הושענא רבה ושמיני עצרת

הושענא רבה ושמיני עצרת

מי סובר שאין צובע במשקין בשבת? רבי אליעזר ממיץ כמובן.
ומי אמר שמסתכלים על האתרוג ממרחק נטילתו? די מפתיע - שו"ת המבי"ט.
אחד מההשתעשעויות האהובות עלי בדברי תורה היא מציאת קשר בין שם אומר הסברה לסברתו. לכן היה נחמד לגלות שהשפת אמת הוא זה שמזהה את שמיני עצרת כזמן לתיקון חטאי הלשון והדיבור.

השפת אמת (סוף תרל"ט) מסביר ששלושת הרגלים הם כנגד שלושת האבות הקדושים שכל אחד מהם תיקן מידה מסוימת. פסח בו שחטנו את אלילי מצרים הוא כנגד אברהם אבינו שלחם נגד הע"ז, יעקב שעשה למקנהו סוכות שייך לסוכות מצד שתיקן חטאי גילוי עריות (ראובן ראשית אוני). ויצחק כנגד עניין שפיכות הדמים בתיקונו את מידת הגבורה בעקדת יצחק כנגד חג שבועות בו זכינו לתורה שנתנה מפי הגבורה (ועיין זוה"ק ח"ג רנז ע"ב). שמיני עצרת הוא 'רגל בפני עצמו' שרומז לרגל הרביעית במרכבה - דוד המלך עליו השלום. העוון אותו משווה הגמרא לשלושת העוונות החמורים של גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה הוא לשון הרע, בימי דוד היו בעלי לשון הרע רבים ופסוקים רבים בתהלים עוסקים בשמירת הלשון. למעשה חלק נכבד מעניינו של חג הסוכות סובב סביב האחדות. ארבעת המינים הרומזם לכל סוגי היהודים שרק כאשר הם באגודה אחת ניתן לברך עליהם. וגם הסוכה המדגישה את המכנה המשותף המאחד - האבות והאמהות, השורש של כולנו שבאים לבקר. חז"ל היטיבו להגדיר - ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת.   

בהסתכלות זו כל חגי תשרי הם המעלה המוביל לפסגה - שמיני עצרת. בימי התשובה ניקינו את עצמנו מן החטא, ביום הכיפורים נטהרנו סופית מהפגיעה ומהשנאה שבינינו, עד שבחג הסוכות הצלחנו סוף סוף להתאחד. כאן בשיא עומד שמיני עצרת ומלמד אותנו להמשיך את הברכה של האחדות על ידי דיבור טוב ומאחד.

כהמשך לכך ניתן לומר שעניינו של הושענא רבא דומה, ראשית פשוט כי הוא שייך לאושפיזא דדוד. אך גם מבחינת התוכן. יושב עם ישראל כל הלילה ועוסק בפיו בתורה הקדושה. נהגו ללמוד בו ספר דברים וספר תהלים. תהלים כי זהו יומו של דוד, ואת משנה תורה כהקדמה לסיום התורה והתחלתה מחדש. אולי ספר דברים מלמד אותנו איך מדברים דיבור נכון. במה מעסיקים את הפה? בשינון התורה הנעשה בפה - ושננתם לבניך שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך. בתורה שהיא המכנה המשותף המאחד של כולנו, סביבה כולנו רוקדים יחד במעגל. האם למדנו ש"מרפא לשון עץ חיים" או שמא נמשיך בעיסוק המכוער של "תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי"?

בספר חמדת הימים המחבר מסביר באופן מוסרי שחלק מעניין חבטת הערבות הוא להזכיר בדיוק את זה. המדרש מקביל בין ארבעת המינים וצורתם החיצונית לאברי האדם - אתרוג דומה ללב, הדס לעיניים, לולב לשדרה, והערבה רומזת לשפתיים. לפי זה הערבה מקבלת חבטה בקרקע על מנת להזכיר לנו להשתמש בשפתיים שלנו נכון לדבר דיבור טוב ולא דיבור רע. 

כהסבר נוסף מדבר המחבר על כך שבימי הדין עבדנו קשה נגד כל מיני סוגי קטרוג שנמצא על עם ישראל. קטרוג של המלאכים, של השטן, של אומות העולם ועוד. בימים הללו בקשנו מהקב"ה "חתום פה שטן ואל ישטין עלינו", והוא ברחמיו המרובים הקשיב. לכן בחבטת הערבות הדומות לשפתיים בקרקע, ישנו רמז לסתימת פי הנחש שהיה המקטרג ובעל הלשון הרע הראשון וגם הוא קבל את עונשו בדמות 'ונחש עפר לחמו'. הכוונה בחמשת החבטות בקרקע היא בכל אחת מחמשת האותיות הסופיות בלשון הקודש (מנצפ"ך), כביכול אנו אומרים למקטרג - סיימת את דבריך. 
נראה כי שני ההסברים מתלכדים ע"פ ההבנה שהבאנו קודם - כעת לאחר שכל המקטרגים סוכרים את פיהם החשש היחיד הוא פן נקטרג אנו איש על אחיו ח"ו בלשון הרע ונפתח אנו את פינו לרעה. לכן בשמיני עצרת אנו ניגשים לתיקון הדיבור.        

בראשי פרקים בלבד נציין כי בעולם הקבלה הדיבור הוא מידתה של ספירת המלכות. המנהיג נקרא דבר, וכוחו של דוד המלך היה בכך שריוה לקב"ה שירות ותשבחות. העוה"ז כולו הוא כנקבה כלפי גילוי עליון יותר שנקרא זכר ובכך אנו מתאימים להגדרת ט' קבין של דיבור וכו'. גם תיקון העולם לעת"ל ייעשה על ידי מציאת שפה ברורה אחת שבה יעבוד העולם כולו את ה' שכם אחד (צפניה ג). 

איך עוברים מימי הדין לימי השמחה?

קרדיט על התמונה: כרמית דאלי מתוך אתר סוכות הדר

שאלות רבות איננו שואלים פשוט מפני שכבר התרגלנו.
מאז שהיינו בגן הילדים הורגלנו לשיר שירי ראש השנה בסמיכות לשירי חג סוכות. לאחר מכן באזור בית הספר, הורגלנו גם למושג 'אחרי החגים', מושג שמתאר את ראש השנה, כיפור וסוכות כמקשה אחת.
ההרגלים הללו גורמים לנו להתעלם משאלה שאמורה הייתה להזדקר לעינינו בקלות – מה הקשר בין ימי הדין של תשרי לימי השמחה של חג הסוכות. ברם, המעבר הזה שבין יום הכיפורים לסוכות העסיק את גדולי המדרש והפרשנים.
לכאורה מדובר בשני מעגלים שונים לחלוטין. מעגל אחד של שלושת הרגלים השייכים לעבודת השדה (חג הקציר, האסיף וכדומה). ומעגל שני של ימי הדין – ראש השנה ויום כיפור. אך הסמיכות בין כיפור לסוכות מראה שבכל זאת אמור להיות קשר ביניהם. מה גם שלדעת המקובלים הושענא רבה הוא יום החותם בתוך חותם של ימי הדין (ולכן לומדים כל הלילה ובהושענות אנו אומרים אפילו י"ג מידות). בשורות הבאות נביא מקבץ תשובות שעוסקות בשאלת הקשר הזה שבין כיפור לסוכות.

לדעת המדרש רבה היציאה לסוכה היא מעין גלות. כך שגם אם אדם התחייב מיתה ביום הכיפורים, ציותה אותו התורה ברחמים לקיים בעצמו גלות ועל ידי זה שכמאמר הגמרא 'גלות במקום מיתה עומדת' יתהפך דינו לטובה. אלא שקשה לי להזכיר טעם זה ולא להפטיר אחריו – אם הסוכה היא אכן גלות הרי שאין גלות יפה מזו...

כהמשך אפשרי לאותו רעיון, מסביר הרב דסלר שלאחר שעשינו תשובה עלינו להכנס לבית סטרילי וקדוש כדי שלא ליפול חזרה למצב בו היינו. לכן מיד לאחר יום הכיפורים עוברים לעסוק בעשייה חיובית של מצוות והולכים לבית שבו אין לשה"ר או עסקי חול.

במדרש תנחומא מצאנו רעיון הפוך. כאשר אדם נכנס למשפט, גם אם יצא זכאי ידברו אחריו. שכן לא ידוע אם זוכה באופן מוחלט או שמא קיבל קנס, או שאולי הראיות לא היו חותכות מספיק וזוכה רק מחמת הספק. לכן נותן השופט לנאשם לשעבר את שרביטו על מנת שידעו שבאמת אין שום ממש בהעמדתו למשפט והוא זכאי באופן מוחלט. כך ארבעת המינים הן האות משופט כל הארץ  על כך שאנחנו נצחנו בדין.

הגר"ח פלאג'י (מועד לכל חי כ, יב) מביא בשם כמה גדולים שטעם אמירת זמן שמחתנו הוא מפני שנמחלו העוונות. יוצא ששמחת חג הסוכות היא על המחילה לה זכינו בימי הדין. מעין סעודת הודיה על כל הטוב אליו זכינו בימי הדין.

פעמים שאדם חולה ונדרש לטיפול חזק, זרם חשמלי או אנטיביוטיקה חריפה. על אף התועלת המיידית שבו, דרכו של טיפול שכזה לייצר בעיות אחרות. לכן מסביר בעומק הראי"ה קוק (עולת ראיה ח"ב עמ' שס"ח) שלאחר שבימי התשובה נחלשים כוחות חיים באדם, והוא נוטה מאוד אל הרוחניות באים ימי השמחה הגדולים ומחדשים את כוחותיו. ביום הכיפורים התרחקנו מאוד מהטבע הגשמי. לא אכלנו ולא שתינו, התרחקנו מהיחסים האינטימיים שבין איש לאשתו, הסתגרנו בבית הכנסת ואפילו לא רחצנו או סכנו. בסוכות אנו שבים ופוגשים את הטבע מתוך טהרה נפשית. הפגישה הזו מעוררת אותנו מחדש כמו אדם הראשון שנולד ורואה סביבו את העולם בעיניים בראשיתיות. פתאום אנו מוצאים שהמקום הנוח לנו ביותר הוא בסוכה שדפנותיה אווריריים והיא נמצאת בין העצים. בבית בו נושאים עיניים כלפי מעלה ופוגשים את השמיים. גם הדר הטבע איננו מאיים עלינו עוד ואנו מניפים אותו כלפי מעלה בהודיה לה' במצוות ארבעת המינים.

ניתן להוסיף שלאחר הטהרה העצומה של ימי היראה האדם זוכה למה שהתפלל עליו דוד מקים עולה של תשובה – לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי, ואכן בשמחת בית השואבה שואבים גם רוח הקודש. והסוכה הרומזת לענני הכבוד גורמת להתגלות כבוד ה' הנגלה בענן (כמו שאמרנו בראש השנה - אתה נגלת בענן כבודך), סוכה מלשון סוכה (מביט) ברוח הקודש. ובתקיעות השופר של ברכת שופרות בראש השנה אנו נפגשים שוב בירידה לשאוב מים לשמחת בית השואבה.

חיזוק קצר לשמיני עצרת

בדרשות חתם סופר הביא בשם הרמ"ע מפאנו שכל החגים נקראים חגים[1] משום שהם חגים [מסתובבים] סביב נקודה מסוימת, הנקודה הזאת היא שמיני עצרת. ולכן היא איננה חג[2] בערך של כל החגים וגדולה אף יותר מיום הכיפורים.

---

[1] מצינו בזה עוד שיטות: המלבי"ם מלשון קרבן חגיגה, הרד"ק משום שבני האדם חגים בריקודיהם בחגים, לענדו"ה בגלל אופים הבסיסי של החגים שהם מעגל השנה.

[2] הובא ברמ"א על השו"ע שאין אומרים שמיני חג עצרת שלא נזכר שהוא חג אך להלכה המ"ב כותב שם שהאחרונים השיגו עליו בזה ואין לנטות מדברי המחבר.

מהלך חגי תשרי - בניית הזוגיות העליונה

כהמשך לשאלה שנשאלה במאמר 'למה לי סוכות עכשיו', אנו מוכרחים לתת את דעתנו על התהליך שאנו עוברים בחגי תשרי. במאמר הזה הדברים מובאים כסקירה כללית. כדרכה של סקירה, הפרטים בה אינם מובלטים, וודאי שיש לדבר על כל חג בנפרד, אך עדיין יש ערך רב לפרספקטיבה הכללית.

בעצם, האריז"ל אמר כבר הכל ובמילים קצרות - שמאלו תחת לראשי - זה ראש השנה ויום הכיפורים. וימינו תחבקני - זה סוכות.

בשורות הבאות ננסה להבהיר קצת את דבריו הנשגבים.
האר"י הקדוש בחר בפסוק משיר השירים להמחשת הרעיון של חגי תשרי. שיר השירים הוא שיר האהבה שבין הדוד לרעיה בין כנסת ישראל לקב"ה. במבט ראשון נראה קצת צורם להמשיל את האהבה של הקב"ה וישראל לאהבה זוגית של איש ואשה. אך כבר בספר איוב למדנו כי 'מבשרי אחזה אלוק' והבנו שהעולם כולו הוא משל לעולמות הרוחניים. ממילא דבר נשגב ומדהים כמו אהבת איש לאשתו, דבר שהוא המקיים את העולם כפשוטו, מוכרח לטמון בחובו סוד גדול.

הימים הראשונים של חודש תשרי נקראים ימים נוראים. שלא כבמשמעות המקובלת כיום למילה נורא [משהו שמקביל למרושע או מגעיל] המילה נורא בלשון הקודש היא מלשון יראה. הימים האלו הם ימים של יראה.  כיום, אנו נוטים לזלזל קצת במושג יראה. באמת ניתן לומר שההנהגה האלוקית כיום עם ישראל היא הנהגה של אהבה. אך חשוב מאוד לדעת שעל החלק העיקרי של היראה אין שום אפשרות לוותר. יראה היא ההקדמה ההכרחית לאהבה הנכספת. שימו לב למבנה המילים בלשון הקודש - יראה גם מסתיימת איפה שהאהבה מתחילה – יראהבה, אך היראה היא גם הקדמה הכרחית אליה.

האהבה לבדה[1] עלולה להיות אהבה של האדם אל עצמו. אל הסטטוס החברתי שזוגיות מסוימת מקנה לו או אפילו אל ההנאה שמימוש התאווה מספק. אהבה כזו איננה אהבה אמתית שכן אין בה מקום לאחר כלל אלא כאובייקט. זהו אחד ההסברים לכך שהתרבות כיום שלא מפסיקה לדבר ולשיר על אהבה מובילה באחוזי גרושין [שליש מכלל הזוגות הנישאים מתגרשים!] הסיבה לכך היא שתרבות שנעדרת כבוד ונתינת מקום אמיתי לאחר היא גם נעדרת אהבת אמת.
לכן היראה חייבת להיות ההקדמה של האהבה. היראה מפנה מקום, מכבדת[2] את האחר. גם בזוגיות היראה, ההערכה והכבוד לאישיותו של האחר הן תנאי בסיסי לצמיחה של אהבה אמיתית בעתיד.

בראש השנה אנו מתפנים לתת מקום לקב"ה בעולמנו – מלוך על כל העולם בכבודך. הקב"ה אתה המלך. הלך הקדוש וממילא גם המלך המשפט. אין זה הזמן ל'אבינו' אלא בעיקר ל'מלכנו'. יחס של יראה, מציאות שונה ממני שתופסת את מרכז הבמה.
יתרה מזאת, בראש השנה מתגלה שהזהות שלי נגזרת מהיחס לקב"ה – לאחר שאנו מדברים על מלכותו של הקב"ה, אנו חוזרים לדבר על עצמנו – תן כבוד לעמך תהילה ליראיך וכו'. או כמאמרו המתומצת של הפייט 'במלכותו אני אמלוך[3]'. יש בחינה בה רק כאשר אתה אוזר אומץ להוציא את עצמך מהמרכז רק אז אתה באמת מתחיל להכיר ולכבד את עצמך. בבחינת מאמר הגמרא ביבמות כל השרוי בלא אישה אינו קרוי אדם. העולם מתחיל להיוולד בגניזו (בכסה ליום חגנו - בחינת הלבנה שם אבל לא רואים אותה), הוא עדיין לא נראה בגלל היראה שמאיינת אותו, אבל הוא כבר מציאות נפרדת. יש אני שיהפוך לאין, יש אני שימליך את ה'. ממש כמו בהריון - היום הרת עולם.

לימדנו הרמב"ם שקול השופר אמור לעורר אותנו לתשובה, לימדנו האריז"ל שקול השופר מעורר גילויי אלוקות גבוהים בעולמות ובקרבנו. בראש השנה ערך הקב"ה את הנסירה של אדם וחוה. בנסירה הייתה תרדמה (דורמיטא) שממנה אדם וחוה חייבים להתעורר. אדם וחוה מקבילים לגילויי אלוקות והנהגה של הקב"ה בעולמו, הנהגה זכרית (קוב"ה, ז"א, חמה) והנהגה נקבית (שכינתיה, נוק', לבנה). השופר משחרר את הכל מחבלי השינה הכובלים שלהם ומוציא אותנו לחירות.
עד עכשיו דברנו על השופר של ראש השנה מצד מאה הקולות שבו. אך בכתבי האריז"ל מודגש גם עניין ההבלים היוצאים מן הבעל תוקע [3*] השופר בו אנו תוקעים הוא ביטוי לשופר עליון, מעין הבעה של קול קדם נבואי [כדוג' השופר שקודם מתן תורה]. שופר נקרא בפיוט שאומרים קודם תקיעת שופר 'קול משמיים' ואכן השופר קשור לענני הכבוד - אתה נגלית בענן כבודך מתחיל את ברכת השופרות במוסף.   

התוצאה של יחס של כבוד לרבונו של עולם היא חרטה ובקשת מחילה על כל הפעמים בהם לא התייחסתי לקב"ה כראוי. כאן אנו נפגשים עם עשרת ימי תשובה. בימים אלו אנו עוברים בחשבון נפש מדוקדק על כל מעשה קטון כגדול ומתקנים בכך את היחס שלנו לרבונו של עולם על כל פרטיו. בעומק אנו משחררים את כל פרטי נשמותינו והופכים להיות תינוק עם אברים. בעומק עומקים אנו בונים את עצמנו כהכנה למפגש זוגי.

לאחר מכן מגיעה השלב הבא ביחסים, יום הכיפורים.  ביוהכ"פ אנו מקבלים מעין אהבה אימהית שמיימית שמביאה איתה סליחה על כל עוונותינו. אך באהבה הזו כבר טמון הזרע הבא – ההתייחסות הזוגית של הדוד והרעיה. לכן הכרובים תופסים מקום מרכזי בעבודת היום הקדוש.

בתוך קודש הקדשים ניצבים הכרובים. הכרובים הם למעשה זוג דמויות של נער ונערה שעומדים זה כנגד זו. הדמויות עשויות זהב ו'יוצאות' מתוך הכפורת [המכסה של ארון הברית]. 

שיא עבודת יוהכ"פ היה בכניסתו של האיש הקדוש בעולם למקום הקדוש בעולם בזמן הקדוש בעולם. שם במעמד הנשגב הזה אשר אפילו מלאכים אינם יכולים לעמוד בו נאמר הפסוק: כי בענן אראה על הכפורת. הכהן הגדול מקטיר קטורת בתוך קודש הקדשים, מהקטורת מתהווה ענן, ומעל הכפורת מבין הכרובים מתגלה השכינה. בין אותם בני זוג הרומזים לזוגיות העליונה – דווקא במרחב הזוגי שביניהם שם מופיעה השכינה. 

האמת היא שזה כנראה המקור להבנת העומק של דברי גמרא הידועים במסכת סוטה.

איש ואשה זכו - שכינה ביניהם, לא זכו - אש אוכלתן.

הרמז בלשון הקודש ידוע – אם האיש והאשה מזככים את עצמם מהאגואיזם ומפנים מקום אחד לשני אזי מה שנשאר הם אותיות שם ה' מהאיש י' ומהאשה ה'. אך אם הם מלאים בעצמם, וכל אחד מתגדר לעצמו אזי אותיות השכינה פורחות מהם ומה שנשאר הוא – אש ואש...
אך המקור הוא ככל הנראה מכאן, מהכרובים. אם זכו ישראל – שכינה בין הכרובים וכמאמר הכתוב למשה רבינו אבי הנביאים 'ונועדתי לך שם מבין שני הכרובים'. ואם לא זכו ח"ו אזי ,כדברי הזוהר, קושרים שלשלת של ברזל לרגלי כהן גדול שמא ישרף באש בכניסתו לקודש הקדשים ויצטרכו לגרור אותו משם...

יום הכיפורים הוא בבחינת הפגישה הראשונה של אדם וחוה. לאחר שהתעוררו ומצאו את עצמם כבר לא קשורים זה לזה בקשר של הכרח אחור באחור, הם נפגשים פנים אל פנים.  במקרה שהצליחו ישראל בעבודת יום הכיפורים, האהבה העצומה הזו שבין הדוד לרעיה של 'כרובים מעורים זה בזה' מביאה שמחה עצומה של שידוכים גם כאן לארץ. חז"ל מספרים לנו שביוהכ"פ אחר הצהריים היו בנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים והיו בחורי ישראל הולכים ומשתדכים עימן (סוף תענית).

אך הזוגיות איננה דבר ערטילאי, הזוג לא רק מתארס בקידושין רוחניים, אלא גם נישא בתהליך של נישואין בחופה ובחיים יחד [4]. כאן אנו פוגשים את חג הסוכות. בט"ו לחודש עם מילואה של הלבנה ישנה מעין פגישה עליונה בין המאורות. בחינות הלבנה והחמה מאירות במילואן וקוב"ה וכנס"י 'מתחתנים' זה עם זו [4*]. אותו ענן של קטורת שהיה בבית קודשי הקדשים מתפשט והולך לכל בתי ישראל והופך להיות סוכת ענני כבוד. מעניין לציין כי הכרובים הם אחד המקומות בהם נאמר השורש סכך. 'סוככים על הארון בכנפיהם' - והגמ' אף לומדת את גובה הסוכה המינימלי [י' טפחים] מהחלל שבין כנפי הכרובים לארון. הוי אומר בסוכה אנו בעצם בין שני הכרובים.
כל סוכה היא מעין חופה בין עם ישראל לרבונו של עולם ולכן הסוכה מעיקרה איננה מקום פרטי[5] – אדרבה, הגמ' דורשת 'כל האזרח בישראל ישבו בסוכות' – מלמד שראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת[6]. ולעת"ל אכן נשב כולנו בסוכת עורו של לוויתן. הסוכה היא סוכת השלום, סוכת היסוד של הבית והזוגיות. יש בסוכה מעין 'מכניסה לביתו' של הדוד כלפי הרעיה שכן הפסוק 'הביאני המלך חדריו' נדרש על חג הסוכות.
כך גם יובן מה שחג הסוכות נחגג שבעה ימים, מעין שבעת ימי משתה של החתן והכלה העליונים, מה שאנו קוראים כיום 'שבע ברכות'. ומה עם האושפיזין הקדושים? אולי הם שבעה שושבינים שמביאים איתם מתנות יקרות[7] ואולי הם גם משמשים כפנים חדשות[8]...

הסוכה עצמה מבטאת את היחוד והקשר הפיזי הזה היטב. האדם שרוי במרחב האלוקי בכל גופו[8*]. בסוכה שרוי סוד הדעת. "למען ידעו דורותיכם", בפנימיות מבואר שזוהי המילה בה בוחרת התורה כדי לדבר על הזיווג והיחוד, "והאדם ידע את חוה אשתו" (אגרת הקודש לרמב"ן). אך הדעת והחיבור נוגעים לא רק למרחב החיים היסודי (ברית המעור) כי אם גם למרחב התקשורתי (ברית הלשון).

הענן שיצא מבין הכרובים אותו ענן שבו דיבר ה' עם משה, שהוא אותו ענן שנזכר גם בברכת שופרות בראש השנה – 'אתה נגלית בענן כבודך'. הענן הזה מופיע הפעם כענני כבוד, כסוכה שבה הכל סוכין ברוח הקודש ומלשון 'ושכותי כפי עליך עד עוברי'[9]. התקשורת הזוגית מתחדשת. בחג סוכות יש פוטנציאל גדול לנבואה – ולכן נקראה שמחת בית השואבה ששואבין ממנה רוח הקודש ויונה בן אמיתי מעולי הרגלים היה.גם בימי שלמה המלך חנוכת בית המקדש וחגיגת השראת השכינה בעולם הייתה בימים אלו.

פלא גדול נמצא שלאחר התשובה של נינוה ושל יונה, גם יונה הולך ובונה לו סוכה. ואפילו במשנה ביומא אנו מוצאים סוכות בדרך לכפרה על כלל ישראל (סוכות האיש העיתי). אך יתרה מזו מצינו בקשר שבין השופר של ראש השנה לסוכה - התקיעות והתרועות מלוות אותנו גם בסוכות דרך התקיעות של שמחת שאיבת המים כמובא במשנה בסוכה. תרועות היראה המאיימות ומשברות הלב [תרועה לשון רעוע ושבר] הופכות לתקיעות ותרועות של אהבה [תרועה לשון רעות].

מאה הקולות הופכות להיות הסכך בו אנו סוכין שהרי סכ"ך גימ' מאה. וכך הבלי השופר בר"ה, הופכים לענן קטורת ביוהכ"פ, ענן שהלך והתפרט לשבעת ענני הכבוד בחג סוכות.

אמנם, השיא של כל התהליך הזה הוא בשמיני עצרת שם הקשר בין ישראל לקב"ה עולה דרגה לייחוד עליון ביותר אך כבר הארכנו מספיק, ואם יזכנו ה' נכתוב על בחינה זו בהמשך.

---

[1] יש לשים לב כי גם יראה לבדה היא דבר מכוער שעלול לסובב את האדם סביב עצמו – הפחד שמא יקרה לי, למשפחתי או לרכושי משהו (ועיין בתומר דבורה בעניין המלכות). משל נפלא שממשיל הזוהר הקדוש ליראה ולאהבה הוא לשתי כנפי ציפור. ברור שאם אין איזון בריא ותיאום בין הכנפיים, הציפור לא תתרומם מעלה כי אם תסתובב סביב עצמה.

[2] בלשון הקודש ישנו ביטוי - 'מכבדין את הבית' והכוונה שמפנים אותו מפסולת [כמו לטאטא]. המילה כבוד מצביעה על כך שאדם מנקה קצת מעצמו על מנת לנות מקום לאחר בעולמו.
[3*] ובאמת לפי ההלכה כל הקולות כשרים בשופר וממילא נראה כי אכן ההבל הוא העיקר ובתנאי שמשמיע קול.

[3] תקיעתא דאנסיכה בפיוטי אחינו האשכנזים. 

[4] באופן עקרוני הקידושין והנישואין הם שני תהליכים. הקידושין הם נתינת הטבעת ולאחריהם האשה נחשבת אשת איש אך עדיין בני הזוג אינם מותרים זה לזה במגע. הנישואין הם המימוש של הקידושין [או במילים אחרות הארוסין] והם נעשים באופן של 'מכניסה לביתו' או כמו שנהוג כיום בחופה ושבע ברכות. בעבר היה פרק זמן משמעותי בין שני התהליכים אך כיום נהגו להסמיך אותם מתחת לחופה וליצור ביניהם הפסק מלאכותי בקריאת הכתובה.

[4*] ואכן לעתיד לבוא כפי הרצון המקורי בבריאה, בחינת הלבנה תושלם ותהיה כבחינת החמה - שיוויון, לא עוד בעלי כי אם אישי. ומצד שני תהיה בחינת החמה שבעתיים לעניינים מסוימים - "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתיים כאור שבעת הימים". בע"ז ג נאמר שהבירור בין ישראל לגויים תהיה בבחינה הזו של חמה חזקה מאוד - מקדיר עליהם חמה. 

[5] אולי כך יוסבר גם מה שהאריכו לבאר עוצם איסור לשון הרע בסוכה. לשון הרע מבטא את הנפרדות והפרטיות של כל יחיד בישראל. וכמו שביטא זאת הגר"א בחריפותו: המילה סוכה מורכבת מאותיות מכל ארבע מוצאות הפה. סמך מהשיניים [אותיות זסש"ץ], ואו מהשפתיים [אותיות בומ"ף], כף מין החך [אותיות גיכ"ק] והא מן הגרון [אותיות אהחר"ע]. ורק ממוצא הלשון [אותיות דטלנ"ת] אין 'נציגות' במילה סוכה. ללמדך שאין מקום ללשון בסוכה.

[6] מעניין לציין שחתן וכלה בשבעת ימי המשתה שלהם פטורים מסוכה, אולי זה מפני שהם עכשיו בתהליך מאוד פרטי משלהם שמצריך צניעות גדולה ואולי להיפך - זה מפני שמבחינה מסוימת הם מבטאים את אותה הקדושה בחופה הפרטית שלהם. בספר מועד לכל חי כתב שהאידנא נהגו לעשות סעודות שבע ברכות בסוכות ולארגן סוכות גדולות שיכילו את כל הקרואים.

[7] כבסיפורו של רבי נחמן שבעה קבצנים (סעבען בעטלערס) ועיין שם היטב בקשר שבין החופה לסוכה בבור שמעליו ענפים וכו'.

[8] על פי ההלכה סעודות שבע ברכות זוקקות פנים חדשות על מנת לברך את כל שבע הברכות. פנים חדשות הם אנשים שלא היו בשבע ברכות הקודמים.

[8*] ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון - שנתי המצוות אליהן נכנסים עם כל הגוף סוכה וישוב הארץ. ואף בדרך הרמז סוכה גימ' צ"א שילוב הוי"ה (ז"א) ואדנו"ת (נוק').

[9] בשל"ה וכן איתא בגר"א ובספר החקירה לאדמו"ר הצ"צ..

למה לי סוכות עכשיו?

שאלות רבות איננו שואלים פשוט מפני שכבר התרגלנו.
מאז שהיינו בגן הילדים הורגלנו לשיר שירי ראש השנה בסמיכות לשירי חג סוכות. לאחר מכן באזור בית הספר, הורגלנו גם למושג 'אחרי החגים', מושג שמתאר את ראש השנה, כיפור וסוכות כמקשה אחת.
ההרגלים הללו גורמים לנו להתעלם משאלה שאמורה הייתה להזדקר לעינינו בקלות – מה הקשר בין ימי הדין של תשרי לימי השמחה של חג הסוכות.

בתורה מתואר חג סוכות כחג האסיף. חלק ממערכת של שלושת הרגלים שהם חגים חקלאיים שקשורים לעונות השנה. חג הפסח וחג שבועות קשורים לקציר התבואה ואילו חג סוכות לאסיף הפירות. כחג האסיף, מצוות הסוכה וארבעת המינים מקבלות משמעות פשוטה וטבעית. לאחר שבצרת את הכרם ואספת את הענבים, מסקת את עצי הזית והענפים נשארו ערומים באה התורה ואומרת – צא אל השדה, בנה לך סוכה שהסכך שלה עשוי מאותם ענפים – 'מפסולת גורנך ויקבך', ובה תשב, תשמח ותודה לאלוקיך על כל האסיף החדש והיופי הנהדר של ארץ ישראל. בנוסף, קח לך גם ארבעה מהמינים הכי מהודרים בטבע ותרקוד איתם מין שיר – ריקוד של שמחה והודיה לה' על כל שפע הטוב שבטבע.

כמובן שכל רגל ורגל קשור גם למאורעות המיוחדים שקרו לעם ישראל בראשית הולדתו ביציאת מצרים. זהו אספקט נוסף של שלושת הרגלים - מערכת זכירת יציאת מצרים. חג הפסח לעצם היציאה ממצרים, חג שבועות למתן תורה, ואילו חג סוכות זכר לענני הכבוד ולסוכות בהן הושיב הקב"ה את ישראל בצאתם ממצרים. כאן הסוכה תופיע כמעין זיכרון רב חושי לשמירתו של הקב"ה על עמו. לאמור – כשה' איתך, גם במקום המסוכן ביותר - מדבר צחיח שהוא גם מקום נחש ועקרב, תוכל לשבת עם דפנות עראי וסכך לראשך ולהרגיש הכי בטוח. אנחנו צאן מרעיתו של הקב"ה, ומעין מה שכתוב ביעקב 'למקנהו עשה סוכות' מתקיים בנו. 

אלא שבחודש תשרי יש מהלך נוסף של חגים. חגים אלו לא קשורים במובהק ליציאת מצרים ואין להם שום שייכות לנושאים חקלאיים. ראש השנה ויום הכיפורים שייכים למהלך אחר, מהלך של דין, תשובה וכפרה.

אלא שפתאום באמצע חודש תשרי, בסמיכות ליום כיפור אנו פוגשים בחג סוכות. מדוע? מאוד לא מסתבר לומר שסוכות נפל 'במקרה' לאותו חודש, ולכן אנחנו מוכרחים לשאול את עצמנו – מה הקשר של חג הסוכות לשאר חגי תשרי.

לשאלה זו תשובות רבות אך אנו נעסוק רק באחת מהן. האר"י הקדוש היה דורש את הפסוק שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני – שמאלו תחת לראשי אלו ימי הדין של ראש השנה עשי"ת ויוהכ"פ, וימינו תחבקני – זו מצוות סוכה. האריז"ל ממשיל את מהלך חגי תשרי למעין חיבוק אלוקי גדול אחד של הקב"ה את כנסת ישראל. אם כן, מהלך חגי תשרי הוא המהלך שבו אנו זוכים לעמוד לפני ה' באהבה. אלא שעל מנת שנוכל להגיע לאהבה אמיתית עלינו להקדים לה יראה.

גם בזוגיות כולנו יודעים שאהבה שלא מבוססת על כבוד והערכה לא תוכל להתקיים. ההערכה היא הבסיס לאהבה אמיתית, אם האוהב לא רוצה ליפול לאהבה עצמית מנצלת או מנוצלת על כל אחד מן הצדדים לכבד את המקום של השני, לתת לו מקום כישות נפרדת ולא כאובייקט ורק לאחר מכן להגיע לאהבת אמת והתחברות.  כך, בימי הדין אנו עומדים בכובד ראש ומתייחסים ברצינות ליחסים שבינינו לבין הקב"ה. אין כאן משהו צדדי בחיינו אלא שורשי ואמיתי. מתוך כך אנו ממשיכים לחיבוק האלוקי של הסוכה – הביאני המלך חדריו. גרים יחד עם הקב"ה כביכול. הסוכה היא בית שבו ישראל וה' יכולים לחיות יחד. ואין שמחה גדולה מזו של אוהבים שסוף סוף מתחברים.