יום חמישי, 23 במאי 2024

מכתב עידוד וחיזוק מגדולי ישראל לתלמיד ישיבה (מתאים לעוד הרבה סיטואציות)

 

איגרת חיזוק מהרב יצחק הוטנר (הפחד יצחק)

אהובי וחביבי, שלום וברכה!

מכתבך הגיע לידי, ודבריך הגיעו ללבי.

דע לך חביבי כי עצם מכתבך מתנגד הוא לכל התיאורים הנמצאים בו.
והנני בזה להסביר לך תוכן משפט זה.

רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.

הרושם שלך על גדולי ישראל מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם.
הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.

התוצאה מזה היא כשנער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות, הרי הוא דומה בעיניו כבלתי "שתול בבית השם". שלפי הדמיונות של נער זה, להיות שתול בבית השם, פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב, כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא, לא להיות מרוגז מסערת היצר על דרך הכתוב של "במתים חופשי" [תהילים פח, ו].

אבל דע לך, חביבי, ששורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב. ומכתבך היקר והנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב.

באנגלית אומרים - Lose a battle and win the war - דהיינו, הפסד קרב, ותנצח במלחמה. בודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (אין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד. אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל מערכות תצא מן המלחמה כשזר על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שיניך.

החכם מכל אדם אומר "שבע ייפול צדיק וקם", והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא: אף על פי ששבע ייפול צדיק, מכול מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא ה"שבע הנפילות" שלו.

"וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד[1]" – "טוב" זה יצר טוב, "מאוד" זה יצר הרע. אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי, ולוחש באוזנך, כי אילו היה מכתבך מספר לי אודות המצוות והמעשים הטובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב. עכשיו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד. רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת צייר גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה אתה מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה השלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמיים.

אינך רוצה לגנוב את דעתי, שאחשוב עליך שהנך בקו הטוב בעוד שבאמת הנך כך וכך, ועוד כך ושבע פעמים כך. ואני מה לי לכל ה"שבע פעמים" הללו. בשבילי עובדת היסוד היא שבמשך החורף העבר רכשת לך ידיעה הגונה בהלכות נזקי ממון. חזרת כמה פעמים על המסכת שלמדת. לא תכחיש את זה, זו היא העובדה המכריעה. בעובדה זו גנוז סוד הניצחון במאבק היצרים שלך.

הנך כותב: "לעולם לא אשכח הרצון שהיה בי להצליח ולעלות מחיל אל חיל. אבל חבל, כבר אבדה תקוותי". אינני יודע כיצד אתה מעיז פנים להכחיש מציאות חיה, האם לא עלית מחיל אל חיל מאותו זמן שנכנסת לבית המדרש?! מכיר אני אותך שאינך בעל העזה כזה, שלא שהם הם הדברים: אם מוצא אתה בעצמך שיצרך הרע מתגבר עליך, הנך חושב בטיפשות ובתמימות שכבר אבדה תקוותך. דבריך פשוט מביאים לידי גיחוך. משתתף אני בסבלך הרע, אבל הסבל הזה הוא הוא הרחם של הגדלות. ראיתי את פניך בשעת עיון בהלכה. ראיתי את פניך בשעת הקשבה לשיעורים. ראיתי את פניך בליל שביעי של פסח. האותיות החרותות על פניך בשעות הנ"ל הן אותיות של "סוף הכבוד לבוא". אין שביל הכבוד עובר דרך מישור: שביל הכבוד מתפתל, מסתובב כנחש עלי דרך וכשפיפון עלי אורח. ארסו של נחש בקרבך? - הוא ישופך עקב ואתה תשופנו ראש.

מצאתי לנכון להציע לך דברים הללו במכתב. הכוונה היא לתת לך יכולת להזדקק להם מדי פעם בפעם. מובן מאליו שמפאת זה לא היתה לי הכוונה אלא לקו הכללי. בנוגע לנקודות פרטיות, בזה יפה כוחו של הדיבור החי פנים אל פנים.

אתה הוא השתול בבית השם !

בהשתתפות בסבלך, בביטחון בניצחונך, בתפילה להצלחתך

יצחק הוטנר.

נ.ב. עכשיו הנך מבין את המשפט הראשון של המכתב, כי עצם מכתבך מנוגד הוא לכל התיאורים הנמצאים בו.



לעיון נוסף בנקודות מתוך המכתב - 

עיקר כוחך הוא במה שמנסים אותך משמיים - צדקת הצדיק  

לעשות חשבון נפש באמת ולא לחשוב רק על הדברים הרעים שבך - עין אי"ה על וידוי מעשרות (מופיע בסוף עין אי"ה ברכות)

היצר הרע בא על מנת להגביר את היצר הטוב - 




[1] הפסוק המקורי – "וירא אלוקים את כל אשר עשה וכו'".

יום שישי, 12 באפריל 2024

מצות רכות לפסח

בימינו רוב עם ישראל אוכל מצות דקות מאוד עד שהן פריכות כמו קרקר. אמנם חלק מקפידים לקנות מצות רכות המכונות פטירות. לקמן ננסה לראות מהן המצות העדיפות.

ראשית נברר האם המצות הרכות כשרות לכולי עלמא. לאחר מכן נברר מהו המנהג המקורי - מצות פריכות או רכות. לבסוף ננסה לשקול במשקל החסידות את היתרונות והחסרונות שבעניין.

כשרות המצות הרכות
ישנם אנשים שחושבים שמצה חייבת להיות דקה וקשה על מנת שתהיה כשרה. יש לדעת שלחם הפנים שהיה חייב להיות גם הוא מצה[1] ולא חמץ היה בגובה של טפח. למעשה רב הונא מסביר שזהו ההסבר של הדין של בית שמאי שאין עושין פת עבה בפסח שכן למדו מלחם הפנים, עבה – יותר מטפח[2]. אמנם הרי"ף הרמב"ם והרא"ש השמיטו דין זה ולא הביאוהו כלל ומשמע שלדעתם להלכה אין הגבלה לגובה המצה. בהלכה נזכר גבול ושיעור לעובי המצה כדעת רבינו ירוחם ואחרים[3]. וכך לשון שו"ע או"ח תס סע' ה: אין עושין בפסח פת עבה טפח עכ"ל. הטפח (ארבע אצבעות צמודות של אדם ממוצע)  שיעורו כשמונה ס"מ[4] ואם כן עד לגבול זה ניתן להכין מצות כשרות. גם מעבר לגבול זה המצה לא חייבת להחמיץ אלא שחוששים יותר לחימוץ כאשר המצה היא למעלה מטפח ולכן מקפידים שלא לעשותה מעבר לטפח[5].

וזאת למודעי - עוביה של מצה תלוי בכמות הבצק. רכותה של מצה תלויה בעיקר ביחס המים מול הקמח שבעיסה.

אלא שיאמר האומר שהרמ"א שם בסע' ד כבר כתב 'ויש לעשות את המצות רקיקין ולא פת עבה כשאר לחם כי אין הרקיקין ממהרין להחמיץ'. ומדבריו יש לדייק שלא כתב לעשותה דקה בתכלית אלא רק לא לעשותה עבה 'כשאר לחם' ואם כן במצות דקות לא אמורה להיות בעיה כלל.
ועתה יש איתנו מקום שאלה – מהן הרקיקין הללו ומה עוביים?

הרקיקין זכרו כסוג אפיה של מנחות במקדש – 'רקיקים משוחים בשמן'. אך לא ברור לנו האם הרקיק הזה הוא פריך או רך. הרקיק נזכר גם בגמרא בבא בתרא יט ע"ב ושם בתוס' ד"ה מאי איריא רקיק כתבו בפשטות שהוא רך. אם כן הרקיק הוא דק ולא עבה כמפורש שם בגמרא ועדיין ע"פ התוס' הוא רך.

נעבור להוכחות שהמצות שהוכנו בזמן חז"ל, הראשונים והאחרונים בכל העולם (עד לפני כמאתים שנה) היו רכות ולא דומות למצות הפריכות של ימינו.

מהו המנהג המקורי?
אין ספק שהמצות שאכלו אבותינו לא היו פריכות ודקיקות, שכן רק לאור מציאות זו ניתן להבין את ההלכות הבאות:

א.      שו"ע תסא סע' ג: מצה שנאפתה עד שאם פורסין אותה אין חוטין נמשכין ממנה יוצאין בה[6]. וברור לכל בר דעת שבמצות פריכות ודקות כשלנו אין סימן זה רלוונטי כלל. המשנה ברורה מביא דעת חק יעקב שיש אפשרות נוספת של בדיקה והיא תחיבת אצבע לתוך המצה. על אף שסימן זה איננו מוסכם כפי שכתבו החמד משה כף חיים והחזו"א (סי' קכ ס"ק יז) עצם קיומו של סימן זה בארצות אשכנז מוכיח שנהגו במצות רכות בעובי שניתן לתחוב בו אצבע במידה מסוימת.

ב.      שו"ע סי' תמו סע' ד: מצא פת בפסח בביתו ואינו יודע אם הוא חמץ או מצה מותר אפילו באכילה דאזלינן בתר בתרא וכו'[7].
כיצד ישנו מצב שבו התערבבו מצות וחמץ ולא יודע להבדיל ביניהן? ברור שבזמן השו"ע עדיין היו עושים פת מצה שנראית דומה לפת חמץ. ואמנם הרמ"א כתב שלא לעשות כמו לחם של כל השנה וכן העיר שם המשנה ברורה שאינו לפי מנהג זמננו שכבר לא עושים את הלחמים באותו עובי.  

ג.        שם באותה הלכה מדובר גם על מצה שמתעפשת וזה ודאי לא שייך במצות הפריכות שיכולות להחזיק גם שנים ולכן עושים בהם עירוב חצרות.

ד.      הרמ"א או"ח סי' תעה סע' ז: ונהגו לעשות שלוש מצות של סדר מעשרון זכר ללחמי תודה. שיעור עשרון הוא נפח של למעלה משתי ליטר. קשה מאוד להבין כיצד במצות קשות ודקות אפשר להגיע לסדר גודל כזה של מצה.

ה.      סוגיית הגמרא לגבי בלע כזית מצה בבת אחת לא יכולה להתקיים בכזית מן המצות הקשות (ודאי לא ע"פ שיעור כזית המקובל כיום).

ו.        כורך - מנהג הלל הזקן שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת[8]. במצות פריכות לא ניתן לכרוך משום שהן מיד נשברות[9].

ז.       יחץ – ע"פ המקובלים יש לבצוע את המצה האמצעית כדוגמת אותיות ו' ו- ד'. כל מי שניסה לנהוג כך במצות הפריכות יודע שאין אפשרות לעשות כך.

מדוע נשתנה המנהג בקרב יוצאי גולת אשכנז?
הבאר היטב[10] שחי לפני כמאתיים חמשים שנה עוד מביא בשם ספר בית הלל שהמנהג לעשות את המצות כעובי אצבע (כשני ס"מ). וכן ניתן לדקדק מאחרונים נוספים לפני כמאתיים שנה.

אין לנו ידיעה ברורה מתי ומדוע החל השינוי ומסתבר שהוא קרה בהדרגה. אך יש כמה השערות טובות לעניין.

הרב דב ליאור[11] סובר שהיה זה מפני שחששו מחימוץ שמצוי יותר במצות עבות. מעין זה כתב גם הרב רצאבי[12]:
אלו המצות שאפו בכל הדורות, כל קהילות ישראל, כולל האשכנזים והספרדים, עד לפני 200-300 שנה. מאותה תקופה, נהייתה ירידה גדולה בעניני מסורת. המצות שעושים היום האשכנזים התחילו בתקופת הגר"א. היו להם כל מיני שאלות, ספקות בקשר למרדה שנתפס עליו בצק, כשמוציאים אותו החוצה עד שהוא מתקרר ואח"כ מחזירים. ומאז עשו מקלות. הגר"ז כותב, בשלחן ערוך הרב, שלפני עשרים שנה התחילו למעט את זמן הלישה. ויש בספרים האחרונים, שמעידים על כל מיני שינויים שעברו. ובכלל באירופה, השתנתה כל מציאות האפייה, כי האפייה כבר לא הייתה פרטית. כל ימות השנה קנו ממאפיות ציבוריות, וכך מדור לדור ומזמן לזמן נשתנו המצות ונעשו איך שנעשו, עד שהגענו למצב כמו שלנו היום. בעבר גם המצות שלהם היו רכות. הרי כל הפוסקים מדברים שהמצות רכות, כל ההלכות בשו"ע.   

יש לדבריהם הד רב מתשובת אדה"ז סי' ו.

אך הרב אשר וייס[13] העריך שאין קשר בין חימוץ למצות הפריכות והדקיקות:
ונראה לכאורה, דמה שנהגו בזמנינו לעשות מצות דקות מאד, אינו בהכרח חומרא מחשש חימוץ, אלא משום הייצור ההמוני שמייצרים הרבה זמן לפני פסח, והמצות הרכות לאחר זמן מועט או מעלות עובש או מתייבשות ומתקשות כמו לחם, ואי אפשר לאכלן.

זאת אומרת שהטעם היה משום שהייצור הפך להיות המוני ולכן רחוק מליל הסדר. ההידור של אפיית כל המצות לפני החג מוזכר כבר בטור סוף סי' תנח: ואני ראיתי בברצלונה מהמדקדקין שהיו אופין כל מה שצריכין למועד מקודם המועד. והמנהג לאפות בתוך המועד כמעט שנשתקע[14].

לענ"ד המצות החלו 'להתקשות' עקב הייצור ע"י מכונות. מכונות לאפית מצה התחילו בצורה ידנית ולאחר מכן התפתחו למכונות חשמליות. בתחילה התעוררו חששות גדולים של חמוץ ביחס לאותן מצות וכנראה שהיו לכך סיבות טובות. לכן העדיפו בעלי המכונות לעשות את המצה באופן שלא יוכל להיות בו חשש חימוץ כלל – כל המצה אפויה בצורה אחידה לחלוטין.

למרבה הפלא המחמירים לקרוא לאותן מצות מכונה חמץ בעבר מחמירים באופן מסורתי גם היום. וגם אלו שמחמירים במצה שרויה מחמירים גם במצות הפריכות והדקיקות ביותר.

מה יותר מהודר?
בריש פרק ערבי פסחים המשנה אומרת שבערב פסח אדם צריך להפסיק לאכול סמוך למנחה. רש"י ורשב"ם הסבירו שכשיכנס לפסח רעב ויאכל את המצה לתיאבון יש בו משום חיבוב[15] והידור מצוה[16]. מדברי הראשונים ניתן ללמוד שלאכול מצה טעימה לחיך הוא הידור מצוה. זהו שיקול הלכתי לכל דבר.

בכל השנה אנו מברכים על קרקרים מזונות. מה דין ברכת המצה כל השנה? אצל רבותינו הספרדים מצאנו שמברכים על מצה מזונות, מכיוון שהיא פריכה ונכססת. עצם העניין בו יש מאכל שברכתו משתנה לפי הזמן הוא דבר ייחודי ויש שיאמרו משונה[17]. מצה רכה ברכתה תמיד המוציא.

הסוגיה החשובה ביותר – אכילת שיעור מצה.

 

לסיכום
על אף שדעת כמה מגדולי הפוסקים שאשכנזים לא יאכלו מצות הספרדים[18] נראה שהדברים נכתבו בראשית ימי קיבוץ הגלויות והיו חששות מרובים בשינויי המנהגים. אך כיום נכון לשוב למנהג המקורי שהשתמר ברוב העדות עד ימינו ולאכול מצות רכות שהן טעימות יותר, קל לאכול בהם שיעור כזית כדבעי ואין בהם חשש בברכה[19].



[1] מנחות נב ע"ב.

[2] כמבואר פסחים לז ע"א.

[3] עיין שו"ע או"ח סי' תס באה"ל ד"ה פת עבה טפח.

[4] וע"פ החזו"א טפח שווה 9.6 ס"מ.

[5] בדומה לדין שלא ללוש כמות גדולה משיעור חלה בבת אחת שו"ע סי' תנו סע' א – ב.

[6] והוא ע"פ מש"כ בברייתא פסחים לז ע"א יוצאין במצה הינא.

[7] פסחים ז ע"א.

[8] פסחים קטו ועיין ברשב"ם 'כורכן כגמי'.

[9] ואמנם מנהג אחינו בני גולת תוניס היה לכרוך את המצה והחרוסת בחסה וע"פ זה אין קושיה.

[10] סי' תס ק"ח.

[11] שו"ת דבר חברון או"ח סי' תקיח.

[12] https://www.maharitz.co.il/?CategoryID=277&ArticleID=1647.

[13] מנחת אשר על ההגדה חלק התשובות סימן טו.

[14]ואמנם ישנו הידור גם באפיה של מצות חמות וטריות בחג. וכ"כ מג"א תנח סק"א בשם מהרי"ל. ועיין בספר  'הליכות תימן' של ר"י קאפח, ירושלים תשכ"ג, עמ' 19: לחם-של-פסח נעשה דק רך טעים וערב, כראוי לכבוד חג קדוש כזה... אופים יום יום בפסח, בכל בית, לחם טרי, לצורך כל היום.

[15] לשון רש"י שברי"ף.

[16] רש"י ורשב"ם על הדף.

[17] שיטה יחודית עוד יותר היא שיטת הגר"מ אליהו שעד פסח שני מברכים המוציא או שיטת האור לציון שעל פחות מכזית גם בפסח מברכים מזונות ורק על למעלה מכזית מברכין המוציא.

[18] ספר 'מקראי קודש' לרב הררי, על פסח, עמ' 286, בשם הגר"א נבנצל שליט"א, שמורו ורבו הגרשז"א זצ"ל הדריך שאשכנזים לא יאכלו את מצות הספרדים, ואע"פ שאינו איסור ממש מ"מ למעשה לא לאכול.

[19] וכן העיד הרב שמואל אליהו שליט"א בשם אביו - למעשה שמעתי מאבי שליט"א שאין בזה איסור או מנהג לאסור ומי שרוצה יכול לאכול מצות רכות ובלבד שלא יהיו בעובי טפח או קרוב אליו (מתוך תשובה לשואל אשכנזי באתר מוריה).

יום חמישי, 11 באפריל 2024

דיבור של חירות

 


מגיד לאדם מה שיחו

במשך שנים רבות עם ישראל התרגל לעבדות. הוא התרגל לחשוב כמו האדון, לדבר כמו האדון ובעיקר שלא לדבר ולהביע דעה בפני האדון. את עיקר החירות אנו מוצאים בפה. הפה ששואל שאלות מביע את עובדת היותו של האדם בן חורין. מסתבר שזו הסיבה לכך שסיפור יציאת מצרים נעשה בדרך של שאלה ותשובה דווקא.

בעבדות, באי-החירות יש גם חוסר אחריות שעשויה להיות נוחה לעיתים, עבדא בהפקירא ניחא ליה. אדם שאין לו בחירה כיצד לנהוג והוא רק ממלא פקודות מבלי לשאול שאלות הוא אדם שאין ציפייה ממנו לקחת אחריות. לעומת זאת מתוך שעם ישראל הוא עם אוהב חירות מושבע הוא משתדל לקחת אחריות מלאה (ולעיתים עודפת...).

בפסח הפה השח ביציאת מצרים מתרגל לשוחח שיח של חירות, אנו מתאמנים להיות אנשים בעלי רוח חירות שבוחרים על מה לדבר ועל מה לא לדבר. בליל הסדר עצמו ישנה הקפדה שלא לדבר דברים בטלים ולהתרכז בדיבור משמעותי משפחתי בסיפור טובותיו ונפלאותיו של המקום עלינו. הסעודה כולה נמצאת בתווך שבין שני חלקי ההלל וכולה עניינה אחד – להודות ולהלל, לשבח לעלה ולקלס לשם כבוד מלכותו.

גם בפרשת השבוע אנו פוגשים באדם שדיבר רעות על אדם אחר. מצורע נוטריקון מוציא שם רע. מידה כנגד מידה הוא יוצא אל מחוץ למחנה וקורא 'טמא, טמא' על מנת שיתרחקו מהשפעתו הרעילה של בעל לשון הרע. ראוי להזכיר למעלתכם מה מוסיף על כך הזוהר הקדוש (פרשת תזריע): 'כְּמָה דְּעוֹנְשָׁא דְּהַאי בַּר נָשׁ בְּגִין מִלָּה בִּישָׁא. כַּךְ עוֹנְשֵׁיהּ בְּגִין מִלָּה טָבָא, דְּקָאתֵי לִידֵיהּ, וְיָכִיל לְמַלְּלָא, וְלָא מַלִּיל.' הזוהר אומר כאן בעצם שכשם שיש איסור שלא לומר דבר שלילי על מישהו אחר, כך יש בעיה למי שלא אומר מילים טובות שיש לו לומר על מישהו אחר.

בן החורין לוקח אחריות שלא לומר דברים שליליים ומחלישים אך כן לדבר על דברים טובים וחיוביים שמעודדים את הזולת ומחזקים אותו.

נשיח בדברי תלמוד התורה, סיפור נפלאות ה' וזכויותיהם של ישראל ונברח משיח מפלג ומדברים בטלים.

חג שמח!

יום שלישי, 20 בפברואר 2024

פורים וסוד הדורמיטא / הקומה הפנימית מקורות מיינה של תורה


במאמר הקודם הודגש המהלך האלוקי של החזרת עם ישראל לציון. במובן זה דיברנו על החיסרון בשם שמיים כהכרח פוליטי מפני אימת מלכי פרס ומדי. יתרה מזאת, הגאולה כולה מתרחשת באופן טבעי לחלוטין – שיקולים פוליטיים פסיכולוגיים ומאבקי כוחות מובילים את הסיפור עד לסוף המיוחל. אין נס גלוי במגילה. כמו כן ראינו שעלו לארץ בשני הסיבובים עליות גדולות של יהודים שנראים רחוקים מתורה ומצוות. ההתעוררות לא מגיעה מהמימד התורני אלא מדחף פנימי לא מוסבר. אלו שתי נקודות חשובות מאוד להבנת הגאולה העתידה. חז"ל מסבירים שבכל זאת שם השם רמוז במגילה במקומות בהם נכתב 'המלך' סתם ללא ציון שמו של אחשוורוש. והמציאות מראה שבסופו של דבר דווקא יהודים אלו שעלו אכן הקימו מלכות ומקדש.

מדוע קרו הדברים כך? כאן ספרות הסוד נחלצת לעזרתנו. בספרות הפנימית למדנו שאין כאן הכרח גשמי בלבד אלא הכרח רוחני שקשור למהלך שלם בו כנסת ישראל צריכה להתעורר מעצמה וכדי לעשות זאת יש צורך בהסתר פנים מסוים והנהגה על פי טבע. זהו תהליך משמעותי שחייב לקרות בטרם יבנה את עצמו עם ישראל בציון. הסתר פנים שקודם להארת פנים גדולה. גם בימינו ראינו התנערות חיצונית של עם ישראל בהקשר של התורה והמצוות ודברים שנראו כמו הסרת ההשגחה האלוקית בימי השואה האיומה מול התעוררות פנימית אדירה לתקומת ישראל בארצו ובהמשך אל ה' ואל טובו.

בהקשר זה מובאים לפניכם מאמרים מהזוהר הקדוש ומהאר"י הקדוש שבעצם מחברים בין הדברים. ביאור מסוים וחלקי לדברים לפי קוצר דעתי במראי המקומות. הצמדתי לדברים את דברי הראי"ה קוק באורות שנראים בבירור כפירוש ויישום של סודות הקבלה הללו לדורנו.

שער הכוונות דרוש פורים א
הנה נתבאר אצלנו בדרושי נוקבא דז"א ובענין מיעוט הירח, כי בכל זמן של הגלות[1] עומדים זעיר ונוקביה[2] אחור באחור[3]... והנה כאשר רוצים לחזור פנים בפנים, צריך שתקדים בחינת הפלת הדורמיטא[4] על ז"א, כדי שתיעשה הנסירה ותוכל לחזור עמו אפין באפין (כנזכר בדרושי ר"ה[5]). ולהיות כי ענין מרדכי ואסתר היה בסוף השבעים שנה של גלות בבל כנודע - לכן אז כבר בימיהם התחיל ענין תיקון זו"ן כדי לחזור אפין באפין ויגאלו ישראל.

וענין התחלה זו היא ענין הדורמיטא שנעשה אז בימיהם[6]. וזהו סוד הצרה העצומה שהייתה אז לישראל אשר עליו נאמר "והנה אימה חשיכה גדולה כו'", וארז"ל: "חשכה - זו גלות מדי, שהחשיך עיניהם של ישראל". וענינו הוא לפי שאז היה ז"א בסוד הדורמיטא. ונודע כי המן הרשע היה אוסטורלוגוס גדול, כנודע בעניין "ויפל פור הוא הגורל מיום ליום כו'". ובפרט במה שכתוב בספר הזוהר כי הוא ועשרת בניו כוללים כל עשרה קליפין החיצונים, וידע בחכמתו ענין מיעוט השגחתו ית' על ישראל בימים ההם, להיותו בבחינת השינה, ולכן חשב ועלה בלבו כי הזמן מוכן לאבד שונאיהם של ישראל. וזהו סוד ענין ויכוח המן עם אחשוורוש אם יעלה בידם עצה זו, והשיב לו המן "ישנו עם כו'", ודרשו רז"ל: "ישן הוא האלוה שלהם". והבן זה[7].

ולהיות כי הדורמיטא ההיא היא לטובתן של ישראל - כדי שתנסר הנקבה מאחוריו ויחזרו פנים בפנים ויגאלו ישראל ויבנה בית המקדש - לכן התייעצו שניהם כי בזמן ההוא שהאלוה שלהם הוא ישן יקדימו הם לאבד ולהשמיד שונאיהם של ישראל, כדי שלא יישארו אפילו מתי מעט שיהיו ראויים לגאולה, ועל ידי כן לא יבנה בהמ"ק. ונודע' עצת המן מן שִׁמְשַׁי סָפְרָא בנו (עזרא ד, ח), וכתביהם אל אחשוורוש הנקרא אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא בספר עזרא, עד שביטלו בנין בית המקדש בראותם כי הגיע זמנו להבנות. ודי בזה.

והנה אף בזמן הדורמיטא אין הנקבה ישנה[8], כי אז מסתלקין המוחין מן ז"א ונכנסין בנקבה כדי להבנות ולתקן פרצופה, כדי שתוכל לחזור אפין באפין (כנודע בעניין דרוש השופר של ר"ה). ובהכרח יש הארה והשגחה זו על ישראל מצידה. וענין אותה הארה הייתה ענין מרדכי הצדיק כמו שנבאר בע"ה.

וכראות המן את מרדכי שעל ידו היתה הארה והשגחה על ישראל בזמן ההוא - נתייעץ עם זרש אשתו ושס"ה יועציו כו'[9], ואמרו רז"ל כי זרש אשתו הייתה מכשפה גדולה ועצתה שקולה מכל שס"ה יועציו. ועלתה עצתם להרוג את מרדכי ולתלותו על העץ - הוא זנבה של נחש, המשך רגל הקוף[10], כמבואר אצלנו וכנזכר בספר הזהר שיר השירים. ודי בזה. ואם ח"ו ככה יעלה - יוכל אח"כ לאבד את שונאיהם של ישראל. ואז השי"ת ברחמיו האיר הארת נוקבא העליונה[11], והיא גדולת מרדכי ואסתר[12], ועל ידם נושעו ישראל מן הצרה הגדולה ההיא כמו שנבאר[13].

אורות ישראל א, יג
אי אפשר לאדם להיפרד מדבקות האלקית, ואי אפשר לכנסת ישראל להיפרד מצור ישעה אור ה' אלוקי ישראל. אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד. האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החופשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך". החיזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד ע"י הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבניין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך".

זוהר פרשת ויקרא דף ו
וְהָא הֲוָה קַשְׁיָא לִי הַהוּא מִלָּה יַתִּיר מִכֹּלָּא, וְאֲתֵינָן לְגַבֵּי דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, בַּחֲשׁוֹכָן דְּאַנְפִּין. אָמַר לִי, מֵחֵיזוּ דְּאַנְפָּךְ, אִשְׁתְּמוֹדַע מַה דִּבְלִבָּךְ. אֲמֵינָא לֵיהּ ודַּאי, דְּאַנְפִּי וְלִבִּי שָׁוִין. אָמַר לִי אֵימָּא לִי מִלָךְ. אֲמֵינָא לֵיהּ, כְּתִיב נָפְלָה לא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, מַאן דְּאִית לֵיהּ רוּגְזָא בִּדְבִיתְהוּ, וְנָפְקָא מִנֵּיהּ, לָא תֵּהָדַר לְעָלְמִין, אִי הָכִי וַוי לִבְנִין דְּאִתְתְּרָכוּ עִמָּהּ.
אָמַר לִי, וְלָא סַגֵּי לָךְ מַה דְּאָמְרוּ כֻּלְּהוּ חַבְרַיָּיא. אֲמֵינָא, הָא שְׁמַעְנָא מִלַּיְיהוּ, דְּהַוִה מֵרַחֲמֵי, וְלָא מִתְיַשְּׁבָן בְּלִבָּאי[14].
אָמַר (רשב"י) - כָּל מַה דְּאָמְרוּ חַבְרַיָּיא כֹּלָּא שַׁפִּיר וְיָאוּת, אֲבָל ווי לְדָרָא כַּד רַעְיָין לָא מִשְׁתַּכְּחִין, וְעָנָא סָאטָן וְאַזְלִין, וְלָא יַדְעִין לְאָן אֲתַר אַזְלֵי, לָא לִימִינָא וְלָא לִשְׂמָאלָא. וַדַּאי הַאי קְרָא בַּעְיָא לְמִנְדַּע, וְכֻלְּהוּ גַּלְיָין לְאִינּוּן דְּחָמָאן בְּאָרְחָא דְּאוֹרַיְיתָא בְּאֹרַח קְשׁוֹט[15].

תָּא חֲזֵי, בְּכֻלְּהוּ גַּלְוָותָא דְּגָלוּ יִשְׂרָאֵל, לְכֻלְּהוּ שַׁוִּי זִמְנָא וְקִצָא, וּבְכֻלְּהוּ הֲווֹ יִשְׂרָאֵל תַּיְיבִין לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְתוּלַת יִשְׂרָאֵל הֲוָה תָּבַת לְאַתְרָהָא, בְּהַהוּא זִמְנָא דְּגָזַר עָלָהּ. וְהַשְׁתָּא בְּגָלוּתָא דָּא בַּתְרָאָה לָאו הָכִי, דְּהָא הִיא לָא תִּיתוּב הָכִי כְּזִמְנִין אָחֳרָנִין, וְהַאי קְרָא אוֹכַח, דִּכְתִּיב נָפְלָה לא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, נָפְלָה וְלֹא אוֹסִיף לַהֲקִימָה לָא כְּתִיב.

מְתַל לְמַלְכָּא דְּרָגַז עַל מַטְרוֹנִיתָא, וְאַשְׁדֵּי לָהּ מֵהֵיכָלֵיהּ, לְזִמְנָא יְדִיעָא. כַּד הֲוָה מָטֵי הַהוּא זִמְנָא, מִיַּד מַטְרוֹנִיתָא הֲוָת עָאלַת וְתָבַת קָמֵי מַלְכָּא. וְכֵן זִמְנָא חַד, וּתְרֵין, וּתְלַת זִמְנִין. לְזִמְנָא בַּתְרַיְיתָא, אִתְרַחֲקַת מֵהֵיכָלָא דְּמַלְכָּא, וְאַשְׁדֵּי לָהּ מַלְכָּא מֵהֵיכָלֵיהּ לְזִמְנָא רְחִיקָא. אָמַר מַלְכָּא, הַאי זִמְנָא לָאו הוּא כִּשְׁאָר זִמְנִין דְּהִיא תֵּיתֵי קָמַאי הָכִי, אֶלָּא אֲנָא אֵיזִיל עִם כָּל בְּנִי הֵיכָלִי ואַתְבַּע עָלָהּ. כַּד מָטָא לְגַבָּהּ, חָמָא לָהּ דְּהֲוָה שְׁכִיבַת לְעַפְרָא. מַאן חָמָא יְקָרָא דְּמַטְרוֹנִיתָא בְּהַהִיא זִמְנָא, וּבָעוּתִין דְּמַלְכָּא לָקֳבְלָהּ עַד דְּאָחִיד לָהּ מַלְכָּא בִּידוֹי, וְאוֹקִים לָהּ, וְאַיְיתֵי לָהּ לְהֵיכָלֵיהּ, וְאוֹמֵי לָהּ דְּלָא יִתְפְּרַשׁ מִינָּהּ לְעָלְמִין, וְלָא יִתְרְחִיק מִינָּהּ.

כַּךָ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל זִמְנִין דִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, כַּד הֲוָה מָטֵי זִמְנָא, הִיא אֲתִיאַת וְהַדְרַת קָמֵי מַלְכָּא. וְהַשְׁתָּא בְּגָלוּתָא דָּא לָאו הָכִי, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹחִיד בִּידָהָא, וְיוֹקִים לָהּ, וְיִתְפְּיַיס בַּהֲדָהּ וְיָתִיב לָהּ לְהֵיכָלֵיהּ. וְתָא חֲזֵי דְּהָכִי הוּא, דְּהָא כְּתִיב נָפְלָה לא תוֹסִיף קוּם, וְעַל דָּא כְּתִיב, (עמוס ט׳:י״א) בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹפֶלֶת, הִיא לֹא תוֹסִיף קוּם כְּזִמְנִין אָחֳרָנִין, אֲבָל אֲנָא אוֹקִים לָהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנֹּפֶלֶת, אֲנִי אָקִים אֶת סוּכַּת דָּוִד. מַאן סֻכַּת דָּוִד. דָּא בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. הַנּוֹפֶלֶת: כְּמָה דִּכְתִּיב נָפְלָה. וְדָא הִיא יְקָרָא דִּבְתּוּלַת יִשְׂרָאֵל, וְתוּשְׁבַּחְתָּא דִּילָהּ. וְדָא אוֹלִיפְנָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, וַדַּאי מָלִילְתָּא עַל לִבָּאי, וְאִתְיִשְׁבָא, וְדָא בְּרִירוּ דְּמִלָּה. וְאַזְלָא הַאי, כְּמִלָה חֲדָא דְּשָׁמַעְנָא וְשָׁכַחְנָא, וְהַשְׁתָּא רָווחְנָא לָהּ, דְּתָנֵינָן, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַכְרְזָא עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְיֵימָא, (ישעיהו נ״ב:ב׳) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלַים, כְּמַאן דְּאָחִיד בִּידָא דְּחַבְרֵיהּ וְיֵימָא הִתְנָעֵר, קוּם, כַּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹחִיד בָּהּ וְיֵימָא הִתְנַעֲרִי, קוּמִי.

אורות התחיה לב
אפיה של הגאולה הבאה לפנינו, שראשית צעדיה הננו חשים ומרגישים, הוא בתוכיותה של כנסת ישראל. מתפתחת היא האומה, בכל כחותיה, מגדלת היא את רוחה, את טבעה ואת עצמיותה, אינה מכרת עדיין את עומק הישות העליונה שהיא כל יסוד תקומתה. עינה לארץ, ולשמים עדנה לא תביט. היא אינה שבה עדיין אל אישה הראשון בפועל, היא מעבדת את חייה בכחותיה הנמצאים בשרשי נשמתה[16]. אמנם בלא קריאת שם, בלא מגמה מבוררת הכל הוא אור ד' וכבודו, אבל לא היא ולא העולם מכיר זה בבליטה, שם שמים לא שגור בפיה, אומץ וגבורה רודפת היא, אבל באמת הכל קודש ואלהי הוא. רק בהגמר התוכן, בהעלות האומה למרום מצבה, אז יוחל אור אלהי נקרא בשם המפורש להגלות, יגלה ויראה, שכל מה שהאיר וכל מה שיאיר, כל שחי וכל שיחיה בה, הכל אור אלהי עולם אלהי ישראל הוא, "וזה שמו אשר יקראו ד' צדקנו", "ושם העיר מיום ד' שמה"[17]. מצב גאולה זה הוא יסוד החזון של הרזים, שכנסת ישראל לא תשוב למקומה לעתיד כי אם קודשא ב"ה וכל חיליו יבאו אליה, ויקימו אותה מן עפרא ביקר סגי, אשרי עין ראתה כל אלה, ולמשמע אוזן ותקוה תשמח נפשנו. והמשך הזמן, העובר בין ההופעות המיוחדות המרוכזות בכנסת ישראל, עד שיופיע אור תפארת ישראל, לדעת כי שם ד' נקרא עליה, הוא זמן חבלי משיח, שרק אמיץ אונים כרב יוסף היה אומר עליו בנגוד לכל האומרים, ייתי ולא אחמיניה : ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופתא דחמריה.



[1] בתקופת הגלות השכינה לא מתגלה וחוזרת להיבלע כביכול במדרגה העליונה ממנה. זהו לא השלב של פורים אלא השנים בהן השכינה עדיין חייבת להיות בגלות כמו בחי' שבעים השנים עליהם התנבא ירמיהו. מתוך שהשכינה לא בהתגלות, השפע יורד באופן לא נכון והמלכות כביכול בגלות. זו הסיבה שכל 'המלך' שבמגילה רומז למלכותו העליונה של הקב"ה. מלכות ה' לא מופיעה כי אם דרך הצינור הטמא של מלכות הגויים. ועיין אורות ארץ ישראל ג. מצב זה עתיד להתהפך עיין לקמן הערות 118, 123.

[2] ז"א – זעיר אנפין, המידה הזכרית בבחינת השפעה. ונוק' - ונוקביה, המידה הנקבית העומדת בבחינת קבלה והנהגת המציאות שלמטה ממנה. אין כאן המקום להאריך בהסבר סוד דרגות עליונות אלו של גילוי אלוקות והנהגת ה', אך פטור בלא כלום אי אפשר. הנוק' הוא גילוי אלוקי דרך השכינה, כנסת ישראל דהיינו נשמת כלל ישראל עד ההשתלשלות שלה בעולם המעשה בעם ישראל. זוהי מידה תחתונה יחסית לדכורא דהיינו קרובה יותר למציאות הגשמית. הנוק' מיוצגת במידת המלכות, אות ה' דשם הוי"ה, המכונה בשיר השירים הרעיה. המלכות מנהיגה את הטבע (או בלשון הרמב"ן – הנס הנסתר).
הז"א מסמל את גילוי האלוקות בשורש עליון יותר מעם ישראל - התורה הקדושה המנחה את ישראל כפי שה' רוצה. הוא מיוצג במידת התפארת (ו"ק), אות ו' דשם הוי''ה, המכונה בשיר השירים הדוד. הז"א מקביל להנהגת הנס הגלוי.

[3] המושגים אחור באחור, פנים בפנים ונסירה מגיעים מעולם הקבלה אך נטועים בפשט ובמדרש. ע"פ הגמרא בעירובין אדם הראשון נברא באופן שהוא מחובר בגבו לצד הנקבי שבו. זהו חיבור כפוי שבו המימד הנקבי הוא המשך של המימד הזכרי בלבד. הפרדת הצלע מתפרשת כהפרדת צידו האחורי והתהליך בו נפרדים הצד הזכרי והנקבי והופכים לשתי קומות שלמות נקרא נסירה. פנים בפנים הוא החיבור המחודש שלהם מתוך כבוד והבנה של האחריות של שתי הצדדים לגלות את עצמם ולהתחבר יחד לשם הולדת מדרגה חדשה. החיבור המחודש מגיעה ממקום של בחירה חופשית של הנוק' בז"א.

[4] פירוש המילה - תרדמה. בחינת הרדמה לפני הניתוח כפי שמתואר בספר בראשית. הפלת תרדמה על המדרגה העליונה יותר כדי שלא תופיע בגלוי וזאת על מנת לאפשר מקום של נפרדות למדרגה התחתונה. הדורמיטא מאפשרת את הבחירה החופשית כמבואר בכללים ראשונים לרמח"ל כלל כח. תקופת הדורמיטא היא התקופה של לידת המלכות כמדרגה בפני עצמה והיא השלב בו עם ישראל יכול לעלות לארץ אך לא בהכרח עושה זאת כפי שקרה בפורים וכן בזמננו.

[5] יש לעיין בקשרים שבין ראש השנה לפורים, ודי אם נציין את ציוויו של עזרא אודות משלוח מנות בראש השנה.

[6] פורים הוא תקופת הנסירה. הז"א לא מתגלה ולכן שם שמיים לא נזכר במפורש במגילה. אסתר מן התורה מניין 'הסתר אסתיר' - בחי' הסתר בתוך הסתר, כאילו אפשר לישראל להתנהל בעולם גם בלעדי הקב"ה, בלי ארץ ישראל ובלי תורה. כאילו מנסים 'להסתדר לבד'. אסתר בחי' הלב הער של ישראל קוראת לה' 'אלי אלי למה עזבתני' ואז מתחיה רוח הקודש ואסתר חוזרת ללבוש מלכות – "ותלבש אסתר מלכות".

[7] בסוד ישן ו.

[8] ואע"פ שנראית ישנה בסוד "אני ישנה (ישן – ה) ולבי ער". וכך בפשט המגילה מרדכי ואסתר מתחילים לקחת בחינה של מלכות מהמלך אחשוורוש, המלכות של ישראל מתעוררת. ועיין שפת אמת תרומה תרמ"ב ד"ה ובמדרש שבניין הבית תלוי בהשתוקקותנו אליו. ועוד עיין בפירוש הרמב"ן עה"ת במדבר טז, כא שאע"פ שנתן הנביא אמר לדוד שהוא לא יבנה את בית המקדש, אם היו עם ישראל רוצים לבנות את בית המקדש היו יכולים ונתבעו על כך שלא עשו כן.

[9] מספר שס"ה היועצים רומזים לימות החמה המייצגים את ההנהגה הטבעית אשר שיאה הוא הגורל.

[10] בפורים תיקון להמשך רגל הקוף בסוד 'גער חית קנה' ועיין אורות הקודש ח"ג קכז בקשר אפשרי על פי זה בין פורים לפסח. ובכלל תיקון הקוף בפני הקדושה יכול להסביר את מנהג התחפושות בצורה מקורית.

[11] ההדגשה היא שאע"פ שההתעוררות נראית כאילו היא מהעם בלבד בעצם זה ה' שהאיר הארת הנוק' העליונה. עיין במקורות בהמשך מהזוהר הקדוש ויקרא דף ו על הפסוק נפלה לא תוסיף קום ואח"כ ראה פירושו המקורי של הראי"ה לעניין זה באורות התחיה לב.

[12] מרדכי יוצא בלבוש תכלת עליו חז"ל אומרים שעניינו פתיל התכלת. התכלת נקראת חותם המלכות המראה על כך שאנו בני המלך (מנחות מג ע"ב). גם בימינו עם תקומת המלכות בארץ חידוש התכלת התעורר.

[13] כך יוצא ש"הדור קבלוה בימי אחשוורוש" הוא ממש עומק העניין של "ונהפוך הוא". ההתהפכות מבחינת אחור לאחור לבחינת פנים בפנים. ישראל חוזרים ומקבלים מרצון את התורה, רוצים בשורשם העליון ומבינים עד כמה הם נצרכים לו. לא עוד חיבור כפוי לתורה בחי' "כפיית הר כגיגית" מעוצמת הגילוי של הבחינה העליונה במעמד הר סיני. עומק הגלות מאפשר חיבור ו' ל ה'. הדור קבל ו' – ה'. ונהפוך הו"א ל – בחר ה' בציון או"ה למושב לו". "כי יד על כס יה" - או"ה – א' של 'אוה' משלימה את ה'כס' ל'כסא' ולאותיות 'יה' נוסף 'וה' של 'אוה'.

[14] כוונתו כנראה למה שאמרו חז"ל במסכת ברכות ד ע"ב: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר נוּן בְּ״אַשְׁרֵי״ — מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַפַּלְתָּן שֶׁל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל״. בְּמַעְרְבָא מְתָרְצִי לַהּ הָכִי: ״נָפְלָה וְלֹא תּוֹסִיף לִנְפּוֹל עוֹד, קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֲפִילּוּ הָכִי, חָזַר דָּוִד וּסְמָכָן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״סוֹמֵךְ ה׳ לְכָל הַנֹּפְלִים״. וקריאת הפסוק ע"פ סימני הפיסוק המחודשים לא התיישבה על ליבו. זאת אומרת שבתולת ישראל תקום לבדה ללא עזרת ה' כביכול כלל. ע"פ פשט מאמר הזוהר הנ"ל רשב"י חולק על מה שאמרו בגמרא. ומסביר שה' בעצמו כביכול יבוא להקימה בניסים גדולים. אך ע"פ האמור לקמן בשם הראי"ה קוק והרמוז לעיל בדברי האריז"ל (עיין הערה 123) נראה שהגמרא והזוהר יכולים להתיישב היטב.

[15] וי לדור שיהא זה בימיו שיראו את המצב של ישראל ולא יבינו מה שרואים. בחינה של מה שאמרו חכמים ייתי ולא אחמיניה (סנהדרין צח ע"ב). אכן, קשה מאוד לראות את העם מפסיק לשמור תו"מ ותועה בדרך ולומר שזו התקדמות.

[16] גאולה מתוכיותה של כנסת ישראל, משורשיה הנשמתיים היא קימה של כנסת ישראל ע"י בתולת ישראל. הכח הפנימי שנשאר בשלמותו גם כאשר למראית עין ישראל סטו מהדרך וזנו אחרי אלוהי ניכר. בסתר המדרגה ישנם שורשים שמעולם לא נפגעו והם אלו המתעוררים (בסוד אבא יסד ברתא בחי' מרדכי ואכמ"ל). כך יובן מה שהגמרא מדברת על 'קום בתולת ישראל' דהיינו שהיא תקום, ודווקא בכינוי 'בתולת', ומה שהזוהר הקדוש מדבר על כך שקוב"ה יקים אותה. אלו שני שלבים מלכות ותפארת, כאשר גם בחינת הלב הער של המלכות נובע משורש עליון.

[17] המלכות תקרא על שם ה'. לא רק שלא 'המלך' הנכרי ירמוז על המלכות שבגלות בו אלא מלכות ישראל תיקרא הוי"ה. ועיין בבא בתרא עה ע"ב.