‏הצגת רשומות עם תוויות גישה לתורה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות גישה לתורה. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 22 ביולי 2026

התכללות ופתיחה רוחנית (כולל נספח 'התשתית המדעית')

תנא דבי אליהו ד - כל חכם וחכם מישראל שיש בו דבר תורה לאמיתו, ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומחמד ומתאוה ומצפה על כבוד ירושלים, ועל בית המקדש, ועל הישועה שתצמיח בקרוב בימינו, ועל כינוס גליותמיד שורה רוח הקודש בקרבו.

תענית יא א
תָּנוּ רַבָּנַן: בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר וּפֵירַשׁ אֶחָד מֵהֶן, בָּאִין שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם, וּמַנִּיחִין לוֹ יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁוֹ, וְאוֹמְרִים: פְּלוֹנִי זֶה שֶׁפֵּירַשׁ מִן הַצִּבּוּר אַל יִרְאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר. תַּנְיָא אִידַּךְ: בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שָׁרוּי בְּצַעַר, אַל יֹאמַר אָדָם: אֵלֵךְ לְבֵיתִי, וְאוֹכַל וְאֶשְׁתֶּה, וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת״, מָה כְּתִיב בָּתְרֵיהּ — ״וְנִגְלָה בְאׇזְנָי ה׳ צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן״. עַד כָּאן מִידַּת בֵּינוֹנִים. אֲבָל בְּמִדַּת רְשָׁעִים, מָה כְּתִיב? ״אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר״, מָה כְּתִיב בָּתְרֵיהּ: ״הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק״. אֶלָּא, יְצַעֵר אָדָם עִם הַצִּבּוּר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ״, וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה כַּר אֶחָד אוֹ כֶּסֶת אַחַת לֵישֵׁב עָלֶיהָ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר — אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר. וְכׇל הַמְצַעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר — זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר. וְשֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם: מִי מֵעִיד בִּי? אַבְנֵי בֵיתוֹ שֶׁל אָדָם וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה״. דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי: שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּין לוֹ לָאָדָם, הֵן מְעִידִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ״. רַבִּי חִידְקָא אוֹמֵר: נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם הִיא מְעִידָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מְעִידִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה׳״.

מתוך הקדמת שערי יושר
האדם לפי מדרגתו. האיש הגס והשפל, כל "אני" שלו מצומצם רק בחומרו וגופו. למעלה ממנו, מי שמרגיש ש"אני" שלו כולל את כל עם ישראל. שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית. ועוד יש בזה מעלות של איש השלם, ראוי להשריש בנפשו, להרגיש שכל העולמות כולם הוא ה"אני" שלו, והוא בעצמו רק כאבר קטן בתוך הבריאה כולה. ואז גם רגש אהבת עצמו עוזר לו לאהוב את כל עם ישראל ואת כל הבריאה כולה.

אוה"ק

ספר חסידים סי' ריא -  אם ראית חסידים שלוקים דע לך שהיה להם לבקש על אחרים שלא ילקו

מס"י פי"ט –

פרי הארץ (הוצאת המסורה תשס"ז) מכתב ל (מרבי אברהם מקאליסק)

יסוד ושורש העבודה שער א פרק ה

נפש החיים תפילה על השכינה שער ב פרק יא
זה העיקר הגדול של ענין התפלה. שכלל כוונתה הוא. לכוין רק להוסיף כח בקדושה שכמו שהאיש מאנשי החיל משליך כל ענינו וצרכי עצמו מנגד ומוסר נפשו ברצונו רק על כבוד המלך. שיתגדל הכתר מלוכה של אותה המדינה ותנשא מלכותו. כן ראוי מאד להאדם הישר לשום כל כוונתו וטוהר מחשבתו בתפלתו רק להוסיף תת כח בהעולמות הקדושים. ולעורר בקולו הקול העליון לאמשכא מניה ברכאן ונהירו לכלא. להעביר רוח הטומאה מן העולם ויתוקן עולם במלכותו ית"ש. ולא על עניניו וצרכי עצמו כלל.

ועינינו הראות בנוסח תפלת ר"ה שהוא מסודר מראשו עד סופו רק על כבוד מלכותו ית"ש שתתעלה כבתחלה קודם חטא אדה"ר. וגם נוסח תפלת כל השנה. אף שלפי פשוטו הנראה רובו ככולו מסודר על עניני צרכי עצמנו. ודאי ברור לכל מבין וממקומו הוא מוכרע שלא כיונו אנשי הכנסי' הגדולה על הנראה מפשוטי פי' המלות לבד וכמש"ל פ"י.

ותפלות נגד תמידין תקנום שהיו עולות כליל לאישים כולה לגבוה סלקא ולא היה בהם חלק הדיוט כלל:

ואף דהלכתא גמירא לה בש"ס. שהיחיד רשאי לחדש דבר בתפלתו על צרכי עצמו וצערו. בכל ברכה לפי ענינה. גם בזה צריך שלא תהא תכלית כוונתו על צערו. ולא זו הדרך הנכונה לישרים בלבותם.

כי באמת יפלא איך שייך לבקש להתחנן כלל לפניו ית"ש להסיר מעליו צערו ויסוריו. כמו בענין רפואות הגוף. הרופא משקהו סמנים חריפים או אם הרופא מוכרח אף גם לחתוך אבר אחד לגמרי שלא יתפשט ארס החולי יותר. האם יתחנן אליו החולה שלא ישקהו הסמנים או שלא יחתוך האבר. הלא החולה עצמו שוכרו לכך. כן איך ישפוך שיח לפניו ית"ש להסיר מעליו היסורים. הלא המה רטיה וסמא דחיי לכפר עונותיו. כמאמרם ז"ל (שבת נ"ה א') אין יסורין בלא עון. ואם לא אפוא. נפש החטאת במה תתכפר:

אמנם תכלית הכוונה. צריכה שתהיה רק צורך גבוה. כי במקום שיש חילול שמו ית' כגון צרת כלל ישראל. באמור עם ה' אלה והמה מוכים ומעונים. מחוייבים לבקש ולשפוך שיח לפניו ית"ש על חילול שמו ית'. ואך למען שמו יעשה.

וגם היחיד על צערו אף אם אין חילול השם בדבר. יש מקום ג"כ* לבקש לפניו יתברך על גודל הצער של מעלה בזמן שהאדם שרוי בצער למטה. כמאמרם ז"ל במשנה פ"ו דסנהדרין אר"מ בזמן שהאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי.*

הגהה: ואלו ב' האופנים רמזם התנא שניהם במשנה פ"ג דר"ה. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל גו'. וכי ידיו של משה עושות מלחמ' כו' אלא לומר לך וכו'. כיוצא בדבר אתה אומר וכו'

הנה האופן האחד הנזכר במקום שיש חילול שמו יתברך אמר שרמז לנו הכתוב במלחמת עמלק שהיה בזה חילול שמו ית'. כידוע מאמרם ז"ל בפסיקתא משל לאמבטי וכו'. וכן אמרו שם שהיה חותך מילות וזרקן כלפי מעלה. ז"ש והי' כאשר ירים משה וכו' וכי ידיו של משה גו' אלא כ"ז שהיו ישראל מסתכלין רק כלפי מעלה לבד. שלא היתה צעקת תפלתם לפניו. ית"ש על צערם אלא רק על חילול שם אביהם שבשמים ית"ש. היו מתגברים גם המה. ואם לאו כו'.

ואמר עוד שגם במקום שאין חילול השם בדבר. רמז לנו הכתוב בענין נחש הנחשת . אופן וענין הבקשה והתפלה הרצויה לפניו ית"ש. וכי נחש ממית וכ' אלא בזמן שהיו משליכין צער עצמם מנגד לגמרי. והיו מסתכלין ושופכין תחנתם ובקשתם רק על גודל הצער של מעלה שגרמו בעת עשייתם העון ר"ל. וגם הצער של עתה שנעשה למעלה מחמת שהמה שרוים עתה בצער מיסורי העונש בעונם. אז היו מתרפאין כו':

הגהה: ומ"ש קלני מראשי קלני מזרועי הענין הם תפילין ש"ר ותש"י. כי ארז"ל (ברכות וא"ו ע"א) שהקב"ה מניח תפילין. וענין התפלין שלו ית"ש הוא התדבקותו ית"ש להיטיב עמנו בכל. כמ"ש שם תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו. ומי כעמך ישראל גוי אחד. כי מי גוי גדול וגו'. וכן כל הפסוקים דשם הם רק שבחי ישראל. וכלהו כתיבי באדרעי והוא כענין את ה' האמרת היום וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה גו'. שכמו שבתפלין שלנו כתובים שבחי הקב"ה. כן תפליו שלו כביכול הם שבחים שלנו. ששם הוא ענין ההתדבקות. והוא ענין הכתוב ישראל אשר בך אתפאר סוד התפלין דמארי עלמא. שהתפלין נקראים פאר כמשרז"ל וע' זוהר בשלח ס"ב ריש ע"ב.

לכן כשאדם מצטער ואז אין ההתקשרות וההתדבקות כביכול בין האדם לבינו ית"ש בשלימותו כראוי. הוא ענין קלני מראשי קלני מזרועי שהם מקומות התפלין ששם היה ראוי להיות ההתדבקות הקדוש':

ואמרו בשמו"ר פ"ב. ובחזית בפסוק אני ישנה תמתי גו' מה התאומים הללו אם חשש אחד בראשו חבירו מרגיש. כן אמר הקב"ה עמו אנכי בצרה. ובתנחומא ס"פ אחרי כל ישועה שבאה לישראל היא של הקב"ה שנאמר עמו אנכי בצרה גו' (ר"ל ומסיים ואראהו בישועתי). הישועה שלך היא שנא' ולכה לישועתה לנו. ובש"ט תהלים מזמור י"ג יגל לבי בישועתך אר"א זה א' מן המקראות הקשים שישועתו של הקב"ה היא ישועתן של ישראל. בישועתנו אין כתיב אלא בישועתך כו' ישועתך היא ישועתנו. ועיין זוהר אמור צ' ריש ע"ב בענין הכתוב לה' הישועה.

וזהו עמו אנכי בצרה. היינו שמן המצר משתף אותו ית"ש אז אחלצהו וכו'. וכשהאדם אין מרגיש צערו מיסוריו. מגודל מרירותו מצערו כביכול. המרורות הללו הן הן עצם מירוק פשעיו. ומתכפר בזה עד שיסורי עצמו בדלין הימנו (והן הן הגבורות קדושות כדרכו ית"ש להמתיק מר במר. והוא תיקון המדות בשרשן):

 

ספר התניא, פרק לב

ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם... כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף... ולהמשיך אור אין סוף ברוך הוא בכנסת ישראל... למהוי אחד באחד ממש.

 

 

נספח – הגילויים שמהווים תשתית מדעית מציאותית לאמור -
מעבר לגבולות ה"אני": המדע של ההזדהות, האמפתיה והחיבור לכלל

תחושת הנפרדות האנושית – התפיסה שבה האדם חווה את עצמו כישות אוטונומית, מבודדת, שגבולותיה מסתיימים בעור גופו – היא אחת החוויות הבסיסיות ביותר של הקיום. עם זאת, המדע המודרני, דרך שורת מחקרים פורצי דרך בפסיכולוגיה ובחקר המוח, מצביע על מציאות שונה בתכלית. מתברר כי המוח האנושי מחווט לגמישות, להתרחבות ולהזדהות עמוקה עם העולם שמעבר ל"אני" המיידי. תהליך זה של פתיחה רוחנית ופסיכולוגית אינו רק רעיון פילוסופי או מוסרי, אלא מנגנון ביולוגי וקוגניטיבי מובהק. 

במאמר זה נסקור את המסע המדעי שמוכיח את יכולתנו לפרוץ את גבולות הגוף, לחוות את כאבו ושמחתו של האחר, ולבסוף – להזדהות באופן מוחלט עם קבוצה ורעיונות מופשטים. המסע הזה נע על ציר של ארבעה מחקרים מכוננים, מהפיזי ועד למופשט.

 

שלב ראשון: פריצת גבולות הגוף הפיזי – ניסוי "יד הגומי" (1998)

החוקרים: מתיו בוטוויניק (Matthew Botvinick) וג'ונתן כהן (Jonathan Cohen).

 

השלב הראשון בהבנת היכולת שלנו לצאת מעצמנו מתחיל בשאלה הבסיסית ביותר: איפה נגמר הגוף שלי ומתחיל העולם?

 

בניסוי שפורסם בשנת 1998 בכתב העת Nature, הושיבו החוקרים משתתפים ליד שולחן והסתירו את ידם האמיתית (לרוב השמאלית) מאחורי מחיצה. מול עיני המשתתף, במקום בו הייתה אמורה להיות ידו, הונחה יד עשויה גומי. הנסיין החל ללטף בעזרת שתי מברשות קטנות, בסינכרון מושלם, גם את היד האמיתית המוסתרת וגם את יד הגומי הגלויה.

 

הממצאים והמשמעות:

תוך זמן קצר, דיווחו רוב המשתתפים על אשליית בעלות (Ownership). הם החלו להרגיש שהמגע מגיע מיד הגומי, וכאשר הנסיין איים על יד הגומי (למשל, הכה אותה בפטיש פלסטיק), המשתתפים הגיבו בתגובת רתיעה פיזיולוגית מלאה, כולל הזעה ועלייה בקצב הלב.

 

ניסוי זה מוכיח כי תחושת ה"אני" הפיזית אינה מוחלטת או נוקשה. המוח שלנו, בניסיונו ליצור מציאות קוהרנטית בין חוש הראייה לחוש המישוש, מוכן לוותר על הגבולות הביולוגיים הברורים ולאמץ אובייקט חיצוני לתוך "מפת הגוף" שלו. זוהי ההוכחה הראשונה לכך שהיכולת שלנו לכלול את ה"אחר" בתוך ה"עצמי" מתחילה כבר ברמה התחושתית הבסיסית ביותר.

 

שלב שני: ההזדהות הביולוגית עם פעולת האחר – נוירוני המראה (1992)

החוקר: ג'אקומו ריזולטי (Giacomo Rizzolatti) וצוותו מאוניברסיטת פארמה, איטליה.

 

לאחר שהבנו שהגבול הפיזי הוא גמיש, השלב הבא הוא להבין כיצד אנו מסוגלים להתחבר לפעולות ולכוונות של אדם אחר, ברמה העצבית העמוקה ביותר.

 

בראשית שנות ה-90, בעת שחקרו את קליפת המוח הקדם-מוטורית של קופי מקוק, זיהו החוקרים תאי עצב שפעלו בצורה יוצאת דופן. התאים הללו ירו אותות חשמליים כאשר הקוף ביצע פעולה מוטורית ספציפית (כמו הושטת יד לבוטן), אך למרבה ההפתעה – אותם תאים בדיוק הופעלו גם כאשר הקוף רק צפה בחוקר אנושי או בקוף אחר מבצעים את אותה הפעולה.

 

הממצאים והמשמעות:

נוירוני המראה מהווים את התשתית הביולוגית לאמפתיה וללמידה חברתית. הממצאים מוכיחים שכאשר אנו צופים באדם אחר פועל או חווה דבר מה, המוח שלנו מבצע "סימולציה פנימית" של אותה חוויה, כאילו אנחנו עצמנו מבצעים אותה. זהו המנגנון המאפשר לנו להבין את כוונותיו של האחר לא דרך חשיבה אנליטית קרה, אלא דרך חוויה פנימית, ישירה ומיידית. אנו "מהדהדים" את האחר בתוך הרשתות העצביות שלנו.

 

שלב שלישי: שותפות רגשית וכאב משותף – הדבקה רגשית (1994)

החוקרים: אליין הטפילד (Elaine Hatfield), ג'ון קאסיופו (John Cacioppo) וריצ'רד ראפסון (Richard Rapson).

 

אם נוירוני המראה מסבירים את ההדהוד של פעולות ותחושות, תופעת ההדבקה הרגשית (Emotional Contagion) לוקחת את העיקרון הזה אל עולם הרגש הטהור – מה שאנו מכנים "שותפות בצער חברו" או בשמחתו.

 

בספרם המכונן מ-1994, סיכמו החוקרים סדרת מחקרים המדגימים כיצד בני אדם נוטים לחקות ולסנכרן באופן אוטומטי, לא מודע ומהיר מאוד את הבעות הפנים, האינטונציות הקוליות ותנוחות הגוף של האנשים סביבם.

 

הממצאים והמשמעות:

החיקוי הפיזי הזעיר הזה אינו נשאר רק בגדר תנועה חיצונית. בעקבות מנגנון הנקרא "היזון חוזר פנים-גופי" (Facial Feedback), עצם החיקוי של הבעת הפנים או תנוחת הגוף של האחר מייצר אצלנו את אותו הרגש ממש. אם אנו יושבים מול אדם השרוי בצער עמוק, הפנים שלנו יעטו ארשת דומה, ובאופן בלתי נמנע – המוח שלנו יתחיל להציף אותנו בתחושת העצבות.

הממצאים האלו חושפים כי החוויה הרגשית האנושית אינה מבודדת. אנו מערכות פתוחות, "מדביקות" ונדבקות ברגשות. החובה או השאיפה המוסרית לחוש את כאבו של הזולת אינה רק אידיאל רוחני, אלא נשענת על מנגנון פסיכו-פיזיולוגי טבעי שבו הרגש של האחד הופך, הלכה למעשה, לרגש של האחר.

 

שלב רביעי: הזדהות עם המופשט והרחבת ה"אנחנו" – פרדיגמת הקבוצה המינימלית (1971)

החוקר: הנרי טאג'פל (Henri Tajfel) ועמיתיו.

 

עד כה, ראינו כיצד אנו מסוגלים להרחיב את ה"אני" כלפי אובייקטים המחוברים אלינו (יד הגומי) וכלפי אנשים הנמצאים מולנו (נוירוני מראה והדבקה רגשית). השלב הסופי והמרתק ביותר הוא היכולת של האדם להזדהות עמוקות עם ישות מופשטת, חסרת גוף קונקרטי, כמו ערך, רעיון או "קבוצה".

 

טאג'פל, פסיכולוג חברתי, ביקש לבחון מהו התנאי המינימלי הנדרש כדי שאדם ירגיש שייכות ויתעדף את קבוצתו על פני קבוצה אחרת. בניסוי משנת 1971, הוא חילק נערים לשתי קבוצות על בסיס אקראי לחלוטין – הטלת מטבע (או על בסיס העדפה פיקטיבית לציירים מודרניים). הנערים לא ידעו מי עוד נמצא בקבוצה שלהם, ולא היה להם שום אינטרס אישי בחלוקה. לאחר מכן, הם התבקשו לחלק נקודות (שוות ערך לכסף) למשתתפים אנונימיים, כשהמידע היחיד שסופק להם הוא השיוך הקבוצתי של מקבל הנקודות.

 

הממצאים והמשמעות:

באופן מדהים, הנערים בחרו באופן עקבי לחלק את הנקודות כך שהפער לטובת הקבוצה שלהם יהיה מקסימלי, גם אם המשמעות הייתה שהקבוצה שלהם תקבל פחות נקודות באופן אבסולוטי. כלומר, הם העדיפו ניצחון יחסי של ה"אנחנו" על פני רווח גדול יותר שבו הקבוצה השנייה תרוויח גם כן.

 

בעוד שניסוי זה משמש פעמים רבות להדגמת שורשי האפליה, בהקשר שלנו הוא חושף יכולת אנושית כבירה: המוח האנושי מסוגל לאמץ זהות של קבוצה מופשטת ברגע אחד. אנו לא זקוקים להיסטוריה ארוכה, לקרבה דם או לאינטרס כלכלי כדי שהאני שלנו יתרחב אל עבר ה"כלל". היכולת הזו מאפשרת לאדם לחוות את "צער הכלל" (כדוגמת צער האומה, או קונספטים רוחניים עליונים כמו צער השכינה) כאילו היה זה צערו הפרטי.

 

סיכום: מנפרדות לאחדות

שרשרת הניסויים הללו משרטטת תמונה בהירה ועמוקה של הטבע האנושי. אנו מתחילים בגוף הפיזי שלנו, אך ניסוי "יד הגומי" מוכיח כי גבולותיו ניתנים להרחבה. משם, אנו מביטים בזולת, ומערכות כדוגמת "נוירוני המראה" ו"ההדבקה הרגשית" הופכות את פעולותיו ורגשותיו לחלק מהחוויה הפנימית שלנו, ומאפשרות לנו להיות שותפים אמיתיים בצערו ובשמחתו. לבסוף, "פרדיגמת הקבוצה המינימלית" מעידה על כך שיכולת ההזדהות שלנו אינה מוגבלת לאדם הבודד העומד מולנו, אלא יכולה להקיף רעיונות מופשטים, ציבור שלם וישויות קולקטיביות.

 

הפתיחה הרוחנית, המעבר מאגואיזם צר לדאגה אותנטית לאחר ולכלל, איננה מלחמה בטבע האנושי – היא ההגשמה הגבוהה ביותר שלו. המדע מוכיח כי הכלים להזדהות טמונים בנו מראש, ממתינים שנשתמש בהם כדי להרחיב את המושג "אני" אל עבר המושג הגדול יותר של "אנחנו".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יום שישי, 12 בדצמבר 2025

דימוי עצמי לאומי או למה נמשלו ישראל לשמן?


אחד הדברים החשובים ביותר לאדם הוא הדימוי העצמי שלו. דימוי עצמי חיובי יכול לסייע לו להצליח בזוגיות, בעסקים ובעצם בכל תחום בחיים. ולכן, הדימויים בהם מדמה התורה את ישראל, יש בכוחם לסייע לכל עם ישראל. הנביא ירמיהו אומר לישראל – 'זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך'. מה הדימוי הזה בא לספר לנו על עצמנו?

העולם הוא לשון העלם. ראשית, הוא מעלים בתוכו את אלוקים ואת השגחתו. אדם יכול ללכת בעולם ולחשוב שמי שקובע את סדר יומו הוא טראמפ, הבוס בעבודה או מזג האויר ולשכוח שריבונו של עולם הוא המכלכל את צעדיו. אך מעבר לטבע המעלים, ישנן תודעות כוזבות בדמות תפיסות עולם שלמות שמנוגדות למציאות בהיותן מנוגדות לרצון ה' שברא את אותה מציאות. לעיתים דורות יעברו עד שיובן הנזק שכלול באותן תפיסות. למשל, מחלום השלום והתפיסה המוטעית כלפי האויב המוסלמי, נדמה שרק עכשיו אחרי עשרות שנים ואלפי הרוגים אנו מתעוררים ובעקבותינו גם אמריקה ובשוליים גם אירופה. וכבר הייתה זאת לעולם – בימי החנוכה טבענו בבוץ הטובעני של התפיסה המתיוונת ורק בעקבות מרד החשמונאים הצלחנו להרים את עצמנו מטיט היוון ולהאיר לעולם.

במדרש תנחומא (תצוה ו) התורה נמשלה לשמן. המדרש מפרט – גם התורה וגם השמן מביאים אורה לעולם ושניהם מצריכים יגיעה וכתישה כדי להנות מהם. והדברים נכונים גם כלפי עם ישראל, לעיתים העם סובל יסורין רבים אך כל מטרתם של היסורין הוא על מנת להפיק מהעם את האורה שעוד תוציא את העולם מהחושך. אם נרצה לחסוך מעצמנו ומהעולם את הלימוד שעל ידי היסורין, נקבל על עצמנו להיות יגעים על בירור התורה בענייני האמונה וההשקפה הנכונה, להאיר לעולם את אורה ובכך נקיים את תפקידנו המיוחד.

תכונה נוספת שיש בשמן הוא שכאשר הוא נמזג לכלי שיש בו מים או שמים נמזגים עליו, גם אם ברגע הראשון נראה שהם מתערבבים, לאחר כמה דקות השמן יצוף למעלה והמים ישארו למטה. וגם בתכונה זו יש תקוה גדולה לישראל, גם אם נראה שיש ערבוב בין התפיסות או אפילו בין העמים, ישראל עתידים לעלות ולהתעלות. זה יקרה בכל מקרה כי כך טבע ה' יתברך בעולמו, זה מה שקרה בחנוכה וזה מה שיקרה גם לעתיד לבוא.

יום חמישי, 4 בספטמבר 2025

חוברת מקורות בעניין כח הכלל

 


בדיני תורה

ע"ז לו
שֶׁמֶן לֹא פָּשַׁט אִיסּוּרוֹ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יָשְׁבוּ רַבּוֹתֵינוּ וּבָדְקוּ עַל שֶׁמֶן שֶׁלֹּא פָּשַׁט אִיסּוּרוֹ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל, וְסָמְכוּ רַבּוֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְעַל דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אֵין גּוֹזְרִין גְּזֵירָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רוֹב צִבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בָּהּ, דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: מַאי קְרָא? ״בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ״, אִי אִיכָּא גּוֹי כּוּלּוֹ — אִין, אִי לָא — לָא.

רמב"ם הקדמה ליד החזקה
...נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה, ושגזרו גזֵרות, והתקינו תקנות, והנהיגו מנהגות. ופשטו גזֵרתם ותקנותם ומנהגותם בכל ישראל, בכל מקומות מושבותם. ואחר בית דין של רב אשי, שחובר התלמוד בימי בנו וגמרו, נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר, והגיעו לקצוות ולאיים הרחוקים. ורבת קטטה בעולם, ונשתבשו הדרכים בגייסות. ונתמעט תלמוד תורה, ולא נכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיו מקודם. אלא מתקבצים יחידים, השרידים אשר יי קורא, בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה, ועוסקים בתורה ומבינים בחיבורי החכמים כולם, ויודעים מהם דרך המשפט היאך הוא. וכל בית דין שעמד אחר התלמוד בכל מדינה ומדינה, וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות – לא פשטו מעשיו בכל ישראל, מפני רוחק מושבותיהם ושיבוש הדרכים, והיות בית דין של אותה המדינה יחידים, ובית דין הגדול של שבעים בטל מכמה שנים קודם חיבור התלמוד. לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה אחרת. ואין אומרין לבית דין זה לגזור גזירה שגָזרה בית דין אחר במדינתו. וכן אם לִמד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד – אין שומעין לראשון אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון בין אחרון. ודברים הללו בדינים וגזֵרות, ותקנות ומנהגות, שנתחדשו אחר חיבור התלמוד. אבל כל הדברים שבתלמוד הבבלי – חייבין כל ישראל ללכת בהם. וכופין כל עיר ועיר, וכל מדינה ומדינה, לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמים שבתלמוד, ולגזור גזֵרותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותן הדברים שבתלמוד – הסכימו עליהם כל ישראל. ואותן החכמים שהתקינו, או שגזרו, או שהנהיגו, או שדנו דין, ולִמדו שהמשפט כך הוא – הם כל חכמי ישראל או רובן, והם ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה איש מפי איש עד משה.

אדר היקר פרק ד
תדע שהרי אנחנו מקיימים באהבה מנהגי ישראל שאנו יודעים שלא נצטוינו בהם ע"פ שום נבואה, והכל מפני חבתה של אומתנו, אהבתה וכבודה החביב עלינו, בחבה של קדושה אלהית עליונה. וכן כל מצות חכמים שאנו מקיימים, היסוד העקרי שלהן היא קבלת "הגוי כולו", שהיא כבוד האומה והשפעתה ההיסתורית הניצחית האלהית החביבה, שכל מה שהיא יותר מתעתקת היא יותר מתחבבת ומתגלה בתוכה יותר הרצון והצביון הכללי של האומה בכללה. ואע"ג "דאסמכנהו רבנן על לא תסור" מ"מ היסוד הברור הוא קבלת האומה, כמפורסם משום דאיכא "הגוי כולו" דוקא, היינו שנתפשט הדבר ברוב ישראל. ושיטת הרמב"ן נודעת שאין לאו דלא תסור שייך בעקרו לדברי סופרים ממש, ומ"מ הם חביבים על ישראל ומתקיימים באהבה. ואותם המכירים את עז אהבה זאת בכל לבם, הנם היסוד של האומה לעולם אפילו בהיותם מועטים בכמות, "ובשרידים אשר ד' קורא" . א"כ יסוד המעשי תלוי בעצם, חוץ מכל הדברים הקשורים בתעודות העליונות, שהם צריכים לביאורים ולדעות מופשטות, שהם יותר גדולים ואדירים מכל מה שאנו מציירים בעזה ותפארתה ובחבת כבודה של כנסת ישראל בלבב בניה. וחסרון הידיעה ע"ד (-על דבר) מרכז הכובד של קבלת האומה בכללה לדורותיה, ביחושה לתורה שבעל פה, גרם כמה מכשולים ספרותיים. רבים חשבו שעיקר יסוד הקיום לתורה שבעל פה הוא רק מה שמקובל באומה מגדולתם של חז"ל וקדושתם, ע"כ ע"פ שאיפה ידועה, התחילו להעיז פנים לבקר בביקורת, כמובן חצופה ומלאה נטיות קצוניות, את ראשי הדורות אבות העולם ההם, בחשבם שבזה יהיה נקלש כוח החיוב של היסוד המעשי. ואלה לא ידעו שערכם הגדול של חז"ל ,ורוממות מעלתם האלהית הוא דבר אמת לעצמו, והוא יכול גם לתן תבלין, להנעים ולשפר את הנטייה ללכת בדרכיהם, אבל היסוד הקיים עדי עד, הוא רק קבלה האומה לדורותיה בדרכי חייה, והננו רואים, למשל, שחרם דרגמ"ה במקום שנתפשט הוא חזק ואמיץ בלב האומה כשאר איסורי תורה, אע"פ שלא היה לא תנא, ולא אמורא, אלא מפני שנתחברה לו הסכמת האומה עכ"פ במשך הדורות, "וכל המוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר". ובוודאי אין קיום המעשי של תורה שבכתב מחויב פחות, מצד יסודו הלאומי, מתורה שבע"פ ודברי סופרים, שעליהם נאמר "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה" , שיסודה הוא החשיבות האלהית הנמצא באומה זו, היחידה ונפלאה בזה מכל העמים, ונכלל בזה ג"כ הצד שבע"פ שיש בכתב, דהיינו קבלת האומה בכללה ויתרונה האלהי הבולט מכל תולדתה ומפעולתה לעין כל. וזה סותם פה כל כופר ומהרס.

בדיני ממונות

ב"ב ח ע"ב
וְרַשָּׁאִין בְּנֵי הָעִיר לְהַתְנוֹת עַל הַמִּדּוֹת וְעַל הַשְּׁעָרִים וְעַל שְׂכַר פּוֹעֲלִים וּלְהַסִּיעַ עַל קִיצָתָן.

רש"י שם
להסיע על קיצתם - לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה
:

מרדכי שם רמז תפ
ופירש ר"ם הטעם דטובי העיר הוי בעירם למה שהובררו כמו גדולי הדור בכל מקום כמו שגדולי הדור הפקרם היה הפקר בכל מקום דמיגדר מילתא ותקנתא כך [טובי העיר] היה הפקרם הפקר.

חושן משפט רלא, כח
רשאים בעלי אומנות (לעשות תקנות בענין מלאכתם כגון) (טור) לפסוק ביניהם שלא יעשה א' ביום שיעשה חבירו וכיוצא בזה וכל מי שיעבור על התנאי יענישו אותו כך וכך: הגה והא דבני אומנות יכולים לתקן ביניהם תקנות היינו כולם ביחד אבל שנים וג' מהם לא מהני (ב"י בשם הר"ן והמגיד פי"ד) בד"א במדינה שאין בה חכם חשוב ממונה על הציבור אבל אם ישנו אין התנאי שלהם (או של כל בני העיר) (טור) מועיל כלום ואין יכולים לענוש ולהפסיד למי שלא קיים התנאי אלא א"כ עשו מדעת החכם: הגה מיהו אם ליכא הפסד לאחריני יכולין לתקן ביניהם מה שירצו (ב"י בשם הר"ן):

בדיני נפשות
שו"ע חו"מ סי' ב
בית דין מכין ועונשין לצורך שעה ובו סעיף א:
כל ב"ד אפילו אינם סמוכים בא"י אם רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה) (טור) דנין בין מיתה בין ממון בין כל דיני עונש ואפילו אין בדבר עדות גמורה ואם הוא אלם חובטים אותו ע"י עכו"ם (ויש להם כח להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצת הדור) (טור בשם הרמב"ם בפרק כ"ד מסנהדרין) וכל מעשיהם יהיו לשם שמים ודוקא גדול הדור או טובי העיר שהמחום ב"ד עליהם: הגה וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול ומכין ועונשין והפקרן הפקר כפי המנהג אע"פ שיש חולקין וס"ל דאין כח ביד טובי העיר באלה רק להכריח הציבור במה שהיה מנהג מקדם או שקבלו עליהם מדעת כולם אבל אינן רשאין לשנות דבר במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי או להפקיע ממון שלא מדעת כולם (מרדכי פרק הגוזל בתרא) מ"מ הולכין אחר מנהג העיר וכ"ש אם קבלום עליהם לכל דבר כן נ"ל (וע' בי"ד סי' רכ"ח דיני תקנות וחרמי צבור) כתבו האחרונים בתשובותיהם דמי שנתחייב מלקות יתן ארבעים זהובים במקום מלקות (מהרי"ו סי' קמ"ז ומהר"ם מריזבורג) ולאו דינא קאמר אלא שהם פסקו כך לפי שעה אבל ביד הב"ד להלקותו או ליטול ממון כפי ראות עיניהם לפי הענין למיגדר מלתא (וע"ל ריש סי' תכ"ה בהג"ה):

ב"י שם
וכתב הרשב"א בתשובה רואה אני שאם העדים נאמנים אצל הברורים רשאים הם לקנוס ממון או לענוש עונש הגוף כפי אשר יראה להם וזה מקיום העולם שאם אתם מעמידים הכל על הדינים הקצובים בתורה ושלא לעשות אלא במה שענשה תורה בחבלות וכיוצא בהם נמצא העולם חרב שהיינו צריכים עדים והתראה וכמ"ש ז"ל לא תרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה. וכ"ש בח"ל שאין דנין דיני קנסות ונמצאו קלי דעת פורצין גדרו של עולם ונמצא העולם שמם וכבר קנסו ז"ל קנסות במכה את חבירו ביד או בארכובה כדאיתא ר"פ המניח ואע"פ שאלו דיני קנסות ואין דנין אותו בבבל מכל מקום בכל מקום ומקום דנין לעתים לכיוצא בהן לגדור את הדור וגדולה מזו אמרו בפרק נגמר הדין שמעון בן שטת שתלה פ' נשים באשקלון ביום אחד ואע"פ שאין תולין אשה ואין דנין ב' ביום אחד ושם אמרו טעמא שלא לעבור על ד"ת אלא לעשות סייג לתורה. וכן אמרו בפרק האשה רבה באחד שרכב על הסוס בשבת וסקלוהו. ובאחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והלקוהו וכל זה שהשעה היתה צריכה לכך וכן עושין בכל דור ודור ובכל מקום ומקום שרואין שהשעה צריכה לכך ולייסר השוטים והנערים המטים עקלקלותם והנה אמרו דרב הונא שהיה מבבל קץ ידא. ובפרק זה בורר דאמר ריש גלותא אי ודאי קטל נפשא לכהיוה לעיניה ואע"פ שאין קציצת אבר בדיני התורה אלא הכל לגדר ולצורך השעה ולפיכך ברורים אלו אם עשו וראו שצורך שעה היא לענוש גוף ולקנוס ממון לתיקון המדינה ולצורך השעה כדין עשו וכ"ש בדאיכא הרמנא דמלכא וכענין רבי אלעזר ברבי שמעון בר"פ הפועלים (בבא מציעא פג:) ומ"מ הברורים צריכים להתיישב בדברים ולעשות מעשיהם אחר המלכה ולהיות כוונתם בכל עת לשמים עכ"ל. ובתשובה אחרת כתב ולדיני נפשות צריך שיהיו מוזהרים לעשות בהסכמת זקני עירכם כדי שיעשו אחר הצורך הגדול ובמתון. עיין בתשובות להרמב"ן סימן ר"מ כי שם כתב הא דמכין ועונשין שלא מן הדין ואי זה קנסות גובין בבבל וכתב עוד שם סימן רע"ט על קהל שמינו ברורים לבער העבירות וכתב בתיקוני ההסכמה שיוכלו לייסר ולענוש ממון לפי ראות עיניהם ויש להם עדים קרובים או עד מפי עד וכיוצא בהם שנראה להם שהענין אמת שיכולים לדון ולקנוס שלא הצריכו עדים גמורים אלא בדיני תורה אבל מי שעובר על תיקוני המדינה צריך לעשות כפי צורך השעה שאם אין אתה אומר כן אף הם לא יקנסו דיני קנסות ולא בדברים שאינם מצויים שאין אנו שלוחייהו כגון גזילות וחבלות וכן יצטרך התראה והרי אמרו מכין ועונשין לא לעבור על ד"ת אלא לעשות סייג עכ"ל: וגם הרא"ש כתב בתשובה כלל י"ח על אלמנה שנתעברה מעכו"ם מפני שהענין היה מפורסם היה בדעת השואל לחתוך חוטמה כדי לשחת תואר פניה שקשטה בפני הבועל ושתפרע לאדוני העיר קצת ממון ושאלו את פיו אם היה מסכים בזה והשיב יפה דנתם יחתכו חוטמה כדי לשחת תואר פניה כדי שתתגנה על מנאפיה ודבר זה יעשוהו פתאום כדי שלא תצא לתרבות רעה ולפי עושרה טוב לקונסה בממון עכ"ל:

 

 

 

 

מקור סמכות המנהיגים בישראל

פרשות המלך בשופטים דברים יז ובשמואל א פרק ח

רמב"ם הל' מלכים ב, ד
כָּל הַמּוֹרֵד בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לְהָרְגוֹ. אֲפִלּוּ גָּזַר עַל אֶחָד מִשְּׁאָר הָעָם שֶׁיֵּלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וְלֹא הָלַךְ אוֹ שֶׁלֹּא יָצָא מִבֵּיתוֹ וְיָצָא חַיָּב מִיתָה. וְאִם רָצָה לְהָרְגוֹ יֵהָרֵג. שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א יח) "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ". וְכֵן כָּל הַמְבַזֶּה אֶת הַמֶּלֶךְ אוֹ הַמְחָרְפוֹ יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לְהָרְגוֹ. כְּשִׁמְעִי בֶּן גֵּרָא. וְאֵין לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לַהֲרֹג אֶלָּא בְּסַיִף בִּלְבַד. וְיֵשׁ לוֹ לֶאֱסֹר וּלְהַכּוֹת בְּשׁוֹטִין לִכְבוֹדוֹ. אֲבָל לֹא יַפְקִיר מָמוֹן וְאִם הִפְקִיר הֲרֵי זֶה גֵּזֶל:...

כָּל הַהוֹרֵג נְפָשׁוֹת שֶׁלֹּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה. אוֹ בְּלֹא הַתְרָאָה. אֲפִלּוּ בְּעֵד אֶחָד. אוֹ שׂוֹנֵא שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה. יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לְהָרְגוֹ וּלְתַקֵּן הָעוֹלָם כְּפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה. וְהוֹרֵג רַבִּים בְּיוֹם אֶחָד וְתוֹלֶה וּמַנִּיחָן תְּלוּיִים יָמִים רַבִּים לְהָטִיל אֵימָה וּלְשַׁבֵּר יַד רִשְׁעֵי הָעוֹלָם:

רמב"ן ויקרא כז כט
כל חרם אשר יחרם מן האדם
... ועל דרך הפשט יאמר הכתוב כי כל המחרים משלו בין אדם בין בהמה ושדה אחוזתו הוא קודש לשם שהן חרמים לכהנים ואין להם פדיון אבל המחרים מן האדם שאינו שלו כגון הנלחמים על אויביהם ונודרים נדר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם ימותו כל האדם הנמצא בהם והטעם שאין דעת הנודר כן לתתו לכהנים רק שיהיה הכל אסור בהנאה כי נתכוון להכרית האויבים ולכלותם.
ומצינו אנשי יבש גלעד שעברו על שבועת הקהל ולא באו אל המצפה וכתיב
וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש מבני החיל ויצוו אותם לאמר לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב ואין הסברא נותנת שעשו כל העדה רעה כזאת להמית אנשים רבים מישראל שאינם חייבים מיתה ופנחס היה שם ועל פיו נעשה כל הענין ההוא ועוד מצאתי באגדה בילמדנו תניא רבי עקיבא אומר החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם אנשי יבש עברו על החרם ונתחייבו מיתה ולכך אני אומר כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים אם יחרימו על עיר להלחם עליה וכן אם יחרימו על דבר העובר עליו חייב מיתה והוא חיובן של אנשי יבש גלעד ושל יהונתן שאמר לו אביו "כה יעשה אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן" ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן המקום הזה. וזה היה טעותו של יפתח בבתו כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקיים להמית אנשים או העובר על חרמו חייב מיתה כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול הנדר ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם אבל לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לה' חס וחלילה, ולכך אמר בב"ר (ס ג) שאפילו הקדש דמים לא היה חייב ונענש בדמה. ואל תהיה נפתה בהבלי ר"א האומר כי פירוש והעליתיהו עולה  או והעליתיהו לומר אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה והיה לה' קודש שיהיה פרוש מדרכי העולם לעמוד לשרת בשם ה' בתפלה והודות לאלהים ואם יהיה דבר ראוי ליקרב אעלנו עולה ועשה בית לבתו מחוץ לעיר והתבודדה שם וכלכלה כל ימיה ואיש לא ידעה והיתה בתו צרורה שם ואלה דברי רוח כי אם נדר שיהיה לה' איננו שיהיה פרוש אבל יהיה כמו שמואל שאמרה אמו ונתתיו לה והיה משרת בבית ה' לא פרוש וכפי משפטי התורה אין ביד האדם שידור ביוצאי פתח ביתו שיהיו פרושים כאשר אין בידו להעלותם עולה ואם הדבר כן הייתה בתו הבוכה על בתוליה ורעיותיה עמה כזונות לקלס אתנן וח"ו שיהיה חק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה מפני שלא נשאת לבעל והייתה עובדת את ה' בטהרה אבל הדבר כפשוטו וטעותו היה ממה שאמרתי ולדעת רבותינו ז"ל יתכן שיהיה הכתוב הזה כולל דברים רבים כמו לא תאכלו על הדם וכמו לא יומתו אבות על בנים שהם דורשים אותו בפסול עדות הקרובים והכתוב אומר בו עוד ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות וכן זה הכתוב יכלול דין המעריך מחוייבי מיתה ודין מי שמחרימים אותו בעת הכיבוש כמו שאמרנו והעובר על החרם של בית דין הגדול או של מלך ישראל כענין מעשה שאול וזהו שנאמר שם) שמואל א יד מה (ויפדו העם את יהונתן ולא מת כי כלפי מה שאמרה בו תורה לא יפדה מות יומת אמר שם ויפדו העם את יונתן ולא מת כי בעבור שאירע נס על ידו ידעו כי בשוגג עשה וזה טעם אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל (שם) וכן תרגם יונתן בן עוזיאל ארי קדם ה' גלי דבשלו עבד יומא דין ופרק עמא ית יונתן:

דרשות הר"ן יא (המקור המלא בהמשך)
ולפיכך אני סובר וראוי שייאמן, כמו שהחוקים שאין להם מבוא כלל בתיקון בסידור המדיני, הם סיבה עצמית קרובה לחוּל השפע האלוהי, כן משפטי התורה יש להם מבוא גדול, וכאילו הם משותפים בין עניין חוּל העניין האלוהי באומתנו ותיקון עניין קיבוצנו. ואפשר שהם היו פונים יותר אל העניין אשר הוא יותר נשגב במעלה ממה שהם היו פונים לתיקון קיבוצנו. כי התיקון ההוא, המלך אשר נעמיד עלינו ישלים עניינו. אבל השופטים והסנהדרין היה תכליתם לשפוט העם במשפט אמתי צודק בעצמו, שיימשך ממנו הידבק עניין האלוהי בנו, ישלם ממנו לגמרי סידור עניינו ההמוני או לא ישלם. ומפני זה אפשר שיימצא בקצת משפטי ודיני האומות הנ"ל מה שהוא יותר קרוב לתיקון הסידור המדיני ממה שיימצא בקצת משפטי התורה. ואין אנו חסרים בזה דבר, כי כל מה שיחסר מהתיקון הנזכר היה משלימו המלך. אבל הייתה לנו מעלה גדולה עליהם, כי מצד שהם צודקים בעצמם, רצוני לומר משפט התורה, כמו שאמר הכתוב: "ושפטו את העם משפט צדק", יימשך שידבק השפע האלוהי בנו.

ומפני זה היה ראש השופטים ומבחרם [=משה] עומד במקום אשר היה נראה בו השפע האלוהי, והוא עניין עמוד אנשי כנסת הגדולה בלשכת הגזית. ולפיכך אמרו רז"ל בפרק קמא דמסכת אלילים (עבודה זרה ח ב): "כיון דחזו דנפישי רוצחים, אמרו נגלה מארעין ונקיים בן 'ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא', מלמד שהמקום גורם."

ומזה הצד נמשך כל מה שאמרו רז"ל (סנהדרין ז א): "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, ראוי שתשרה שכינה עמהם, שנאמר (תהלים פב א): 'אלהים נצב בעדת אל' וגו'". ועל זה הדרך מה שאמרו רז"ל בפרק קמא דשבת (שבת י א): כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת ביום, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. כתיב הכא (שמות יח יג): "מן הבוקר ועד הערב", וכתיב התם (בראשית א ה): "ויהי ערב ויהי בוקר". והשותפות הזה רומז למה שאמרנו, שכמו שמעשה בראשית נראה בפועל התחתונים, שמאיתו נתהווה כל מה שנתהווה, כן כל דיין שדן דין אמת לאמיתו ממשיך השפע ההוא, ישלם מצד דינו לגמרי תיקון מדיני או לא ישלם. שכמו שבמעשה הקרבנות עם היותם רחוקים לגמרי מן ההיקש היה נראה השפע האלוהי, כן במשפטי התורה היה נמשך ושופע, גם כי יצטרך כפי הסידור המדיני תיקון יותר אשר היה משלימו המלך. ונמצא שמינוי השופטים היה לשפוט משפטי התורה בלבד, שהם צודקים בעצמם, כמו שכתוב: "ושפטו את העם משפט צדק". ומינוי המלך היה להשלים תיקון סדר המדיני, וכל מה שהיה מצטרך לצורך השעה.

ואל תקשה עלי מה ששנינו בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מו) תניא ר' אליעזר אומר שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה וכו', שנראה ממנו שמינוי הב"ד הוא לשפוט כפי תיקון העת והזמן, ואינו כן, אבל בזמן שיהיו בישראל סנהדרין ומלך, הסנהדרין לשפוט את העם במשפט צדק לבד לא לתקון עניינם ביותר מזה, אם לא שייתן המלך להם כחו אבל כאשר לא יהיה מלך בישראל, השופט יכלול שני הכחות, כח השופט וכח המלך, שהרי מצינו בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מט) א"ל עמשא אכין ורקין קא דריש אזיל אשכחינהו לרבנן דפתיח להו במסכתא אמר כתיב כל אשר ימרה את פיך וגו' יכול אף לדברי תורה ת"ח רק חזק ואמץ, הנה שנתנו בכאן ליהושע כח מלכות אע"פ שלא היה מלך, וכן דרשו רז"ל ויהי בישורון מלך ירמוז למשה.

האבני נזר חלק יו"ד סימן שיב אות יב
הנה עיקר משיחה דכתיב בדוד קום משחהו כי זה הוא. ומצינו שאחר שמת שאול והמליכו אותו אנשי יהודה עליהם חזרו ומשחו אותו שנית. ואח"כ כשהמליכו אותו ישראל עליהם חזרו ומשחו אותו כמבואר בכתוב [שמואל ב' ב' ה'] הנה משמע מכאן דאף שכבר נמשח עפ"י ה' לא הי' עליו דין מלך עד שקבלוהו עליהם ישראל. והי' טעון משיחה שנית. דאל"כ קשה לר"מ דהמושח למלכים חייב איך מעלו בשמן המשחה וע"כ שהי' טעון משיחה ג"כ... ובאמת מלך גופי' אף לאחר שהמליכוהו אם מרדו בו רוב ישראל אין עליו דין מלך. כמבואר בירושלמי פ"ק דר"ה ובהוריות דכל ששה חדשים שהי' דוד נרדף מאבשלום הי' מתכפר בשעירה כהדיוט. וקרא כתיב הוא ובניו בקרב ישראל. וכשמחלוקת בישראל היינו שאין רוב ישראל מרוצים בו. לא הוא ולא בניו מלכים.

שו"ת הרא"ם סי' נ"ז
וא"כ גדולי העיר ג"כ מכיוון שכל אנשי העיר עיניהם בם תלויות בכל דבר ודבר שיש בו תיקון העיר ודומיהן וכולהו סמכי דעתייהו עלייהו הרי הוא כאילו ביררום בפירוש. ...מאחר שכל הקהל הם נקראים בי"ד לעניינים שביניהם.

משפט כהן סי' קמד
וחוץ מזה נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה. וביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו, לענין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל... אבל למה שנוגע להנהגת הכלל, כל שמנהיג את האומה דן הוא במשפטי המלוכה, שהם כלל צרכי האומה הדרושים לשעתם ולמעמד העולם.

שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן א ד"ה אך גם
וא"כ גם בימינו הנשיא והממשלה והכנסת וכו' (על כל מגרעותיהם בשטח הדת, ואשר ברור שבנוגע לדת אין להחלטותיהם נגדו כל תוקף שהוא) שנבחרו מדעת רוב ישראל היושבים על אדמתם, ואשר המה גם יותר מס' ריבוא, במקום מלך הם עומדים בכל הנוגע למצב הכללי של האומה הדרושים לשעתם ולמעמד העולם.

העמק דבר על ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי
ואמרת וגו׳. אין הפי׳ אמירה כמשמעו בפה אלא כלשון ואמרת אוכלה בשר וכדומה. אכן לפי לשון זה הי׳ במשמע שאין זה מצוה במוחלט למנות מלך אלא רשות כמו ואמרת אוכלה בשר וגו׳. והרי ידוע בדברי חז״ל דמצוה למנות מלך וא״כ למאי כתיב ואמרת וגו׳. ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה אם מתנהג עפ״י דעת מלוכה או עפ״י דעת העם ונבחריהם. ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה. ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט. ודבר זה א״א לעשות עפ״י הכרח מ״ע. שהרי בענין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכ״נ שדוחה מ״ע מש״ה לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כ״ז שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך עפ״י שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון. או אז מ״ע לסנהדרין למנות מלך. והא ודאי א״א לפרש שאין בו מ״ע כלל אלא כמו ואמרת אוכלה בשר וגו׳ וזבחת מבקרך וגו׳ שאינו אלא לאו הבא מכלל עשה שלא לאכול בלי שחיטה. ה״נ נימא דה״פ שום תשים עליך מלך אשר יבחר וגו׳ לא תוכל וגו׳ דוקא אשר יבחר. אבל א״א לפרש הכי דאם כן מאי איריא וירשתה וישבת בה ולא קודם. הא אפילו קודם ירושה שרי לעשות מלך שהרי יהושע היה כמו מלך כמש״כ הרמב״ם הל׳ מלכים פ״א ה״ג ופ״ג ה״ח יע״ש וכ״ה בסנהדרין די״ט אלא ע״כ מצוה הוא ומ״מ אין סנהדרין מצווין עד שיאמרו העם שרוצין בהנהגת מלך. ומש״ה כל משך שלש מאות שנה שהיה המשכן נבחר בשילה לא היה מלך והיינו משום שלא היה בזה הסכמת העם:
...
פי׳ מקרא דילן ככל הגוים אשר סביבותי. היינו לענין הנהגת המדינה וכמש״כ דבזה משתנים דעות ב״א היאך מתנהג יותר בטוב. ומש״ה נדרש להסכמת המדינה לאמר אשימה וגו׳:

סמכות המלך והסנהדרין
דרשות הר"ן דרוש יא

אבל בעיני פשט הכתוב כך הוא: ידוע הוא, כי המין האנושי צריך לשופט שישפוט בין פרטיו, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו, ויהיה העולם נשחת. וכל אומה צריכה לזה יישוב מדיני, עד שאמר החכם ש"כת הלסטים הסכימו ביניהם היושר". וישראל צריכין זה כיתר האומות. ומלבד זה צריכין אליהם עוד לסיבה אחרת, והוא להעמיד חוקי התורה על תילם ולהעמיד חייבי מלקיות וחייבי מיתות בית דין העוברים על חוקי התורה, עם היות שאין באותה עבירה הפסד יישוב מדיני כלל. ואין ספק כי בכל אחד מהצדדים יזדמנו שני ענינים: האחד, יחייב להעניש איזה איש כפי משפט אמיתי. והשני, שאין ראוי להענישו כפי משפט צודק אמיתי, אבל יחוייב להענישו כפי תיקון סדר מדיני וכפי צורך השעה. וה' יתברך ייחד כל אחד מהעניינים האלו לכת מיוחדת, וציווה שיתמנו ה"שופטים" לשפוט המשפט הצודק האמיתית, והוא אמרו: "ושפטו את העם" וגו'. כלומר: בא לבאר השופטים האלה לאיזה דבר יתמנו ובמה כוחם גדול, ואמר: שתכלית מנויים הוא כדי לשפוט את העם במשפט צדק אמיתי בעצמו, ואין יכלתם עובר ביותר מזה. ומפני שהסידור המדיני לא ישלם בזה לבדו, השלים האל תיקונו במצוות המלך.

ונבאר עוד כשנניח צד אחד מהצדדים [=כשניתן דוגמה לאחד מן הצדדים]. הרי שנינו בפרק "היו בודקין" (סנהדרין מ ב), תנו רבנן: "מכירים אתם אותו?" כו', "התרתם בו?", "וקבל התראה?", "התיר עצמו למיתה?" וכו', "המית בתוך כדי דבור?" וכו'. ואין ספק כי כל זה ראוי כפי משפט צדק, כי למה יומת איש אם לא שידע שהכניס עצמו בדבר שיש בו חיוב מיתה ועבר עליו. ולזה יצטרך שיקבל עליו התראה וכל יתר הדברים השנויים באותה ברייתא, וזהו "משפט צדק" אמיתי בעצמו, הנמסר לדיינים. אבל אם לא יענש העובר כי אם על זה הדרך, ייפסד הסידור המדיני לגמרי, שיתרבו שופכי דמים ולא יגורו מן העונש. ולכן ציווה ה' יתברך לצורך יישובו של עולם במינוי המלך, כמו שכתוב בפרשה זו (דברים יז,יד-טו): "וכי תבא אל הארץ" וגו', "שום תשים עליך מלך" וגו' שהיא מצוה שנצטוינו בה למנות עלינו מלך, כמו שבא בקבלת רז"ל (סנהדרין כ ב) והמלך יכול לדון שלא בהתראה, כפי מה שיראה שהוא צריך לקיבוץ המדיני (ראה רמב"ם הלכות מלכים פ"ג ה"י: "יש למלך רשות להורגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה"). נמצא שמנוי המלך שווה בישראל וביתר אומות שצריכים סידור מדיני, ומינוי השופטים מיוחד וצריך יותר בישראל. וכמו שהזכיר עוד ואמר: "ושפטו את העם משפט צדק", כלומר: שמנוי השופטים ויכולתם הוא שישפטו העם במשפטים צודקים אמתיים בעצמם.

ואני מבאר עוד זה ואומר, שכמו שנתייחדה תורתנו מבין נימוסי אומות הקדמונים במצוות וחוקים אין עניינם תיקון מדיני כלל, אבל [=אלא] הנמשך מהם היה חוּל השפע האלוהי באומתנו והידבקו עמנו, בין שייראה העניין ההוא לעינינו כענייני הקרבנות וכל הנעשה במקדש, בין שלא ייראה, כיתר החוקים שלא נתגלה טעמם, מכל מקום אין ספק שהשפע האלוהי היה נדבק בנו וחל בפעלים ההם עם היותם רחוקים מן הקש השכל. ואין בזה פלא, כי כמו שנסכל הרבה מסיבות ההוויות הטבעיות ועם כל זה יתאמת מציאותם, כל שכן שראוי שנסכל סיבות חוּל השפע האלוהי והידבקו בנו. וזה שנתייחדה בו תורתנו הקדושה מנימוסי אומות הנ"ל, שאין להם עסק בזה כלל, כי אם בתיקון עניין קיבוצם.

ולפיכך אני סובר וראוי שייאמן, כמו שהחוקים שאין להם מבוא כלל בתיקון בסידור המדיני, הם סיבה עצמית קרובה לחוּל השפע האלוהי, כן משפטי התורה יש להם מבוא גדול, וכאילו הם משותפים בין עניין חוּל העניין האלוהי באומתנו ותיקון עניין קיבוצנו. ואפשר שהם היו פונים יותר אל העניין אשר הוא יותר נשגב במעלה ממה שהם היו פונים לתיקון קיבוצנו. כי התיקון ההוא, המלך אשר נעמיד עלינו ישלים עניינו. אבל השופטים והסנהדרין היה תכליתם לשפוט העם במשפט אמתי צודק בעצמו, שיימשך ממנו הידבק עניין האלוהי בנו, ישלם ממנו לגמרי סידור עניינו ההמוני או לא ישלם. ומפני זה אפשר שיימצא בקצת משפטי ודיני האומות הנ"ל מה שהוא יותר קרוב לתיקון הסידור המדיני ממה שיימצא בקצת משפטי התורה. ואין אנו חסרים בזה דבר, כי כל מה שיחסר מהתיקון הנזכר היה משלימו המלך. אבל הייתה לנו מעלה גדולה עליהם, כי מצד שהם צודקים בעצמם, רצוני לומר משפט התורה, כמו שאמר הכתוב: "ושפטו את העם משפט צדק", יימשך שידבק השפע האלוהי בנו.

ומפני זה היה ראש השופטים ומבחרם [=משה] עומד במקום אשר היה נראה בו השפע האלוהי, והוא עניין עמוד אנשי כנסת הגדולה בלשכת הגזית. ולפיכך אמרו רז"ל בפרק קמא דמסכת אלילים (עבודה זרה ח ב): "כיון דחזו דנפישי רוצחים, אמרו נגלה מארעין ונקיים בן 'ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא', מלמד שהמקום גורם."

ומזה הצד נמשך כל מה שאמרו רז"ל (סנהדרין ז א): "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, ראוי שתשרה שכינה עמהם, שנאמר (תהלים פב א): 'אלהים נצב בעדת אל' וגו'". ועל זה הדרך מה שאמרו רז"ל בפרק קמא דשבת (שבת י א): כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת ביום, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. כתיב הכא (שמות יח יג): "מן הבוקר ועד הערב", וכתיב התם (בראשית א ה): "ויהי ערב ויהי בוקר". והשותפות הזה רומז למה שאמרנו, שכמו שמעשה בראשית נראה בפועל התחתונים, שמאיתו נתהווה כל מה שנתהווה, כן כל דיין שדן דין אמת לאמיתו ממשיך השפע ההוא, ישלם מצד דינו לגמרי תיקון מדיני או לא ישלם. שכמו שבמעשה הקרבנות עם היותם רחוקים לגמרי מן ההיקש היה נראה השפע האלוהי, כן במשפטי התורה היה נמשך ושופע, גם כי יצטרך כפי הסידור המדיני תיקון יותר אשר היה משלימו המלך. ונמצא שמינוי השופטים היה לשפוט משפטי התורה בלבד, שהם צודקים בעצמם, כמו שכתוב: "ושפטו את העם משפט צדק". ומינוי המלך היה להשלים תיקון סדר המדיני, וכל מה שהיה מצטרך לצורך השעה.

ואל תקשה עלי מה ששנינו בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מו) תניא ר' אליעזר אומר שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה וכו', שנראה ממנו שמינוי הב"ד הוא לשפוט כפי תיקון העת והזמן, ואינו כן, אבל בזמן שיהיו בישראל סנהדרין ומלך, הסנהדרין לשפוט את העם במשפט צדק לבד לא לתקון עניינם ביותר מזה, אם לא שייתן המלך להם כחו אבל כאשר לא יהיה מלך בישראל, השופט יכלול שני הכחות, כח השופט וכח המלך, שהרי מצינו בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מט) א"ל עמשא אכין ורקין קא דריש אזיל אשכחינהו לרבנן דפתיח להו במסכתא אמר כתיב כל אשר ימרה את פיך וגו' יכול אף לדברי תורה ת"ח רק חזק ואמץ, הנה שנתנו בכאן ליהושע כח מלכות אע"פ שלא היה מלך, וכן דרשו רז"ל ויהי בישורון מלך ירמוז למשה.

ואפשר עוד לומר שכל מה שנמשך למצות התורה, בין שהוא כפי הפשט הצודק בין שהוא כפי צורך השעה נמסר לב"ד, כאמרו ושפטו את העם משפט צדק, אבל תקונם ביותר מזה נמסר למלך לא לשופט. והעולה מזה שהשופטים נתמנו לשפוט את העם משפט צדק, ויהיו נמשכים מזה שתי תועליות. הא' שלם לגמרי והוא שיחול השפע האלהי וידבק בהם. הב' לתקן סדורם, ואם יחסר מזה דבר כפי צורך השעה ישלימנו המלך, למצא ענין המשפט מסור רובו ועקרו לסנהדרין ומעוטו אל המלך.

 

יום שישי, 30 במאי 2025

בינה לא מלאכותית

מהי התורה עבור עם ישראל? האם היא ספר עצות טובות לחיים טובים? האם היא הוראות היצרן של הבריאה? ברור, התורה היא כל זה ואף יותר. בדורנו עם התפתחות הטכנולוגיה ניתן להמחיש את התורה באופן מיוחד שלא היה כמותו. המדרש אומר שהתורה היא התכנית של העולם – כביכול הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. אמת שמיימית נוספת היא שהמחדש בכל יום מעשה בראשית בעצם מהוה כל רגע את הבריאה בסוד 'ואתה מחיה את כולם'. אם כן, העולם דומה לתוכנה מורכבת (בינה מלאכותית AI אם תרצו...) אשר פועלת על ידי קוד שרץ ברקע. הקוד לא נראה למשתמש אך הוא מודע אליו והמתכנתים יודעים שאם רק תיפול אות אחת מהקוד, התוכנה כולה לא תעבוד. במובן זה התורה היא הקוד של העולם והמתכנתים הם ישראל לומדיה ומקיימיה.

בשבועות חג מתן תורה דיבר איתנו אלוקים, אך זה לא החידוש העיקרי. הקב"ה מדבר עם העולם כל הזמן דרך עשרה מאמרות. בחג מתן תורה נפתחו השמים והעם ראה מראות אלוקים – הוא ראה את הקולות, ראה את האותיות של הדיבור האלוקי שמהוה את העולם. העם ראה את הקוד הפנימי של העולם והבין שהוא שייך אליו באופן העמוק ביותר. יהודים שלומדים ומקיימים תורה הם האנשים שעליהם העולם עומד. יהודי שלומד וזוכה לחדש בתורה עוסק בבריאת שמים וארץ חדשים על פי הזוהר הקדוש.

ההשלכה המעשית ממה שאמרנו היא האחריות הגדולה לתקן את העולם כולו על ידי לימוד תורה הבנה כיצד התורה מתגלה בדורנו ומובילה את המוסר שבו, את התפיסות הכלליות והאישיות ובעז"ה כיצד התורה גואלת את העולם.

וברלוונטיות לימינו – עם ישראל צריך היום את התורה כמו שאדם צריך את הזהות שלו. אין דבר חשוב מזה מכל בחינה שהיא, אפילו מבחינה בטחונית אם מפקדי הצבא וארגוני הבטחון לא יהיו אנשים של תורה אנו רואים אילו תפיסות הם עלולים לשרת ואלו מפלות אנו עלולים לספוג ח"ו. ומכאן קריאה לכל עם ישראל – קחו חלק פעיל בבניין התורה, העם והארץ והביאו גאולה לעולם!

יום שני, 19 ביוני 2023

לימוד גמרא – מה העניין?

 

לימוד ההלכה

נעיין בדברי המהר"ל נתיב התורה פרק טו:
התנאים מבלי עולם. מבלי עולם סלקא דעתך, אלא שמורין הלכה מתוך משנתן וכך מי שלמד המשנה בלי בירור טעם המשנה חסר למוד התורה, שלא נחשבת המשנה למוד התורה רק המשנה הוא איך יעשה המעשה...
אבל בדור הזה אם היו פוסקים הלכה מתוך המשנה היה זה די, כי המשנה היא ראשית לתלמוד והתחלה אליו, אבל אין פוסקין הלכה מתוך המשנה שהיא עשויה לתלמוד כי התלמוד הוא פירוש המשנה, רק שהם פוסקים הלכה מתוך הפסקים אשר נתחברו להורות הלכה למעשה ולא נעשו ללמד אותם רק לפסוק מהם, ודבר זה יותר רחוק מן הרעה והראשונים כמו הרמב״ם זכרונו לברכה והטור זכרונו לברכה, אף על גב שגם הם חברו הפסקים בלא בירור לא היה דעתם רק להורות פסק ההלכה ואשר הוא עולה מתוך התלמוד. אבל לפסוק האדם מתוכה מבלי שידע מאיזה מקום יוצא הדין רק הלכתא בלא טעמא לא עלה על דעתם ועל מחשבותם, שהרי אמרו כאן הפוסק מתוך המשנה נחשב אמגושי כמו שהתבאר ויש אומרים שהוא נחשב כמו כותי. ואלו ידעו המחברים כי החבורים ההם יהיו גורמין שיהיו עוזבין את התלמוד לגמרי ויהיו מורים מתוך החבורים לא היו מחברים אותם. כי יותר ראוי ויותר נכון שיהיה פוסק מתוך התלמוד, ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמיתו שתהיה ההוראה לפי האמת, מכל מקום אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד, וכאשר תכונתו וחכמתו תטעה אותו עם כל זה הוא אהוב אל השם יתברך כאשר הוא מורה כפי מה שמתחייב מן שכלו ואין לדיין רק מה שעיניו רואות, והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חבור אחד ולא ידע טעם הדבר כלל שהולך כמו עיור בדרך. ובאולי יאמר אם כן בדור הזה שאינם בקיאים בתלמוד ולא ידעו אותו איך נפסק הלכות הלא בודאי קשה הוא דבר זה שנשתבחה תורה ואין אנו ראוים לפסוק הלכה, וכל זה מפני שאין אחד חוזר על תלמודו להיות בקי ורגיל בלמודו כמו שכתבנו למעלה גודל חסרוננו בתורה עד כי יבא מורה צדקנו ויסיר טפשות לבנו ונפלאות מתורתו יראנו, אמן וכן יהי רצון במהרה בימינו אמן:

לימוד דעות שונות היא צורת התורה לכתחילה
הריטב"א בחידושיו לעירובין דף יג מספר לנו:
אלו ואלו דברי אלהים חיים. שאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהיו שניהם דברי אלהים חיים וזה אוסר וזה מתיר, ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם.

החיים שלנו
בברכת התורה אנו מברכים "וחיי עולם נטע בתוכנו" , מפרש השו"ע (או"ח סי' קלט
סעי' י) - "הוא תורה שבעל פה".  מסביר הרצי"ה קוק:
המובן של 'בתוכנו' אינו בתוך כל אחד ואחד באופן פרטי , אלא בתוך כלל ישראל. רבנן ותלמידיהון ותלמידי תלמידהון, הישיבות והרבנות, הם הם תורה שבעל פה. התורה שבעל פה היא התורה החיה בתוכנו בכל דורותינו, דבר ה' החי בקרבנו. ממקור תורה מן השמים, דבר ה' מתגלה בתוך כלל ישראל לדורותיו, באופן חי, דינמי וצומח. ויכוחים ורעש , הלכה ואגדה. האם זרם חיים יכול להיות שקט? גם בתוכנו אין שקט, אלא פעילות בלתי פוסקת במח, בלב ובמרוץ הדם. כך גם הגמרא היא מבוך של זרם חיים השופע על רבנן ותלמידיהם, זרם של אמונה, זרם של חקר המשפט והצדק. ככל שאתה מתקשר ונאחז בזרם החיים הזה , ככל שאתה מתמלא בחיוניות של תורה שבעל פה, יותר אתה משתכלל ומבריא ביהדותך. 'אשרי האיש אשר... בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה'.

דבקות בה'
ואם נעלה לגובה רב יותר, נעיין בדברי התניא פרקים ד', ה':
אמרו במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו וצמצם הקב"ה רצונו וחכמתו בתרי"ג מצות התורה ובהלכותיהן ובצרופי אותיות תנ"ך ודרשותיהן שבאגדות ומדרשי חכמינו ז"ל בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתה ולקיימן כל מה שאפשר לקיים מהן במעשה דבור ומחשבה וע"י זה תתלבש בכל עשר בחינותיה בשלשה לבושים אלו. ולכן נמשלה התורה למים מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך כך התורה ירדה ממקום כבודה שהיא רצונו וחכמתו יתברך ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ולית מחשבה תפיסא ביה כלל. ומשם נסעה וירדה בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים וענייני עולם הזה שהן רוב מצות התורה ככולם והלכותיהן ובצרופי אותיות גשמיות בדיו על הספר עשרים וארבעה ספרים שבתורה נביאים וכתובים כדי שתהא כל מחשבה תפיסא בהן ואפי' בחי' דבור ומעשה שלמטה ממדרגת מחשבה תפיסא בהן ומתלבשת בהן...  ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים הרי  זה כמחבק את המלך ד"מ שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים מאחר שגוף המלך בתוכם. וכן אם המלך מחבקו בזרועו גם שהיא מלובשת תוך מלבושיו.

והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל ושמעון כך וכך יהיה הפסק ביניהם כך וכך ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם לבא למשפט על טענות ותביעות אלו מכל מקום מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקב"ה שאם יטעון זה כך וזה כך יהיה הפסק כך הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה ולא ברצונו וחכמתו כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות לפנינו וגם שכלו מלובש בהם והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה. וזאת מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצות מעשיות ואפי' על מצות התלויות בדבור ואפי' על מצות תלמוד תורה שבדבור כי ע"י כל המצות שבדבור ומעשה הקב"ה מלביש את הנפש ומקיפה אור ה' מראשה ועד רגלה. ובידיעת התורה מלבד שהשכל מלובש בחכמת ה' הנה גם חכמת ה' בקרבו מה שהשכל משיג ותופס ומקיף בשכלו מה שאפשר לו לתפוס ולהשיג מידיעת התורה איש כפי שכלו וכח ידיעתו והשגתו בפרד"ס. ולפי שבידיעת התורה התורה מלובשת בנפש האדם ושכלו ומוקפת בתוכם לכן נקראת בשם לחם ומזון הנפש... ולשמה היינו כדי לקשר נפשו לה' ע"י השגת התורה איש כפי שכלו כמ"ש בפרע"ח.

כל זה רק למי שעוד לא טעם, שהרי 'טעמו וראו כי טוב ה''!
על הפסוק (דברים כו, יא): "ושמחת בכל הטוב" כתב האור החיים הקדוש : ואין טוב אלא תורה, שנאמר: 'כי לקח טוב נתתי לכם, ואם היו בני האדם יודעים ומרגישים במתיקות ובעריבות טוב התורה - היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".


יום שני, 22 במאי 2023

לקרוא בשם ה'!

 בתורה נאמר על האבות שקראו בשם ה', מה זה אומר 'קריאה בשם ה''? הרמב"ם בתחילת הלכות ע"ז מספר על אברהם אבינו שלאחר שהכיר את בוראו 'הִתְחִיל לַעֲמֹד וְלִקְרֹא בְּקוֹל גָּדוֹל לְכָל הָעוֹלָם וּלְהוֹדִיעָם שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד לְכָל הָעוֹלָם וְלוֹ רָאוּי לַעֲבֹד. והָיָה מְהַלֵּךְ וְקוֹרֵא וּמְקַבֵּץ הָעָם מֵעִיר לְעִיר וּמִמַּמְלָכָה לְמַמְלָכָה עַד שֶׁהִגִּיעַ לְאֶרֶץ כְּנַעַן וְהוּא קוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כא-לג) 'וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם'. גם הרמב"ן פירש את הפסוק ויקרא בשם ה' (בראשית י"ב, ח') – "והנכון שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה' מודיע אותו ואלהותו לבני אדם". ובאמת מקור דבריהם כבר מהמדרש כפי שסיים הרמב"ן שם – "וכך אמרו בבראשית רבה (לט טז) מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה". ואם כן פרסום שם שמים בהמון נקראה קריאה בשם ה'.

האם מצאנו עוד קריאה שכזו, הפעם קריאה משלנו? במסכת ברכות חז"ל מלמדים כי לימוד התורה נקרא בפרשת האזינו קריאה בשם ה' - "כי שם ה' אקרא". א"כ יוצא דבר מדהים - בחומש האחרון התורה קוראת ללימוד תורה קריאה בשם ה' ובחומש הראשון היא עצמה מלמדת אותנו שקריאה בשם ה' הוא פרסום שם שמיים בהמון - "ויקרא בשם ה'".

העולה מכאן - עיקר תלמוד תורה הוא מסירתה לאחרים, התורה לא נכתבה ונמסרה כדי שכל אחד ישמור אותה לעצמו אלא אדרבה על מנת שנלמד אותה הלאה. כל חיוב לימוד התורה נאמר בפסוקים של העברה הלאה "ושננתם לבניך" וכן "ולמדתם אותם את בניכם" ובגלל שמצווה ללמד מובן שמצווה גם ללמוד בעצמו. אולי לכן נקראים תלמידי חכמים – 'סיני' התורה ניתנת מסיני ובכך אנו מעבירי התורה נדמים לקב"ה נותן התורה בצורה השורשית והנעלה ביותר.

נמצינו למדים – הפצת התורה בהמון היא עצם מצוות תלמוד תורה לשמה!

יום שישי, 20 במאי 2022

שלוש עצות בגידול הבנים לתלמוד תורה מעשרת בני רב פפא

 

השבת מסיימים בעז"ה חומש, וזהו זמן טוב לדבר על 'סיומים'.

כל מי שעשה סיום מסכת בחייו שם לב למנהג המעט משונה לדקלם את שמות עשרת בני רב פפא. נזכרו כמה סיבות למנהג זה ודומני שאם נתבונן בסיבות אלו נוכל לדלות מהן שלוש נקודות חשובות לחינוך הילדים.

כבוד תורה
המהרש"ל בספר ים של שלמה (בבא קמא פרק מרובה סימן לז) מביא משם הרמ"א דרשה חשובה.

בדרשתו מסביר הרמ"א שרב פפא שעשיר גדול היה (פסחים מט, א) היה גם מחזיק תורה גדול ונהג לעשות לבניו החשובים סעודה נאה בכל סיום מסכת ולכן זכה שמזכירים אותו בכל סעודת סיום.

למדנו מכאן שכבוד התורה וכבוד תלמידי החכמים (גם כאשר מדובר בבניו) מלמד את הבנים את היחס הנכון לתורה. כשהבן רואה שאביו מוזיל מממונו ןמקדיש זמן לארגון שמחת הסיום הוא מבין מה באמת חשוב לאבא שלו.  

שלום וכבוד תלמידי חכמים 
בדרך אחרת מבאר הגאון רבי שמשון אהרן פולנסקי אב"ד טעפליק ורבה של שכונת בית ישראל (דבריו מובאים בלקט חידושיו הנקרא "ישועות שמשון"), כי עשרת בני רב פפא מוזכרים על שם עשר מחלוקות בש"ס שרב פפא עשה שלום בניהם, כאשר חשש לשתי הדעות והנהיג לעשות באופן שיוצא ידי חובת שניהם - כך למשל במחלוקת חכמים (ברכות נט, א) כיצד יש לברך בעת ראיית הקשת אם יש לברך "ברוך זוכר הברית" או "נאמן בבריתו וקיים במאמרו", ורב פפא הכריע כי יש להזכיר את שניהם - "ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו". ובאופן זה נהג רב פפא בעשר מחלוקות בש"ס. והרב מטעפליק מטעים כי כיון שהיה רב פפא 'רחים רבנן' - אוהב את החכמים וחושש לדבריהם, הרי ש'זכה לבנין רבנן' - כנגד כל מחלוקת בה חשש לדברי שני החכמים, ולכך שבניו יוזכרו בעת כל סיום מסכתא.
ניתן להוסיף לדבריו פרפרת נאה. רב פפא בהנהגתו, הרבה שלום בעולם כמאמר חכמים 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם'. ולפי שרב פפא נהג בעצמו כדברי רבינו הקדוש בסיום שישה סדרי משנה (סוף עוקצין), זכה שיוזכרו הוא ועשרת בניו - בכל סיום מסכת.
כאשר אתה מדבר בבית סרה ברב אחר, מזרם אחר וכדומה אתה הורס את החינוך של בניך.

תורה עד מסירות נפש
ואילו הגאון רבי ראובן מרגליות סבור כי יסוד מנהג הזכרת שמותיהם של בני רב פפא בסיום תלוי באופן סיום חייהם. מצינו בשם ר"ש מקינון שבני רב פפא נהרגו על קידוש השם. ובגמרא (ברכות כ, א) מצינו שהיו תלמידי חכמים מופלגים - שכן במתיבתא דרב פפא שנו את שישה סדרי משנה שלוש עשרה פעמים, "ולפי שאחרי קריאת התורה מזכירים נשמות וביחוד של אלו שנהרגו על קידוש השם, כן הוקבע במתיבתא דרב פפא בכל פעם שסיימו שיתא סדרי להזכיר נשמות האחים הקדושים בני רב פפא ומני אז הוקבע לדורות".

התורה נלמדת באופן של 'עזה כמות אהבה' ושל 'אדם כי ימות באוהל', לימוד פושר וללא קביעות לא יעשה את העבודה. מסירות בתמימות (טוטאליות) להבנת התורה וזכירתה.