יום ראשון, 7 ביולי 2024

 

הרב עובדיה [סיפור דמיוני]

וזרח השמש!

בקץ גלותן של ישראל, עת החלו נקבצים עדרים עדרים לארץ הקדושה, והנה הנקבצים ממערב מתוך שלמדו תורה מתוך הדחק ומתוך יסורין גדולים ועצומים זכו ורוב שומרי התו"מ מבניהם למדנים ויודעי ספר ואילו העדרים מעדות המזרח אמנם רחמנים ביישנים וגומלי חסדים הם כשאר כשרי עמו ישראל ועוד שרובם שומרי תו"מ, אך בישיבות לא נתרגלו ואף חכמים שבהם לא תמיד ידעו צורת דף גמרא בדפוס וילנא...

ראה הקב"ה שעתידין בני גלות זו לזלזל בבני גלות זו ולא ללמוד איש מאחיו תורה ומידות טובות. מה עשה הקב"ה? בטרם תגבה חומת הניכור בין שני המחנות עמד והקים להם רועה למען יהיה המחנה הנשאר לפליטה. אמר הקב"ה נשמה יקרה יש לי מתחת כיסאי והרב עובדיה שמה וכל כולה אהבת התורה ואהבת ישראל אלך ואתננה אצל בני גלות ספרד למען יתאחד האהל והיה אחד.

עמד ושתל נשמה זו בגוף טהור זה וכל ימי הציגו כף רגלו על האדמה היה הרב נאמן לצו נשמתו, למד תורה בשקידה עצומה הקהיל קהילות ברבים, הקים ישיבות וכוללים, והיה הולך וקורא בשם ה' צבאות. אף הקב"ה עזרו  בלימוד התורה למעלה מדרך הטבע ונתן חינו בעיני המון העם וראשיו.

 

ובא השמש...

כשם שבעולם הזה ישנה דרך וישנו מנהג כך בעולם הבא. מנהגו של עולם הבא, יום בו עולה נשמתו של צדיק עושה הקב"ה יום טוב לנשמות הצדיקים כאשר עושין בגומרה של מצווה. נשמות הצדיקים אשר בארץ, אשר נתעסק אותו צדיק בתורתם יוצאות הן לקראת הנשמה החדשה העולה לעומתן ושאר נשמות הקדושים ההמה אשר לא נתעסק הצדיק בתורתן נותרות על מקומן ומהנהנות בראשן לעומתו. טבען של דברים לקראת כל נשמה יוצאות רק חלק מהנשמות.

ובהגיע תור נשמת הרב עובדיה לראות פני קונה, ובעוד עם ישראל קורע שמיים בתפילותיו ובקבלת עול מלכות שמיים עליהם, והנה גן עדנו של הקב"ה ריק. כל נשמות הצדיקים יוצאות לקראת הרב עובדיה אשר עולה עתה.

וכל נשמה מראה באצבע כאן הביע אומר והאיר לישראל וכאן חיוה דעתו בהליכות עולם ומראה הנה כאן הניח צדיק עלי את ראשו ומהנהנת בענווה נשמת הרב עובדיה לעומתן. ומבין כל הנשמות היוצאות לקראת רבינו מגיחה מבהיקה נשמת רבינו יוסף חיים מחבקת מנשקת את הרב ואומרת תורת אמת הייתה בפיהו, מיני ומינך התקלס עילאה. בעוד נשמת הרב עובדיה שמחה יחד עם הבן איש חי קול גדול עובר בגן הנה מתקרב מרן הבית יוסף ומבקש את אחיו יוסף אליו, שפינה לידו מקום במתיבתא עילאה, שהרי כל ימיו ברר מקחו של אותו צדיק.

ולמטה בארץ נקבצים ובאים הנשמות אשר עדיין בגופים, כל בית ישראל הרבה יתר על שישים ריבוא. עומדים יחד, איש ליד אחיו ספרדי עם אשכנזי, למדן יניק עם בעל בית איש שיבה, מלווים את הרב עובדיה ולא יכולים לחכות ביחד לתחייה.

עומד הקב"ה מכיסאו ואומר "ישראל אשר בך אתפאר" ומקרב להם יום הישועה!

נכתב על ידי הרוצה לאחוז בשיפולי גלימתו, ביום שלאחר יום ליקוי המאור הגדול, ובא השמש, נפלה עטרת ראשנו, אוי נא לנו כי חטאנו, יום לאחר לווית הרב עובדיה יוסף זצ"ל.

יום שישי, 5 ביולי 2024

כיוונים לדברי תורה לחלאקה

 

א. פן חינוכי פסיכולוגי. אביו מתחיל ללמדו תורה שמע ישראל ותורה ציוה. הילד עובר מלהיות שקוע בעצמו למבט טיפה כללי יותר (אולי להוסיף – זה הקטן גדול יהיה על ב' המאורות). השלב של האגוצנטריות מתחיל לחלוף. לכן קשור יותר לשרשרת. מהחלאקה י"ג שנים תמימות עד הבר מצוה. הכנה מושלמת. לכן מנהג מסוים סובר לעשות חלאקה דווקא ביום היום הולדת. (חב"ד).

ב. פן זה מתאים גם ל'שלוש שנים ערלים יהיו לכם'. 'כי האדם עץ השדה', וכמו העץ בשלושת השנים הראשונות איננו נוגעים בפירותיו. כביכול פירותיו עבורו, ואולי זה פשט טעם מצוות עורלה - הפירות צריכים להרקיב תחתיו ובכך לתת לו כוח לגדילתו העצמית – כביכול אין לנו עניין במה שיתן לחברה למשפחה או לכלל כעת, אדרבה הנתינה עלולה להחליש אותו.

ג. אחד העניינים המרכזים בחלאקה הוא השארת פאות הראש. הפאות אינן רק סימני יהדות אלא המשכה של המוחין למידות כל עוד אין זקן. לאחר שיהיה זקן הוא כבר יפעל את ההמשכה. (יש שקראו לתספורת השארת פאות הראש).

ד. פן פיזי קבלי. את הגזירה התחלנו ממקום התפילין של ראש. בגיל שלוש נסגר המרפס שהוא מקום שמוחו של תינוק רופס והוא המקום אותו מזהה הגמרא כמקום התפילין. בינקות היה הראש פתוח להשפעות עליונות נשגבות, כעת הוא נסגר עד שיחזרו ההשפעות הללו בצורת התפילין. אגב, לתפילין רצועות שפועלות אף הן המשכה ולא רק הזקן כנאמר לעיל.

(חלק מהדברם האמורים שמעתי מהרב החסיד לירז בניסטי מרעננה ת"ו)


יום ראשון, 30 ביוני 2024

סיפורה של התכלת

 

מה באה להזכיר לנו הציצית?
במצוות ציצית (ובדקדוק קל בפסוקים נראה שהכוונה היא בפרט לפתיל התכלת) יש שתי זכירות – זכירת יציאת מצרים וזכירת כל המצוות. מה הקשר ביניהן?

הגמרא אומרת שתכלת דומה לים, ים דומה לרקיע, רקיע דומה לכסא הכבוד וכסא הכבוד דומה לאבן הספיר. בקריאה ראשונה אנו מבינים שהכוונה לזכירת כל המצוות בדרך עקיפה. ההבטה בפתיל התכלת שבציצית מזכירה בסופו של דבר שהקב"ה יושב על כסא הכבוד. אך אם כך מדוע לדבר על הים? מספיק לומר תכלת דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד. כך ייזכר האדם בקב"ה וממילא יקיים מצוותיו. כנראה שיש כאן משהו שאנו עלולים לפספס. ואכן חז"ל בספרי[1] מלמדים אותנו שהתכלת מזכירה שני דברים – את מכת בכורות וגם את קריעת ים סוף. נראה שמשום שהיא מזכירה את קריעת ים סוף היא דומה לים. ואולי משום שמזכירה את מכת בכורות היא בגד של חשיבות שכן במצרים הבכורים היו נחשבים קדושים. יש כאן שני שיעורים חשובים שאסור לנו לשכוח. אך מה הם?

מה מרגיש אדם שעומד מול ים?
כבן אנוש הוא חש קטן אל מול אחד מאיתני הטבע הגדולים ביותר. הוא רואה עד היכן שעינו מגעת דבר מאיים ומרשים כאחד. נוזל שאי אפשר לאדם לחיות בו[2] אך האדם מאוד נהנה להכנס אליו ואף נטהר בתוכו. גלי הים ומשבריו הם מהכוחות האדירים ביותר בטבע ומתחת לפני המים מצויים הדברים הגדולים והמיוחדים שבעולם. ההרים הכי גדולים, התהומות הכי גדולים, החיות הגדולות ביותר וגם אלו המשונות או הארסיות ביותר, כולם נמצאים אי שם. ועל כולם תכלת הים מכסה בהשוואה אחת.

מה הים אומר ליהודי?
כיהודי הים אומר לנו משהו נוסף. ברור שאין מדובר בראיה שטחית בלבד אלא בהתבוננות עמוקה. האדם שקשוב למציאות ומסתכל על הים בעיון נזכר במה שעבר על עמו בפגישה אחת ומיוחדת עם הים. כשעמדנו מול הים חשנו את מה שחש כל בן אנוש שעומד מול ים – אימה והתרגשות. אבל לאימה שלנו נוסף מימד – היינו עם של עבדים שבורחים מאת אדוניהם. למעשה האדונים נשפו בעורפנו ברכבו על גבי מרכבות ברזל אדירות. במצב כזה הים המשתרע מול העין מאיים בהרבה. ואז אמר לנו הקב"ה בפשטות – "ויסעו", והים נקרע.

מה כל כך גדול בקריעת ים סוף?
כשהים נקרע התברר לנו מעבר לכל ספק שהקב"ה מולך על איתני הטבע. אין כח שעומד מול הקב"ה, הרקיע חזק מהים. לכן שרנו על שפת הים את פסוקי ההמלכה 'מי כמוך באלים ה' וכו', וכן קראנו לראשונה את קריאת ההמלכה 'ימלוך ה' לעולם ועד'. אנו נזכרים במלכותו של הקב"ה כפי שהתגלתה ביציאת מצרים וממילא מקבלים על עצמנו את מצוותיו.

אך זה לא הכל, לא רק את הקב"ה גילינו שם.
לקב"ה היה חשוב להסביר למי שהתרגל לחיות כמו עבד מי הוא באמת. בעצם כך פנה משה רבינו לפרעה בהתחלה – 'בני בכורי ישראל'. כנגד המחשבה המצרית הקלאסית שהם בכורי ובחירי האנושות, עומדת ההשקפה היהודית. הבכור האמיתי הוא ישראל והוא זה שצריך להנהיג את העולם לשחרור, לכן המסקנה ההכרחית היא 'שלח את עמי ויעבדוני'. סוף מכות מצרים הוא השלמת הבירור הזה מול המצרים – מכת בכורות. הקב"ה הוא המכה מצרים בבכוריהם ובכך ממחיש להם מי הוא בכורו. אך עבורנו הבירור הושלם רק שבעה ימים אחר כך על שפת הים[3].

בן של מלך
מתי בתפילה עם ישראל לראשונה נקראים בנים? אם תקראו את ברכות קריאת שמע בעיון תגלו דבר מעניין. אנו נקראים בנים לראשונה בשבח המתייחס לקריעת הים. רק שם הבנו שהים נקרע כי השם הוא המלך אך הים נקרע בפנינו כי אנחנו בניו. התגלה לנו שכוחנו בוקע את הסוף ושם קץ לכל המיצרים. ואכן הים שנקרע נקרא ים סוף, ואלו שטבעו בתוכו היו המצרים.

על פי חז"ל הים נבקע משום שראה את מסירות הנפש של נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה או את ההתגברות על הטבע שמייצגות עצמות יוסף הצדיק, עצמותו של יוסף. את הבקיעה עשה משה על ידי ידו החשופה ולא הל ידי המטה אותו נדרש להזיז הפעם על מנת שלא יפריע[4]. מה שבקע את ים הסוף היה הזהות שבין ישראל לאינסוף כמו הרקיע המשתרע למרחבים גדולים מאלו של הים. ה' הוא מלך ולכן ישראל בני מלכים הם. כשהתכלית מגיעה אל הים ברור שאין מי שיעמוד בפניה, מתברר שאצל ישראל הנס הוא פשוט טבע אחר, טבע עליון. זו הכוונה של מאמר הרמב"ן אין בהם טבע ולא מנהגו של עולם, ישראל אינם ככל העולם אלא בהם שורה התכלית, השכינה. תכלת, אומר הרמב"ן במקום אחר – מלשון תכלית[5].

אם נסכם את שראינו עד כה – מלכות ה' מתגלה ובאותה מידה מתגלים ישראל כבני מלכים. תכלית העולם להמליך את ה' ובני ישראל נבחרו להיות אלו שאחראים על המלכות הזו. ניתן לומר שהם גילו את מלכותו לראשונה על הים - 'מלכותך ראו בניך על הים', 'ומלכותו ברצון קבלו עליהם'.

מי אנחנו באמת?
על ידי הצצה לעולם הסוד ניתן לעלות קומה נוספת. מדוע בעצם היינו צריכים לעבור בתוך הים דווקא? מה למדנו על עצמנו שם?

כפי שאמרנו בהתחלה, בחוויה האנושית הים מבטא את הנסתר מהעין. ישראל נקראים בזוהר הקדוש נוני ימא – דגי הים. אנו יצורים שמתאימים למדרגת הנסתר. אנו חיים במדיום שונה לחלוטין משאר העולם וחיותנו מגיעה ממקום רוחני אחר. מה שמיוחד בדגי הים הוא שמבחינה הלכתית הם נחשבים חתיכות של ים. המשנה במסכת מקוואות מלמדת שאדם שטובל בעינו של דג (אולי לוויתן כחול) נטהר כאילו טבל בים[6]. ישראל עוברים ביבשה בתוך הים לא רק כי הים ראוי להיקרע בפני כל אחד מהם, אלא שהם מרגישים בו ממש בבית.

'החטא הכי גדול של יהודי הוא לשכוח שהוא בן של מלך' אומר האדמו"ר מפיאסצ'נה. כשאנו נזכרים במלכות ה' אנו נזכרים מי אנחנו ומתוך שאנו יודעים את עצמותנו אנו יודעים את גדולתנו וממילא פורשים מן העבירה ומבינים שאורח החיים הראוי לנו הוא אורח החיים של התורה.
|והסוד לא נעצר כאן.

מה יש מעבר לים?
כשהים נקרע קיבלו ישראל התגלות נבואית שלא הייתה כמותה. על פי הגמרא מדרגת הגילוי הייתה גבוהה מנבואת יחזקאל (שראה את מעשה מרכבה) אפילו עוברים במעי אימן הצביעו ואמרו 'זה אלי ואנוהו'[7]. במידה מסוימת היה בהתגלות הזו מעין מעמד הר סיני. אלא שאם בקריעת ים סוף נקרע הים, במעמד הר סיני נקרע הרקיע. האם גם לכך רומזת התכלת?
ים דומה לרקיע ורקיע הוא דומה לכסא הכבוד וכסא הכבוד דומה לאבן הספיר. מניין הגיע הדימוי של כסא הכבוד שדומה לאבן הספיר? נראה שהדבר הגיע מהפסוק "כמעשה לבנת הספיר"[8] שמתייחס להתגלות בסיני. ואכן התכלת מזכירה גם את קריעת הים וגם את לוחות הברית שהיו עשויים מאבן ספיר כחולה[9]. בסוף מעמד הר סיני מתקבלים לוחות מיוחדים ואנו מצטווים להניח אותם בארון העדות – עדות על המעמד הנשגב ועל מה ששרוי מתוכו בנו.

ההתגלות הממשית והקבועה של הר סיני נמצאת מייד לאחר מכן במשכן ולאחר הכניסה לארץ בהר המוריה ובבית המקדש. ואכן כל השלבים הללו נמצאים בפעם הראשונה בשירת הים - תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔        מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יְהֹוָ֑ה        מִקְּדָ֕שׁ אֲדֹנָ֖י כּוֹנְנ֥וּ יָדֶֽיךָ׃  

התכלת במשכן ובמקדש
ניסיתם פעם לדמיין כיצד נראה מחנה ישראל בעודו מהלך במדבר. ודאי היה זה מחזה מרשים מאוד. מיליוני בני אדם הולכים בארץ לא זרועה ומוקפים בהילה מסתורית. אך אם תנסו לדמיין את הדברים לפרטיהם תראו ארבע מחנות מסודרים לדגליהם הססגוניים במעין ריבוע כאשר בתווך מהלכים משפחות הלויים הנושאים את כלי המשכן. במרכז מתהלך ארון העדות שבו מצויות לוחות הברית הנישא על כתפי משפחת קהת אך אין העין רואה אותו. העין רק רואה את יריעת התכלת היחודית שלו. חתיכת ים מהלכת באמצעו של מדבר. זהו הדגל הפנימי של מחנה ישראל.

מארון הברית שמצוי בקודש הקדשים התכלת תלווה אותנו בכל חוט בבגדי הכהנים, מקום התכלית ראוי שתהיה התכלת נוכחת בו. הנס אולי המפליא ביותר שכרוך בארון הברית הוא חירותו מכללי הפיסיקה הרגילים. 'מקום הארון אינו מן המידה' – הוא לא תופס מקום כמו כל דבר אחר. נס זה חוזר על עצמו במימדים גדולים יותר בכל פעם שבאים ישראל לקבל פני שכינה[10]. בכל רגל כשהיו העם עומדים צפופים על פסגת הר הבית היה חוזר המחזה על עצמו – עומדים צפופים ומשתחווים רווחים.  

תכלת ומלכות
אם ננסה להתחקות אחר התכלת נגלה שבכל העולם היא הייתה נחשבת לבגד של מלכות. כבר במגילת אסתר אנו מוצאים את התכלת מככבת במשתה אחשוורוש ולקראת חזרת השכינה לציון היא חוזרת למרדכי שלבוש 'תכלת וחור ועטרת זהב גדולה'. על פסוק זה חז"ל מוסרים שהיו אלו בגדי פורפירא דהיינו בגדי מלכות ובמקום אחר הם כותבים שהיה זה בגד ציצית. גם לאחר מכן ביוון וברומא טרחו להפיק תכלת. אך מסתבר מאוד בעיניי שכבר במצריים הייתה התכלת בגד של חשיבות. כשהמדרש שואל מניין היו לישראל תכלת וארגמן ליריעות המשכן הוא עונה - מלמד שהיו להם ממצרים כל מיני צבעונין הללו. גם למצרים היה ייצור תכלת פעיל וגם שם הוא כנראה היה יקר. מסתבר שבכורי מצרים וחשוביהם היו לבושים בבגדי שש שבהם צבע הרקיע והיאור[11]. כעת ברור אף יותר מדוע שיא הבירור לגבי מי הם בכורי האנושות וכהניה האמיתיים מגיע למיצוי בפריט הלבוש המכונה תכלת.

המקדש הוא מקום המלכות של הקב"ה וגם מקום השלטון של ישראל – 'מקדש מלך עיר מלוכה'. לכן מלך מבית דוד מותר בישיבה בעזרה והסנהדרין חציה בקודש. ישראל כולם מכונים 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' ובמקום המלכות ראוי שתופיע התכלת.

בלבן של בציצית יש חותם של עבדות. כשיהודי מטיל תכלת בבגדו הוא מטיל בעצמו חותם של מלכות[12]. הוא מראה שהוא לא רק עבד ה' כי אם בנו. הוא מראה שהוא בן של מלך. שיש בו קדושה כמו לכהן בבית המקדש ויש בו אינסופיות כמו הרקיע ומעבר לו[13].

מתי נגנזה התכלת?
בשאלה זו התחבטו רבים אך ניתן לומר שלאחר כמה גילויים ארכאולוגיים חשובים יש לנו השערה מבוססת. מסתבר שגם הרומאים העריכו מאוד את התכלת[14]. בחמדנותם הגדולה הם יצרו טבעת כיבושים סביב הים התיכון וניסו ליצור מונופול על התכלת כאשר הם מגבירים את הביקוש ומשמרים את ההיצע לצורכיהם[15]. הם החלו לגזור גזירות על הפקת התכלת והצרו את צעדי ישראל שנזקקו לתכלת לצורך מצוות ציצית. בקודקס יוסטיאנוס מצאנו את הגזירה הבאה:

לא תהיה שליטה לאדם פרטי בצביעה ובהפצה של ה'פורפורה' – זו הנקראת 'בלטה', 'אוקסיבלטה' ו'היאקינתינה', לא במשי ולא בצמר. אם, בכל זאת, מישהו מכר גיזת 'מורקס' הנ"ל, עליו לדעת שהוא ייאבד את סחורתו ואת ראשו.

גם במקורותינו מצאנו נסיונות הברחה של תכלת באופן שלא ייתפס על ידי מלכות ששם הקוד שלה הוא נשר. אנו יודעים שסמל זה שימש את האמפריה הרומית. כמו כן הרומאים צבעו את מטבעותיהם בתכלת ואף נמצאו מטבעות מאותה תקופה בה רואים בבירור תבליט של נשר שבין רגליו קונכיית חלזון התכלת. עם הזמן נעלם מאיתנו אופן הפקת הצבע (שמטבע הדברים נשמר כסוד מקצועי ממילא) ובמהלך השנים גם זהות החילזון נשכחה[16].

ואם כן התכלת דעכה בהדרגה עם דעיכת המלכות של ישראל. חורבן הבית ודאי היווה נדבך חשוב ומשמעותי בעניין ואולי בגלל זה האר"י הקדוש תולה את התכלת במציאות בית המקדש. לאחר מכן אף שבימי התנאים והאמוראים עוד הייתה תכלת היא הפכה לנדירה עד שנעלמה בגזרת המלכות.

חזרת התכלת – חזרה לארץ – חזרת השכינה
לפני כמאה ארבעים שנה הייתה התעוררות גדולה למציאת התכלת. האדמו"ר מראדזין היה מראשוני המעוררים לכך. הוא נסע למוזיאון הימי בנאפולי כדי למצוא את החילזון. באופן טבעי זיהה האדמו"ר את חילזון המורקס כחילזון התכלת, אך מכיוון שהצבע היחיד שהצליח להפיק ממנו היה בגוון סגול הוא העדיף את זיהוי הדיונון והפיק ממנו צבע כחול.

האמת המרה היא שכנראה הרב מראדזין הוטעה על ידי מדען רוסי שפשוט לימד אותו את נוסחת הצביעה המכונה 'הכחול הפרוסי'. למעשה, באופן הצביעה של מה שמכונה כיום תכלת ראדזין ניתן להוציא לחלוטין את מרכיב דם החילזון ולשים במקומו דם של שור והצבע יתקבל בדיוק באותו אופן. צבע זה גם יורד בכביסה פשוטה ולכן הוא לא מתאים לכללים שהציגה הגמרא ונפסקו ברמב"ם. אך בכל זאת במקביל לתהליך ההתעוררות למצוות התכלת הייתה התעוררות גדולה למצוות העליה לארץ.

בשלב הבא ניסה את כוחו הרב הראשי לארץ ישראל בימי קום המדינה הרב הרצוג. גם לו היה ברור שהתכלת הנכונה היא חלזון הפורפירא אך גם הוא לא הצליח בהפקת הצבע. לכן ניסה לומר שחילזון הסגולית (הינטינה) הוא הזיהוי הנכון. אלא שמאז ועד היום אף אחד לא הצליח לצבוע מהסגולית שום צבע וזאת מפני שאין לה כלל צבען (פיגמנט). חשוב לציין שאת הניסויים הוא ערך בטרם קום המדינה בעודו בחו"ל.

בשנות השמונים של המאה הקודמת ערך מדען את ניסוייו בחופי ארץ ישראל, כשהוציא את הצבע לשמש שעמדה באמצע הרקיע הוא נדהם – הצמר שהושרה בנוזל הזהוב הפך לתכלת יפהפה. מסתבר שמה שהיה חסר כדי להפיק את התכלת היה ארץ ישראל[17].

הציצית הופכת לדגל ישראל
אינני סבור שאת הכתוב כאן הכירו באי הקונגרס הציוני הראשון, אבל התורה שבעל פה היא נשמת האומה הישראלית. רק כך אוכל להסביר את מה שאמר אחד ממארגני קונגרס באזל:

בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבזל, כדי לעשות את כל ההכנות לקונגרס הראשון. בין השאלות הרבות שהעסיקוני אז הייתה אחת... באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? הן דגל אין לנו. הרעיון הזה הכאיבני מאוד. צריך ליצור את הדגל. ואולם באיזה צבעים נבחר?
והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל. לבן כחול. הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו – טלית זו היא סמלנו. נוציא־נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל תכול לבן ומגן דוד מצויר עליו.
וכך בא לעולם דגלנו הלאומי[18].

מצמרר, צבע המלכות אותו נאסר עלינו ללבוש עם איבוד חירותנו ונגנז הוא זה שנבחר לסמל את חזרתנו לציון כבני חורין ואז הוא שב.

איך חוזרת המלכות לישראל?
מצוות ציצית ומצוות ישוב ארץ ישראל כרוכות זו בזו. הן מצוות ציצית והן מצוות ישיבת ארץ ישראל שקולות כנגד כל מצוות התורה. בפרשת שלח לך לאחר המאיסה בארץ חמדה אנו מצטווים על מצוות ציצית. אך יותר מכל בולט אופן חידושן. היינו מצפים שאת העליה לארץ ואת החזרה למצוות תכלת ינהיגו הרבנים אך בפועל המציאות שונה. העם מתעורר למצווה והרבנים באים אחר כך. אני חושב שיש כאן נקודה משמעותית שאינה בהכרח חיסורן. המלכות מתעוררת, והיא נמצאת בכל אחד מישראל[19].

 



[1] ספרי במדבר קטו: ר' אלעזר בר"ש אומר, למה נקרא שמה תכלת ע"ש שנתכלו המצרים בבכורות. שנאמר ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור. ד"א על שם שכלו המצרים בים.

[2] במדרש מצינו הקבלה בין עוה"ז כיבשה ועוה"ב כים. הכן עצמך ביבשה כדי שיהיה לך מה לאכול במקום /שאינו מגורים רגילים לאדם – בים.

[3] רש"י במדבר טו פתיל תכלת. עַל שֵׁם שִׁכּוּל בְּכוֹרוֹת — תַּרְגּוּמוֹ שֶׁל שִׁכּוּל תִּכְלָא... וּשְׁמוֹנָה חוּטִין שֶׁבָּהּ כְּנֶגֶד שְׁמוֹנָה יָמִים שֶׁשָּׁהוּ יִשְׂרָאֵל מִשֶּׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם עַד שֶׁאָמְרוּ שִׁירָה עַל הַיָּם.

[4]

[5] רמב"ן במדבר טו, לב: אבל הזכרון הוא בחוט התכלת שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל. ויש לעיין בכך גם ברמה המדעית בסיבת צבע השמיים ואכמ"ל.

[6]

[7]

[8] נראה לומר שזו הסיבה שהרמב"ם מזכיר את המילים 'רקיע בטהרתו' לגבי צבע פתיל התכלת 'וכעצם השמים לטוהר'. מונח זה נזכר גם בנוגע לבית המקדש – מעת שחרב הבית לא נראה רקיע בטהרתו.

[9]

[10] השכינה היא הופעת המלכות והאדונות של הקב"ה "יראה את פני האדון ה'". והיא מידת המלכות בהופעתה השלמה בארץ.

[11] השש – הפשתן היה בגד עיקרי במצריים והיו מביאים משם את השש המובחר ביותר לצורך בגדי הלבן של הכהן הגדול (). יש כאן פרשנות שעשויה להאיר מחדש את עניין הכלאיים שהותרו בציצית. לכאורה ניתן ללבוש ציצית על צמר ללא צורך בכלאיים – מדוע להתיר את הטלת פתיל צמר התכלת גם על בגד פשתן. ומדוע לעשות שיהיו כלאיים כאלה בדווקא בבגדי הכהנים? לאור האמור יש בדבר הגיון – באופן זה אנו מראים באופן הברור ביותר את הבירור שבין מצרים לישראל.

[12] מנחות

[13] דברים אלו נשגבים ולא ניבטים מן הציצית בהבטה בעלמא. יש צורך ולהסתכל בחוטים ובכך לקיים מצוה מן התורה לדעת ספר חרדים. אולי זוהי סיבה פנימית נוספת להלכה שיש לעיין בהם ולהפריד אותם מן הלבן (עיין שו"ע או"ח סימן יא ומג"א שם).

[14] הפורפורה הפכה לסמל של יוקרה ומעמד חברתי. שפת הטוניקה של הסנטורים ברומא הייתה רצועת פורפורה רחבה; לפרשים הרומיים הותרה רצועה צרה בלבד; זר פורפורה קישט את שפת הטוגה של הקונסולים, והקיסר היה לבוש טוגה שכולה פורפורה. החל מתקופת שלטונו של דיוקלטיאנוס נעשתה הפורפורה 'צבע קיסרי' והוטלו מגבלות שונות על שימוש בה מחוץ למשפחת הקיסר. בשנת 424 אסר תאודוסיוס השני את השימוש הפרטי בפורפורה.

[15] שֵׁשׁ־בְּרִקְמָ֤ה מִמִּצְרַ֨יִם֙ הָיָ֣ה מִפְרָשֵׂ֔ךְ לִהְיֹ֥ות לָ֖ךְ לְנֵ֑ס תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן מֵאִיֵּ֥י אֱלִישָׁ֖ה הָיָ֥ה מְכַסֵּֽךְ׃

תרגום יונתן – איי אלישה ממדינת אטליא (והזכירו פירוש זה ברש"י, רד"ק אברבנאל ועוד)

[17] מעניינת העובדה שבתלמוד הירושלמי (ברכות פרק א הלכה ב) השכינה ועשב הארץ נכנסים לתוך הברייתא – תַּנִּי בְשֵׁם רִבִּי מֵאִיר וּרְאִיתֶם אוֹתָהּ אֵין כְּתִיב כַּאן אֶלָּא וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ. מַגִּיד שֶׁכָּל־הַמְּקַיֵּם מִצְוַת צִיצִית כְּאִילּוּ מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה. מַגִּיד שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לְיָם. וְהַיָּם דּוֹמֶה לַעֲשָׂבִים. וְעֲשָׂבִים דּוֹמִין לָרָקִיעַ. וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד. וְהַכִּסֵּא דּוֹמֶה לְסַפִּיר. העשבים המוזכרים כאן הם כנראה הכרתי המוזכר במשנה בברכות כדומה לתכלת ואכן באמצעו יש גוון כחלחל.

[18] דוד וולפסון, כיצד נולד דגלנו הלאומי?, ספר המועדים, עמ' 432. יש לציין שדגל עם מגן דוד בצבעי תכלת ולבן היה בשימוש לפחות עשר שנים קודם לכן במושבה ראשל"צ. אנקדוטה מעניינת ופיקנטית תוכלו למצוא במאמרי שתי אנקדוטות על דגל הגאווה באתר טללי אורה.

[19] וברור שאין מי שיוכל לפטור את עצמו באמירה 'רבותיי לא אמרו לי לעשות כן' כשם שאין מי שיכל לפטור את עצמו באמירה כזו לגבי העלייה לארץ והקמת המדינה בזמנו.

 

שתי אנקדוטות על דגל הגאווה

 

כיצד נמלט הצבע הקדוש מדגל הגאווה?

דגל הגאווה מעוצב על פי צבעי הקשת. אבל האם שאלתם את עצמכם פעם מדוע אין בו את צבע התכלת הרי בקשת הוא נמצא?

ביהדות צבע התכלת הוא צבע עמוק מאוד. הוא מבטא את התכלית ואת יראת השמיים, והוא רומז לאינסופיות ולשמירת מצוות הבורא. בגדול ניתן לומר שזהו הצבע שמסמל את השכינה השורה בישראל קדושים (עוד בעניין צבע זה עיינו במאמר סיפורה של התכלת). בוודאי לא מתאים שצבע זה ישמש בדגל שמבטא כמעט את ההיפך הגמור מכל זה. אך איך בפועל זה קרה?

הנתונים הבאים זמינים לכל אפילו בויקיפדיה. שימוש בדגל הקשת שימש כסמל בקרב הומוסקסואלים לראשונה בסן פרנסיסקו בשנת 1978. הרעיון היה שכמו הספקטרום של גווני הקשת כך יש ספקטרום של נטיות מיניות מגוונות. הדגל הפך לסמל המזוהה ביותר כיום עם הקהילה ברחבי העולם. העיצוב פותח במקור על ידי האמן גילברט בייקר, אלא שהוא עבר מספר שינויים.

ב-27 בנובמבר 1978 נרצח הארווי מילק. מילק היה חבר עיריית סן פרנסיסקו והומוסקסואל מוצהר. הרצח הוביל למהומות ליל וייט. בעקבות רציחתו של מילק נוצר ביקוש גדול מאוד לדגל הקשת כהצגות סולידריות עם הקהילה הגאה האמריקאית ושימושו בהפגנות. בתגובה, חברת "Paramount Flag", יצרנית דגלים מקומית, החלה לייצר ולמכור גרסה של הדגל בת שבעה פסים: אדום, כתום, צהוב, ירוק, טורקיז, כחול וסגול שיוצרה מבדים בצבעים שהיו במלאי, בעוד שצבע האינדיגו הוחלף בכחול פשוט משום שבדיוק אז הוא אזל באופן מסתורי.

אך כאן לא מסתיימת שרשרת הפלאות של התחמקות התכלת. כנראה שצבע הטורקיז עדיין הזכיר את התכלת, וב-1979 שונה שוב עיצוב הדגל. מדוע אתם שואלים? ובכן כשתלו את הדגל במאונך על עמודים ברחוב מרקט בסן פרנסיסקו הפס המרכזי מהשבעה הוסתר על ידי עמוד התאורה. הפתרון הפשוט ביותר לבעיה היה שינוי של הדגל כך שיהיה בו מספר זוגי של צבעים, ולכן הושמט פס הטורקיז מהדגל. התוצאה הייתה הדגל בגרסתו הנוכחית ובה פסים באדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול וסגול.

למה מבחינה פנימית דגל הגאווה הוא בצבעי הקשת?

ראוי לציין כי עצם הבחירה בקשת היא מדהימה. דגל הגאווה מנסה להפגין במוצהר כנגד השמיים על ידי מעשים שמנוגדים לחוקי התורה ולהמשכיות מעשה בראשית. מעשים אלו מתוארים בתורה ובמדרש כהשחתת הארץ שהביאה למבול בימי נח. לאחר המבול הקב"ה הבטיח שלא ישחת עוד את הארץ במבול ושם אות לעניין בדמות הקשת בענן. הקשת נתפסת ביהדות לעיתים כארוע שיש לדאוג ממנו - שמא אמור היה לבוא מבול לעולם ולכן הקב"ה מזכיר את אות ההגנה שלנו. מעין הפעלה של כיפת ברזל רוחנית שאומרת שטילים שוגרו לעברנו. לכן יש בראיית הקשת מעין אזהרה אלוקית.

מסתבר שאף אחד מיוצרי הדגל לא היה מודע לכך אך ההשגחה האלוקית מסדרת את הדברים באופנים נפלאים והדברים מדברים בעד עצמם.   


להרחבה רעיונית בעניין צבע התכלת - המשיכו למאמר סיפורה של התכלת 

יום שלישי, 25 ביוני 2024

בעניין קשר הציצית המועדף בהטלת תכלת

 

בראשית הדיון בעניין קשירת התכלת יש לדעת שבניגוד לעצם הטלת פתיל תכלת בציצית, אופני קשירת הציצית אינן מן התורה ואפילו לא מדרבנן. הגמרא קובעת שקשר עליון בציצית דאורייתא ומן הפסוק גדילים תעשה לך למדו שצריך גם כריכה. הכריכה המינימלית היא של שלוש וכאשר עושים קשר נוסף בסוף הכריכה היא מתקיימת ובזה יצא אדם יד"ח מצוות ציצית. כל שאר ענייני החוליות והקשירות מבטאים רמזים שונים ואין בהם מידה של יציאה ידי חובה. למעשה המשנה ברורה[1] מתבטא בלשון זו: וגם מנין החוליות והקשרים אין מעכב מדינא רק הוא למצוה מן המובחר עכ"ל[2].

גם בקשירות הלבן ללא תכלת יש לפחות שלוש סוגי קשירות רווחות הן במספר וסדר הכריכות, הן באופן הכריכות והן במספר הקשרים – קשירה ספרדית - האריז"ל – כריכות ע"פ סדר הוי"ה, האריז"ל ע"פ הבא"ח ט"ל כריכות באופן של חוליות, קשירה תימנית - רמב"ם 7 או 13 חוליות, והקשירה האשכנזית- 7,8,11,13.

לכן, אין הגיון בטענה שאדם לא יטיל תכלת בציציתו מכיוון שלא יודע באיזה מן הקשרים לקשור אותה.

אכן, הרוצה לכוון דרכיו ולזכות לדין דאורייתא של תכלת בציציתו ראשית צריך לבחור כמי ילך בעניין מספר הפתילים הצבועים בתכלת[3]. לאחר מכן עליו לבחור בקשירה מסוימת מבין אחת עשרה צורות הקשירה שהוזכרו. ניתן לבחור בקשירה לפי פרמטרים שהוזכרו בחז"ל, לפי המסורת שלפיה נהג עד עכשיו בציצית הלבן, ולפי מה שנאה בעיניו. 

כדי להצליח לבחון את הקשירות בחרתי להביא את הפרמטרים שהוזכרו בזמן שהתכלת נהגה – זמן התנאים והאמוראים.

הגמרא במנחות[4] אומרת:
1. ונויי תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף
2. וכמה שיעור חוליא תניא רבי אומר כדי שיכרוך וישנה וישלש
3. תאנא הפוחת לא יפחות משבע והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה[5]
4. הפוחת לא יפחות משבע כנגד שבעה רקיעים והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה כנגד שבעה רקיעין וששה אוירין שביניהם[6]
5. תנא כשהוא מתחיל מתחיל בלבן הכנף מין כנף וכשהוא מסיים מסיים בלבן - מעלין בקודש ולא מורידין

ובזוהר הקדוש[7] נוספו שני תנאים –
6. חמשה קשרים כנגד חמשה חומשי תורה
7. יג חוליות כנגד יג מידות של רחמים

8. לט כריכות. רש"י ותוס' כתבו[8] שהאידנא שאין תכלת נוהגים לעשות חמשה קשרים כדי להגיע למניין תרי"ג כמניין ציצי''ת יחד עם ח' חוטין וה' קשרים. בראשונים מצאנו גם סמך למספר הכריכות. המהרש"ל בשם הראב"ן כתב להסמיך זאת לפסוק 'כי ט''ל אורו''ת טלך' כאשר המילה אורות גימ' תרי"ג כנ"ל. ואילו המילה ט"ל רומזת למספר הכריכות שבכל כנף.  מניין זה הוא גם גימ' הוי"ה אח"ד. והוא לכאורה קשור לנאמר בגמ', שכן אם כל חוליה צריכה להיות של ג' כריכות ומקסימום החוליות הוא יג, אזי י''ג כפול ג' שווה ט''ל כריכות סך הכל.

נשאלת השאלה באילו אופני קשירה אנו יוצאים יד"ח כל האמור בגמרא?

לגבי הקריטריון של מתחיל בלבן ומסיים בלבן – בכל הקשירות עושים כן, אלא שיש שעושים כן בכריכה אחת ויש שעושים כן בג' כריכות.

ע"פ הרמב"ם בקשירה של שבע חוליות יש שבעה רקיעים וששה אוירין באופן מוחשי, אך אין חמשה קשרים ואין יג חוליות.
ניתן לקשור  בקשירת יג חוליות, אך לא יהיו בהן חמשה קשרים, וגם לא יהיה זכר מוחשי לשבעה רקיעין ואוירין שביניהם אלא רק ערך מספרי.

ע"פ הראב"ד כל חוליה היא בין שבע לשלוש עשרה כריכות של חוט לבן וחוט תכלת אחריו שמחולקים לחמשה קשרים. בקשירה זו אין הלימה לדברי הגמרא בדבר חוליות שעומדות בפני עצמן, יג חוליות,  

בקשירת הבן איש חי ישנם חמישה קשרים, לט כריכות, יג חוליות. אלא שבגלל שרוצים להגיע לל"ט בהפרשים של שבע שמונה אחת עשרה ושלוש עשרה נעשות חלק מהחוליות ע"י כריכה או שתיים. וזה פחות מתאים לפשט הגמ' עד שיכרוך וישנה וישלש.

ע"פ הראב"ד בקשירת הגר"א או בקשירת החינוך החוליות נעשות שש תכלת ושבע לבן (כדי שיתחיל ויסיים בלבן). ישנן י"ג חוליות, כל חוליה של שלוש, חמשה קשרים, ולט כריכות. ישנן גם שבעה רקיעים וששה אוירין אלא שיוצא שהאוירין מיוצגים בחוליות התכלת (שכן הם ששה כאמור) ודווקא הרקיעין בלבן (שהם שבעה כאמור), ובדבר זה יש מעט דוחק. אף על פי כן, נראה שקשירה זו עונה על מירב התנאים.  

וכאן המקום להעלות הצעה נוספת (שמעתיה ר' אלידע כוכב הי"ו) – קשירה כדעת החינוך – שלוש חוליות בין קשר לקשר אך להתחיל בחוליה שכריכתה הראשונה לבן ושתי כריכותיה הנוספות תכלת וכן בסיום הגדיל חוליית תכלת שתי כריכות תכלת והאחרונה לבן. כך תתקבל קשירה שעונה על כל התנאים כולם והתכלת שבה רומזה לשבעת הרקיעים.

נציין קריטריון חשוב נוסף. עד עתה עסקנו בנוי מבחינת התזכורת של כל המצוות ושאר הרמזים הכלולים באופן הקשירה. אך יש להוסיף שמה שנראה לאדם כנוי דהיינו יפה ואסתטי – גם הוא נקרא נוי מצוה.

וכך יש להסביר לענ"ד את הרוצה לפחות והרוצה להוסיף במניין הכריכות או החוליות – שמכיוון שיש השלכה של יחס בין אורך הענף לאורך הגדיל היו שרצו להאריך ולקצר את הגדיל על מנת שהפתילות יהלמו אותם (כנראה לפי גובה הלובש).



[1] או"ח סי' יא סקס"ד.

[2] השו"ע (שם סע' יד) למשל כתב סדר קשירה של 7,9,11,13 והזכיר בב"י את הרמז שבו, וכיום אין מי שקושר באופן זה.

[3] בנושא זה, נסתפק באמירות הקצרות הבאות. לרוב העוסקים בסוגיה נראה כדעת הראב"ד שפתיל תכלת האמור תורה מתייחס לפתיל שלם מתוך הארבע, דהיינו שני פתילי תכלת מתוך השמונה. וכן הביא גם החיד"א בספר חומת אנך פרשת שלח לך.
אמנם בעלמא המחלוקות הרמב"ם והראב"ד בד"כ הלכה כרמב"ם גדול הפוסקים. ובפרט בהלכות כלליות ששייכות לארץ ישראל. ולכך יש להוסיף שהאריז"ל כתב כדבר פשוט שפתיל תכלת הוא רק אחד משמונה. וכן מטילים בציציותיהם הגר"מ מאזוז, הג"ר יעקב יוסף (ז"ל), והג"ר דב ליאור שליט"א.
אמנם יש לומר שאם צבע יותר מפתילה אחת אין בדבר בעיה כמו שמותר לצבוע על פי מין הכנף ואין דין בלבן דווקא, ולכן גם לדעת הרמב"ם העושה כדעת הראב"ד או התוס' יוצא ידי חובה. וכן מורה ובא הגאון הרב דוד חי הכהן שליט"א ע"פ דיוק בסמ"ג.

[4] מנחות לט.

[5] נעיר שע"פ הטעם המובא בגמ' מדובר על שבע או שלוש עשרה ולא על כל המספרים שבאמצע (7,8,11,13).

[6] יש להעיר שניתן ללמוד בגמרא שזהו רק טעם למספר החוליות שבע או שלוש עשרה ולא שבפועל יראו רקיעים ואוירין בצורת הקשירה. אמנם מרש"י ובבירור יותר מהרא"ש סי' טו נראה שהבין שבתכלת הוא כפשוטו והתכלת רקיע והלבן הוא אויר.

[7] רע"מ פנחס.

[8] מנחות לט ע"א ד"ה מין כנף ובתוס' שם, וכן מג ע"ב.