איך משרים שכינה?

 

לאחר שבועות שלמים של בניה הכנה הקמה וציפייה של כל עם ישראל, סוף סוף עומד המשכן על תילו. משה עושה שבוע אינטנסיבי של הכנה מסודרת ומפורטת של אהרון ובניו ומכשיר את אהרון להיות הכהן הגדול. לאחר כל הקרבנות הם עומדים ומסתכלים על האש המתלקחת שהובאה מן ההדיוט ולא רואים שום סימן שמיימי לכך שקרבנם התקבל.  אכזבה אדירה.

מה קרה באותם רגעים? מספר המדרש:

כֵּיוָן שֶׁרָאָה אַהֲרֹן שֶׁקָּרְבוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת וְנַעֲשׂוּ כָל הַמַּעֲשִׂים וְלֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל, הָיָה מִצְטַעֵר וְאוֹמֵר, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁכָּעַס הַקָּבָּ"ה עָלַי וּבִשְׁבִילִי לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה אָחִי, כָּךְ עָשִֹיתָ לִי שֶׁנִּכְנַסְתִּי וְנִתְבַּיַּשְׁתִּי? מִיַּד נִכְנַס מֹשֶׁה עִמּוֹ וּבִקְּשׁוּ רַחֲמִים וְיָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל (ספרא)

על פי המדרש, מה שהביא להשראת שכינה היה תפילה של אח על אחיו שלא יתבייש. אולי היה זה כדי ללמדנו שהופעת השכינה תלויה באהבה ובאחדות שלנו איש עם אחיו.

אך אם נעיין בפשט התורה נגלה אפשרות חדשה, לאחר שלא ירדה אש מן השמיים נכתב בתורה כך:

וַיִּשָּׂ֨א אַהֲרֹ֧ן אֶת־יָדָ֛ו אֶל־הָעָ֖ם וַֽיְבָרְכֵ֑ם וַיֵּ֗רֶד מֵעֲשֹׂ֧ת הַֽחַטָּ֛את וְהָעֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִֽים׃
וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָרְכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהֹוָ֖ה אֶל־כׇּל־הָעָֽם׃
וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כׇּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם׃

כשרואה אהרון שהחטאת שלו לא התקבלה הוא מברך את העם. לא מצינו ציווי על ברכה זו ובכל זאת הנוסח שלה ידוע לנו היטב, הגמרא במסכת סוטה (לח) מסבירה שאהרון בירך את ישראל בברכת כהנים. לאחר מכן משה ואהרן יחדיו מברכים את ישראל ואז יוצאת אש ויורדת שכינה. עם הימים תצווה התורה עצמה בפרשת נשא את אהרון ובניו אחריו לברך בדיוק את אותה ברכה שבירך באופן ספונטני ביום כלות שמונת ימי המילואים.

אהרון לא נופל לעצבות, להאשמות ('העם לא ראוי שתשרה עליו שכינה') או להלקאה עצמית. אהרון בצורה שמחה ויצירתית פשוט מברך את העם שה' יאיר אליהם את פניו. וזה עובד!

הקב"ה אוהב יהודים שמברכים, יהודים אוהבים ושמחים. מתוך כך זכה אהרון להיות המברך לעולם, וכה דברי מדרש לקח טוב  –

וישא אהרן את ידיו אל העם. באותה שעה זכה לנשיאות כפים לו ולבניו עד סוף כל הדורות. וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. משנפנה מקרבנו ירד לו מעל גבי המזבח בשמחה .

חומש ויקרא

מחפש דבר תורה מקורי לשולחן השבת?
ביקשו ממך לדבר בבית הכנסת ולא מתחשק לך לחפש ב'מעיינה של תורה' שוב?
לפניך דף שמאגד את כל דברי התורה של ספר ויקרא  שמופיעים באתר.

ויקרא - https://tlaleyora.blogspot.com/2020/03/blog-post_44.html במילה אחת - תודה

צו - https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_50.html בית המקדש - כשר לפסח! (במילה אחת תודה)

שמיני -https://tlaleyora.blogspot.com/2019/03/blog-post_28.html לא מאותו המסטינג

תזריע -

מצורע - https://tlaleyora.blogspot.com/2020/04/blog-post_22.html זהב טהור זורח בביתך

אחרי מות -

קדושים -https://tlaleyora.blogspot.com/2019/03/blog-post_28.html תורה ומדע

https://tlaleyora.blogspot.com/2020/05/blog-post.html ואהבת לרעך כמוך האם אפשר? האם אפשר שלא?

אמור - 

בהר -

בחוקתי - סיפור מתוק על האור החיים https://tlaleyora.blogspot.com/2019/05/blog-post_23.html
 (מתאים לסיום כל חומש) - https://tlaleyora.blogspot.com/2018/12/blog-post_25.html

לא מאותו המסטינג

יש לי אחיין שקצת 'ראה עולם'. באחד ממסעותיו טייל יחד עם חבר שאינו יהודי. בצהריים התיישבו שניהם לאכול. מתוך התעניינות שאל אחייני את חברו מה יש לו בסנדויץ'. החבר אמר כמסיח לפי תומו שהוא לא יודע. ואז לאחייני ירד אסימון חשוב – יהודי תמיד מודע למה שהוא אוכל. התורה עוסקת במצוות רבות במה מזין את מערכת הגוף נפש שלנו. לי ירד אסימון נוסף שאליו נתייחס בסוף.

בפרשת שמיני ישנה התייחסות רבה לאיסורי מאכלות, הבה נעמיק בהם ובטעמיהם השונים.

הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג' פרק מ"ח כתב שטעם מאכלות אסורים הוא מפני שהקב"ה רצה להפריש אותנו ממאכלות המזיקות לבריאות, וכך כתב החנוך במצוה ע"ג והסביר זאת, מפני ש"הגוף צוות לנפש", שע"י הגוף הנשמה עושה מצוות, ולכן התורה מצווה אותנו בענין האוכל, כדי שנהיה בריאים ונוכל לקיים מצוות התורה.

בשני מקומות מפרש הרמב"ן את שיטתו בטעם אסור מאכלות האסורות. על הפסוק בספר שמות ''ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו", כתב הרמב"ן "ועתה כשבא להתחיל באיסור המאכל פתח ואמר ואנשי קדש תהיון לי, שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו, ואין האסורין במאכלים רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש''. וכן כתב הרמב"ן (ויקרא פרק יא פסוק יג): "והנה טעם האיסור בעופות, מפני אכזריות תולדותם, והבהמות יתכן שיהיו כן, מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס, והשאר כולם יטרופו". זאת אומרת שאכילת מאכלות אסורות מולידה בנפש תכונות שליליות.

אם כן מצינו שניים מגדולי הדורות שהטעימו לנו טעמים שמשלימים אחד את השני, איסורי מאכלות הם למען הגוף ולמען הנשמה. התורה נותנת לנו מעין דיאטה שמתאימה לעובדי ה'.

שיטה שלישית מפתיעה ביותר היא דעת העקדת יצחק. לדידו אין באיסורי המאכלות סיבה טבעית לאוסרם, לא גופנית ולא נפשית, אלא שהקב"ה רצה "שיחיה האדם חיי הזהירות והפרישות וקבלת עול מלכות שמים, בצמצם עצמו בהרבה דברים שנפשו מתאוה להם".

אך מצאנו בכתבי הרב בן אמוזג והראי"ה קוק כיוון נוסף שמתאים לדברי חז"ל.  מובא בילקוט שמעוני תורה פרשת קדושים (רמז תרכו) "אמר רבי אלעזר בן עזריה מנין שלא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר אי אפשי ללבוש כלאים אי אפשי לבא על הערוה אלא אפשי אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, נמצא הפורש מן העבירה מקבל עליו עול מלכות שמים". האיסורים על מאכלים מסוימים מבדילים אותנו מן הגויים ומייחדים אותנו לשמיים. כמובן, ביהדות ההבדלה היא לא טובה מצד עצמה. ההיבדלות מן הגויים נועדה לשם האוניברסליות, על מנת להשפיע על כל העולם טובה וברכה עלינו לדעת להתייחד בדרכנו ולהתעלות בה.

זהו האסימון הנוסף – אפשר להיות חבר של הגוי, אך על מנת שלא נשכח את תפקידנו לעולם לא נאכל מאותו המסטינג.

למה עם ישראל חוגג כל חג דווקא שבוע?!

את סוכות ופסח אנו חוגגים במשך שבעה ימים. לכאורה היינו יכולים לחגוג אותם בכל מסגרת זמן אחרת שהרי יציאת מצריים היא דבר שקרה ביותר משבוע, חשבתם פעם מהי הסיבה לכך? בשורות הבאות ננסה לענות על כך.
תשובה שנראית מעט טכנית אך היא מהותית מאוד – היציאה עצמה ארכה שבעה ימים שכן הסיום לא היה ביציאה בלבד אלא בנקמה הגדולה במצרים – בטביעתם בים. לכן אנו חוגגים שבעה ימים של יציאה ממצרים. אמנם טעם זה יהיה נכון לפסח אך לא לסוכות.

כדי לענות על כך, נתחיל מכיוון אחר. כיצד היו בני האדם מכירים את ה' בטרם נתן את התורה? התשובה לכך ניתנת בגמרא - היינו למדים צניעות מחתול ושלום בית מתרנגולת. זאת אומרת שצפייה נכונה בטבע אמורה ללמד אותנו על רבש"ע ועל דרישתו מאיתנו. כך גם נודע לנו כי אברהם אבינו התקרב לה' על ידי צפייה בשמש ברוח ובשאר תופעות טבעיות. עכשיו עלינו לשאול - מה אם כן באה התורה לעשות? התורה משלימה את הטבע. 

וכה דברי הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים:
'והיותו שבעת ימים, לפי שמחזור שבעת ימים הוא מחזור ממוצע בין היום הטבעי  והחודש הירחי, וכבר ידעת כי יש למחזור הזה מבוא גדול בעניינים הטבעיים, וכך הוא גם בעניינים התורתיים, כי התורה מתדמה לטבע תמיד ומשלימה את הדברים הטבעיים מבחינה מסוימת, כי הטבע אינו בעל מחשבה ורעיון, והתורה איזון והנהגה של ה', שהוא חונן הדעת לכל בעל דעת'.

התורה לא מתנגדת לטבע אלא אדרבה מבוססת עליו ומשלימה אותו. היום הוא טבעי – שמש וירח מעורבים בו. גם חודש הוא עניין טבעי לחלוטין – הירח נראה לנו מלא וחסר ועל פי זה נקבע החודש. השבוע מוטל ביניהם אך לכאורה אין לו שום קשר לטבע הנגלה. השבוע הוא קביעה אלוקית חיצונית כביכול- מעת שברא ה' את העולם בשישה ימים ברא ובשביעי שבת וינפש. כך בממוצע שבין שני עניינים טבעיים עומדת התורה ו'עושה' בהם סדר ואיזון. היא קוראת – 'בן אדם, גם בתוך כל ענייני הטבע והיום- יום אל תשכח את הקדוש ברוך הוא'.
זהו עניינה של השבת וזוהי גם הסיבה לכך שהמועדים נקבעו למסגרת חודשית.

אך בהמשך לרעיון הזה יש להזכיר מצוות נוספות. ברית מילה נעשית דווקא ביום השמיני וכן לקרבן ירצה הכבש דווקא מבן שמונה ימים [בקשר זה תוכל להרחיב גם ברבנו בחיי בכד הקמח ערך מילה].
לבסוף בפרשתנו ישנו עניין שלם שמופיע דווקא ביום השמיני. המספר שמונה מבטא את החלק שבא ממעל לעולם ולטבע, את הנס העליון.
מצוות אלו מבטאות את החלק מהתורה שבא מעבר למסגרת העולמית המתכתבת עם הטבע.