לב בוער \ מהו הדבר החשוב ביותר בחינוך הילדים?

 

כולנו שרים בדבקות 'וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים'. אך מהו סוד החינוך? מהו היסוד שרק ממנו אפשר להתחיל ובלעדיו הכל עלול להתמוטט. לדעת הרב[1] יש יסוד אחד כזה, ודומה שאנחנו לא מרבים לדבר עליו ולהדגיש אותו.

"רבי אומר בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים, שנאמר אל תתן את פיך לחמיא את בשרך וגו' למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, איזה הם מעשה ידיו של אדם, הוי אומר בניו ובנותיו של אדם"[2].

יסוד החינוך הטוב הוא לבסס יפה את הרגש הטבעי לטובה, לצדק לקדושה ולמישרים, באופן שכשיגדיל האדם כבר ימצא דרך החיים מוכנת לפניו, ואיננו צריך כ"א להוסיף לקח ושכל טוב, לעלות מעלה מעלה. ע"כ ראשית חטאת החינוך היא אם לא ישכיל האדם את גודל הערך של הרגש הטוב, עד שיחפש בכל דבר למצא רק את הצד המושכל לבדו ע"פ השכל הקר, באין גחלת של חום אש קודש בתוך הלב להרגיש את החיים ואת הנועם שיש באור ד' במדות טובות ובכל קדושתה של תורה ושל עבודת ד' הטהורה והברה. הדרכה כזאת משחתת היא את כל נפש, כי לא בריאה שכלית מופשטת הוא האדם, עד שיספיק השכל הקר והיבש לבדו להשלימו, כ"א הוא מורכב מכחות שכליים וכחות הרגשיים שהם צריכים להיות משולבים יחד לטובה. ע"כ לא תועיל כל השכלה ציורית להשלים את הנפש כראוי, אם לא יחובר עמה המון מעשים טובים להשלמת הרגש ופיתוחו. וכפי הרחבת ההסתעפות המוסרית שבנפש גדולה, שכפי גדולתה כן עצמו רגשותיה, צריך לפי ערכה ריבוי מעשים המישבים את כל המרחב של הרגשות הנעלים לפי רוב פרטיהם. ועם גדול, גוי קדוש, כעם ד' אלה, לפי גדולתה של הנפש הלאומית הכללית המופיעה גם כן בכל יחיד שבישראל, כן עצמו סעיפי הרגשות הצריכים עיבוד. ע"כ רבו המעשים המחוייבים, שכולם עומדים לצרף את הבריות להעמיד את היסוד המוסרי הרחב והגדול לפי ערך המרחב של גדולת הנפש שלהם, "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות" . והנה כמה שהוקרת הרגש הוא ענין מתמיד שפועל תמיד את השפעתו גם על הגדולים, הוא דבר מובן. אמנם לאין קץ ואין תכלית, הוא פועל על החינוך של הקטנים. כל הבנין של הנפש בתחילת גידולה תלוי רק לפי ההצלחה של השרשת הרגשות הטבעיים, שהם נמזגים בעצם הנפש ומעמידים יסוד לכל אושר החיים. עם כיבוד הרגש והידיעה שמתת אלהים הוא כשהוא מתנהל באורח ישר, המתגלה ביותר בשמירת קדושת הנדרים, הבאה מהוקרת כל משאת נפש אשר נשאו רוח ד' בעת הטובה של התעלות הלב, תטיב השפעת החינוך על הקטנים, עד שיגודלו באורח צדקה ויהיו ראויים לפעול טוב וחסד ולהיות מועילים בחברה האנושית, ומביאי ברכה לבית ישראל, ובזה הנם ראויים לחיים. אמנם בעון נדרים, בהתמוטט היסוד של טוב החיים של הרגש הטהור והוקרת קדושתן, מה ישאר עוד לקטנים האמללים לנהלם בדרך האורה להיות פועלי טוב בעולם, בניו ובנותיו של אדם הם צריכים להיות מעשי ידיו, האדם צריך טיפול מעשי, לכונן את מורשי לבבם , את הכנת סעיפי הגיונותיהם הטבעיים. ובמה איפוא יביאם לזה, ע"י הרגשות הקדושים שהם מוכנים להיות נקלטים גם בלבב הבנים הרכים. אבל ביטול זה היסוד, יגרום שהבנים לא יוכלו לקבל את הטוב הראוי לבא בתקופת הקטנות למען הכין בסיס לטובה בעת הגדלות, ובזה הלא יהיו רק משחיתים ומהרסי כל טוב בחיים בחברה ובאומה. וכפי חק ההשגחה שהחלקים היותר גרועים, היותר בלתי מוכשרים להביא תועלת ורק דבר בליעל יצוק בם, שהם נכחדים ומתבערים ע"י המוני הסיבות המוכנות לפורעניות, הנה יהיו הקטנים הללו באשמת העזיבה של האבות מוכנים לשוט שוטף כי יעבור. בעון נדרים בנים מתים. למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך.

הרגשות הטבעיים צריכים להיות מכוונים אל הטוב והישר. זוהי אמנות החינוך – השרשת הרגשות הטבעיים של הטוב. בניין הנפש תלוי בזה.  לאו דווקא בשכל הקר ובהנהגתו נמצא את ההדרכה הנכונה. האדם מורכב מלב וגופניות לא פחות מאשר משכל ורוח לכן עליו להתמלא ברגשות קודש ובמעשים טובים שמבססים אותם ורק לאחר מכן לגשת לעבודה השכלית. הרחבת העבודה המעשית של המצוות בפועל היא המתקנת את רגשות האדם ונוגעת אל ליבו. ובניסוחו של בעל ספר החינוך - אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. על דרך משל אדם שהולך ומתנדב ורואה מצוקה וסבל של האחר ועושה מה שביכולתו כדי להקל על סבלו, מבסס בקרבו את רגש הצדק והאחריות כלפי החלש ממנו, את הכרת הטוב כלפי רבש"ע על מה שיש לו ואת ההבנה כי באחריותו להעניק מהטוב שיש לו לזולתו במידת החסד. השיעור הזה חזק בהרבה מכל שיעור שכלי שישמע על חסד. לאחר שיעורים שכליים השכל מתתקן, אך לאחר עבודה מעשית בשדה המצוות הלב מקבל את ביטויו.

'מכל משמר נצור ליבך כי ממנו תוצאות חיים'[3] אמר החכם באדם. בתחילת ילקוט שמעוני על ספר משלי מספרים לנו חכמים על מחלוקת תנאים מעניינת שאולי שייכת למחלוקת קדומה בין דוד המלך עליו השלום לבנו.

"והחכמה מאין תימצא" - מלמד שהיה שלמה מחפש, היכן החכמה מצויה. רבי אליעזר אומר: בראש, רבי יהושע אומר: בלב... נמצאת אומר, שדוד תפש כדברי רבי אליעזר, ושלמה כדברי רבי יהושע.

איפה עיקר החכמה – בלב או במח? המדרש נוטה לומר שהלב אך ההוכחה מעניינת לא פחות מהתשובה עצמה:

הדא הוא דכתיב (תהלים ד א): "נתת שמחה בלבי", וכתיב (משלי כז יא): "חכם בני ושמח לבי". ומפני מה נתנה חכמה בלב - מפני שכל האיברים תלויים בלב.

החכמה מקושרת לשמחה, אם השמחה בלב מוכרחים לומר שגם החכמה נמצאת שם. 'תורת חכם מקור חיים' וחכם גימטריא חיים[4]. כמו הלב המעניק חיים לגוף כולו כך החכמה אמורה לחיות את בעליה, להוסיף בו אומץ ושמחה. "ולישרי לב שמחה"[5].

ועוד למדנו מן המדרש - מן החכמה שבלב יושפעו כל האברים. הראי"ה מדגיש שהילדים שיחונכו נכון יועילו בדרך זו לא רק בשמירת הטוב בעצמם אלא גם בחברה האנושית ובאומה כולה. אפשר שיש בדבריו אמירה מן הפרט אל הכלל – כשם שהלב מחיה את כל אברי הגוף באדם הפרטי, כך בחברה כולה אם הבנים יהיו מחוברים לחכמת הלב ולאינטואיציה הישרה כל איברי האומה יתברכו.

נראה שהדברים נכונים לא רק לחינוך הילדים בגיל הצעיר. בחור מגיע לישיבה הגבוהה ובעצם עושה דרך שדומה לחזרה בתשובה. הוא בחר להגיע לישיבה כדי לברר את דרכו לאחר שבשנות הישיבה התיכונית חש כי הוא מעביר את הזמן או לומד עבור הוריו וכדי לעבור את מבחני הבגרות. זוהי דרך רוחנית שהוא רק בתחילתה. גם אם ילמד הרבה תורה וישמע שיעורים מרתקים מהבחינה הפילוסופית והשכלית הטהורה זה לא יעשה אותו עובד השם. עליו להשקיע בחוויה, ברגשות הקודש וחום הלב לתורה ולמצוות. לאהוב את רש"י ותוספות עד כדי פציחה בריקוד סוער בשמחת תורה או בשבועות. להנות מנועם השבת בשירת י-ה אכסוף המונית או בפיוטים שמחים על כוס יין מלא כברכת השם. שירת הבקשות בוערת או מעמד 'צמאה' השנתי יכול להיות הדבר שישנה את התמונה מבחינתו. מה שיגרום לו ללמוד עוד שנים רבות תורה ולהיות מורה הוראה בישראל או לקבוע עיתים לתורה בשיעור הדף היומי לשארית חייו.

אמנם כמאמרם הידוע של אדמו"רי חב"ד המח צריך להיות שליט על הלב. השכל צריך לדעת ליטול את המושכות ולנווט את האדם בעיתים שהלב קצת נוטה אם לעקל אם לעקלקלות. אך גם מאמר מוהר"ן עומד ניצב – עיקר האלוקות הוא בלב[6]. ובכתבי אדמו"ר הזקן נמצא פתרון, חיצוניות הלב לעיתים מתבלבלת אך פנימיות הלב לעולם בוערת לה' ולתורתו. את הפנימיות הזאת אנו מבקשים לעורר בעולם החינוך. גם האדמו"ר מפיאסצ'נה הי"ד כתב רבות בעניין הצורך לחנך להיות איש מתרגש- אדם שליבו ער[7]. האדמו"ר אף הוסיף מדיליה עצה מעשית לעשות זאת -

זה יסוד החסידות, שיתפעל ויתלהב, ובדברים נמוכים יתחיל והתרגשויות גופניות יסגל להתעורר בהן לקדשה, ואף אם רק התעוררות גופנית היא, הנפש תעורר לרוח והרוח לנשמה. וזה החלוק בין קטן לגדול, החסיד הגדול אף אם מתחיל להתעורר, להתרגש ולהתפעל מדבר גופני, אף בשעה שעושה פעלות גופניות כשתית היי"ש בין החסידים וכמיני המחשבות לעורר את עצמו כמו שנדבר אם ירצה ה' בפנים הקונטרס, לא ישאר בהתעוררות הגופנית לבד, רק תכף יעורר את הנפש והרוח וכו', עד שגם נשמתו תתעורר ותתגלה בקרבו בכל אחד כפי מצבו, וכפי השעה שעומד בה. 

השיחה על רגשות הלב והחוויה מתקשרת אצלי לשיח נוסף שהעלה הראי"ה על נס – שיח העונג. במאמר העונג והשמחה רואה הראי"ה את העונג כדבר ראשון במעלה ומדבר על האחריות של לומד התורה למצוא את העונג שלו במציאת האות שלו בתורה. בספר אורות[8] מתקדם הראי"ה צעד נוסף וטוען שהיהדות כולה צריכה לעבור לדבר עם העולם בשפה של עונג ואושר במקום בשפת המוסר והחובות.

עד תור הגאולה העתידה השפענו על העולם רק לימודי חובות, מוסר וצדק היוצא מדעת אלהים אמת. וחובות אין העולם חפץ לקבל, ואם הוא מקבל נשאר בלב טינא על המעורר הראשי לידיעת החובה, שאינה נותנת להנפש הברברית להתפשט בכל מאוייה. אבל בבא התור של אור העולם להגלות, יודע לעולם, שדרכי החיים של העונג האמיתי אנחנו משפיעים בעולם, את אושר החיים הנותן לו את ערכו, אשר מבלעדו הוא שלול כל ערך. ועונג ואושר זהו דבר השוה לכל, עכ"פ לחשוק בו, ואת המקור המשפיע אושר ועונג מכבדים ומחבבים, וע"כ "יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים בכנף איש יהודי".

העונג והאושר שייכים לממד חכמת הלב ופחות לממדים השכליים בהם אנו בדרך כלל עוסקים. נמצינו למדים שמה שהתחיל כיסוד החינוך מתגלה במערכה האחרונה כתכלית בפני עצמו. המעבר מעץ הדעת לעץ החיים, מתורת השכל לחכמת הלב הוא חלק מהמעבר מחכמה פלפולית לחכמה שיסודה ברוח הקודש ושייך בעומק למעבר שבין תורת חו"ל לתורת ארץ ישראל.

---

[1] עין אי"ה שבת פק ב פס' ריד.

[2] שבת לא ע"א.

[3] משלי ד, כג.

[4] שם יג, יד והגימטריא בשם משמואל פרשת מצורע.

[5] תהלים צז, יא.

[6] לקוטי מוהר"ן תורה מט.

[7] חובת התלמידים שיח אל המלמדים.

[8] אורות ישראל פרק ה פס' טו וככל הנראה לחיבת הדברים וחשיבותם מופיע שוב באורות הקודש חלק ג עמ' קצב.

חובת התלמידים דף מקורות לשיעור בשלוש נק' - מהות החינוך, התלמיד הוא המחנך של עצמו, להיות איש מתרגש

 

חובת התלמידים / האדמור מפיאסצנה – שיח עם המלמדים
שלמה המלך אמר במשלי (כ"ב, ו'): "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". זה הוא עיקר החנוך שלא בלבד בשעה שהנער נער, ויד אביו עודה תקיפה עליו ישמע לו ויעשה כמצותיו, רק גם כשיגדל והוא ברשותו, אף כי יזקין לא יסור ממנה. כי החנוך לא צווי לבד הוא, שמצוה את בנו או תלמידו עשה כך וכך, גם לא הרגל בלבד הוא, שמרגילו לעשות מעשים טובים, יותר גדול ויותר פועל מן הצווי ומן ההרגל הוא החנוך, ושני אלה הצווי וההרגל רק כלי תשמישו הם, שהמחנך מוכרח להשתמש בהם, לצוותו ולהרגילו, כדי לחנכו בדרך ד'. ...בפרשת לך (י"ד י"ד) מפרש רש"י לנו יותר וזה לשונו: ׳"חניכיו" וכו' – שחנכו למצוות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן "חנוך לנער", "חנוכת המזבח", "חנוכת הבית"׳ עד כאן לשונו. וזה דיוק לשון רש"י ׳התחלת וכו' שהוא עתיד לעמד בה׳, לא על האומנות והמלאכה רק על האדם, על ההכשרה אשר נמצאה בכח בקרב האדם למלאכה זו או זו, ועל הכשרת הבית והכלי לתשמיש זה או זה, נופל לשון חנוך. תיבה לעצמה היא תבת חנוך, ונאמרה על הוצאת ההכשרה אשר באדם או בכלי מן הכח אל הפעל, אם לא נוציאה תשאר בהעלם וצריכים אנו להוציאה ולחנך את האיש הזה שיעשה לבעל מלאכה זו, והבית או הכלי לתשמישם, כל חדר לתשמישו אשר הוא מכשר והכלי לתשמישו אשר הוא מכשר.

וכשנאמרה תבה זו על חנוך הבנים, אז הכונה היא לגדל ולפתח את טבעו והכשרתו של הילד שנמצאה בו במדה קטנה או בכח או בהעלם לבד ולגלותה. וכיון שהאיש הישראלי עוד בילדותו רוח ד' נשמת שדי טמונה וגנוזה בו. צריכים לגדל ולחנך אותו להוציאה לגלותה ולהפריחה והיה ליהודי נאמן עבד ה', בתורתו מעצמו יחפץ, ומדרכו גם כי יזקין לא יסור, והמצוה אף המרגיל אינו בטוח שהבן או התלמיד המצוה והמתרגל יעשה כמצותו, גם כשיגדל ויהיה ברשות עצמו. ועל זה צוה שלמה המלך "חנך לנער" וכו' תחנכו, אל קרבו תחדר, ואת קדשת הישראל אשר בו בהעלם – תגלה, ורק אז גם כי יזקין לא יסור ממנה.  אבל שלמה המלך לא את תכלית החנוך בלבד הודיענו, שתכליתו להביאו אל גם כי יזקין לא יסור ממנה, רק גם את האפן והאמצעי איך לבא אליו באר לנו במלים "חנך לנער על פי דרכו", שזה הוא העקר... המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה למרום וקדוש, וכלו – אף כחי גופו בקדשה יתגדלו ולתורת ד' ישתוקק, מכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו, ולחדר אל תוך קטנותו ונמיכותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה, ולהצמיחה ולגדלה.  וכיון שכן, לא בכל הנערים שוה הוא החנוך, תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו, דעתו, מדותיו וכו', ואותם על המחנך להכיר ולא די לו למחנך אם רק את עצמו ודעתו לבד יכיר, כי אם במתחנך הדבר תלוי, לא בדעתו וכחי עצמו בלבד ישמש ויפעל, יצוה ויורה, רק גם בדעת וכחי התלמיד יאחז, ישמש ויפעל, ולא מה שיצוה ויחנך לזה יצוה ויחנך לתלמיד אחר השונה ממנו בטבע, רצון, מדות וכו'. וזה רמז לנו שלמה המלך "חנך לנער על פי דרכו", על פי דרכו של כל אחד ואחד.

...וכל כמה שיכול האב והמלמד להבין ולהשכיל את הנער בזה בדעת ושכל ואת החובה שהוא נושא על עצמו לגדל ולחנך איש ישראל, עץ בגן ד' בעדן, והוא האב והמלמד הוא רק המורה אשר יורהו, איך יחנך הוא את עצמו ומה דבר ד', כמו מי שבא לשאל שאלה בעניני אסור והתר, שהדין הוא רק המורה אשר יורהו מה כשר וכו', אבל עקר העושה הוא בעל הבית בביתו ורק עליו האחריות שיהיה כשר וישליך את האסור והטרפה. והרבה נרויח, כשנורהו כן, ראשית כאשר יתגדל בדעה זו לא יראה את אביו ומלמדו לעריץ ומושל זר שרוצה למשול עליו, כי החוב הוא על עצמו והוא בעצמו באנוכיות שלו ובישותו שהקדים להתגדל בו, מושל ומחנך את עצמו, ולאביו ומלמדו צריך הוא עוד להכיר טוב על אשר עוזרים הם לו ומקלים לו את עבודתו...

אבל בדברים אלו בלבד לא יצאנו עוד ידי חובתנו, כי אף אם נחדר אל עצמות ישיות שכל הנער על ידי שנשכילהו, עד שבדעתו יבין כי האחריות על עצמו, ובדעת עצמו ירצה להתחזק ולעבד עבודת הקדש, מכל מקום הלא אמרנו שלא בלבד שכלו רק גם ישיות הרגשותיו, התפעלותיו, אף התלהבותיו, מתקדמות לצאת קדם זמנן להיות לאיש עצמאי, להתרגש ולהתלהב מיפי המדמה של שטותי העולם, כבתי הטרטיראות וכן ממיני הוללות והפקרות העולם, ואם לא נקדם אנו לעורר את נפשו שתתרגש מכל מצוה ותתפעל מן התורה ואור ד', לא נפעל מאומה חס ושלום, כי אף אם בשכלו יבין שהחוב עליו לחנך את עצמו, מכל מקום הרגשותיו ותשוקותיו יסירוהו מן הדרך הטוב אל הדרך שאף בעצמו מבין שרע הוא, כי האם אין רוב הפושעים מבינים בעצמם בתחלתם את מעשיהם שרעים הם, מכל מקום הרגשת תאותיהם מתגברת על דעתם להפילם לבאר שחת. וזהו העקר בתורת החסידות שלא יסתפק האיש בשכלו לבד אשר קובע בעבודה, כי ההתקשרות אשר בשכל לבד אינה קשר של קימא, יכול הוא לשעבדו ולדעת ברור בשכלו שרק את ד' צריך הוא לעבד בכל פרטי מחשבה דבור ומעשה שלו, ומכל מקום לבו וכל גופו רחוקים, את כל נפשו וחיות גופו צריך הוא לקשר, צריך לחדר אל נפשו להעלותה ולעוררה שתתלהב בכל מצוה בתורה ובתפלה, תתענג בענג רוחני ותשמח בה, וכשמקשר גם את נפשו אף חיות גופו אז חוץ מזה שהמצות והעבודה שעושה, יותר עילאות הן ויותר קדושות, עוד זאת, בטוח הוא יותר שיוכל לעמד נגד יצרו ולא יקרע מן מקור החיים וישלך כל כך מהרה אל הבאר שחת על ידי פתוי יצרו.

והנה לעולם צריכים היינו להמתין עם עבודה זו של התרגשות והתלהבות אצל הנער עד אשר יגדל, כי קשה שיתלהב הנער התלהבות אמתית של החסידות, ובכלל בכל מקום שכתבה התורה חקים ומשפטים, מקדמת את החקים למשפטים, כי המשפטים הם בטעם, לא טעם של שכל בלבד רק גם טעם של ידיעה, כי האם מפני שאין שכל לבן, למה רוצה הוא לנשק את אביו בשפתיו, בשביל זה אין הנשיקה ברורה וידועה לו, אדרבה זאת היא עקר הידיעה, לבו משתוקק לנשק את אביו, וזאת היא בטוחה מכל השכליות שבעולם. האיש הישראלי בכל מצוה בין בשכל ובין בלא שכל, אם לבו משתוקק מתלהב מתקשר ומאמין באמונה בטוחה וחזקה, משפט היא אצלו ודאית וברורה לו, והדבר שאינו מתרגש בה מאומה לא בשכל ולא בלב חקה היא. ומתחלה צריך האיש ישראל להרבות במצות, להשתקע בתורה ועבודה ולהתמסר בדעתו מחשבתו וכל נפשו לד' ואז ככל אשר משתקע יותר בעבודה וקדשה, מרגיש בשעות הטובות איך נפשו יוצאת ומתקרבת לקדשה והאור העליון, נשמתו מתדבקת בנשמת שדי והוא ואף גופו בתוכו, מתלהב ומתירא, שמח משתוקק ומתמוגג. מתחלה חקים לעשות אף בלא טעם ובלא הרגשה ואחר כך משפטים בטעם והתלהבות, והנער עליו לעסק עוד בחקים, להשתקע בהם בלא הרגשה והתלהבות.

אבל מה נעשה עם דורנו שעצמותו והרגשותיו מתקדמות להתגדל ולהתלקד, והיה אם לא נחיש אנו לאחז בהתלהבותו לשעבדה ולהפעילה בהתפעלות של קדשה, תתרגש ותתפעל בהתלהבות של שטות ויפי המגנה של העולם, להתפלאות מדרכיהם ולחמד את תעלוליהם המכערים, לנער בן דורנו שהרגשותיו והתפלאותיו כבר נתבגרו ונתבלטו, קשה כבר לקשר בחקים בלא הרגשות, אף בדברי שכל בלבד אם רק שכל יבש הוא, מכרחים לחדר אל נפשו לעוררה ולהלהיבה, שתרגיש מעט על כל פנים מנעם הארה דהארה מן זיהרא עילאה, תשתוקק ותתקשר. לכן אם רוצים לקשר את הילד ולחנכו ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה", ולא מפני שמצוים אותו בלבד יעשה רק מפני שנפשו תדחהו לעשות, אז אסור לנו להמתין רק צריכים לחנכו בדרכי החסידות האמתית עוד מקטנותו, "חנך לנער על פי דרכו" והדרך שצריך הנער של דורנו היא החסידות האמתית הלבבית והנפשית, ואף אם אין זאת עוד התלהבות החסידות האמתית מכל מקום בקצה המטה נוגע ומתקשר הוא, וככל אשר יגדל ויעבד, יעלה ויזכה להיות חסיד אמתי. כלומר, איתא בפרדס (שער י', פ"א) איך הגונים ומראות הגופניות פועלות במרום, כשבא לפעל בחסד יתלבש לבנים, בגבורה בבגדים אדמים וכו', ואומר בקדשו (חוץ מן הסודות אשר בדבר), כי אם יביט האדם בעיניו במרוצת המים הרבים יתעורר בו לחה הלבנה וכו', וכן הענין בזה כאשר ישוטט המעין בשכלו ימצא אל הענין הזה עשר ידות, כי מהגונים הנראים בעינים או המצטירים בשכל, בגופני, יתפעל הרוחני, והנפש תתעורר לרוח והרוח לנשמה, והנשמה ממציאות למציאות עד שתתעלה אל מקום יניקתה ותתעורר לפי מציאות ציורה וכו', עד כאן לשונו הקדוש. זה יסוד החסידות, שיתפעל ויתלהב, ובדברים נמוכים יתחיל והתרגשויות גופניות יסגל להתעורר בהן לקדשה, ואף אם רק התעוררות גופנית היא, הנפש תעורר לרוח והרוח לנשמה. וזה החלוק בין קטן לגדול, החסיד הגדול אף אם מתחיל להתעורר, להתרגש ולהתפעל מדבר גופני, אף בשעה שעושה פעלות גופניות כשתית היי"ש בין החסידים וכמיני המחשבות לעורר את עצמו כמו שנדבר אם ירצה ה' בפנים הקונטרס, לא ישאר בהתעוררות הגופנית לבד, רק תכף יעורר את הנפש והרוח וכו', עד שגם נשמתו תתעורר ותתגלה בקרבו בכל אחד כפי מצבו, וכפי השעה שעומד בה.  גם את המנורה הדליקו בדבר זר, אבל לא עזב הכהן את המנורה עד שתהא שלהבת עולה גם מאליה, והקטן יכול להשאר בהתעוררות והתרגשות גופנית, אבל גם בה מין זהרה וקו הארה דקה מן הדקה מן הנפש מרחוק עליה יזרח וגם זאת טובה היא, כי גם בה מתקשר גופו ונפשו הקטנים, והנער שמתרגש בליל פסח מנקיון החדר, מן רבי הנרות, ומן השלחן המסדר יפה, גם כן טוב הוא, כי גופו מתרגש מזה ונפשו פנימה מבצבצת ומתרגשת באמירת ההגדה לאמרה מעט בהתלהבות לד' אף שאינו יודע מה זה ועל מה זה. וזה ה"על פי דרכו" שאנו רוצים בקנטרס זה להרגיל את בני הנער בדרכי החסידות, נחוצה היא להם, ואי אפשר להם אחרת, מאחר שקדמו להתבגר והרגשותיהם התקדמו לפעל ואף אם לא יתקשרו בעצם נשמתם ולא התלהבו התלהבויות נפשיות אמתיות רק גופניות גם כן טוב הוא כיון שמהקדשה מתרגש – התרגשות גופנית מהקדשה, ובה מתקשר. וכשיגדל יקל לו להיות חסיד אמתי, והאם הנער המתחיל גמרא תוספות, מבין אתם כמו שמבין הגדול, ומכל מקום גם זה טוב הוא וגם בלמודו והבנתו זו מתקשר הוא בתורה...

מה באמת חשוב לך?

 

Photo by Eiliv-Sonas Aceron on Unsplash

סיפר המחנך הידוע הרב יחיאל יעקובסון:           
יום אחד לאחר שיעור מוצלח ביותר, לאחר שהילדים שרו והתלהבו מדברי התורה והסיפורים, עמד רב בתלמוד תורה (חיידר) ורגע לפני הצלצול שאל בקול רם ובחיוך – 'ילדים יקרים וכי יש משהו חשוב מהתורה?' וכולם ענו – 'לא'. כולם, למעט ילד אחד שקולו כמעט שנבלע בבליל הקולות, אותו ילד צעק 'חמין'. הצלצול נשמע והרב ששם לב לעניין היה מוכרח להבין כיצד דווקא אחד הילדים המוצלחים בכיתה אומר דבר כל כך משונה. הוא ביקש ממנו בעדינות להשאר בכיתה ושאל אותו 'אתה באמת חושב שחמין יותר חשוב מהתורה?' והתלמיד מביט בו ועונה בתמימות 'כן'. הרב הסקרן המשיך ושאל 'מה גרם לך לחשוב כך?' ונענה בפשטות: 'בכל בוקר שבת אבא מבקש שאומר דבר תורה. בינתיים אמא מגישה את החמין לשולחן ואז אני רואה מה באמת משמח ומעניין את אבא שלי...'

פעמים רבות החינוך שלנו נעשה בדרך עקיפה, ברגעים בהם אנחנו חושבים שהילדים לא רואים, לא שמים לב, ברגעים בהם אנחנו לא מחנכים.  בספר כף החיים (פלאג'י) מסופר על מנהג להניח ידיים על הראש ולברך את הילדים לא רק בליל שבת כי אם גם במוצאי שבת, בדרך אגב מלמד אותנו הרב גם כלל חשוב בחינוך. הגמרא מסבירה שתלמידי חכמים לא זוכים שבניהם יהיו תלמידי חכמים 'על שלא ברכו בתורה תחילה'. וכך מסביר רבי חיים פלאג'י (כה"ח לב, סג) על פי העוללות אפרים את הסיבה שפעמים רבות החינוך של תלמידי חכמים לא מצליח:

שמי שאוהב תורה הוא מברך תחילה שיהיה בנו תלמיד חכם אבל מי שאינו אוהב את התורה מברך תחילה שיהיה עשיר ולכן יפה אמרו כי הסיבה שאינם יוצאים בניהם תלמידי חכמים הוא מפני שלא ברכו בתורה תחילה ירצה ברכה ראשונה לא ברכו שיהיו תלמידי חכמים שיעסקו בתורה לשמה.

על מה אנחנו מתפללים מכל הלב? - זו השאלה. בפרשת לך לך מבטיח הקב"ה לאברהם בן, אברהם מצידו אומר "לו ישמעאל יחיה לפניך" (בראשית יז, יח). אך מה פירוש תפילה זו?

הרמב"ן מסביר שעכשיו אחרי שהובטח לאברהם בן נוסף שממנו ימשיך זרעו והפעם סוף סוף מאשתו שרה פחד אברהם וחשש שזה אומר שבנו ישמעאל ימות, ולכן התפלל שגם ישמעאל וזרעו יחיו ויתקיימו לעולם. אך תרגום יונתן, רש"י ואור החיים מסבירים אחרת. ההדגשה 'לפניך' במילים 'יחיה לפניך' אומרות יחיה כמו שאתה רוצה, יחוש שאתה תמיד איתו וממילא ינהג כרצונך ובלשון רש"י 'יחיה ביראתך'. אור החיים הקדוש מחדד שלא היה זה רק ביטוי של ענווה – 'איני כדאי לקבל מתן שכר כזה' (רש"י שם). רבי חיים בן עטר מסביר שאברהם ראה בישמעאל סימנים לא טובים של התנהגות לא ראויה ולכן על אף שכל חייו התפלל על בן משרה, ועל אף שהובטח לו שמבנו זה יצא לו עושר וכבוד "מלכי עמים ממנה יהיו", באותו רגע קדוש מתפלל אברהם מקירות ליבו על מה שבאמת מפריע לו – שישמעאל בנו יהיה צדיק.

החינוך ה'דתי לאומי' מרים דגלים רבים, אך חשוב שהדגל הראשי יהיה התורה. שהדיבור בבית לא יהיה 'תגדל ותהיה רופא' ואפילו לא 'תגדל ותהיה רמטכ"ל' אלא 'תגדל ותהיה תלמיד חכם' זה הדבר החשוב ביותר. ובעז"ה אם יחפוץ ליבך - רופא תלמיד חכם או רמטכ"ל תלמיד חכם... 

פעם נשאלה אמו של החפץ חיים איך זכתה בבן כזה. לאחר שאמרה בענווה שבאמת אינה יודעת ולאחר הפצרות רבות אמרה כך: 'אם אתם שואלים אני יכולה לומר לכם דבר פעוט אחד: לפני חתונתי, אמרה לי אמי: "בתי, הקשיבי לדברי. אנו מצווים לגדל את בנינו לתורה וליראת שמים, על כן אני מבקשת ממך דבר אחד: בכל עת פנויה, טלי סידור זה לידיך, והעתירי תפילה לפני בורא העולם שתזכי לגדל את ילדיך לתורה וליראת שמים, ואל תשכחי להזיל דמעות בעת תפילתך" בסיום דבריה, העניקה לי סידור ובו תפילות וספר תהילים'. זה כל מה שעשיתי...' סיימה בתמימות אמו של ה"חפץ חיים". 'בכל פעם שסיימתי את עבודות הבית, או אף כאשר הנחתי סיר תפוחי אדמה על האש והמתנתי כמה דקות לסיום הבישול, הייתי נוטלת את הסידור שקיבלתי מאימי ע"ה ובוכה בדמעות שליש לרבש"ע שיפתח את עיניו של ישראלק'ה שלי, ואזכה לגדל אותו לתלמיד חכם וירא שמים". 
(הסיפור האחרון מהאתר הנפלא של הרב חייא בן חמו הי"ו 'דרשות פור יו')

ניחוחות הוד קדומים של כניסת הילדים לתלמוד תורה

בית כנסת אבן דנאן בפאס, מרוקו Csörföly Dániel יוצר התמונה

שלוש מקורות קסומים...

ספר הרוקח לר' אלעזר מוורמיזא: 
"...ביום שמחנכין אותו לאותיות הקדש... כעלות השחר יום עצרת (שבועות) מביאין הנערים... ומכסים אותו תחת המקטורן מביתם עד בית הכנסת או עד בית הרב... ונותנין אותו בחיקו של הרב המושיבם ללמוד... ומביאים הלוח שכתוב עליו אבג"ד, תשר"ק,"תורה ציווה לנו (משה מורשה קהילת יעקב)", "תורה תהא אומנותי", ונותן על הלוח מעט דבש ולוחך הנער הדבש על האותיות בלשונו.
ואחר כך מביאין העוגה שנילושה בדבש וכתוב עליה: "ה' נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים" וקורא הרב כל תיבה של אלו פסוקים והנער אחריו.
אחר כך מביאין ביצה מבושלת וקלופה הקליפה ממנה וכתוב עליה: "ויאמר אלי: בן אדם, בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגילה הזאת אשר אנוכי נותן אליך ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק", ומאכילין לנער עוגה וביצה כי טוב הוא לפתיחת הלב.

ילדים תימנים לומדים תורה מתוך האתר בעולמם של חרדים https://bshch.blogspot.com/2016/08/blog-post_290.html



כפר טודרא - יהושע סובול: 
"אצלנו בכפר טודרא שבלב הרי האטלס, היו לוקחים את הילד שהגיע לגיל חמש; כתר פרחים עושים לו,
אצלנו בכפר טודרא, כתר בראש מלבישים לו ,שהגיע לגיל חמש.
כל הילדים ברחוב חגיגה גדולה עורכים לו, שהגיע לגיל חמש, אצלנו בכפר טודרא.
ואזאת חתן השמחה שהגיע לגיל חמש , אצלנו בכפר טודרא, מכניסים לבית הכנסת וכותבים על לוח של עץ בדבש מאלף ועד תו את כל האותיות בדבש ואומרים לו: חביבי לקק!

והיתה התורה שבפה מתוקה כמו טעם של דבש , אצלנו בכפר טודרא שבלב הרי האטלס".

צילום: גרשון אלינסון/ פלאש 90

אורחות חיים מנהג רז"ל בת"ת
א. מנהג רז"ל כשמשימין בניהם לתלמוד תורה.
המנהג שנהגו רז"ל כשמשימין בניהם לתלמוד תורה. נהגו כשאדם משים בנו לתלמוד תורה שכותבין על קלף או על לוח האותיות ומרחיצין אותו ומלבישין אותו בגדים נקיים ולשין לו חלות בדבש וחלב ומביאין לו פירות ומיני מגדים ומוסרין אותו לתלמיד חכם להוליכו לבית הספר ומאכילין אותו מן החלות בדבש וחלב ומן הפירות ומיני מגדים ומקרין אותו האותיות. ואחר כך מחפין אותן בדבש ואומרין לו שילחוך הדבש מעל האותיות ואחר כך מחזירין אותו לאמו. וכשמתחיל ללמוד תורה מתחילין בתורת כהנים בספר ויקרא ועושין לו סעודה של שמחה לפי שדומה לאביו כאלו מקריבו להר סיני. אמרה תורה כל יום ויום יהיו בעיניך דברי תורה כאלו היום נתנו דכתיב ביום הזה ולא כתיב ביום ההוא. ומה שמאכילין אותו פירות ומיני מגדים זכר למעדנים שנתעדנו ישראל במדבר כגון מן ובאר ושלו: ומה שלשין חלות בדבש וחלב זכר לויניקהו דבש מסלע וכתיב דבש וחלב תחת לשונך. ומה שמתחילין מספר ויקרא שכך אמרו חכמים ז"ל מתחילין לתינוקות מספר ויקרא לפי שאמר הב"ה יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות ומעלה אני עליהם כאלו הקרבתם לפני קרבן. ומה שמחזרין אחר תלמיד חכם להוליכו לבית הספר שכן במתנת תורה חזר הב"ה על משה שהיה אדם גדול וענו מאד. ומה שמחפה אותו תחת כנפיו (היה) [הוא] כדי לחבבו בתורה בדרך ענוה וצניעות שכן כתיב לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. וכל כך למה כדי שתתקיים התורה לדורות עולם. שמעשיהם של צדיקים קיימין לעולם ומה שמחפין האותיות בדבש אחר קראו אותן ומלחיכין אותו אליו כדי שיהיו דברי תורה בפיו כדבש למתוק כענין שנאמר ותהי בפי כדבש למתוק. ויש שאין מניחין ללוש החלות כי אם לבתולות כמו שמצינו שהקפיד הקדוש ברוך הוא בפולטת שכבת זרע בנתינת התורה שנאמר אל תגשו אל אשה. ומה שמפתין אותו בתחלה ואחר כך מכין אותו ברצועה שכן במתן תורה תחלה כתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כלומר אין עליכם אלא קבול שכר ולבסוף כתיב זובח לאלהים יחרם מחלליה מות יומת ושאר עונשין: ומרגילין התינוקות לנענע גופן בשעת הלמוד כמו שכתוב במתן תורה וירא העם וינועו. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה עבדו את י"י ביראה. וכן אומר שלמה שפתותיו שושנים נוטפות מר עובר. אל תיקרי שושנים אלא ששונים אל תיקרי מר עובר אלא מר עובר שצריך שיהיה התלמיד לפני הרב באימה וביראה. ומנין שכל הדברים האלה תלויין בנתינתה שנאמר והודעתם לבניך וגו' וסמיך ליה יום אשר עמדת מלמד שביום שאדם מכניס בנו לתלמוד תורה הוא לפני השם כיום שעמדו ישראל בחורב:
והמנהג הזה היה מנהג הקדמונים והיו נוהגין אותו אנשי ירושלם ועוד היום נוהגין במקצת מקומות. ועוד היה מנהג יפה וטוב בירושלם שהיה מחנכין בניהם ובנותיהן להתענות ביום התענית כבן שלש או כבן ארבע עד עצומו של יום ומארבע ועד חמש היו מחנכין אותו להשלימו ואחר כך היה אביו סומכו ומביאו לפני כל זקן לברכו שיזכה לתורה ולחופה ולמעשים טובים. וכל מי שהיה בעירו גדול ממנו הוא עומד ממקומו ועומד לפני הגדול והיה משתחוה לפניו שיתפלל בעדו ללמדך שהן נאין ומעשיהן נאין וכל יצר מחשבותם היה לשמים והיו מוליכין בניהם הקטנים לבתי כנסיות לחנכן ולזרזן במצות:

נאסף ע"י רבנים מקבוצת איגוד רבני קהילות

לא נשאיר את הילדים במצרים!

בתחילת הפרשה מתחיל להרקם דיל. פרעה מתרכך ומחליט לשלח אך לא את כולם. על הטף והנשים נופלת העסקה שכל מצרים ייחלה לה ופרעה חוטף את הארבה. 

פרעה מבין שהמפתח לנצח את עם ישראל נמצא בחינוך הילדים. אם הילדים יגדלו במיצרי הדעת שלו אז כל ה'חג לה' לנו' הזה, יתברר רק כאפיזודה חולפת. 🌬

ובחזרה לזמן שלנו -

השבוע נחשפנו לשני ניסיונות להשפיע על השיח דרך הטף.

ספר ילדים צבעוני ומושקע בשם 'כל אחד והמשפחה שלו' וסרטון של מולי וצומי מערוץ הופ. 

שניהם מעודדים בפועל את שבירת מוסד המשפחה היהודי. באחד מהם גם לגיטימציה ,על גבול העידוד, להתבוללות. 

אם חפצי חיים אנחנו, נבין את מה שפרעה הבין מזמן - חינוך הילדים בנפשנו הוא!

נחנך לאהבה, ליראה, לתורה  ולמצוות. ויחד עם הילדים נצא ממצרים.

תובנה מעץ

טו בשבט הגיע חג ל.... ילדים

קרדיט על התמונה: Photo by Markus Spiske on Unsplash

אם לא תאכל, ממה תגדל? מהאוויר?!' כבר שנים שאת המשפט הזה שומעים ילדים מאימהות  ברחבי העולם. מעניין לגלות שאכן יש מי שחי וגם גדל מן האוויר, ומעניין עוד יותר הוא הלקח שאפשר להפיק מכך.

האם ראיתם פעם עץ אוכל? התשובה היא מן הסתם – לא. אם כן עולה שאלה פשוטה - כיצד העץ הופך מזרע או משתיל קטן לעץ רב ממדים? מהיכן מגיע החומר שממנו הוא עשוי, הרי עץ בוגר יכול לשקול מאות קילוגרמים?
ביחס לאדם אנו מבינים –הרי אדם ממוצע מעכל כמות אוכל ביום, וחלק מהאוכל נכנס לגוף ובונה את המערכת בדמות תאים. אך מה לגבי העץ? לכאורה הוא רק שותה, ואם כך מניין מגיע אליו כ"כ הרבה חומר?! אני מעריך שכעת חלק מאיתנו חושב על המינרלים והמלחים שיש באדמה ואכן העץ גם סופח חומרים מן האדמה. אך בידקו שתיל שגדל בביתכם – בכמה ירד מפלס האדמה?

התשובה הפשוטה והמדהימה לשאלתנו היא שהעץ חי בעיקר מן האוויר. כידוע, העץ 'נושם' ובאוויר ישנם חומרים רבים ומגוונים שהעץ סופח. אולי המקבילה לכך באדם היא היכולת לחיות ולצמוח מדברים קטנים, בלתי מורגשים. יש כל כך הרבה טוב שנמצא מסביבנו ומגדל אותנו כל הזמן בלי שנצטרך למצוץ אותו בכוח. 

לפני כמה זמן הגיע קרוב משפחה של הרב שטיינמן זצ"ל לישיבת נתיבות ישראל בת ים. הוא סיפר שהרב שטיינמן חשב שאחד הטיפים הטובים ביותר בחינוך הוא להתעלם ממעשים רעים וכשלונות של החניך, ממש להיות עיוור אליהן. כששאל אותו מאן דהו – וכי לא צריך להעיר בכלל? הוא ענה לו במשל מגוף האדם. בכל יום נכנסים למערכת שלנו כ-20,000 חיידקים הרסניים. אם נשתמש נגדם באנטיביוטיקה, התוצאות יהיו הרסניות ויחלישו אותנו מאוד. אז מה עושים? פשוט נותנים לגוף ולמערכת החיסונית הטבעית להתמודד. 

הערות הן כמו אנטיביוטיקה, צריך להשתמש בהן רק כשיש בעיות גדולות ולעיתים רחוקות. אז איך יגדל הילד? בואו ניתן לעץ ללמד אותנו, מהאוויר. מהאווירה של קיום מצוות בשמחה, של חום ואהבה, של כבוד לתורה, לתלמידי חכמים וכמובן כבוד של בני המשפחה זה אל זה. גם חז"ל אמרו שלכל עץ יש מלאך שמכה על קדקודו ואומר לו גדל. הבה ניתן למלאך לעשות את שלו גם בקשר לילדים.
שנזכה לתת המון אוויר אחד לשני!
ודבר אחרון – לא לגלות לילדים שאפשר לחיות מאוויר, זה עלול לפגוע בהרבה אימהות ברחבי העולם...


למעוניינים בהרחבה מדעית בנושא (סרטון של מכון דוידסון) לחצו כאן