יחס לאחים שאינם שומרים תו''מ (חילונים ודתלשים) דף מקורות

 יחס לאחים שאינם שומרים תו"מ

רמב"ם הלכות אבל, א, י 
כל הפורשין מדרכי ציבור, והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צווארן ואינן נכללין בכלל ישראל בעשיית המצוות וכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הן כבני חורין לעצמן כשאר האומות, וכן המינים והמשומדים והמוסרין – כל אלו אין מתאבלין עליהן אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שאבדו שונאיו של הקדוש ברוך הוא, ועליהם הכתוב אומר: "הלוא משנאיך ה' אשנא".

רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש יג, יד
ה"שונא" שנאמר בתורה הוא מישראל, לא מאומות העולם. והיאך יהיה לישראל שונא מישראל, והכתוב אומר "לא תשנא את אחיך בלבבך"? אמרו חכמים, כגון שראהו לבדו שעבר עבירה, והתרה בו ולא חזר – הרי זה מצווה לשונאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו. ואף על פי שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו, ולא יניחנו נוטה למות, שמא ישתהה בשביל ממונו ויבוא לידי סכנה. והתורה הקפידה על נפשות ישראל, בין רשעים בין צדיקים, מאחר שהם נלווים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת. שנאמר: "אמור אליהם חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה".

תניא לב
...וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת].

רמב"ם הלכות ממרים ג, ג
במה דברים אמורים? באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו, וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס, וכן כל התועים אחריו. אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגידלו אותם על דעתם הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם […] לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה.

חזון אי"ש הל' שחיטה ב, טז
ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדת בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם, שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורענויות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם. אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה, שיהא בעיניהם כמעשה השחתה ואלימות ח"ו, וכיון שכל עצמנו לתקן אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת.

איגרות הראיה א, קלח
כן, ידידי, הנני מבין הרבה את דאבון לבבו. אבל אם יחשוב כבוד תורתו כרוב המון הלומדים, שראוי בזמן הזה לעזוב להפקר אותם הבנים אשר סרו מדרכי התורה והאמונה על ידי זרם הזמן הסוער, הנני אומר בפה מלא שלא זו הדרך אשר ד' חפץ בה. כשם שכתבו תוספות סנהדרין כו ע"ב ד"ה החשוד, דיש סברא לומר דלא יפסל חשוד על העריות לעדות משום דחשיב כמו אונס, משום דיצרו תוקפו, וכהאי גונא שכתבו כן תוספות גיטין מא ע"ב ד"ה כופין, שכיון שהשפחה משדלתם לזנות חשיבי כאנוסים, כי יש "שפחה בישא" של זרם הזמן, שנתנו לה מן השמים שליטה טרם שתכל לגמרי ותנדף כעשן, שהיא משדלת בכל כשפיה הרבים את בנינו הצעירים לזנות אחריה. הם אנוסים גמורים וחלילה לנו לדון אונס כרצון.

מרגניתא טבא לח"ח (נדפס בסוף ספר אהבת חסד)
יז. להשתדל בטובת חברו, ולרדוף אחר השלום, ולהזהר מלאו ד"לא תשנא" (ויקרא יט, יז), ואף ברשע גמור אסור לדעת מהר"מ מלובלין (שו"ת "מנהיר עיני חכמים", סימן יג) לשנאתו כל זמן שלא הוכיחו, ואין בדור הזה מי שיודע להוכיח, שמא אם היה לו מוכיח היה מקבל וטבעו הרע גרם לו, כמו שאמרו (אבות ב, ד) "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". וכל שכן שאסור לקלקלו [לקללו], רק לבקש רחמים עליו, שיעזרהו ה' על תשובה שלמה. ולא יכנה שם לחברו, ולא לקראהו בכנוי שכנוהו אחרים.

יג. להוכיח במי שמקבל תוכחה או ספק מקבל או אפילו ודאי אינו מקבל בדאורייתא המפורש בתורה, ויזהר מאד בזה כי גדול עונש המונע תוכחה . ויבקש מקודם מהשם יתברך עזר על זה, שיתקבלו דבריו שיהיה באופן היאות.

אורות ישראל פרק ה
א. אהבת ישראל והעבודה של הסניגוריא על הכלל ועל הפרטים איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצע גדול בתורה, וחכמה עמוקה ורחבה, רבת הענפים, שכולם צומחים ויונקים מלשד טל אור תורת חסד.

ד. כל מה שבא בדברי תורה שבכתב ושבע״פ, שיוכל לרפות קצת את האהבה של ישראל, אפילו ביחש לרשעים היותר מוחלטים, הם נסיונות ובירורים לאדם איך שיעלה על מדרגה עליונה של אהבת השי״ת. עד שימצא לו דרך בין הסתירות כולן, ואהבת ישראל ואהבת הבריות תשאר בלבבו חיה וקימת בלא שום גרעון ופקפוק בעולם.

להעמקה נוספת – אגרת תקנה, מאמרי הראי"ה על במותינו חללים (עמ' 89)

איך היה מותר להתחבר לתנועה הציונית הרי נאמר 'אל תתחבר לרשע'?

איך היה מותר להתחבר לתנועה הציונית הרי נאמר 'אל תתחבר לרשע'?[1]

נראה כי התשובה לדברים נכונה בכמה מישורים שכל אחד עומד בפני עצמו כל אחת מהטענות מתקשרת בשניה וביחד כמקשה אחת קשה לחלוק עליהן. הסדר הנכון בעיניי הוא כדלקמן.

א. הם לא רשעים. מקורות רבים לכך מכתבי הראי"ה והרצי"ה אספם במאמר לזכותם של ישראל (מאמר ל"א בלנתיבות ישראל ח"א). וב"ה עינינו הרואות שרובם לא בעלי כוונה רעה אלא אדרבה בעלי רצון לתיקון (וכ"כ הראי"ה במקורות רבים והידוע שבהם במאמר הדור).

ב. מי מתיר לך לא לעשות מצוה בגלל שמישהו אחר עושה אותה? אתה עושה כי יש עליך ציווי. אם הבנים שמחה פרק ב, ט עמ' קכג. ואמנם באבות דרבי נתן יש שגרסו[2] שלא להתחבר אפילו לדבר מצוה, אך לפנינו לא להתחבר לתורה או לא לקרבו לתורה (גיר' הגר"א). הגע בעצמך – האם גם לא נקרבם לתורה? הם רשעים במידה הזו? – כך היו אמורים לנהוג אחינו החרדים אם הם היו קוהרנטיים בטענה זו.

ג. יש מצוות שטכנית בלתי אפשרי לקיים אותם לבד[3]. אם הבנים שמחה פרק ג, סז עמ' רצא. ועיין גם ב"ב ד בקשר להתחברותם של חכמים לבניין (שיפוץ נרחב) ביהמ"ק ע"י הורדוס שרצח חכמי ישראל.

---

[1] טענה זו הייתה אחת הטענות המרכזיות שנאמרו על ידי האדמו"ר השישי של חב"ד (הרש"ב) בקונטרס ומעין מבית ה' יצא.

[2] רשב"ץ מגן אבות על אבות א, ז. ועל זה אמרו באבות דרבי נתן אל תהי חבר לרשע אפילו לדבר מצוה (בגירסה שלפנינו ואפילו לתורה). וכן אמרו במכילתא אל יתחבר אדם לרשע אפילו לקרבו לתורה שהרי יונדב כשנתחבר ליהוא פחתו אות אחת משמו וקראו אותו יונדב. ובאבות דר' נתן אמרו כל המודבק לרעים אע"פ שאינו עושה כמעשיהם נוטל עונש כיוצא בהם וכל המודבק לטובים אע"פי שאינו עושה כמעשיהם נוטל שכר כיוצא בהם. והטעם בזה הוא שהתחברותו עם הטובי' או עם הרעים היא מחזקת ידיהם במעשיהם וכאלו כל אשר הם עושים הוא היה עושה. ולזה נאמר ליהושפט בהתחברו עם אחזיהו פרץ ה' מעשיך וכן אמר לו כשהתחבר אל אחאב הרשע לעזור ושונאי ה' תאהב ובזה עליך קצף. ולא מצא הקב"ה דופי ביצחק אבינו שהיה עולה תמימה אלא על שאהב את שנאיו כמו שנזכר במדרש חזית ובילמדנו פרשת קדושים:

[3] ואולי זה קשור גם לכך שיש מצוות כלליות ויש מצוות פרטיות כמו ישוב הארץ מחדש את המצוות עושים יחד עם כולם ובקטורת יש גם רשעים.