בטעמי בריאת העולם - דף מקורות לשיעור

עץ חיים שער א ענף ב מהדורא תניינא
וכשעלה ברצונו להאציל הנאצלים ולברוא הנבראים לסיבה נודעת והוא ליקרא רחום וחנון וכיוצא ואם אין בעולם מי שיקבל רחמיו ממנו איך יקרא רחום וכן עד"ז שאר הכנויים.

עץ חיים תחילת שער הכללים
כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו ויכירו גדולתו ויזכו להיות מרכבה למעלה להדבק בו ית'...

חינוך צה
דַּע בְּנִי, כִּי כָּל אֲשֶׁר יַגִּיעַ אֵצֶל הַשֵּׁם בַּעֲשׂוֹת בְּנֵי אָדָם כָּל מִצְוֹתָיו אֵינֶנּוּ רַק שֶׁחָפֵץ הַשֵּׁם לְהֵיטִיב לָנוּ, וּבִהְיוֹת הָאָדָם מֻכְשָׁר וּמוּכָן בַּעֲשִׂיַּת אוֹתָן מִצְוֹת לְקַבֵּל הַטּוֹבָה אָז יֵיטִיב אֵלָיו הַשֵּׁם, וְעַל כֵּן הוֹדִיעָם דֶּרֶךְ טוֹב לִהְיוֹתָם טוֹבִים, וְהִיא דֶּרֶךְ הַתּוֹרָה, כִּי בָּהּ יִהְיֶה הָאָדָם טוֹב. נִמְצָא שֶׁכָּל הַמְּקַיֵּם מִצְוֹתָיו הִשְׁלִים חֶפְצוֹ בַּאֲשֶׁר הוּא רָאוּי אָז לְקַבֵּל טוֹבָתוֹ, וְכָל שֶׁאֵינוֹ מֵכִין עַצְמוֹ לְכָךְ, רָעָתוֹ רַבָּה, שֶׁיּוֹדֵעַ חֵפֶץ הַשֵּׁם בָּזֶה, וְהוּא יַעֲשֶׂה מַעֲשָׂיו כְּנֶגֶד חֶפְצוֹ. וּפָרָשָׁה אַחַת נִכְתְּבָה בַּתּוֹרָה לְהוֹדִיעֵנוּ עִקַּר זֶה לְבַד, וְהוּא מָה שֶׁכָּתוּב בְּסֵדֶר וְהָיָה עֵקֶב (דברים י יב יג) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְיָ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ וְגוֹ' עַד לְטוֹב לָךְ. כְּלוֹמַר אֵינֶנּוּ שׁוֹאֵל מֵעִמְּךָ דָּבָר בַּעֲשׂוֹתְךָ מִצְוֹתָיו רַק שֶׁרָצָה בְּטוּבוֹ הַגָּדוֹל לְהֵטִיב לְךָ. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו הֵן לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ. כְּלוֹמַר וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְמִצְוֹתֶיךָ רַק מֵאַהֲבָתוֹ אוֹתְךָ לְזַכּוֹתְךָ.
וְיֵשׁ בְּעוֹשֵׂי הַמִּצְוֹת יָשִׂימוּ מְגַמַּת פְּנֵיהֶם אֶל הַטּוֹבָה הַמְּעֻתֶּדֶת אֲלֵיהֶם בַּעֲשִׂיָּתָן לְבַד, כִּי יֵדְעוּ שֶׁבְּסִבָּתָן תָּנוּחַ עֲלֵיהֶם הַבְּרָכָה וְהַטּוֹב, וְאֶל הַכַּוָּנָה הַהִיא יִתְעַסְּקוּ בָּהֶן לְעוֹלָם, וְאֵלֶּה חֶלְקָם בַּחַיִּים וְזוֹכִים לְעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים, וְאוּלָם לֹא הִגִּיעוּ אֶל תַּכְלִית הַכַּוָּנָה הַטּוֹבָה. אֲבָל יֵשׁ אֲשֶׁר זָכוּ וְנָתַן לָהֶם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לֵב לָדַעַת וּלְהַכִּיר בְּמִדּוֹתָיו הַמְּעֻלּוֹת, וּמִתּוֹךְ הַכָּרָתָם יִתְקַשְּׁרוּ מוֹרָשֵׁי לְבָבָם בְּאַהֲבָתוֹ קֶשֶׁר חָזָק וְאַמִּיץ עַד שֶׁיָּשִׂימוּ כָּל כַּוָּנַת הֲכָנַת גּוּפָם כְּדֵי לְהַשְׁלִים חֵפֶץ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְרֹב חִשְׁקָם אוֹתוֹ, וְאֶל הַתּוֹעֶלֶת הַמְּעֻתֶּדֶת לָהֶם בָּעֵסֶק הַהוּא לֹא יָשִׁיתוּ לֵב, וְהִיא הַמַּעֲלָה הַגְּדוֹלָה שֶׁעָלוּ אֵלֶיהָ הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים הַשְּׁלֹשָׁה וְהַרְבֵּה מִבְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם, זֵכֶר כֻּלָּם לִבְרָכָה, וְזֹאת הִיא הַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁאֶפְשָׁר לְבֶן אָדָם לַעֲלוֹת.

דעת תבונות טו – יח, כד
אמר השכל – הטעם פשוט, והוא תלוי בתשובת שאלה אחרת, שהיא, למה רצה הבורא ב"ה לברוא נבראים?  ...מה שנוכל להשיג בענין זה הוא, כי האל ית"ש הוא תכלית הטוב ודאי. ואמנם, מחק הטוב הוא להטיב, וזה הוא מה שרצה הוא ית"ש - לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה.

ואמנם, כדי שתהיה ההטבה הטבה שלמה, ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא, ולא ישאר להם בושת פנים בקבלם הטוב, כמי שמקבל צדקה מאחר. ועל זה אמרו (ירושלמי ערלה פרק א, הלכה ג), "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה":

...אמר השכל – השלמות הזה פשוט הוא מן המקרא ומן הסברא; והוא, שיהיה האדם מתדבק בקדושתו ית', ונהנה מהשגת כבודו בלי שום מונע מפריד ומעכב.

איבעית אימא קרא (ישעיה נח, יד), "אז תתענג על ה'"; (תהלים קמ, יד), "ישבו ישרים את פניך"; (שם טז, יא), "שובע שמחות את פניך" וכו', ואחרים כאלה רבים עד מאד, הלא המה בכל פינות דברי הנביאים והכתובים, גלויים לכל העמים, דרשו מעל ספר ה' וקראו. ובדברי רז"ל (ברכות יז ע"א), "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה וכו', אלא הצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".

איבעית אימא סברא, הנשמה אינה אלא חלק אלוה ממעל, הנה אין תשוקתה ודאי אלא לשוב ולדבק במקורה ולהשיגו, כטבע כל עלול החושק לעילתו, ואין מנוחתה אלא כשתשיג את זה.

 

גנזי רמח"ל עמ' רצז
'לסיבה נודעת והיא להקרא רחום וחנון' – זאת אינה הסיבה הראשונה אלא השניה והראשונה התכליתית היא עניין ההטבה.

 

מסילת ישרים פרק א בְּבֵאוּר כְּלַל חוֹבַת הָאָדָם בְּעוֹלָמוֹ

יְסוֹד הַחֲסִידוּת וְשֹׁרֶשׁ הָעֲבוֹדָה הַתְּמִימָה הוּא שֶׁיִּתְבָּרֵר וְיִתְאַמֵּת אֵצֶל הָאָדָם מָה חוֹבָתוֹ בְּעוֹלָמוֹ וּלְמָה צָרִיךְ שֶׁיָּשִׂים מַבָּטוֹ וּמְגַמָּתוֹ בְּכָל אֲשֶׁר הוּא עָמֵל כָּל יְמֵי חַיָּיו.

וְהִנֵּה מָה שֶׁהוֹרוּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוּא, שֶׁהָאָדָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא לְהִתְעַנֵּג עַל ה' וְלֵהָנוֹת מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ שֶׁזֶּהוּ הַתַּעֲנוּג הָאֲמִתִּי וְהָעִדּוּן הַגָּדוֹל מִכָּל הָעִדּוּנִים שֶׁיְּכוֹלִים לְהִמָּצֵא. וּמְקוֹם הָעִדּוּן הַזֶּה בֶּאֱמֶת הוּא הָעוֹלָם הַבָּא, כִּי הוּא הַנִּבְרָא בַּהֲכָנָה הַמִּצְטָרֶכֶת לַדָּבָר הַזֶּה... וּכְשֶׁתִּסְתַּכֵּל בַּדָּבָר תִּרְאֶה כִּי הַשְּׁלֵמוּת הָאֲמִתִּי הוּא רַק הַדְּבֵקוּת בּוֹ יִתְבָּרַךְ.... וְאִם תַּעֲמִיק עוֹד בָּעִנְיָן תִּרְאֶה כִּי הָעוֹלָם נִבְרָא לְשִׁמּוּשׁ הָאָדָם. אָמְנָם הִנֵּה הוּא עוֹמֵד בְּשִׁקּוּל גָּדוֹל. כִּי אִם הָאָדָם נִמְשָׁךְ אַחַר הָעוֹלָם וּמִתְרַחֵק מִבּוֹרְאוֹ, הִנֵּה הוּא מִתְקַלְקֵל, וּמְקַלְקֵל הָעוֹלָם עִמּוֹ. וְאִם הוּא שׁוֹלֵט בְּעַצְמוֹ וְנִדְבָּק בְּבוֹרְאוֹ וּמִשְׁתַּמֵּשׁ מִן הָעוֹלָם רַק לִהְיוֹת לוֹ לְסִיּוּעַ לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ, הוּא מִתְעַלֶּה וְהָעוֹלָם עַצְמוֹ מִתְעַלֶּה עִמּוֹ... וְהוּא כְּעִנְיַן מָה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּעִנְיַן הָאוֹר שֶׁגְּנָזוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַצַּדִּיקִים וְזֶה לְשׁוֹנָם (חגיגה יב): כֵּוָן שֶׁרָאָה אוֹר שֶׁגְּנָזוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַצַּדִּיקִים, שָׂמַח, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יג): אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח.

 

פרקי אבות ו ,יב
כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, לֹא בְרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג), כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וְאוֹמֵר (שמות טו), יְהֹוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד.

 

במדבר רבה יג
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא, מַהוּ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם נִתְאַוָּה לָדוּר עִם בְּרִיּוֹתָיו בַּתַּחְתּוֹנִים, רְאֵה הֵיאַךְ כְּתִיב בִּבְרִיַּת יוֹם רִאשׁוֹן (בראשית א, ה): וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד, יוֹם רִאשׁוֹן אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא יוֹם אֶחָד, וּכְשֵׁם שֶׁאָמַר יוֹם אֶחָד יֹאמַר יוֹם שְׁנָיִם יוֹם שְׁלשָׁה, אֶלָּא לָמָּה אָמַר יוֹם אֶחָד, שֶׁעַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה יְחִידִי בְּעוֹלָמוֹ נִתְאַוָּה לָדוּר עִם בְּרִיּוֹתָיו בַּתַּחְתּוֹנִים, לֹא עָשָׂה כֵן אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְהִשְּׁרָה בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ וּבָאוּ הַנְּשִׂיאִים לְהַקְרִיב, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִכָּתֵב שֶׁבְּיוֹם זֶה נִבְרָא הָעוֹלָם.

 

בראשית רבה ג, ט

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי, מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם נִתְאַוֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת שֻׁתָּפוּת בַּתַּחְתּוֹנִים, מַה נַּפְשָׁךְ, אִם לְעִנְיַן הַחֶשְׁבּוֹן, לֹא הָיָה צָרִיךְ לְמֵימַר אֶלָּא אֶחָד, שְׁנַיִם, שְׁלֹשָׁה, אוֹ רִאשׁוֹן, שֵׁנִי, וּשְׁלִישִׁי. שֶׁמָּא אֶחָד, שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי, אֶתְמְהָא. אֵימָתַי פָּרַע לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְהַלָּן בַּהֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז, יב): וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ, רִאשׁוֹן לִבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאִלּוּ בְּאוֹתוֹ יוֹם בָּרָאתִי אֶת עוֹלָמִי.

 

המשך תער"ב חלק א, ד

דתאוה הוא מה שמתאוה לאיזה דבר בלי טעם כלל... וכן הוא בענין נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, שהיא תאוה שלמעלה מהטעם והשכל.

 

תניא פרק לו
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְהִנֵּה, לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה.
אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳.
וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״.
וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.

 

של"ה תולדות אדם בית ה' יב בהגהה
מה ששאלת מאחר שהש"י אינו משתנה דכתיב אני ה' לא שניתי, א"כ איך היה שינוי ברצונו לברוא העולם בזמן שבראו, ולא קודם לכן. כי לפיכך אמרו מאמיני הקדמות שיותר טוב להאמין שהעולם קדמון, משתאמר שהוא יתברך משתנה ואומר. שאם נאמר שלא היה שינוי ברצונו להמציא זה המציאות באותו זמן, א"כ גרענו כחו. אחר שאלה זו אי אפשר לעמוד עליה, וגם שאינה נכנסת בגדר שאלה. כי מאחר שהוא יתברך פעל ועשה הנבראים ברצון ולא בחיוב, א"כ אין לתת טעם למה, כי אין טעם ברצון. כי אם אתה נותן סבה וטעם למה רצה האדם בזה הדבר יותר מבזה, א"כ סבה הניעה לרצונו שיבחר בזה יותר מבזה. ואם תשאל טעם לרצונו של מקום, אתה שואל אם יש סבה למעלה ממנו שתעורר אותו לעשות זה. וא"ת הרי כל הנמצאות נתהוו בשמו, והוא עילה לשמו. כבר אמר לך ר"א הגדול ששמו קדום בקדמותו, והוא אמרו קודם שנברא העולם היה הוא ושמו, והוא ושמו אחד. ועם היות שנאמר שיש טעם למה עלה אז במחשבתו, הרי הטעם ההוא אינו נישג לזולתו, כי הוא לבדו ידעו ואמתתו וידיעתו הוא מהותו, כך אי אפשר להשיג ידיעתו, כי הוא רצון באין גבול, והטעם ההוא אין לו גבול והתפשה לשום נברא אפי' למשה רבינו ע"ה, כי לא השיג השער של חמשים שערי בינה שהוא ידיעת מהותו יתברך. ואם יש שינוי הוא בנבראים, ולא בבורא יתברך, כי בהם יש שינוי שקודם הבראם היו באפיסה מוחלטת, ורצונו לא ישתנה לעולם, והוא ידע למה אז ולא קודם מעתה, וידיעתו הוא מהותו עד כאן לשונו:

 

זוהר רע"מ בא חלק ב מב ע"ב

וּבְגִין דָּא אָמַר, (ישעיהו מ׳:כ״ה) וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ. לֵית בְּכָל בְּרִיָּה דְּאֶשְׁוֶה כְּוָותִי, וְאַף עַל גַּב דְּבָרָאתִי לָהּ כִּדְמוּת אַתְוָון דִּילִי, דַּאֲנָא יָכִיל לְמַחֲאָה הַהִיא צוּרָה, וּלְמֶעְבַּד לָהּ כַּמָּה זִמְנִין, וְלֵית אֱלוֹהַּ אַחֲרָא עָלַי דְּיָכִיל לְמִמְחֵי דִּיּוּקְנִי וּבְגִין דָּא (דברים ל״ב:ל״א) כִּי לא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאוֹיְבֵינוּ פְּלִילִים.

וְאִי יִקְשֶׁה בַּר נָשׁ, דְּהָא כְּתִיב (דברים ד׳:ט״ו) כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה. אִיהוּ יְתָרֵץ לֵיהּ, הַאי תְּמוּנָה חָזֵינָא, דְּהָא כְּתִיב (במדבר י״ב:ח׳) וּתְמוּנַת ה' יַבִּיט. וְלא בְכָל תְּמוּנָה אַחֲרָא (ס"א דברא ויצר באתווי), דְבָּר נַשׁ דְיָצַר בְּאַתְווֹי וּבְגִין דָּא אָמַר, (ישעיהו מ׳:י״ח) וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ.

וַאֲפִילּוּ הַאי תְּמוּנָה, לֵית לֵיהּ בְּאַתְרֵיהּ, אֶלָּא כַּד נָחִית לְאַמְלְכָא עַל בִּרְיָין, וְיִתְפָּשַּׁט עָלַיְיהוּ, יִתְחָזֵי לוֹן לְכָל חַד, כְּפוּם מַרְאֶה וְחֶזְיוֹן וְדִמְיוֹן דִּלְהוֹן, וְהַאי אִיהוּ (הושע י״ב:י״א) וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה.

וּבְגִין דָּא יֵימָא אִיהוּ, אַף עַל גַּב דַּאֲנָא אֲדַמֶּה לְכוּ בְּדִיּוּקְנַיְיכוּ, אֶל מִי תְּדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה, דְּהָא קֹדֶם דְּבָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיּוּקְנָא בְּעָלְמָא, וְצִיֵּיר צוּרָה, הֲוָה הוּא יְחִידָאי בְּלא צוּרָה וְדִמְיוֹן, וּמַאן (נ"א ואית) דְּאִשְׁתְּמוֹדָע לֵיהּ, קֹדֶם בְּרִיאָה, דְּאִיהוּ לְבַר מִדִּיוּקְנָא, אָסוּר לְמֶעְבַּד לֵיהּ צוּרָה וּדְיוּקְנָא בְּעָלְמָא, לא בְּאוֹת ה', וְלֹא בְּאוֹת י' וַאֲפִילּוּ בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְלא בְּשׁוּם אוֹת וּנְקוּדָה בְּעָלְמָא, וְהַאי אִיהוּ כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה, מִכָּל דָּבָר דְּאִית בֵּיהּ תְּמוּנָה וְדִמְיוֹן לא רְאִיתֶם.
אֲבָל בָּתַר דְּעָבַד הַאי דִּיּוּקְנָא דְּמֶרְכָּבָה דְּאָדָם עִלָּאָה, נָחִית תַּמָן, וְאִתְקְרֵי בְּהַהוּא דִּיּוּקְנָא יְדוָ"ד, בְּגִין דְּיִשְׁתְּמוּדְעוּן לֵיהּ בְּמִדּוֹת דִּילֵיהּ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה, וְקָרָא: אֵל, אֱלֹהִים, שַׁדַּי, צְבָאוֹת, אדי"ד. בְּגִין דְּיִשְׁתְּמוּדְעוּן לֵיהּ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה, אֵיךְ יִתְנַהֵג עָלְמָא, בְּחֶסֶ"ד וּבְדִינָא, כְּפוּם עוֹבָדֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא, דְּאִי לָא יִתְפָּשַּׁט נְהוֹרֵיהּ עַל כָּל בִּרְיָין, אֵיךְ יִשְׁתְּמוֹדְעוּן לֵיהּ, וְאֵיךְ יִתְקָיֵּים, (ישעיהו ו׳:ג׳) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.

וַוי לֵיהּ, מַאן דְּיַשְׁוֶה לֵיהּ, לְשׁוּם מִדָּה, וַאֲפִילּוּ מֵאִלֵּין מִדּוֹת דִּילֵיהּ, כָּל שֶׁכֵּן לִבְנֵי הָאָדָם, (איוב ד׳:י״ט) אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם, דְּכָלִים וְנִפְסָדִים. אֶלָּא דִּמְיוֹנָא דִּילֵיהּ, כְּפוּם שָׁלְטָנוּתֵיהּ עַל הַהִיא מִדָּה, וַאֲפִילּוּ עַל כָּל בִּרְיָין. וּלְעֵילָּא מֵהַהִיא מִדָּה. וְכַד אִסְתְּלִיק מִינָהּ, לֵית לֵיהּ מִדָּה, וְלֹא דִּמְיוֹן, וְלֹא צוּרָה.

כְּגַוְונָא דְּיַמָּא, דְּלֵית בְּמַיָּא דְּיַמָּא דְּנַפְקֵי מִינֵּיהּ, תְּפִיסוּ כְּלָל וְלֹא צוּרָה, אֶלָּא דְּאִתְפַּשָּׁטוּתָא דְּמַיָּא דְּיַמָּא עַל מָאנָא...

 

דברים ו, כד - כה
וַיְצַוֵּ֣נוּ יְהוָ֗ה לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְיִרְאָ֖ה אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ לְט֥וֹב לָ֙נוּ֙ כָּל־הַיָּמִ֔ים לְחַיֹּתֵ֖נוּ כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וּצְדָקָ֖ה תִּֽהְיֶה־לָּ֑נוּ כִּֽי־נִשְׁמֹ֨ר לַעֲשׂ֜וֹת אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את לִפְנֵ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽנוּ:

 

בראשית א
בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃

וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃

וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר׃

 

משלי ח
הֲלֹֽא־חׇכְמָ֥ה תִקְרָ֑א וּ֝תְבוּנָ֗ה תִּתֵּ֥ן קוֹלָֽהּ׃...
יְֽהֹוָ֗ה קָ֭נָנִי רֵאשִׁ֣ית דַּרְכּ֑וֹ קֶ֖דֶם מִפְעָלָ֣יו מֵאָֽז׃

מֵ֭עוֹלָם נִסַּ֥כְתִּי מֵרֹ֗אשׁ מִקַּדְמֵי־אָֽרֶץ׃

בְּאֵין־תְּהֹמ֥וֹת חוֹלָ֑לְתִּי בְּאֵ֥ין מַ֝עְיָנ֗וֹת נִכְבַּדֵּי־מָֽיִם׃

בְּטֶ֣רֶם הָרִ֣ים הׇטְבָּ֑עוּ לִפְנֵ֖י גְבָע֣וֹת חוֹלָֽלְתִּי׃

עַד־לֹ֣א עָ֭שָׂה אֶ֣רֶץ וְחוּצ֑וֹת וְ֝רֹ֗אשׁ עַפְר֥וֹת תֵּבֵֽל׃

בַּהֲכִינ֣וֹ שָׁ֭מַיִם שָׁ֣ם אָ֑נִי בְּחֻ֥קוֹ ח֝֗וּג עַל־פְּנֵ֥י תְהֽוֹם׃

בְּאַמְּצ֣וֹ שְׁחָקִ֣ים מִמָּ֑עַל בַּ֝עֲז֗וֹז עִינ֥וֹת תְּהֽוֹם׃

בְּשׂ֘וּמ֤וֹ לַיָּ֨ם ׀ חֻקּ֗וֹ וּ֭מַיִם לֹ֣א יַֽעַבְרוּ־פִ֑יו בְּ֝חוּק֗וֹ מ֣וֹסְדֵי אָֽרֶץ׃

וָאֶהְיֶ֥ה אֶצְל֗וֹ אָ֫מ֥וֹן וָאֶהְיֶ֣ה שַׁ֭עֲשׁוּעִים י֤וֹם ׀ י֑וֹם מְשַׂחֶ֖קֶת לְפָנָ֣יו בְּכׇל־עֵֽת׃

מְ֭שַׂחֶקֶת בְּתֵבֵ֣ל אַרְצ֑וֹ וְ֝שַׁעֲשֻׁעַ֗י אֶת־בְּנֵ֥י אָדָֽם׃ 

 

החידוש המהפכני של ראש השנה: מעבר ממעמד של נידונים למעמד של דיינים

 

השיעור מציג תפיסה עמוקה ומהפכנית לגבי מהותו של ראש השנה, המבוססת על מקורות בתלמוד, במדרש ובתורתו של רבי נחמן מברסלב [1]. החידוש המרכזי אינו מבטל את ההבנה הפשוטה של היום, אלא חושף רובד עמוק יותר שמשנה לחלוטין את הגישה הנפשית שאיתה יהודי אמור לגשת ליום הדין [1, 2].

 

 

 

כדי להבין את החידוש, יש לבחון שלוש שאלות יסוד פשוטות אך נוקבות לגבי מהותו של החג:

ראשית, **כיצד ייתכן שבראש השנה לא אומרים וידוי?** ראש השנה הוא תחילתם של עשרת ימי תשובה, אך מבחינה הלכתית אסור להתוודות בו, אף על פי שווידוי הוא מצוות עשה מהותית של תהליך התשובה והוא מהפך את הדין [3, 4]. 

שנית, **מדוע ראש השנה הוא "חג מכוסה"?** בניגוד לחגים אחרים כמו פסח, סוכות ויום הכיפורים, שמהותם מפורשת בתורה, על ראש השנה נאמר רק "יום תרועה יהיה לכם", מבלי להסביר מה משמעות התרועה [3, 5]. בנוסף, זהו החג היחיד שחל בראש חודש ("בכסה ליום חגנו"), זמן שבו הלבנה מכוסה ואינה מאירה, בניגוד לרוב החגים שחלים באמצע החודש כשהלבנה במילואה [6].

שלישית, **הסתירה שבין דין להמלכה:** אנו מתייחסים לראש השנה גם כיום הדין וגם כיום שבו אנו ממליכים את הקב"ה. אלו שתי תנועות נפשיות הפוכות לחלוטין: המלכה נעשית מתוך רצון חופשי, שמחה והסכמה, ואילו דין הוא כפוי, נובע ממשל וסמכות, ומעורר פחד [4, 7, 8].

**סוד קביעות הזמנים וכוחו של השופר** 

כדי לענות על שאלות אלו, יש להבין את העוצמה שניתנה לעם ישראל לקבוע את המציאות. למושג "שופר" יש משמעויות רבות בתנ"ך, כמו יציאה למלחמה או המלכת מלך, אך ההקשר העמוק שלו בראש השנה קשור ל**שופר של בית הדין** [9-11].

 

בעבר, קידוש החודש היה נעשה על ידי בית דין שהיה שומע עדים ומכריז "מקודש מקודש" באמצעות תקיעת שופר [10, 12]. ראש השנה הוא ה"ראש" של כל ראשי החודשים, החג של ה"פקידות", שבו עם ישראל שולט על הזמן [12, 13]. כוח זה אינו רק סמלי או הלכתי; הרשב"א פוסק כי "שיפורא קגרים" (השופר גורם) – כלומר, תקיעת השופר של בית הדין משפיעה פיזית על הטבע והמציאות [10, 14]. לדוגמה, החלטת בית דין לעבר את השנה יכולה לשנות מציאות ביולוגית בגופה של נערה קטנה (החזרת בתוליה), משום שפסיקת בית הדין למטה מכריחה את המציאות ואת בית דין של מעלה להתיישר לפיה [10, 14, 15].

**מממלכת החיות לשגרירי המלך**

ההבנה שעם ישראל קובע את המציאות מובילה לשינוי תודעתי דרמטי. החטא הגדול ביותר של יהודי הוא לשכוח שהוא בן של מלך ולהזדהות כחלק מ"ממלכת החיות" של העולם הזה, עולם שמתנהג כמו ג'ונגל של הישרדות [16, 17].

יהודי אינו רק יצור אנושי משוכלל או מוצלח טכנולוגית, אלא **נשמה שלבושה בגוף, המשמשת כשגרירות של הקב"ה בעולם** [16, 17]. מי שרוצה לראות נוכחות אלוקית בעולם, צריך להסתכל על ההיסטוריה של עם ישראל [18]. נשמתו של יהודי קדמה לעולם, והיא שורש המציאות כולה, ולכן בראש השנה עלינו להיזכר מאין באנו ומהו תפקידנו האמיתי [19, 20].

**מיקום היהודי ביום הדין: לא נידון, אלא דיין** 

מכאן נובעת התשובה המהפכנית לסתירה שבין דין להמלכה. ברוב עמות העולם, אדם שנידון בבית משפט לובש שחורים, מגדל זקנו וחי בחרדה כי אינו יודע כיצד יצא דינו [21]. לעומת זאת, עם ישראל בראש השנה לובשים לבנים, אוכלים, שותים ושמחים, משום שהם יודעים שהקב"ה יעשה להם ניסים [21, 22].

 

הסיבה לשמחה ולביטחון היא ש**אנחנו לא עומדים למשפט כנידונים רגילים, אלא אנו יושבים יחד עם הקב"ה בצד של הדיינים** [23, 24]. המדרש מתאר כיצד הקב"ה אומר למלאכי השרת: "אני ואתם נלך אצל בית דין של מטה", ומסכים מראש לכל החלטה של עם ישראל [25]. מדרש נוסף ואף נועז יותר, מתאר את עם ישראל כ"אומה שגידלה אלוהיה" – כביכול הקב"ה העניק לנו את היכולת לגדל ולנהל את הדין כפי רצוננו, ממש כפי שמלך מוסר לבנו את חותם המלכות, את כלי הרופא או את כלי הנגר כדי שיתקן וינהיג את העולם [26, 27].

**מדוע אין בוכים ואין מתוודים בראש השנה?** 

לאור תפיסה זו, בכייה בראש השנה אינה מומלצת (אלא אם כן היא באה באופן ספונטני ובלתי נשלט), משום שמי שבוכה מראה שהוא תופס את עצמו כנידון מפוחד הנמצא מחוץ למועצת הדין [22, 28, 29]. בראש השנה אנו נדרשים להיות בשמחה וב"חדוות השם", שהיא המעוז והכלי שלנו להפוך את הדין לטוב [22]. תפקידנו בראש השנה הוא לשדר חסד מוחלט, לא לכעוס אם נשפך יין או אם הילדים משתוללים, כי אנו קובעים באותם רגעים את התדר של החסד בעולם [30, 31].

מסיבה זו בדיוק לא אומרים וידוי בראש השנה. הווידוי נועד לטפל בחטאים פרטיים ובפגמים נקודתיים של האדם מול השולחן ערוך [20, 32]. אך אם יהודי ניגש לווידוי מתוך תודעה שהוא רק "בן אדם" ששייך לעולם הזה, התשובה שלו תהיה חלשה [20, 32]. **בראש השנה אנו בונים קודם כל את הזהות שלנו.** משמעות המילה "תשובה" היא "תשוב ה'" – להשיב את המלכות ואת כנסת ישראל למקומן הראוי ליד כיסא הכבוד, בבחינת "דמות כמראה אדם" מחזונו של יחזקאל [20, 33-35]. רק לאחר שביססנו בראש השנה את מעמדנו כישויות אלוקיות המשמשות כנציגי המלך בעולם, נוכל לגשת בעשרת ימי תשובה לתקן את הפגמים הפרטיים דרך הווידוי, והפעם מתוך עמדה של גדלות [20, 32].

זמן תקיעת שופר הוא הרגע שבו אנו מתאיינים ושותקים ("דום לה'"), מתאחדים עם הקב"ה ברמה שאין בה שום רלוונטיות לדין פלילי כלפינו, ואז אנו מסוגלים לדון את כל העולם לכף זכות [30, 35]. מסיבה זו ראש השנה הוא חג שבו הלבנה "מכוסה" והדברים אינם גלויים, משום שאנו נמצאים במקום כל כך גבוה ופנימי, מאוחדים עם השם, במקום שבו האור של ישראל עדיין אינו יוצא החוצה כמו בשאר החגים, אלא נמצא בשורשו [2, 11, 13].

**כוחה של ברכת יהודי: הסיפור על החוזה מלובלין** 

כדי להמחיש עד כמה גדולה העוצמה של עם ישראל לקבוע את הדין לטובה, מובא הסיפור המופלא על מוישלה והחוזה מלובלין [36]. מוישלה היה יהודי פשוט שחי בדוחק, והיה נוהג לנסוע בכל שנה לחצר החוזה מלובלין לקראת ראש השנה [36, 37]. באחת השנים, כשהגיע לחוזה, הרבי סירב לקבלו, סילק אותו באדישות גמורה ואמר לו לחזור לביתו [37].

מוישלה השבור החל את דרכו חזרה, אך עצר בפונדק הראשון, שם פגש חבורת חסידים שחגגו ושתו בדרכם אל החוזה [38]. החסידים ראו את מוישלה העצוב עם כוס תה, סירבו לתת לו לשקוע בדיכאון, והכריחו אותו לעשות איתם "לחיים" ולשתות משקה חריף [38, 39]. למרות סירובו ההתחלתי, החסידים החלו לברך אותו בהתלהבות כבירה: הם בירכו אותו שעוד השנה יחתן את שתי בנותיו, שיזכה לפרנסה טובה, לבריאות ולאריכות ימים [39, 40]. כולם שתו לכבודו "לחיים מוישלה!" עד שמוישלה עצמו התמלא בשמחה ורקד איתם על השולחנות כל הלילה [40].

למחרת, החסידים שכנעו אותו לחזור איתם לחוזה מלובלין [40]. מוישלה התחבא בבושה מאחורי חסיד גדול ממדים, אך החוזה חיפש אותו מיד, קרא לו, חיבק ונישק אותו באהבה עצומה [41]. כשתמה מוישלה על השינוי הקיצוני, גילה לו החוזה את הסוד: ביום הקודם, מוישלה הגיע כשהוא מלווה במלאך המוות, ולא היה לו צל. החוזה הבין שנגזר עליו למות מיד, ולכן שלח אותו כדי שלפחות ימות בביתו ולא באמצע התפילה [41, 42]. אולם, כאשר חבריו של מוישלה בפונדק שמחו איתו ובירכו אותו מכל הלב, מלאך המוות נכנס להלם. עם כל כוסית של "לחיים" וברכה אמיתית מיהודי, מלאך המוות נהדף לאחור, עד שברח לחלוטין והגזירה התבטלה [42].

**סיכום**

מסר זה חורז את מהותו של ראש השנה: הברכה, הכתיבה והחתימה הטובה, והתפילה שלנו אינן רק בקשות של עניים בפתח, אלא קביעת מציאות על ידי מי שניתנו בידו מפתחות ההנהגה של העולם [42]. כאשר יהודי מברך את חברו מכל הלב, הוא אינו רק מאחל לו טוב, אלא פוסק את הדין לטובה [36, 42]. ההבנה הזו שאנו "דמות כמראה אדם" היושבת כביכול עם הקב"ה לדון את העולם, מחייבת אותנו לגשת לראש השנה בשמחה, בחסד, מתוך אהבת ישראל וראיית הטוב, ובכך להמליך את השם באמת ולהוריד שפע של חסדים ורחמים על כל העולם כולו [2, 28, 31, 42].

 

דף מקורות - אם כבנים אם כדיינים ראש השנה – בני אתה אני היום ילידתיך (תהלים ב) זוה"ק בשלח (מלכים ב ד׳:י׳-י״א) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבוֹא שָׁמָּה. וַיְהִי הַיּוֹם, מַאן הוּא יוֹמָא דָּא. אֶלָּא כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ. וְתָּא חֲזֵי. הַהוּא יוֹמָא, יוֹמָא טָבָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה, דְּאִתְפְּקָדוּ בֵּיהּ עֲקָרוֹת דְּעָלְמָא, וְאִתְפַּקְּדָן בֵּיהּ בְּנֵי עָלְמָא. דברים ד, ז – ח כִּ֚י מִי־ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כַּיהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּכָּל־קָרְאֵ֖נוּ אֵלָֽיו׃ וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֛וֹ חֻקִּ֥ים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם כְּכֹל֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃ ראש השנה י – יא תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּתִשְׁרִי נִבְרָא הָעוֹלָם, בְּתִשְׁרִי נוֹלְדוּ אָבוֹת, בְּתִשְׁרִי מֵתוּ אָבוֹת, בַּפֶּסַח נוֹלַד יִצְחָק, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדָה שָׂרָה רָחֵל וְחַנָּה, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יָצָא יוֹסֵף מִבֵּית הָאֲסוּרִין. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בָּטְלָה עֲבוֹדָה מֵאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ, בְּתִשְׁרִי עֲתִידִין לִיגָּאֵל. ירושלמי ראש השנה א,ג אָמַר רִבּי סִימוֹן. כְּתִיב כִּי מִי גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֛וֹ חוּקִּים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם וגו׳. רִבִּי חָמָא בֵּירִבִּי חֲנִינָה וְרִבִּי הוֹשַׁעְיָה. חַד אָמַר. אֵי זוֹ אוּמָּה כְאוּמָּה הַזָֹּאת. בְּנוֹהֵג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ דִין לוֹבֵשׁ שְׁחוֹרִים וּמִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים. וּמְגַדֵּל זְקָנוֹ. שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הֵיאַךְ דִּינוֹ יוֹצֵא. אֲבָל יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ כֵן. אֶלָּא לוֹבְשִׁים לְבָנִים וּמִתְעַטְּפִין לְבָנִים וּמְגַלְּחִין זְקָנָם וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִים. יוֹדְעִין שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוךְּ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶן נִיסִּים. וְחוֹרָנָה אָמַר. אֵי זוֹ אוּמָּה כְאוּמָּה הַזָֹּאת בְּנוֹהֵג שֶׁבָּעוֹלָם הַשִּׁלְטוֹן אוֹמֵר. הַדִּין הַיּוֹם. וְהַלֵּיסְטֵיס אוֹמֵר. לְמָחָר הַדִּין. לְמִי שׁוֹמְעִין. לֹא לַשִּׁלְטוֹן. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בְּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן. אָֽמְרוּ בֵית דִּין. הַיּוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמַלְאֲכֵי הַשָׁרֵת. הֶעֱמִידוּ בִימָה [יַעַמְדּוּ סֻנֵיגוֹרִין יַעַמְדּוּ קַטֵּיגוֹרִין. שֶׁאָֽמְרוּ בָנַי. הַיּוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה.] נִמְלְכוּ בֵית דִּין לְעָֽבְרָהּ לְמָחָר. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמַלְאֲכֵי הַשָׁרֵת. הֶעֱבִירוּ בִימָה לְמָחָר. יַעַבְרוּ סֻנֵיגוֹרִין יַעַַבְרוּ קַטֵּיגוֹרִין. שֶׁנִּמְלְכוּ בָנַיי לְעָֽבְרָהּ לְמָחָר. מַה טָעַם. כִּ֤י חוֹק לְיִשְׂרָאֵ֣ל ה֑וּא מִ֝שְׁפָּ֗ט לֵאלֹ֘הֵ֥י יַֽעֲקֹֽב. אִם אֵינוֹ חוֹק לִיִשְׂרָאֵל כִּבְיָכוֹל אֵינוֹ מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֽב. רִבִּי קְרִיסְפָּא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. לְשֶׁעָבַר אֶלֶּא מֽוֹעֲדֵ֣י יְי. מִיכָּן וָאֵילַךְ אֲשֶׁר־תִִּקְרְא֥וּ אוֹתָם. אָמַר רִבִּי אִילָא. אִם קְרִיתֶם אוֹתָם הֵם מוֹעֲדַיי. וְאִם לָאו אֵינָן מוֹעֲדַיי. אָמַר רִבִּי סִימוֹן. כָּתוּב רַבּ֤וֹת עָשִׂ֨יתָ ׀ אַתָּ֤ה יְי אֱלֹהַיי נִפְלְאוֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ אֵ֫לֵ֥ינוּ. לְשֶׁעָבַר רַבּ֤וֹת עָשִׂ֨יתָ. מִיּכָּן וְהֵילַךְ נִפְלְאוֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ אֵ֫לֵ֥ינוּ. אָמַר רִבִּי לֵוִי. לַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוּרְלוֹגִין. כֵּיוָן שֶׁעָמַד בְּנוֹ מְסָרָהּ לוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה בַּר חֲנִינָה. לַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ שׁוֹמֵרָה. כֵּיוָן שֶׁעָמַד בְּנוֹ מְסָרָהּ לוֹ. אָמַר רִבִּי אָחָא. לַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ טַבַּעַת. כֵּיוָן שֶׁעָמַד בְּנוֹ מְסָרָהּ לוֹ. אָמַר רִבִּי חִייָה בַּר בָּא. לְנַגָּר שֶׁהָיוּ לוֹ כְלֵי נַגָּרוּת. כֵּיוָן שֶׁעָמַד בְּנוֹ מְסָרָהּ לוֹ. אָמַר רִבִּי יִצְחָק. לַמֶּלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ אוֹצָרוֹת כֵּיוָן שֶׁעָמַד בְּנוֹ מְסָרָם לוֹ. וְרַבָּנִן אָֽמְרֵי. לְרוֹפֵא שֶׁהָיָה לוֹ נַרְתִּיק שֶׁלְרְפוּאוֹת. כֵּיוָן שֶׁעָמַד בְּנוֹ מְסָרָהּ לוֹ. דברים רבה ב, יד – טו דָּבָר אַחֵר, אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּשֶׁמִּתְכַּנְסִין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לוֹמַר אֵימָתַי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְאֵימָתַי יוֹם הַכִּפּוּרִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם, לִי מָה אַתֶּם שׁוֹאֲלִים, אֲנִי וְאַתֶּם נֵלֵךְ אֵצֶל בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה, מִנַּיִן דִּכְתִיב אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, אֲשֶׁר לוֹ אֻמָּה קְרוֹבָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, הוּא וְכָל פָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁלֹא נַעֲשֵׂית אֻמָּה שֶׁלִּי (ויקרא כג, ב): מוֹעֲדֵי ה', מִכָּאן וָאֵילָךְ (ויקרא כג, ב): אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם... דָּבָר אַחֵר, כִּי מִי גּוֹי גָּדוֹל, אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא, אֵיזֶה אֻמָּה שֶׁגִּדְּלָהּ אֱלֹהֶיהָ כְּאֻמָּה זוֹ, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אֻמָּה מְבַקֶּשֶׁת לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה וְאֵינָן יוֹדְעִין אִם נוֹצְחִין וְאִם אֵין נוֹצְחִין, וְיִשְׂרָאֵל וַדַּאי נוֹצְחִין, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי מִי גוֹי גָדוֹל וגו'. בטור (סו"ס תקפא) הביא את דרשת חז"ל כך: ורוחצין ומסתפרין ע"פ המדרש א"ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגומר ר' חנינא ור' יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה פי' מנהגיו ודיניו שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס. ואף הוסיף נפק"מ הלכתית: לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער"ה ולהרבות מנות בר"ה ומכאן תשובה למתענין בר"ה... ובב"י פירש: ומסתפרין על פי המדרש א"ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגו' שיודע אופיה של אלהיה פירוש שהם פירשו גדול מלשון גידול כלומר שנתגדלה עם אלהיה ויודעת מדותיו: במתנות כהונה פירש: כלו' כביכול גידלה אותו על פי דרכה וכפי רצונה כאב שגידל את בנו והגדילו כפי רצונו עכ"ל [ודלא כמו שציטט העץ יוסף]. ש"ך יו"ד קפט סקי"ג כך קובעת בימי החודש. כתב הרא"ה בספר ב"ה שם לא לקידוש החודש ולתקיעת שופר שלנו אלא למולד הלבנה לשעה שנראה שראוי לקבוע חודש על פי הראיה אבל הרשב"א במ"ה כתב דודאי שיפורא גרים והכל לימות החודש מלא וחסר לחדשים ולשנים מעוברות לפי תיקוני ב"ד שכל מה שב"ד שלמטה עושים ב"ד שלמעלה מסכימי' עמהם דכתיב אשר תקראו אותם אשר תקראו אתם במועדם ואף בחידושי הגוף כן וכמו שדרשו ז"ל בלאל גומר עלי קטנה בת ג' שנים ויום א' שנבעלה אין בתוליה חוזרים נמנו ב"ד ועברו השנה בתולי' חוזרים הוי לאל גומר עלי עכ"ל והוא בירושלמי פרק הנודר מן המבושל הלכה י"ג בשם ר' אבין וכ"כ הרא"ש פרק האשה דבשפורא תליא מילתא והכי אמרינן בס"פ בנות כותים (נדה דף ל"ח ע"א) דשיפורא גרים וכן הוא באגודה שם וכ"כ בתשובת ר"י מינץ סימן ט' ע"ש שהאריך וכן משמע פשט דברי הט"ו והפוסקים ועיין בספר עשרה מאמרות מאמר אם כל חי ח"ב סימן י"ז:

התכללות ופתיחה רוחנית (כולל נספח 'התשתית המדעית')

תנא דבי אליהו ד - כל חכם וחכם מישראל שיש בו דבר תורה לאמיתו, ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומחמד ומתאוה ומצפה על כבוד ירושלים, ועל בית המקדש, ועל הישועה שתצמיח בקרוב בימינו, ועל כינוס גליות – מיד שורה רוח הקודש בקרבו.

תענית יא א
תָּנוּ רַבָּנַן: בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר וּפֵירַשׁ אֶחָד מֵהֶן, בָּאִין שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם, וּמַנִּיחִין לוֹ יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁוֹ, וְאוֹמְרִים: פְּלוֹנִי זֶה שֶׁפֵּירַשׁ מִן הַצִּבּוּר אַל יִרְאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר. תַּנְיָא אִידַּךְ: בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שָׁרוּי בְּצַעַר, אַל יֹאמַר אָדָם: אֵלֵךְ לְבֵיתִי, וְאוֹכַל וְאֶשְׁתֶּה, וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת״, מָה כְּתִיב בָּתְרֵיהּ — ״וְנִגְלָה בְאׇזְנָי ה׳ צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן״. עַד כָּאן מִידַּת בֵּינוֹנִים. אֲבָל בְּמִדַּת רְשָׁעִים, מָה כְּתִיב? ״אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר״, מָה כְּתִיב בָּתְרֵיהּ: ״הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק״. אֶלָּא, יְצַעֵר אָדָם עִם הַצִּבּוּר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ״, וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה כַּר אֶחָד אוֹ כֶּסֶת אַחַת לֵישֵׁב עָלֶיהָ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר — אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר. וְכׇל הַמְצַעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר — זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר. וְשֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם: מִי מֵעִיד בִּי? אַבְנֵי בֵיתוֹ שֶׁל אָדָם וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה״. דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי: שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּין לוֹ לָאָדָם, הֵן מְעִידִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ״. רַבִּי חִידְקָא אוֹמֵר: נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם הִיא מְעִידָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מְעִידִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה׳״.

מתוך הקדמת שערי יושר
האדם לפי מדרגתו. האיש הגס והשפל, כל "אני" שלו מצומצם רק בחומרו וגופו. למעלה ממנו, מי שמרגיש ש"אני" שלו כולל את כל עם ישראל. שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית. ועוד יש בזה מעלות של איש השלם, ראוי להשריש בנפשו, להרגיש שכל העולמות כולם הוא ה"אני" שלו, והוא בעצמו רק כאבר קטן בתוך הבריאה כולה. ואז גם רגש אהבת עצמו עוזר לו לאהוב את כל עם ישראל ואת כל הבריאה כולה.

אוה"ק

ספר חסידים סי' ריא -  אם ראית חסידים שלוקים דע לך שהיה להם לבקש על אחרים שלא ילקו

מס"י פי"ט –

פרי הארץ (הוצאת המסורה תשס"ז) מכתב ל (מרבי אברהם מקאליסק)

יסוד ושורש העבודה שער א פרק ה

נפש החיים תפילה על השכינה שער ב פרק יא
זה העיקר הגדול של ענין התפלה. שכלל כוונתה הוא. לכוין רק להוסיף כח בקדושה שכמו שהאיש מאנשי החיל משליך כל ענינו וצרכי עצמו מנגד ומוסר נפשו ברצונו רק על כבוד המלך. שיתגדל הכתר מלוכה של אותה המדינה ותנשא מלכותו. כן ראוי מאד להאדם הישר לשום כל כוונתו וטוהר מחשבתו בתפלתו רק להוסיף תת כח בהעולמות הקדושים. ולעורר בקולו הקול העליון לאמשכא מניה ברכאן ונהירו לכלא. להעביר רוח הטומאה מן העולם ויתוקן עולם במלכותו ית"ש. ולא על עניניו וצרכי עצמו כלל.

ועינינו הראות בנוסח תפלת ר"ה שהוא מסודר מראשו עד סופו רק על כבוד מלכותו ית"ש שתתעלה כבתחלה קודם חטא אדה"ר. וגם נוסח תפלת כל השנה. אף שלפי פשוטו הנראה רובו ככולו מסודר על עניני צרכי עצמנו. ודאי ברור לכל מבין וממקומו הוא מוכרע שלא כיונו אנשי הכנסי' הגדולה על הנראה מפשוטי פי' המלות לבד וכמש"ל פ"י.

ותפלות נגד תמידין תקנום שהיו עולות כליל לאישים כולה לגבוה סלקא ולא היה בהם חלק הדיוט כלל:

ואף דהלכתא גמירא לה בש"ס. שהיחיד רשאי לחדש דבר בתפלתו על צרכי עצמו וצערו. בכל ברכה לפי ענינה. גם בזה צריך שלא תהא תכלית כוונתו על צערו. ולא זו הדרך הנכונה לישרים בלבותם.

כי באמת יפלא איך שייך לבקש להתחנן כלל לפניו ית"ש להסיר מעליו צערו ויסוריו. כמו בענין רפואות הגוף. הרופא משקהו סמנים חריפים או אם הרופא מוכרח אף גם לחתוך אבר אחד לגמרי שלא יתפשט ארס החולי יותר. האם יתחנן אליו החולה שלא ישקהו הסמנים או שלא יחתוך האבר. הלא החולה עצמו שוכרו לכך. כן איך ישפוך שיח לפניו ית"ש להסיר מעליו היסורים. הלא המה רטיה וסמא דחיי לכפר עונותיו. כמאמרם ז"ל (שבת נ"ה א') אין יסורין בלא עון. ואם לא אפוא. נפש החטאת במה תתכפר:

אמנם תכלית הכוונה. צריכה שתהיה רק צורך גבוה. כי במקום שיש חילול שמו ית' כגון צרת כלל ישראל. באמור עם ה' אלה והמה מוכים ומעונים. מחוייבים לבקש ולשפוך שיח לפניו ית"ש על חילול שמו ית'. ואך למען שמו יעשה.

וגם היחיד על צערו אף אם אין חילול השם בדבר. יש מקום ג"כ* לבקש לפניו יתברך על גודל הצער של מעלה בזמן שהאדם שרוי בצער למטה. כמאמרם ז"ל במשנה פ"ו דסנהדרין אר"מ בזמן שהאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי.*

הגהה: ואלו ב' האופנים רמזם התנא שניהם במשנה פ"ג דר"ה. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל גו'. וכי ידיו של משה עושות מלחמ' כו' אלא לומר לך וכו'. כיוצא בדבר אתה אומר וכו'

הנה האופן האחד הנזכר במקום שיש חילול שמו יתברך אמר שרמז לנו הכתוב במלחמת עמלק שהיה בזה חילול שמו ית'. כידוע מאמרם ז"ל בפסיקתא משל לאמבטי וכו'. וכן אמרו שם שהיה חותך מילות וזרקן כלפי מעלה. ז"ש והי' כאשר ירים משה וכו' וכי ידיו של משה גו' אלא כ"ז שהיו ישראל מסתכלין רק כלפי מעלה לבד. שלא היתה צעקת תפלתם לפניו. ית"ש על צערם אלא רק על חילול שם אביהם שבשמים ית"ש. היו מתגברים גם המה. ואם לאו כו'.

ואמר עוד שגם במקום שאין חילול השם בדבר. רמז לנו הכתוב בענין נחש הנחשת . אופן וענין הבקשה והתפלה הרצויה לפניו ית"ש. וכי נחש ממית וכ' אלא בזמן שהיו משליכין צער עצמם מנגד לגמרי. והיו מסתכלין ושופכין תחנתם ובקשתם רק על גודל הצער של מעלה שגרמו בעת עשייתם העון ר"ל. וגם הצער של עתה שנעשה למעלה מחמת שהמה שרוים עתה בצער מיסורי העונש בעונם. אז היו מתרפאין כו':

הגהה: ומ"ש קלני מראשי קלני מזרועי הענין הם תפילין ש"ר ותש"י. כי ארז"ל (ברכות וא"ו ע"א) שהקב"ה מניח תפילין. וענין התפלין שלו ית"ש הוא התדבקותו ית"ש להיטיב עמנו בכל. כמ"ש שם תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו. ומי כעמך ישראל גוי אחד. כי מי גוי גדול וגו'. וכן כל הפסוקים דשם הם רק שבחי ישראל. וכלהו כתיבי באדרעי והוא כענין את ה' האמרת היום וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה גו'. שכמו שבתפלין שלנו כתובים שבחי הקב"ה. כן תפליו שלו כביכול הם שבחים שלנו. ששם הוא ענין ההתדבקות. והוא ענין הכתוב ישראל אשר בך אתפאר סוד התפלין דמארי עלמא. שהתפלין נקראים פאר כמשרז"ל וע' זוהר בשלח ס"ב ריש ע"ב.

לכן כשאדם מצטער ואז אין ההתקשרות וההתדבקות כביכול בין האדם לבינו ית"ש בשלימותו כראוי. הוא ענין קלני מראשי קלני מזרועי שהם מקומות התפלין ששם היה ראוי להיות ההתדבקות הקדוש':

ואמרו בשמו"ר פ"ב. ובחזית בפסוק אני ישנה תמתי גו' מה התאומים הללו אם חשש אחד בראשו חבירו מרגיש. כן אמר הקב"ה עמו אנכי בצרה. ובתנחומא ס"פ אחרי כל ישועה שבאה לישראל היא של הקב"ה שנאמר עמו אנכי בצרה גו' (ר"ל ומסיים ואראהו בישועתי). הישועה שלך היא שנא' ולכה לישועתה לנו. ובש"ט תהלים מזמור י"ג יגל לבי בישועתך אר"א זה א' מן המקראות הקשים שישועתו של הקב"ה היא ישועתן של ישראל. בישועתנו אין כתיב אלא בישועתך כו' ישועתך היא ישועתנו. ועיין זוהר אמור צ' ריש ע"ב בענין הכתוב לה' הישועה.

וזהו עמו אנכי בצרה. היינו שמן המצר משתף אותו ית"ש אז אחלצהו וכו'. וכשהאדם אין מרגיש צערו מיסוריו. מגודל מרירותו מצערו כביכול. המרורות הללו הן הן עצם מירוק פשעיו. ומתכפר בזה עד שיסורי עצמו בדלין הימנו (והן הן הגבורות קדושות כדרכו ית"ש להמתיק מר במר. והוא תיקון המדות בשרשן):

 

ספר התניא, פרק לב

ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם... כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף... ולהמשיך אור אין סוף ברוך הוא בכנסת ישראל... למהוי אחד באחד ממש.

 

 

נספח – הגילויים שמהווים תשתית מדעית מציאותית לאמור -
מעבר לגבולות ה"אני": המדע של ההזדהות, האמפתיה והחיבור לכלל

תחושת הנפרדות האנושית – התפיסה שבה האדם חווה את עצמו כישות אוטונומית, מבודדת, שגבולותיה מסתיימים בעור גופו – היא אחת החוויות הבסיסיות ביותר של הקיום. עם זאת, המדע המודרני, דרך שורת מחקרים פורצי דרך בפסיכולוגיה ובחקר המוח, מצביע על מציאות שונה בתכלית. מתברר כי המוח האנושי מחווט לגמישות, להתרחבות ולהזדהות עמוקה עם העולם שמעבר ל"אני" המיידי. תהליך זה של פתיחה רוחנית ופסיכולוגית אינו רק רעיון פילוסופי או מוסרי, אלא מנגנון ביולוגי וקוגניטיבי מובהק. 

במאמר זה נסקור את המסע המדעי שמוכיח את יכולתנו לפרוץ את גבולות הגוף, לחוות את כאבו ושמחתו של האחר, ולבסוף – להזדהות באופן מוחלט עם קבוצה ורעיונות מופשטים. המסע הזה נע על ציר של ארבעה מחקרים מכוננים, מהפיזי ועד למופשט.

 

שלב ראשון: פריצת גבולות הגוף הפיזי – ניסוי "יד הגומי" (1998)

החוקרים: מתיו בוטוויניק (Matthew Botvinick) וג'ונתן כהן (Jonathan Cohen).

 

השלב הראשון בהבנת היכולת שלנו לצאת מעצמנו מתחיל בשאלה הבסיסית ביותר: איפה נגמר הגוף שלי ומתחיל העולם?

 

בניסוי שפורסם בשנת 1998 בכתב העת Nature, הושיבו החוקרים משתתפים ליד שולחן והסתירו את ידם האמיתית (לרוב השמאלית) מאחורי מחיצה. מול עיני המשתתף, במקום בו הייתה אמורה להיות ידו, הונחה יד עשויה גומי. הנסיין החל ללטף בעזרת שתי מברשות קטנות, בסינכרון מושלם, גם את היד האמיתית המוסתרת וגם את יד הגומי הגלויה.

 

הממצאים והמשמעות:

תוך זמן קצר, דיווחו רוב המשתתפים על אשליית בעלות (Ownership). הם החלו להרגיש שהמגע מגיע מיד הגומי, וכאשר הנסיין איים על יד הגומי (למשל, הכה אותה בפטיש פלסטיק), המשתתפים הגיבו בתגובת רתיעה פיזיולוגית מלאה, כולל הזעה ועלייה בקצב הלב.

 

ניסוי זה מוכיח כי תחושת ה"אני" הפיזית אינה מוחלטת או נוקשה. המוח שלנו, בניסיונו ליצור מציאות קוהרנטית בין חוש הראייה לחוש המישוש, מוכן לוותר על הגבולות הביולוגיים הברורים ולאמץ אובייקט חיצוני לתוך "מפת הגוף" שלו. זוהי ההוכחה הראשונה לכך שהיכולת שלנו לכלול את ה"אחר" בתוך ה"עצמי" מתחילה כבר ברמה התחושתית הבסיסית ביותר.

 

שלב שני: ההזדהות הביולוגית עם פעולת האחר – נוירוני המראה (1992)

החוקר: ג'אקומו ריזולטי (Giacomo Rizzolatti) וצוותו מאוניברסיטת פארמה, איטליה.

 

לאחר שהבנו שהגבול הפיזי הוא גמיש, השלב הבא הוא להבין כיצד אנו מסוגלים להתחבר לפעולות ולכוונות של אדם אחר, ברמה העצבית העמוקה ביותר.

 

בראשית שנות ה-90, בעת שחקרו את קליפת המוח הקדם-מוטורית של קופי מקוק, זיהו החוקרים תאי עצב שפעלו בצורה יוצאת דופן. התאים הללו ירו אותות חשמליים כאשר הקוף ביצע פעולה מוטורית ספציפית (כמו הושטת יד לבוטן), אך למרבה ההפתעה – אותם תאים בדיוק הופעלו גם כאשר הקוף רק צפה בחוקר אנושי או בקוף אחר מבצעים את אותה הפעולה.

 

הממצאים והמשמעות:

נוירוני המראה מהווים את התשתית הביולוגית לאמפתיה וללמידה חברתית. הממצאים מוכיחים שכאשר אנו צופים באדם אחר פועל או חווה דבר מה, המוח שלנו מבצע "סימולציה פנימית" של אותה חוויה, כאילו אנחנו עצמנו מבצעים אותה. זהו המנגנון המאפשר לנו להבין את כוונותיו של האחר לא דרך חשיבה אנליטית קרה, אלא דרך חוויה פנימית, ישירה ומיידית. אנו "מהדהדים" את האחר בתוך הרשתות העצביות שלנו.

 

שלב שלישי: שותפות רגשית וכאב משותף – הדבקה רגשית (1994)

החוקרים: אליין הטפילד (Elaine Hatfield), ג'ון קאסיופו (John Cacioppo) וריצ'רד ראפסון (Richard Rapson).

 

אם נוירוני המראה מסבירים את ההדהוד של פעולות ותחושות, תופעת ההדבקה הרגשית (Emotional Contagion) לוקחת את העיקרון הזה אל עולם הרגש הטהור – מה שאנו מכנים "שותפות בצער חברו" או בשמחתו.

 

בספרם המכונן מ-1994, סיכמו החוקרים סדרת מחקרים המדגימים כיצד בני אדם נוטים לחקות ולסנכרן באופן אוטומטי, לא מודע ומהיר מאוד את הבעות הפנים, האינטונציות הקוליות ותנוחות הגוף של האנשים סביבם.

 

הממצאים והמשמעות:

החיקוי הפיזי הזעיר הזה אינו נשאר רק בגדר תנועה חיצונית. בעקבות מנגנון הנקרא "היזון חוזר פנים-גופי" (Facial Feedback), עצם החיקוי של הבעת הפנים או תנוחת הגוף של האחר מייצר אצלנו את אותו הרגש ממש. אם אנו יושבים מול אדם השרוי בצער עמוק, הפנים שלנו יעטו ארשת דומה, ובאופן בלתי נמנע – המוח שלנו יתחיל להציף אותנו בתחושת העצבות.

הממצאים האלו חושפים כי החוויה הרגשית האנושית אינה מבודדת. אנו מערכות פתוחות, "מדביקות" ונדבקות ברגשות. החובה או השאיפה המוסרית לחוש את כאבו של הזולת אינה רק אידיאל רוחני, אלא נשענת על מנגנון פסיכו-פיזיולוגי טבעי שבו הרגש של האחד הופך, הלכה למעשה, לרגש של האחר.

 

שלב רביעי: הזדהות עם המופשט והרחבת ה"אנחנו" – פרדיגמת הקבוצה המינימלית (1971)

החוקר: הנרי טאג'פל (Henri Tajfel) ועמיתיו.

 

עד כה, ראינו כיצד אנו מסוגלים להרחיב את ה"אני" כלפי אובייקטים המחוברים אלינו (יד הגומי) וכלפי אנשים הנמצאים מולנו (נוירוני מראה והדבקה רגשית). השלב הסופי והמרתק ביותר הוא היכולת של האדם להזדהות עמוקות עם ישות מופשטת, חסרת גוף קונקרטי, כמו ערך, רעיון או "קבוצה".

 

טאג'פל, פסיכולוג חברתי, ביקש לבחון מהו התנאי המינימלי הנדרש כדי שאדם ירגיש שייכות ויתעדף את קבוצתו על פני קבוצה אחרת. בניסוי משנת 1971, הוא חילק נערים לשתי קבוצות על בסיס אקראי לחלוטין – הטלת מטבע (או על בסיס העדפה פיקטיבית לציירים מודרניים). הנערים לא ידעו מי עוד נמצא בקבוצה שלהם, ולא היה להם שום אינטרס אישי בחלוקה. לאחר מכן, הם התבקשו לחלק נקודות (שוות ערך לכסף) למשתתפים אנונימיים, כשהמידע היחיד שסופק להם הוא השיוך הקבוצתי של מקבל הנקודות.

 

הממצאים והמשמעות:

באופן מדהים, הנערים בחרו באופן עקבי לחלק את הנקודות כך שהפער לטובת הקבוצה שלהם יהיה מקסימלי, גם אם המשמעות הייתה שהקבוצה שלהם תקבל פחות נקודות באופן אבסולוטי. כלומר, הם העדיפו ניצחון יחסי של ה"אנחנו" על פני רווח גדול יותר שבו הקבוצה השנייה תרוויח גם כן.

 

בעוד שניסוי זה משמש פעמים רבות להדגמת שורשי האפליה, בהקשר שלנו הוא חושף יכולת אנושית כבירה: המוח האנושי מסוגל לאמץ זהות של קבוצה מופשטת ברגע אחד. אנו לא זקוקים להיסטוריה ארוכה, לקרבה דם או לאינטרס כלכלי כדי שהאני שלנו יתרחב אל עבר ה"כלל". היכולת הזו מאפשרת לאדם לחוות את "צער הכלל" (כדוגמת צער האומה, או קונספטים רוחניים עליונים כמו צער השכינה) כאילו היה זה צערו הפרטי.

 

סיכום: מנפרדות לאחדות

שרשרת הניסויים הללו משרטטת תמונה בהירה ועמוקה של הטבע האנושי. אנו מתחילים בגוף הפיזי שלנו, אך ניסוי "יד הגומי" מוכיח כי גבולותיו ניתנים להרחבה. משם, אנו מביטים בזולת, ומערכות כדוגמת "נוירוני המראה" ו"ההדבקה הרגשית" הופכות את פעולותיו ורגשותיו לחלק מהחוויה הפנימית שלנו, ומאפשרות לנו להיות שותפים אמיתיים בצערו ובשמחתו. לבסוף, "פרדיגמת הקבוצה המינימלית" מעידה על כך שיכולת ההזדהות שלנו אינה מוגבלת לאדם הבודד העומד מולנו, אלא יכולה להקיף רעיונות מופשטים, ציבור שלם וישויות קולקטיביות.

 

הפתיחה הרוחנית, המעבר מאגואיזם צר לדאגה אותנטית לאחר ולכלל, איננה מלחמה בטבע האנושי – היא ההגשמה הגבוהה ביותר שלו. המדע מוכיח כי הכלים להזדהות טמונים בנו מראש, ממתינים שנשתמש בהם כדי להרחיב את המושג "אני" אל עבר המושג הגדול יותר של "אנחנו".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אתה תלמיד של אברהם או של בלעם?!

 בלעם ואברהם. שני אישים כל כך שונים. דווקא בגלל זה כאשר המשנה בפרקי אבות משווה ביניהם ואף שואלת 'מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע', בשלב הראשון אנו מתקשים להבין.  'מה בין בלעם לאברהם? – מה הקשר בכלל?!'. בשורות הבאות ננסה לעמוד על שורש העניין ומתוך כך יובן מהלך היסטורי עתיק ועל ידו נוכל להכריע את המערכה.

בעולמנו ניטשת מלחמה בין שתי תפיסות סותרות. שתי אג'נדות שונות בתכלית אשר כל אחת מהן רוצה לשלוט בכיפה. לכל אחת מהן מערכת חינוך ענפה של רב ותלמידים. השקפת העין הטובה מול השקפת העין הרעה.                       

העין הרעה מדברת בשם הריאליות. היא רואה בעין חודרת את האינטרס שמתחת לכל דיבור או מעשה. את המקום האנוכי והאגואיסטי שממנו פועל האדם. אין שום דבר נקי, אין שום משמעות מעבר לאינטרס. לכן העין הרעה חשדנית כלפי העולם. אם במקרה לא מצאנו את האינטרס האישי במעשה שנראה כטוב טהור, כנראה לא חיפשנו מספיק טוב. היא כופרת (כופר מלשון כיסוי) בטובה, מכסה עליה (כפיות טובה מלשון כופה את הכלי) ומסתירה אותה.

העין הטובה במבט ראשון נראית שטחית לעומת העין הרעה אלא שהיא עמוקה בהרבה. העין הטובה נטועה באמונה כי בכל יש טוב וכי בני האדם טובים. העין הטובה חודרת לעומק גדול יותר ומראה לנו שעוד מתחת לאינטרס יש טוב, והוא העיקר.

בלעם רואה עם שיצא ממצרים ומחפש את נקודת התורפה על מנת לקלל אותו.

אחד מהכללים החינוכיים שהגמרא חוזרת עליו הכי הרבה פעמים הוא – לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמן שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. האדם בנוי מאינטרסים אישיים, אך בתהליך נכון הוא יכול להתעלות מעליהם. מתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

את הכלל היסודי הזה לומדים לא פחות ולא יותר מבלק בן ציפור מלך מואב. בלק קורא לבלעם רב העוצמה לבוא ולקלל את העם שיצא ממצרים. כדי לעשות זאת בלעם מעלה את בלק לנקודות תצפית טובות שמהן ניתן לראות את כל עם ישראל. בלעם מצידו מבקש שיכינו לו מזבחות כדי שיקריב קרבנות ותשרה עליו הרוח כדי שיוכל לקלל. בדרך נס ניצלו חיינו ואנו מצווים לזכור את מה שיעצו עלינו בלק ובלעם בכל יום.

אך הגמרא אומרת דבר מדהים – בזכות שבעת המזבחות זכה בלק שמבני בניו תצא רות המואביה. כיצד הדבר אפשרי ומה הוא בא ללמד?

הכל מתחיל מאברהם אבינו עליו השלום. אברהם היה הראשון לעמוד כנגד נמרוד הרשע ולכפור באל האש, הוא הושלך לכבשן האש ויצא ממנו בשלום. אך הרן אחיו של אברהם שהיה הראשון ללכת בדרכו כנראה, קפץ לאש ולא ניצל ממנה. להרן היו שלשה ילדים – לוט, יסכה  היא שרה ומילכה. אברהם במהלך אדיר של אחוה דואג לאחיו ושותפו לדרך, זה שלא זכה להגיע לסופה. הלוא הוא הרן. בשלב הראשון אברהם דואג לשני בני הרן - את שרה בתו הוא נושא ואת בנו לוט הוא לוקח איתו. את הבת השלישית מילכה הוא משאיר מאחוריו ונחור אחיהם השלישי של אברהם והרן נושא אותה לאשה. אך גם לאחר מכן אברהם לא שוכח את אחיו הרן ושולח לקחת את רבקה לבנו ליצחק. רבקה היא בת בתואל בן נחור ומילכה - רבקה היא הנכדה של האח השלישי של אברהם (נחור) ויותר חשוב של הבת השלישית של הרן (מילכה).

על רקע זה יובן גם סיפור עזיבתו של לוט את אברהם באופן עמוק יותר. לוט בוחר בדרך שהיא אנטיתזה נוראית לדרכו של אברהם. אברהם הוא איש החסד מכניס האורחים ואילו בסדום דבר זה אסור בתכלית[1]. ואכן סדום עומדת בעין הסערה של מלחמת ארבעת המלכים מול חמשת המלכים ולוט נשבה. למרות שכעת אברהם יכול לומר לעצמו – ניסיתי להציל את בן אחי אך הוא בחר לעזוב את האחווה שלנו, אברהם יוצא למלחמה הירואית ומציל את לוט ועל הדרך את כל סדום. כשמלך סדום מציע לו את הרכוש שהיה גדול מהנפש בעיניו אברהם מסרב ומסביר לו את היחס לממון שאינו כשר – 'אם מחוט ועד שרוך נעל ולא תאמר אני העשרתי את אברהם'.

לוט לא לומד לקח ונשאר בסדום והפעם לסדום אין הזדמנות שניה והיא נהפכת. קצת לפני המהפכה עומד אברהם על צוק שמשקיף על סדום ומתפלל עליה בכל כוחו. הוא ממש מחפש אם יש בה נקודות טובות ואפשרות הגיונית להציל את העיר מבחינה רוחנית – מניין של אנשים שלא השחיתו את דרכם. משנכשל משמשות תפילותיו להצלת שלושת צדיקי סדום – לוט ושתי בנותיו.

בנות לוט חושבות שנחרב העולם ובפרץ של חסד הן מחליטות לבוא על אביהן במערה לאחר ששיכרו אותו ביין ומולידות ממנו שני בנים עמון ומואב. נכון שהמעשה הזה מזעזע כל לב אך יש בו שאיפת תיקון לשם שמים עמוקה. שאיפת תיקון העולם מיסודו, העמדת עולם חדש. מבני בניה של בת לוט ואביה יוצא בלק מלך מואב.

כמה הפוך מעשהו של בלק ממעשהו של אברהם. גם בלק מעולה על צוק, אך הוא עושה זאת כדי לפגוע ולקלל. הוא מעמיד שם את בלעם בן בעור אשר מנסה לקלל ולהשמיד את העם שבעצם בלק עצמו חי בזכותו. והקב"ה הופך את הקללה לברכה. הקב"ה מכריע איזו הסתכלות היא היסוד המעמיד של העולם והיא זו שתגבר. העין הטובה.

וכך אף שהיה מעורב ומעורבב המעשה של לוט ובנותיו עדיין יש נקודות בו לש"ש שצריכים להתברר. אפילו מעשהו של בלק שהקריב קרבנות כדי לפגוע בישראל יש בו מעט לש"ש – סוף סוף הוא מכבד את אלוקי ישראל ומקריב קרבן[2] - ולכן ממואב תצא רות אם המלכות ומעמון תצא נעמה אשת שלמה.

למה דווקא דמויות אלו? כי הן קשורות לדוד ולבן דוד, שושלת המשיח שכל עניינו להביא לידי ביטוי ולגאול את העולם ע"י ליקוט כל הנקודות הטובות והעמדת העולם על היסוד הטוב והמשמח שבו (לקוטי מוהר"ן רפב, של"ה משיח אותיות ישמח).

בעצם מה שהקב"ה דן את בלק לכף זכות ומלקט ממנו נקודות טובות מתבטאת שאיפתו העמוקה של אברהם לתקן את העולם.

להמשך המהלך בנוגע לתיקונה של רות והאחוה - עיין במאמר אנשים אחים אנחנו (באתר זה).

---

[1] לוט הוא דמות קצת אניגמטית, ניתן לדורשו לגנאי גמור (וכן נראה מהזוה"ק) – שהלך לסדום נשא אשה בעייתית (זו שהפכה לנציב המלח) וכמעט שנהרג פעמיים ורק קרבתו לאברהם הצילה את חייו. אך אולי לוט רצה להשפיע ולתקן את סדום וכך הפך לשופט העיר (תעיד על כך ישיבתו בשער) ולכן ביתו ניסתה להעניק לעני ונהרגה תוך כדי הניסיון, וגם שתי בנותיו ניצלות יחד איתו.

[2] ואולי יש במחשבתו דבר רדיקלי עוד יותר. אולי בלק סובר שכדי לתקן עולם במלכות אלוקים אין צורך בעם ספציפי אלא כל העולם זכאי לקשר עם השם ולכן הוא קורא לבלעם. במדרש הגדול (בלק כב) מובא שבלעם חשב שהוא יהיה במקום משה והוא יוציא את העם ממצרים ויוריד תורה לעולם, ובגמרא מובא שבמתן תורה נקבצו כל האומות אצל בלעם. בלעם – בלי עם. ואן לעת"ל כל העולם כולו יתוקן במלכות שדי ויעבדו את השם שכם אחד.