למה לומדים גמרא?

הגמרא או בעברית התלמוד הוא מעין פרוטוקול הדיון של בתי המדרש שהתקיימו עד לפני כאלף חמש מאות שנה. בימינו לא ניתן לגזור הלכה היישר מלימוד הגמרא אלא יש צורך בלימוד של עוד שורה של ספרים. אם כן לימוד גמרא הוא לא דבר מובן מאליו ובכל זאת את הגמרא אנו ממשיכים ולומדים מדורי דורות עד עצם היום הזה, והוא גם הלימוד העיקרי בישיבות ובבתי המדרש.

אז מדוע בעצם ללמוד גמרא?

ראשית, מי שיודע ללמוד גמרא היטב יבין כל ספר אחר בארון הספרים היהודי. בלשון הפנימי של הישיבות ישנו תואר נחשב 'יודע ללמוד' והכוונה – אדם שיודע לפתוח דף גמרא לשאול את השאלות הנכונות ולהבין אותו על בוריו. הגמרא מרגילה אותנו ללשון מסוימת ולדרך חשיבה שניפגש בהן לאחר מכן בשאר הספרים, הן ההלכתיים, הן במפרשי התורה והן בספרי האמונה והמוסר.

שנית, הגמרא מכילה את עולם המושגים ההלכתי כולו [למעט המסכתות שאבדו לנו בסדרים שלא היו נהוגים בגלות], אדם שלומד גמרא מקבל בקיאות גדולה במושגי היסוד ההלכתיים.

ויש סיבה נוספת, לימוד הגמרא מקנה לנו שכל ועיניים של תורה. לימוד רם מעלה שכזה מלמד אותנו כיצד לחשוב בצורה תורנית בעצמנו. הגמרא לא רק מציעה לך ללמוד אותה, היא מציעה לך לחיות אותה, להיות חלק אנטגרלי מבית המדרש החי: להעלות קושיות ותירוצים, ולהעמיד אותם למבחן תוך כדי לימוד הדף. כמה מאושר תלמיד שרואה ששאלתו כל כך טובה עד שהיא נשאלה בידי חכמים בגמרא. בלימוד כל אחד מאיתנו יושב ליד אביי ורבא בספסלי בית המדרש, מעלה סברה או שאלה ורואה בפועל כיצד יש להתייחס אליה. בכך מקרבים התלמידים את שכלם לשכל גדולי האומה, וזוכים להידמות להם. לכן, הגמרא איננה רק לימוד הלכה חיצוני של מה אסור ומה מותר - היא מעצבת את השכל ובכך מקדשת את האדם מבפנים. אדם שיגע בגמרא שכלו מתחדד לא רק במובן האנושי אלא הוא בעיקר מתכוונן לאיך שהתורה רואה את המציאות.

לימוד הגמרא הוא עיקר לימוד תורה שבעל פה. התורה שבע"פ מורכבת מההבנה שלנו את דבר ה', על פי הכללים שניתנו לנו כמו המידות שהתורה נדרשת בהם וכדומה. הגמרא מורכבת מהפרוש שאנחנו מבינים על-פי הבנתנו, שכלינו ויכולתנו, ועל-פי הנשמה שהקב"ה ברא בנו. לכל יהודי אות בתורה ובמפגש בין שכלו לתורה יצאו ניצוצות אחרים. כלומר, תורה שבע"פ זה אנחנו! זה עם ישראל! תורה שבע"פ היא העצמיות של עם ישראל, והברית שהקב"ה כרת עם ישראל. 'וחיי עולם נטע בתוכנו' - זאת תורה שבע"פ, שהקב"ה נטע בתוכנו סגולה אלוקית נשמתית פנימית, שאנחנו יכולים להבין ולפרש את התורה כמו שהוא רוצה.

אז בוא ללמוד גמרא יחד איתנו, להיות חלק מבית המדרש היהודי שמתקיים כבר מאז מתן תורה. שמרנו לך מקום!

לכל שבת יש מוצאי שבת ✨

כולם מכירים את התופעה הידועה של דיכאון יום ראשון. לאחר המנוחה של סוף השבוע החזרה לששת ימי המעשה מהווה נחיתה לא פשוטה. בגמרא דורשים את שורש התופעה כך: 'וביום השביעי שבת וינפש' - וי אבדה נפש.
אך הבעל שם טוב היה שואל - מדוע הידיעה ששבת תצא והקושי הנלווה אליה נרמזים דווקא בפסוקי הקידוש שאנו אומרים בכניסת השבת, הרי דיה לצרה בשעתה, במוצ"ש נזכור את מוצ"ש...
התשובה לכך היא שיעור חשוב לחיים: הידיעה הזו באה 'להוסיף לנו אהבה ושמחה משבת קודש בזוכרנו כי אחרי כן תפסוק הנשמה היתרה הגדולה'. הידיעה על הסופיות גורמת לנו לחיות חזק יותר. המוות מביא לתגבורת החיים [בעניין זה ניתן לעיין גם באורות הקודש ח"ב עמ' ש"פ - שפ"ב].

x

מסיבה על סיום של דף אחד!

יהודי אמריקאי אחד, מתאגרף במקצועו, פעם ראה באחד העלונים שה'חפץ חיים' זצ"ל היה אומר: "איני יכול להבין, איך יהודי יצא מהעולם הזה, בלי ללמוד דף אחד גמרא". הדבר נגע אל לבו והוא אמר לעצמו: "אני יהודי. ואף פעם לא ידעתי מה זה גמרא ולא ראיתי דף גמרא, אבל אם כתוב פה שזה דבר שאי אפשר לחיות בלעדיו, אני מוכן לנסות ללמוד".

מה עשה? הלך לתלמוד תורה שבו למד בנו. נכנס לחדרו של המנהל ברכו לשלום ושאל: "אתה זוכר אותי? אני אבא של פלוני אלמוני". "כן, בודאי", השיב לו המנהל "ובמה אוכל לעזור"? "תראה", אמר לו האיש, "אני רוצה ללמוד דף אחד גמרא". המנהל תמה לרגע ומיד השיב: "תראה פה זה תלמוד תורה, פה לא מלמדים גמרא למבוגרים". אבל האב מתעקש ומסביר: "תראה אין פה בסביבה שום מקום שבו אני יכול ללמוד ואני קראתי, שה'חפץ חיים' כתב שלא יכול להיות שיהודי יצא מהעולם בלא ללמוד דף גמרא ואני רוצה ללמוד דף אחד". ראה המנהל שהוא רציני ואמר לו: "טוב תשמע, אני אעשה איתך משהו, אני אכניס אותך לאחת הכיתות שמתחילים בה ללמוד גמרא ואתה תשב שם ותלמד כאחד הילדים. אבל אם ישאלו אותך התלמידים מה עושה אדם בגילך פה? נגיד להם שאתה ממשרד החנוך ובאת לבדוק את רמת הלמודים". הסכים האיש לתנאי והוזמן להצטרף לכיתה.

התחיל המתאגרף ללמוד ולאט לאט לטפס כלפי מעלה. שלש שנים לקח לו ללמוד דף אחד גמרא, כמו שצריך. שלש שנים! וכשגמר את דף הגמרא, צלצל לגר"מ פינשטיין זצ"ל, "שלום כבוד הרב, מדבר פלוני אלמוני, אני רוצה להזמין את כבודו לסיום הדף". הגאון התפלא - "סיום הדף? על מה אתה מדבר"? סיפר הלה את ספורו : "ראיתי שכתוב בשם ה'חפץ חיים' 'איני יכול להבין, איך יהודי יצא מהעולם הזה, בלי ללמוד דף אחד גמרא' אז אני למדתי דף אחד גמרא, עכשיו סיימתי אותו אחרי שלש שנים ואני רוצה לעשות סיום". הרב שמע, כנראה מהקול הנרגש והכנה ניכר שהענין רציני, הסכים ואמר: "אני בא".

שש שעות נסע הגר"מ פינשטיין זצ"ל עד למקום הסיום ושש שעות חזור. האבא 'הבוקסר' חגג את 'סיום הדף'. בארוע נכחו רבנים ותלמידי חכמים רבים ועד לשעות הקטנות של הלילה דברו במעלת התורה ובשבח לומדיה. בשתים לפנות בקר, האבא הלך לישון מאושר, על שזכה לעשות את שכתב ה'חפץ חיים' וסיים את הדף.

בבקר יום הבא, הוא כבר לא קם. הוא נפטר. ברוך דיין אמת.

כל גדולי ישראל ובהם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, שהשתתפו כמה שעות לפני ההסתלקות, ב'סיום הדף' של הנפטר עשו שוב את הדרך, הפעם להלויה. בדברי ההספד, אמרו עליו על אותו יהודי: "יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו ב'דף אחד', כי .. ירבו ימיך ויוסיפו .. שנות חיים" מי יודע אולי כל ימיו לא בא לזה העולם אלא להשלים דף אחד...

מחלוקת לשם שמיים או פשוט אהבה?

זכרת לצום השבוע?

השבוע התקיים צום עלום ומיוחד. צום ט' אדר. נחזור אליו בהמשך.

בפרשת תצוה מתוארים בגדי הכהונה ובראשם בגדי אהרן הכהן הגדול. 
ידוע שכשראה אהרון את משה ושמע שהוא נבחר להיות השליח לגאולת ישראל ממצרים הוא לא קינא באחיו אלא שמח בלבו.
בפרשתנו ניכרת אהבת האחים מצידה השני. משה (ששמו אפילו לא נזכר בפרשה) מצטווה להכין בגדי כהונה: 'ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך' 
משה עושה זאת באהבה ושמחה גדולים. ע''פ האור החיים הקדוש, אהבה ושמחה אלו הופכות לנשמת הנשמה של המעשה (כלשונו שם).

ט' אדר מוזכר בפוסקים כיום צום על מחלוקת בית הלל ובית שמאי. אע''פ שמחלוקתם הייתה 'לשם שמיים' כעדות המשנה באבות, מחלוקת זו התגלגלה עד כדי הרג של 3000(!) תלמידי בית הלל על ידי בית שמאי (פני משה ירושלמי שבת פ"א) ועל זה אנו צמים. 

בתקופת בחירות כולם חושבים על 'כלל ישראל' וכך מתרבות להן המחלוקות לשם שמיים. 

נזכור לאן עלולה להגיע אפילו מחלוקת כזו ונתחזק באהבת החינם של האחים הקדושים - משה ואהרון.❤

מה משותף לבעלי המוסר ולאריות הים האמריקאים?

מסופר על אחד מבעלי המוסר שהלך לבקר את בנו בישיבה. באותם ימים היו הישיבות רחוקות והאב רצה לראות האם בנו לומד תורה כראוי או שמא הוא מתבטל ומבזבז את זמנו לריק. משהגיע האב לישיבה ראה שבנו באמצע ה'סדר' לומד עם החברותא בקולי קולות. האב הנמרץ לא בזבז את זמנו ועלה ישירות אל חדרו של הבן. לאחר שנגמר ה'סדר' סוף סוף פגש האבא בבן, והם התחבקו בחמימות. האב אמר לבנו שבא על מנת לדרוש בשלומו ולהתרשם האם הוא בונה את אישיותו כדבעי, ועכשיו הוא צריך כבר לחזור הבייתה ברכבת האחרונה. שאל הבן 'ובזמן הקצר ששהית בישיבה מה כבר הספקת לראות?' ענה לו אביו: 'כשעליתי לחדרך ראיתי שהמיטה מוצעת, מברשת השיניים נחה על מקומה כשלצידה המשחה, הבגדים מקופלים בארון ושאר החדר מסודר ונקי. אדם שחדרו וחפציו מסודרים, מקובלני שיש סדר גם בנפשו'.

בסרטון השראה מפורסם שרץ עכשיו ברשת, רואים אדמירל מחיל הים האמריקאי שמספר על הכשרתו בקומנדו הימי היוקרתי של ארה"ב - הלוא הם 'אריות הים'. הוא מספר שם על האימונים המפרכים והימים שלא נגמרו. על כישלונות צורבים וקשיים עצומים. למרבה הפלא נראה כי עיקר השיחה שלו נסובה סביב סידור כלי המיטה לאחר השינה. הוא אומר כי ההרגל לסדר את השמיכה והכרית בבוקר לא רק שהקנה חווית ניצחון קטנה עם פתיחת היום אלא גם היווה אבן דרך של סדר ומקצועיות שבה יתחיל היום ובה הוא גם יסתיים.

בפרשות העוסקות במשכן [תרומה, תצוה, ויקהל, פקודי] ישנו פירוט רב ומדוייק. למעשה ישנה כפילות של הציווי בזוג הפרשות שהוזכרו ראשונות ובין היישום בפרשות ויקהל פקודי.  אם נמשיך בקו זה נגלה כי מירוף המילים הנפוץ ביותר בפרשת ויקהל  הוא ככל הנראה 'כאשר ציוה ה' את משה'. אך על אף שהרעיון נכון לכשעצמו, אין כוונתי לומר שלולא שהייתה כאן עשיית רצון ה' בשלימות לא הייתה שורה שכינה.

הזוהר הקדוש מלמד כי לעיתים מה שלנו נראה פרט איזוטרי, הוא הוא יסוד העניין. הסדר, הדיוק הוא המביא את גילוי השכינה. השכינה שורה במקום מסודר, ובמקום שאינו מסודר, בערבוביה – שם שרים כוחות הסטרא אחרא.
המשכן הוא בית מלא בפרטים ופרטי פרטים שלכולם סדר מדוייק. הקומץ נקמץ בדיוק – לא חסר קורטוב, מידות הכלים מדויקות, וכן אופן העשייה. הכל עומד ונח על מקומו בשלום. על אף היות המשכן או המקדש מקום שבו נעשים אלפי קרבנות בכל יום, לא היה המקום מלוכלך חס ושלום. בית הבחירה היה משוש כל עין, מקום שנשטף בכל יום לחלוטין [אמת המים היתה עולה],עשרה קבין של יופי ירדו לעולם אך תשעה נטלה ירושלים וכל העולם יסתפק באחד.

נראה שכך גם מתוארת בריאת העולם, המקום בו איוה ה' להשרות שכינתו. בראשית ימי הבריאה העולם היה תוהו ובוהו, מציאויות קיימות אך במצב של ערבוביא. בכל יום מששת ימי הבריאה אלוקים הפריד סידר ו'שם במקום' כל דבר. ביום הראשון הפריד בין האור לבין החושך, בשני בין מים למים וכו'. וכך בסוף ששת הימים עמד עולם מסודר לתפארת ובמרכזו כהן גדול – אדם הראשון.

גם בימינו, כדאי ללמוד שהסדר החיצוני לא רק מקנה ומורה על סדר בנפש אלא הוא גם ובעיקר כלי מרכזי להשראת שכינתו של מקום.

הר סיני - חופה, משפטים - שגרה

על הקשר שבין פרשות יתרו ומשפטים נכתב רבות. ידוע הרעיון שדווקא לאחר מעמד מתן תורה המרומם שבהר סיני, יש צורך בבניית מערכת דינים ומשפטים מפורטת ומדוקדקת. בחינת בניית כלים לאורות.

אלא שדווקא בסוף פרשת משפטים אנו מתוודעים לניב האלמותי - נעשה ונשמע. יש מהפרשנים שמסבירים שהיה זה קודם מתן תורה בבחינת אין מוקדם ומאוחר בתורה.

אך אם נלמד את הביטוי הזה כאן - יחשף בפנינו יסוד חשוב.
ההתגלות של הר סיני לא נגמרה בפרשת יתרו. את הקול של הר סיני ניתן לשמוע שוב. 
*מתוך קבלת עול שלמה, פרטנית ומדוייקת - 'נעשה', אנו מגלים את אוזנינו ומכשירים עצמנו ל'נשמע' מחדש.*
כולנו יודעים שיש דברים שאפשר להשיג רק מתוך מחויבות טוטאלית. 
הדוגמא שחז''ל נותנים למעמד הר סיני היא חופה.
בזוגיות, שלום בית משיגים על ידי השקעה יומיומית בתקשורת בריאה, בהכרת הטוב, במעשים קטנים של אהבה גם כשלא מרגישים התלהבות מיוחדת. 
הקשר בינינו נרקם בחוויות משותפות של משברים, שמחות ושגרה מבורכת. מי שיהיה מחוייב וישקיע יזכה לאהבה מחודשת. 
אך מי שלא יטרח על השגרה, לעולם לא יוכל לחזור ולחוות זוגיות שמחה ורעננה. 

*טעמו וראו כי טוב ה'!*