מוסר ותורה

 

קרדיט על התמונה: Depositphotos_RusianKal

מאיר וחברו דוד יצאו בשעה טובה לבין הזמנים וכעבור שעות אחדות כבר היו בדרך לטיול ברמת הגולן. כדי להימנע ממראות אסורים הם הגיעו לאחד מנחלי הרמה בשעת בוקר מוקדמת והחלו לטייל. הם ישבו לאכול באחת מפינות החמד ולקינוח אכלו חטיף. לאחר שסיימו מאיר אסף את חפציו והתכונן להמשיך ללכת, כשלפתע קרא לעברו דוד – 'מאיר שכחת להרים את העטיפה של הבמבה...' דוד לא התבלבל והחזיר 'השארתי בכוונה, זה כבר יתכלה מעצמו'. מאיר לא ידע אם דוד רציני או צוחק. 'דוד, תהיה רציני. אתה מטנף את הטבע שלפני רגע נהנת ממנו, מה יקרה אם כולם ינהגו כמוך? לא יהיה לנו איפה לטייל. וזה עוד לפני שדברנו על קדושת הארץ ועל חילול השם', אך דוד בשלו – 'איפה כתוב בתורה שזה לא בסדר להשליך עטיפות בטבע? אל תמציא איסורים חדשים'. מאיר כבר התחיל להתרתח ואמר 'זה לא כתוב אולי בתרי"ג מצוות אבל זה בטוח לא מוסרי!', 'המוסר זה מה שכתוב בתורה בלבד' צעק דוד וכאן כבר החלו שניהם לחוש שהוויכוח יוצא משליטה. אך למזלם הופיע מאחוריהם טוביה האברך מהישיבה עם שלושת ילדיו. 'אני רואה שלא הייתי מקורי כשהחלטתי לטייל מוקדם... מאיר, דוד מה שלומכם?' עוד לפני שקיבל תשובה שטחו בפניו את הוויכוח שלהם וביקשו לשמוע את דעתו. טוביה חייך וקרא שני פסוקים מתוך פרשת השבוע:

שָׁמ֣וֹר תִּשְׁמְר֔וּן אֶת־מִצְוֺ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְעֵדֹתָ֥יו וְחֻקָּ֖יו אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽךְ׃

וְעָשִׂ֛יתָ הַיָּשָׁ֥ר וְהַטּ֖וֹב בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וּבָ֗אתָ וְיָֽרַשְׁתָּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע יְהֹוָ֖ה לַאֲבֹתֶֽיךָ׃

אם בפסוק הראשון נאמר כבר לשמור את כל המצוות, על מה מדבר הפסוק השני שעוסק בעשיית הישר והטוב?' דוד מיהר להשיב – 'המצוות העדות והחוקים הכתובים קודם לכן הם הישר והטוב, זה פשוט סיכום של הפסוק הקודם'. טוביה חייך ואמר 'דוד, זה מעניין אך שים לב שהתלמוד וגדולי המפרשים לא הבינו את הפסוק כמוך. רש"י למשל מביא מהגמרא שכאן מדובר על דברים שהם לפנים משורת הדין', מאיר התפרץ ואמר – 'ז"א שברור יש מוסר שהוא מעבר לתורה'. 'נכון מאוד', אמר טוביה והמשיך 'והחידוש הוא שהתורה עצמה מצווה על המוסר שמעבר למצוות עצמן, הנה הרמב"ן כותב זאת במילים ברורות:

ולרבותינו בזה מדרש יפה אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב והישר וזה ענין גדול לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז) לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח) ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז) לא תקלל חרש (שם פסוק יד) מפני שיבה תקום (שם פסוק לב) וכיוצא בהן חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר... ואפילו מה שאמרו (יומא פו) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות עד שיקרא בכל ענין תם וישר'.

דוד נראה מהורהר אך לבסוף הרים את עטיפת הבמבה חייך ואמר – 'נס שבאתי לטיול הזה, למדתי כמה התורה יפה ומתוקה, אל תקרי במבה אלא בם מלשון ודברת בם ובה מלשון הפוך בה והפוך בה דכולא בה'. טוביה ומאיר צחקו והמשיכו את הטיול בצוותא.

תפילה בתחנונים

 Photo by Online Marketing on Unsplash

כשאפסה תקווה הושיעה תפילה – סיפור מרגש

מעובד: מאת הרב כתריאל משולמי

שלום לכם קוראים נכבדים: קוראים לי ד"ר יונתן גרוב, ואני פרופסור במרכז הרפואי של טולדו, באוהיו שבארה"ב. רציתי לספר לכם חוויה מאד רגשית וגם ניסית שעברתי באחד הימים כשעבדתי בחדר מיון בבית החולים.

אני חייב לציין שבדרך כלל איני נקשר לפציינטים שלי, אך יחסי עם הילד בנימין היו לגמרי אחרים. כבר מהרגע הראשון חיבבתי את בנימין. הוא היה ילד שובב בן חמש, בעל חיוך רחב, בוטח באנשים ותמים למדי. הוא עבר ניתוח עורקים זמן קצר לאחר לידתו. הכל היה בסדר אצלו במשך שנים, עד שפתאום החל להרגיש כאבים עזים בחזה, ואז היה מאבד את ההכרה לכמה שעות. כשזה החל לקרות לעיתים תכופות, ערכנו בדיקת מוניטור ואלקטרו-פיזיולוגיה של הלב, ומצאנו שיש לו רטט פרוזדורי ותסמונת סינוס חולה. הכנסנו לו קוצב לב, והתחלנו להעניק טיפול תרופתי. ואז ברוך השם, הוא הפסיק לאבד את ההכרה.

תוך זמן קצר, הפך בנימין לפציינט האהוב עלי ביותר. הייתי מתגעגע לביקורים שלו. וכל כך למה? כי בכל פעם שהיה מבקר בבית החולים לצורך מעקב רפואי, הוא היה קופץ אל תוך זרועותיי, מחבק אותי ומנשק אותי על לחיי. הוא היה מראה לי תמונות שצייר, ואני הייתי נותן לו מתנות כגון: עט או ספל שקיבלתי כפרסומת למוצר כלשהו. "מה שלום החבר שלי?" הייתי שואל אותו כשנכנס למרפאה. "ברוך ה' ומה שלום חברי?" היה הוא מגיב וישר קופץ לתוך ידיי הפרושות. ופעם ראשונה בחיי, הרגשתי מהי אהבה ללא מחיצות, אהבה כנה ואמיתית, אהבה טהורה של ילד תמים, אהבה שאינה תלויה בדבר.

ואז, יום אחד, כשבנימין היה בן 7, קיבלתי טלפון דחוף מחדר המיון. נאמר לי שבנימין התמוטט בבית הספר, ואמבולנס הביאו לחדר מיון. הוא היה במצב של אי ספיקת לב מוחלטת. וכמובן שכשהוא הגיע למיון, אני כבר חיכיתי לו שם. הצוות הרפואי בהדרכתי עבד כמו מכונה משומנת. הכל דפק כמו שעון, חוץ מהעובדה שבנימין לא חזר להכרה. ככל שנקפו הדקות התחלתי להרגיש רגש גובר והולך של ייאוש, שתוך זמן קצר הפך לתחושה של פאניקה. בקשתי שיביאו עוד מגנזיום. ובשעה שפעולת ההחייאה נמשכה וכבר כמעט שעה ארוכה עברה, החלו מחשבותיי להתרוצץ בפראות. היה זה סיוט בשבילי לחשוב שהנה עוד רגע אני מאבד חבר יקר, חבר שכל כך אהבתי, חבר שנתן לי להרגיש, שיש לי מישהו אוהב שכדאי לחיות בשבילו, ואפילו לא ידעתי עד כמה הוא היה חסר לי, עד שהוא הגיע. ועכשיו שכבר הגיע, הוא כבר הולך לו?!

ללא שליטה, הרגשתי כי דמעות החלו להציף את עיני, ובעומק ליבי הבעתי משאלה אחת ויחידה: "הוי, אלקים, התחננתי במחשבותיי. "אנא, אל תיקח אותו ממני". איני יודע מי צריך את מי יותר, אני אותו, או הוא אותי?! הרגש גבר מרגע לרגע יותר ויותר, אז התחלתי לזעוק במוחי, "בנימין, אל תמות!" "בבקשה ממך, אל תלך עכשיו ממני"! וכשראיתי שכלו כל הקיצים והמצב מדרדר במהירות, לפתע התחלתי לזעוק חזק מקירות ליבי, וקולי מילא את חלל החדר: "ריבונו של עולם!! בנימין, אל תמות לנו! בנימין אתה חייב להישאר! אנא, שלא תעיז למות לי עכשיו"! הצוות שעד עתה לא הרגיש מאומה מכל מה שעבר עלי, היה בהלם למראה ההתפרצות שלי.

רופא עמית שעמד לידי, הניח את ידו על כתפי ואמר: "אולי כדאי שאחליף אותך". ואז תוך כדי דיבור, מישהו צעק לפתע: "המוניטור מראה קצב לב!" הסתכלנו על המוניטור שתחילה הראה שהקצב היה איטי ואחר כך הלך וגבר. המוניטור הראה שהלב החל לפעול בקצב סביר. "יש דופק!" קרא אחד מהצוות. "יש לחץ דם!" צעק האחר. תוך רגעים מספר מצבו התייצב. ואז, למשך זמן שנדמה היה כנצח, אף אחד בחדר לא דיבר, אני המשכתי להסתכל על בנימין וכולם הסתכלו עלי.

בנימין החל לזוז ולהקיא. הוא פתח את עיניו, סובב את ראשו, והסתכל ישר עלי. האחות הראשית לקחה נשימה עמוקה; לוח הכתיבה נפל על הרצפה והיא הצטלבה באימה. רופא יהודי אחר שהיה לידי, הפך חיוור והחל למלמל "ה' הוא האלוקים", בעוד שהרופא העמית שהיה לידי מלמל שוב ושוב "אלוקים אדירים, אלוקים אדירים"! אחזתי בידו של בנימין, נישקתי אותו, ופרצתי בבכי, אך הפעם היה זה בכי של אושר.

זמן קצר לאחר מכן העבירו אותו ליחידת טיפול נמרץ, הוציאו לו את הצינורית, והוא החלים החלמה מלאה. בשבועות שלאחר מכן, הסתובבו עליי כמה בדיחות, שהעיקרית בהן היתה, שלפני שמישהו מסיים משמרת הוא צריך להביא אותי, כדי שאצעק לחולה שלא ימות. אחרי זמן מה, אנשים החלו לשכוח את שאירע. אחרי הכל, הם אמרו, זה היה רק צירוף מקרים, פלוס צוות המשמרת שעשה עבודה טובה, ולתרופות לוקח זמן מה כדי להשפיע. אולי, אולי…, אך כל הצוות הרפואי שהיה  איתי במיון, הבינו את הדברים אחרת, ואף דברו על כך כי הייתה זאת תחיית המתים ממש! מישהו דאג להחזיר את בנימין – בחזרה לכאן.

למחרת דיברתי עם בנימין אחרי המשמרת. הוא עדיין היה חלוש אך חיבק אותי חזק. שאלתי אותו אם הוא יכול לזכור משהו, ממה שקרה. הוא ישב רגע בשקט, כשהוא אוסף את מחשבותיו. ואז החל לומר: "היה שקט והרגשתי כאילו אני מתחת למים שוקע במצולות… לפתע כבה האור והחל להחשיך, רציתי לזוז, אך לא ידעתי לאן". הוא השתתק לרגע.

"ואז, פתאום שמעתי מישהו מוכר שקורא בשמי שוב ושוב. כח עליון אוהב ומחבק שאב אותי חזרה ממצולות, והתחלתי לזוז לכיוון הקול, והחושך החל להתבהר לאט לאט". וכשפתחתי את עיני, ראיתי אותך מולי, ואז הבנתי שקראת לי…. העיניים הילדותיות שלו הביטו עמוק לתוכי ואז הוא שאל. "זה אתה שקראת לי, נכון?" "כן" עניתי. "אני קראתי לך". "נכון שאנחנו עדיין חברים"? שאל. "בטח" השבתי וחיבקתי אותו חיבוק חזק, ופרצתי בבכי של התרגשות.

 

איך נדבקים בה'?

חבר ישב איתי לשיחה וסיפר לי על קרובת משפחה שלו 'קיבוצניקית' שממש רחוקה מקיום תורה ומצוות. הבעתי חוסר אמון קל ואמרתי שמן הסתם היא מדליקה נרות שבת או שהם אוכלים יחד סעודה חגיגית במועדי ישראל וכדומה. לאחר מכן במהלך השיחה הוא סיפר ש'למחייתה' עוסקת אותה יהודייה בפיתוחים טכנולוגיים שמביאים להכפלה של תפוקת התבואה מתא שטח נתון וייצוא של אותם פיתוחים למדינות העולם השלישי בהן שורר רעב...
האם משהו במושגי הדבקות בה' שלנו צריך להתיישר?

בספר דברים מצווה אותנו התורה כמה פעמים על הדבקות (מפרשת ואתחנן ועד ראה בלבד יש חמשה אזכורים). בדברי חז"ל בכל מקום שנזכרה מצווה זו נשאלה השאלה העולה מאליה – 'הלא הקב"ה אש אוכלה הוא וכיצד ניתן להדבק בו?' – הפער בין הבורא לנברא הוא אינסופי, וכי אפשר לא רק לגשר על הפער כי אם ממש להדבק בו?

למרות שחז"ל דברו על כך בכמה מקומות וענו כמה תשובות, העיקרון היסודי של כל התשובות זהה – איננו נדבקים בעצמותו יתברך באופן ישיר אלא בדרכים בהם בחר להתגלות אלינו. ובכל זאת, ראוי לעיין בהבדלים שבין התשובות של חז"ל. התשובה הראשונה והידועה מכולם היא שהדבקות איננה ממש בו אלא להדבק בדרכיו, בדרכי החסד והאמת: מה הוא מלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים מה הוא מבקר חולים אף אתה בקר חולים מה הוא קובר מתים אף אתה קבור מתים מה הוא מנחם אבלים אף אתה מנחם אבלים (סוטה יד, תנחומא וישלח י, ד).
ההסבר השני למושג הדבקות מופיע בגמרא במסכת כתובות (דף קיא, וכן במדב"ר כב, א) -  ולדבקה בו וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה. הדבקות בחייהם של תלמידי חכמים היא הדבקות בקב"ה.

נראה כי לעומת דברי חז"ל שאיננו נדבקים בקב"ה אלא רק בעקיפין, אצל הרמב"ן בפרשתנו (דברים יא, כב ועיין גם באור החיים הקדוש) דווקא למדנו תשובה ישירה מאוד על מושג הדבקות וכה דבריו:

ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ה' ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מעון לשכינה כאשר רמז בעל ספר הכוזרי.

האם יש סתירה בין ההסבר השלישי שבדברי הרמב"ן לגמרא? מסתבר לומר שלא. ואכן מעניין בהקשר זה הסברו של הר"ן בדרשותיו (דרשות הר"ן ח, יא), הסבר שנראה שהשפיע רבות על תנועת החסידות (עיין למשל במבוא שערים לאדמו"ר מפיסצ'נה).

שאין ספק שראוי שנאמין שכמו שבזמן שבית המקדש קיים היה המעון ההוא המקודש מקום מוכן לחול שפע הנבואה והחכמה עד שבאמצעות המקום ההוא היה שופע על כל ישראל. כן ראוי שיהיו הנביאים והחכמים מוכנים לקבל החכמה והנבואה. עד שבאמצעותם יושפע השפע ההוא על המוכנים מבני דורם גם אם לא ישתתפו עמם. אבל מצד המצאה בדורם. שהם עצמם כמו המקדש המקודש.

תלמידי החכמים והצדיקים הם בתי מקדש מהלכים, ודרכם ניתן להדבק בקב"ה בכל זמן ובכל מקום. הר"ן מחלק בין הוראה להמון להוראה ליחידים. יש יחידים שיכולים להדבק בה' כמו שכתב הרמב"ן, לזוכרו תמיד ושלא פרד ממנו מחשבתם לעולם. אך דרישה זו לא יכולה להיות להמון. ההמון צריך להדבק באותם אנשים שנעשים 'מעון לשכינה' וזוהי הדבקות בצדיקים ובתלמידי החכמים עליה דברה הגמרא. לימים ייאמר בשם רבי נחמן או הרבי מלובביץ' שבכל מקום בו נמצא הצדיק הוא בחינת ארץ ישראל ואכן יש לדברים מקור של ממש בדברי הראשונים (כמובן רק בבחינת מה ואין הוא במעלת א"י ממש לעניינים רבים ולא נעקרה חס ושלום מצוות ישוב א"י ממקומה ועיין חיי מוהר"ן טז ואכמ"ל). 

תשובה רביעית במספר ואחרונה לענייננו מדגישה את הקשר בין מצווה זו לארץ ישראל ולפיתוח העולם. רצונך להדבק בקב"ה? עסוק בנטיעת עצים וישובו של עולם (עיין בויקרא רבה כה, ג). כשם שהקב"ה ממשיך את החיים בעולם ועושה חסד עם כל ברואיו כך עלינו לעשות ובכך אנו נדבקים בחי החיים. 

ההסבר הזה לדבקות מתאים באופן מדויק גם לסדר ההופעה של מצווה זו בתורה. בטרם הכניסה לארץ והעסק ביישובו של עולם כמשימה עיקרית יש צורך בהפנמת ההבנה שהיא פרי התבגרותה של האמונה. הקב"ה לא עוסק רק בקודש ובד' אמות של  הלכה, ולכן גם את הדבקות בו יש להשיג דרך חיים מלאים הכוללים גם את פיתוח העולם בצדדי החול שלו.

הסיפור שהובא בתחילת המאמר מאתגר אותנו לחשוב מחדש על מושג הדבקות בה'. אף שהיא אינה מקיימת מצוות במובן המסורתי, ייתכן שדרך עבודתה ותרומתה לעולם, היא מקיימת את מצוות הדבקות ברמה גבוהה. זה מזכיר לנו שהקב"ה אינו עוסק רק בקודש ובד' אמות של הלכה, ולכן גם את הדבקות בו יש להשיג דרך חיים מלאים הכוללים גם את פיתוח העולם בצדדי החול שלו כביכול.

נאחל לכולנו שנדבק בה' בכל ליבנו!

הגרף פוטוצקי / ר' שלמה קרליבך - סיפור חובה

לכבוד פרשת ואתחנן, סיפור מכונן על שמע ישראל.

הגרף  פוטוצקי, אחד הצדיקים, ובין הגרים הכי גדולים שהצטרפו לעם 

ישראל.

כולנו שמעו על משפחת פוטוצקי, משפחה (לא יהודיה) מאוד ידועה בפולין שמשווקת וודקה. מכיוון ששיווקו וודקה, כמובן שהם שתו יומם וליל, וקללו והכניסו מכות אחד לשני בלי הפסקה, ולא נשאר הרבה מחיי המשפחה שלהם. פוטוצקי הצעיר היה בן שמונה עשרה ונמאס לו, ההורים שלו היו כל הזמן שיכורים, היו מכניסים מכות אחד לשני וגם נותנים מכות לילדים. יום שישי אחד בלילה, כשהוא לא יכל לסבול את זה יותר, הוא קפץ על סוסו ורכב לכיוון הארמון. בדרך הוא עבר ליד בית מרזח אחד ששייך ליהודי, וכמובן שהוא היה סגור. הצעיר הציץ בחלון וראה יהודי יושב בקדושה וטהרה עם הילדים שלו. כולם ישבו בכזו מתיקות, עם כל כך הרבה אהבה, שהוא לא היה יכול להוריד את העיניים. הוא חשב לעצמו: הלוואי ולי היתה משפחה שכזו, הלוואי וההורים שלי  היו יושבים איתי, ולו פעם אחת, כמו שהיהודי הפשוט הזה יושב עם משפחתו בליל יום שישי. הוא דפק על הדלת – ובימים ההם אם גוי דופק על הדלת יש לזה איזה ריח של סכנה. היהודי פתח  את הדלת ושאל :"איך אני יכול לעזור לך?" פוטוצקי השיב: "האם אפשר להצטרף אליכם?". הוא נכנס ורואה, גוואלד, , רואה איזו קדושה יש ליהודים, רואה איך היהודים ממש קדושים ויקרים, בליל שבת קודש היהודי הכי עני הוא מלך מלכי המלכים, הוא מבייש את כל המלכים שבעולם. ככה, לאט לאט, הוא הגיע כל שבת קודש והא התחיל ללמוד תורה ומצוות. עוד דבר חשוב, רבותי, ליהודי הזה היתה בת יפה וקדושה, והיה ברור לפוטוצקי שהיא בת זוגו האמיתית. אבל פוטוצקי עוד לא היה יהודי, ולהתגייר בליטא היה בלתי אפשרי – דבר ראשון, היה על זה עונש מות, וגם, למחרת יהיה פוגרום. פוטוצקי החליט שהוא ייסע לכמה שנים להולנד, ששם היה מותר להתגייר, ואחר כך הוא יחזור. וכך, פתאום הוא נעלם, אני לא יודע כמה ההורים שלו בכו עליו, ואחרי שלוש שנים הוא חזר.

דעו לכם שהנשמה שלו היתה ממש קדושה. כשהוא היה תינוק, האמא שלו טיילה איתו בעגלה והתינוק התחיל לבכות. הבעל שם טוב עבר באותו רגע בצד השני של הרחוב ואמר לחסידיו: "אתם רואים את התינוק הזה? הוא עמד לידי בהר סיני". הבעש"ט הלך לעגלה, הרים את התינוק, והתינוק היה כל כך מאושר ושמח שהוא צחק בלי הפסקה. החסידים שהסתכלו ידעו שהתינוק הזה כנראה משהו מיוחד, אבל רק עכשיו אנחנו מבינים למה. אז הגרף פוטוצקי חזר לאחר שלוש שנים, ולא רק שהוא ידע את כל הש"ס כולו אלא שהוא גם היה ממש מקובל אלוקי, הוא הגיע בשלוש שנים למה שחלקנו לא מגיעים אליה באלפי גלגולים. הוא התחתן עם הבת של היהודי, אבל כמובן שאף אחד לא הכיר אותו עם הפאות והזקן היפה שלו.

לצערנו הרב, בבית הכנסת שבו נהג להתפלל, היה יהודי שכנראה היתה חסרה בו איזו קדושה, והוא היה מדבר כל הזמן באמצע התפילה. הגרף פוטוצקי היה מתחנן בפניו: "אנא, אל תדבר ככה באמצע התפילה, אתה מפריע לכולם!". פעם אחת, הגרף פוטוצקי ניגש אליו ואמר לו: "באמת, זה לא בסדר שאתה מדבר ככה, ברעש, ומפריע לכולם". היהודי פנה אליו ואמר: "תראו מה זה, גר אחד אומר לי מה לעשות!" ברגע שהוא אמר את זה הוא גילה את הסוד ואנשים התחילו לברר את קורותיו. לאחר שבוע, 'על  אלה אני בוכיה', אימו הגויה הכירה אותו והמשטרה עצרה אותו. אמו הגויה הגיעה אליו עם הכומר ואמרו לו שיש כנסיה שמרחמת עליו ומוכנה לקבל אותו למרות חטאיו, אבל אם הוא לא יחזור אליהם אזי יצטרכו לשרף אותו בשוק. קבעו את מועד השריפה לחג השבועות. איזו זכות לעלות מהעולם הזה יחד עם התורה הקדשה! בין הצדיקים הגדולים של אותו הזמן היה רבי אלכסנדר זיסקינד, מחבר הספר 'יסוד העבודה', שהוא היה בין המקובלים הגדולים של אותה תקופה. הוא החליט שלמרות שמאוד מסוכן ליהודי  להראות ביום השריפה, הוא חייב להיות שם, כי כשגרף פוטוצקי יגיד 'שמע ישראל' בפעם האחרונה הוא רוצה להגיד את זה יחד איתו. וכמובן שהרב זיסקינד היה ברמה רוחנית מספיק גבוהה כדי לעשות את זה, הוא טיפס על עץ גבוה, ולא היה צריך אוכל או שום דבר גופני. הגיע שעת השריפה וכל הגויים צעקו בכל רם: ,מוות ליהודים!" והתחילו לשרוף אותו. הרב זיסקינד צעק לגרף פוטוצקי בלשון הקודש כדי שישמע: "אתה לא לבד, אני פה בשם כל ישראל", והם אמרו ביחד 'שמע ישראל'. איזה  'שמע ישראל' גבוה, עוד אפשר לשמוע אותו עד היום!

חומש דברים

מחפש דבר תורה מקורי לשולחן השבת?
ביקשו ממך לדבר בבית הכנסת ולא מתחשק לך לחפש ב'מעיינה של תורה' שוב?
לפניך דף שמאגד את כל דברי התורה של ספר דברים  שמופיעים באתר.

דברים - https://tlaleyora.blogspot.com/2020/07/blog-post_31.html - דבקות בה'

ואתחנן - https://tlaleyora.blogspot.com/2020/07/blog-post_31.html סיפור חובה 

עקב - https://tlaleyora.blogspot.com/2020/06/blog-post_26.html מראי מקומות חשובים על ארץ ישראל

ראה - https://tlaleyora.blogspot.com/2020/07/blog-post_31.html - ירושלים אנחנו וכולם

שופטים -https://tlaleyora.blogspot.com/2019/09/blog-post_28.html האם התורה במצבה הנוכחי יכולה להנהיג?

כי תצא -https://tlaleyora.blogspot.com/2018/09/blog-post_19.html אלול

כי תבוא -https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_10.html חרדה קיומית או תודעה קדם התשובה

https://tlaleyora.blogspot.com/2020/09/blog-post_4.html כי תבוא בראש השנה לארץ (אומן)

ניצבים -https://tlaleyora.blogspot.com/2018/09/blog-post_6.html על ההווה ועל הנצח

וילך -

האזינו - https://tlaleyora.blogspot.com/2020/09/blog-post_25.html סיפור על הקשבה למציאות

וזאת הברכה -

מה הקשר בין דיאטה לתפילה?

                           

[תפילה 2]

פעמים שהשינויים הגדולים ביותר בחיים, טמונים בשינויים הקטנים באורח החיים שלנו. 

מהדיאטקנים שמענו שהדיאטות שמצליחות לאורך זמן הן לא הדיאטות שעובדות בשיטת 'זבנג וגמרנו', שבועות צום או הרעבה עצמית. הדיאטות האפקטיביות הן אלו הכוללות שינויים קלים בחיים, להוריד שתי פרוסות לחם בארוחה או להפסיק עם העוגיות שבין הארוחות. הפעולות הקטנות האלו מביאות בסופו של דבר להרזיה משמעותית ,וחשוב לא פחות, כזו שנשמרת לטווח ארוך.

אדם מתפלל שלוש פעמים ביום, באדיקות, במניין. היינו מצפים שזו תהיה הפעולה הכי משמעותית ב'שמירת הקשר' שלנו עם הקב"ה. שזו תהיה פעולה שמרימה אותנו מבחינה רוחנית. מדוע לעתים אנו חשים שגם לאחר שנים של תפילה אין בנו שינוי משמעותי, שאנו ממלמלים מילים אך לא מדברים עם ה'? – התשובה לכך היא שאיננו מכוונים בתפילה. הסיבות לכך מרובות – אנו טרודים, לפעמים קצת מתעצלים, לא מספיק מאמינים בכוחה של תפילה. 

אך המכשול הבסיסי ביותר עוד לפני כל אלה הוא – ישנן מילים רבות שאיננו מבינים. קריאה בהבנה של הטקסט היא תנאי מקדים להצלחתנו בעבודת התפילה. 

זו הסיבה לכך שברשומה הקודמת התחלנו להסביר מילים ופסקאות מהתפילה. חשבתי שכדאי להתחיל בחלקים המשמעותיים ביותר בתפילה – שמע ישראל, ותפילת עמידה.

מצווה מהתורה לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום, בלילה ובבוקר. שנאמר:''וְדִבַּרְתָּ בָּם וכו' וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ", בשכבך היינו בלילה, ובקומך היינו בבוקר.

קוראים שלוש פרשיות: הראשונה: שמע - שיש בה קבלת עול מלכות שמים, יחוד ה' ואהבתו. השנייה: והיה אם שמוע- שיש בה קבלת עול מצוות. והשלישית: ויאמר - שיש בה ציווי על זכירת המצוות על ידי מצוות הציצית, ובסיומה מזכירים את יציאת מצרים.

הפסוק הראשון של שמע ישראל הוא העיקרי. זהו פסוק שמצד אחד כל ילד יהודי לומד לומר מיד כשמתחיל לדבר, ומצד שני סודות התורה העמוקים ביותר תלויים בו. עשרות פירושים וכוונות נאמרו בפסוק זה ועדיין לכולנו ברור שעומקו רב מתפיסתנו.   

'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' – פשט הפסוק – שמע ישראל – קבל והבן עם ישראל – הצהרה:  ה' אלוקינו – ה' הוא אדון הכל [השם כקריאתו – אדנו"ת] וגם היה הווה ויהיה [השם ככתיבתו – הוי"ה] הוא האלוקים כל יכול והמנהיג והשופט שלנו, הוא ה' אחד – הוא המולך על הכל – על ארבע רוחות השמיים בשמיים ובארץ.

בעומק יותר מלמד אותנו נפש החיים לרבי חיים מוולוזין תלמיד הגר"א: אין הכוונה רק שהוא המלך היחיד אלא אין עוד מלבדו, ואין שום דבר בילתו. גם אם לא יהיה כלום - הוא יהיה, ואם כביכול הוא לא יהיה - לא יהיה כלום.

בחלק מהסידורים מודגשות האותיות ע' וד' כי אנחנו העדים הנאמנים על ההצהרה הזו. וכי האמת הזו נכונה לעד.
חשוב לציין שבדיעבד, גם מי שלא כיוון לפירוש המדויק של כל מילה וכל שם משמות ה', כל עוד הבין באופן כללי את משמעות המילים, שעניינם קבלת עול מלכות שמים – יצא ידי חובתו.

אוהב את ה', את ההורים וגם אוהב גלידות

[תפילה 3]

לכל אחד מאיתנו יש הרבה אהבות. אנחנו אוהבים את הורינו, חברינו, ילדינו. כל אחד ואחת מאיתנו אוהב את בן הזוג שלו. אנחנו גם אוהבים לאכול גלידה. אני מעריך שכולנו גם אוהבים את יופייה של ארץ מולדתנו. ברור שיש מדרג לאהבות שהזכרתי, אך יש לשאול - היכן האהבה לקב"ה נכנסת ברשימה שכזו. התשובה הברורה מאליה היא – בראש הרשימה. אהבת ה' אמורה לתפוס את הנתח הגדול ביותר בלבנו. אך האם זו האמת?

הפסוק הראשון לאחר שמע ישראל עונה לנו על שאלה זו בדיוק. וכך אנו אומרים פעמיים בכל יום באהבה:

וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל-לְבָֽבְךָ֥ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל-מְאֹדֶֽךָ:

עוד לפני הדרשות החשובות שהגמרא דרשה על כל ביטוי בפסוק, כדאי שנתעמק בפשט. הכתוב אומר שנאהב את ה' בכל ליבנו. לא בנתח גדול ככל שיהיה אלא בכל הלב, באופן מוחלט. כביכול אומרת התורה אצל עובד ה' יש בלב מקום לאהבה אחת בלבד – אהבת ה'. כך מסבירים גם ספר החינוך ואחרים בביאור מצוות אהבת ה'.

'דיני המצוה. שראוי לו לאדם שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת השם, ויעריך בלבו תמיד, כי כל מה שהוא בעולם מעשר בנים וממשלה וכבוד הכל כאין וכאפס ותהו כנגד אהבתו ברוך הוא ... סוף כל דבר, יעשה כל יכלתו להרגיל מחשבות לבו כל היום באמונתו ויחודו, עד שלא יהיה רגע אחד ביום ובלילה בהקיצו שלא יהא זוכר אהבת אדוניו בכל לבו. והענין על דרך משל, שיהא נזכר באהבת השם תמיד, כזכרון החושק תכלית החשק בתשוקתו שישיג להביאה אל ביתו'.

זאת אומרת שבשונה מכל אהבה אחרת, האהבה לקב"ה היא אהבה טוטאלית.
אם כן, כיצד עובד ה' מתייחס לאשתו ובניו, האם אין בליבו אהבה כלפיהם?

התשובה היא שמכיוון שהקב"ה הוא אינסופי והוא ברא את כל העולם ממילא מתוך הבריאה שלו אתה מכיר אותו. אהבת אדם לאשתו צריכה להיות חלק מאהבת ה', הוא צריך להודות לקב"ה על אשתו ולהעריך אותה כמתנה יקרה מאיתו יתברך. נשים יקרות, לא לחייך יותר מדי - הדברים נכונים גם לכיוון השני. בגישה כזו החיים על שלל מרכיביהם הופכים להיות מעין שיחה בין בורא עולם לאדם. שיחה שכל כולה שיח אוהבים.

וכי אדם שאוכל גלידה מקבל אותה במתנה מהקב"ה? התשובה היחידה היא – בוודאי. אם אדם אוכל גלידה ,כשירה ובמינון שלא מזיק לו לבריאות, אזי מתברר כי הגלידה הזו היא מתנה. לכן גם מברכים על הגלידה הזו – אומרים תודה לרבונו של עולם על המתנה הקטנה שנתן לנו [ושוב הדבר נכון לכל הנאה שבאה לאדם]. במידה זו ככל שהגלידה יותר טעימה לך כך התודה לקב"ה תיהפך להיות עמוקה יותר. זוהי כבר מדרגה מסוימת של קדושה, של דבקות בה'.

המדד לכך שהאהבה הזו היא אכן לה' והגלידה איננה העיקר, היא מה קורה במצב שבו האהבה לה' הייתה אומרת לנו שלא לאכול גלידה. לדוג' אדם ביום רביעי קונה גלידה טובה אך במקום לאכול אותה מיד הוא מחליט אפילו לא לטעום ממנה עד שבת כדי שהעונג בשבת יהיה גדול יותר. זהו סימן שהאהבה שמניעה אותו איננה האהבה לגלידה כי אם האהבה לקב"ה. שנזכה!