יום שלישי, 24 בספטמבר 2024

קדימה, להתייצב!


פרשת השבוע מתחילה במילה שפירושה התייצבות. התייצבות היא עמידה בזקיפות קומה ובחוזק כהכנה לדבר גדול. בפתח הכניסה לארץ ישראל נדרשים ישראל לעמוד באופן ניצב להיישיר מבט קדימה ולהבין את אשר עומד להתחולל. הכניסה לארץ היא הכניסה לברית.

הגמרא במסכת ברכות (מט) אומרת שמי שלא הזכיר בברכת המזון ארץ, ברית ותורה לא יצא ידי חובתו. מבואר שם בגמרא ובראשונים שעיקר הברכה היא על הארץ כפי שכתוב במפורש בתורה, והברית והתורה נזכרות שם בגלל ארץ ישראל שכן בעבורן ניתנה הארץ. אנו מבינים שארץ ישראל איננה ככל הארצות, הברית משולבת בה באופן עצמי. הארץ ניתנה לנו עבור ברית המילה של האבות, עליה נכרתו יג בריתות של אהבה שהופכות אותנו להיות אחד עם הקב"ה, ואכן אהבה גימ' 13 גימ' אחד. הזוה"ק בפרשת לך לך מוסיף שגם האחיזה בארץ תלויה בשמירת הברית, ברית המילה ובכלל ברית התורה. 

הזוה"ק אומר שהמילה 'היום' שבתחילת פרשת ניצבים מרמזת לראש השנה שנקרא 'היום'. בכל שנה עם פתיחת השנה החדשה שמסמלת שפע חיים חדש שמבקש לרדת לעולם אנו מתייצבים לפני הברית מחדש. עלינו לבחור להיות מבניהם של האבות והאמהות הקדושים עבור דרך משה רבינו ע"ה ודוד המלך בהמשך שכרתו ברית עם ה' לגלות את שמו בעולם ולהסיר את העורלה העולמית.

בראש השנה אנו חוזרים לשורש הדברים, לשאלה היסודית ביותר אותה יכול לשאול רק מי שעומד בזקיפות קומה ומיישיר מבט אל המשימה הגדולה – האם אני בן ברית טוב לרבונו של עולם? האם אני מקיים את חלקי בשותפות הזו שבין הבורא לישראל. לא רק האדם עומד בראש השנה בדין, גם העם כולו עומד ניצב ודור לדור מעביר את השליחות – "לדור ודור המליכו לאל כי הוא לבדו מרום וקדוש''.

מתוך כך גם למלחמה אנו מתייצבים. כבר אביהן של ישראל הרמב"ן בדרשתו לראש השנה דימה אותו ליום המלחמה. כשחיילינו הקדושים מנחיתים אש וגופרית על אויבי האנושות כולה, משחררים את הארץ (נחלות זבולון ואשר בצפון ויהודה בדרום) ובעז"ה גם מתיישבים בה בשמחה, הם מקיימים בצורה המלאה ביותר את התפילה 'מלוך על כל העולם כולו בכבודך'.

ויש עוד התייצבות בתורה "התייצבו וראו את ישועת ה'" – שנזכה לעמוד ניצבים בברית, בתורה, בארץ ובישועה השלמה.

יום רביעי, 18 בספטמבר 2024

איך מצמיחים אהבה?


ברכות וביכורים

מקריאה ראשונית של פרשיית הביכורים בתחילת פרשת כי תבוא מוצאים כמה פעמים את עניין ההבאה. הקב"ה מביא אותנו אל הארץ, ואנו חורשים זורעים וקוצרים ולבסוף מביאים ממנה את ראשית פרי האדמה. ההקבלה מדוייקת – ישראל הם ראשית תבואתו של הקב"ה[1], הוא מביא אותם לארץ הקודש וישראל מביאים בתורם את ראשית תבואת ארצם אל המקדש. ההבאה הזו היא פועל של הכרת טובה ואמירת תודה לקב"ה כביכול.  האדם רואה ומכיר בכך שיש לו טוב ושהטוב הזה לא רק ממנו. זהו מובן בסיסי וחשוב של המונח הכרת הטוב. ההודיה מתבטאת גם כהודאה בכך שאינני אביה הבלעדי של ההצלחה, שלכוחי יש מקור גבוה יותר ומתוך כך אני מוצא לנכון להודות לו.

באופן גבוה יותר אנו לא רק מודים למי שגדול וחזק מאתנו, אנו מודים בדבר עליון בהרבה. בהבאת הביכורים מתבטאת השותפות שבינינו לבורא. חקלאי יהודי בארץ ישראל מתואר בתלמודה של ארץ ישראל כזה אשר 'מאמין בחי העולמים וזורע'. אם נדייק בדברי הירושלמי הקב"ה מכונה כאן 'חי העולמים'[2] – המחיה את הכל. במובן זה השותפות של האדם ששתל את הצמח, השקה אותו, דאג לו וכו' ברורה – גם הוא מחיה, ובתפילתו הוא נעשה חלק מההרמוניה של החיות האלוקית שזורמת בו ועוברת דרכו אל הצמח. ההודיה כאן היא מעין 'מודים מכלל דפליגי', הודיה במקום שנראה שיש מחלוקת, ולאחר שמודים רואים שאין מחלוקת כלל, הכל אחדות אחת. הכרת הטוב כאן תתפרש כהכרת הטוב העצום הגנוז בנו – החיות האלוקית שבעולם.

ההזדהות הזו, ההרמוניה הזו, מזכירה לנו מילה נוספת שהיא מושג שנתחדש בספר דברים טרם הכניסה לארץ – הבאה בחילוף אותיות אהבה. הרב דסלר מסביר שעניינה של האהבה שייך למושג הנתינה[3]. שלא כפי שנהוג לחשוב, לא האהבה גורמת לנו לתת אלא הנתינה גורמת לנו לאהוב. גם במילה אהבה בלשון הקודש יש רמז לדבר – המילה מורכבת מהלחם של המילה 'אהב' שפירושה אתן ו'הבה' שפירושה תן לי. ההבאה של ראשית תבואתי עליו עבדתי והזעתי מביעה ומביאה את האהבה לקב"ה לחיי.

עניינה של מסכת ברכות העומדת בראשית הש"ס, הוא בדיוק זה. התורה שבכתב מבטאת את התורה כפי שנתנה מהקב"ה לישראל (מלמעלה למטה), הרחבתה של התורה שבעל פה בדרשות ודקדוקים מבטאת יותר את הפן של ישראל העוסקים בתורה – חיי עולם אשר נטע בתוכנו זו תורה שבע"פ (מלמטה למעלה)[4]. ואכן תחילת התורה שבעל פה עוסקת בהכרת הטוב לקב"ה. אין זו רק הכרת הטוב שנובעת מאמירת תודה לכח עליון שנותן לנו מתנות בחן בחסד וברחמים. כמובן, זוהי רמה בסיסית וחשובה אך למעמיקים יש בברכות משהו עמוק בהרבה. בכך שאנו מברכים ואז אוכלים או לומדים[5] אנו מבטאים את היותו של השפע חלק מהחיות האלוקית ונענים לבקשתו של הקב"ה לעשות את תפקידינו בהרמוניה נפלאה.

הדבר רמוז גם במילה ברכה בעצמה[6]. הרשב"א מדבר על ברכה מלשון הברכה של גפן. העברת ענף גפן דרך פיסת אדמה והוצאתו מצידה השני (בצורת ברך) גורמת לענף להכות שורש ולהפוך לענף שחי באופן עצמאי. גם כאן יש סיטואציה של לקיחת שפע, החזרתו למקורו באדמה ויצירת חיות חדש ורעננה. המהר"ל מצביע על כך שבשורש ב.ר.ך יש יסוד של הכפלה וריבוי. ב- 2, כ-20, ר-200. ברכה מלשון הכפלת השפע – כמו תהליך הביכורים שיסודו הבאה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה[7]. ואפילו האיבר בגוף האדם שאחראי להעלאת והורדת הגוף כולו נקרא ברך. מתוך עניין הביכורים והראשית שמחבר לשורש, מתגלה עניין התבואה כולה כשייכת לה' ומתברך.

מסכת ברכות מגלה את שורשו של עם ישראל – הברכת שם ה' בעולם והשראת שכינתו. אנו נחשבים כראשית התבואה שמגלה שכל שאר התבואה - במשל עמי הארץ - גם הם שייכים לקב"ה. בכך אנו מתחברים לברכתו של הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה – "ונברכו בך כל משפחות האדמה"[8] וכן "והיה ברכה".  לכן אולי מתחילה המסכת בדיני קריאת שמע שהיא הקריאה של ישראל לעולם כולו להכיר במקורו ולהבין את תפקידו בהרמוניה אחדותית – ה' אלוקינו' עתיד להיות 'ה' אחד' בהכרה כלל עולמית.

יהי רצון שנזכה להביא ברכה גדולה לעולם ולהמשיך אהבה גדולה בינינו לבין הקב"ה ובין הקב"ה לעולם כולו!



[1] למשל רש"י בראשית א, א, בראשית רבה ויצא עז, תנחומא מקץ ה, ב.

[2] בבמדבר רבה יג, טז הגירסה 'מאמין בחייו של עולם וזורע'. וע"ע במושג החיות האלוקית העולמית באורות הקודש.

[3] מכתב מאליהו ח"א עמ' 36.

[4] טור סי' מז. להרחבה אורות התורה פרק א.

[5] ובאמת שתי הברכות היסודיות שלרבים מהראשונים הן הברכות היחידות מן התורה הן ברכת המזון וברכת התורה (ע' ברכות כא ע"א) ושתיהן קשורות בקשר עמוק לעניינה של ארץ ישראל בפירות ולחם שהם שבח הארץ ובתורת א"י שאין כמותה.

[6] ובעומק גם בעניין הב.כ.ר שבביכורים.

[7] ועיין עוד כד הקמח ערך ברכה א לרבינו בחיי בן אשר. נפש החיים שער ב פרקים ב- ד ועוד יש להרחיב במושג הברכה העליונה בהקשרים אלו ואין כאן המקום.

[8] עיין גם יבמות סג שביארה הגמרא מלשון הברכה וגיור גרים.

יום רביעי, 14 באוגוסט 2024

תלבב את רעייתך תכרות לה ברית חדשה

סיפר הרב הלל פלאי, בכנס בכל לבבך בט"ו בתמוז, תשפ"ג:

לפני 11 חודש בדיוק, בליל ט"ו באב, אירעה תאונה קשה בירושלים, כאשר אוטובוס ללא נהג - מנהיג היה לאוטובוס, נהג לא היה - האוטובוס הזה הידרדר ופגע באמא ושתי בנות ע"ה. ולהבדיל בין חיים לחיים, פגע בכלתי שהיתה, לפני שנה, אישה צעירה, חצי שנה אחרי הנישואין. ובאותה תאונה נקטעו לה שתי הרגליים, מעל הברך.

עברנו שנה, עוברים שנה, לא פשוטה, בשיקום וטיפולים. היא היתה כשבוע בטיפול נמרץ, מורדמת ומונשמת. 

כאשר היא פקחה את העיניים וחזרה לעצמה, השאלה הראשונה ששאלה את הבן שלי, את בעלה - 'תגיד לי את האמת: אילו היתה קורית לי התאונה הזאת לפני החתונה, היית לוקח אותי לאישה?'

והבן שלי, אברך צעיר, הוא לא למד בשום בית ספר מה עונים על שאלה כזו. אבל הוא אמר את מה שהלב שלו אמר לו לומר, הוא אמר לה כך:

'ודאי שאם זה היה לפני החתונה, אין סיבה בעולם שאבחר באישה קטועת רגליים. אבל יש הבדל גדול: אם זה היה קורה לך לפני החתונה, זה קרה *לך*. 

אחרי החתונה - זה קרה *לנו*, זה קרה לי.'

ואז הוא אמר לה את המשפט הבא: 

'אני כורת איתך ברית חדשה. הברית שכרתנו היתה ברית מסוג אחד, ברית רגילה בין איש לאישה. 

אני עכשיו, במצב החדש הזה, כורת איתך באמת חדשה.'

וכשהגענו בימים הנוראים למילים האלה, שנאמרות ביום כיפור - *תלבב את רעייתך, תכרות לה ברית חדשה* - אמרתי,

'ריבונו של עולם, הנה, הבט;

גם אם אנחנו לא מושלמים, גם אם אנחנו קטועי ידיים ורגליים בעבודת ה', תלבב את רעייתך. 

*תכרות לה ברית חדשה.*'

יום ראשון, 4 באוגוסט 2024

תיקון תהלים

 

כידוע ספר תהלים הוא מעין לקוטי תפילות של דוד המלך עליו השלום. כשם שלא יעלה על הדעת פשוט לקרוא את לקוטי תפילות על הסדר ללא קשר למצבו של אדם ולסיטואציה, כך משונה לקרוא את ספר תהלים פשוט מכריכה לכריכה. דוד המלך היה אדם שידע מהי מלחמה. הוא סיכן את חייו ועמד בעוז ובגבורה כחייל וכמפקד פעמים רבות. לאורך הקרבות והמלחמות חיבר נעים זמירות ישראל תפילות רבות ששייכות לעניינם אלו, עלינו רק לקרוא בשימת לב ולזהות אותן. לפניכם הצעה לסדר פרקי תהלים שנראים שייכים באופן טבעי לענייני הימים האלו (התשפ"ד).

סדר פרקי תהילים על המלחמה

פרקי צער על שביעי באוקטובר – יג, עט – פ,

פרקי צער משולבים עם קימה – י, מד, פג, פה

פרקים ששייכים לשבויים – פו, כ, קכא, קל, קמ

פרקי מלחמה – כז, צא, עא, לה, קח, קי, קמד,

יום שלישי, 23 ביולי 2024

תרועה בחצוצרות - דף מקורות


במדבר י
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף מִקְשָׁ֖ה תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑ם וְהָי֤וּ לְךָ֙ לְמִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה וּלְמַסַּ֖ע אֶת־הַֽמַּחֲנֽוֹת׃
וְתָקְע֖וּ בָּהֵ֑ן וְנֽוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֙יךָ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃
...וּבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים יִתְקְע֖וּ בַּֽחֲצֹצְר֑וֹת וְהָי֥וּ לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃
וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְר֑וֹת וֲנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם׃
וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֮ וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁיכֶם֒ וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (פ)

ראש השנה כז
רַב פָּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל סָבַר לְמִיעְבַּד עוֹבָדָא כְּמַתְנִיתִין. אָמַר לֵיהּ רָבָא: לָא אָמְרוּ אֶלָּא בְּמִקְדָּשׁ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל בִּגְבוּלִין, מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲצוֹצְרוֹת — אֵין שׁוֹפָר, מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שׁוֹפָר — אֵין חֲצוֹצְרוֹת. וְכֵן הִנְהִיג רַבִּי חֲלַפְתָּא בְּצִיפּוֹרִי וְרַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן בְּסִיכְנִי, וּכְשֶׁבָּא דָּבָר אֵצֶל חֲכָמִים אָמְרוּ: לֹא הָיוּ נוֹהֲגִין כֵּן אֶלָּא בְּשַׁעֲרֵי מִזְרָח וּבְהַר הַבַּיִת בִּלְבַד. אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי קְרָאָה — דִּכְתִיב: ״בַּחֲצוֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה׳״, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה׳ הוּא דְּבָעֵינַן חֲצוֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר, אֲבָל בְּעָלְמָא — לָא.
רש"י  - מקום שיש שופר - כגון ר"ה ויובל:  מקום שיש חצוצרות - כגון תעניות:

רמב"ם פרק א מהלכות תעניות הל' א -ד
מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לִזְעֹק וּלְהָרִיעַ בַּחֲצוֹצְרוֹת עַל כָּל צָרָה שֶׁתָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י ט) "עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת". כְּלוֹמַר כָּל דָּבָר שֶׁיָּצֵר לָכֶם כְּגוֹן בַּצֹּרֶת וְדֶבֶר וְאַרְבֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן זַעֲקוּ עֲלֵיהֶן וְהָרִיעוּ: וְדָבָר זֶה מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה הוּא. שֶׁבִּזְמַן שֶׁתָּבוֹא צָרָה וְיִזְעֲקוּ עָלֶיהָ וְיָרִיעוּ יֵדְעוּ הַכּל שֶׁבִּגְלַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים הוּרַע לָהֶן כַּכָּתוּב (ירמיה ה כה) "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ" וְגוֹ'. וְזֶה הוּא שֶׁיִּגְרֹם לָהֶם לְהָסִיר הַצָּרָה מֵעֲלֵיהֶם:
אֲבָל אִם לֹא יִזְעֲקוּ וְלֹא יָרִיעוּ אֶלָּא יֹאמְרוּ דָּבָר זֶה מִמִּנְהַג הָעוֹלָם אֵרַע לָנוּ וְצָרָה זוֹ נִקְרָה נִקְרֵית. הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ אַכְזָרִיּוּת וְגוֹרֶמֶת לָהֶם לְהִדַּבֵּק בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. וְתוֹסִיף הַצָּרָה צָרוֹת אֲחֵרוֹת. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה
(ויקרא כו כז) "וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי" (ויקרא כו כח) "וְהָלַכְתִּי גַּם אֲנִי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי". כְּלוֹמַר כְּשֶׁאָבִיא עֲלֵיכֶם צָרָה כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּבוּ אִם תֹּאמְרוּ שֶׁהִיא קֶרִי אוֹסִיף לָכֶם חֲמַת אוֹתוֹ קֶרִי:
וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְהִתְעַנּוֹת עַל כָּל צָרָה שֶׁתָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר עַד שֶׁיְּרֻחֲמוּ מִן הַשָּׁמַיִם. וּבִימֵי הַתַּעֲנִיּוֹת הָאֵלּוּ זוֹעֲקִין בִּתְפִלּוֹת וּמִתְחַנְּנִים וּמְרִיעִין בַּחֲצוֹצְרוֹת בִּלְבַד. וְאִם הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ מְרִיעִין בַּחֲצוֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָר. הַשּׁוֹפָר מְקַצֵּר וְהַחֲצוֹצְרוֹת מַאֲרִיכוֹת. שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּחֲצוֹצְרוֹת. וְאֵין תּוֹקְעִין בַּחֲצוֹצְרוֹת וְשׁוֹפָר כְּאֶחָד אֶלָּא בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר
(תהילים צח ו) "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'":

המאור
תנ"ה בד"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר וכו' וקי"ל כי הא מתניתא ואני תמה ממה (ס"א על מה) שראיתי בתשובת הגאונים שנהגו לתקוע בתענית בשופר ולפי משנה זו נראה לנו שאין לנו לתקוע בתעניות בגבולין אלא בחצוצרות.

תענית יד
מָה אֵלּוּ יְתֵירוֹת עַל הָרִאשׁוֹנוֹת, אֶלָּא שֶׁבְּאֵלּוּ מַתְרִיעִין וְנוֹעֲלִין אֶת הַחֲנוּיוֹת. בְּמַאי מַתְרִיעִין? רַב יְהוּדָה אָמַר: בְּשׁוֹפָרוֹת, וְרַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר: בַּ״עֲנֵנוּ״. קָא סָלְקָא דַּעְתָּן, מַאן דְּאָמַר בַּ״עֲנֵנוּ״ — לָא אָמַר בְּשׁוֹפָרוֹת, וּמַאן דְּאָמַר בְּשׁוֹפָרוֹת — לָא אָמַר בַּ״עֲנֵנוּ״. וְהָתַנְיָא: אֵין פּוֹחֲתִין מִשֶּׁבַע תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר, שֶׁבָּהֶן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה הַתְרָעוֹת. וְסִימָן לַדָּבָר: יְרִיחוֹ. וִירִיחוֹ שׁוֹפָרוֹת הֲוָה, וּתְיוּבְתָּא לְמַאן דְּאָמַר בַּ״עֲנֵנוּ״! אֶלָּא: בְּשׁוֹפָרוֹת, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּקָרֵי לַהּ הַתְרָעָה. כִּי פְּלִיגִי בַּ״עֲנֵנוּ״. מָר סָבַר: קָרֵי לַהּ הַתְרָעָה, וּמָר סָבַר: לָא קָרֵי לַהּ הַתְרָעָה. לְמַאן דְּאָמַר בַּ״עֲנֵנוּ״ — כׇּל שֶׁכֵּן בְּשׁוֹפָרוֹת. וּלְמַאן דְּאָמַר בְּשׁוֹפָרוֹת — אֲבָל בַּעֲנֵנוּ לָא!

רמב"ן תענית יד
וקשיא לן היכי אמרינן הכא בשופרות והא התרעה דתעניות בחצוצרות היא כדתנן ובתעניות בשל זכרים כפופים ופיו מצופה כסף ושתי חצוצרות משני צדדים שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות ותניא התם בד"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר דהיינו בראש השנה ויובל אין חצוצרות מקום שיש חצוצרות דהיינו תעניות אין שופר וי"ל דהאי תנא במקדש קאי דאיכא שופרות בתעניות ומשום דבעא למיתנא סימן לדבר יריחו דאינון שבע תקיעות בכהנים ושבע ימים נקט הכי לסיומי למיליה כולה מילתא ביריחו כנ"ל.
עוד י"ל דלא קפיד תנא למיקרי שופרא לחצוצרת' דאשתני שמייהו לא אתא אלא לאפוקי התרעה בפה אבל בירוש' נראה שהם סבורין דתקיעה דתענית בשופרות ממש היא לפי שמצינו שם במס' ראש השנה קומי ר' יהושע בן לוי תוקעין בתעניתא בשופר ר' יוסי בעי דיתקעון קמוי בחצוצרתא ולא שמיע דתני חצוצרות במקדש אבל לא בגבולין ובמכלתין נמי אמור בירוש' למה תוקעין בקרנתא לומר חושבינהו כאלו גועים כבהמה לפניך.
ושוב מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל שמנהגנו לתקוע בתעניות בשופרות ולפי זה יש לי לדחוק ולומר דחצוצרות ליתנהו בגבולין אלא בשעת מלחמה דכתיב כי תבואו מלחמה חצוצרות בכנופיא דכל ישראל כתיב הילכך במקדש בתעניות דהיא כנופיא דכל ישראל מצות היום בחצוצרות ובשופר נמי תוקעין משום דכתיב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' אבו בגבולין בשעת מלחמה בחצוצרות בלבד תוקעין ומתפללין כסדר התעניות כדאמרינן בגמרא לפי שאין אומרין זכרונות ושופרות אלא בראש השנה וביובל ובשעת מלחמה אלמא בשעת מלחמה אומר זכרונות ושופרות ותוקעין בחצוצרות דקראי נינהו הא בשאר תעניות התרועה גמרינן בהו אבל בשופרות הוא דומיא דראש השנה. ובפ' משוח מלחמה גבי מלחמת מדין דריש וחצוצרות התרועה בידו אלו השופרות ולא ידעתי אם שלא דקדקו בלשונם או שאין חצוצרות אלא במלחמת אויבים הצרים עליהם בארץ כדכתיב בארצכם על הצר הצורר אתכם דלמה להם לפרש אלו השופרות אלא לכך.
וראיתי להראב"ד ז"ל דלאו על שופרות של ברכות קאמר דהנהו חצוצרות תני וכהנים הוו אבל בתקיעה שלאחר תפלה קאמר כשמרבין בתחנונים תוקעין בשופרות כדי להזכיר אינו של יצחק ובירושלמי למה תוקעין בקרנות לומר הנה אנו גועין לפניך כבהמה והיינו דקתני ברייתא שבע תעניות ובהם ז' התרעות ואם על תקיעות של ברכות קאמר טובא הוו אלו דבריו ז"ל. ולאו מילתא היא שכבר הוכחנו מן סוגית הירושלמי שבמסכת ראש השנה שאין להם בגבולי אלא שופר ואין להם חצוצרות כלל ועוד שהברייתא מפורשת היא ובהן שבע שבע התרעות כלומר שבע התרעות בכל תענית ותענית דשבע ברכות נינהו כדתנן על השביעית הוא אומר ועל כל ברכה תקיעה וכדקתני לה בהדיא באידך פרקין והשמיט הסופר מנוסח הרב ז"ל שבע אחד אבל בכל הנוסחאות שבע שבע התרעות כתוב בהן וסימן לדבר יריחו:

רשב"א ר"ה כז
תניא נמי הכי [וכו'] מקום שיש שופר אין חצוצרות מקום שיש חצוצרות אין שופר. פירש רש"י ז"ל מקום שיש שופר, כגון ראש השנה ויובל. מקום שיש חצוצרות כגון תעניות. וכן פירשו רוב המפרשים. וכתב הרב בעל המאור ז"ל, ואני תמה ממה שראיתי בתשובה הגאונים ז"ל, נהגו לתקוע בתעניות בשופר, ולפי משנה זו נראה לנו שאין לנו לתקוע בתעניות בגבולין אלא בחצוצרות. והראב"ד ז"ל הוסיף בה קושיא במסכת תעניות בפרק (כיצד) [מאימתי] (יד, א) מדאמרינן התם במה מתריעין בשופר והכא אמרינן בחצוצרות, ותירץ דהכא בתקיעות שבסוף כל ברכה וברכה משש הברכות שמוסיפין, ואותן תקיעות והרעות היו בחצוצרות, וההיא הרעה שאמרו בפרק (כיצד) [מאימתי] היא בשופר, היא הרעה שלא בשעת הברכות, אלא בשעת שמרבין בתפלה ותחנונים, והיינו דאיכא מאן דאמר התם דאין מתריעין אלא בפה, והכא תנינן בהדיא בתעניות בשל כפופים. אבל מכל מקום כך נהגו בכל מקום כמנהגן של גאונים ז"ל, ומנהגן תורה היא. ומצאתי סעד לדבריהם מן הירושלמי, דגרסינן התם בשמעתין דהכא (פ"ג ה"ד) קומי ר' יהושע תוקעין בתעניתא ר' יוסה בעא ויתקעון קומיה בחצוצרתא ולא שמיע דתני חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין. ונראה שיש חסרון בנוסחת הירושלמי, וכך היא קומי ר' יהושע תקעון בתעניתא בשופר, אלמא בגבולין בתעניות בשופר היו תוקעין, ואין חצוצרות לעולם בתענית אלא במקדש. ולפי זה הא דתני מקום שיש חצוצרות אין שופר, היינו בשעת מלחמה כדכתיב (במדבר י, ט) והרעותם בחצוצרות. אחר כן מצאתי כך לר"ם ב"ן נ"ר בליקוטיו.
ועוד אפשר לי לומר, דהא דתניא מקום שיש שופר וכו', לאו עיכובא הוא לתעניות שלא יהא אלא בחצוצרות, אלא לומר שאין תוקעין בגבולין בשנים בשופר וחצוצרות, אלא באחד מהן. והלכך בראש השנה ויובל שיש שופר על כל פנים בגבולין, שמצות היום מן התורה בשופר אין חצוצרות. ובתעניות אם יש שם חצוצרות אין שופר, ואם יש שם שופר אין חצוצרות, ולא שיהא חיוב על כל פנים בתעניות בגבולין בחצוצרות, אלא שלא יהו שם שופר וחצוצרות. והא דמקשה בירושלמי ויתקעון קומי בחצוצרתא, חצוצרתא עם השופר קאמר, ואמר ליה דמתניתא תנו כן דאין חצוצרות בגבולין, כלומר במקום שיש שופר, וכל שהוא תוקע בשופר בגבולין, בין בחובה בראש השנה ויובל בין בבחירה בתעניות, שאילו רצה לתקוע בזה או בזה עושה, ותקע בשופר, לא יביא לשם חצוצרות. וההיא ברייתא דמייתי התם בירושלמי הוא היא ברייתא דמייתי הכא. ומעתה בגבולין הנהיגו בשופר שהוא יותר מצוי, הרשות בידן, ובלבד שלא יביאו שם חצוצרות. כך נראה לי.

משנה ברורה סי' תקעו
ומתריעים וכו' - כתב הרמב"ם מ"ע מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שלא תבא על הצבור שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות [ועיין במגיד משנה דהכריע לדינא דלאו דוקא בחצוצרות דה"ה בשופר] כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיו"ב זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו אלה וגו' וזהו שיגרום להסיר הצרה מעליהם אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרית היא הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהן הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי וכו' ומד"ס להתענות על כל צרה שלא תבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים וכו' עכ"ל ותמה המ"א למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה ואפילו אם נאמר דאין ת"צ בבבל הלא מדאורייתא מצוה לתקוע בלא תענית וכנ"ל ונשאר בצ"ע ויש מאחרונים שתירצו דמדאורייתא מצוה זו נוהג רק בא"י וכדכתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם וגו' ויש שכתבו דאפשר דאף בא"י דוקא כשהיה תחת רשותינו ואפשר עוד דדוקא כשהגזרה הוא על רוב ישראל אז מ"ע לתקוע אבל בלא"ה לא [פמ"ג]:

 

 

יום ראשון, 7 ביולי 2024

 

הרב עובדיה [סיפור דמיוני]

וזרח השמש!

בקץ גלותן של ישראל, עת החלו נקבצים עדרים עדרים לארץ הקדושה, והנה הנקבצים ממערב מתוך שלמדו תורה מתוך הדחק ומתוך יסורין גדולים ועצומים זכו ורוב שומרי התו"מ מבניהם למדנים ויודעי ספר ואילו העדרים מעדות המזרח אמנם רחמנים ביישנים וגומלי חסדים הם כשאר כשרי עמו ישראל ועוד שרובם שומרי תו"מ, אך בישיבות לא נתרגלו ואף חכמים שבהם לא תמיד ידעו צורת דף גמרא בדפוס וילנא...

ראה הקב"ה שעתידין בני גלות זו לזלזל בבני גלות זו ולא ללמוד איש מאחיו תורה ומידות טובות. מה עשה הקב"ה? בטרם תגבה חומת הניכור בין שני המחנות עמד והקים להם רועה למען יהיה המחנה הנשאר לפליטה. אמר הקב"ה נשמה יקרה יש לי מתחת כיסאי והרב עובדיה שמה וכל כולה אהבת התורה ואהבת ישראל אלך ואתננה אצל בני גלות ספרד למען יתאחד האהל והיה אחד.

עמד ושתל נשמה זו בגוף טהור זה וכל ימי הציגו כף רגלו על האדמה היה הרב נאמן לצו נשמתו, למד תורה בשקידה עצומה הקהיל קהילות ברבים, הקים ישיבות וכוללים, והיה הולך וקורא בשם ה' צבאות. אף הקב"ה עזרו  בלימוד התורה למעלה מדרך הטבע ונתן חינו בעיני המון העם וראשיו.

 

ובא השמש...

כשם שבעולם הזה ישנה דרך וישנו מנהג כך בעולם הבא. מנהגו של עולם הבא, יום בו עולה נשמתו של צדיק עושה הקב"ה יום טוב לנשמות הצדיקים כאשר עושין בגומרה של מצווה. נשמות הצדיקים אשר בארץ, אשר נתעסק אותו צדיק בתורתם יוצאות הן לקראת הנשמה החדשה העולה לעומתן ושאר נשמות הקדושים ההמה אשר לא נתעסק הצדיק בתורתן נותרות על מקומן ומהנהנות בראשן לעומתו. טבען של דברים לקראת כל נשמה יוצאות רק חלק מהנשמות.

ובהגיע תור נשמת הרב עובדיה לראות פני קונה, ובעוד עם ישראל קורע שמיים בתפילותיו ובקבלת עול מלכות שמיים עליהם, והנה גן עדנו של הקב"ה ריק. כל נשמות הצדיקים יוצאות לקראת הרב עובדיה אשר עולה עתה.

וכל נשמה מראה באצבע כאן הביע אומר והאיר לישראל וכאן חיוה דעתו בהליכות עולם ומראה הנה כאן הניח צדיק עלי את ראשו ומהנהנת בענווה נשמת הרב עובדיה לעומתן. ומבין כל הנשמות היוצאות לקראת רבינו מגיחה מבהיקה נשמת רבינו יוסף חיים מחבקת מנשקת את הרב ואומרת תורת אמת הייתה בפיהו, מיני ומינך התקלס עילאה. בעוד נשמת הרב עובדיה שמחה יחד עם הבן איש חי קול גדול עובר בגן הנה מתקרב מרן הבית יוסף ומבקש את אחיו יוסף אליו, שפינה לידו מקום במתיבתא עילאה, שהרי כל ימיו ברר מקחו של אותו צדיק.

ולמטה בארץ נקבצים ובאים הנשמות אשר עדיין בגופים, כל בית ישראל הרבה יתר על שישים ריבוא. עומדים יחד, איש ליד אחיו ספרדי עם אשכנזי, למדן יניק עם בעל בית איש שיבה, מלווים את הרב עובדיה ולא יכולים לחכות ביחד לתחייה.

עומד הקב"ה מכיסאו ואומר "ישראל אשר בך אתפאר" ומקרב להם יום הישועה!

נכתב על ידי הרוצה לאחוז בשיפולי גלימתו, ביום שלאחר יום ליקוי המאור הגדול, ובא השמש, נפלה עטרת ראשנו, אוי נא לנו כי חטאנו, יום לאחר לווית הרב עובדיה יוסף זצ"ל.