לכבוד פורים - קצת על הקשר שבין עמלק גרמניה איראן והפלשתינאים

מי אנחנו מזהים כעמלק?

מגילה ו. – ו:

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב: ״אַל תִּתֵּן ה׳ מַאֲוַיֵּי רָשָׁע זְמָמוֹ אַל תָּפֵק יָרוּמוּ סֶלָה״ — אָמַר יַעֲקֹב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַל תִּתֵּן לְעֵשָׂו הָרָשָׁע תַּאֲוַת לִבּוֹ. ״זְמָמוֹ אַל תָּפֵק״ — זוֹ

גֶּרְמַמְיָא (גיר' היעב''ץ גרמניא ומוסיף - היא אשכנז) שֶׁל אֱדוֹם, שֶׁאִלְמָלֵי הֵן יוֹצְאִין, מַחֲרִיבִין כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. וְאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: תְּלָת מְאָה קְטִירֵי תָגָא אִיכָּא בְּגֶרְמַמְיָא שֶׁל אֱדוֹם, וּתְלָת מְאָה וְשִׁיתִּין וְחַמְשָׁה מַרְזְבָּנֵי אִיכָּא בְּרוֹמִי, וּבְכׇל יוֹמָא נָפְקִי הָנֵי לְאַפֵּי הָנֵי וּמִקְּטִיל חַד מִינַּיְיהוּ, וּמִיטַּרְדִי לְאוֹקֹמֵי מַלְכָּא.

דף על הדף שם
בגמ': גרממיא של אדום שאלמלי הן יוצאין מחריבין כל העולם כולו. בהגהות היעב"ץ כותב דקאי על מדינת גרמניה ע"ש. וראה בספר ימות עולם - אמשינוב (עמ' ק"פ) המביא שהרה"ק השפת אמת זצ"ל אמר, שמדינת גרמניה היא קליפת עמלק ע"כ. וכן מובא בספר כוכב בעלטה בשם הרה"ק בעל השפתי צדיק מפילץ זצ"ל ע"ש. והנה כבר נוכחנו לראות כמה פעמים שענין זה דהם היו בגדר "מחריבין כל העולם כולו" רח"ל. ועיין בראש גולת אריאל (חלק ב' עמוד ש"ג) מה שהביא שם מר"פ כהן ז"ל קבלה שהגרמנים הם מזרע עמלק. ולהמבואר בזה קמים וגם נצבים דבריו הברורים והנחרצים של הגרי"ד הלוי סאלאווייציק זצ"ל ראש ישיבת בריסק שנדפסו ב"ישורון" כרך ח', אודות השמועה בשם מרן הגר"ח זצ"ל שהמ"ע של מחיית עמלק אינו רק על זרע עמלק בלבד אלא גם על כל אותן הרשעים שבכל הדורות הנלחמים כנגד ה' ועמו והולכים בדרכו של עמלק...

זוהר תרומה רעיא מהימנא קכ ע"א
וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, עִרְבּוּבְיָא בִּישָׁא. עֲמָלֵקִים, (בראשית ר"ה ע"א) נְפִילִים, תַּעֲרוֹבֶת דְּכָל אוּמִין, בְּכָל סִטְרָא, בְּגָלוּתָא בַּתְרָאָה, בֵּין בְּיִשְׂרָאֵל, בֵּין בְּיִשְׁמָעֵאל, בֵּין בְּעֵשָׂו. (באומות העולם) וּבַבְּהֵמָה, אִלֵּין בְּנֵי עֵשָׂו. דְּשׁוּלְטָנְתְּהוֹן בְּכָל הָאָרֶץ.

זיהוים של הנאצים את עצמם - מתוך ויקיפדיה ערכים - גזע ארי, תעודת ייחוס ארית, תורת הגזע
במאה ה-19 נעשה מחקר בהשוואת לשונות בין השפות העתיקות שהיו ידועות באותה תקופה. באופן זה נמצא דמיון לשוני רב בין השפה האווסטית (שפת כתבי הקודש הזורואסטריים) ושפת הסנסקריט (מצפון הודו) לבין השפות לטינית, היוונית, הגרמנית והקלטית. המסקנה הייתה כי התקיים עם קדום, שנדד ממרכז אסיה לאירופה והיה מקור השפות האירופאיות.

לעם הקדום הוענק השם "ארי" (Aryan) מהמילה "אַרְיַה" (ārya) בסנסקריט, שפירושה "אדם אציל", אולם מקור המושג נעוץ בהודית-איראנית עתיקה, ושימש להגדרה עצמית של ההודו-איראנים הקדומים. השם "אריים" נזכר על ידי ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס), שמספר כי זה היה שמם הקדום של המדיים.[1]

במשך השנים היה ויכוח רב על המרחב הפיזי בו חיו הארים. הועלו השערות שונות למדינות בין ארמניה לצפון הודו, מדינות בהם שכנו ועודם שוכנים עמים דוברי שפות איראניות. בגלל הסכמה שהייתה באותן שנים על קשר של הארים עם פרס הקדומה, זוהה מקום המוצא עם פרס, בין השאר באמצעות שמה המודרני - איראן (שנקבע על ידי רזא ח'אן ב-1935), שפירושו המילולי "ארץ הארים".

מחקרים מודרניים המבוססים על השוואת DNA הוכיחו כי יש קשר גנטי חזק (ולפיכך מוצא משותף) בין תושבי צפון הודו, פרס ומזרח אירופה (בעיקר אוקראינה ופולין) וכן צפון אירופה, בפרט פינלנד. תאוריות אחדות על הלשונות והגזעים אומצו על ידי מספר אידאולוגים אירופים שהשתמשו בו להצדקת קולוניאליזם וגזענות במהלך המאה ה-19 ולאחר מלחמת העולם הראשונה. הבולטים ביותר בשימוש בתאוריה זו היו הנאצים שטענו, באמצעות תורת הגזע שפיתחו, כי הארים מחולקים לתתי גזעים שונים, 'איכותיים' יותר ופחות, כשהעמים הגרמאנים (ובכללם הנורדים) מצפון אירופה, נמצאים בראש הרשימה, כבני הגזע העליון והמובחר.

מעריכים כי התאוריה הארית השפיעה על הקשר החם שהיה בין היטלר לרזא ח'אן, להחלטה על הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן ב-1941 ולמעמד שנתנו הגרמנים בתקופה הנאצית לאיראנים ולשאה רזא ח'אן כארים.

הדרישה למוצא ארי הופיעה בהבדלים מסוימים בחוקים השונים שנחקקו בתקופת השלטון הנאצי. לדוגמה: בחוקים מסוימים נדרשה עדות ל-100% מהשושלת עד שנת 1800, בעוד שלשם קבלה למשרות בכירות ב-אס אס נדרשה עדות לשושלת ארית "טהורה" החל מ-1750.

מי היה יוליוס שטרייכר?
שטרייכר היה גם ממחוללי חוקי נירנברג ומיוזמיהם, וכבר ב-1938 דרש, בכתבה 'מלחמה באוייב העולם' להשמיד כליל את העם היהודי. במרס 1940 הושעה ש' מתפקידו בעקבות חקירה של בית-המשפט העליון של המפלגה על מעורבותו בלקיחת שוחד בקשר ל'אריזציה' של מפעלים ועסקים. ואולם, גם אחר-כך בלט שטרייכר כאחד הממריצים הראשיים של האנטישמיות הלוחמנית.

הוא היה אחד הנאשמים במשפט פושעי המלחמה העיקריים בבית-הדין הצבאי הבין-לאומי בנירנברג (ראה משפטים). בפסק-דינו קבע בית- הדין, כי '25 שנה הטיף ש' בנאומים ובכתב לשנאת היהודים, ונודע ברבים כ"אוייב היהודים מספר אחד"'. במאמר פרי-עטו שפירסם ש' ב-25 בדצמבר 1941 כתב ש': ’אם רוצה מישהו לשים קץ להמשך קיומו של הדם היהודי, שהוא קללה משמיים, אין לו אלא דרך אחד בלבד: לעקור משורש ולחסל כליל את העם הזה, את זרע השטן הזה, מבלי השאיר לו שריד.‘
(מתוך אתר יד ושם https://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%201637.pdf?WT.mc_id=wiki)

זיהויו של שטרייכר את הנאצים
למחרת ליל הבדולח (10.11.1938), נשא שטרייכר נאום בפני יותר מ־100,000 בני אדם בנירנברג ובו הצדיק את האלימות נגד היהודים בטענה שהיהודים רצחו 75,000 פרסים בלילה אחד. לטענתו, לגרמנים יהיה אותו גורל אילו יכלו היהודים להגשים את תוכניתם להנהיג 'פורים רצחני' חדש בגרמניה. (מקור הנאום ביטוורק, "ציוני דרך בנאומי הנאציזם" אונ' A&M טקסס, 2008)

שטרייכר היה בין הנידונים למוות במשפטי נירנברג, בהם הורשע ונידון למוות. לפי המגזין "ניוזוויק", בעת הוצאתו להורג, בהושענא רבה תש"ז (16 באוקטובר 1946), קרא שטרייכר "חג פורים שמח 1946". לפי דניס ברק ודייוויד גרס[1], אמר שטרייכר - "הייל היטלר! עכשיו אני הולך אל האלוהים. משתה פורים 1946! הבולשביקים יום אחד יתלו את כולכם"[2]. שטרייכר היה היחיד מהנידונים למוות שעונשו בא אך ורק על חלקו ברדיפת היהודים. להגנתו טען שמעולם לא קרא להשמדת יהודים, אלא רק לגירושם.
(מתוך ויקיפדיה ערך יוליוס שטרייכר)

אמין אל חוסייני (מתוך ויקיפדיה)

מוחמד אמין אל-חוסייני (בערבית: الحاج محمد أمين الحسيني תעתיק מדויק: אלחאג' מֻחמד אמין אלחֻסֶיני, ידוע כחאג' אמין; 1895[1] – 4 ביולי 1974) היה מנהיג ערבי-מוסלמי בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל והמנהיג הראשי של ערביי ארץ ישראל לפני הקמת אש"ף. אל-חוסייני השפיע יותר מכל מנהיג אחר על עיצובה של האידאולוגיה השוללת את זכותה של המדינה היהודית להתקיים.[2] הוא נודע באנטישמיות שלו ובהתנגדותו הגורפת לציונות,[3] והיה אחראי לפרעות ומתקפות על היישוב היהודי בארץ ישראל ובארצות ערב.

בין השנים 1921–1937 כיהן כמופתי של ירושלים וגם כנשיא המועצה המוסלמית העליונה. בתחילת שנות ה-30 עלה לעמדת המנהיגות הבכירה של ערביי ארץ ישראל.[4] עם פרוץ המרד הערבי הגדול ב-1936, כיהן כראש הוועד הערבי העליון. באוקטובר 1937 ברח משלטונות המנדט ועזב את ארץ ישראל. במלחמת העולם השנייה שיתף פעולה עם גרמניה הנאצית והקים בוואפן אס אס יחידות מתנדבים מוסלמים. בשל פעולותיו במלחמת העולם השנייה, הוכרז כפושע מלחמה. בזמן מלחמת העצמאות הנהיג את ערביי ישראל ממקום גלותו.

כבר ב-28 במאי 1930 יצר המופתי קשר עם משרד החוץ הגרמני, מסר לו את מחאתו על התנהלות הבריטים בארץ ישראל וטען כי הם מגינים רק על האינטרסים של עצמם ושל הציונים.[77] ב-31 במרץ 1933, חודשיים לאחר מינויו של אדולף היטלר לקנצלר גרמניה, ביקר המופתי את הקונסול הגרמני החדש, ד"ר היינריך וולף (Heinrich Wolff), בלשכתו בירושלים, והיה הראשון לברכו בבואו.[78] במברק ששלח באותו היום אל משרד החוץ, מסר הקונסול כי אל-חוסייני אמר לו ש"המוסלמים בתוך פלסטין ומחוצה לה מקדמים בברכה את המשטר החדש בגרמניה ומייחלים להתפשטות שיטת הממשל הפשיסטית, האנטי דמוקרטית, גם לארצות אחרות".[79] וולף ציטט את המופתי, שהביע בפניו, בשם הערבים, רצון להצטרף לחרם הנאצי נגד היהודים:[80] "ההשפעה היהודית על הכלכלה והמדיניות מזיקה בכל מקום ויש להילחם בה. כדי לפגוע ברווחת היהודים, מצפים הערבים כי גרמניה תכריז חרם על היהודים בגרמניה, שאליו יצטרף בהתלהבות העולם המוסלמי כולו". אל-חוסייני הביע לפיכך את ציפייתו מהגרמנים שייצאו את סחורותיהם לארץ ישראל דרך יבואנים לא-יהודים.[78]

ב-28 באפריל 1933 נפגש וולף עם אל-חוסייני ומנהיגים נוספים בחגיגות נבי מוסא. אלה הביעו בפניו את הערצתם לגרמניה החדשה, ואת תמיכתם במדיניות האנטי-יהודית בגרמניה, אולם ביקשו ממנו שגרמניה לא תרשה ליהודים להגר לארץ ישראל.[78] בשנת 1934 ביקר בארץ ישראל וילהלם פריק, ובעיתונות העברית פורסם שהעביר לאל-חוסייני 120,000 פונט לתעמולה נאצית.

בשנת 1935 קיבל אל-חוסייני מימון בשווי מיליוני דולרים משר החוץ בממשלת מוסוליני, גליאצו צ'אנו, על מנת להרעיל את בארות המים של תל אביב. הפעולה לא יצאה לפועל כמתוכנן, והסתכמה בנזק מינורי לצינורות, שתוקן במהרה (לקמן – נסיון נוסף בשיתוף הנאצים עצמם).

 

בזמן שהותו באיראן, קיים אל-חוסייני מגעים סודיים עם שגריר גרמניה במדינה ועם גורמים שונים במודיעין הגרמני... בצהרי ה-6 בנובמבר 1941 הגיע אמין אל-חוסייני לברלין.[128][129] משרד החוץ הגרמני קידם את פניו כ"לוחם אמיץ למען תנועת השחרור הערבית ואויבם המובהק ביותר של הבריטים והיהודים, אשר ישאר בברלין זמן רב".[110] הוא ביקש מפריץ גרובה להתקבל לפגישה אצל אדולף היטלר, והבטיח כי פגישה כזו תעורר הד תעמולתי אדיר בעולם המוסלמי כולו.[130] בעשרת הימים הבאים, דן אל-חוסייני על טקסט ההצהרה שהכין, עם מזכיר המדינה ארנסט פון וייצזקר ועם תת-מזכיר המדינה, ד"ר ורמן.[130] בטיוטה הסופית, שהייתה שונה רק במעט מהצעתו המקורית של אל-חוסייני, מדינות הציר הצהירו על נכונותם להסכים לחיסול (Beseitigung) הבית הלאומי היהודי בפלשתינה.

המופתי ציטט ביומנו את היטלר כמבטיח לו: "אנו נגיע לקווקז הדרומי...ואז תבוא גם שעתם של הערבים לשחרור... תגיע השעה כאשר אתה תהיה ראש המדברים בעולם הערבי ולא רק המעביר אליו את הצהרותינו. אתה תהיה האיש אשר יעמוד בראש הכוח הערבי וברגע זה יקשה לי אפילו להעלות בדמיוני מה יהיה בגורלם של עמי המערב".[110] אל-חוסייני טען ביומנו שקיבל הבטחה מהיטלר כי עם כיבוש המזרח התיכון, "מטרתה היחידה של גרמניה תהיה אז להשמיד את היסוד היהודי המתגורר במרחב הערבי בחסות הבריטים". לאחר הפגישה העיר היטלר למרטין בורמן: "המופתי הגדול נראה כמלאך שליו - אך מתחת לגלימתו מסתתר פר של ממש...הוא איש שנון מאד".[135] יומן החדשות הגרמני הציג תיעוד מצולם של הפגישה ודיווח: "הפיהרר מקבל את פני המופתי הגדול מירושלים".

המופתי הפיץ שמועות בברלין, שאף שודרו בשידורים בערבית ב-20 באוקטובר 1942, על כך שהבריטים הקימו מחסני נשק ותחמושת ליד כיפת הסלע וכנסיית הקבר בירושלים.[150] באמצע 1943 הציע למפקד הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני), הרמן גרינג, להפציץ את בניין הסוכנות היהודית במרכז ירושלים ב"יום הציוני", ה-2 בנובמבר 1943 (יום השנה להצהרת בלפור), אולם ב-17 ביולי דחה גרינג את ההצעה, משום שלא ראה בירושלים מטרה צבאית והיה מודע לחשיבותם של המקומות הקדושים ושל מוסדות הצדקה הבינלאומיים. במסמך של מטה חיל האוויר הגרמני מ-29 באוקטובר 1943, מסופר כי בחצי שנה האחרונה הציע המופתי מספר פעמים להפציץ את תל אביב.[150] הוא הציע לבצע "התקפת אוויר על תל אביב, מבצרה של היהדות בפלשתינה", אולם הצעה זו נדחתה על ידי הגרמנים בשל שיקולים צבאיים.[109] ב-1944 עמד אל-חוסייני מאחורי היוזמה לתכנון מבצע "אטלס", שיש הסבורים שנועד להרעלת מעיינות ראש העין בארסן חמצני במטרה להשמיד את יהודי תל אביב, על ידי שלושה צנחנים גרמנים ושני ערבים שצנחו באזור יריחו. יש הערכות שכרבע מיליון איש היו מתים אם התכנית הייתה מצליחה.

ב-1942 פתחו הגרמנים בהשמדה המונית של יהודים באירופה. המופתי תבע את הגדלת קצב ההשמדה. בין היתר, טרח להכשיל תוכנית להוצאת יהודים דרך רומניה והעברתם לארץ ישראל. ב-1942 הסכימה ממשלת רומניה להתיר את צאתם של רבבות יהודים תמורת תשלום כופר, אולם ממשלת גרמניה התנגדה לכך בנימוק כי "יישובם של יהודים בסוריה ובפלשתינה סותר את ההסכמים עם הערבים".[109] בסוף 1942 ותחילת 1943, ערב ההתפנות מלוב של כוחות הציר, הציע אל-חוסייני "לטהר" את טריפולי מיהודיה ולהפקיע את רכושם.[154] ב-12 במאי 1943 פנה אל-חוסייני לרוזן קוסאטו, שגריר איטליה בברלין, וסיפר כי נודע לו שהצלב האדום הבינלאומי קיבל מממשלת בולגריה אישור להעברת 4,500 יהודים לפלשתינה, וביקש ממנו לשגר למשרד החוץ האיטלקי איגרת על הסכנה שמהווה העברה זו. למחרת פנה בעניין גם למשרד החוץ הגרמני.[158] ב-28 ביוני 1943 הוא שלח מכתבים כמעט זהים (בצרפתית) לשר החוץ ההונגרי ולשר החוץ הרומני.

מתוך אתר יד ושם (אמנם שם דוחים טענה זו)
אחת הטענות שהועלתה בהקשר זה היא שהמופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, שכנע את היטלר לבצע את "הפתרון הסופי של שאלת היהודים", הוא מבצע הרצח המקיף והשיטתי של היהודים, וכי דבר זה התרחש בעת הפגישה בין היטלר לבין המופתי ב-28 בנובמבר 1941, אשר קדמה למה שמכונה "ועידת ואנזה". טענה כזאת הושמעה על ידי בארי רובין וולפגנג שוואניץ בספרם Nazis, Islamists and the Making of the Modern Middle East, וכיוון שהספר פורסם על ידי ההוצאה לאור האקדמית היוקרתית של אוניברסיטת ייל, הטענה הזאת קנתה לה מעמד והכרה. הטענה כשלעצמה אינה חדשה, והיא נשמעה בעבר גם על ידי אחרים, כשהיא נסמכת בדרך כלל על תצהירים של דיטר ויסליצני, פקיד נאצי מהמחלקה לענייני יהודים בראשותו של אדולף אייכמן במשרד הראשי לביטחון הרייך שבמסגרת הס"ס.
yadvashem.org/he/docs/haj-amin-al-husseini.html

שו"ת - האם מותר לרקוד בשבת?

 

שאלה: האם מותר לרקוד בשבת?

תשובה:  המשנה בביצה לו ע"ב אומרת כך:

כׇּל שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבוּת, מִשּׁוּם רְשׁוּת, מִשּׁוּם מִצְוָה, בְּשַׁבָּת — חַיָּיבִין עָלָיו בְּיוֹם טוֹב. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת: לֹא עוֹלִין בָּאִילָן, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְלֹא מְטַפְּחִין וְלֹא מְסַפְּקִין וְלֹא מְרַקְּדִין.

הגמרא שם מסבירה שטעם הדין האחרון (מולא מטפחין עד ולא מרקדין) הוא משום שמא יתקן כלי שיר.

בביצה ל ע"א הגמ' שואלת על מנהג שהיה קיים בישראל כן לספק לטפח ולרקוד בשבת.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב חָנִין לְאַבָּיֵי, תְּנַן: אֵין מְטַפְּחִין וְאֵין מְסַפְּקִין וְאֵין מְרַקְּדִין, וְהָאִידָּנָא דְּקָא חָזֵינַן דְּעָבְדָן הָכִי, וְלָא אָמְרִינַן לְהוּ וְלָא מִידֵּי?... אֶלָּא: הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יִהְיוּ מְזִידִין.

התוס' שם אומרים כך:

תנן אין מטפחין ואין מרקדין. פרש"י שמא יתקן כלי שיר ומיהו לדידן שרי דדוקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר:

ואם כן ע"פ התוס' בטלה גזירה זו. הב"י מביא את התוס' אך לא מקבל את דבריו אמנם הרמ"א מצטט אותו. וכך נפסק בשו"ע סי' שלט סע' ג –

אין מטפחין להכות כף אל כף ולא מספקין להכות כף על ירך ולא מרקדין גזירה שמא יתקן כלי שיר ואפי' להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים או לקשקש באגוז לתינוק או לשחק בו בזוג כדי שישתוק כל זה וכיוצא בו אסור גזירה שמא יתקן כלי שיר ולספק כלאחר יד מותר: הגה והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו' וי"א דבזמן הזה הכל שרי דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר דמלתא דלא שכיח הוא ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל. (תוספות סוף פרק המביא כדי יין):

בהתאם לכך פסק הגרע"י בחזו"ע שאסור לרקוד בשבת. אלא שלאחר מכן הביא היתר שציין שנלמד ממה שכתב הר"ח בסוגיה. אך מעיון בר"ח לפנינו במסכת ביצה עולה שרק הסביר את ההבדל בין ריקוד לקפיצה. דהיינו קפיצה היא בשתי רגליים וריקוד עקירת רגל אחר רגל, אך אכתי ריקוד אסור ואדרבה משם מוכח לאסור אף רגל אחר רגל. ואף שיש לתרץ ולומר שהגרע"י דייק את המילה עקירה שבה אף שמרים רגל אחר רגל אך בשתיהן באויר לבסוף באותו זמן קמיירי בשונה מקפיצה שבבת אחת עוקר שתי רגליו, ולכן אולי הליכה במעגל שבה כל הזמן רגל אחת על הרצפה אינה כלל בנידון האיסור אך הפשט נראה בר"ח שלא כתב כן במפורש שאף ברגל אחר רגל אסור.

אמנם במהלך הדורות נראה שעמ"י לא כ"כ נהג לאסור ואפילו ת"ח של ממש. התייחס לכך בין היתר הפוסק החסיד אשל אברהם מבוטשאטש (על סי' שלט) וכתב שהשמחה המצוות צריכה להיות יותר מכל שמחה של העוה"ז (שכך לימד האריז"ל) . ומכיוון שהתירו הפוסקים ריקוד בשמחת נישואין ודאי שמותר שמחת שבת ויו"ט לש"ש. ולכאורה קשה שהרי חז"ל אסרו זאת ואיך ניתן לומר שבשביל שמחת המצוה לפתע מותר. ויש לתרץ שרק בא להסביר את המנהג ולא לומר שלכן אין כלל לגזור. ואולי יש לומר בעומק יותר שלדעת הא"א מאז שהאיר האריז"ל את עניין השמחה במצוות וביותר בתורת החסידות באמת נתגלתה מדרגת עבודה חדשה במצוות ולפיכך יש להביט גם על ההלכה הזו באופן מחודש.

ואף שדבריו יפים מהצד הרוחני והמוסרי בסוגיה, לעניין הלכה קשה לסמוך עליהם ואולי בצירוף התוס' שהביא הרמ"א בדוחק ניתן לומר שהוי ס"ס בדרבנן.

ומ"מ קחזינן מהגמ', התוס', הרמ"א והא"א בוטשאטש שבכל הדורות הללו נהגו רבים מישראל לרקוד. ואם כן צריך להסביר מדוע.

לענ"ד יש בהסתכלות שהצגנו על הסוגיה טעות בסיסית. דיש לברר מהו טעם האיסור לרקד, הגמ' אמרה שמא יתקן כלי שיר אך האם זה בגלל שמחת הריקוד או שמא יש כאן דבר אחר.

רש"י בביצה (ל וגם לו) מסביר את מהות הטיפוח הסיפוק והריקוד:

מטפחין - ידיו זו לזו: מספקין - כף על ירך: מרקדין - ברגל וכולם נאסרו משום שבות גזרה שמא יתקן כלי שיר בפרק משילין (לקמן ביצה דף לו:):

אם כן, טיפוח הוא מחיאת כף, סיפוק – כף על ירך. ברור שאלו עניינים שייעודם להשמיע קול. ומה עם ריקוד? את רש"י אולי ניתן לקרוא כרוקד ברגליו אך א"כ מה רש"י בא לאפוקי ריקוד רק עם הגוף ללא הזזת הרגליים? לא מסתבר כל כך. אם נעיין ברש"י בביצה לו נראה כך:

אין מטפחין - ביד: ואין מספקין - על ירך: ואין מרקדין - ברגל וכולן לשמחה ולשיר ובגמרא מפרש גזרה שמא יתקן כנגדן כלי שיר דקא עביד מנא:

גם אין מטפחין נכתב במילה אחת – ביד. וברור שהכוונה מחיאת כף. המילה ברגל בפירוש ריקוד נועדה לומר שמדובר בהשמעת קול ע"י הרגל. והאמת היא שמי שיסתכל באיסור אחר בו מוזכרים בדיוק שלושת דברים אלו לא יוכל לומר אחרת –

אֵיתִיבֵיהּ: הַמְשַׁמֵּר פֵּירוֹתָיו מִפְּנֵי הָעוֹפוֹת, וּדְלֻעָיו מִפְּנֵי הַחַיָּה — מְשַׁמֵּר כְּדַרְכּוֹ בְּשַׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִסְפֹּק וְלֹא יְטַפֵּחַ וְלֹא יְרַקֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵן עוֹשִׂין בַּחוֹל. מַאי טַעְמָא — לָאו דְּקָמוֹלֵיד קָלָא, וְכׇל אוֹלוֹדֵי קָלָא אֲסִיר? אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִטּוֹל צְרוֹר.

 איסור הריקוד נידון בגמ' עירובין קד ע"א הנ"ל במפורש בתוך דיון על הולדת קול. מדובר על הפחדת הציפורים וגם רש"י שם מפרש –

ירקד - ברגל להשמיע קול להבעית העופות:

המשנה ברורה מביא על דין זה שמופיע בשו"ע סי' שלח (שעוסק בדין השמעת קול) סע' ד את פירוש זה של רש"י.

ואם כן הריקוד האסור הוא דווקא זה שיש בו רקיעת רגל קצבית שנועדה להשמיע קול, לכן יכולה להיות בעיה של תיקון כלי שיר.

ויש לציין עוד שעצם נענוע הגוף במרוצה שיש בו תענוג ודאי מותר ואף בהרמת שתי רגליים בקפיצה שכן נפסק בשו"ע שא סע' ב בהדיא. ומה ההבדל העקרוני בין זה לבין ריקוד? אלא ודאי שההבדל הוא ההשמעת קול שבריקוד שבעטיו יש לגזור אטו יתקן כל שיר.

ולו יהי שאין דברינו מוחלטים ויש שסברו שריקוד הוא נענוע הגוף בלבד ללא השמעת קול, יש לצרף את דעת התוס' ועוד שכל זה דיון בדרבנן ולפחות יש לצרף הדברים לספק נוסף והוי ספק ספיקא. ובאמת לענ"ד הדברים נכוחים מצד עצמם ודברי התוס' נאמרו להתיר גם הרקיעה ברגל וד"ל.

ואם כן למסקנה - ריקוד שכולל נענוע הגוף ואין עניינו להשמיע קול על ידי רקיעת הרגל וכדומה מותר ואין הבדל בין ריקוד כאשר שתי הרגליים מעל הקרקע בבת אחת או רגל אחר רגל. ולהיפך בהיפך – אם הריקוד כולל רקיעה ברגל להשמעת קול אסור אף אם רוקדים רגל אחר רגל ומקפידים שלא יהיו שתיהן באויר.

כוונת הדלקת נר חנוכה

הבן איש חי (הל' חנוכה) אומר בשם האריז"ל שכשמדליקים נרות חנוכה יש לכוון בשם נח"ל שרמוז בראשי התיבות של סיומת הברכה להדליק נר חנוכה. עוד נאמר ששם זה יוצא מפסוק "נוצר חסד לאלפים". אף שדבר זה מתאים לבאים בסוד ה' ניתן לבאר כוונה זו ע"פ תורה רפב בליקוטי מוהר"ן וע"פ הגמרא בשבת דף לב.

רבי נחמן מברסלב מדבר שם על הצורך להביט בעין טובה על כל אדם ולהכריע לכף זכות. הוא מרחיב שם בכך שגם כאשר מסתכלים על אדם שרוב מעשיו רעים יש למצוא אפילו מעשה טוב אחד שעשה ולהכריעו ע"פ אותו מעשה לכף זכות. הוא ממשיך ואומר שאפילו אם אותו מעשה טוב עצמו מלא לכלוך וכוונות זרות יש לדון אותו ע"פ הנקודה הטובה שבאותו מעשה.    

הגמרא במסכת שבת כותבת שכך דן הי"ת את העולם. אפילו אם יש לאדם תתקצ"ט (999) מעשים רעים ואחד טוב (אחד מאלף) – ה' דן אותו לכף זכות, ואפילו אם בתוך אותו מעשה רע יש רק חלק אחד מאלף טוב הקב"ה דן ע"פ אותו חלק קטן.

נראה שיש כאן פשט במילים נוצר חסד לאלפים – ה' מוצא את בחינת החסד אפילו בתוך אלף אלפים של רע. בחינה של מעט אור אפילו בשיא החשיכה.

ומה הקשר לחנוכה?
בשעה שגברה מלכות יוון היו מתיוונים רבים בישראל. יוספוס מספר שהכהנים העובדים במקדש היו מפסיקים את עבודת המקדש כדי להסתכל במשחקי הספורט היווניים על הבית משחקים שנעשו בד"כ בעירום. המכבים יצאו למלחמה בקריאת 'מי לה' אלי', והאמינו בכל ליבם שהעם יתעורר ויצא אחריהם. זוהי עין טובה שמביטה היישר אל הפנימיות. בימים בהם היוונים ניסו להחשיך עיניהם של ישראל ולהתרכז בחושך נאמץ אנחנו עין טובה על עמנו - איש על זולתו ואיש על אנשי ביתו (ואפילו איש על עצמו...).

נח לא היה צדיק בפרווה

הוורט החסידי הוא אמירה קצרה ומשמעותית שמביאה בד"כ צורת חשיבה מרעננת או מסר עמוק הנובע משאלה פשוטה יחסית. אך כמו כל דבר תורה כדאי לעמת אותו עם מקורות מרכזיים. בתחילת פרשת נח על המילים צדיק תמים היה בדורותיו כותב רש"י כך:

בדורותיו. יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ דּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לְשֶׁבַח - כָּל שֶׁכֵּן אִלּוּ הָיָה בְדוֹר צַדִּיקִים הָיָה צַדִּיק יוֹתֵר; וְיֵשׁ שֶׁדּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לִגְנַאי - לְפִי דוֹרוֹ הָיָה צַדִּיק וְאִלּוּ הָיָה בְדוֹרוֹ שֶׁל אַבְרָהָם לֹא הָיָה נֶחְשָׁב לִכְלוּם (סנה' ק"ח):

ובין החסידים היו שדייקו שעל אלה שדרשו את נח לגנאי לא כותב רש"י 'רבותינו' מכיוון שכביכול לא לימדו זכות על נח, הוי אומר - רבותינו מלמדים זכות ואלו הדורשים לגנאי אינם מכלל רבותינו. אלא שהגמרא בסנהדרין קח ע"א אליה מציין רש"י מביאה שבמחלוקת זו נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, ורבי יוחנן הוא זה שדרש את נח לגנאי[1]. וכי רבי יוחנן לא מרבותינו?![2]

ההקדמה הזו חשובה מכיוון שלעיתים אם נחפור מעבר לוורט הידוע נגלה תשובות עמוקות מאוד. אחת השאלות המרכזיות בקשר לימים שטרום הופעת אברהם אבינו היא מדוע לא נבחר מישהו אחר להקמת עם ישראל[3]. או במילים פשוטות - מדוע אברהם הוא אבינו הראשון ולא נח[4]?

כשנשאל הרבי מקוצק את השאלה הזו הוא לימד כי כשם שבחדר קר יש המביא לעצמו פרווה להתחמם ויש שמביא תנור ומחמם את החדר לרווחת כולם, כך בחיים הרוחניים – נח הוא צדיק בפרווה, בנה תיבה לעצמו ולא עסק בתוכחה להמון שסביבו, לעומתו אברהם היה הולך, קורא בשם ה' ומחמם את העולם כולו.
אך שוב לא נופתע אם נגלה כי מהגמרא[5] עולה אחרת. בגמרא בסנהדרין קח וקט מצאנו את המימרות הבאות:

דרש ר' יוסי דמן קסרי מאי דכתיב (איוב כד, יח) קל הוא על פני מים תקולל חלקתם בארץ מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח בהם ואומר להם עשו תשובה ואם לאו הקב"ה מביא עליכם את המבול ומקפה נבלתכם על המים כזיקין שנאמר קל הוא על פני מים ולא עוד אלא שלוקחין מהם קללה לכל באי עולם... דרש רבא מאי דכתיב (איוב יב, ה) לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים וכו'[6].

כפי שהקדמנו, נכון יותר לעסוק בשאלות המרכזיות מתוך מקורות מרכזיים ולא מתוך עיון בוורט חסידי או סיפור חשוב ככל שיהיה.

האם ישנו מקור קדום שעוסק בשאלת ההבדל העקרוני בין אברהם לנח[7]?

מצאנו בזוהר חדש (דף כט ע"א ויובא לקמן) על הפרשה ששואל שאלה דומה ועונה עליה תשובה חשובה מאין כמוה. הבעיה של נח לא הייתה שלא הוכיח את בני דורו אלא שלא התפלל עליהם שיינצלו, אברהם לעומת זאת התפלל אפילו על אנשי סדום[8].

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן, בֹּא וּרְאֵה מַה בֵּין הַצַּדִּיקִים שֶׁהָיוּ לְיִשְׂרָאֵל אַחַר כַּךְ, וּבֵין נֹחַ. נֹחַ לֹא הֵגִין עַל דּוֹרוֹ, וְלֹא הִתְפַּלֵּל עָלָיו כְּאַבְרָהָם. דְּכֵיוָן דְּאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, זַעֲקַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה כִּי רָבָּה, מִיָּד וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר. וְהִרְבָּה דְבָרִים כְּנֶגֶד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁשָּׁאַל שֶׁאִם יִמְּצָא שָׁם עֲשָׂרָה צַדִּיקִים, שֶׁיְכַפֵּר לְכָל הַדּוֹר בִּשְׁבִילָם, וְחָשַׁב אַבְרָהָם שֶׁהָיוּ י' בָּעִיר, עִם לוֹט וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו, וַחֲתָנָיו, וְלָכֵן לֹא הִתְפַּלֵּל יוֹתֵר.

בָּא משֶׁה וְהֵגִין עַל כָּל הַדּוֹר, כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ, סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ. מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (שמות ל״ב:ח׳) וַיְחַל משֶׁה. מַהוּ וַיְחַל. מְלַמֵּד שֶׁהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁאֲחָזַתּוּ חַלְחָלָה. רַבָּנָן אָמְרֵי, לֹא הִנִּיחַ משֶׁה לְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶם מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּא. דִּכְתִיב, (שם) וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתַבְתָּ.

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מֵהָכָא, (תהילים ק״ו:כ״ג) וַיֹּאמֶר לְהַשְּׁמִידָם לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו. וְכֵן כָּל הַצַּדִּיקִים הֵגִינוּ עַל דּוֹרָם, וְלֹא הִנִּיחוּ מִדַּת הַדִּין לִשְׁלוֹט בָּהֶם.

וְנֹחַ הִתְעַכֵּב עִמּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר לֵיהּ רִבּוּי דְבָרִים, שֶׁמָּא יְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, וְלֹא הִשְׁגִּיחַ, וְלֹא בִּיקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, וְעָשָׂה הַתֵּיבָה וְנֶאֱבַד כָּל הָעוֹלָם.

יש להעמיד דברים על דיוקם. ע"פ המדרשים נח אכן התפלל, הוא אפילו הטיח דברים כלפי מעלה מתוך צערו, אך היה זה רק לאחר שראה את תוצאות המבול. הוא לא התפלל קודם לכן על הצלת העולם – וזו הבעיה.
ובאמת, כיצד ניתן לקבל את העובדה שנח שהעידה התורה על צדקותו שמע שהעולם כולו הולך להיאבד ולא התפלל על כך?
בזוהר עצמו בהמשך התקשה רבי יהושע בעניין ונענה ע"י רבי אליעזר.

רַבִּי אֱלִיעֶזְר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הֲווֹ יָתְבֵי בִּפְלָכֵי טְבֶרְיָא, אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי, מַה רָאָה נֹחַ שֶׁלֹּא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל דּוֹרוֹ. אָמַר לוֹ, אֲפִילּוּ הוּא לֹא חָשַׁב בְּלִבּוֹ שֶׁיִּמָּלֵט. מָשָׁל, לְמוֹצֵא אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים שֶׁאֵינָם מְבוּשָׁלִים, בֵּין הַבּוֹסְרִים, דְּאִלּוּ הֲוָה בֵּין עֲנָבִים מְבוּשָׁלִים, לָא הֲווֹ כְּלוּם.

מַשְׁמַע, דִּכְתִיב (בראשית ז׳:א׳) כִּי אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר צַדִּיק לְפָנַי, מַהוּ בַּדּוֹר הַזֶּה. כְּלוֹמַר, לְפִי הַדּוֹר. וּלְפִיכָךְ לֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים, אָמַר בְּלִבּוֹ וּלְוַאי שֶׁאֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלַי וְאִמָּלֵט, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֶתְפַּלֵּל עַל אֲחֵרִים.

נח לא ראה עצמו ראוי להנצל. למרבה הפלא מסתבר שנח עצמו היה מאלה שדרשו אותו לגנאי כביכול. הוא חשב שבגלל שאיננו ראוי להינצל בעצמו אין מקום שיתפלל על אחרים. אך האמת היא אחרת:

לְבָתַר אָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזְר, עַל כָּל דָּא, הֲוָה לֵיהּ לְמִתְבַּע רַחֲמִין עַל עָלְמָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּנִיחָא לֵיהּ, מַאן דַּאֲמַר טָבָא עַל בְּנוֹהִי וכו'[9].

הקב"ה אוהב את בניו ולכן חפץ שידברו עליהם טוב. על אף שהדבר נראה במבט חיצוני כענווה,  נח היה צריך לשים את עצמו בצד ולעשות מה שה' רוצה – להצדיק את בריותיו.

נראה כי יש בדברים פתח להבין גם את מדרש חז"ל על הפסוק 'וצהר תעשה לתיבה' ודרשו בסנהדרין קט שהכוונה לאבנים טובות ומרגליות. בעל הדרשה שם הוציא את הכתוב מעט מפשוטו. נח לא בנה צוהר במובן של חלון לתיבה אלא שם בפתחים אבן טובה. מהי אותה אבן שיכולה להאיר? רבינו בחיי זיהה אבן זו כאבן הברקת וכתב שיש לה אור עצמי. אך בהיות שאיננו מכירים מחצב שכזה כיום ניתן לומר שמדובר באבן שעמדה בתיבה וסתמה את הצהר במובן של חלון. אבן זו הייתה שקופה יחסית (אבן טובה כמו יהלום וכדומה) והאור שבחוץ חדר דרכה בצורה טובה. מצד השמיים הסתימה של החלון נועדה כנראה כדי שנח לא יראה במפלת הרשעים (כדרך שאשת לוט שלא הייתה ראויה להינצל לא הורשתה לראות בהפיכת סדום). אך לאור האמור ככל הנראה זה גם היקל על מצפונו של נח. כשבחוץ משתוללת שואה נוראית אנשים צורחים ערים שלמות נקברות תחת אלפי קובים של מים וגלים אדירים מוחים את כל היקום אשר על פני האדמה נח עצמו מעדיף לסתום את החלון במעין זכוכית מחוסמת ('חלבית') שהאור יוכל להכנס מבעדה אך לא יראו או ישמעו את המתחולל בחוץ. ובאמת מעניין לציין שאותו רבי יוחנן שדורש את נח לגנאי הוא רבי יוחנן שדורש כי במקום צוהר נקבעו בתיבה אבנים טובות ומרגליות[10]. 

---

[1] מעניין שריש לקיש שגדל בחברת פושעים הוא הדורש לשבח שסובר שאם נח היה בדורו של אברהם היה גדול יותר. ואילו רבי יוחנן שגדל בבית המדרש הקלאסי הבין את הקושי שבגדילה לצד צדיקים ואת ההבנה שלעיתים כאשר יש לאדם התנגדות קל לו יותר להיות צדיק ואולי לכן דרש לגנאי – לו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב. ובכל זאת חשוב לשים לב – את העובה שנח היה צדיק אין לשנות שזהו פסוק מפורש ולהיות צדיק נגד כל העולם זה דבר גדול מאוד. השאלה היא רק בשאלת היחס בערכים מוחלטים לדורות אחרים כביכול.
אם בכל זאת ננסה לתרץ את הדרוש החסידי נוכל לומר שבגמרא לא מופיע המילה 'לגנאי' אלא פשוט שלא היה נחשב כל כך צדיק בדור אחר.

[2] וכפי שיתבאר לקמן בזוהר חדש נזכרת רק דעתו.

[3] ככלל נכון יותר להביט על מהלך האנושות מן הבחינות הרוחניות כתהליך אבולוציוני. למשל אם נביט דרך משקפיים של לקיחת אחריות על העולם, הרי שאדם גלגל את האחריות ממנו לאשתו, למך (אבי נח) גלגל אותה ממנו לבנו, נח לקח על עצמו את האחריות בצורה חלקית ולאחר מכן אברהם נעשה אב המון גויים ויחד עם שרה תיקנו את חטאם של אדם וחוה. הדים לכך הם העובדה שהיו הזוג הראשון שנקבר במערת המכפלה לצד אדם וחוה, וכן שבניגוד לאדם שלא היה צריך לשמוע בקול חוה, ה' אומר לאברהם כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה.

[4] השל"ה הקדוש (על שבת הגדול) טוען שהמילים 'אלוקי אבותינו' בתפילת עמידה מתייחסות לצדיקים שלפני אברהם יצחק ויעקב אמו אדם שת וכו'. אך גם לפי דבריו המאירים 'אין קורין אבות אלא לשלשה' וודאי שיש מעמד מיוחד לשלשת האבות שאנו נקראים בניהם ולא בני נח.

[5] וכן מהמדרש - בספר הישר למשל מובא שנח אף נצטווה יחד עם מתושלח סבו להזהיר את דורו וכן עשו. אמנם ע"פ ספר הישר ניתן לתרץ את הוורט של האדמו"ר מקוצק – אברהם לא נזקק לציווי ואילו נח עשה רק כי צווה ולכן מתאימה ההגדרה של צדיק בפרווה.

[6] אפשרות נפלאה להבין את ההבדל בין אברהם לנח העלה ר' שלמה קרליבך מובא בספר אבן שלמה (עמ' 79) על הפרשה, מפאת מתיקותם של דברים נביאם כאן (בצורה חלקית):

אתם יודעים חברים, התורה קצת כועסת על נח.

 

הזוהר הקדוש אומר (זוהר ח״א סז:) שהמבול נקרא על שמו של נח, כמו בדברי הנביא, ״ כִּי מֵי נֹחַ, זֹאת לִי" (ישעיה נד,ט)...

החוזה מלובלין היה תלמידו של הרבי הקדוש רבי אלימלך מליז'נסק. פעם אחת אמר רבי אלימלך לחוזה מלובלין, ״לימדתי אותך כל מה שיכולתי, אבל יש דבר אחד שעליך ללמוד מאחי הקדוש, רבי זושא״. החוזה הקדוש מלובלין קם והלך לרבי זושא.

רבי זושא שאל את החוזה, ״כשאתה רוצה לקרב אנשים לה׳, מה אתה אומר להם?״

״אהה״ אומר החוזה מלובלין, ״זה פשוט מאוד, אני מראה להם את כל מה שהם עשו לא טוב, ואני אומר להם שמה שהם עשו הוא לא טוב ואסור, ואני מסביר להם שהם צריכים לשוב בתשובה״.

״אוי״, השיב לו הרבי ר׳ זושא. ״אין זו הדרך. למה הם עושים כל כך הרבה לא טוב? כי אין להם מספיק כוח. אין להם מספיק אנרגיה משמים לעשות טוב. הם עשו כל כך הרבה לא טוב, שהם ממש התנתקו מן השמים, התנתקו מן השפע של הקדושה, שנותן לנו כוח לעשות טוב. וחוץ מזה, הם כבר טובעים בבוץ, מדוע אתה דוחף אותם עוד יותר פנימה?״

החוזה מלובלין שאל, ״ר׳ זושא, ואיך אתה מקרב אדם לה׳?״

״אהה״, ענה רבי זושא ואמר, ״כשאני רואה יהודי שסוטה מן הדרך, אני ממש בוכה עליו. אני ממשיך עליו חסדים. אני מוריד עליו כל כך הרבה אור ואהבה משמים. ואז הוא מרגיש בתוכו התעוררות כל כך עמוקה, עד שזה אפילו לא קשה בשבילו. הוא רוצה להיות טוב, הוא רוצה להיות קדוש. הוא רוצה להיות יפה, הוא רוצה להיות יהודי״.

 

חברים, אתם יודעים איך ניסה נח להחזיר אנשים בתשובה? הוא ניגש אליהם ואמר, ״היי חבר׳ה, אתם מגעילים, אתם חוטאים. אתם סוטים, אתם חסרי ערך. ברוך ה׳ שהוא רוצה להשחית אתכם״. אבל זה לא עוזר. געוואלד, זה לא עוזר. לא עוזר לזרוק אבנים, לא עוזר להטיף.

לכן נקרא המבול על שם נח, ״מי נח״. נח, מדוע לא חיברת את אנשי דורך לנשמותיהם שלמעלה?

כשאברהם אבינו רצה להחזיר אנשים בתשובה, הוא מעולם לא אמר להם דבר שלילי. אדרבה, הוא ממש הזמין אותם לביתו. הוא ישב אתם בליל שבת, וישב אתם בסעודת מלווה מלכה. תארו לכם את הפושע הכי שפל יושב ומקשיב לסבא הקדוש שלנו, אברהם אבינו? באותו רגע הוא ממש נשבע לעצמו, כמה זה קדוש, כמה זה יפה. אני רוצה להיות כמוהו, אני רוצה להיות קדוש ונשגב. אני רוצה לאהוב אנשים כמו שאברהם אבינו אוהב אנשים. אני רוצה לאהוב את ה׳ כמו אברהם אבינו.

ישנה תורה מופלאה מהרבי הקדוש מדז׳יקוב (אמרי נועם, נח, ד״ה יש לרמוז). הוא אומר שמשה רבנו היה מנשמת נח. אחרי חטא העגל, ה׳ אומר למשה, ״ וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ... וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל״ (שמות לב,ז-י). ומשה רבנו משיב, ״מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ" (שם לב,לב), כלומר משה כביכול אומר: אני מסרב, אל תשמיד אותם. אם אתה רוצה להשמיד מישהו, תשמיד אותי.

אז הרבי מדז׳יקוב אומר ש״מחני״ אותיות ״מי נח״. המבול נקראת על שם נח מפני שהוא לא התפלל על דורו. וכשאמר משה רבנו שהוא מוכן להימחות במקום עם ישראל - הוא תיקן את מה שפגם נח, שלא התפלל בעבור דורו.

ואפשר להוסיף על הדברים. ה׳ אומר למשה לרדת אל בני ישראל ולומר להם שה׳ משמיד אותם. על כך מגיב משה: אני מסרב. לא אחזיר אנשים בתשובה בכך שאומר להם שהם יושמדו. ריבונו של עולם, אם אתה רוצה להשמיד יהודים - תשמיד אותי. אני רוצה להגיד ליהודים רק דברים טובים.

חברים, אנחנו ממש צריכים אנשים שידברו אל הדור. אנחנו צריכים אנשים שידברו אל עם ישראל. אבל לא כאלה שיאמרו. ״ה׳ ימחה אתכם״. לא אנשים שיאמרו, ״אבוי, אתם רעים. לא שומרים כשרות. לא שומרים שבת״.

[7] הבדל יפהפה נוסף הובא ע"י הרב יונתן זקס בספרו שיג ושיח על הפרשה בשם רבו הרב נחום אליעזר רבינוביץ'. בקצרה ההבדל הוא בין נח שמתהלך 'את האלוקים' לבין אברהם שמצטווה 'התהלך לפני'. אברהם לא מחכה לקריאות אלוקיות ולציוויים כדי לתקן את העולם. הוא יוזם ומתקן. נח לעומתו פאסיבי. אבי האומה היהודית מתאפיין ביוזמה וקריאה אקטיבית לתיקון הוא לא הולך יד ביד עם אלוקים בקצב לשו כביכול אלא צועד לפניו.

[8] ויש למצוא גם תוכחה נפלאה שהוכיח אברהם את סדום ביחסו המתוקן לרכוש כפי שאמר למלך סדום לאחר הצלתו מארבעת המלכים – 'אם מחוט ועד שרןך נעל', ואכמ"ל.  

[9] מְנָא לָן, מִגִּדְעוֹן בַּר יוֹאָשׁ, דְּלָא הֲוָה זַכַּאי, וְלָא בַּר זַכַּאי, וּמִשּׁוּם דַּאֲמַר טִיבוּתָא עַל יִשְׂרָאֵל, מַה כְּתִיב בֵּיהּ. (שופטים ו׳:י״ד) וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִדְיָן. מַהוּ בְּכֹחֲךָ זֶה. טִיבוּתָא דָא דַּאֲמַרְתְּ עַל בָּנַי, יְהֵא לָךְ חֵילָא סַגִּיאָה, לְשֵׁיזָבוּתְהוֹן מִן יְדָא דְמִדְיָן.

וְעוֹד אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אַף עַל פִּי דִּיהֱוֵי צַדִּיקָא רַבָּה מִכָּל עָלְמָא, וְיֵימַר בִּישָׁא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִי דֵלָטוֹרִין עַל יִשְׂרָאֵל, עוֹנְשֵׁיהּ סַגְיָא מִן כָּלְהוֹן. וְלָא אַשְׁכַּחְנָא צַדִּיקָא טָבָא כְּאֵלִיָּהוּ בְּכָל דָּרָא, וּמִשּׁוּם דַּאֲמַר דֵּלָטוֹרִין עַל יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (מלכים א י״ט:י׳) כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, בֵּיהּ שַׁעֲתָא אַבְאֵישׁ סַגְיָא קַמֵּיהּ.

[10] לכשעצמי הייתי מוסיף תשובה – מדוע לא נבחר נח להיות אבי האומה הישראלית. כלל לא בגללו אלא בגלל שהתחתן עם אשה שאולי לא הייתה ידועה בצדקתה. רש"י מביא בנעמה אשת נח היא היא נעמה אחות תובל קין (וצ"ע על הבדלי הגילאים העצומים של למעלה משש מאות שנה ואכמ"ל). ויש לומר שכשה' בחר באברהם אבינו הוא בחר בו דווקא יחד עם שרה אמנו.
בדרך צחות נוסיף סיפור על ר' אברום שפירא שאמר פעם לתלמידיו בישיבת מרכז הרב שרב הוא כמו אבא של תלמידיו. זמן מה לאחר מכן אחד התלמידים שהיה כנראה מעט לא יציב נפשית הלך והתיישב בסלון ביתו של הרב בהפתעה. הרב שראה זאת שאל אותו 'מה אתה עושה?' ונענה כי אם הרב אבא שלו אז הוא בא הבייתה. הרב ענה לו בחיוך – הרב הוא אבא של התלמידים אבל הרבנית היא לא אמא... 

דור צמא לאהבה

 

מהי העבודה המיוחדת אליה קורא אותנו ספר דברים?

"מִלְּפָנִים כַּאֲשֶׁר יָדַעְתִּי כָּל אִישׁ אֲחָזוֹ פַּלָּצוּת, מִקּוֹל הַקּוֹרֵא: קָדוֹשׁ אֱלוּל!. הַחֲרָדָה הַלָּזוֹ נָשְׂאָה פִּרְיָהּ לְהִתְקָרֵב לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, אִישׁ לְפִי עֶרְכּוֹ" - במילים אלו מתאר ר' ישראל מסלנט את שבת מברכין אלול בימיו. שבת שבה כל מי ששמע את החזן מכריז על אלול, היה נרתע לאחוריו ומתקשה להתחיל בתפילת מוסף ומעזרת הנשים היו נשמעות קולות שבר...

אך גם רבי ישראל סלנטר מתאר משהו מן העבר, ברור שבדורו לא היו התעלפויות ולא נרשמה ההתרגשות עליה הוא מדבר. ובדורנו על אחת כמה וכמה. מה קרה למושגי היראה שלנו?

ודאי שיש מקום לחדש עיסוק בעבודת היראה בעולם שבו יראה הופכת לדבר שכמעט אינו בנמצא[1]. אך אני רוצה לנסות להאיר כאן זווית אחרת. 

ניתן ללמוד הרבה ממילות מפתח. מילות מפתח אלו מילים שחוזרות על עצמן וגורמות לנו לחשוב על מושג בצורה עמוקה יותר או מחודשת כמו המושג הספרותי 'מוטיב חוזר'. מהן המילים שחוזרות בספר דברים יותר מאשר בכל התורה?

אם נתחיל בפרשתנו נראה כי השורש ז.כ.ר חוזר פעמים רבות במיוחד. כשמגיעים לארץ איננו פשוט 'פותחים דף חדש' ושוכחים את העבר כפי שאולי היינו חושבים שראוי לעשות. ולכאורה עם שעבר את שואת מצרים רק מחכה לפתוח בחיים חדשים. אך האמת שמלמדת אותנו התורה היא שדווקא בכניסה לארץ והפיכתנו לעם שהוא אדוני הארץ עלינו לזכור שהארץ של הקב"ה וכמו שיצאנו ממצרים כך אנו עלולים ח''ו לחזור לגלות. הזכירה הזו 'מאפסת' את האדם והחברה שמרגע הזכירה ואילך לומדת לקחת כל דבר בפרופורציות, לומדת להיות מכירה טובה והעבר הופך אותה מחוברת לשורשיה ולאבותיה.

יראת השמים בארץ ישראל מתחלפת ביראת הארץ, היראה שמא לא נהיה ראויים לארץ ישראל ולשפע שלה.

אך המילים שחוזרות בספר דברים בצורה יוצאת מן הכלל הן אהבה ודבקות. אהבה (על הטיותיה)  מופיעה פעמיים בספר שמות, פעמיים בויקרא ואפילו לא פעם אחת בלבד בספר במדבר. בחומש דברים המילה הזו מופיעה למעלה מעשרים פעם. המילה דבקות על הטיותיה נמצאת בפרשתנו בלבד פעמיים – כמו המופעים שלה בספר במדבר כולו, ומקומה נפקד לגמרי מהחומשים שמות וויקרא.

עם הכניסה לארץ משתנה קו העבודה מיראה לאהבה. הזוהר הקדוש בפרשת במדבר מקשה סתירה בין שני פסוקים בספר תהלים. מחד נאמר "עבדו את ה' ביראה" ומאידך "עבדו את ה' בשמחה" – אם כן כיצד יש לעבוד את ה'? הזוהר עונה שבגלות העבודה מיראה אך בארץ העבודה בשמחה ואהבה "שמחו את ירושלים גילו בה כל אוהביה" – בה דייקא.

כך רואים באופן נגלה בפרשתנו. בתחילת הפרשה (דברים ח, ו) משה מלמד עבודה ביראה בלבד:

וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֺת י״י אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ

לאחר מכן באים פסוקים ארוכים בשבח הארץ ובטובותיה ואזהרות על הצפוי מן ההליכה שלא בדרך ה' – איבוד ארץ זו. לבסוף מסכם משה רבינו ע"ה (יא, כב):

כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כׇּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת י״י אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכׇל דְּרָכָיו וּלְדׇבְקָה בוֹ

בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ משה רבינו עליו השלום מסביר לעם ישראל כי העבודה בארץ הקודש עוברת דרך זכירת הגלות שמביאה בכנפיה יראה אך בעיקר שקו העבודה המרכזי מעכשיו הוא אהבה וחיבור. עבודת ה' בארץ ישראל מתאפיינת בחיבור פנימי ועמוק לה' לתורה ולמצוות. עבודת ה' בארץ היא שמחה יותר, חזקה יותר ובעיקר מלאה באהבה.

דבר נפלא הוא שבכל חומש מחמשת חומשי תורה השורש ש.מ.ח נמצא רק פעם אחת למעט חומש אחד.  החומש השמח ביותר שבו מופיעה השמחה לא פחות מי"ב פעמים הוא חומש דברים. 

גם חודש אלול קיבל 'פנים ארץ ישראליות'. כיום מקובלת פרשנות ראשי התיבות שלו כחודש של אני לדודי ודודי לי. חודש של אהבת ישראל לאהוב ליבם – בורא עולם ואהבת בורא עולם לישראל אהובתו. ומי שרוצה לשמוע סליחות שנשמעות כמו שיר אהבה – מוזמן  להגיע לבית הכנסת הספרדי[2] הקרוב לביתו עם פתיחת ימי הסליחות.

---

[1] ישנן כמה סיבות למיעוט העיסוק ביראה והריחוק ממושגיה. היראה הפכה לחזון לא נפרץ בכל העולם עקב הרוחות הליברליות והחלפת המשטרים האוטוקרטיים במשטרים דמוקרטיים. כמו כן ב"ה האדם פחות חרד לחייו ויש לו תחושת שליטה בנעשה עימו. האדם כבר לא חי בחרדה קיומית. בעבר האדם הפשוט לא היה בטוח בחייו ובטח שלא ברווחתו. ובפרט אם האדם המדובר היה יהודי, אחת מהנוראיות שבקללות הגלות היא וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ (דברים כח, סו). המצב כיום השתנה במידה רבה מאוד וברור שיש לתהליך סיבות שמימיות. בסיבה הפנימית עוסקות השורות הבאות.

[2] חשוב לי מאוד לומר – הדרשה נכתבה בעלון בית כנסת מחזיקי תורה בו מתפללים בנוסח תורכי. אך האמת היא  שכיום גם הסליחות של אחינו האשכנזים שהתמחו יותר בקו היראה מקבלות פנים חדשות ונעשות דומות יותר לשירי אהבה וכיסופים לקב"ה. והדברים מתאימים לאמור לעיל.

מוסר ותורה

 

קרדיט על התמונה: Depositphotos_RusianKal

מאיר וחברו דוד יצאו בשעה טובה לבין הזמנים וכעבור שעות אחדות כבר היו בדרך לטיול ברמת הגולן. כדי להימנע ממראות אסורים הם הגיעו לאחד מנחלי הרמה בשעת בוקר מוקדמת והחלו לטייל. הם ישבו לאכול באחת מפינות החמד ולקינוח אכלו חטיף. לאחר שסיימו מאיר אסף את חפציו והתכונן להמשיך ללכת, כשלפתע קרא לעברו דוד – 'מאיר שכחת להרים את העטיפה של הבמבה...' דוד לא התבלבל והחזיר 'השארתי בכוונה, זה כבר יתכלה מעצמו'. מאיר לא ידע אם דוד רציני או צוחק. 'דוד, תהיה רציני. אתה מטנף את הטבע שלפני רגע נהנת ממנו, מה יקרה אם כולם ינהגו כמוך? לא יהיה לנו איפה לטייל. וזה עוד לפני שדברנו על קדושת הארץ ועל חילול השם', אך דוד בשלו – 'איפה כתוב בתורה שזה לא בסדר להשליך עטיפות בטבע? אל תמציא איסורים חדשים'. מאיר כבר התחיל להתרתח ואמר 'זה לא כתוב אולי בתרי"ג מצוות אבל זה בטוח לא מוסרי!', 'המוסר זה מה שכתוב בתורה בלבד' צעק דוד וכאן כבר החלו שניהם לחוש שהוויכוח יוצא משליטה. אך למזלם הופיע מאחוריהם טוביה האברך מהישיבה עם שלושת ילדיו. 'אני רואה שלא הייתי מקורי כשהחלטתי לטייל מוקדם... מאיר, דוד מה שלומכם?' עוד לפני שקיבל תשובה שטחו בפניו את הוויכוח שלהם וביקשו לשמוע את דעתו. טוביה חייך וקרא שני פסוקים מתוך פרשת השבוע:

שָׁמ֣וֹר תִּשְׁמְר֔וּן אֶת־מִצְוֺ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְעֵדֹתָ֥יו וְחֻקָּ֖יו אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽךְ׃

וְעָשִׂ֛יתָ הַיָּשָׁ֥ר וְהַטּ֖וֹב בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וּבָ֗אתָ וְיָֽרַשְׁתָּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע יְהֹוָ֖ה לַאֲבֹתֶֽיךָ׃

אם בפסוק הראשון נאמר כבר לשמור את כל המצוות, על מה מדבר הפסוק השני שעוסק שעשיית הישר והטוב?' דוד מיהר להשיב – 'המצוות העדות והחוקים הכתובים קודם לכן הם הישר והטוב, זה פשוט סיכום של הפסוק הקודם'. טוביה חייך ואמר 'דוד, זה מעניין אך שים לב שהתלמוד וגדולי המפרשים לא הבינו את הפסוק כמוך. רש"י למשל מביא מהגמרא שכאן מדובר על דברים שהם לפנים משורת הדין', מאיר התפרץ ואמר – 'ז"א שברור יש מוסר שהוא מעבר לתורה'. 'נכון מאוד', אמר טוביה והמשיך 'ובחידוש הוא שהתורה עצמה מצווה על המוסר שמעבר למצוות עצמן, הנה הרמב"ן כותב זאת במילים ברורות:

ולרבותינו בזה מדרש יפה אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב והישר וזה ענין גדול לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז) לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח) ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז) לא תקלל חרש (שם פסוק יד) מפני שיבה תקום (שם פסוק לב) וכיוצא בהן חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר... ואפילו מה שאמרו (יומא פו) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות עד שיקרא בכל ענין תם וישר'.

דוד נראה מהורהר אך לבסוף הרים את עטיפת הבמבה חייך ואמר – 'נס שבאתי לטיול הזה, למדתי כמה התורה יפה ומתוקה, אל תקרי במבה אלא בם מלשון ודברת בם ובה מלשון הפוך בה והפוך בה דכולא בה'. טוביה ומאיר צחקו והמשיכו את הטיול בצוותא.