להיות חסיד ע"פ תורתו של האדמו"ר מפיאסצ'נה / דף מקורות נלווה לשיעור

לשמיעת השיעור במקביל לחץ כאן

מבוא השערים פרק ו – האדמו"ר מפיאסצ'נה

השם חסיד אשר ההולכים בדרך הקדוש הבעש״ט ותלמידיו זצוקלל״ה נקראים, אינו חדש, עוד בדברי הנביאים מוזכר איזה פעמים השם חסיד על איש המעלה הקרוב יותר אל הקדושה, כגון ״אבד חסיד״ [מיכה ז׳], ״שמרה נפשי כי חסיד אני״ [תהלים פ״ט], ״תהלתו בקהל חסידים״ [שם קמ״ט] וכו׳, אבל לא נאמר בפרטיות איזה מעשים יעשה שיעלה על אשר ישראל להיקרא בשם חסיד, כי לקיים התורה ומצוות, כל איש ישראל מצווה ולא אתה בן חורין להפטר ממנה, א״כ החסיד צריך לעשות יותר ממצות התורה...
ובדברי חז״ל נשמע שהחסיד הוא שבכל מעשיו עושה לפנים משורת הדין, ובאבות [ה׳ י״ג] אומרת המשנה שלי שלך ושלך שלך חסיד, אבל גם פעולות אחרות שאינן תלויות בדין ולא בלפנים משורת הדין, נאמרות בדברי חז״ל על החסיד, כגון חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם התפילה, וכו׳, לא אמרו שהקדימו זמן התפילה או שהו בתפילתם בעצמה יותר, שיש בזה דין זמן תפילה והם עשו לפנים משורת הדין, רק דבר חדש, היו שוהין שעה אחת קודם ואחר התפילה, [ברכות פרק ה׳ מ״א]...
אבל הרמב״ם ז״ל בפ״ו מח״פ כבר מבאר את מצב הרוח של החסיד, שגם מעצמו נפשו שונאה את הדברים שגם דעת האדם מבין שרעים הם, כגון גנבה, גזלה וכו׳, משא״כ מי שאינו חסיד נפשו מתאוה להם וצריך להתגבר ולכבוש גם בהם את יצרו, והוא ז״ל מחלק בין מצות שכליות כנ״ל שרק בהם נפש החסיד בוחלת משא״כ חוקים שאין שכל האדם תופסן אדרבה עליהן אמרו חז״ל אל תאמר א״א בבשר חזיר וכו׳ רק אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי׳, ע״ש,
ובשע״ק מהרח״ו ז״ל חלק א׳ שע״ג איתא, שהחסיד, כל המידות טובות מוטבעות בו בטבע גמור שאין יצרו מתגרה בו להן ויצטרך לכבשו, רק מקיים התרי״ג מצות בשמחה מאהבה, ע״ש, היינו שגם החקים גם מעצמה נפשו רוצה לקיים, ואין להקשות מהגמרא אל תאמר א״א בבשר חזיר וכו׳ הנ״ל, כי הגמרא אומרת שלולא שאסרה התורה היינו מתאוים לו כי מצד עצמו אין להרחיקו, אבל מאחר שאסרתו התורה, אז כ״כ הכנסנו את רצון ד׳ בקרבנו עד שגם מעצמנו כבר אין מתאוים לו...
והנה בזוה״ק פ׳ נשא קמ״ה מגלה בקדשו יותר...
יסוד ועצמיות החסיד בחי׳ חסד הוא, ומה הוא חסד, בפתח אלי׳ אומרים חד ארוך וחד קצר וחד בינוני, ארוך היינו שאין הכלי מסוגרה כ״כ ואורה מאיר ומשפיע ממנה הרבה, וחד קצר, גבורה, שהכלי שלה מסוגרה ואורה נסתר יותר ורק מעט ממנה מתגלה, וחד בינוני, תפארת, ולפ״ז אין להשם חסידות עצמיות מוגבלת לומר שרק זו היא, כי רק חסד והתגלות היא, שנפשו של החסיד אינה מוסתרת בהכלים וחומריותו כי זיככם כנ״ל בשע״ק.
והוא גם הענין שאיתא ברש״י פסחים דף מ׳ הבאנו בהכשה״א, בעל נפש, חסיד, היינו שאין נפשו טמונה ומוסתרת כ״כ בגופו, רק בחי׳ חסד, חד ארוך עד שנפשו גלוי׳ בו, ועלי׳ נקרא ״בעל נפש״, ונפשו הגלוי׳ שוקקה לד׳ עד שגם מעצמו אינו מתאוה לעבירה רק למצות וגם מרבה במעשים טובים שונים כדי להתקרב יותר לד׳. עושה לפנים משורת הדין, ושוהה שעה אחת קודם התפילה ולאחר התפילה ובשעת התפילה, וזהיר בכל המעלות המנויות בברייתא דרפב״י עד שבא לרוח הקודש. כי זהו ראשית התקרבות לרוה״ק לגלות את שורש נפשו כמו שאיתא בהקדמה שבשע״ק, שהבאנו בראשית הכשה״א, עד שנעשה כמלאך ד׳ צבאות. אף ברכות ממשיך לעוה״ז, כיון שכל מעשיו ופעולותיו מעשי נשמה הן.
הן בכל דרך עבודה מן הנביאים והלאה היתה בחי׳ חסידות, כנ״ל מהפסוקים ודברי חז״ל שהשם חסיד מוזכר בהם, כיון שאין להחסידות דרך ועצמיות מוגבלת רק התגלות הנפש והקדושה היא, וההתגלות היתירה אשר בכל דרך עבודה, בכל דור ודור אשר מלפנים בשם חסידות נקראה, אבל דרך והתגלות הבעש״ט, שלא את האור אשר בתוך הכלים לבד הוא מגלה רק גם את הכלים בעצמם, וגם את אשר חשבנו לכלי, גוף ומסתור, מעתה מאיר, האם יש לקראותה שם אחר אם לא את השם, חסידות, והאם יש התגלות וחסידות כזו גם בהכלים עצמם, זו היא באמת חסידות של ראשית התגלות המשיח ב״ב.
ובזה נראה יותר צד התדמות החסידות להנביאות, שכמו הנביאות גם איש הפשוט אשר לא לפני הנביאים אם הי׳ רוצה להתקרב להם ואורם גם עליו יזרח, גם הוא נתהפך לאיש אחר וגם ניבא עמהם. ואף אם לעצמו לא הי׳ נביא, וגם חדלה נבואתו כשנתרחק מהם בגוף ונפש, כמו שאול ואנשיו, מ״מ כשבאו לפני שמואל הנביא גם הם נבאו. כן גם החסידות גם אנשים פשוטים אם רק היו יראי ד׳ שומרי המצות, תמימים ובעלי אמונה, נעשו חסידים לפי ערכם כשהיו דבוקים אל רבם, אף אם החסידות מדרגה עילאה היא. ולקדוש ישראל הבעש״ט זצוק״ל עם כל גדולי החברייא מלאכי אלקים תלמידיו שנסעו אליו, גם אנשים פשוטים בעלי מלאכה ומוכסנים [ארענדארין] נסעו והוא זצ״ל הי׳ מקרבם, ואף שלח לפעמים מגדולי תלמידיו צדיקים וגאונים לאיזה איש פשוט להתלמד ממנו איזה מדה טובה תמימות או בטחון, אמונה פשוטה, אמונת חכמים, או אהבת ישראל וכדומה. כי הלא גם בהם נמצאה נשמת ישראל חלק אלוק ממעל רק שלא נתגלה בו, וכשבא האיש אל רבו וניצוצין די נור עליו יפלו גם נשמתו תבער ואשה תתלהב. [ועוד נדבר אי״ה בפנים הספר למה יש לאנשים פשוטים, לפעמים אמונה יותר פשוטה וחזקה, וכן שאר מדות פשוטות הנ״ל עד שהבעש״ט ז״ל הי׳ שולח לפעמים מגדולי תלמידיו להתלמד מהם]...
כי הקדושים בעלי הקבלה אף שגם הם קדשו את הבא אליהם, אבל שגם לימודי הקבלה, השגותיהם והבנת חכמת קדשם יכנסו פתאום אל איש שלא למד ולא יגע, לא מצינו לא בהם ולא בבעלי התלמוד, עד שחקקו ואמרו לא יגעתי ומצאתי אל תאמין [מגילה י׳] וההדיוטים ועמי הארץ היו מרוחקים מהם, ואותם שרצו להתקרב אליהם היו רק בבחינת עַלים שכל תכלית קיומם הדא רק לשמור את הפירות, כמו שאיתא בגמרא חולין צ״ב, לא כן הוא בנבואה וביותר בחסידות שכל עיקרה הוא להרחיב ולפשט את אור קדושתו יתברך גם במקומות הרחוקים, גם הכלים אור וגם המסתירים אשר לנו נראו כמסתירים, קדושה הם, ומכש״כ ישראל שהוא יתברך דבוק בהם והם בו, כולם קדושים, ואפילו אם הוא איש הדיוט מ״מ בהתקרבו אל אור המאיר ואל האש הבוער גם נשמתו העמומה בו תדלק ואורו יאיר כנ״ל.
ועוד בתדב״א, נרמז מן החסידים ההדיוטים. וז״ל הק׳ רפי״ב, חסידי עמי הארץ, אע״פ שלא קראו וכו׳ הואיל והוקרו והושנו את בניהם, ואין בהם עע״א, ואין בהם חמס וגזל, ואין בהן ג״ע וש״ד, והיו מהנין ת״ח מנכסיהם. הקב״ה מביא אותם ויושבים אצל הצדיקים, ויהיו נהנים מן השמש שיזרח לצדיקים לימות ב״ד ולעה״ב עכ״ל הק׳. כמעט כדברי קודש שבנ״א. שע״י שגם היו נשמרים מעבירות פשוטות. ואת בניהם לתורה גדלו, והם דבוקים בת״ח, קורא אותם אליו הם חסידים וגם לעוה״ב ולעתיד אצל הצדיקים ימצאו ומאור שמשם יהנו.
אדרבה זהו אחד מעיקרי החסידות לא לרחק רק לכַלל גם את בעלי הבתים גם את ההדיוטים, ואף שגם בפעולת העַלים יש להפשוטי עם גם בהחסידות, לשמור את הפרי לעסוק בשבילם במסחר ומלאכה ולפרנסם, אבל לא זהו בלבד כל תכליתם בעולם, רק שוחד עם רבם ועם החסידים הגבוהים גם הם ידלקו ומכולם יחד תעשה אבוקה שתבער ותאיר אף את כל העולם באור ד׳ ואש של מעלה, ולא להם לבד ייטיבו בזה, רק גם להצדיקים עובדי ד׳ הגדולים, שגם הם יעלו יותר כשיתקשרו עם שאר ישראל אפילו ההדיוטים, ובספה״ק בית אהרן פ׳ נצבים איתא וזלה״ק, וכפי שאומרים בשם הרה״צ הק׳ מורינו הרב רש״ק זצ״ל, למשל שהי׳ צריך מלך אחד ליקח איזה דבר ממקום גבוה מאוד ולא הי׳ לו כ״כ סולמות הרבה, מה עשה, העמיד כמה אנשים אחד על חברו עד שהגיע העליון למקום הגבוה וכו׳, והנה אין זה אפשרי לומר שהאיש העומד על הארץ אינו נצרך לזה, הלא אם ילך האיש ההוא ממקומו יפלו כולם, כן הוא הדבר ממש בקדושת הקב״ה, כי באמת אין זה אפשרי להשיג הבורא ב״ה בלתי אם יש ס״ר ישראל והם כוללת ישראל, והגם שיש בזה אנשים קטני ערך, עם כל זה בלעדם לא ישיגו הגדולים חיות הבורא (ברוך) ב״ה ע״ש, לא רק כעלים הם לשמור, אך גם הגדולים לא ישיגו בלתי קטני הערך.
ובמה גדול כחם שגדולי הצדיקים עליהם ועל ידיהם יעלו, מפני שהם מן עמידתם אינם נשמטים, רק על עומדם עומדים, ואת עבודת קונם עובדים, כי כיון שפעל הבעש״ט ותלמידיו זצוק״ל להמשיך קדושתו ית׳ ולגלותה גם בעולם הזה, אף בנמיכיות וכלים, לכן כל איש ישראל גם בגופו ונמיכיותו, במצבו, ברצונו, מידותיו, אמונתו גם הפשוטה מבלי השגות גדולות, יכול לאחוז בכבודו ולהתקשר בו ית׳....
אף בענין רוח הקודש עתה בימינו רואים שדרכה החסידות את דרכה, כי גם בשע״ק חלק ג׳ שע״ז איתא וזלה״ק, בהנהגת רוח הקודש עתה בזמנינו, וזה וכו׳ אל יתיאש האדם וכו׳ והנה באזנינו שמענו ובעינינו ראינו יחידי סגולה השיגו למדרגת רוח הקודש בזמננו זה, והיו מגידים עתידות ובהם בעלי חכמה לא נתגלו בדורות שקדמו אלינו ע״ש, אומר הוא זצ״ל בקדשו שגם עתה אפשר לבוא לידי רוה״ק ולאמר עתידות שלא הגיעו לה דורות שלפנינו, אבל טעם...
למה אפשר עתה יותר לזכות לרוה״ק מאשר בימי הנביאים, מפני שאחר החורבן נמשך האור עוד יותר למטה, גם לגלות, כנ״ל מהמגיד הגדול זצ״ל, ובמה יכול האיש לקרב עצמו שגם הוא יזכה לרוה״ק, ע״י שהוא יכניע את עצמו יותר כנ״ל במאו״ש, זהו דרכם הקודש להמשיך האור גם בכלים ובנמיכיות, אל השמים עלו ״דרך הארץ״, ובג״ע טיילו ועם המלאכים התווכחו ולפני כסא הכבוד השתטחו ובעד ישראל המליצו, והכל ע״י דרכם דרך ההשפלה להמשיך ולגלות האור גם בנמיכיות ושגם בשפלות אלקותו יתברך נמצא.

נחזור להנ״ל גם אנשים הדיוטים כשנוסעים להרבי ומתחברים עם חסידים נקראים חסידים... אבל צריכים לעזור זה לזה, הגבוהים להקטנים אף לההדיוטים, וגם ההדיוטים להגדולים מהם כבמשל הנ״ל שזה עומד על זה, ובכלל אין החסידות רק לבעלי ערך אחד בלבד, רק לכולם, התגלות הנפש לכולם, לכל אחד כפי מצבו ועבודתו וכמש״א המשיח להבעש״ט זצ״ל, שיבא, כשיפוצו מעיינותיו החוצה, החוצה דייקא, לכולם, ולזה היתה נחוצה החברותא הקדושה.

תורת ה' תמימה משיבת נפש (להיות תייר בכל התורה) - דף מקורות

 למעבר להקלטת השיעור ביוטיוב, ובספוטיפיי

רד"ק בראשית כה, כז איש תם יושב אהלים
ואמר אהלים, לשון רבים, כי היה לומד עם כל חכם שהיה מוצא עם זה ועם זה, כי כל חפצו היה בזה, והיה תם מבלי שום מרמה ועול:

שיחות הר"ן כח
ראוי לאדם שיעבור וילך בזה העולם בכל הספרים הקדושים, וללמוד כלם, כדי שיהיה בכל מקום; כמו שנמצא השרים הגדולים שהולכים ועוברים במדינות, ומוציאים הוצאות רבות על זה כדי שיוכל אחר כן להתפאר ולומר שהיה במדינות, כמו שדרך השרים להתפאר ולומר: "הייתי בורשא", וכיוצא בזה, כמו כן ראוי שיהיה האדם בעולם הזה בכל מקומות הקדושים של התורה, כדי שיוכל להתפאר בעולם הבא שהיה בכל מקום, דהיינו בכל הספרים הקדושים כנ"ל. ולעתיד – בעולם הבא – מזכירין אותו כל מה שלמד בעולם הזה.

אגרות הראי"ה אגרת מג
ידע כבודו שכל עיקר כוונתי בחוברותי, ובכל מה שאני כותב, הוא רק לעורר לבב ת"ח, זקנים וצעירים, לעסוק בעיון בפנימיות התורה, בין במוסר בכל הדרכים הנמצאים עמנו מקדושי עליון, בין במחקר בכל הספרים הקדושים שהנחילונו רבותינו הגאונים בעלי מחקר בין בקבלה על פי כל הדרכים שהם מורשה לנו מאבותינו זי"ע, בין על דרך הראשונים, בין על דרך האחרונים, בין על דרך החסידות, בין על דרך רבינו הגר"א והרמ"ח לוצאטו ז"ל. וללמוד את כל הספרים עם דברי זהר הקדוש וספרא דצניעותא, ספר הבהיר וספר יצירה; וכל מדרשי חז"ל, בעיון ובבקיאות, צריך על זה התמדה גדולה, ממש כהתמדת הש"ס ופוסקים.

פלא יועץ מוסר
וראוי ללמד כל ספרי מוסר אחד לאחד חזור חזור, חק ולא יעבר, יום ליום ולילה ללילה. ואף כשיחזר בספרים שכבר קרא, יהיו בעיניו כחדשים וימצא התעוררות חדש לפי העת ולפי מצב נשמתו, כי לא כל העתים שוות, כאשר צדיק יבחן. ומאחר שאמרו דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב, מה טוב ללמד פרקי אבות ומוסרי הש''ס ומדרשים וספר הקדוש ראשית חכמה וספר החסיד הרב של''ה וכהנה ספרי הקדש כלם קדושים... והלועזים יבקשו וירדפו אחר ספרי הלעז, כגון תקון הנפש, שבט מוסר וכדומה, כאשר ירדף הקורא בהרים או יבקש לשמע בלמודים:

שבט מוסר פרק א
לעולם יהיה עיקר לימודך בדבר של תורה שליבך חפץ יותר, אם בגמרא גמרא, ואם בדרוש דרוש, ואם ברמז רמז, ואם בקבלה קבלה, ורמז לדבר כי אם בתורת ה' חפצו, כלומר תורת ה' תלויה בדבר שלבו חפץ לעסוק, וכמ"ש האר"י זלה"ה בספר דרושי הנשמות והגלגולים פרק שלישי, וז"ל: יש בני אדם שכל חפצם ועסקם בפשטי התורה, ויש שעסקם בדרוש, ויש ברמז, ויש גם כן בגמטריאות, ויש בדרך האמת, הכל כפי מה שעליו נתגלגל בפעם ההוא, כיון שהשלים פעם אחרת בשאר העניינים, אין צורך לו שבכל גלגול יעסוק בכלם, עכ"ל. ואל תביט ותשגיח לדברי המנגדים על מה שחשקת לעסוק בתורה בגמרא או בפשט או בדרוש וכו', באומרם לך למה אתה מוציא כל ימיך בפרט זה של תורה ולא בפרט זה, משום שעל מה שחשקת ללמוד, על דבר זה באת לעולם, ואם תשים דעתך לדבריהם, יכריחוך להתגלגל בזה העולם פעם אחרת ולעבור נפשך בחרב חדה של מלאך המות ולטעום טעם מיתה, ולכן לא תשמע לדברי המשחית נפשך, כי דע שהשטן מתלבש באלו האנשים לדאוג ולהצטער ולהכאיב נפש הלומד ועוסק בתורה, בחלק שֶׁאִוְּתָה¹⁷ נפשו לעסוק, כדי להבדילו משם שלא ישלים נפשו על מה שבא להשלימה, ולהכריחו גלגולים אחרים, וכשם שבדבר שחושק יותר האדם ללמוד, משם יבין שעל דבר זה נתגלגל להשלים, כך צריך האדם שידע שורש נשמתו ומהיכן נמשך ועל מה בא לתקן ולהשלים, כמו שאמר בזוהר שיר השירים על הגידה לי את שאהבה נפשי וכו'. וכדי שיבין יראה באיזה מצוה תקיף יצרו יותר לבטלה יתחזק בה לקיימה, כי בודאי על מצוה זו נתגלגל, וכדי שלא ישלים חוקו מנגדו יצרו לבטלה להוציאו מן העולם בידים ריקניות, וזהו שתמצא בחכמי התלמוד השלימים, שברוב חכמתם היו משיגים על קיום איזה מצוה נתגלגלו, והיו מחזיקים בה יותר משאר המצות, כדאמרינן בשבת דף קי"ח ע"ב, שאל רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה, אביך במה היה נזהר טפי, והשיבו במצות ציצית וכו'. ויש במצות אחרים, לפי שהיו מכירים בחכמתם על מה באו להשלים.

שו"ע הרב אדה"ז הלכות תלמוד תורה (פרק א הלכה ד)
מן התורה האב הוא חייב ללמד לבנו בעצמו או למצוא לו מלמד שילמדנו כל התורה כולה... דהיינו תנ"ך וכל הלכות פסוקות של כל התורה עם הטעמים... ואף שיש בהן חלוקי דעות... ואפילו המצות שאין נוהגות עכשיו... וכן אמרו חכמי האמת: שכל נפש מישראל צריכה לבא בגלגולים רבים עד שתקיים כל התרי"ג מצות במעשה דבור ומחשבה ודיבור ומחשבה הוא לימוד הלכותיהן ...ועוד אמרו חכמי האמת: שכל נפש צריכה לתיקונה לעסוק בפרד"ס כפי מה שהיא יכולה להשיג ולידע . וכל מי שיכול להשיג ולידע הרבה ונתעצל ולא השיג וידע אלא מעט, צריך לבא בגלגול עד שישיג וידע כל מה שאפשר לנשמתו להשיג מידיעת התורה, הן בפשטי ההלכות הן ברמזים ודרשות וסודות . כי כל מה שנשמתו יכולה להשיג ולידע מידיעת התורה זהו תיקון שלימותה, ואי אפשר לה להתתקן ולהשתלם בצרור החיים את ה' במקורה אשר חוצבה משם בלתי ידיעה זו. ולכן אמרו חכמים: 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו', כדי שלא יצטרך לבא בגלגול לעולם הזה.

 

ספונטניות בתפילה ושינויי נוסח דף מקורות חלק ב

נוסחי התפילה (ספונטניות ונוסח חלק ב)

שו"ת הרא"ש כלל ד סי' כ
יש לי קונטריס מעשה ישן וכתוב בו כל הברכות של כל השנה וסכום כמה תיבות יש בכל ברכה וברכה וכנגד מה נתקנה.

בעל הרוקח בפירושו על הסידור ח"א עמ' רכט  
אני אלעזר הקטן, קיבלתי טעמי התפילות מאבא מרי, רבינו יהודה בר קלונימוס, וממורי רבינו יהודה חסיד אב החכמה, כאשר קיבל מאביו רבינו שמואל הקדוש בן רבינו קלונימוס הזקן בן רבינו יצחק. והם קיבלו רב מרב, גאון מגאון, עד רבינו משה בן רבנא קלונימוס שהביאו המלך קרלא עמו ממדינת לוקא. ורבנא משה קיבל מאבו אהרן בן רבנא שמואל הנשיא, וקיבלו רב מרב עד שמעון הפקולי. ואבותינו הראשונים גנזום ולא היו מוסרים כי אם לצנועי וחסידי הדור, עד שבא רבינו יהודה חסיד זצ"ל ומסרו לי. והוא ציוה עלי להעתיקו ולגלותו לחסידי הדור, למען ידעו מהסוד בברכות ובתפילה ויכוונו ליבם, ולא יותירו ולא יחסרו אפילו אות אחת, כל שכן תיבה.

 טור או"ח קיג

לשון אחי ה"ר יחיאל ז"ל דורשי רשומות הם חסידי אשכנז אשר היו שוקלין וסופרין מספר מנין תיבות התפלות והברכות וכנגד מה נתקנו אמרו... וברכה ראשונה יש בה מ"ב תיבות ולא נתגלה לי טעמם ואקח מן הבא בידי עד שיודע ויכולני לומר כנגד ואעשך לגוי גדול (בראשית יב) שיסודו ממנו ובו ח' תיבות וכנגד ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ (שם יד) שמשם בא זה המטבע ובו תשעה תיבות וכנגד כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' (שם יח) וזה הוא וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם וגו' ויש בו כ"ה תיבות הרי מ"ב... וכנגד שם מ"ב שפירשתי אותו על האבות ולכן אות הראשונה של ברכה ב' והאחרונה מ' הרי מ"ב:

ב"י סו"ס קיג

כתב ה"ר דוד אבודרהם יש אנשים שמנו התיבות שיש בכל ברכה וברכה מי"ח והביאו פסוקים על כל ברכה מענינה שעולין תיבותיהן כמנין תיבות הברכה וכן עשיתי אני בראשונה מנין כזה ואח"כ נ"ל שאין לו יסוד ולא שורש כי לא תמצא מקום בעולם שאומרים י"ח בענין אחד תיבה בתיבה אלא יש מוסיפין תיבות ויש גורעין וא"כ המנין הזה אינו מועיל אלא למי שעשאו ולא לזולתו ולמה נטריח על הסופרים לכותבו:

מגן אברהם סי' סח

האר"י ז"ל לא היה אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקלירי שנתקנו ע"ד האמת, אמנם המנהגים שנהגו בשרשי התפלה אין לשנות ממנהג מקומו כי י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד מה שנזכר בגמרא שוה לכל (הכוונות) וז"ל הגמרא ירושלמי אף על פי ששלחנו לכם סדר התפלות אל תשנו ממנהג אבותיכם עכ"ל וכ"כ בס"ח סי' רנ"ו וכתב שגם הפסוקים שאומרים על הפיוטים צריך לנגן כמו שמנגנים הקרוב"ץ - ובש"ל האריך בשם גאונים שמצוה לומר פיוטים וכשפייט ר"א וחיות אשר הנה וכו' ליהטה אש סביבותיו עכ"ל:

קשר גודל לחיד"א יב, ט
מנהגי שרשי התפלות אין לשנות ממנהג הקדום כי י״ב שערים כנגד י״ב שבטים ותפלות כל א׳ עולה בדרך אחד ותפלה נסח הספרדים עולה בכל א׳ מי״ב שערים. האר״י ז״ל:

יעב"ץ סידור בית אל עמ' קלט
הנה ראית כמה מדוקדקים נוסחי תשע עשרה ברכות הללו שבידינו האשכנזים... בלשון צח ובמספר התיבות תפוחי זהב במשכיות כסף... לא נמצא בהן שפת יתר או חסר אין בהן נפתל ועיקש... ולא מפני שאנו נמשכים אחר מנהגי האשכנזים מבטן ומלידה אנו נוטים אחריהם... אכן בזאת הדין עם אבותינו בודאי הגיע אליהם הנוסח הישר.

נפש החיים שער ב פרק י
ולא זו בלבד שבתיבת ברוך אתה שפירושו הוא תוספת רבוי ברכה ושפע שייך זאת הכוונה אלא שגם בכל תיבה ותיבה מכל נוסח התפלה. שייך ג"כ זאת הכוונה הק'. כי כל תיבה מהתפלה או של איזה ברכה. היא העולה למעלה מעלה ע"י מארי קלין וגדפין דנטלין לה. לפעול פעולתה בשרשה העליון המיוחד לה. והוא נעשה בזה כביכול שותפו של יוצר בראשית. לבנות ולנטוע כמה וכמה עולמות. כמ"ש בתקונים (תקון י"ח ל"ה ב') וכד ב"נ אפיק הבלים ודבורים בצלותיה כמה עופין פתחין גדפייהו ופומייהו לקבלא לון. הה"ד כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים גו'. ונטיל קב"ה אינון מלין ובני בהון עלמין דאתמר בהון כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה גו'. ורזא דמלה ואשים דברי בפיך וגו' לנטוע שמים וגו' ולאמר לציון עמי אתה א"ת עמי אלא עמי בשותפי. וכ"ה שם (בתס"ט ק"ו ב').

והמשכיל יבין מדעתו שלא לחנם הוצרכו לתיקון תחנה קטנה ותפלה קצרה כזו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים. אלא שהמה השיגו ברוח קדשם והשגת נבואתם העליונה ונהירא להו שבילין דכל סדרי בראשית ופרקי המרכבה. לזאת יסדו ותקנו מטבע ברכות והתפלות באלו התיבות דוקא. מאשר ראו והשיגו איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם אשר היא נצרכת מאד לתיקון רבוי עולמות וכחות עליונים וסדור המרכבה.  (ועוד שם פרק יג - )... והעצה היעוצה על זה. הוא כמו שאמר המגיד להב"י באזהרה ב' שבריש הספר מגיד מישרים ז"ל. ליזהר מלחשוב בשעת תפלה בשום מחשבה אפילו של תורה ומצות כי אם בתיבות התפלה עצמם. דוק בדבריו שלא אמר לכוון בכוונת התפלה. אין אתנו יודע עד מה. כי גם מה שנתגלה לנו קצת כוונות התפל' מרבותינו הראשונים ז"ל קדישי עליונין. ועד אחרון הרב הקדוש איש אלקים נורא האריז"ל. אשר הפליא הגדיל לעשות כוונות נפלאים. אינם בערך אף כטפה מן הים כלל נגד פנימיות עומק כוונת אנשי כנסת הגדולה מתקני התפלה. שהיו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים וכל מבין יבין. דלא איתי אנש על יבשתא שיוכל לתקן תקון נפלא ונורא כזה. לכלול ולגנוז במטבע תפלה קבועה וסדורה בנוסח א'. התקונים של כל העולמות עליונים ותחתונים. וסדרי פרקי המרכבה. ושבכל פעם שמתפללין יוגרם תקונים חדשים בסדור העולמות והכחות והמשכת מוחין חדשים אחרים. שמעת שתקנוה עד ביאת הגואל ב"ב לא היה ולא יהיה שום תפלה בפרטות דומה לחברתה שקודם לה ואחריה כלל. דלבושין דלביש בצפרא לא לביש ברמשא ודלביש ברמשא כו' כמ"ש בתקונים תכ"ב. וכן כל יום לחברו שלפניו ואחריו. ולכן ארז"ל (חגיגה ט' ע"ב וברבה במדבר פ"ט) מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל ק"ש כו' או תפלה כו'. וכמ"ש באורך בפע"ח פ"ז משער התפלה ע"ש. והוא בלתי אפשר אם לא ע"י הנבואה העליונה ורוח קדשו ית' אשר הופיע עליהם הופעה עצומה בעת תקון נוסח מטבע התפלה והברכות. שם הוא ית"ש בפיהם אלו התיבות ספורות וגנוזות בתוכם כל התקונים. לזאת מי הוא אשר עמד בסוד ה' על עומק כוונתו ית"ש. איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם:

שו"ת חת"ס או"ח טו
הנה כבר גליתי דעתי לכל העומדים לפני כי כך קבלתי מרבותי זצ"ל והם מורי הגאון חסיד שבכהונה מו"ה נתן אדליר זצ"ל והגאון רבן של כל בני הגול"ה הפלא"ה ז"ל אשר מימיהם שתיתי ת"ל וממקורם חצבתי כי כל הנוסחאות שוות זו כזו וכל שיש בזו יש בזו אלא שאין אתנו יודע עד מה ואנו מתפללין ע"ד מתקני תפלות ונוסחאו' הללו כי כולם לדבר א' נתכוונו כמו סגנון אחד לכמה נביאים ואין ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד כי כל נוסחא ונוסחא אינה אלא סגנון אחד משונה מחברתה אבל הם עולים למקום אחד וכשבא נר האלקי' האר"י זצ"ל ואיזן וחיקר ותיקן כי הוא ידע תוכן הדברים הוא העמיד בסידורו כל דבר על מכונו וגילה תעלומות של הנוסחא ההיא הספרדי' יען כי היה ספרד ואילו היה נמצא באשכנזי איש כמוהו היה עושה כיוצא בזה בסידור אשכנזי ועתה בדורות האחרוני' הבאים בסוד ה' די להם שמבינים דברי האר"י זצ"ל אבל אין אתנו יודע להוציא כן מנוסח אשכנזי ע"כ טוב להם להתפלל מסידור ספרדים שנרשם שם מקום ההכלות והיחודים ע"פ האר"י ז"ל ומה שיתפללו אשכנזי אע"פ שגם שם נרמז הכל והמתפלל על דעת המתקן הנוסחא ההיא עד מהרה ירוץ דברו ומ"מ נוח להם להתפלל מה שמבינים ממה שמתפלל ע"ד המתקן וע"כ מורי הגאון החסיד שבכהונה מו"ה נתן אדלער זצ"ל הוא בעצמו עבר לפני התיבה והתפלל ספרדי בסידור האר"י זצ"ל וכן מורי הגאון בעל הפלאה זצ"ל כי רק אך המה התפללו בנוסח האר"י ושום אחד מהאנשים המצורפים להמנין לא התפללו כ"א אשכנזי ואפילו בנו הגאון בעל מחנה לוי זצ"ל לא שינה נוסחת אשכנזי ומיד אחר פטירת אביו הגאון זצ"ל ביטל הכנסת שלו והתפלל בבהכ"נ של קהל בפפד"מ והוא דבר מפורסם וידוע והכל מטעם כי מי שאינו יודע עד מה אין לו לשנות נוסחתינו כמצווה עלינו במג"א רס"י ס"ח בשם ירושלמי ושכ"כ האר"י עצמו והיוצא מדברינו שהמתפללי' ספרדי' מסתמא באו בסוד ה' ונכנסו בסתר המדרגה ויודעי' מה שאומרי' יפה עשו ומי שלא הגיע לכך כגון אנחנו מה שאנו מתפללין ע"ד מתקני תפלות נוסחי אשכנזי גם תפלתינו נשמעת אבל אין לומר שתפלה זו משונה מחברתה.

שו"ת בני בנים חלק ב סימן ב מול יביע אומר חלק ו, סי' י

ספונטניות בתפילה ושינויי נוסח דף מקורות חלק א

 

ברכות יא ע"א
מַתְנִי׳ בַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ. וּבָעֶרֶב מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. אַחַת אֲרוּכָּה וְאַחַת קְצָרָה. מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ — אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַצֵּר, לְקַצֵּר — אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ. לַחְתּוֹם — אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לַחְתּוֹם, שֶׁלֹּא לַחְתּוֹם — אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְתּוֹם.

רשב"א שם
...ונראה לי דמאי דקתני מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לאו למימרא שאינו רשאי לקצר ולהאריך בנוסח הברכה, כלומר לרבות ולמעט במלותיה, דאם כן היה להם לתקן נוסח כל ברכה וברכה במלות מנויות ובענינים ידועים ולהשמיענו כל ברכה וברכה בנוסחתה, וזה לא מצינו בשום מקום, ולא אמרו אלא במלות שיש הקפדה בהן לבד כמחלוקתן בהזכרת גשמים (לג, א) וטל ורוחות (תענית ג, א), וכן בברכת המזון שאמרו לקמן (ברכות מט, א) כל שלא אמר ברית בארץ או שלא הזכיר מלכות בית דוד בבונה ירושלים מחזירין אותו וכן אם לא הזכיר תורה בארץ וכיוצא בזה בקצת מלות באמת ויציב כגון יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכת בכורים (תוספתא פ"ב, ה"א; ירושלמי פ"א, ה"ו), אבל בשאר נוסח הברכות לא נתנו בהן חכמים שיעור שיאמר כך וכך מלות לא פחות ולא יותר, ולא אמרו כמה מלות יאמר בזו שתקרא ארוכה או קצרה, ולא עוד אלא שבפירוש אמרו (ע"ז ח, א) בשמונה עשרה של תפלה שאילו רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מעין הברכה מוסיף, ואפילו יהיו מלות התוספות יתרין על העיקר אף על פי שאותן הברכות הויין קצרות, ובברכת הפירות אמרו בסמוך (יב, א) נקיט כסא דחמרא בידיה וקסבר דשכרא הוא פתח בדשכרא וסיים בדחמרא יצא, כלומר אפילו אמר בהדיא שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן, כדעת הגאונים ז"ל. ואף על פי שברכת הפירות היא קצרה ועכשיו האריכה, וברכת הזן ארוכה קרינא לה בתוספתא ובירושלמי, ואפילו הכי אסיקנא לקמן (ברכות מ, ב) גבי בנימין רעיא דאפילו אמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא יצא, ומשמע התם בגמרא דאפילו לכתחילה מדמייתינן עלה אלו נאמרין בכל לשון וההיא אפילו לכתחילה וכדמשמע עלה נמי בירושלמי (פ"ו, ה"ב). וכן ההיא דאמרינן לקמן (שם) לא אמר אני ה' אלהיכם אינו אומר אמת ואומר מודים אנחנו לך, ואף על פי שאותו נוסח קצר מאד מן הנוסח המתוקן למי שאומר אני ה' אלהיכם וכמו שאמרנו למעלה.
אלא ודאי נראה שאין ההקפדה ברבוי הנוסח ומיעוטו אלא במטבע שטבעו בו חכמים והוא שיש ברכות שפותחות בברוך וחותמות בברוך והיא שנקראת בכל מקום ארוכה, וכדגרסינן בירושלמי (שם) אמר רבי יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך מטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך. ויש מן הקצרות שפותחות ואינן חותמות כברכת הפירות והמצות וברכת הזימון, דהיינו ברוך שאכלנו, וברכה אחרונה שבברכת המזון. ויש שחותמות בברוך ואינן פותחות בברוך כברכת הערב נא למאן דאית ליה שהיא ברכה בפני עצמה, ותפלה קצרה וברכת גשמים ותפלת הדרך וכן ברכה סמוכה, ואלו אם הן סמוכות לברכות שיש להן סדר כגון ברכות של שמונה עשרה הרי אלו כמטבע ארוך, שכל אחת כיון שהיא סמוכה לחברתה והראשונה פותחת בברוך הרי אלו כולן כאילו פותחות בברוך וכן ברכות אמצעיות שבברכת המזון, אבל אם הם סמוכות ואין להן סדר, כברכות שניות שלפני קריאת שמע דשחרית ודערבית שאילו רוצה להקדים ברכה לחברתה מקדים ואין בכך כלום כדאיתא בסמוך (יב, א), הרי אלו כאילו מעיקרן נתקנו לחתום ושלא לפתוח ואף היא נקראת קצרה.

ע"ז ח
אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אבל אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה אומר א"ר חייא בר אשי אמר רב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם יש לו חולה בתוך ביתו אומר בברכת חולים ואם צריך לפרנסה אומר בברכת השנים אמר ר' יהושע בן לוי אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אבל אם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר יוה"כ אומר:

ירושלמי ברכות פרק ו משנה ב (ועיין ברכות מ ע"ב לפנינו)
תַּנִּי רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כָּל־הַמְּשַׁנֶּה עַל הַמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּֽבְעוּ חַכָמִים לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר כָּל־שֶׁנִּשְׁתַּנֶּה מִבְּרִייָתוֹ וְלֹא שִׁינָּה בִּרְכָתוֹ לֹא יָצָא. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אֲפִילוּ אָמַר בָּרוּךְ שֶׁבָּרָא הַחֵפֶץ הַזֶּה. מַה נָאֶה הוּא זֶה יָצָא. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְּשֵׁם שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרִבִּי מֵאִיר. מִילְתֵיהּ דְּרַב אָֽמְרָה כֵן. חַד פַּרְסוֹי אָתָא לְגַבֵּי רַב בְּגִין דַּאֲנָא אֲכַל פִּיסָּתִי וְלָא אֲנָא חֲכִים מְבָֽרְכָה עָלֵיהּ וַאֲנָא אֲמַר בָּרוּךְ דְּבָרָא הָדֵין פִּיסָּא נְפִיק אֲנָא יְדֵי חוֹבָתִי. אֲמַר לֵיהּ אִין.

רמב"ם הל' תפילה פרק א, א - ד
מִצְוַת עֲשֵׂה לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג כה) ״וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה׳‎ אֱלֹהֵיכֶם״. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁעֲבוֹדָה זוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יא יג) ״וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם״ אָמְרוּ חֲכָמִים אֵי זוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זוֹ תְּפִלָּה. וְאֵין מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת מִן הַתּוֹרָה. וְאֵין מִשְׁנֶה הַתְּפִלָּה הַזֹּאת מִן הַתּוֹרָה. וְאֵין לַתְּפִלָּה זְמַן קָבוּעַ מִן הַתּוֹרָה:

וּלְפִיכָךְ נָשִׁים וַעֲבָדִים חַיָּבִין בִּתְפִלָּה לְפִי שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָא אֶלָּא חִיּוּב מִצְוָה זוֹ כָּךְ הוּא שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְחַנֵּן וּמִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם וּמַגִּיד שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַחַר כָּךְ שׁוֹאֵל צְרָכָיו שֶׁהוּא צָרִיךְ לָהֶם בְּבַקָּשָׁה וּבִתְחִנָּה וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לַה׳‎ עַל הַטּוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לוֹ כָּל אֶחָד לְפִי כֹּחוֹ:

אִם הָיָה רָגִיל מַרְבֶּה בִּתְחִנָּה וּבַקָּשָׁה וְאִם הָיָה עֲרַל שְׂפָתַיִם מְדַבֵּר כְּפִי יְכָלְתּוֹ וּבְכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְכֵן מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת כָּל אֶחָד כְּפִי יְכָלְתּוֹ. יֵשׁ מִתְפַּלֵּל פַּעַם אַחַת בְּיוֹם. וְיֵשׁ מִתְפַּלְּלִין פְּעָמִים הַרְבֵּה. וְהַכּל יִהְיוּ מִתְפַּלְּלִין נֹכַח הַמִּקְדָּשׁ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּהְיֶה. וְכֵן הָיָה הַדָּבָר תָּמִיד מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ וְעַד עֶזְרָא:

כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל בִּימֵי נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע נִתְעָרְבוּ בְּפָרַס וְיָוָן וּשְׁאָר הָאֻמּוֹת וְנוֹלְדוּ לָהֶם בָּנִים בְּאַרְצוֹת הַגּוֹיִם וְאוֹתָן הַבָּנִים נִתְבַּלְבְּלוּ שְׂפָתָם וְהָיְתָה שְׂפַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְעֹרֶבֶת מִלְּשׁוֹנוֹת הַרְבֵּה וְכֵיוָן שֶׁהָיָה מְדַבֵּר אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ בְּלָשׁוֹן אַחַת אֶלָּא בְּשִׁבּוּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה יג כד) ״וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית״ וְגוֹ׳‎ (נחמיה יג כד) ״וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וְעַם״. וּמִפְּנֵי זֶה כְּשֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן מִתְפַּלֵּל תִּקְצַר לְשׁוֹנוֹ לִשְׁאל חֲפָצָיו אוֹ לְהַגִּיד שֶׁבַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ עַד שֶׁיֵּעָרְבוּ עִמָּהּ לְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ כָּךְ עָמְדוּ וְתִקְּנוּ לָהֶם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת עַל הַסֵּדֶר. שָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת שֶׁבַח לַה׳‎ וְשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת הוֹדָיָה. וְאֶמְצָעִיּוֹת יֵשׁ בָּהֶן שְׁאֵלַת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֵן כְּמוֹ אָבוֹת לְכָל חֶפְצֵי אִישׁ וָאִישׁ וּלְצָרְכֵי הַצִּבּוּר כֻּלָּן, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֲרוּכוֹת בְּפִי הַכּל וְיִלְמְדוּ אוֹתָן וְתִהְיֶה תְּפִלַּת אֵלּוּ הָעִלְּגִים תְּפִלָּה שְׁלֵמָה כִּתְפִלַּת בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן הַצֶּחָה. וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה תִּקְּנוּ כָּל הַבְּרָכוֹת וְהַתְּפִלּוֹת מְסֻדָּרוֹת בְּפִי כָּל יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עִנְיַן כָּל בְּרָכָה עָרוּךְ בְּפִי הָעִלֵּג:

הל' תפילה ו, ב-ג
הַמִּתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר לֹא יַאֲרִיךְ אֶת תְּפִלָּתוֹ יוֹתֵר מִדַּאי אֲבָל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאִם בָּא לוֹמַר אַחַר תְּפִלָּתוֹ אֲפִלּוּ כְּסֵדֶר וִדּוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹמֵר. וְכֵן אִם רָצָה לְהוֹסִיף בְּכָל בְּרָכָה וּבְרָכָה מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת מֵעֵין הַבְּרָכָה מוֹסִיף:

כֵּיצַד. הָיָה לוֹ חוֹלֶה מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים בְּבִרְכַּת חוֹלִים כְּפִי צַחוּת לְשׁוֹנוֹ. הָיָה צָרִיךְ לְפַרְנָסָה מוֹסִיף תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה בְּכָל אַחַת מֵהֶן. וְאִם רָצָה לִשְׁאֹל כָּל צְרָכָיו בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה שׁוֹאֵל. אֲבָל לֹא יִשְׁאַל לֹא בְּשָׁלֹשׁ רִאשׁוֹנוֹת וְלֹא בְּשָׁלֹשׁ אַחֲרוֹנוֹת:

הלכות ק"ש א,ז
בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלְּפָנֶיהָ בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה פּוֹתֵחַ בָּהּ בְּבָרוּךְ וְחוֹתֵם בָּהּ בְּבָרוּךְ. וּשְׁאָר בִּרְכוֹתֶיהָ חוֹתֵם בְּכָל אַחַת מֵהֶן בְּבָרוּךְ וְאֵין לָהֶם פְּתִיחָה בְּבָרוּךְ. בְּרָכוֹת אֵלּוּ עִם שְׁאָר כָּל הַבְּרָכוֹת הָעֲרוּכוֹת בְּפִי כָּל יִשְׂרָאֵל עֶזְרָא הַסּוֹפֵר וּבֵית דִּינוֹ תִּקְּנוּם וְאֵין אָדָם רַשַּׁאי לִפְחֹת מֵהֶם וְלֹא לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם. מָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ לַחְתֹּם בְּבָרוּךְ אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לַחְתֹּם. וּמָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ שֶׁלֹּא לַחְתֹּם אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְתֹּם. מָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ שֶׁלֹּא לִפְתֹּחַ בְּבָרוּךְ אֵינוֹ רַשַּׁאי לִפְתֹּחַ. מָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ לִפְתֹּחַ אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לִפְתֹּחַ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בַּבְּרָכוֹת הֲרֵי זֶה טוֹעֶה וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ כַּמַּטְבֵּעַ. וְכָל שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר אֱמֶת וְיַצִּיב בְּשַׁחֲרִית וֶאֱמֶת וֶאֱמוּנָה בְּעַרְבִית לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ:

הלכות ברכות א, ה-ו
וְנֹסַח כָּל הַבְּרָכוֹת עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ תִּקְּנוּם. וְאֵין רָאוּי לְשַׁנּוֹתָם וְלֹא לְהוֹסִיף עַל אַחַת מֵהֶם וְלֹא לִגְרֹעַ מִמֶּנָּה. וְכָל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בַּבְּרָכוֹת אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. וְכָל בְּרָכָה שֶׁאֵין בָּהּ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם וּמַלְכוּת אֵינָהּ בְּרָכָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה סְמוּכָה לַחֲבֵרְתָהּ:

וְכָל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן נֶאֱמָרִין בְּכָל לָשׁוֹן וְהוּא שֶׁיֹּאמַר כְּעֵין שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים. וְאִם שִׁנָּה אֶת הַמַּטְבֵּעַ הוֹאִיל וְהִזְכִּיר אַזְכָּרָה וּמַלְכוּת וְעִנְיַן הַבְּרָכָה אֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן חֹל יָצָא:

כס"מ שם
על מ"ש רבינו ואם שינה את המטבע וכו' יצא. כתב הרמ"ך תימה דבהלכות ק"ש כתב לא יצא וכו' וצ"ע עכ"ל. ויש לתמוה על תמיהתו דבריש הלכות ק"ש מיירי ששינה שחתם בברוך או פתח במקום שהתקינו שלא לחתום או שלא לפתוח או ששינה ולא חתם או לא פתח בברוך במקום שהתקינו לחתום או לפתוח והכא מיירי ששינה בנוסח הברכה ולא אמר אותו לשון ממש אלא שאמר ענין הברכה בנוסח אחר ולא שינה לא בפתיחה ולא בחתימה וזה מבואר בדברי רבינו:

ב"י או"ח קפז ס"ב
ומ"ש ומשה רבינו תקנה לישראל כשירד להם המן וכו' ג"ז בפ' ג' שאכלו: כתב הרשב"א הא דאמרינן משה תיקן להם ברכת הזן יהושע תיקן להם ברכת הארץ וכו' קשיא לי והא קי"ל בסמוך דברכות אלו דמדאורייתא נינהו ויש לומר דמטבען הוא שטבעו להן דאי מדאורייתא אם רצה לאמרה באיזו מטבע שירצה אומר ואתו משה ויהושע ודוד תיקנו להם מטבע לכל אחד ואחד בזמנה וכדאמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות מ:) סד"א כי אמרינן בלשון חול יצא היכא דאמרה כי היכי דתקינו לה רבנן (אבל כי לא אמרה כי היכי דתקינו לה רבנן) לא יצא קמ"ל דאלמא המטבע הוא שטבעו רבנן ובודאי דקודם כיבוש הארץ ובנין ירושלים לא היו אומרים כמטבע שאמרו לאחר כיבוש ובנין וכמו שאין אנו אומרים כאותו מטבע שתיקנו דוד ושלמה שאנו מבקשים להחזיר המלכות ולבנות הבית והם היו מבקשים להעמיד מלכות ולהעמיד בנין הבית ולהמשיך שלות הארץ עכ"ל. וכ"כ גם כן הרא"ש וכתבו רבינו בסימן קפ"ח. והרמב"ן כתב בספר ההשגות אין מטבע ברכת מזון מן התורה אבל נצטוינו מן התורה לברך אחר אכילתנו כל אחד כפי דעתו כענין (שם מ:) מנימין רעיא אמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא ובאו הנביאים ותיקנו להם נוסח מתוקן הלשון וצח המליצות ושנינו בו ומלכות בית דוד משיחך במהרה תחזירנה למקומו ותבנה ירושלים כי הענין תיקון שלמה ובית דינו והלשון כפי הזמנים יאמר עכ"ל:

טור או"ח סי' סח

בענין ההפסקה שמפסיקין בברכות שמע לומר קרוב"ץ ראוי היה שלא להפסיק והרמ"ה נשאל על זה והשיב כך ראינו שאסור להפסיק והרי בפי' שנינו ברכות (יא.) במקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך ועוד שנינו (שם מ: עיין ברמב"ם ובכ"מ פ"א מהלכות ברכות הלכה ז') כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו ואשר הוגד לכם שאני יושב ביניהם ושומע ושותק אמת הוגד לכם ולא מפני שהדבר ישר בעיני אני בא בעת הקרוב"ץ אלא כדי שלא אמנע עצמי מסדר הקדושות והקדישים ועניית אמן ולהתפלל עם הצבור אך מה שהוגד לכם שיש בידי למחות לא הוגד לכם האמת על כן אמרתי הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין וזו היא סיבת שתיקתי ומנהגי ביום הקרוב"ץ כיון שהתחיל ש"צ ביוצר אור אני מתחיל לברך לבדי בלחש כל הברכות כסדרן וקורא ק"ש ומברך אחריה ברכת אמת ויציב אך איני גומרה מיד רק עד העונה לעמו ישראל בעת שועם אליו ומשם ואילך אני שותק איני מברך ולא מדבר בדברי תורה ולא בדברי שיחה עד שש"צ מגיע למקום שפסקתי ואני חותם עם הצבור ברכת אמת ויציב בגאולה ואני סומך גאולה לתפלה ע"כ. וכ"כ הרמב"ם ז"ל ברכות אלו עם שאר הברכות אין אדם רשאי לפחות מהן ולא להוסיף עליהם אמנם נוהגין בכל המקומות לומר בהם קרוב"ץ. וגם הראשונים אשר תקנום היו גדולי עולם כמו רבי אלעזר הקליר וחבריו וכן כתב הראב"ד למעט או להרבות באמצע הברכה אין קפידא לפיכך נהגו להוסיף פיוטין במאורות ובאהבה ובזולתות: וגם ר"ת דחק לפרש ההיא דבמקום שאמרו לקצר וכו' כדי לקיים המנהג ומ"מ טוב ויפה הדבר לבטלה למי שאפשר כי היא סיבה להפסיק בשיחה בטלה בדברי הבאי גם פירוש ר"ת שפירש לקיים המנהג לא ישר בעיני א"א ז"ל:

ב"ח שם
ומ"ש אמנם נוהגים בכל המקומות לומר בהם קרוב"ץ כו' תימה דכיון דאמר דגדולי עולם תקנו וגם הראב"ד ור"ת הסכימו שאין בו איסור היאך כתב אח"כ ומ"מ טוב ויפה הדבר לבטלה וכו' הלא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ומי לנו גדול כהראב"ד ור"ת כ"ש ר"א הקליר דהוא ר"א בר"ש בר יוחאי דאיתא בויקרא רבה פ' שלשים כד דמך ר"א בר"ש בר יוחאי היה דורו קורא עליו מי זאת עולה וגו' מהו מכל אבקת רוכל אלא דהוה קריי ותניי ופייטן ודרשן ובמדרש חזית סוף פסוק מי זאת עולה גריס קרובוי ופייטוי והתוספות פרק אין דורשין (חגיגה דף יג) הביאו להך מדרש וכתבו שהוא היה תנא ובימיו היו מקדשין על פי הראייה שמעולם לא יסד רק קרוב"ץ מיום ראשון וכ"כ הרא"ש ס"פ אין עומדין וא"כ מי יבא אחריו לבטל מה שתיקן ויסד לכל ישראל ונהגו אחריו וא"כ לא היה רבינו רשאי לומר טוב ויפה לבטלה וכו' ונראה ליישב דדעת רבינו היא דאף ר"א הקליר וחבריו לא יסדוהו אלא לאנשי דורם והנוהג מנהגם שנותנים עיניהם ולבם לומר הקרוב"ץ והפיוטים בכוונה אבל מיום שנתקלקלו הדורות שמפסיקין בשיחה בטילה ובדברי הבאי אף ר"א הקליר ודאי מסכים לבטלה זה נראה ליישב דעת רבינו אבל חלילה לנו לשמוע ולקבל דברי רבינו בזה ואחד היו בזמנינו שהתחיל לבטל מלומר קרוב"ץ בקהלו ולא הוציא שנתו וכ"כ שבולי הלקט וז"ל אבל ר"ע ורב כהן צדק ורב פלטוי גאון והרב רבינו יונה ורבינו קלונימוס ור"י ט"ע ור"ש הגדול ורבינו סעדיה גאון וכל גאוני לותי"ר כתבו כולם שיש לומר פיוטים וכ"כ בהגהת אשיר"י מא"ז בפ"ק דברכות וז"ל וכבר נחלקו בהם ר"י ט"ע ורבינו אליהו ועלתה בידם דמותר ומצוה מן המובחר וכו':

חיד"א ברכ"י קיב סק"ה תשובת ר"י מגאש סי' מז (בשם הרי"ף)
שאלת הפיוטים שנהגו החזנים לומר ולהכניס אותם בכלל הברכה כמו מגן ומחיה דיוצר אם זו מותר ויודיענו דעת רבינו יצחק הרב בזה. תשובה אם החזיר החזן ענין הברכה קודם החתימה כדי שתבוא החתימה עליה הרי זה מותר ואין אצלנו מי שימחה בזה ובפרט הואיל והוא מנהג פשוט לכל העולם וזוהי סברת רבינו הרב ז"ל... עין רואה דהרב ז"ל העד העיד בנו דזוהי סברת הרי"ף וכך הסכים הוא ז"ל. ויש להעיר מזה על הרמב"ם בתשובה דאסר בברכות ק"ש נגד רביה ורביה דרביה.

משנה ברורה סח – מביא את הרשב"א והרמב"ם אחד אחרי השני

גמרות שמהן מוכח שהתפילה הייתה ספונטנית:
ברכות לג – לד אותו תלמיד שעלה בפני ר"א

 

האבות ואנחנו - דף מקורות

 לשמוע את השיעור

באר מים חיים בראשית כז, ג
ועל כן אמרו חז"ל (תנא דבי אליהו כ"ה) לעולם יאמר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, כי לא יעצל בענוה של שקר לומר מי אני לעבוד כל כך ולבקש גדולות ונפלאות, אעשה ככל שארי ישראל המוני העם הפשוטים אשר אינם מדקדקים כל כך בזהירות המצוות והנם עוסקים תמיד במקח וממכר וישיבתם בשוקים וברחובות ואף על פי כן ישראלים הם גם אני אעשה כמעשיהם. וזה הוא ענוה של שקר, והס"מ מעלה ענוה הזאת בלב האדם לבטלו מתורה ומצוות, ועל כן הזהירו שחייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם ויצחק כי אם ארצה בכל לבי לעבוד לבוראי כאשר אוכל בכל עוז ותעצומות אפשר יהיו חשובים מעשי כמעשה אברהם ויצחק כיון שבכל כוחי אעשה.

מילון הראי"ה ע"פ פנקס ב קצח
בני החורין של האנושיות. אנשים שהעול המשעבד של הרבים לא הוטל עליהם. הם שחררו את עצמם ברוח גבורת° הטוהר° אשר להם. ככה היתה הכרת האמת גדולה בנשמתם, עד אשר מצאו און בתור אנשים יחידים לעמוד נגד הזרם של עולם מלא השקוע בעבדות°. ומקור החפש° מצאו באלהים חיים קונה שמים וארץ.

לקוטי מוהר''ן השמטה שבין שני חלקי לקוטי מוהר"ן                 
'אחד היה אברהם' . שאברהם עבד ה' רק על ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על בני העולם, שסרים מאחרי ה' ומונעים אותו, ולא על אביו ושאר המונעים, רק כאילו הוא אחד בעולם, וזהו: 'אחד היה אברהם'. וכן כל הרוצה לכנוס בעבודת ה', אי אפשר לו לכנוס כי אם על ידי בחינת שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון: אביו ואימו או חותנו ואישתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם, המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך. וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל, רק יהיה בבחינת: 'אחד היה אברהם' כאילו הוא יחיד בעולם כנ"ל.

צדקת הצדיק רמח
עיקר האדם הוא החשק שבלב שבו הוא יתרונו על המלאכים והוא הנקרא יצר יצ"ט ויצ"ר ‏כאשר הוא מגביר חשקו לטוב הרי זה טוב ואם לאו כו'. ואז"ל (סוכה נב.) כל הגדול יצרו גדול כי ‏גדלות א' על חבירו הוא רק כפי גודל החשק שלו לטוב דהיינו כח היצר כי יצ"ט ויצ"ר א' זה לעומת ‏זה בב' חללי הלב כפי החשק שבלבו בימין לטוב כן בשמאל לרע ולכך יצ"ר ג"כ גדול. וזה שאז"ל ‏‏(מנחות כט:) עוה"ז נברא בה' ועוה"ב ביו"ד כידוע דב' אותיות אלו דשם מורים על חכמה ובינה ‏שהם מוחא ולבא ובעוה"ז רחמנא לבא בעי ומעלת האדם כפי החשק שבלב. אבל בעוה"ב שישחט ‏היצה"ר ולא יהי' עוד מקום לבחירה אז יהי' המעלה כפי יתרון החכמה וההשגה שבמוח. והאבות נק' ‏איתנים (כמ"ש ר"ה יא.) שמעתי פי' עקשנים פי' שהי' להם תוקף החשק בוער כאש שלא ישקוט ‏וינוח עד שיגיע למילויו. אברהם אע"ה במדת האהבה עד שהגיע לתכלית אהבת ה' שהוא בהרחקת ‏כל אהבות זולתו. עד שהוליד יצחק שהוא הי' תוקף החשק ליראת ה' שנאת רע וכל מיני אהבות ‏זרות וחמדות עוה"ז היו מרוחקים אצלו בתכלית. עד שהוליד יעקב אע"ה שהי' לו תוקף החשק ‏לשניהם אהבת הש"י ושנאת רע. ואין קורין אבות אלא לג' אלו (ברכות טז:) שהם כ"כ נגבר חשקם ‏כ"א למדתו בטוב עד שהגיע לתכליתה להיות כולו כך. כי כאשר החשק בוער באדם הוא כלהב אש ‏עד שכולו עם כל כחותיו שקועים בזה עד שכל זרעם אחריהם תולדותיהם כיוצא בהם. כמו שהאדם ‏יוליד אדם ובהמה יוליד בהמה וכיוצא כך הם עצם גופם וכל כחותיהם היו משונה מפאת רתיחתם ‏לאותו דבר שחשקו עליו להגיע לו. והם מיוחדים בתוקף זה עד קצה עד שראויים להקרא אבות שכל ‏זרעם אחריהם כן. ואברהם אע"ה ביחוד נקרא איתן בתהלים (פט וכמ"ש ב"ב טו.) כי תוקף החשק ‏הוא באהבה כמו שרואין באהבות זרות וכן מצד הטוב באהבת הש"י והוא המתחיל כי בזה התחלת ‏החשק. ובשנאת ה' בזה הוא מדת הכעס שנקרא אש בכל מקום בכתוב וחרון שהוא ג"כ לשון יובש ‏האש כי הוא בא מכח האש וא"צ לזה עקשות ותקיפות כח כי הוא עצום ממילא. רק שזהו ברע אבל ‏בטוב שנאת רע ג"כ אינו מצד הכעס חלילה רק מצד יראת ה' המרחקת זה אין בו תוקף כ"כ. וב' אלו ‏הי' בחשקם נטיי' לאיזה צד ביחוד אבל יעקב אע"ה מדתו חשק מעורבב לא לאיזה צד ודבר פרטי ‏רק לב' הקצוות יחד והוא הולך בקו האמצעי שהוא מדת האמת לבחור בכל דבר האמת אם לצד זה ‏אם לזה. ואז"ל (עירובין סה:) בג' דברים אדם ניכר ההכרה הוא בהתגברות החשק לאיזה דבר אם ‏היצ"ט שבחלל ימין גובר להטותו לרצון הש"י. ובכיסו וכעסו הם ב' הקצוות דתוקף החמדה לממון ‏דלכן נדרש ע"ז בכל מאדך ולשון מאד משמע שהאדם חומד לזה מאוד מאוד. וכוסו הוא בירור קו ‏האמצעי כאשר הדיעה מעורבבת ואין לו נטיי' לשום צד כלל שיכוין אז האמת כד"ש (שם ע"א) כל ‏המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו: ‏

חובת התלמידים דף מקורות לשיעור בשלוש נק' - מהות החינוך, התלמיד הוא המחנך של עצמו, להיות איש מתרגש

 

חובת התלמידים / האדמור מפיאסצנה – שיח עם המלמדים
שלמה המלך אמר במשלי (כ"ב, ו'): "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". זה הוא עיקר החנוך שלא בלבד בשעה שהנער נער, ויד אביו עודה תקיפה עליו ישמע לו ויעשה כמצותיו, רק גם כשיגדל והוא ברשותו, אף כי יזקין לא יסור ממנה. כי החנוך לא צווי לבד הוא, שמצוה את בנו או תלמידו עשה כך וכך, גם לא הרגל בלבד הוא, שמרגילו לעשות מעשים טובים, יותר גדול ויותר פועל מן הצווי ומן ההרגל הוא החנוך, ושני אלה הצווי וההרגל רק כלי תשמישו הם, שהמחנך מוכרח להשתמש בהם, לצוותו ולהרגילו, כדי לחנכו בדרך ד'. ...בפרשת לך (י"ד י"ד) מפרש רש"י לנו יותר וזה לשונו: ׳"חניכיו" וכו' – שחנכו למצוות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן "חנוך לנער", "חנוכת המזבח", "חנוכת הבית"׳ עד כאן לשונו. וזה דיוק לשון רש"י ׳התחלת וכו' שהוא עתיד לעמד בה׳, לא על האומנות והמלאכה רק על האדם, על ההכשרה אשר נמצאה בכח בקרב האדם למלאכה זו או זו, ועל הכשרת הבית והכלי לתשמיש זה או זה, נופל לשון חנוך. תיבה לעצמה היא תבת חנוך, ונאמרה על הוצאת ההכשרה אשר באדם או בכלי מן הכח אל הפעל, אם לא נוציאה תשאר בהעלם וצריכים אנו להוציאה ולחנך את האיש הזה שיעשה לבעל מלאכה זו, והבית או הכלי לתשמישם, כל חדר לתשמישו אשר הוא מכשר והכלי לתשמישו אשר הוא מכשר.

וכשנאמרה תבה זו על חנוך הבנים, אז הכונה היא לגדל ולפתח את טבעו והכשרתו של הילד שנמצאה בו במדה קטנה או בכח או בהעלם לבד ולגלותה. וכיון שהאיש הישראלי עוד בילדותו רוח ד' נשמת שדי טמונה וגנוזה בו. צריכים לגדל ולחנך אותו להוציאה לגלותה ולהפריחה והיה ליהודי נאמן עבד ה', בתורתו מעצמו יחפץ, ומדרכו גם כי יזקין לא יסור, והמצוה אף המרגיל אינו בטוח שהבן או התלמיד המצוה והמתרגל יעשה כמצותו, גם כשיגדל ויהיה ברשות עצמו. ועל זה צוה שלמה המלך "חנך לנער" וכו' תחנכו, אל קרבו תחדר, ואת קדשת הישראל אשר בו בהעלם – תגלה, ורק אז גם כי יזקין לא יסור ממנה.  אבל שלמה המלך לא את תכלית החנוך בלבד הודיענו, שתכליתו להביאו אל גם כי יזקין לא יסור ממנה, רק גם את האפן והאמצעי איך לבא אליו באר לנו במלים "חנך לנער על פי דרכו", שזה הוא העקר... המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה למרום וקדוש, וכלו – אף כחי גופו בקדשה יתגדלו ולתורת ד' ישתוקק, מכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו, ולחדר אל תוך קטנותו ונמיכותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה, ולהצמיחה ולגדלה.  וכיון שכן, לא בכל הנערים שוה הוא החנוך, תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו, דעתו, מדותיו וכו', ואותם על המחנך להכיר ולא די לו למחנך אם רק את עצמו ודעתו לבד יכיר, כי אם במתחנך הדבר תלוי, לא בדעתו וכחי עצמו בלבד ישמש ויפעל, יצוה ויורה, רק גם בדעת וכחי התלמיד יאחז, ישמש ויפעל, ולא מה שיצוה ויחנך לזה יצוה ויחנך לתלמיד אחר השונה ממנו בטבע, רצון, מדות וכו'. וזה רמז לנו שלמה המלך "חנך לנער על פי דרכו", על פי דרכו של כל אחד ואחד.

...וכל כמה שיכול האב והמלמד להבין ולהשכיל את הנער בזה בדעת ושכל ואת החובה שהוא נושא על עצמו לגדל ולחנך איש ישראל, עץ בגן ד' בעדן, והוא האב והמלמד הוא רק המורה אשר יורהו, איך יחנך הוא את עצמו ומה דבר ד', כמו מי שבא לשאל שאלה בעניני אסור והתר, שהדין הוא רק המורה אשר יורהו מה כשר וכו', אבל עקר העושה הוא בעל הבית בביתו ורק עליו האחריות שיהיה כשר וישליך את האסור והטרפה. והרבה נרויח, כשנורהו כן, ראשית כאשר יתגדל בדעה זו לא יראה את אביו ומלמדו לעריץ ומושל זר שרוצה למשול עליו, כי החוב הוא על עצמו והוא בעצמו באנוכיות שלו ובישותו שהקדים להתגדל בו, מושל ומחנך את עצמו, ולאביו ומלמדו צריך הוא עוד להכיר טוב על אשר עוזרים הם לו ומקלים לו את עבודתו...

אבל בדברים אלו בלבד לא יצאנו עוד ידי חובתנו, כי אף אם נחדר אל עצמות ישיות שכל הנער על ידי שנשכילהו, עד שבדעתו יבין כי האחריות על עצמו, ובדעת עצמו ירצה להתחזק ולעבד עבודת הקדש, מכל מקום הלא אמרנו שלא בלבד שכלו רק גם ישיות הרגשותיו, התפעלותיו, אף התלהבותיו, מתקדמות לצאת קדם זמנן להיות לאיש עצמאי, להתרגש ולהתלהב מיפי המדמה של שטותי העולם, כבתי הטרטיראות וכן ממיני הוללות והפקרות העולם, ואם לא נקדם אנו לעורר את נפשו שתתרגש מכל מצוה ותתפעל מן התורה ואור ד', לא נפעל מאומה חס ושלום, כי אף אם בשכלו יבין שהחוב עליו לחנך את עצמו, מכל מקום הרגשותיו ותשוקותיו יסירוהו מן הדרך הטוב אל הדרך שאף בעצמו מבין שרע הוא, כי האם אין רוב הפושעים מבינים בעצמם בתחלתם את מעשיהם שרעים הם, מכל מקום הרגשת תאותיהם מתגברת על דעתם להפילם לבאר שחת. וזהו העקר בתורת החסידות שלא יסתפק האיש בשכלו לבד אשר קובע בעבודה, כי ההתקשרות אשר בשכל לבד אינה קשר של קימא, יכול הוא לשעבדו ולדעת ברור בשכלו שרק את ד' צריך הוא לעבד בכל פרטי מחשבה דבור ומעשה שלו, ומכל מקום לבו וכל גופו רחוקים, את כל נפשו וחיות גופו צריך הוא לקשר, צריך לחדר אל נפשו להעלותה ולעוררה שתתלהב בכל מצוה בתורה ובתפלה, תתענג בענג רוחני ותשמח בה, וכשמקשר גם את נפשו אף חיות גופו אז חוץ מזה שהמצות והעבודה שעושה, יותר עילאות הן ויותר קדושות, עוד זאת, בטוח הוא יותר שיוכל לעמד נגד יצרו ולא יקרע מן מקור החיים וישלך כל כך מהרה אל הבאר שחת על ידי פתוי יצרו.

והנה לעולם צריכים היינו להמתין עם עבודה זו של התרגשות והתלהבות אצל הנער עד אשר יגדל, כי קשה שיתלהב הנער התלהבות אמתית של החסידות, ובכלל בכל מקום שכתבה התורה חקים ומשפטים, מקדמת את החקים למשפטים, כי המשפטים הם בטעם, לא טעם של שכל בלבד רק גם טעם של ידיעה, כי האם מפני שאין שכל לבן, למה רוצה הוא לנשק את אביו בשפתיו, בשביל זה אין הנשיקה ברורה וידועה לו, אדרבה זאת היא עקר הידיעה, לבו משתוקק לנשק את אביו, וזאת היא בטוחה מכל השכליות שבעולם. האיש הישראלי בכל מצוה בין בשכל ובין בלא שכל, אם לבו משתוקק מתלהב מתקשר ומאמין באמונה בטוחה וחזקה, משפט היא אצלו ודאית וברורה לו, והדבר שאינו מתרגש בה מאומה לא בשכל ולא בלב חקה היא. ומתחלה צריך האיש ישראל להרבות במצות, להשתקע בתורה ועבודה ולהתמסר בדעתו מחשבתו וכל נפשו לד' ואז ככל אשר משתקע יותר בעבודה וקדשה, מרגיש בשעות הטובות איך נפשו יוצאת ומתקרבת לקדשה והאור העליון, נשמתו מתדבקת בנשמת שדי והוא ואף גופו בתוכו, מתלהב ומתירא, שמח משתוקק ומתמוגג. מתחלה חקים לעשות אף בלא טעם ובלא הרגשה ואחר כך משפטים בטעם והתלהבות, והנער עליו לעסק עוד בחקים, להשתקע בהם בלא הרגשה והתלהבות.

אבל מה נעשה עם דורנו שעצמותו והרגשותיו מתקדמות להתגדל ולהתלקד, והיה אם לא נחיש אנו לאחז בהתלהבותו לשעבדה ולהפעילה בהתפעלות של קדשה, תתרגש ותתפעל בהתלהבות של שטות ויפי המגנה של העולם, להתפלאות מדרכיהם ולחמד את תעלוליהם המכערים, לנער בן דורנו שהרגשותיו והתפלאותיו כבר נתבגרו ונתבלטו, קשה כבר לקשר בחקים בלא הרגשות, אף בדברי שכל בלבד אם רק שכל יבש הוא, מכרחים לחדר אל נפשו לעוררה ולהלהיבה, שתרגיש מעט על כל פנים מנעם הארה דהארה מן זיהרא עילאה, תשתוקק ותתקשר. לכן אם רוצים לקשר את הילד ולחנכו ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה", ולא מפני שמצוים אותו בלבד יעשה רק מפני שנפשו תדחהו לעשות, אז אסור לנו להמתין רק צריכים לחנכו בדרכי החסידות האמתית עוד מקטנותו, "חנך לנער על פי דרכו" והדרך שצריך הנער של דורנו היא החסידות האמתית הלבבית והנפשית, ואף אם אין זאת עוד התלהבות החסידות האמתית מכל מקום בקצה המטה נוגע ומתקשר הוא, וככל אשר יגדל ויעבד, יעלה ויזכה להיות חסיד אמתי. כלומר, איתא בפרדס (שער י', פ"א) איך הגונים ומראות הגופניות פועלות במרום, כשבא לפעל בחסד יתלבש לבנים, בגבורה בבגדים אדמים וכו', ואומר בקדשו (חוץ מן הסודות אשר בדבר), כי אם יביט האדם בעיניו במרוצת המים הרבים יתעורר בו לחה הלבנה וכו', וכן הענין בזה כאשר ישוטט המעין בשכלו ימצא אל הענין הזה עשר ידות, כי מהגונים הנראים בעינים או המצטירים בשכל, בגופני, יתפעל הרוחני, והנפש תתעורר לרוח והרוח לנשמה, והנשמה ממציאות למציאות עד שתתעלה אל מקום יניקתה ותתעורר לפי מציאות ציורה וכו', עד כאן לשונו הקדוש. זה יסוד החסידות, שיתפעל ויתלהב, ובדברים נמוכים יתחיל והתרגשויות גופניות יסגל להתעורר בהן לקדשה, ואף אם רק התעוררות גופנית היא, הנפש תעורר לרוח והרוח לנשמה. וזה החלוק בין קטן לגדול, החסיד הגדול אף אם מתחיל להתעורר, להתרגש ולהתפעל מדבר גופני, אף בשעה שעושה פעלות גופניות כשתית היי"ש בין החסידים וכמיני המחשבות לעורר את עצמו כמו שנדבר אם ירצה ה' בפנים הקונטרס, לא ישאר בהתעוררות הגופנית לבד, רק תכף יעורר את הנפש והרוח וכו', עד שגם נשמתו תתעורר ותתגלה בקרבו בכל אחד כפי מצבו, וכפי השעה שעומד בה.  גם את המנורה הדליקו בדבר זר, אבל לא עזב הכהן את המנורה עד שתהא שלהבת עולה גם מאליה, והקטן יכול להשאר בהתעוררות והתרגשות גופנית, אבל גם בה מין זהרה וקו הארה דקה מן הדקה מן הנפש מרחוק עליה יזרח וגם זאת טובה היא, כי גם בה מתקשר גופו ונפשו הקטנים, והנער שמתרגש בליל פסח מנקיון החדר, מן רבי הנרות, ומן השלחן המסדר יפה, גם כן טוב הוא, כי גופו מתרגש מזה ונפשו פנימה מבצבצת ומתרגשת באמירת ההגדה לאמרה מעט בהתלהבות לד' אף שאינו יודע מה זה ועל מה זה. וזה ה"על פי דרכו" שאנו רוצים בקנטרס זה להרגיל את בני הנער בדרכי החסידות, נחוצה היא להם, ואי אפשר להם אחרת, מאחר שקדמו להתבגר והרגשותיהם התקדמו לפעל ואף אם לא יתקשרו בעצם נשמתם ולא התלהבו התלהבויות נפשיות אמתיות רק גופניות גם כן טוב הוא כיון שמהקדשה מתרגש – התרגשות גופנית מהקדשה, ובה מתקשר. וכשיגדל יקל לו להיות חסיד אמתי, והאם הנער המתחיל גמרא תוספות, מבין אתם כמו שמבין הגדול, ומכל מקום גם זה טוב הוא וגם בלמודו והבנתו זו מתקשר הוא בתורה...

דף מקורות לשיעור חסידות קדושת לוי פרשת לך לך

 

לך לך

רמב"ן בראשית יב, י
...וְדַע כִּי אַבְרָהָם אָבִינוּ חָטָא חֵטְא גָּדוֹל בִּשְׁגָגָה שֶׁהֵבִיא אִשְׁתּוֹ הַצַּדֶּקֶת בְּמִכְשׁוֹל עָוֹן מִפְּנֵי פַּחְדּוֹ פֶּן יַהַרְגוּהוּ, וְהָיָה לוֹ לִבְטֹחַ בַּשֵּׁם שֶׁיַּצִּיל אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, כִּי יֵשׁ בֵּאלֹהִים כֹּחַ לַעֲזֹר וּלְהַצִּיל. גַּם יְצִיאָתוֹ מִן הָאָרֶץ שֶׁנִּצְטַוָּה עָלֶיהָ בַּתְּחִלָּה מִפְּנֵי הָרָעָב עָוֹן אֲשֶׁר חֵטְא, כִּי הָאֱלֹהִים בְּרָעָב יִפְדֶנּוּ מִמָּוֶת. וְעַל הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה נִגְזַר עַל זַרְעוֹ הַגָּלוּת בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּיַד פַּרְעֹה, בִּמְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וְהַחֵטְא:

מהר"ל גבורות השם פרק ט
אחר שכבר בארנו מענין המראה הזה הגדול והנורא, יש לך להתבונן בדבר הזה שאמר הכתוב (בראשית טו, יג) "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם", על מה חרי האף הגדול הזה (עפ"י דברים כט, כג) שהיה אומר לו הקב"ה כך. והנה הרמב"ן ז"ל (בראשית יב, י) נתן טעם לדבר, מפני שהיה אברהם מביא את שרה בנסיון גדול שאמר (שם פסוק יג) "אחותי היא", ולקחה פרעה על ידי זה, בשביל זה הביא הקב"ה את זרעו במצרים גם כן. וכמו שהביא על פרעה נגעים גדולים (שם פסוק יז), כך הביא הקב"ה על מצרים נגעים גדולים. וכמו ששלח פרעה את אברהם במתנות רבות* (שם פסוק טז), כך יצאו ישראל ברכוש גדול (שמות יב, לח), אלו הן דברי הרמב"ן ז"ל.

וכבר הקשו עליו קושיות, עד שנעקר פירושו מכל וכל. שהרי אחר שנגזר הגלות עליו, חזר אברהם כשהלך לגרר ואמר (בראשית כ, ב) "אחותי היא", ואיך יתכן זה שאחר שחטא וענש אותו עונש גדול, יחזור לחטא, חלילה לומר כך. ועוד, יצחק שאמר גם כן (בראשית כו, ז) "אחותי היא", למה עשה זה אחר שאברהם נענש, איך יחטא הוא עוד...

ועתה אשוב אל דברי חכמים הנאהבים והנעימים הברורים, המיוסדים על אדני החכמה. בפרק ארבעה נדרים (נדרים לב.), אמר רבי אבהו, מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו מאתים ועשר שנים, מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר (בראשית יד, יד) "וירק חניכיו ילידי ביתו". ושמואל אמר, מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שאמר (בראשית טו, ח) "במה אדע". ורבי יוחנן אמר, שהפריז על מדותיו של הקב"ה מלבוא גרים תחת כנפי שכינה, שנאמר (בראשית יד, כא) "תן לי הנפש והרכוש קח לך".

קדושת לוי
ויאמר ה' אל אברם לך לך (בראשית יב, א). רבים מקשים למה הביא אברהם את שרה לסכנה זו שילך עמה למצרים כיון שלא אמר לו השם יתברך. והנראה מה שהשם יתברך אמר לאברהם אל הארץ אשר אראך, אמר לו שלזה הארץ אשר יהיה הסבה שילך ילך שם. והנה אברהם כאשר בא לארץ ישראל והיה שם הרעב ראה כי כן הסיבה מן השם יתברך שלא יהיו כאן. וזהו ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה כי כבד הרעב בארץ, בזה ראה כי כן הסבה שלא ישאר כאן רק ילך לארץ אחרת ונמצא זה הוא מן ה' שילך אל ארץ אשר יהיה שם הרצון מן ה':

או יבואר, אל הארץ אשר אראך, הכלל כאשר האדם מסופק אם לעשות או לא אזי ישכיל בשכלו אם יש לו איזה בהירות השכל אזי יעשה, וזו אשר אראך לשון בהירות השכל:

או יאמר, לך לך, הכלל כאשר האדם בורח מן השונא אז הוא בורח אל מקום אשר ימצא להמלט את נפשו אפילו להיות נע ונד בארץ אחרת בכדי להמלט את נפשו מן שונאיו וכאן שהיה אברהם נרדף מן נמרוד הרשע כמבואר בחז"ל ושמא חס ושלום תאמר שהיה אברהם נע ונד בארץ אחרת, לזה אמר לו השם יתברך לך לך כלומר לך אל מקומך:

עוד יבואר, ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך, כי זה כלל גדול לכל מקום שאדם הולך הוא הולך לשורשו, כי בוודאי באותו המקום יש שרשו וצריך להעלות אותן הנצוצות לזה אמר לך לך לבדך לשרשך להעלות אותן הנצוצות. אבל משה ואהרן ושמואל שהיו כללות כל ישראל לזה נאמר בשמואל (שמואל א' ז, יז) כי שם ביתו, בכל מקום שהולך שמה היה חיותו, דהיינו שם היה שורשו שהיה כללות כל ישראל:

 

הבטחות צריך לקיים

כולנו יכולים להסכים וכמעט אפשר לומר שמדובר בערך אוניברסלי - שצריך לקיים הבטחות. אם אב הבטיח לבנו הרי שהבן מצפה בצדק שההבטחה תתקיים. 

אך האם יש מצבים בהם את ההבטחה של האחד צריך גם השני לקיים?

בסוף פרשת וירא אברהם אבינו עוקד את יצחק בנו. לאחר מכן בפרשת חיי שרה קורים שני דברים:

א. אברהם אבינו קונה את שדה מערת המכפלה.

ב. אברהם אבינו מחפש כלה ליצחק בנו.

מה הקשר בין העקדה לתחילת הפרשה שלנו?

ביחסים הרצויים בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא ישנה שותפות (איש ואשה) ולא יחסי אפוטרופסות בלבד (עבד ומלך או אב ובן).

לכן הקדוש ברוך הוא מבטיח אותנו ולא מבטיח לנו, זהו לא הבדל סמנטי בלבד.

אנו בטוחים בהבטחתו שתתקיים דרך השותפות שלנו. אם הקב''ה מבטיח את ארץ ישראל לעם ישראל הרי זה אינו סותר כלל את העובדה שעלינו להילחם עליה לעמול ולרשת אותה. חלקו של הקדוש ברוך הוא בקיום ההבטחה יהיה העזרה משמיים ומתן הביטחון הגמור שאכן בסופו של דבר אנחנו ננצח.

הבטחת השם לא נועדה על מנת שנרגיש בנוח לשבת בחיבוק ידיים ולחכות. הקדוש ברוך הוא לא מזלזל באדם אלא קורא לו להיות שותף פעיל בקיום ובקידום העולם. 

לפי התלמוד הירושלמי במסכת תענית, כשאברהם אבינו עולה לעקוד את יצחק הוא מלא בתפילה.

הוא מבין שנגזרה גזרה על יצחק והוא מנסה לבטל אותה על ידי תפילותיו. ומי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה - כשאברהם נענה הוא מיד מתקן את הבעיה שהובילה לגזירה. חז''ל מסבירים שלאחר שירד אברהם אבינו מן ההר הוא ערך חשבון נפש עם עצמו. לו הייתי עוקד את יצחק היה הוא נפטר בלא בנים, הייתי אני נותר ללא זרע ההבטחה וגרוע מכל - לא הייתי מקיים את חלקי בשותפות.

אברהם אבינו חוזר מהעקדה ומבין שעליו להתחיל לקיים את ההבטחה. הוא קונה את השטח הראשון בארץ ישראל הוא מקיים הלכה למעשה גאולת קרקעות קדומה. לאחר מכן אברהם משיא את יצחק על מנת לקיים את הבטחת הזרע*. 

והקב"ה מצליח בידו.

*יתרה מכך בהמשך הוא גם נושא מחדש את קטורה ובכך מקיים העמדת גויים גדולים מזרעו.

חוברת מקורות ללימוד בעניין התכלת

 

חוברת מקורות על עניין התכלת

מקורות יסוד
גמרא מנחות לח ע"א מתחילת הפרק – מד ע"א (להתמקד בענייני התכלת)
רמב"ם הל' ציצית פרק א ה"א - יא וכן – פרק ב

מקורות לפי נושאים
חובה או מצוה מן המובחר
במדבר פרק טו פסוק לח
 דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׁוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדרתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת:  

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף סא עמוד ב
אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים ברבית, יציאת מצרים גבי ציצית, יציאת מצרים במשקלות? אמר הקדוש ברוך הוא: אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור - אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית, וממי שטומן משקלותיו במלח, וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא.

תוספות מסכת בבא מציעא דף סא עמוד ב
שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא - ואף על גב דעובר על מצות ציצית מ"מ איצטריך קרא לעבור עליו משעת תלייה[1].

משנה מסכת מועד קטן פרק ג משנה ד
אין כותבין שטרי חוב במועד ואם אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל הרי זה יכתוב אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות במועד ואין מגיהין אות א' אפילו בספר עזרא (ס"א העזרה) ר' יהודה אומר כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו וטווה על יריכו תכלת לציציתו: (ופסק הרי"ף [מו"ק יא.] את דברי ר' יהודה[2])

רמב"ם הל' ציצית א,ב-ג
ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע, וכורכין אותו על הענף, וחוט זה הוא הנקרא תכלת..."נמצאו במצוה זו שני צווים[3]: שיעשה על הכנף ענף יוצא ממנה, ושיכרוך על הענף חוט תכלת...

חינוך מצוה שפו
 התורה חייבה אותנו בתכלת גמור.

יראים סי' תא
 וצוה הב"ה לתת תכלת בציצית, דכתיב 'ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת.

משנה ברורה סי' ט סק"ז
פרוש דבזמן שהיה תכלת היה צריך להטיל ארבע חוטין שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת הוא צמר צבוע בדם חילזון והייתה מתקיימת על ידי זה מצוות ציצית כראוי התירה לנו התורה להטיל השנים של לבן בין מצמר או מפשתים בין בבגד צמר בין בבגד פשתים.

הערת העורך: וכן מופיעה לשון של "חיוב" לגבי התכלת בעוד ראשונים רבים בסוגיית "סדין בציצית" (שבת כ"ה,ב), והם: התוספות, הרמב"ן (במלחמת ה'), הרשב"א, המאירי, הרא"ש (בתוספותיו), והר"ן (על הרי"ף).

מדאורייתא יש להטיל תכלת גם בבגד של פשתן, משום שעשה דוחה לא תעשה. אולם כידוע, הכלל "עשה דוחה לא תעשה" נאמר רק כאשר אין אפשרות להמנע מדחיית הלאו. וכך אומרת הגמרא שם, שחוטי לבן אין לעשות מצמר בבגד פשתן, משום שניתן לעשותם מפשתן.₆₂ אילו ניתן היה לוותר על התכלת, לא היתה התכלת דוחה את איסור הכלאיים. ומכאן, שהתכלת היא חיוב גמור, שאי אפשר להמנע ממנו.

חיוב בזמן שעדיין יש ספק אם זה התכלת?
הקדמה למלחמת ה'
ואתה המסתכל בספרי אל תאמר בלבבך כי כל תשובתי על הרב רבי זרחיה ז"ל כולן בעיני תשובות נצחות ומכריחות אותך להודות בהם על פני עקשותך ותתפאר בהיותך מספק אחת מהן על לומדיה או תטריח על דעתך להכנס בנקב המחט לדחות מעליך הכרח ראיותי אין הדבר כן כי יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורות ונסיוני התכונה: אבל נשים כל מאדנו ודיינו מכל מחלוקת בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות ונדחוק עליה השמועות ונשים יתרון הכשר לבעל דינה מפשטי ההלכות והוגן הסוגיות עם הסכמת השכל הנכון וזאת תכלית יכלתנו. וכוונת כל חכם וירא האלהים בחכמת הגמרא.

לבישת לבן כשיש תכלת - האם עושה איסור בזה?
ביאור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא) עשין עשה ז
ואף על גב דגם לבן בלא תכלת לא הותר אלא כשאין לו תכלת. אבל כשיש לו ודאי נהי דבלבן עבד מצוה מכל מקום אסור ללבוש הבגד. דהו"ל כמבטל עשה דתכלת בידים. מכל מקום פריך שפיר התם בההיא דבעי למימר דלהכי אסרו סדין בציצית דגזרו משום קלא אילן. ולא יהא אלא לבן עיין שם. דאע"ג דכשיש לו תכלת ודאי לא מהני הך סברא דלא יהא אלא לבן אפילו לרבנן דס"ל דאין מעכבין זא"ז. משום דנהי דמצד איסור כלאים שרי מכל מקום איכא איסור מצד ביטול עשה דתכלת בידים... אבל ודאי כשיש לו תכלת ולבן ואינו מטיל בבגדו אלא אחד מהם אפילו לרבנן עביד איסורא כשלובשו כעובר בעשה בידים. אלא דכשאין לו אלא אחד מהן יש חילוק בין תכלת ללבן. דכשאין לו אלא תכלת בלבד אסור ללבשו דמשום מצות תכלת אין לו לעבור בידים על עשה דלבן. אבל כשיש בידו רק לבן שרי בלבישתו. דאע"ג דעובר בידים על עשה דתכלת אתי עשה דלבן ודחי עשה דתכלת המעכבתו מלקיים מצות לבן שהיא העיקר במצות ציצית.

פני יהושע מסכת בבא מציעא דף סא עמוד ב
מיהו הרא"ש ז"ל כתב דהאי שתולה קלא אילן בבגדו היינו שמוכרו לאחרים בחזקת תכלת. ופירושו נראה לי מוכרח שהוא אליבא דהלכתא דהא קי"ל תכלת אינו מעכב את הלבן ובדיעבד יוצא בלבן לחוד ותכלת דכתיב באורייתא היינו למצוה מן המובחר ואם כן לפי"ז קשה למה לי קרא דיציאת מצרים בציצית דהא קלא אילן לא גרע מיהא מלבן כדאיתא להדיא בפ' התכלת אי לאו משום גזירה ע"ש, ואם כן מדאורייתא שרי לכתחלה לעשות קלא אילן אלא שאינו מצוה מן המובחר כמו תכלת ואם כן לא שייך שום רמאות בזה אלא על כרחך דמיירי במי שמוכרו לאחרים וק"ל.

מהי תכלת?
רמב"ם הלכות ציצית פרק ב הל' א -ב

שמות פרשת תרומה פרק כה
וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: (ד) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: (ה) וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: (ו) שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: (ז) אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן:

רש"י שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק ד
ותכלת - צמר צבוע בדם חלזון, וצבעו ירוק^[4]:

האם יש הבדל בין רש"י לרמב"ם? אם כן מה הנפק"מ שיכולה להיות לפי הדעות השונות.
(אם נצליח לייצר גוון תכלת מחומר אחר והוא יהיה עמיד ולא ידהה? אם נצבע מחילזון והצבע לא יהיה עמיד? בבגדי כהונה צריך רק את הגוון או גם שיהיה מחילזון? לגבי השאלה האחרונה עיין ברמב"ם הלכות כלי מקדש פ"ח הי"ג)

זיהוי החלזון
תוספתא מסכת מנחות (צוקרמאנדל) פרק ט הלכה טז
תכלת אין כשרה אלא מן החלזון הביא שלא מן החלזון פסולה שנ' תולעת מן התולעת שבהרים הביאה שלא מן התולעת שבהרים פסולה:

עמידות הצבע
מנחות מב - מג
רמב"ם הל' ציצית א,א

כיצד הוא נראה?                                                                                          
מנחות מד א
ת"ר חלזון זהו - גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג, ועולה אחד לשבעים שנה (במסכת ציצית א,י אחת לשבע שנים), ובדמו צובעין תכלת, לפיכך דמיו יקרים.

שבת עה ע"א
תָּנוּ רַבָּנַן: הַצָּד חִלָּזוֹן וְהַפּוֹצְעוֹ — אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חַיָּיב שְׁתַּיִם. שֶׁהָיָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פְּצִיעָה בִּכְלַל דִּישָׁה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין פְּצִיעָה בִּכְלַל דִּישָׁה. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן — קָסָבְרִי אֵין דִּישָׁה אֶלָּא לְגִדּוּלֵי קַרְקַע. וְלִיחַיַּיב נָמֵי מִשּׁוּם נְטִילַת נְשָׁמָה! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁפְּצָעוֹ מֵת. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא שֶׁפְּצָעוֹ חַי, מִתְעַסֵּק הוּא אֵצֶל נְטִילַת נְשָׁמָה. וְהָא אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּ״פְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלֹא יָמוּת״! שָׁאנֵי הָכָא, דְּכַמָּה דְּאִית בֵּיהּ נְשָׁמָה טְפֵי נִיחָא לֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלֵיצִיל צִיבְעֵיהּ. וְהַשּׁוֹחֲטוֹ.

מסכתות קטנות מסכת ציצית פרק א הלכה י
הצובע טלית לעצמו, אם לכסות בה הרי זו פסולה. צבעה ארבע או חמש פעמים פסולה, שאין צובעין תכלת אלא בחלזון. חלזון למה הוא דומה, בריאתו דומה לדג, וגופו דומה לרקיע. ואינו עולה אלא לשבע שנים, לפיכך דמיו ביוקר.          

מדרש רבה שיר השירים פרשה ד
...צא ולמד מן החלזון, שכל זמן שהוא גדל נרתיקו גדל עמו...

מסכת סנהדרין צא ע"א
עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חלזון אחד, למחר ירדו גשמים ונתמלא כולו חלזונות.

היכן ניתן למצוא אותו?
מגילה ו ע"א
אָמַר זְבוּלוּן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְאַחַיי נָתַתָּ לָהֶם שָׂדוֹת וּכְרָמִים, וְלִי נָתַתָּ הָרִים וְגִבְעוֹת! לְאַחַיי נָתַתָּ לָהֶם אֲרָצוֹת, וְלִי נָתַתָּ יַמִּים וּנְהָרוֹת! אָמַר לוֹ: כּוּלָּן צְרִיכִין לָךְ עַל יְדֵי חִלָּזוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״[עַמִּים הַר יִקְרָאוּ] וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל״. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״שְׂפוּנֵי״ — זֶה חִלָּזוֹן, ״טְמוּנֵי״ — זוֹ טָרִית, ״חוֹל״ — זוֹ זְכוּכִית לְבָנָה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מִי מוֹדִיעֵנִי? אָמַר לוֹ: ״שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק״, סִימָן זֶה יְהֵא לְךָ: כׇּל הַנּוֹטֵל מִמְּךָ בְּלֹא דָּמִים — אֵינוֹ מוֹעִיל בִּפְרַקְמַטְיָא שֶׁלּוֹ כְּלוּם.
רש"י: על ידי חלזון - חלזון עולה מן הים להרים וצובעין בדמו תכלת ונמכר בדמים יקרים:

 

שבת כו ע"א
״וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים לְכוֹרְמִים וּלְיוֹגְבִים״. ״כּוֹרְמִים״ — תָּנֵי רַב יוֹסֵף אֵלּוּ מְלַקְּטֵי אֲפַרְסְמוֹן מֵעֵין גֶּדִי וְעַד רָמְתָא. ״יוֹגְבִים״ — אֵלּוּ צַיָּידֵי חִלָּזוֹן מִסּוּלָּמוֹת שֶׁל צור וְעַד חֵיפָה

רש"י שם: וליוגבים - לשון יקבים שעוצרין ופוצעין את החלזון להוציא דמו כדאמרן בפרק כלל גדול לקמן (שבת דף עה.) והניחם נבוזראדן ללבושי המלך:

 

מדרש פסיקתא זוטרתא שמות לה, כג
וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן" - מלמד שהיו להם ממצרים כל מיני צבעונין הללו.

 

ספר הזהר, בהעלותך ה׳:כ״ו (ובמקומות נוספים)
בְּחוּלָקֵיהּ דִּזְבוּלוּן יַמָּא, וּכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִקְרֵי יָם כִּנֶּרֶת....וְהָכִי אִתְחֲזֵי, בְּגִין דְּהָא תְּכֵלֶת נָפִיק מִתַּמָּן, וְאוֹקְמוּהָ, דְּהָא לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, יָם כִּנֶּרֶת לְעֵילָּא, יָם כִּנֶּרֶת לְתַתָּא....תְּכֵלֶת לְעֵילָּא, תְּכֵלֶת לְתַתָּא, וְכֹלָּא בַּאֲתָר חַד.

 

מאמר פתיל תכלת לאדמו"ר מראדזין

...דמה שכתב דחלזון לא היה גדל בים הגדול הוא נגד הש"ס שבת הנ"ל, אלו ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה, ואלו המקומות בחופי ים מערבי נינהו. ואשתמיטתיה נמי האי דספרי (ברכה, פסקא שנד) אמר ר' יוסי פעם אחת הייתי מהלך מכזיב לצור וכו' השמים מקום בים וכו' ובפסיקתא זוטרא הגירסא להדיא מקום בים הגדול יעו"ש. ומה שכתב ואע"ג דבקעת גינוסר לא היתה של זבולן ימא דגינוסר הוה שלו, אשתמיטתיה ש"ס מפורש במסכת בבא קמא (פא:) ת"ר ימה של טבריה בחלקו של נפתלי היתה, ולא עוד אלא שנטל מלא חבל בדרומה, לקיים מה שנאמר ים ודרום ירשה, וכן הוא בתוספתא (שם פו) יעו"ש. הרי להדיא דים כנרת בחלקו של נפתלי היה ולא בחלקו של זבולן.
והנה במאמרנו הקטן (סי' א') בארנו דבקושטא כוונת הזוה"ק על ים המערבי, דגם ים המערבי שבגבול חלקו של זבולן היה נקרא כנרת על שם הכנרין הגדלים שמה, והבאנו סמוכין לזה מירושלמי מס' מגילה יעו"ש.

...אכן ניחא מאד לפי מה שנתבאר במאמרנו "שפוני טמוני חול" (בביטול טענה הרביעית) דעיקר זכותו של זבולן היה כשעלה להרים שלו, והיינו כיון שגבולו של זבולן היה סמוך לים כנרת, הגם שנפתלי נטל מלא חבל בדרומה כדאיתא במס' בבא קמא (פא.) יעו"ש בפי' רש"י, אבל כשגעש הים ועלה להרים יותר ממלא חבל כבר היה בחלקו של זבולן, ונשאר שם על ההרים בחלקו של זבולן אחר שחזר הים מגעשו, וזה היה זכותו של זבולן בחלזון יותר מכל השבטים. מיהו אכתי לא ניחא שהרי בש"ס מס' שבת ובספרי הנ"ל מתבאר שהחלזון ניצוד בים הגדול. ונראה שאלו ואלו דברי אלהים חיים, על פי מה דאיתא במס' בבא בתרא (עד) ובמסכת בכורות (נד:) ירדן יוצא ממערת פמייס ומהלך בימה של סבכי ובימה של טבריה ומתגלגל ויורד לים הגדול ומתגלגל ויורד עד שמגיע לפיו של לויתן, שנאמר (איוב מ׳:כ״ג) יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו וכו'. הרי שימה של טבריה יש לה תוצאות לים הגדול, והיינו ע"י סילונות שמתחת לארץ, שהרי אין הירדן נראה למעלה בארץ אלא במזרחה של ארץ ישראל, מים כנרת שהוא ימה של טבריא עד ים המלח, אלא על כרחך שכשנופל לים כנרת יש שם תוצאות וסילונות מתחת לארץ עד ים הגדול שהוא במערבה של ארץ ישראל. ועיין פדר"א (פי"א) שמימי הירדן סובבין את כל ארץ ישראל חציין למעלה מן הארץ וחציין למטה מן הארץ, וכו' יעו"ש.

ומעתה יש לומר דמקור שורש בריאת החלזון הוא בים כנרת, ומקום גידולו והתגלותו להיות ניצוד הוא בים הגדול, שבא לים הגדול ע"י התוצאות וסילונות שיש מים כנרת לים הגדול מתחת לארץ. והפדר"א והזוה"ק מדברים משורש יציאתו, והוא נפיק מים כנרת, והש"ס וספרי מדברים ממקום גידולו ומקום צידתו. ועולים שפיר שיטת הש"ס והזוה"ק ודברי האר"י ז"ל ודברי הרמ"ק בקנה אחד.

יחזקאל כז, ז
שֵׁשׁ־בְּרִקְמָ֤ה מִמִּצְרַ֨יִם֙ הָיָ֣ה מִפְרָשֵׂ֔ךְ לִהְיֹ֥ות לָ֖ךְ לְנֵ֑ס תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן מֵאִיֵּ֥י אֱלִישָׁ֖ה הָיָ֥ה מְכַסֵּֽךְ׃
תרגום יונתן – איי אלישה ממדינת אטליא (והזכירו פירוש זה ברש"י, רד"ק אברבנאל ועוד)

סנהדרין יב ע"א

שלחו ליה לרבא זוג בא מרקת ותפשו נשר ובידם דברים הנעשה בלוז ומאי ניהו תכלת בזכות הרחמים ובזכותם יצאו בשלום.

רש"י שם
זוג - שני תלמידי חכמים:
בא מרקת - טבריא:
ותפשו נשר - חיל פרסיים (ככל הנראה זוהי צנזורה והכוונה לאלו שסמלם נשר רומיים שגזרו על הפקת תכלת נ.ט.ש):
דברים הנעשים בלוז - תכלת בלוז עושין אותה כדאמרינן בסוטה (דף מו:) היא לוז שצובעין בה תכלת:

היה בשימוש גם בבגדי מלוכה כלליים
פרקי דרבי אליעזר נ, יב
ר' פנחס אומר, מלך מרדכי, שנאמר ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור וכו', מה המלך לובש פורפריא, [כך מרדכי], שנאמר ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור, מה המלך עטרה כלולה בראשו, כך מרדכי...

עץ יוסף על שיר השירים רבה ד, יא (ועיין לקמן בערוך)
פורפירא. פירושו בלשון יוני ורומי בגד תכלת.

חוות יאיר פירוש לשו"ע מקור חיים יח, ב

ערוך ערך 'פורפירא'
פרפורא   [פארפעל וואל] (ב"ר פ' מו)אדרת שנער פופריה בבלאה. (בריש ויקרא רבה פ' הבן יקיר ובריש קדושים פרשת ויגבה ה' ובפסקא דכי תשא) למלך שהיה לו פורפירא (בילמדנו בסוף ואלה המשפטים ובשלח לך אנשים כי תבאו) אדרת שנער פורפירא בבליקון שהיה מלך בבל לובש ושליט ביריחו (א"ב פי' בל"י ורומי בגד תכלת):

קודקס יוסטיניאנוס
לא תהיה שליטה לאדם פרטי בצביעה ובהפצה של ה'פורפורה' – זו הנקראת 'בלטה', 'אוקסיבלטה' ו'היאקינתינה', לא במשי ולא בצמר. אם, בכל זאת, מישהו מכר גיזת 'מורקס' הנ"ל, עליו לדעת שהוא ייאבד את סחורתו ואת ראשו.

גוון התכלת
חולין פט ע"א
דתניא רבי מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין מפני שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לאבן ספיר ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד דכתיב (שמות כד, י) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וגו' וכתיב (יחזקאל א, כו) כמראה אבן ספיר דמות כסא.

ירושלמי ברכות א, ב
תַּנִּי בְשֵׁם רִבִּי מֵאִיר וּרְאִיתֶם אוֹתָהּ אֵין כְּתִיב כַּאן אֶלָּא וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ. מַגִּיד שֶׁכָּל־הַמְּקַיֵּם מִצְוַת צִיצִית כְּאִילּוּ מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה. מַגִּיד שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לְיָם. וְהַיָּם דּוֹמֶה לַעֲשָׂבִים. וְעֲשָׂבִים דּוֹמִין לָרָקִיעַ. וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד. וְהַכִּסֵּא דּוֹמֶה לְסַפִּיר דִּכְתִיב וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה עַל הָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הַכְּרוּבִים כְּאֶבֶן סַפִּיר כְּמַרְאֵה דְּמוּת כִּסֵּא.

מראה הפנים שם
מגיד שהתכלת דומה לים והים דומה לעשבים וכו'. ובבבלי מנחות דף מ"ג לא גריס אלא התכלת דומה לים והים לרקיע וכו' ולפי הגי' דבבלי הוא כעין צבע שקורין אירנד"א בלע"ז ובלשון אשכנז בלו"א אבל לפי הגי' דהכא משמע שהוא צבע ויר"דא בלע"ז וכעין עשבים ובלשון אשכנז גר"ין כ"כ התוס' פרק לולב הגזול דף ל"א ע"ב ד"ה הירוק ככרתי ומסקו שם דעיקר מראה אתרוג הוא הצבע שקורין יא"לה בלע"ז ובלשון אשכנ"ז גע"ל ע"ש:

ספרי במדבר קטו
אני ה' אלהיכם וכי מה ענין יציאת מצרים בכאן. אלא שלא יאמר הרי אני נותן צבעונים וקלא אילן והם דומים לתכלת ומי מודיע עלי (בגלוי) אני ה' אלהיכם. דעו מה עשיתי למצרים שהיו מעשיהם בסתר ופרסמתים בגלוי.

הרמב"ם (הלכות ציצית פרק ב הל' א - ב)

ברכות ט ע"ב
מַאי בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן? אִילֵּימָא בֵּין גְּבָבָא דְעַמְרָא חִיוָּרָא לִגְבָבָא דְעַמְרָא דִתְכֵלְתָּא — הָא בְּלֵילְיָא נָמֵי מִידָּע יָדְעִי. אֶלָּא, בֵּין תְּכֵלֶת שֶׁבָּהּ לְלָבָן שֶׁבָּהּ.

רש"י שם
מתני' תכלת – ירוק הוא וקרוב לצבע כרתי שקורין פור"ייש:

תלמידי רבנו יונה שם
יש מפרשים מלשון החציר והבצלים דכמתרגמינן כרתי ובצלי ואינו נראה דמה עניין תכלת אצל כרתי אלא ודאי הנכון כמו שפירש הרב רבי נתן בעל הערוך דכרתי הוא מין צבע שקורין הינד"י (כנראה הכוונה לאינדיגו נ.ט.ש) ודומה לתכלת.

הרא"ש חולין ג,יט
...כדאמרינן בברכות "כדי שיכיר בין תכלת לכרתי". ונראה שהוא צבע שקורין בלוא"ה, כעין הרקיע, כדאמרינן "תכלת דומה לים וים דומה לרקיע"

רש"י במדבר טו, לח
פתיל תכלת – צבע ירוק של חילזון
משכיל לדוד על רש"י (וכן הובא בעיקר שפתי חכמים) – תכלת צבע ירוק וכולי לאו דוקא ירוק אלא הגוון שקורים בלע״ז בל״ו והוא נוטה לשחרות קצת כמ״ש רש״י בסמוך דומה לרקיע המשחיר לעת ערב:

רש"י במדבר טו, מא
פתיל תכלת. עַל שֵׁם שִׁכּוּל בְּכוֹרוֹת — תַּרְגּוּמוֹ שֶׁל שִׁכּוּל תִּכְלָא — וּמַכָּתָם הָיְתָה בַלַּיְלָה, וְכֵן צֶבַע הַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לָרָקִיעַ הַמַּשְׁחִיר לְעֵת עֶרֶב;

רש"י על סוטה יז ע"א
שהתכלת דומה לים כו' - בא ללמדנו שכל המקיים מצות ציצית כאילו הקביל פני שכינה והכי תניא לה בספרי דאיצטריכו כל הני משום דלא אשכחן קראי אלא ברקיע שדומה לכסא הכבוד הילכך תכלת דומה לים וים דומה לרקיע דתכלת לא דמי לרקיע כל כך אלא דומה לדומה כמו תכלת דומה למראה הים ואנן קחזינן דים דומה למראה הרקיע:

תשובות מהר"ם מרוטנבורג תרלא, א (וכן מוכח ביו"ד סי' קפח)
דם ירוק דמטהרי' כקבנן דעקבי' בן מהללאל (נדה י"ט ע"א) בין מראה בלוי"א (בלו – כחול נ.ט.ש) בין מראה געל"ב (יילוו – צהוב נ.ט.ש) בין גרי"ן כולן בכלל [ירוק הן] דכל ה' דמים המטמאי' באשה נוטי' לצד אדמומית כדמשמע פ' כל היד (שם) מנלן דדם אדום טמא שחור נמי אדום הוא אלא שלקה וכל ג' מראות הללו כולן בכלל ירוק הן. בלוי"א משיכיר בין תכלת [לכרתי (ברכות ט' ע"ב)] וכרתי נקרא ירוק בפ' לולב [הגזול ל"ד ע"ב] ירוק ככרי ותכלת דומה לים ולרקיע הוא בלוי"א וגעל"ב כשעוה [שהוא] ירוק [דאי'] בתוספתא דנגעים (פ"א) ירקרק ירוק שבירוקים כשעוה ואדרבה הוא ירוק שבכולן והוא געל"ב וירוקה כשרה מדרבי נתן (חולין מ"ז ע"ב) פרש"י כעשבים והוא גרין.

נספח מחקרי מתוך מאמרו של הרב שמואל אריאל

על איזה "חילזון" מדובר:

אפשרות א' - דיונון:

בשנת תרמ"ז (1887) קם האדמו"ר מראדזין, ר' גרשון חנוך ליינר, וטען שניתן וצריך לחפש את החילזון, כדי לחדש את מצוות התכלת. הדרך שהוא הציע לחיפוש זה, היא לדלות מספרי חז"ל והראשונים סימנים שונים לתיאורו של אותו חילזון, ולחפש בעל חיים שיתאים לסימנים אלה.

תחילה הוא פירסם קונטרס "שפוני טמוני חול"^[5], בו הציג את עצם האפשרות למצוא את החילזון, ופירט את סימני החילזון שמצא במקורות.

בשלב השני, הוא נסע לנאפולי שבאיטליה, למוזיאון לזואולוגיה ימית, ושם חיפש בעל חיים שיתאים לסימנים הללו. הוא הגיע למסקנה, שבעל החיים המבוקש הוא דיונון הרוקחים. אין זה "חלזון" כמקובל בלשוננו כיום, אלא כעין תמנון קטן, שיש בו שלפוחית דיו, שהוא מתיז אל המים כדי להימלט מאויבים בחסות "מסך עשן". מן הדיו השחורה הזו, הצליח האדמו"ר להפיק צבע כחול, בתהליך כימי. (הוא הקפיד להשתמש רק בתהליכים שיכלו להיות קיימים בעת העתיקה, שאם לא כן, ודאי שלא כך הפיקו את התכלת בימי קדם.) וכך החל לצבוע פתילי ציצית, ואחריו המשיכו חסידיו לייצר ולהטיל תכלת זו.

בשואה נהרגו כל החסידים שידעו את סוד הייצור של התכלת, אך אחרי קום המדינה הצליחו לשחזר את התהליך, וחסידי ראדזין מפיקים את התכלת הזו עד היום. כמו כן, גם חלק מחסידי ברסלב מטילים תכלת זו^[6].

אפשרות ב' - ינטינה (סגולית):

הרב הרצוג כתב עבודת דוקטורט (באנגלית)^[7] על נושא זיהוי התכלת, וכמו כן פירסם מאמרים בעניין זה בכתב העת "ההד"^[8]. נוסף על העיון במקורות חז"ל, הוא חיפש גם בספרות היוונית והרומית מתקופת חז"ל, וכן בממצאים הארכיאולוגיים, כדי להסתייע בהם לזיהוי חלזון התכלת^[9]. מתוך כך, הוא מצדד תחילה בזיהוי של החלזון כארגמון קהה קוצים (הזיהוי השלישי דלהלן)^[10], אך לבסוף הוא הקשה כמה קושיות על זיהוי זה^[11], והציע חילזון ימי אחר: סגולית, ובשמה המדעי: ינטינה^[12] Jantihina Pallida Harvey)) .

תיאור קצר של חילזון זה^[13] - זהו חילזון כבלשוננו, שבלול עגול, שקונכייתו היא בצבעי כחול וסגול. הוא צף על פני הים במרחק רב מן החוף, אך לעתים נסחף אל החוף בכמויות גדולות. יש לו בלוטה של צבע כחול-סגול, שהוא מפריש אל הים בעיתות סכנה.

הרב הרצוג הציע חלזון זה, אך לא קבע את הדבר במוחלט, אלא מגדיר זאת כ"השערה קרובה אל הדעת"^[14]. הוא עצמו לא חידש בפועל את צביעת התכלת מחלזון זה. בשנים האחרונות, התפרסמו מספר מאמרים של ד"ר שאול קפלן^[15], שמוסיף ראיות שונות להוכיח זיהוי זה, ומנסה לחדש את הצביעה בו בפועל.

אפשרות ג' - ארגמון קהה קוצים:

הזיהוי השלישי, נכנס לעולם התורה בשנים האחרונות, על ידי ד"ר ישראל זיידרמן^[16], והרב אליהו טבגר^[17]. הם זיהו את חלזון התכלת כ"ארגמון קהה קוצים" - חלזון ימי מאורך, בעל קוצים קהים בקונכייתו.

לאמיתו של דבר, אין זה זיהוי חדש, אלא הוא מופיע בכתביו של אחד מגדולי ישראל, עוד הרבה קודם לאדמו"ר מראדזין - הרב יאיר חיים בכרך, בעל שו"ת "חוות יאיר" (חי בשנים 1638 - 1702 למניינם), כותב בספרו "מקור חיים" על אורח חיים^[18], שצבע התכלת מופק מן ה"פורפר" - שמו היווני של הארגמון.

וכן דעה זו מקובלת בעולם המדעי מזה זמן רב - בשנת 1858 למניינם התפרסם מחקר, הקובע שחלזונות הארגמון לסוגיהם שימשו בעת העתיקה לצביעת אריגים בצבעים שונים; ובשנת 1898 הועלה הזיהוי הספציפי של חלזון הארגמון קהה הקוצים כחלזון התכלת^[19].

אולם הד"ר זיידרמן והרב טבגר ביססו את הזיהוי במקורות התורניים, הפיצו זאת בעולם התורה, ועמותת "פתיל תכלת" בראשותו של הרב טבגר אף החלה בייצור פתילי תכלת בפועל והפצתם לכל דורש.

למרות שראשיתם של המחקרים המצביעים על הארגמון כמקור לצביעה הקדומה היתה עוד קודם לחידושו של האדמו"ר מראדזין, בכתביו של האדמו"ר אין התייחסות אליהם. נראה ברור, שאף על פי שהוא עסק גם במדעים הקשורים לעניין התכלת, הוא לא הכיר מחקרים אלה ולפיכך אין הוא מתייחס אליהם.

כאמור לעיל, הרב הרצוג במחקרו, מצדד תחילה מאד בזיהוי זה. נצטט מספר משפטים מדבריו^[20]:

הסברא נוטה להחליט שמראה התכלת הבא מחלזון היה נעשה בחומר הצובע שבמורקס טרונקולוס (- ארגמון קהה קוצים)...

רחוק הדבר מאד שהחלזון של תכלת לא זה החלזון הנקרא מורקס טרונקולוס, אבל אעפ"י שהוא רחוק, אפשר הוא...

ההשערה שהמורקס טרונקולוס הוא החלזון של תכלת, קרובה מאד אל הדעת...

אך למרות ביטויים חזקים אלה, לאחר מכן הוא דוחה זיהוי זה, מחמת קושיות מסויימות, שנזכיר להלן.

הכנסת הזיהוי הזה לעולם התורה, הביאה לחידוש צביעת התכלת באופן מעשי^[21]. הדבר הולך ומתפשט, ומשנה לשנה מתרבים מטילי התכלת, בכלל הציבור ובין תלמידי חכמים.

תיאור קצר של החילזון והצבע המופק ממנו^[22]:

החילזון חי בחופי הים התיכון. בארץ הוא מתרכז בעיקר בצפון, משום שהוא חי בחופים סלעיים, ובדרום החופים הם חוליים.

בארץ לא ניתן לצוד אותו, משום שהוא מוגדר כבעל חיים מוגן. ולפיכך מייבאים אותו מיוון וספרד, שם הוא ניצוד בכמויות גדולות, יחד עם חלזונות אחרים, למאכל.

יש בגופו שלפוחית של נוזל שקוף; כאשר הנוזל נחשף לאוויר, צבעו משתנה, והצבע הסופי הוא סגול. אם חושפים אותו לשמש בשלב מסויים של התהליך, נוצר תהליך כימי, שמשחרר את חלקיקי הברום שנותנים לו נטייה אדומה, ואז נשאר צבע כחול טהור.

בכך נפתר אחד הקשיים המרכזיים של הרב הרצוג^[23] כנגד הזיהוי של הארגמון - הרב הרצוג הוכיח מן המקורות שצבע התכלת הוא כחול, ואילו הצבע המופק מן הארגמון היה סגול ולא כחול. אך לפני כעשרים שנה נפתרה חידה זו, כאשר גילו את העובדה שבחשיפה לשמש הצבע הופך לכחול.

הצבע הוא עמיד מאד - תהליך הצביעה יוצר תרכובת כימית של הצבע עם הצמר, ולא צביעה חיצונית על גבי הבד; ולפיכך הצבע הוא עמיד ביותר, גם בכביסה בחומרי כביסה וכד'.

מספר חוטי התכלת

רש"י תוס' בריש פרק התכלת

רמב"ם ציצית פרק א ו - ח וראב"ד

ערוך ערך תכלת
תנא בין תכלת שבה ללבן שבה פי' שיש בה ו' חוטין של צמר לבן וב' חוטין של צמר הצבועין בתכלת ואחד מאותן שנים הוא שכורך על הז'.

סמ"ג עשה כו
כתיב (א) גדילים תעשה לך על ד׳ כנפי כסותך אשר תכסה בה בפרשת תצא ובפרשת שלח ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ותניא בסיפרי [שלח] ומביאה בפרק התכלת (מנחות דף מ״ב) ציצית אין לה שיעור למעלה אבל יש לה שיעור למטה ומהו שיעורה למטה אמר רב פפא [שם בדף מ״א] הלכתא ארבע בתוך שלש משולשת פירוש ארבע חוטין נותנין בכנף בתוך שלש אצבעות שתים של לבן ושתים של תכלת או ג׳ של לבן ואחת של תכלת כדכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת וכופלו לח׳.

ספרי במדבר קטו
וכבר נכנסו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לעליית יונתן בן בתירא ואמרו ציצית אין להם שיעור כיוצא בו אמרו לולב אין לו שיעור. ועשו להם ציצית שומע אני, יעשה חוט (בפני עצמו) [אחד] ת"ל גדילים. מכמה גדילים אתה עושה אין פחות משלשה, דברי (ב"ש) [ב"ה]. (וב"ה) [וב"ש] אומרים (שלשה) [ארבעה] של צמר וארבעה של תכלת והלכה כבית שמאי.

סוטה יז ע"ב
דָּרֵשׁ רָבָא: בִּשְׂכַר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ ״אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל״, זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְוֹת: חוּט שֶׁל תְּכֵלֶת וּרְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין. בִּשְׁלָמָא רְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין, דִּכְתִיב: ״וְרָאוּ כׇּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךָ״, וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ. אֶלָּא חוּט שֶׁל תְּכֵלֶת, מַאי הִיא? דְּתַנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מָה נִשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכׇּל מִינֵי צִבְעוֹנִין? מִפְּנֵי שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם, וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר״, וּכְתִיב: ״כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא״.

תנחומא ריש קרח
טלית שכלה תכלת, מה היא שיהא פטורה מן הציצית. אמר לו משה, חיבת בציצית. אמר לו קרח, טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה, וארבעה חוטין פוטר אותה. בית מלא ספרים, מהו שתהא פטורה מן המזוזה....כשאמר משה, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת...

בראשית רבה על מחוט ועד שרוך נעל
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מַמָּל אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתְּ אֲמַרְתְּ אִם מִחוּט, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְבָנֶיךָ מִצְוַת צִיצִית, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (במדבר טו, לח): וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת, וּמְתַרְגְּמִינַן חוּטָא דִתְכֶלְתָּא.

ערובין צו ע"ב
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַמּוֹצֵא תְּכֵלֶת בַּשּׁוּק, לְשׁוֹנוֹת — פְּסוּלוֹת, חוּטִין — כְּשֵׁרִין. מַאי שְׁנָא לְשׁוֹנוֹת, דְּאָמַר: אַדַּעְתָּא דִגְלִימָא צַבְעִינְהוּ? חוּטִין נָמֵי, נֵימָא: אַדַּעְתָּא דִגְלִימָא טְוִינְהוּ! בִּשְׁזוּרִים. שְׁזוּרִים נָמֵי, נֵימָא: אַדַּעְתָּא דְשִׂיפְתָּא דִגְלִימָא עַיְיפִינְהוּ! בְּמוּפְסָקִין, דְּכוּלֵּי הַאי וַדַּאי לָא טָרְחִי אִינָשֵׁי.

ברכות ט ע"ב
מַאי בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן? אִילֵּימָא בֵּין גְּבָבָא דְעַמְרָא חִיוָּרָא לִגְבָבָא דְעַמְרָא דִתְכֵלְתָּא — הָא בְּלֵילְיָא נָמֵי מִידָּע יָדְעִי. אֶלָּא, בֵּין תְּכֵלֶת שֶׁבָּהּ לְלָבָן שֶׁבָּהּ.

רש"י שם
בין תכלת שבה ללבן שבה – גיזת צמר שצבעה תכלת ויש בה מקומות שלא עלה שם הצבע יפה:

תוס' שם
אלא בין תכלת שבה ללבן שבה -  פי' רש"י צמר הצבוע תכלת ויש מקומות שלא עלה שם הצבע שפיר. וקשה דאמרינן במנחות (מג ב ושם) ראה מצוה זו שבה תלוי מצוה אחרת ואיזו זו ק"ש כדתנן עד שיכיר בין תכלת ללבן. ואי קאי אגיזת צמר אינה תלויה בציצית. ועוד בלילה נמי פעמים יכולין לראות צמר שאינו צבוע כדרכו. ע"כ יש לפרש בין תכלת שבה בציצית שהיה קבוע בו תכלת וגם שני חוטין לבן ועושין בו חוליא של תכלת וחוליא של לבן:

טור – כתוס'
ב"י – משמע כרמב"ם

האריז"ל שער הכוונות דרוש ד (מעין זה גם בדרוש ג)
ודע כי ב' מיני ציציו' הם התכלת והלבן ר"ל כי בזמן שב"ה קיים היה חוט תכלת עם הלבן ובזמה"ז לא יש כי אם לבן... ונבאר תחילה ענין הציציות שהיו נוהגים בזמן שביהמ"ק קיים מתכלת ולבן היוצאין ממוח חכמה דאימא שהית' תחילה בינה דאבא והנה בחכמה זו דאימא יש בה ד' שמות... וכנגדם הם ארבע ציציות בארבע כנפות הטלית ובאלו הארבע שמות יש א"ל אותיו' לפי שג' שמות הראשונים כל אחד יש בו ח' אותיות כנגד שמונה חוטין שבכל כנף אבל השם האחרון דמילוי ההין אין בו אלא ז' אותיו' ולכן היו ז' חוטי לבן ואחד של תכלת משלים לח' חוטין.

חיד"א חומת אנך במדבר על פרשיית ציצית
למען תזכרו. כפל הזכירות כנגד ציצית לבן וציצית תכלת. אי נמי הראשון לשמירת והצלת מצות לא תעשה. וזה כנגד מצות עשה שתסייע מצות עשה לשמרם וכן כפל אני ה׳ אלהיכם. והנה סברת הרמב״ם ז״ל שבעה חוטי לבן ואחד תכלת. וסברת הרא״ש ז״ל בתשובה ארבע חוטי לבן וארבע חוטי תכלת. והנכון סברת הראב״ד ז״ל ששה חוטי לבן ושני חוטי תכלת. פתיל תכלת. ואפשר עוד לומר בכפל הזכירות דהזכירה ראשונה מדרגת יראה והשנית מדרגה עליונה. והייתם קדושים לאלהיכם. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי זלה״ה בפירושו כ״י:

משנה ברורה סי' ט סק"ז
פרוש דבזמן שהיה תכלת היה צריך להטיל ארבע חוטין שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת הוא צמר צבוע בדם חילזון והייתה מתקיימת על ידי זה מצוות ציצית כראוי התירה לנו התורה להטיל השנים של לבן בין מצמר או מפשתים בין בבגד צמר בין בבגד פשתים.

אופן הקשירה
משנה ברורה סי' יא, ס"ק סה (והסכמת כל הפוסקים)
מנין החוליות והקשרים אין מעכב מדינא רק הוא למצוה מן המובחר.

מנחות לט.
ונויי תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף
וכמה שיעור חוליא תניא רבי אומר כדי שיכרוך וישנה וישלש
תנא הפוחת לא יפחות משבע והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה
הפוחת לא יפחות משבע כנגד שבעה רקיעים והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה כנגד שבעה רקיעין וששה אוירין שביניהם
תנא כשהוא מתחיל מתחיל בלבן הכנף מין כנף וכשהוא מסיים מסיים בלבן - מעלין בקודש ולא מורידין

זוהר הקדוש רע"מ פנחס
חמשה קשרים כנגד חמשה חומשי תורה
יג חוליות כנגד יג מידות של רחמים

רמב"ם הל' ציצית פרק א הל' ו – ט וראב"ד

רש"י במדבר טו, ל
וזכרתם את כל מצות ה'. שֶׁמִּנְיַן גִּימַטְרִיָּא שֶׁל צִיצִית שֵׁשׁ מֵאוֹת, וּשְׁמוֹנָה חוּטִין וַחֲמִשָּׁה קְשָׁרִים הֲרֵי תרי"ג (תנחומא):

פרישה סי' יא אות כב
כתב בית יוסף ואני ראיתי שנוהגים לכרוך באויר ראשון שבע כריכות ובשני תשע ובשלישי אחת עשרה וברביעי שלש עשרה שעולים כל הכריכות ארבעים כמנין ה' אחד שעולה עם השם ארבעים [עכ"ל וכתב בד"מ] וטעמם שמתחילין בשבע ומסיימים בשלש עשרה מפני שאמרו בגמרא פרק התכלת לענין חוליות התכלת הפוחת אל יפחות משבע והמוסיף אל יוסיף משלש עשרה ואמרינן שם טעמא שבע נגד שבעה רקיעים שלש עשרה נגד שבעה רקיעים וששה אוירים שביניהן לכן אנחנו עושין עם הכריכות זכר לתכלת [עכ"ל] וזה לשון מהרמ"ם (מטה משה עמוד העבודה ח"א אות יב) ואני הכותב שמעתי בענין אחר בתחלה שבע נגד שבעה רקיעים ואחר כך שמנה שהוא בצירוף י"ה ואחר כך אחת עשרה שהוא בצירוף שם של ד' ואחר כך שלש עשרה בגימטריא אחד וזהו ה' אחד ואין אנו צריכים לצרף השם עם החשבון וכן מצאתי בשם ראב"ן לפי שהוא במנין כוז"ו שהוא בגימטריא ט"ל וסמך לדבר (ישעיה כו יט) "טל" אורות טליך אורות בגימטריא תרי"ג כמנין ציצית וחמשה קשרים ושמנה חוטין וכן ראיתי ממורי הגאון מהרר"ש עכ"ל וכן הוא בהגהות מורי ורבי (חידושי מהרש"ל לטור סי' יח) ופירוש הסימן טליך לשון טלית יהיו כריכות ציצית טל המרומזים במלת אורות על שם וראיתם אותו וציצית בגימטריא תרי"ג כמו אורות טל יהיו הכריכות:

טעמי מצוות תכלת
ספרי במדבר קטו
ר' אלעזר בר"ש אומר, למה נקרא שמה תכלת ע"ש שנתכלו המצרים בבכורות. שנאמר ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור. ד"א על שם שכלו המצרים בים.

רמב"ן במדבר טו, לב
וטעם הזכרון הזה שיהיה בציצית לכל המצות, כתב רש"י מפני המנין של ציצית בגימטריא שש מאות ושמונה חוטין וחמשה קשרים הרי תרי"ג ולא הבינותי זה שהציצת בתורה חסר יו"ד ואין מנינם אלא חמש מאות ותשעים ועוד שהחוטין לדעת בית הלל אינם אלא שלשה (מנחות מא) והקשרים מן התורה אינם אלא שנים כמו שאמרו (שם לט) שמע מינה קשר העליון דאורייתא דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא כלאים בציצית דשרא רחמנא למה לי הא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חבור אבל הזכרון הוא בחוט התכלת שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל ולכן אמר וזכרתם את כל שהיא מצות השם וזהו שאמרו (שם מג) מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו' והדמיון בשם גם הגוון תכלית המראות כי ברחוקם יראו כולם כגוון ההוא ולפיכך נקרא תכלת:

---

[1] שהתוס' התקשו, מדוע צריך לשם כך אזהרה מיוחדת הנלמדת מהיקש, הרי הוא עובר על מצוות ציצית. ומתרצים, שעל עצם מצוות ציצית הוא עובר רק בשעת הלבישה, ואילו אזהרה זו חלה עליו כבר משעת תליית הציצית בבגד.

[2] מלאכה בחוה"מ לא הותרה לצורך כל מצוה, אלא רק לצורך מצוה עוברת, שאם לא יקיימנה זהו "חסרון לא יוכל להמנות". מתוך כך מבואר, שהתכלת אינה מעכבת את הלבן היינו רק כשאין אפשרות להשיג תכלת, וכשיש תכלת ואינו מטילה, הרי זה ביטול מצוה ו"חסרון לא יוכל להימנות", ועל כן מותר לטוות תכלת בחוה"מ. כן כתב הרב יהושע נויבירט (שמירת שבת כהלכתה ח"ב פרק סז הערה קעה) להוכיח ממשנה זו.  ₂₄

[3]    כך בדפוסים. ובמהדורת הרב קאפח: צויות; ובמקצת כתה"י: צואות.

[4] דהיינו, שזה הוא הפירוש למילה "תכלת" - דוקא צמר הצבוע בדם חילזון. בלשוננו, "תכלת" היא גוון מסויים, ויש בגד בצבע תכלת, פרח בצבע תכלת, וכד'. אך בלשון התורה וחז"ל אין זה שם של גוון, אלא "תכלת" הוא שם של מוצר, שילוב חומרים מסויים, שיש לו גם גוון מסויים. רק צירוף כל התנאים הללו, "צמר צבוע בדם חלזון וצבעו ירוק", הרי זה "תכלת". ולפיכך, ברור מניין למדו חכמים שהתכלת צריכה לבוא דוקא מן החילזון - זהו פשוט מובן המילה. ברור לכולנו, למשל, ש"זהב" הוא דווקא חומר מסויים, ופלסטיק בצבע זהה אינו "זהב", ולא ניתן לייצר ממנו את המנורה, אף שהוא נראה בדיוק אותו הדבר. או "דם" - לא כל נוזל אדום הוא "דם", אלא דווקא חומר מסויים, ונוזל אחר הנראה בדיוק כמו דם אינו אסור באכילה. וישנם גם מונחים המציינים שילוב מורכב יותר - "לחם" למשל, מוגדר בהלכה דוקא כשהוא עשוי מחומרים מסויימים, ודוקא באפייה ולא בבישול, ותנאים נוספים, וללא תנאים אלה אין זה "לחם", ואינו חייב בחלה, ואין מברכים עליו המוציא וכד'. וכך גם "תכלת" - זהו שם של מוצר מסויים, וכל דבר אחר, אף שהוא באותו הצבע, אינו "תכלת".
הדבר נראה לנו מוזר, מכיוון שהתרגלנו להשתמש במילה "תכלת" במובן של גוון. אך בהתבוננות בפסוקים, נראה בבירור שזהו שם של חומר מסויים, ולא של גוון.
לגבי מה שכתב רש"י שגוונו ירוק – עיין בהמשך בדף המקורות על גוון התכלת.

[5] ווארשה תרמ"ז. כיום ניתן למצוא בכרך אחד, כמפורט בהערה הבאה.

[6] לתיאור מפורט של הדיונון, הראיות לזיהוי זה, וההסטוריה של הפקת התכלת הזו, עיין ספר המקבץ את שלושת ספרי האדמו"ר: 'שפוני טמוני חול', 'עין התכלת', 'פתיל תכלת' (נדפסו לראשונה בוורשא תרמ"ה, תרמ"ז ותרנ"ב), ירושלים, תשנ"ז. ספר 'התכלת' עמ' 154-169.

[7] בלפסט, 1920. יצא לאור מחדש באנגלית ע"י אוניברסיטת חיפה, rabbi Isaac Herzog, The dyeing of purple in ancient Israel, Nahariya Israel Malacological Society: Municipal Malacological Museum, 1981. Reprinted from proceedings of the Belfast natural history and philosophical society, 1919-20.

[8] 'ההד' שנים תרצ"ב – תרצ"ה, בגליונות אלו הוא פירסם את עיקרי שיטתו, וקרא למאמרים אלו 'התכלת בישראל'. הרב מנחם בורשטיין ליקט וערך את המאמרים שפורסמו בעברית, והוסיף עליהם דברים מכתבי יד. המאמרים מופיעים בתוך ספרו 'התכלת', עמ' 357 - 428.

[9] עיין על כך להלן, בעניין הארגמון.

[10] עיין שם 'התכלת בישראל' (בתוך "התכלת"), עמ' 417 - 423.

[11] קושיות אלה ופתרונן יובאו להלן, כשנדון על הארגמון.

[12] הוא מציע שני סוגים אפשריים: Janthina Pallida Harvey, Jantina Prolongota Blainville ושולל סוג אחד (שהציע גזניוס) -  Helix Janthina, במאמר 'התכלת בישראל' (בתוך "התכלת"), עמ' 425 - 428.

[13] לתיאור מפורט של הינטינה והראיות לזיהוי זה, עיין: 'התכלת בישראל', (בתוך "התכלת") עמ' 230 - 239, 425 - 428; המקורות המצויינים להלן הערה 15.

[14]'התכלת בישראל' (בתוך "התכלת"), עמ' 425.

[15] עטורי כהנים 232, שבט תשס"ד; אתר www.realtekhelet.com.

[16] במאמרו ב"תחומין" כרך ט'.

[17] בספרו "כליל תכלת", ובמאמרים נוספים - מופיעים באתר המוזכר להלן הערה 22.

[18] חלק א', צט.

[19] מסקנת האגיפטולוג אלכסנדר דדקינד, ראש המוזיאון הקיסרי של קדמוניות מצרים בוינה. עיין 'התכלת בישראל' פרק י' (בתוך "התכלת") עמ' 418-419.

[20] 'התכלת בישראל' ( בתוך "התכלת"), עמ' 421.

[21] ייצור ראשוני של התכלת התקיים בשנת תשמ"ח, וייצור להפצה החל בשנת תשנ"ד.

[22] לתיאור מפורט של סוגי הארגמונים והארגמון קהה הקוצים, עיין "התכלת" עמ' 309 - 314, אתר עמותת פתיל תכלת - www.tekhelet.org. לתיאור תהליך הצביעה, עיין "התכלת" עמ' 299- 302, 305 - 307.

[23] התכלת בישראל (בתוך "התכלת"), עמ' 422.