יום שלישי, 31 במרץ 2020

קחו אחריות על הסדר שלכם!




אנו עומדים לפני ליל סדר מיוחד מאוד בתולדות עם ישראל. ככל הנראה השנה יהיו הכי הרבה סדרי ליל פסח מאז בריאת העולם. אמנם הנסיבות שהביאו למצב הזה לא נעימות אך השנה רבים  מאיתנו יעשו לראשונה ליל סדר בביתם. האם נדע להפוך את הלימון ללימונדה ולהפיק מעז מתוק? לפניכם כמה טיפים שיעזרו לכם בהקשר:

א. את ליל הסדר צריך להכין. קיבעו זמן לשבת מראש ולחשוב איך מפיקים לילה שיהיה בלתי נשכח עבור כל המשפחה ובעיקר עבור הילדים. אפשר לעשות זאת כזוג או כמשפחה, אך העיקר - לא להיזכר בזה ערב לפני. לשבת כבר עכשיו ולתת על זה את הדעת.

ב. ליל סדר הוא לילה של מורשת. לכל עדה ועדה ואפילו לכל משפחה ומשפחה מנהגים משלה. אם לא זכינו שסבא וסבתא יהיו איתנו בחג נשתדל להתקשר  מבעוד מועד ולשאול הכול לפרטי פרטים, לשבת ולשחזר עם הגדה מולנו ודף ועט בידינו ולרשום כל מה שעולה מהשיחה איתם ומזכרוננו.

ג. קנו הגדות. לא בכל בית יש הגדות של פסח. קנו לכם סט של הגדות אחידות שאתם אוהבים. בהגדה של עורך הסדר סמנו מראש היכן יש להאריך והיכן לקצר ואת כל מה שלמדתם בסעיף הקודם.

ד. לימדו את הלכות ליל הסדר, ישנם שיעורים באינטרנט, פניני הלכה, ואפילו קריאת ההלכות הרשומות בהגדות מראש. הכינו ד' כוסות שיש בהם שיעור, קנו מצות טעימות שקל לאכול מהם את השיעור.

ה. לא לבוא רעבים. הכינו את הילדים מראש (וגם את עצמכם) והאכילו אותם מעט קודם הלילה כדי שלא תאלצו רק להזדרז לקראת הארוחה.

ו. השנה את ליל הסדר מתחילים בסלון! זה לא סוד שההסיבה לא נוחה בצורת הישיבה של ימינו. למעשה זו הסיבה שהראב"ן והראבי"ה (סי' תקכה) כתבו שאין כיום חיוב הסיבה ואף שלא נפסקה הלכה כמותם ההיגיון בדבריהם ברור, בעבר היו חצי יושבים חצי שוכבים על מעין כורסאות ('מיטות') בלשון חז"ל וכך ההסיבה על צד שמאל נוחה מאוד. אך האם יש פתרון להסיבה גם בימינו? מדוע שלא נתחיל את ליל הסדר מהקידוש ועד הסעודה עצמה או לפחות עד הקימה לנטילת הידיים בסלון הבית. כך יתאפשר לנו להסיב בנוחות, לחוש בני חורין ולספר ביציאת מצריים. כשליל הסדר מרובה במשתתפים זה מאוד מסובך בד"כ אך בנסיבות הנוכחיות זו הזדמנות שכדאי לנצל. מלבד זאת, ליל הסדר מלא במעשים שאנו עושים כדי לעורר את הילדים לשאול שאלות. עקירת השולחן הוא אחד המעשים החשובים בהקשר זה בגמרא (פסחים קיד). וכי יש לך עקירת שולחן טובה מזו?

ז. תרגיש בבית, אתה בן חורין. בליל סדר מרובה משתתפים מעורבת מטבע הדברים גם הרבה בושה. הפעם ניתן דרור לכל יכולות המשחק וההתחפשות שלנו. אפשר ללבוש ג'לביות כשחוזרים מבית הכנסת (ולפי ההנחיות החדשות כשמסיימים את התפילה בבית...) או תלבושות אחרות שהכנתם מראש. אפשר לבנות תפאורה מתאימה מבעוד מועד, להכין הצגות קצרות ולשלב אותן במהלך הסיפור ביציאת מצריים. ככלל – כמה שפחות דברי תורה הגותיים וארוכים כמה שיותר סיפורים מהווי השעבוד והגאולה. ספר ביציאת מצריים.

ח. הטילו על כל אחד מהילדים מבעוד יום להכין משהו ללילה הזה. שיהיו שותפים. אם זה תפקידים בהצגה, הכנה של פירוש לקטע מסוים בהגדה שהוא זה שצריך ללמד את כולם, סיפור טוב לשולחן עורך וכדומה.  

ט. אחד ההישגים הנדרשים מליל הסדר הוא להשאיר את הילדים ערים ונוכחים עד הסוף. טריק נהדר לעניין – במהלך הסדר מחלקים על כל השתתפות טובה בסדר אגוזים. שאלה יפה, תשובה מחוכמת, השתתפות בהצגה, כל דבר כזה מזכה באגוז. פרגנו באגוזים, פרגנו במחמאות, החיזוקים החיוביים האלו הם עיקריים מאוד מבחינה חינוכית. בסוף הסדר פותחים 'חנות פרסים' עם תגי מחיר לכל פרס כאשר התשלום מתקבל באגוזים בלבד כמובן...

י. תשירו את ההלל במנגינות האהובות עליכם. צריך להתכונן גם לחלק הזה שהוא אולי שיא ההגדה. תכינו מראש מנגינה לכל קטע, אם זו המנגינה המסורתית, קרליבך או מנגינה עדכנית העיקר שזה יחבר אתכם לתחושת ההודיה לה' ולמילותיו של נעים זמירות ישראל.

ודבר אחרון לסיום,  לא משנה מה יקרה בסוף – אל תכעסו. כל הצדיקים מזהירים מפני הקטרוג של השטן בלילה הזה, הוא ינסה לבוא ולקלקל בכל דרך דווקא בגלל הקדושה והעומק שאפשר להשיג בלילה הכי חשוב בשנה. תחליטו מראש, לא משנה מה יקרה לא נכעס ולא נקפיד.

קרדיט וזכויות על התמונה בראש העמוד - Phil Goodwin


יום שישי, 27 במרץ 2020

במילה אחת - תודה



רבים מבטיחים לעצמם – 'כשנעבור את כל משבר הקורונה הזה בשלום נעשה סעודת הודיה'. אך כדאי לנסות להבין מניין הגיע המנהג המעט מוזר לאכול כאות הודיה על נס?
ספר ויקרא הוא אימת הדרשנים. הוא מלא בפרטים של דיני קרבנות וטומאה וטהרה, דינים שקשה להסביר ועוד יותר קשה לדמיין את מציאותם. אך לעיתים מפתיע לגלות את הקשר הפשוט שבין חיינו בזמן שבית המקדש היה קיים לחיינו כיום.
בפרשת ויקרא אנו לומדים את דיני קרבן השלמים. שלמים הוא קרבן שבו חלק קטן מהבשר עולה למזבח, חלק גדול יותר מגיע לכהנים וחלקו הגדול ביותר מגיע לבעלים של הקרבן עצמו ולמשפחתו. בפרשה הבאה כהשלמה לדינים אלו אנו מתוודעים לקרבן שלמים שחורג מכללי דיני השלמים הרגילים – קרבן תודה. הקרבן המיוחד הזה קשור גם לפסח (באופן נגטיבי), שכן זהו הקרבן היחיד שיש בו חמץ (מבין קרבנות היחיד), זו הסיבה שלחלק מהעדות לא אומרים כחלק מתפילת שחרית מזמור לתודה בכל ימי חג הפסח.
נבאר את דברינו, כל השנה בית המקדש הוא מקום סטרילי מחמץ משום שיש הקפדה שלא להעלות כל שאור וכל דבש על גבי המזבח כאמור בפרשתנו. על אף האמור, ישנם שני יוצאים מן הכלל – קרבן תודה הבא על ידי היחיד וקרבן שתי הלחם של עצרת [שבועות] שבא על ידי הציבור. על חריגה זו ראוי שנדבר בהקשר של חג הפסח המתקרב. אך כעת מוטב שנעסוק בחריגה אחרת של קרבן התודה משאר דיני קרבנות השלמים, חריגה שמבטאת קשר חי בין קרבן התודה לבין חיינו כיום.
הבה נכיר את התודה - קרבן תודה הוא אחד מסוגי הבהמות הכשרות למזבח [פר, כבש או עז],שבא יחד עם ארבעים לחמים. הלחמים מחולקים לארבעה סוגים - סולת מורבכת [קמח חלוט, אפוי ומטוגן מעט], רקיקי מצות משוחים בשמן, חלות מצות, וחלות חמץ כאמור [הסוג האחרון הוא היחיד שהוא חמץ].  אך בשונה משאר קרבנות השלמים שנאכלים תוך שני ימים ולילה אחד, נאכל קרבן התודה תוך יום ולילה אחד בלבד ואסור להותיר ממנו מעבר לכך.
מהי סיבת ההבדל?
ברמה ההלכתית, ברכת הגומל 'מחליפה' את קרבן התודה. החייב בקרבן התודה חייב בברכת הגומל. ארבעת החייבים להודות הם – חולה שנתרפא, אסיר שנשתחרר, ויורדי הים או הולכי מדבריות שהגיעו למקום יישוב. אדם שיצא מכלל סכנה צריך לפרסם את הנס שנעשה לו ולכן ברכת הגומל נאמרת בפני עשרה אנשים לפחות. פרסום הנס הזה הוא גם הסיבה לכך שרבים נוהגים לעשות סעודת הודיה לאחר הנס.
לאור מה שלמדנו ניתן לראות שהתורה עצמה היא המקור לעניין סעודת ההודיה.
הנצי"ב מוולוז'ין שחי בדור הקודם מסביר בפירושו העמק דבר שכאשר התורה אומרת לאדם לסיים לאכול כמות בשר של כשלושים קילו [לכל הפחות] יחד עם שלושים וששה סוגי לחמים [שכן אחד מכל סוג לחם ניתן לכהנים] בזמן של יום ולילה אחד, היא מצפה שהוא יזמין את חבריו ורעיו לעזור לו. התורה קוראת לאדם לערוך סעודת הודיה שבה הוא יפרסם את הנס. בסעודה שכזו מברכים על הבשר מלבד הברכה הרגילה בנוסח של שבח, גם ברכה נוספת בנוסח של מצווה – אשר קדשנו במצוותיו וציונו לאכול קדשים קלים או לאכול שלמים. זוהי סעודת מצווה אמתית.
בפעם הבאה שנערוך סעודת הודיה נזכור את המקור לדבר – קרבן תודה, נקווה שהפעם הזו תהיה בקרוב אחרי שמשבר הקורונה ייפתר.

המסר של הקורונה - איך מקדמים את הגאולה


קורונה תנ"ך מגפות ואנחנו 2



יום שני, 23 במרץ 2020

קורונה, מגפה תנ"כית והקשר אלינו



כשכולם מדברים על אפוקליפסה, גוג ומגוג ושאר ירקות, אולי כדאי לתת את הדעת על מה שהתנ"ך בוחר ללמד בהקשר של מגפה... חשבון נפש רלוונטי ומרענן (ואל תשכחו את שיעור ההמשך -




כדאי להכיר כמה מקורות נוספים בהקשר:

ספרי דברים ס״ב:א׳
כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם - (דרוש) על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה, דרוש ומצא ואח"כ יאמר לך נביא. וכן אתה מוצא בדוד: (תהלים קלב) זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי אם אתן שנת לעיני עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב. מנין שלא (תעשה) [עשה] אלא ע"פ נביא? שנאמר (ש"ב כד) ויבא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם לה' מזבח בגורן ארונה היבוסי. ואומר ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו.
וע"ע בפסיקתא רבתי מ״ג:א׳

רד"ק סוף שמואל
ויעתר ה' לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל.
וקביל ה' צלות דיירי ארעא, ובדרש כל האלפים האלה שנפלו בימי דוד לא נפלו אלא ע"י שלא תבעו בית המקדש והרי דברים קל וחומר ומה אם אלו שלא היה בימיהם ולא חרב בימיהם נפלו על שלא תבעו אותו אנו שהיה בימינו וחרב בימינו על אחת כמה וכמה לפיכך התקינו זקנים ונביאים ליטע בפיהם של ישראל להיות מתפללים שלשה פעמים בכל יום השב שכינתך ומלכותך לציון וסדר עבודתך לירושלם אכי"ר סלה: סליק ספר שמואל:

והשווה לגיר' בילק"ש סוף שמואל.


רמב”ן במדבר פרק טז
וזו דרך מבקשי רחמים שיקלו החטא מעל העם ונותנין אותו על היחיד הגורם, מפני שהוא חייב על כל פנים. וכן אמר דוד (ש”ב כד יז) הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי. והיה העונש ההוא על העם גם בחטאם, שהיה להם לתת השקלים מעצמם, אם העונש ההוא על זה כדברי רבותינו (ברכות סב ב). כי לא צוה אותם המלך שלא יתנו השקלים, כי הוא לדעת המנין בלבד היה חפץ, וענשם וענשו בזה שוה הוא. ועוד כי מלבד המנין היה עונש על העם מתחלת דבר, כדכתיב (ש”ב כד א) ויוסף אף ה’ לחרות בישראל ויסת את דוד בהם. וכתב שם רש”י לא ידעתי על מה. ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה’ ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר (דברים יב ה) לשכנו תדרשו ובאת שמה, עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר (ש”ב ז א ב) ויהי כי ישב המלך בביתו וה’ הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה. והנה דוד מנעו השם יתברך מפני שאמר (דה”י א כב ח) כי דמים רבים שפכת ארצה לפני, ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה. ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים. אבל כאשר העם לא השגיחו, ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה, והוא איש משפט ומחזיק במדת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים, ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם. ועל כן היה המקום אשר יבחר ה’ לשום שמו שם נודע בענשם ובמגפתם. והכתוב ירמוז כל זה, שנאמר (ש”ב ז ו ז) כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך וגו’ בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי את ישראל לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים. הרי יאשים הכתוב, כי השכינה מתהלכת בכל ישראל מאהל אל אהל וממשכן אל משכן ולא היה אחד בכל שופטי ישראל הרועים אותם מתעורר בדבר. ואמר הכתוב עוד, כי גם השם רחק מהם ולא דבר לאחד מכולם לבנות הבית, רק עתה שנתעוררת הטיבות כי היה עם לבבך, ואצוה עתה לבנותו על יד שלמה בנך שיהיה איש שלום:

יום שישי, 20 במרץ 2020

לא להתקהל בפרשת ויקהל?






נדמה שאין דבר שהקורונה יותר פוגעת בו מאשר המרקם החברתי והביחד שלנו. אסף אשתר הציע לאקדמיה העברית את המילה 'נזרת' בתור שם עברי למחלת הקורונה. ניתנו לכך שתי סיבות, הראשונה נוגעת לעובדה שקורונה היא בלועזית כתר או נזר (בהתאם לצורה הפיסית של הנגיף). אך הסיבה השנייה לכך הייתה משום שבשל הקורונה כולנו מתנהגים כאילו אנו בבידוד ומתנזרים מהסביבה. נחזור לנקודה זו בהמשך.

את העניינים הרוחניים הגבוהים ביותר מקבל עם ישראל דרך מעמד של התקהלות ואחדות. מעמד הר סיני שהוא השראת השכינה הראשונה על עם ישראל וסיום בחירתנו לעם על ידי הקב"ה, מתאפשר בזכות 'ויחן שם ישראל כנגד ההר – כאיש אחד בלב אחד' (שמות יט, ב וברש"י שם). בתחילת פרשתנו לפני השראת השכינה הקבועה בזמן ובמקום (השבת והמשכן) אנו מוצאים את ההתקהלות של כל העם יחד. המעמד הזה של יהודים שנמצאים יחד פועל קדושה מיידית, כל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין לט א). תשעה יהודים גדולי ישראל לא יכולים לומר קדיש אך אם ייכנס אל החדר נער בר מצווה אחד יושלם ה'מניין' ולפתע פתאום קדיש וקדושה יתאפשרו.

משמעותו של המניין, שהיא בעצם משמעותה של ההתקהלות ביהדות יוצאת מגדרי בית הכנסת. אפילו כינון הקשר האינטימי ביותר בחברה דורש מניין. רבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך שהיה גדול הפוסקים בדורות האחרונים כתב בספרו בית יוסף (אבן העזר סב, יא) שאם אין עשרה אי אפשר להקים חופה ולברך שבע ברכות. היוצא מכך הוא שלא ניתן להתחתן ללא התקהלות של עשרה מישראל.

הסיבה לכך שהקהילה מרכזית כל כך ביהדות היא התפיסה היהודית של כל אחד מישראל לא רק כאינדיבידואל אלא כחלק מאורגן אחד, משלמות שגדולה בהרבה מגבולות גופו ואפילו נשמתו. בעולם הקבלה הקשר בין ישראל לריבונו של עולם מובן כקשר בין הקב"ה לנשמה אחת שנקראת כנסת ישראל. כל אחד מאיתנו הוא כאבר אחד שבו יש ביטוי אחד לנשמה האדירה הזו (מהר"ל נצח ישראל פרק יא, תניא פרק לב). תפיסת ה'אני' שלנו יודעת להכיר בכך היא גם 'אין' (חילוף אותן האותיות) לעומת האור המבהיק של הנשמה הגדולה הזו. זה ההסבר ההלכתי שמציע הרדב"ז בפירושו לרמב"ם (ממרים ב, ד) לכך שפעמים שאדם מחוייב למות למען אידאלים גדולים שקשורים לכלל עם ישראל - האדם כאבר מגוף שלם. זה גם ההסבר למעשים הירואיים כמו אלה של החלוצים שהמדינה הוקמה סביב קברותיהם.

לאור מה שלמדנו, כיצד נציין את פרשת ויקהל בצל הקורונה? במבט מעמיק נגלה שדווקא ההתבודדות שגזרנו על עצמנו היא כולה יחס של כבוד לקהילה. כפי שכולנו כבר שמענו אינספור פעמים בחדשות הקורונה לא מסוכנת במיוחד לילדים ולצעירים, נאמר גם שחלקנו נהיה נשאים של הנגיף ואפילו לא נחוש בכך. על מה כל המהומה אם כן? בקרב הזקנים והחולים אחוזי התמותה העולמיים מבהילים. החשש של החברה כולה הוא דווקא על השכבה הזו של האוכלוסייה. אם מערכת הבריאות תקרוס תחת נטל הטיפול בצעירים שגם במקרים הקשים אפשר להציל בקלות יחסית יהיו אלו הזקנים והחולים שישלמו על כך בחייהם ח"ו.
אם כך, דווקא הבידוד שאנו גוזרים על עצמנו כולו ביטוי לאכפתיות שלנו ולהבנה שלנו שעלינו לשמור אחד על השני ככל יכולתנו, כאיש אחד בלב אחד. יהי רצון שה'ביחד' הזה יוביל אותנו למקומות טובים ובריאים יותר.

חזק חזק ונתחזק בעד עמנו!

כל הזכויות על התמונה שמורות ל
Byron Monzon

יום חמישי, 12 במרץ 2020

סיפור עם



'בן אדם למה תדאג על הדמים ולא תדאג על הימים' משורר הפייטן רבי משה אשקר הכהן בשורה של בית שמשמש כ'פתיחה' ידועה בשירת הבקשות העתיקה. נראה שהקשר בין כסף לחיים איננו פונטי בלבד. הכסף נקרא בלשון הקודש 'דמים', וגם בימינו עדיין ישנו שימוש במונח זה בניבים כמו 'דמי כיס' או 'דמי מפתח'. אך המילה דם משמשת גם לביטוי אחר. כחלק מאיסור אכילת הדם מנמקת התורה "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג), את קין מוכיח הפסוק "מה עשית קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה"  (בראשית ד, י). הכסף והחיים מתלכדים למילה אחת.

גם המילה כסף עצמה מבטאת יותר ממה שנהוג לחשוב. הכסף נקרא כך מלשון כיסופים, דבר שנפשו של האדם נכספת אליו. מפתיע לגלות שבלשון הקודש כיסופיו של האדם הם חלק מההגדרה שלו. חישבו על אחת המילים הרווחות ביותר בשפת היומיום שלנו – 'אני'. כאשר אנו שואלים אדם 'לאן הוא הולך' אנו מתכוונים לשאול לאיזה יעד מועדות פניו, להיכן הוא שואף להגיע. אם נפרק את המילה 'לאן' נגלה שה'אן' שלך הוא השאיפה שלך, היעד. אני הוא אם כן היעד שלך או במילים אחרות המקום אליו אתה נכסף.

וגם קשר הופכי מצאנו בין הכסף לחייו של האדם. על הגוזל את הדל אומר שלמה המלך (משלי כב, כג) "כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש" והגמרא במסכת בבא מציעא דורשת שמדובר על נפשו של הנגזל והגזלן. הגזלן כאילו גוזל את נפשו של הדל ולא רק את ממונו, לכן ראוי שה' יריב את ריב הדל וישלם לגוזלו מידה כנגד מידה.
בפרשה מצווה ה' את ישראל להשיא תרומה בסכום קבוע מראש. כל אחד מחוייב להביא 'מחצית השקל' לעבודת המשכן. מכסף זה יבנו את המשכן בפרשות הבאות ואף בעתיד העבודה השוטפת תמומן ממנו. מדוע ציוה ה' להשיא דווקא מחצית מהשקל ולא שקל שלם או בכלל מדוע לא לאפשר לכל אחד לתת כנדבת ליבו.

מפוזר ומפורד היה העם היוצא ממצרים. בתור עבדים השאיפות הלאומיות היו חלשות אם בכלל היו קיימות, כל עבד או משפחת עבדים היו גרים אצל משפחה מצרית אחת, פעמים שגודלו משפחות במחוזות שונים במצרים וכל סיפור משפחתי היה שונה לגמרי. כחלק מהפיכת התפזורת האנושית הזו לעם עומד הפרוייקט המשותף עליו מדברות הפרשות האחרונות – המשכן.

שמעתי פעם מהרב שבתאי רפפורט ששאל שאלה טריוויאלית – מניין בכלל היו לעם ישראל שקלים באמצע המדבר? הוא הביא משפט מן המדרש - 'גדולה ביזת הים מביזת מצרים'. לאחר קריעת ים סוף עם ישראל לא האמין שהמצרים נעלמו מחייהם לתמיד. כחלק מהבניית המחשבה העבדותית, משהו בהם סירב להאמין שהאדונים יכולים פשוט למות, 'הם ודאי עלו מהצד השני' - אמרו לעצמם העבדים לשעבר. לכן הים פלט את גופות המצרים אל החוף לעיניהם המשתאות של בני ישראל. למצרים היה מנהג להתקשט לפני הקרב ולקחת איתם כסף, המדרש ממשיך ומספר שכל אחד מישראל הלך אל המצרי ששיעבד אותו ואת משפחתו ולקח ממנו את הכסף שהביא. קשה לתאר בשורות קצרות עד כמה 'סגירת המעגל' הזו חשובה מבחינה נפשית ורוחנית. אך כפי שאנו רואים מהחיבור שעשה הרב שבתאי רפפורט - כל אחד הביא יחד עם שקליו גם את סיפור הגלות הפרטי שלו.

כשעם חוזר מגלות ארוכה טבעי שלכל משפחה ועדה יהיה סיפור גלות שונה. חלקנו סבלנו משעבוד גשמי וחלקנו משעבוד שהתאפיין בהתבוללות. יש לנו כבר מאכלים אחרים, בגדים שונים, ואף הלך רוח ומנטליות שונה. מה שה' מלמד אותנו הוא להתאחד סביב פרוייקט משותף – משכן או בניית מדינה – ולהבין שכל אחד מאיתנו מביא את החיים שלו, על כל מה שכולל הביטוי ועדיין מדובר רק במחצית. כל אחד מביא יחד איתו את הסיפור האישי שלו במלואו אך הוא לא שוכח שסיפורו לעולם איננו שלם ללא סיפורו של חברו. כך בונים סיפור של עם.