמחה במצוות. מדהים לגלות עד כמה מחשבה זו הפוכה על פי הקבלה.

במשך שנות הגלות הצטיינו היהודים בתכונות של מסירות נפש התמדה ועקשנות גם המצבים הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת. כל זה בזכות העמידה בניסיונות הגלות על זהותם ועל התורה והמצוות. עם הכניסה לארץ ישנו שינוי רוחני שאנו אמורים לעבור. אם עד עכשיו עבדנו את ה' בקו היראה כעת עלינו לעבוד אותו בקו האהבה והשמחה. וכך אומר הזוהר הקדוש בפרשתנו פרשת במדבר (דף קיח) שבהשגחה נפלאה תמיד קוראים סמוך ליום ירושלים:

שִׂמְח֧וּ אֶת־יְרוּשָׁלִַ֛ם וְגִ֥ילוּ בָ֖הּ כָּל־אֹהֲבֶ֑יהָ - בְּגִין דְּחֶדְוָה לָא אִשְׁתְּכַח, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל קַיְימֵי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא...
מדוע כתוב שמחו את ירושלים וגילו בה? השמחה לא נמצאת אלא בזמן שישראל עומדים בארץ הקודש.

כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא, כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא אַחֲרָא.

פסוק אחד אומר שצריך לעבוד את ה' בשמחה והשני אומר שצריך לעבוד את ה' ביראה – כיצד? (הרי אלו תנועות נפש סותרות – צמצום מול הרחבה)
והתשובה – בשמחה כשישראל בארץ הקודש וביראה כשישראל נמצאים בגלות.

נמצא שעל פי הזוהר הקדוש דווקא בגלל המצב הטוב שלנו בו אנו נמצאים בגאולה עבודתנו בזמן הזה חייבת להיות בשמחה ובאהבה. מסתבר שיום העצמאות פתח פתח של שמחה ויום ירושלים הרחיב אותו מאוד. ויהי רצון עוד נזכה לשמחות וגיל – 'כי בשמחה – תצאו' (ישעיה נה, ב)!


פורסם במן הבאר במדבר התשפב

יום שישי, 20 במאי 2022

שלוש עצות בגידול הבנים לתלמוד תורה מעשרת בני רב פפא

 

השבת מסיימים בעז"ה חומש, וזהו זמן טוב לדבר על 'סיומים'.

כל מי שעשה סיום מסכת בחייו שם לב למנהג המעט משונה לדקלם את שמות עשרת בני רב פפא. נזכרו כמה סיבות למנהג זה ודומני שאם נתבונן בסיבות אלו נוכל לדלות מהן שלוש נקודות חשובות לחינוך הילדים.

כבוד תורה
המהרש"ל בספר ים של שלמה (בבא קמא פרק מרובה סימן לז) מביא משם הרמ"א דרשה חשובה.

בדרשתו מסביר הרמ"א שרב פפא שעשיר גדול היה (פסחים מט, א) היה גם מחזיק תורה גדול ונהג לעשות לבניו החשובים סעודה נאה בכל סיום מסכת ולכן זכה שמזכירים אותו בכל סעודת סיום.

למדנו מכאן שכבוד התורה וכבוד תלמידי החכמים (גם כאשר מדובר בבניו) מלמד את הבנים את היחס הנכון לתורה. כשהבן רואה שאביו מוזיל מממונו ןמקדיש זמן לארגון שמחת הסיום הוא מבין מה באמת חשוב לאבא שלו.  

שלום וכבוד תלמידי חכמים 
בדרך אחרת מבאר הגאון רבי שמשון אהרן פולנסקי אב"ד טעפליק ורבה של שכונת בית ישראל (דבריו מובאים בלקט חידושיו הנקרא "ישועות שמשון"), כי עשרת בני רב פפא מוזכרים על שם עשר מחלוקות בש"ס שרב פפא עשה שלום בניהם, כאשר חשש לשתי הדעות והנהיג לעשות באופן שיוצא ידי חובת שניהם - כך למשל במחלוקת חכמים (ברכות נט, א) כיצד יש לברך בעת ראיית הקשת אם יש לברך "ברוך זוכר הברית" או "נאמן בבריתו וקיים במאמרו", ורב פפא הכריע כי יש להזכיר את שניהם - "ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו". ובאופן זה נהג רב פפא בעשר מחלוקות בש"ס. והרב מטעפליק מטעים כי כיון שהיה רב פפא 'רחים רבנן' - אוהב את החכמים וחושש לדבריהם, הרי ש'זכה לבנין רבנן' - כנגד כל מחלוקת בה חשש לדברי שני החכמים, ולכך שבניו יוזכרו בעת כל סיום מסכתא.
ניתן להוסיף לדבריו פרפרת נאה. רב פפא בהנהגתו, הרבה שלום בעולם כמאמר חכמים 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם'. ולפי שרב פפא נהג בעצמו כדברי רבינו הקדוש בסיום שישה סדרי משנה (סוף עוקצין), זכה שיוזכרו הוא ועשרת בניו - בכל סיום מסכת.
כאשר אתה מדבר בבית סרה ברב אחר, מזרם אחר וכדומה אתה הורס את החינוך של בניך.

תורה עד מסירות נפש
ואילו הגאון רבי ראובן מרגליות סבור כי יסוד מנהג הזכרת שמותיהם של בני רב פפא בסיום תלוי באופן סיום חייהם. מצינו בשם ר"ש מקינון שבני רב פפא נהרגו על קידוש השם. ובגמרא (ברכות כ, א) מצינו שהיו תלמידי חכמים מופלגים - שכן במתיבתא דרב פפא שנו את שישה סדרי משנה שלוש עשרה פעמים, "ולפי שאחרי קריאת התורה מזכירים נשמות וביחוד של אלו שנהרגו על קידוש השם, כן הוקבע במתיבתא דרב פפא בכל פעם שסיימו שיתא סדרי להזכיר נשמות האחים הקדושים בני רב פפא ומני אז הוקבע לדורות".

התורה נלמדת באופן של 'עזה כמות אהבה' ושל 'אדם כי ימות באוהל', לימוד פושר וללא קביעות לא יעשה את העבודה. מסירות בתמימות (טוטאליות) להבנת התורה וזכירתה.

יום שני, 9 במאי 2022

עזה כמוות אהבה

 

בפרשתנו נאמרות מילים שלא פשוט להבין. "ולֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קׇדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל" עם ישראל יכול לקדש את שם ה' או חלילה לחלל אותו. כיצד הדבר אפשרי?

הקיום הידוע של הפסוק (ע"פ הגמ' בסנהדרין עד) הוא שיהודי לא יעבור בפרהסיא על מצוות התורה אפילו במחיר חייו. מה שאנו מכנים 'להיהרג על קידוש השם'. יש במוות כזה אמירה אדירה כלפי החיים של האדם. איננו חיים פשוט כי קמנו בבוקר, אנו חיים למען מטרה מסוימת, ולכן ישנו דבר שגדול גם מהחיים – הדבקות בה'. המשך הפסוק (והפסוק שלאחריו) הוא – "...אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃ הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃" כעם אומר לנו הקב"ה – 'על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שתקדישו את שמי ברבים' (ספרא אמור ח ו). הקשר בין הלאומי (העם היוצא ממצרים) לדתי (להיות לכם לאלוקים) הוא קיומי עבורנו.

קיום יומיומי ו'אפור' בהרבה (על אף שהוא מועדף על כולנו יותר מהקיום הקודם...) הוא אמירת נוסח הקדושה בקהל. הגמרא במגילה כג לומדת מפסוק זה שדברים שבקדושה נאמרים בעשרה. הבן איש חי (שנה א, תרומה ג) הביא בשם הזוהר הקדוש והאריז"ל שיש לכוון קודם אמירת 'נקדישך' לקיים מצוות עשה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל". 

קיום יומיומי אחר, ובעיקר אישי יותר נמצא בגמרא במסכת יומא בדף פה. וכך סיכם הרמב"ם בהלכות יסודי התורה בפרק ה:

וְיֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁהֵן בִּכְלַל חִלּוּל הַשֵּׁם. וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָם אָדָם גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וּמְפֻרְסָם בַּחֲסִידוּת דְּבָרִים שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְרַנְּנִים אַחֲרָיו בִּשְׁבִילָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן עֲבֵרוֹת הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם כְּגוֹן... שֶׁיַּרְבֶּה בִּשְׂחוֹק אוֹ בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֵצֶל עַמֵּי הָאָרֶץ וּבֵינֵיהֶן. אוֹ שֶׁדִּבּוּרוֹ עִם הַבְּרִיּוֹת אֵינוֹ בְּנַחַת וְאֵינוֹ מְקַבְּלָן בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת אֶלָּא בַּעַל קְטָטָה וְכַעַס. וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ הַכּל לְפִי גָּדְלוֹ שֶׁל חָכָם צָרִיךְ שֶׁיְּדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ וְיַעֲשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.
וְכֵן אִם דִּקְדֵּק הֶחָכָם עַל עַצְמוֹ וְהָיָה דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת וְדַעְתּוֹ מְעֹרֶבֶת עִמָּהֶם וּמְקַבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וְנֶעֱלָב מֵהֶם וְאֵינוֹ עוֹלְבָם. מְכַבֵּד לָהֶן וַאֲפִלּוּ לַמְקִלִּין לוֹ. וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה. וְלֹא יַרְבֶּה בַּאֲרִיחוּת עַמֵּי הָאָרֶץ וִישִׁיבָתָן. וְלֹא יֵרָאֶה תָּמִיד אֶלָּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה עָטוּף בְּצִיצִית מֻכְתָּר בִּתְפִלִּין וְעוֹשֶׂה בְּכָל מַעֲשָׂיו לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק הַרְבֵּה וְלֹא יִשְׁתּוֹמֵם. עַד שֶׁיִּמָּצְאוּ הַכּל מְקַלְּסִין אוֹתוֹ וְאוֹהֲבִים אוֹתוֹ וּמִתְאַוִּים לְמַעֲשָׂיו. הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת ה' וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר
":  

הבסיס המשותף לכל סוגי הקיום של קידוש השם וחילול השם שהבאנו הוא שבורא עולם עשה מעשה מהפכני. הוא כרך את שמו בשמם של ישראל. זוהי אחריות אדירה עלינו מכיוון שמעתה אומות העולם חווים דעה על אלוקים מתוך הסתכלותם על התנהגותם של ישראל. אך זוהי אחריות הדדית. רועי ישראל השכילו להבין שמה שה' כרך את שמו בשמנו איננו רק מידת הדין ודקדוק במעשינו אלא זה עצמו עשוי להביא מידת רחמים אדירה. עם ישראל סובל זה חילול השם, עם ישראל בגלות זה ביטול תורתו של הקב"ה והבטחותיו (חגיגה דף ה). ולהיפך בהיפך – כשעם ישראל חוזר לארצו ומביע בה את עצמאותו הגשמית והרוחנית, אין לך קידוש השם גדול מזה! 

יום שישי, 15 באפריל 2022

היהודי השואל

 שאלו פעם יהודי אחד – למה אתם היהודים על כל שאלה עונים בשאלה? ענה היהודי: 'ולמה לא?'...

חלק מהD.N.A של ליל הסדר הוא לשאול שאלות. ארבעת הקושיות הן ממש חלק חשוב מהלילה. יתרה מזו, מעשים רבים אנו עושים כדי שהילדים ישאלו אותנו 'מה נשתנה הלילה הזה'. בגמרא מסופר על מקרים שבהם האמוראים שמחו משאלת הבן הספונטנית עד שאמרו – 'פטרתנו מלשאול מה נשתנה'. אם חושבים על זה לעומק, למעשה כל ליל הסדר הוא תשובה אחת ארוכה לבן היחיד שאינו יודע לשאול. בשולחן ערוך נפסק שמי שאפילו שני תלמידי חכמים שיושבים יחד צריכים לשאול זה את זה מה נשתנה ואפילו אם חכם יושב לידו ישאל ויענה.

מדוע כל כך חשוב לשאול שאלות בליל הסדר?

תשובה פשוטה לכך היא ששאילת השאלות כמו הסיבה או שתיית יין היא ביטוי לחירות. העבד לא יכול לשאול את האדון מדוע הוא מצווה מה שהוא מצווה, עליו להוריד את הראש ולעשות מה שאומרים לו. הפה של העבד אנוס לעשות מה שהאדון יאמר – על דרך צחות העבד הוא 'אנוס על פי הדיבור'. לבן החורין נפתח הפה והוא יכול לשאול כאוות נפשו. הפה סח, פסח.

תשובה אחרת נוגעת לפן החינוכי והחוויתי של הערב – כדי לקבל תשובה האדם חייב לפנות מקום בעצמו ובאישיותו. השאול הוא בור עמוק, השאלה היא התחברות למקום של החסרון והענווה ומתוך כך יש מקום לתשובה להתקבל.

תשובה עמוקה יותר נוגעת לכך שמה שטמון באשלה הוא חוסר קבלת המציאות כפי שהיא. כל עוד העם המשועבד לא ישאל את עצמו שאלות הוא לעולם לא יצא לחופשי. שאלה כמו 'מי אני' שואל עם שמניח שיש לו זהות, שאלה 'חוצפנית' כפי ששאל גדעון בספר שופטים (פרק ו) את המלאך 'לָ֥מָּה מְצָאַ֖תְנוּ כׇּל־זֹ֑את וְאַיֵּ֣ה כׇֽל־נִפְלְאֹתָ֡יו אֲשֶׁר֩ סִפְּרוּ־לָ֨נוּ אֲבוֹתֵ֜ינוּ לֵאמֹ֗ר הֲלֹ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הֶעֱלָ֣נוּ ה' ? – מניחה שיש אפשרות אחרת – בה ה' מתגלה כגואלם של ישראל ועם ישראל נמצא בראש ההרים.

עם ישראל מעולם לא קיבל את העולם השבור כפי שהוא. זהו עם שבכל יכולתו מנסה לתקן ולשנות את העולם. העם העז שבאומות לא מפסיק לשאול 'איה ה' (עיין ירמיהו פרק ב). וזה מה שעושה את האדם שותף לקב"ה. אד"ם גימטריא מ"ה (45).

אם נזכה ונקיים את ליל הסדר מכל הלב נזכה שיהיה לנו 'מה (-אדם) נשתנה בלילה הזה'.