יום רביעי, 1 בנובמבר 2023

לחיילינו בחזית (מלחמת שמחת תורה - חרבות ברזל)

דף קרבי

לפני כאלף שנים ישב הרמב"ם וניסה לדמיין. הוא ניסה לדמיין מה חייל יהודי מרגיש רגע לפני היציאה לקרב. מתוך היכרות עמוקה עם עמו הקדוש והאהוב, הוא כתב לו[1] שהמלחמה של האויב נגדו היא מלחמה של האויב נגד הטוב ונגד המוסר. שהאויב שעומד מולו בא בשם מערכת ערכים פסולה ומנוגדת למטרת היהדות ולכן אויבינו הם אויבי ה'. ובעזרת ה' ננצח אותם. ממש כפי שכתוב בתורה, הוא ציוה את הלוחם שלא לפחד ולא לחשוב על כבודו או להרהר מתוך פחד במשפחתו ומה יהא עליהם אם חלילה... אלו מחשבות פסולות שעלולות להטיל מורך גם בלב אחיו. הפחד הוא מחלה מידבקת. רק שיזכור את שליחותו – חייל ישראלי הוא מלאך (שליח) של צור ישראל ורבונו של עולם לכלות את הרע ולהבטיח את החיים.

אנחנו לא צריכים לדמיין, עומדים חיילינו בשערי העיר ההיסטורית עזה. עיר בה נלחם שמשון ועקר את שעריה, עיר מולה נלחם ינאי המלך בימי בית שני ויכל לה, ועיר הדמים שממנה יצאו הגרועים שברוצחים וביצעו באחינו ובאחיותינו דברים נוראיים שאין אדם נורמלי שיכול להעלות על דעתו.

חייל קדוש, אשריך!
זכית להיות מלאך - שליח של עם ישראל. לא רק של העם היושב בציון ומייחל לחזרתך עטור ניצחון, יחד איתך עומדות נשמות אלף וארבע מאות אחיך ואחיותיך שנטבחו, נאנסו, נשרפו ונפלו בקרב רק מפני שהם יהודים בארץ ישראל. נשמות שזועקות 'כי לארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו'. יחד איתך עומדות גם נשמות האבות והאימהות, הסבים והסבתות וכל הדורות שהתפללו לעלות לארץ ישראל ולא עלה בידם. נשמות כל לוחמי ישראל שמסרו את נפשם על קיום העם וישיבתו בארץ לבטח מלוחמי יהושע בן נון ודוד המלך ועד לוחמי המחתרות בגיטאות ובארץ, כל אלה מלווים אותך כעת באהבה ובתפילה.
אתה מלאך - שליח לא רק של העם הזה לדורותיו אלא גם של הטוב והמוסר, בן אור שנקלע למלחמה בבני חושך. זוהי מלחמה שאין צודקת ממנה. מלחמה על החיים ועל הטוב כנגד המוות והרע.
בקרוב תעמוד לפני כניסה מחודשת לשדה הקרב, אל תיתן למחשבת פחד ומורא לעלות בליבך. אנחנו עם של אריות ואנחנו ננצח כי בשם אלוהינו נדגול. היה אחד, היה נכון, היה ממוקד בשליחותך – חתור למגע, רדוף את האויב עד כלותו.
ה' עימך גיבור החיל!
'ארדוף אויבי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם'
'ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם'
ובאויבינו יתקיים 'יהי דרכם חושך וחלקלקות ומלאך ה' רודפם'




[1] רמב"ם הל' מלכים פרק ז הל' טו.


יום שישי, 8 בספטמבר 2023

הרפורמה המשפטית האמיתית

 

ודאי יצא לכם לשמוע את התקשורת מדברת על כך שהמדינה סוערת בגלל הרפורמה המשפטית. אלו חשים ששלטון בג''צ כופה על העם את דעתו, שופט שלא ביושר ובעצם מתנהל פה כדיקטטורה, ואלו מרגישים שלולא אותם המשפטנים היה העולם חרב. לברי הדעת כבר מובן שאין זו מחלוקת רק בתחום שבין כתלי בית המשפט. זוהי מחלוקת גדולה בהרבה – האם המדינה צריכה להיות מדינה יהודית או שמא מדינת כלל אזרחיה שגם יהודים יכולים לחיות בה. מסתבר שהשאלה 'מי השופט שלך' עשתה מה שלא עשו חוקים רבים, ואפילו מה שלא עשתה איוולת גירוש גוש קטיף.

הנקודה הזו מרעננת מחדש את הימים הבאים עלינו לטובה. החל מראש השנה נדגיש את היותו של מלך מלכי המלכים – 'המלך המשפט'. הדבר קריטי עד שע"פ השו"ע, מי שבטעות חתם בנוסח הרגיל של ימי החול, לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולברך. כאשר אנו מצהירים על כך שהקב"ה שופט, ואנו חלים ומזדעזעים מאימת דינו, בעצם אנו ממליכים אותו עלינו ומצהירים שאנו רוצים במלכותו. אנו רוצים לחיות בעולם שבו ה' הוא המלך והוא ושמו אחד. כל שאר ה'בוסים' בעיני עצמם מאבדים את משמעותם בעינינו, ואנו מתחייבים לשמור אמונים רק לבורא העולם ומנהיגו האמיתי.

לכן תקיעת השופר לצד היותה מעורר אדיר של נקודות פנים נפשיות לתשובה (רמב"ם וחסידות) ותזכורת לימים גדולים משחר הבריאה ועד אחריתה (רס"ג), תרועת השופר היא גם תרועת המלכה, העם מריע למלכו – "ותרועת מלך בו". אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם... ובמה? בשופר (ר"ה טז.). 

כמובן, האמירה הזו מחייבת גם למפרע – אם 'ה' מלך' (בהווה) אז ה' גם מלך (בעבר), ואם כן מה היה בשנה הקודמת? היכן היית עד עכשיו? האם עבדת כראוי את המלך? כאן מגיעים ימי התשובה ונותנים לנו את היכולת לכפר ולתקן עד יום הכיפורים בו ה' מעביר אשמותינו וסולח עוונות ישראל.

האמירה הזו גם מעודדת לעתיד – אם 'ה' מלך' (בהווה) ו'ה' מלך' (בעבר) אז בעז"ה 'ה' ימלוך לעולם ועד'. עוד נשמח עם המלך במסיבו בסוכות הכבוד של המלך, בצילא דמהימנותא.

יום רביעי, 23 באוגוסט 2023

מספר אותיות התורה - ביאור פשטי נפלא לו' דגחון, דרוש דרש, וע' דיער קידושין ל ע"א[1]

במסכת קידושין דף ל נאמר:
לפיכך נקראו ראשונים סופרים – שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים:
וא"ו דגחון – חציין של אותיות של ס"ת,
דָּרֹש דָּרַש – חציין של תיבות, (ויקרא יג,לג)
והִתְגַּלָּח – של פסוקים, (תהילים פ,יד)
יְכַרְסְמֶנָה חֲזִיר מִיָּעַר – עי"ן דיער חציין של תהילים, (שם עח, לח)
והוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן – חציו דפסוקים.

בעי רב יוסף: וא"ו דגחון שהאי גיסא או מהאי גיסא? א"ל: ניתי ס"ת ואימנינהו, מי לא אמר רבה בר בר חנה: לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום? א"ל: אינהו  בקיאי בחסירות ויתירות, אנן לא בקיאינן. בעי רב יוסף: והתגלח מהאי גיסא או מהאי גיסא? א"ל אביי: פסוקי מיהא ליתו לימנוי'? בפסוקי נמי לא בקיאינן

 

מספר אותיות התורה

הרב יעקב שור [מחבר ספר "משנת רבי יעקב" על התוספתא (דף ד' אות ג')] ספר בקפדנות ובדיוק מוחלט את כל אותיות התורה וגילה:

מנין אותיות התורה הוא 304,805[2]  צא וחשב…מה היא האות האמצעית בתורה? לפי זה, האות האמצעית בתורה (152,403) היא הו"ו במילת "והוא" שבפסוק אִשֶה הוא לה' (ויקרא ח,כח). עוד בדק הגר"י שור את אשר נאמר במקורות שהבאנו לעיל (בקידושין) וספר את האותיות מתחילת התורה ועד ו"ו דגחון, ומצא שהמספר הוא 157,236. כלומר – פער של 4833 אותיות לפני ו"ו דגחון! גם אם נאמר שאנו לא בקיאים בחסרות ויתירות הרי שמספר כזה של טעויות הוא מספר עצום ולא מתקבל על הדעת. ד"ר ר' משה כץ מביא שלפי סריקת המחשב אזי האות א' במילת 'הוא' היא האות האמצעית. אות אחת ליד זו שהצביע עליה הגר"י שור.

 

"דרש דרש" אמצע התורה- האמנם?

כנ"ל לגבי אמצע התיבות שהוא דָּרֹש דָּרַש לפי הגמרא, לפי ספירת הגר"י שור נמצאות בתורה 79,980 מילים. אך כבר לפניו בשנת תרס"ה נכתב בספר אהבת תורה לר' פנחס זלמן סג"ל איש הורוויץ שמנין תיבות התורה הוא 79,976[3]. חצי המילים לפי זה נמצא בין המילים אֶל יְסוֹד (ויקרא ח, טו)  933 מילים לפני 'דּרֹש דַּרָש'!

 

"והתגלח" חציין של פסוקים- האמנם-?

לפי מנין הפסוקים שבידינו אזי חצי התורה בפסוקים הוא וַיָּשֶם עָלָיו אֶת הַחֹשֶן (ויקרא ח, ח). 160 פסוקים לפני 'והתגלח'![4] ושוב, ההפרש הכללי הוא 320 פסוקים יותר מאשר אצלנו.

אם נשים לב, אזי לפי הנתונים שבידינו נמצאים אמצעי האותיות המילים והפסוקים קרוב למדי זה לזה. כולם בפרק ח' בפרשת צו. בפסוקים ח, טו, כא. כלומר המרחק מקצה לקצה הוא 14 פסוקים. כך גם מסתבר אם נצא מתוך הנחה שאין בחצי אחד של התורה פסוקים ארוכים יותר מבחצי השני.

לגבי הפסוקים היה אפשר אולי לומר ש'אנן בפסוקי (בהפסקות לפסוקים) לא בקיאינן'. אך לגבי האותיות זה כבר תמוה ביותר, הדיוק בהעתקת ספרי התורה בכל הדורות הוא דבר פלא שאין דומה לו. העם היהודי הנפוץ בכל קצווי תבל וספרי התורה מתאימים כולם זה לזה ואין ביניהם אלא הבדלים ספורים שידועים ומפורסמים מקדמת דנא. כולם מכירים את המצוין בחומשים (דברים כג,ב) על פְּצוּעַ דַּכָּה – בס"ת אשכנזים כתיב דַּכָּא באל"ף.  על כל חסר ויתר נשפכו נהרות של דיו ועסקו בהם גדולי חכמי ישראל כגון הרמ"ה והמאירי ומנחת שי וחכמי המסורה בדורות קודמים שהעבירו מסורה מדוייקת לפרטי פרטים והניחו סימנים על כל דבר ודבר[5]. ופתאום 9666 אותיות שנעלמו מספרי התורה שלנו ואף אחד לא יודע מהם? דבר זה לא ניתן להאמר כלל.

זולת זאת, כל זה לא יעזור לנו לגבי ההפרש של קרוב לאלפיים מילים בנוגע לאמצע התיבות. שכן כל המושג של 'לא בקיאינן' מוזכר בגמרא רק לגבי אותיות ופסוקים, ולא לגבי מילים. מה שגם מוכרח מן הסברא שכן את האותיות תולה הגמרא ב'חסרות ויתירות', דבר שאינו משנה את משמעות הנקרא. כנ"ל לגבי הפסוקים. אבל מילים שנחסרו בספרי התורה שלנו היו צריכות לשנות את המשמעות.

עוד דבר תמוה שיש לתת עליו את הדעת הן שאלותיו של ר' יוסף: וא"ו דגחון מהאי גיסא, או מהאי גיסא? והתגלח מהאי גיסא, או מהאי גיסא? רואי מכאן שר' יוסף היה בטוח שהמספר הוא זוגי ועל כן האמצע חייב להיות 'מהאי גיסא או מהאי גיסא'. והרי ר' יוסף עצמו מעיד שם 'אנן לא בקיאין בחסרות ויתרות'.

ואם כן מהיכן ידע ר' יוסף שהמספר הוא זוגי? אולי המספר אינו זוגי ועל כן הו"ו היא בדיוק באמצע (לפי המסורת שבידינו מספר האותיות באמת אינו זוגי). ובשלמא לגבי הפסוקים, בגמרא שם מובאת בהמשך הברייתא שאומרת שמספר הפסוקים שבתורה הוא זוגי. אבל לגבי האותיות לא מובא מספר בבריתא ההיא. וכן, מדוע לא שאל ר' יוסף האם עי"ן שבמילה 'יער' היא בחצי הראשון או השני.  

התשובה המתקבלת ביותר על הדעת[6]

 בספר "אהבת תורה" הנ"ל לר' פנחס זלמן סג"ל העלה רעיון מחודש לגבי דָּרֹש דַּרָש – חצין של תיבות. והוא שלא מדובר כאן על מספר התיבות הכללי אלא על חציין של המילים הכפולות שבתורה כמו הַשֶּרֶץ הַשֹּרֵץ (בראשית ז,כא) הָרֶמֶש הָרֹמֵש (שם א,כו) נֹחַ נֹחַ (שם ו,ט) מְאֹד מְאֹד (שם ז,יט) וכן הלאה. ובכן, דָּרֹש דַּרָש היא האמצע של התיבות הכפולות!

הרב יצחק זילבר זצ"ל כתב קונטרס ארוך ומעניין על הגמרא בקידושין והוא כותב שהוא בדק ומצא 91 צמדי מילים כפולים כאלו, ולפי זה האמצע הוא בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (ויקרא ו,ה). אך מחבר "אהבת תורה" כבר ידע מזה. וכתב שיש להוריד מן המניין את לֶךְ לְךָ (בראשית יב, א) ואת שָׁם שָׂם (שמות טו,כה) שאינן אותה מילה אלא שתי מילים שונות שבמקרה אותיותיהן דומות. ואז נשארים עם שמונים ותשע צמדי מילים והאמצע שלהם הוא בדיוק דָּרֹש דַּרָש! ומעניין מאד, כיון שיש 89 זוגות, אזי דָּרֹש דַּרָש הוא בדיוק האמצע. וכנראה לכן לא שאל ר' יוסף על חציין של תיבות באיזה צד הוא נמצא כפי ששאל לגבי האותיות והפסוקים.

 

וא"ו דגחון חציין של אותיות

אם 'חציין של תיבות' אינו מדבר על מנין התיבות הכללי אלא על מילים מיוחדות, אולי כך הכוונה גם לגבי שאר הדברים? ואכן ר' אליהו פוסק בספרו 'פסקי אליהו' כתב שאולי יש לומר שו"ו דגחון שהיא אות גדולה ואיננה אות רגילה היא אמצע האותיות המשונות שבספר תורה (אותיות רבתי וזעירות כגון הבי"ת של 'בראשית' שהיא גדולה. או האל"ף של 'ויקרא' שהיא קטנה, וכדומה) ואין הכוונה לאמצע כל האותיות. ויתכן שיש לדייק כך גם מלשון הגמרא 'חציין של אותיות של ספר תורה' בשונה מהלשון לעיל 'לפיכך נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרים כל אותיות שבתורה' והיינו משום שכאן מדובר דווקא על האותיות המשונות הנמצאות רק בספר תורה ולא על אותיות התורה ככלל.

ר' יצחק זילבר בקונטרסו הנ"ל בדק את האפשרות הזאת לעומק, ולדבריו ישנן שתי דעות בדבר מספר האותיות המשונות, האחת בספרי התורה שלנו ולפיה יש 16 אותיות גדולות וקטנות. והשנית, המסורת של רבינו יוסף טוב עלם[7] לפיה ישנן 32 אותיות גדולות וקטנות. בקונטרסו הנ"ל מפורטות כל האותיות לפי שתי הדעות[8].

לפי נתונים אלו מתגלה דבר מפתיע ביותר. לא רק שו"ו דגחון נמצאת כמובן באמצע אלא שלפי שתי המסורות יש כאן מספר זוגי והוא"ו דגחון מוכרחת להיות מהאי גיסא או מהאי גיסא. ויתירה מזו! לפי המסורת שבידינו אזי ו"ו דגחון היא האות התשיעית, כלומר תחילת החצי השני של האותיות המשונות. ואילו לפי המסורת של רבי יוסף טוב עלם אזי היא נמצאת במקום השש עשרה. כלומר סוף החצי הראשון! והרי לנו אפשרות לביאור נפלא בקושייתו של ר' יוסף "וא"ו דגחון מהאי גיסא או מהאי גיסא". כלומר איזו מסורת היא נכונה. אבל היה ברור לו שהמספר הוא זוגי לפי שתי המסורות.

לשון הגמרא בתשובתו של ר' יוסף 'אנן לא בקיאינן בחסרות וביתירות' - נוכל לומר שהספק של ר' יוסף היה בחסרות ויתירות כפשוטן ומכל מקום לא מדובר אלא באותיות המשונות שגם בהם יתכן שיש חסרות ויתירות שאיננו בקיאים בהם.

צריך גם להוסיף לפי זה שמה שכתוב במסכת סופרים (ט,ב) ו' דגחון צריך להיות זקוף, שהוא חצי אותיות של תורה. אין הכוונה שצריך לכתוב אותו גדול משום שהוא באמצע. שכן הסיבה שהוא האמצע הוא מפני שהוא גדול. אלא שהו"ו דגחון היא אות תלויה [כתובה קצת מעל השורה] חוץ ממה שהיא גדולה ועל זה כוונת  מסכת סופרים שתהיה זקופה דהיינו תלויה. (ר' משה כ"ץ)

 

עי"ן דיער – חציין של תהילים

גם בעניין זה מתיישבים הדברים היטב אם הכוונה לאותיות משונות.

ר' יצחק זילבר מביא שיש בתהילים שבע אותיות משונות, ועי"ן דיער שהיא תלויה היא האמצעית שבהם. ומדוייק מאד מדוע לא שאל כאן ר' יוסף מאיזה צד נמצאת העי"ן. שכן כאן יש מספר לא זוגי והעי"ן היא בדיוק באמצע[9].

 



[1] דברי החכמה הבאים הינם ציטוטים מהרב לויפר בעריכה מחודשת ותיקוני טעויות.

[2] דבר שכבר מובא בספר "עשרה מאמרות" לרמ"ע מפאנו.

[3] כך גם מודפס היום בהרבה מהדורות של החומש בסוף ספר דברים.

[4] דבר זה כבר מובא בתשובות הגאונים וקרוב לזה צויין במסורת הש"ס על הדף בקידושין שם.

[5] ולדוגמא, המנחת שי (שמות כה, כב) מתפלא על רש"י וראב"ע וחזקוני שבספריהם כתוב ו"ו נוספת שאיננה אצלנו, וכותב שלא מצא דבר כזה בשום מקום.

[6] תשובות אפשריות נוספות: למרות אי התאמה בין מספר הפסוקים במציאות ועל פי מה שנאמר…יש המסבירים כי  משה רבינו חיבר גם מגילות שונות בעיניני דברי העולם והשגחת ה' עליהם, אשר המגילות הללו מסר לבני ישראל בהיותם תחת סבל מצריים שישתעשעו בהן בעת שביתתם ויתנחמו מיגונם ראה שמות רבה פ"ה ועוד עיין בבא בתרא ט"ו ע"א. עיין בויקרא רבה פ"א: עשרה שמות נקראו לו למשה …אף שמעיה שמו. אתא ר' יהושוע בר נחמני ופירש פסוק זה:"ויכתבם שמעיה בן נתנאל הסופר (דבה"י א כ"ד ו) שמעיה ששמע ה'י-ה תפלתו, בן נתנאל הסופר בן שניתנה לו התורה מיד ליד הסופר שהיה סופרן של ישראל.
תשובה נוספת שכתב הרב מרגליות (בספרו המקרא והמסורה) מחשבים כדרך שכתובה התורה בעליונים אש שחורה על גבי אש לבנה (עם הרווחים והלבן שבין האותיות וכו'). ומעין זה איתא במדבר קדמות לחיד"א על ישרא"ל יש שישים ריבוא אותיות לתורה ע"פ גורי האריז"ל.

[7] מובאת במחזור ויטרי חלק ב' עמוד 673.

[8] והוא מוסיף שצריך להניח שהו"ו קטיעא של בְּרִיתִי שָׁלוֹם (במדבר,כה,יב) איננה בכלל. כיון שהיא מקרה יחיד בכל התנ"ך ואיננה גדולה או קטנה.

[9] אך לפי המסורת של ר' יוסף טוב עלם אזי יש שש אותות משונות. ועי"ן דיער היא תחילת החצי השני. ולפי זה עדיין היה יכול ר' יוסף לשאול גם כאן האם העי"ן היא באמצע או בתחילת החצי השני. אך כמובן יתכן לטעון שלגבי תהילים לא הסתפק ר' יוסף והיה ודאי לו כאחת המסורות.

יום חמישי, 20 ביולי 2023

התרחקות והתקרבות רצוא ושוב בעבודת ה' - מקורות

 

ספר הישר

ואחרי אשר גלינו סוד האהבה והשנאה, נאמר, כי צריך לבעל העבודה להכיר בתחילת עבודתו כי האהבה והשנאה נלחמות שתיהן. פעם תגבר האחת ופעם תגבר השניה. ועל כן אין צריך בתחילת עבודתו להיות חושש אם יקוץ בה, כי זה משפט האהבה בתחילתה, כי תגיע לתכלית ידועה ותחדל, ואחר כן תשוב ותתחזק ותתחדש כנשר. ואחר כן אם תחלש האהבה ותכבד השנאה, אל יהי נואש מן העבודה, רק ידע כי לקץ ימים תחלוף. אלא אם האדם נבער מדעת ולא יכיר ההנאות שיש בעבודת הבורא, אז יאריכו ימי השנאה וימעטו ימי האהבה, וכל אשר תלך תתחזק השנאה. ועל כן צריך למשכיל בתחילת עבודתו להרגיל נפשו בלאט לבל יקוץ בעבודה, כי בהיכנס האהבה בלב לעשות דבר מצוה צריך למהר לעשותה, ובראותו כי תמעט האהבה ותתחיל השנאה, יש אנשים חכמי לבב יטריחו על נפשם ולא יניחוה להקל מעליהם עד אשר תסור השנאה, ויש אנשי סכל לא יוכלו לשבור שנאתם, ויקוצו במעשה ההוא ויניחוהו עד אשר יאבד מרשותם, ואילו יחזיקו במקצתו ולא יניחו הכל, לא יאבד מהם. ועל כן צריך המשכיל, בראותו כי תיכנס השנאה בלבו ויקוץ בעבודה, לבל יניח כל המעשה, ואל יאמר, אניח הכל עתה, ואחרי כן אחזור אליו. כי אם יניח הכל יאבד מידו, ואם יחזיק ממנו במקצתו לא יאבד. כגון מי שנגזר אבר מאבריו, אם נגזר כל האבר מן הגוף, אין לו תקנה ואין לו רפואה, ואם נשאר האבר מעורה בגוף, יש לו תקנה ויחזור לקדמותו כשירפאהו. וכן יש לבעל העבודה לעשות בכל עניני עבודתו, כגון הצומות, שאם יתחיל להתענות ימים מספר ואחר כן יקוץ בהם, אל ימנע עצמו מן הכל, רק יעשנה יום אחד בשבוע, או אפילו יום אחד בחודש. וכן אם יתחיל להתפלל ויקוץ בתפילה, יתפלל ימים בשבוע או פעם אחת ביום. ואם יתחיל ללמוד ויקוץ בה, יקרא מעט בכל שבוע. ודע, כי לא יקוץ אדם בשום מעשה רק בהתחלתו, וכשיאריך בו ימים ושנים, יהיה לו הכל מנהג ותדבק בו נפשו, ואף על פי שיש בו טורח גדול, כי כן נראה, כל המרגיל עצמו לאכול דבר שלא אכל מימיו, או דבר אשר ימאסנו, או דבר מר, אם יתנהג בו ימים אז לא יכבד עליו, ויהיה לו כמנהג וידבק בנפשו. 

 על כן אומר, כי המרגיל נפשו בעבודה, אל יתחיל בענינים קשים כי אם בענינים קלים, ואם לא יוכל לעשותם, אף על פי שהם קלים, יעשה קצתם, וכל אשר ילך יוסיף עליהם, ובראותו כי תקוץ נפשו, ימעט מהם ויעשה קצתם, ואל יניח הכל, כמו שפירשתי.

לקוטי מוהר"ן תנינא תורה מח

כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אֲזַי הַדֶּרֶךְ – שֶׁמַּרְאִין לוֹ הִתְרַחֲקוּת, וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁמַּרְחִיקִין אוֹתוֹ מִלְמַעְלָה, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ כְּלָל לִכָּנֵס לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וּבֶאֱמֶת כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת. 

וְצָרִיךְ הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לִבְלִי לִפֹּל בְּדַעְתּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁעוֹבְרִים כַּמָּה וְכַמָּה יָמִים וְשָׁנִים, שֶׁהוּא מִתְיַגֵּעַ בִּיגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת בִּשְׁבִיל עֲבוֹדוֹת הַשֵּׁם, וַעֲדַיִן הוּא רָחוֹק מְאֹד, וְלֹא הִתְחִיל כְּלָל לִכְנֹס לְשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה. כִּי רוֹאֶה עַצְמוֹ שֶׁהוּא מָלֵא עֲדַיִן עֲבִיּוּת וְגַשְׁמִיּוּת וְהִרְהוּרִים וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים, וְכָל מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ. וְנִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ אֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל עָלָיו כְּלָל, וְאֵין רוֹצֶה כְּלָל בַּעֲבוֹדָתוֹ, מֵחֲמַת שֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא צוֹעֵק בְּכָל פַּעַם וּמִתְחַנֵּן וּמִתְנַפֵּל לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּעְזְרֵהוּ בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן עֲדַיִן הוּא רָחוֹק מְאֹד מְאֹד. עַל־כֵּן נִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ אֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל עָלָיו כְּלָל וְאֵין פּוֹנֶה אֵלָיו כְּלָל, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ אֵין רוֹצֶה בּוֹ כְּלָל. 

הֵן עַל כָּל אֵלֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה צָרִיךְ הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל, לְחַזֵּק עַצְמוֹ מְאֹד מְאֹד, וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל כָּל זֶה כְּלָל. כִּי בֶּאֱמֶת כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת כַּנַּ"ל. 

וְכָל הַנַּ"ל עָבַר עַל כָּל הַצַּדִּיקִים, כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ מִפִּיהֶם בְּפֵרוּשׁ, שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵין מִסְתַּכֵּל וּפוֹנֶה אֲלֵיהֶם כְּלָל, מֵחֲמַת שֶׁרָאוּ שֶׁזֶּה זְמַן רַב שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁים וִיגֵעִים וְעוֹשִׂים וְעוֹבְדִים עֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וַעֲדַיִן הֵם רְחוֹקִים מְאֹד מְאֹד, וְאִלּוּ לֹא הָיוּ מְחַזְּקִים עַצְמָן מְאֹד לִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל זֶה, הָיוּ נִשְׁאָרִים בִּמְקוֹמָם הָרִאשׁוֹן, וְלֹא הָיוּ זוֹכִים לְמַה שֶּׁזָּכוּ. 

וְהַכְּלָל, אֲהוּבִי אָחִי, חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד, וֶאֱחֹז עַצְמְךָ בְּכָל הַכֹּחוֹת לִשָּׁאֵר קַיָּם בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְאַל תָּחוּשׁ וְאַל תִּסְתַּכֵּל כְּלָל עַל כָּל הַנַּ"ל אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. 

וְאִם אַתָּה רָחוֹק מְאֹד מְאֹד מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְנִדְמֶה לְךָ, שֶׁאַתָּה פּוֹגֵם בְּכָל שָׁעָה מַמָּשׁ נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ, עִם כָּל זֶה כְּנֶגֶד זֶה תֵּדַע, שֶׁאִישׁ כָּזֶה שֶׁהוּא מְגֻשָּׁם כָּל־כָּךְ, כָּל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁהוּא מְנַתֵּק עַצְמוֹ מְעַט מְעַט מִן גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּפוֹנֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִיא גְּדוֹלָה וִיקָרָה מְאֹד מְאֹד, וַאֲפִלּוּ נְקֻדָּה קְטַנָּה מְאֹד, שֶׁהוּא נֶעְתָּק מִגַּשְׁמִיּוּתוֹ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, הוּא רָץ בָּזֶה כַּמָּה וְכַמָּה אֲלָפִים פַּרְסָאוֹת בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, כַּאֲשֶׁר תָּבִין הֵיטֵב מִן הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַצַּדִּיק שֶׁהִתְגַּבֵּר עָלָיו מְאֹד הָעַצְבוּת וְכוּ', כַּמּוּבָא אֶצְלֵנוּ. 

וְעַל זֶה יִשְׂמַח מְאֹד וִיחַזֵּק עַצְמוֹ בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, כִּי עַצְבוּת מַזִּיק מְאֹד מְאֹד. 

וְדַע, שֶׁתֵּכֶף כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲזַי תֵּכֶף הִיא עֲבֵרָה גְּדוֹלָה כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ עַצְבוּת, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי עַצְבוּת הִיא סִטְרָא־אָחָרָא (זוהר נח דף עא), וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׂוֹנֵא אוֹתָהּ: 

וְצָרִיךְ לִהְיוֹת עַקְשָׁן גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, לִבְלִי לְהָנִיחַ אֶת מְקוֹמוֹ, דְּהַיְנוּ מְעַט מִקְצָת עֲבוֹדָתוֹ שֶׁהִתְחִיל, אַף אִם יַעֲבֹר עָלָיו מָה. וּזְכֹר דָּבָר זֶה הֵיטֵב, כִּי תִּצְטָרֵךְ לָזֶה מְאֹד כְּשֶׁתַּתְחִיל קְצָת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, 

כִּי צָרִיךְ עַקְשָׁנוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לִהְיוֹת חָזָק וְאַמִּיץ, לֶאֱחֹז עַצְמוֹ, לַעֲמֹד עַל עָמְדוֹ, אַף אִם מַפִּילִין אוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, בְּכָל פַּעַם. כִּי לִפְעָמִים יֵשׁ שֶׁמַּפִּילִין אֶחָד מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כַּיָּדוּעַ, אַף־עַל־פִּי־כֵן עָלָיו לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ, לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁיּוּכַל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְאַל יָנִיחַ עַצְמוֹ לִפֹּל לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם. כִּי כָל אֵלּוּ הַנְּפִילוֹת וְהַיְרִידוֹת וְהַבִּלְבּוּלִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה צְרִיכִים בְּהֶכְרֵחַ לַעֲבֹר בָּהֶם קֹדֶם שֶׁנִּכְנָסִין בְּשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה, וְגַם הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים עָבְרוּ בְּכָל זֶה. 

וְדַע, שֶׁיֵּשׁ אֶחָד שֶׁכְּבָר הוּא אֵצֶל הַפֶּתַח שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, וְהוּא חוֹזֵר לַאֲחוֹרָיו מֵחֲמַת הַבִּלְבּוּלִים הַנַּ"ל, אוֹ שֶׁאֲזַי כְּשֶׁהוּא סָמוּךְ אֵצֶל הַפֶּתַח, אָז מִתְגַּבֵּר עָלָיו הַסִּטְרָא־אָחֳרָא וְהַבַּעַל־דָּבָר מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן, בְּהִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל וְנוֹרָא מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִכָּנֵס לְתוֹךְ הַפֶּתַח, וּמַחֲמַת זֶה הוּא חוֹזֵר לְאָחוֹר, חַס וְשָׁלוֹם. כִּי כֵן דֶּרֶךְ הַבַּעַל־דָּבָר וְהַסִּטְרָא־אָחֳרָא, כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁהָאָדָם סָמוּךְ סָמוּךְ מַמָּשׁ לְשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה, וְכִמְעַט שֶׁיִּכְנֹס, אֲזַי הוּא מִתְפַּשֵּׁט עָלָיו בְּהִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן. עַל־כֵּן צָרִיךְ אָז הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל נֶגְדּוֹ. 

וְשָׁמַעְנוּ מִצַּדִּיק אֲמִתִּי שֶׁאָמַר, שֶׁאִלּוּ הָיָה אוֹמֵר לוֹ אֶחָד, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה, בְּעֵת שֶׁעָסַק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בִּתְחִלָּתוֹ: אָחִי, חֲזַק וֶאֱחֹז עַצְמְךָ – הָיִיתִי רָץ וּמִזְדָּרֵז מְאֹד בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי גַּם עָלָיו עָבַר כָּל הַנַּ"ל, וְלֹא הָיָה שׁוֹמֵעַ שׁוּם הִתְחַזְּקוּת מִשּׁוּם אָדָם. 

עַל־כֵּן מִי שֶׁרוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, יִזְכֹּר זֹאת הֵיטֵב. וְחַזֵּק עַצְמְךָ מְאֹד, וַעֲשֵׂה מַה שֶּׁתּוּכַל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וּבִרְבוֹת הַיָּמִים וְהַשָּׁנִים תִּכְנֹס לָבֶטַח בְּעֶזְרָתוֹ יִתְבָּרַךְ לְתוֹךְ שַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מָלֵא רַחֲמִים וְרוֹצֶה בַּעֲבוֹדָתְךָ מְאֹד. 

וְדַע, שֶׁכָּל הַתְּנוּעוֹת וְהַהַעְתָּקוֹת, שֶׁאַתָּה נִתָּק וְנֶעְתָּק בְּכָל פַּעַם אֵיזֶה מְעַט מִן גַּשְׁמִיּוּת לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, כֻּלָּם מִתְקַבְּצִים וּמִתְחַבְּרִים וּמִתְקַשְּׁרִים וּבָאִים לְעֶזְרָתְךָ בְּעֵת הַצֹּרֶךְ, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁיֵּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, אֵיזֶה דֹּחַק וְעֵת צָרָה, חַס וְשָׁלוֹם. 

וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לַעֲבֹר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאֹד מְאֹד, וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר – שֶׁלֹּא יִתְפַּחֵד כְּלָל:

יום שני, 19 ביוני 2023

לימוד גמרא – מה העניין?

 

לימוד ההלכה

נעיין בדברי המהר"ל נתיב התורה פרק טו:
התנאים מבלי עולם. מבלי עולם סלקא דעתך, אלא שמורין הלכה מתוך משנתן וכך מי שלמד המשנה בלי בירור טעם המשנה חסר למוד התורה, שלא נחשבת המשנה למוד התורה רק המשנה הוא איך יעשה המעשה...
אבל בדור הזה אם היו פוסקים הלכה מתוך המשנה היה זה די, כי המשנה היא ראשית לתלמוד והתחלה אליו, אבל אין פוסקין הלכה מתוך המשנה שהיא עשויה לתלמוד כי התלמוד הוא פירוש המשנה, רק שהם פוסקים הלכה מתוך הפסקים אשר נתחברו להורות הלכה למעשה ולא נעשו ללמד אותם רק לפסוק מהם, ודבר זה יותר רחוק מן הרעה והראשונים כמו הרמב״ם זכרונו לברכה והטור זכרונו לברכה, אף על גב שגם הם חברו הפסקים בלא בירור לא היה דעתם רק להורות פסק ההלכה ואשר הוא עולה מתוך התלמוד. אבל לפסוק האדם מתוכה מבלי שידע מאיזה מקום יוצא הדין רק הלכתא בלא טעמא לא עלה על דעתם ועל מחשבותם, שהרי אמרו כאן הפוסק מתוך המשנה נחשב אמגושי כמו שהתבאר ויש אומרים שהוא נחשב כמו כותי. ואלו ידעו המחברים כי החבורים ההם יהיו גורמין שיהיו עוזבין את התלמוד לגמרי ויהיו מורים מתוך החבורים לא היו מחברים אותם. כי יותר ראוי ויותר נכון שיהיה פוסק מתוך התלמוד, ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמיתו שתהיה ההוראה לפי האמת, מכל מקום אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד, וכאשר תכונתו וחכמתו תטעה אותו עם כל זה הוא אהוב אל השם יתברך כאשר הוא מורה כפי מה שמתחייב מן שכלו ואין לדיין רק מה שעיניו רואות, והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חבור אחד ולא ידע טעם הדבר כלל שהולך כמו עיור בדרך. ובאולי יאמר אם כן בדור הזה שאינם בקיאים בתלמוד ולא ידעו אותו איך נפסק הלכות הלא בודאי קשה הוא דבר זה שנשתבחה תורה ואין אנו ראוים לפסוק הלכה, וכל זה מפני שאין אחד חוזר על תלמודו להיות בקי ורגיל בלמודו כמו שכתבנו למעלה גודל חסרוננו בתורה עד כי יבא מורה צדקנו ויסיר טפשות לבנו ונפלאות מתורתו יראנו, אמן וכן יהי רצון במהרה בימינו אמן:

לימוד דעות שונות היא צורת התורה לכתחילה
הריטב"א בחידושיו לעירובין דף יג מספר לנו:
אלו ואלו דברי אלהים חיים. שאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהיו שניהם דברי אלהים חיים וזה אוסר וזה מתיר, ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם.

החיים שלנו
בברכת התורה אנו מברכים "וחיי עולם נטע בתוכנו" , מפרש השו"ע (או"ח סי' קלט
סעי' י) - "הוא תורה שבעל פה".  מסביר הרצי"ה קוק:
המובן של 'בתוכנו' אינו בתוך כל אחד ואחד באופן פרטי , אלא בתוך כלל ישראל. רבנן ותלמידיהון ותלמידי תלמידהון, הישיבות והרבנות, הם הם תורה שבעל פה. התורה שבעל פה היא התורה החיה בתוכנו בכל דורותינו, דבר ה' החי בקרבנו. ממקור תורה מן השמים, דבר ה' מתגלה בתוך כלל ישראל לדורותיו, באופן חי, דינמי וצומח. ויכוחים ורעש , הלכה ואגדה. האם זרם חיים יכול להיות שקט? גם בתוכנו אין שקט, אלא פעילות בלתי פוסקת במח, בלב ובמרוץ הדם. כך גם הגמרא היא מבוך של זרם חיים השופע על רבנן ותלמידיהם, זרם של אמונה, זרם של חקר המשפט והצדק. ככל שאתה מתקשר ונאחז בזרם החיים הזה , ככל שאתה מתמלא בחיוניות של תורה שבעל פה, יותר אתה משתכלל ומבריא ביהדותך. 'אשרי האיש אשר... בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה'.

דבקות בה'
ואם נעלה לגובה רב יותר, נעיין בדברי התניא פרקים ד', ה':
אמרו במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו וצמצם הקב"ה רצונו וחכמתו בתרי"ג מצות התורה ובהלכותיהן ובצרופי אותיות תנ"ך ודרשותיהן שבאגדות ומדרשי חכמינו ז"ל בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתה ולקיימן כל מה שאפשר לקיים מהן במעשה דבור ומחשבה וע"י זה תתלבש בכל עשר בחינותיה בשלשה לבושים אלו. ולכן נמשלה התורה למים מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך כך התורה ירדה ממקום כבודה שהיא רצונו וחכמתו יתברך ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ולית מחשבה תפיסא ביה כלל. ומשם נסעה וירדה בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים וענייני עולם הזה שהן רוב מצות התורה ככולם והלכותיהן ובצרופי אותיות גשמיות בדיו על הספר עשרים וארבעה ספרים שבתורה נביאים וכתובים כדי שתהא כל מחשבה תפיסא בהן ואפי' בחי' דבור ומעשה שלמטה ממדרגת מחשבה תפיסא בהן ומתלבשת בהן...  ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים הרי  זה כמחבק את המלך ד"מ שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים מאחר שגוף המלך בתוכם. וכן אם המלך מחבקו בזרועו גם שהיא מלובשת תוך מלבושיו.

והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל ושמעון כך וכך יהיה הפסק ביניהם כך וכך ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם לבא למשפט על טענות ותביעות אלו מכל מקום מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקב"ה שאם יטעון זה כך וזה כך יהיה הפסק כך הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה ולא ברצונו וחכמתו כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות לפנינו וגם שכלו מלובש בהם והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה. וזאת מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצות מעשיות ואפי' על מצות התלויות בדבור ואפי' על מצות תלמוד תורה שבדבור כי ע"י כל המצות שבדבור ומעשה הקב"ה מלביש את הנפש ומקיפה אור ה' מראשה ועד רגלה. ובידיעת התורה מלבד שהשכל מלובש בחכמת ה' הנה גם חכמת ה' בקרבו מה שהשכל משיג ותופס ומקיף בשכלו מה שאפשר לו לתפוס ולהשיג מידיעת התורה איש כפי שכלו וכח ידיעתו והשגתו בפרד"ס. ולפי שבידיעת התורה התורה מלובשת בנפש האדם ושכלו ומוקפת בתוכם לכן נקראת בשם לחם ומזון הנפש... ולשמה היינו כדי לקשר נפשו לה' ע"י השגת התורה איש כפי שכלו כמ"ש בפרע"ח.

כל זה רק למי שעוד לא טעם, שהרי 'טעמו וראו כי טוב ה''!
על הפסוק (דברים כו, יא): "ושמחת בכל הטוב" כתב האור החיים הקדוש : ואין טוב אלא תורה, שנאמר: 'כי לקח טוב נתתי לכם, ואם היו בני האדם יודעים ומרגישים במתיקות ובעריבות טוב התורה - היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".


יום שני, 22 במאי 2023

לקרוא בשם ה'!

 בתורה נאמר על האבות שקראו בשם ה', מה זה אומר 'קריאה בשם ה''? הרמב"ם בתחילת הלכות ע"ז מספר על אברהם אבינו שלאחר שהכיר את בוראו 'הִתְחִיל לַעֲמֹד וְלִקְרֹא בְּקוֹל גָּדוֹל לְכָל הָעוֹלָם וּלְהוֹדִיעָם שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד לְכָל הָעוֹלָם וְלוֹ רָאוּי לַעֲבֹד. והָיָה מְהַלֵּךְ וְקוֹרֵא וּמְקַבֵּץ הָעָם מֵעִיר לְעִיר וּמִמַּמְלָכָה לְמַמְלָכָה עַד שֶׁהִגִּיעַ לְאֶרֶץ כְּנַעַן וְהוּא קוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כא-לג) 'וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם'. גם הרמב"ן פירש את הפסוק ויקרא בשם ה' (בראשית י"ב, ח') – "והנכון שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה' מודיע אותו ואלהותו לבני אדם". ובאמת מקור דבריהם כבר מהמדרש כפי שסיים הרמב"ן שם – "וכך אמרו בבראשית רבה (לט טז) מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה". ואם כן פרסום שם שמים בהמון נקראה קריאה בשם ה'.

האם מצאנו עוד קריאה שכזו, הפעם קריאה משלנו? במסכת ברכות חז"ל מלמדים כי לימוד התורה נקרא בפרשת האזינו קריאה בשם ה' - "כי שם ה' אקרא". א"כ יוצא דבר מדהים - בחומש האחרון התורה קוראת ללימוד תורה קריאה בשם ה' ובחומש הראשון היא עצמה מלמדת אותנו שקריאה בשם ה' הוא פרסום שם שמיים בהמון - "ויקרא בשם ה'".

העולה מכאן - עיקר תלמוד תורה הוא מסירתה לאחרים, התורה לא נכתבה ונמסרה כדי שכל אחד ישמור אותה לעצמו אלא אדרבה על מנת שנלמד אותה הלאה. כל חיוב לימוד התורה נאמר בפסוקים של העברה הלאה "ושננתם לבניך" וכן "ולמדתם אותם את בניכם" ובגלל שמצווה ללמד מובן שמצווה גם ללמוד בעצמו. אולי לכן נקראים תלמידי חכמים – 'סיני' התורה ניתנת מסיני ובכך אנו מעבירי התורה נדמים לקב"ה נותן התורה בצורה השורשית והנעלה ביותר.

נמצינו למדים – הפצת התורה בהמון היא עצם מצוות תלמוד תורה לשמה!