יום שני, 9 במאי 2022

עזה כמוות אהבה

 

בפרשתנו נאמרות מילים שלא פשוט להבין. "ולֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קׇדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל" עם ישראל יכול לקדש את שם ה' או חלילה לחלל אותו. כיצד הדבר אפשרי?

הקיום הידוע של הפסוק (ע"פ הגמ' בסנהדרין עד) הוא שיהודי לא יעבור בפרהסיא על מצוות התורה אפילו במחיר חייו. מה שאנו מכנים 'להיהרג על קידוש השם'. יש במוות כזה אמירה אדירה כלפי החיים של האדם. איננו חיים פשוט כי קמנו בבוקר, אנו חיים למען מטרה מסוימת, ולכן ישנו דבר שגדול גם מהחיים – הדבקות בה'. המשך הפסוק (והפסוק שלאחריו) הוא – "...אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃ הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃" כעם אומר לנו הקב"ה – 'על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שתקדישו את שמי ברבים' (ספרא אמור ח ו). הקשר בין הלאומי (העם היוצא ממצרים) לדתי (להיות לכם לאלוקים) הוא קיומי עבורנו.

קיום יומיומי ו'אפור' בהרבה (על אף שהוא מועדף על כולנו יותר מהקיום הקודם...) הוא אמירת נוסח הקדושה בקהל. הגמרא במגילה כג לומדת מפסוק זה שדברים שבקדושה נאמרים בעשרה. הבן איש חי (שנה א, תרומה ג) הביא בשם הזוהר הקדוש והאריז"ל שיש לכוון קודם אמירת 'נקדישך' לקיים מצוות עשה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל". 

קיום יומיומי אחר, ובעיקר אישי יותר נמצא בגמרא במסכת יומא בדף פה. וכך סיכם הרמב"ם בהלכות יסודי התורה בפרק ה:

וְיֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁהֵן בִּכְלַל חִלּוּל הַשֵּׁם. וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָם אָדָם גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וּמְפֻרְסָם בַּחֲסִידוּת דְּבָרִים שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְרַנְּנִים אַחֲרָיו בִּשְׁבִילָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן עֲבֵרוֹת הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם כְּגוֹן... שֶׁיַּרְבֶּה בִּשְׂחוֹק אוֹ בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֵצֶל עַמֵּי הָאָרֶץ וּבֵינֵיהֶן. אוֹ שֶׁדִּבּוּרוֹ עִם הַבְּרִיּוֹת אֵינוֹ בְּנַחַת וְאֵינוֹ מְקַבְּלָן בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת אֶלָּא בַּעַל קְטָטָה וְכַעַס. וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ הַכּל לְפִי גָּדְלוֹ שֶׁל חָכָם צָרִיךְ שֶׁיְּדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ וְיַעֲשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.
וְכֵן אִם דִּקְדֵּק הֶחָכָם עַל עַצְמוֹ וְהָיָה דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת וְדַעְתּוֹ מְעֹרֶבֶת עִמָּהֶם וּמְקַבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וְנֶעֱלָב מֵהֶם וְאֵינוֹ עוֹלְבָם. מְכַבֵּד לָהֶן וַאֲפִלּוּ לַמְקִלִּין לוֹ. וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה. וְלֹא יַרְבֶּה בַּאֲרִיחוּת עַמֵּי הָאָרֶץ וִישִׁיבָתָן. וְלֹא יֵרָאֶה תָּמִיד אֶלָּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה עָטוּף בְּצִיצִית מֻכְתָּר בִּתְפִלִּין וְעוֹשֶׂה בְּכָל מַעֲשָׂיו לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק הַרְבֵּה וְלֹא יִשְׁתּוֹמֵם. עַד שֶׁיִּמָּצְאוּ הַכּל מְקַלְּסִין אוֹתוֹ וְאוֹהֲבִים אוֹתוֹ וּמִתְאַוִּים לְמַעֲשָׂיו. הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת ה' וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר
":  

הבסיס המשותף לכל סוגי הקיום של קידוש השם וחילול השם שהבאנו הוא שבורא עולם עשה מעשה מהפכני. הוא כרך את שמו בשמם של ישראל. זוהי אחריות אדירה עלינו מכיוון שמעתה אומות העולם חווים דעה על אלוקים מתוך הסתכלותם על התנהגותם של ישראל. אך זוהי אחריות הדדית. רועי ישראל השכילו להבין שמה שה' כרך את שמו בשמנו איננו רק מידת הדין ודקדוק במעשינו אלא זה עצמו עשוי להביא מידת רחמים אדירה. עם ישראל סובל זה חילול השם, עם ישראל בגלות זה ביטול תורתו של הקב"ה והבטחותיו (חגיגה דף ה). ולהיפך בהיפך – כשעם ישראל חוזר לארצו ומביע בה את עצמאותו הגשמית והרוחנית, אין לך קידוש השם גדול מזה! 

יום שישי, 15 באפריל 2022

היהודי השואל

 שאלו פעם יהודי אחד – למה אתם היהודים על כל שאלה עונים בשאלה? ענה היהודי: 'ולמה לא?'...

חלק מהD.N.A של ליל הסדר הוא לשאול שאלות. ארבעת הקושיות הן ממש חלק חשוב מהלילה. יתרה מזו, מעשים רבים אנו עושים כדי שהילדים ישאלו אותנו 'מה נשתנה הלילה הזה'. בגמרא מסופר על מקרים שבהם האמוראים שמחו משאלת הבן הספונטנית עד שאמרו – 'פטרתנו מלשאול מה נשתנה'. אם חושבים על זה לעומק, למעשה כל ליל הסדר הוא תשובה אחת ארוכה לבן היחיד שאינו יודע לשאול. בשולחן ערוך נפסק שמי שאפילו שני תלמידי חכמים שיושבים יחד צריכים לשאול זה את זה מה נשתנה ואפילו אם חכם יושב לידו ישאל ויענה.

מדוע כל כך חשוב לשאול שאלות בליל הסדר?

תשובה פשוטה לכך היא ששאילת השאלות כמו הסיבה או שתיית יין היא ביטוי לחירות. העבד לא יכול לשאול את האדון מדוע הוא מצווה מה שהוא מצווה, עליו להוריד את הראש ולעשות מה שאומרים לו. הפה של העבד אנוס לעשות מה שהאדון יאמר – על דרך צחות העבד הוא 'אנוס על פי הדיבור'. לבן החורין נפתח הפה והוא יכול לשאול כאוות נפשו. הפה סח, פסח.

תשובה אחרת נוגעת לפן החינוכי והחוויתי של הערב – כדי לקבל תשובה האדם חייב לפנות מקום בעצמו ובאישיותו. השאול הוא בור עמוק, השאלה היא התחברות למקום של החסרון והענווה ומתוך כך יש מקום לתשובה להתקבל.

תשובה עמוקה יותר נוגעת לכך שמה שטמון באשלה הוא חוסר קבלת המציאות כפי שהיא. כל עוד העם המשועבד לא ישאל את עצמו שאלות הוא לעולם לא יצא לחופשי. שאלה כמו 'מי אני' שואל עם שמניח שיש לו זהות, שאלה 'חוצפנית' כפי ששאל גדעון בספר שופטים (פרק ו) את המלאך 'לָ֥מָּה מְצָאַ֖תְנוּ כׇּל־זֹ֑את וְאַיֵּ֣ה כׇֽל־נִפְלְאֹתָ֡יו אֲשֶׁר֩ סִפְּרוּ־לָ֨נוּ אֲבוֹתֵ֜ינוּ לֵאמֹ֗ר הֲלֹ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הֶעֱלָ֣נוּ ה' ? – מניחה שיש אפשרות אחרת – בה ה' מתגלה כגואלם של ישראל ועם ישראל נמצא בראש ההרים.

עם ישראל מעולם לא קיבל את העולם השבור כפי שהוא. זהו עם שבכל יכולתו מנסה לתקן ולשנות את העולם. העם העז שבאומות לא מפסיק לשאול 'איה ה' (עיין ירמיהו פרק ב). וזה מה שעושה את האדם שותף לקב"ה. אד"ם גימטריא מ"ה (45).

אם נזכה ונקיים את ליל הסדר מכל הלב נזכה שיהיה לנו 'מה (-אדם) נשתנה בלילה הזה'.

יום שישי, 8 באפריל 2022

על היסורין

 

בכל העולם ובמרבית הדורות הצרעת הייתה לא רק מחלה קשה חשוכת מרפא אלא גם סמל לבידוד חברתי קשה. פרשת מצורע עוסקת באדם בעל ייסורים. הייסורים שעוברים עליו קשים מאוד הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית.

 כמודל להתמודדות עם ייסורים התורה לוקחת דווקא את המצורע ועוסקת בכפרתו וטהרתו, כביכול אומרת התורה זו הדרך להתמודדות עם הייסורים הקשים ביותר וממילא גם בכל מקרה אחר שכן 'בכלל מאתיים מנה'. הטיפול אותו נוקטת התורה הוא טיפול שורש מיוחד. לא עוסקים רק בניקיון קוסמטי של העור אלא בגורמים האמתיים של הבעיה.

ביהדות הצרעת או הכאב באים כדי לעצור את שגרת החיים להתבוננות ולעיתים גם התבודדות של חשיבה מחדש על הדרך בה הלכנו. בדיקת עצמנו מול היעדים שאנו מאמינים בהם ובחינה מדוקדקת אולי טעינו בדרך. אולי ניתן לומר שלכן בלשון הקודש 'צרעת' מזכירה את המילה 'עצרת' (בחילוף אותיות), היא מהווה תמרור עצור כדי שהאדם יעשה תשובה. גם הייסורים באים ללמד את האדם מוסר כדי שילך בדרך הישר.

דבר מעניין נוסף הוא העובדה שבמקרים קשים המצורע אמנם מחוייב לעזוב את החברה לצורך אותה התבוננות, אך החברה לא עוזבת אותו. על הפסוק 'וטמא טמא יקרא' מלמדת הגמרא שהסיבה לכך היא כדי לעורר את רחמי הבריות עליו כדי שיתפללו על אחיהם הנתון בצרה ויעוררו עליו רחמי שמיים. המצורע שהוציא שם רע או התגאה על החברה פתאום מבין עד כמה הוא צריך אותה. מכאן נלמד על חשיבותה של החברה הטובה ומקומו של עם ישראל בבניית הזהות של היהודי הפרטי.

המדרש מספר שצרעת הבית נועדה גם כדי שעם ישראל ייאלץ לנתוץ את קירות ביתו וכתוצאה מכך יגלה אוצרות שטמנו שם בעבר. הזוהר הקדוש אומר שנתיצת הבית נועדה על מנת שנבנה אותו מחדש אך הפעם בקדושה ובכוונה רבה. נראה ששני המדרשים הולכים לאותו מקום.

הייסורין מביאים להתבוננות (בינה) שעשויה להביא לשבירה של מה שלא טוב ולבניה עצמית מחודשת. ולכל אדם שחשובה לו ההתקדמות הרוחנית ברור שזהו האוצר הגדול ביותר שיכול אדם לבקש לעצמו, האוצר שהיה טמון בתוכו תמיד.

  

יום רביעי, 30 במרץ 2022

איך משרים שכינה?

 

לאחר שבועות שלמים של בניה הכנה הקמה וציפייה של כל עם ישראל, סוף סוף עומד המשכן על תילו. משה עושה שבוע אינטנסיבי של הכנה מסודרת ומפורטת של אהרון ובניו ומכשיר את אהרון להיות הכהן הגדול. לאחר כל הקרבנות הם עומדים ומסתכלים על האש המתלקחת שהובאה מן ההדיוט ולא רואים שום סימן שמיימי לכך שקרבנם התקבל.  אכזבה אדירה.

מה קרה באותם רגעים? מספר המדרש:

כֵּיוָן שֶׁרָאָה אַהֲרֹן שֶׁקָּרְבוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת וְנַעֲשׂוּ כָל הַמַּעֲשִׂים וְלֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל, הָיָה מִצְטַעֵר וְאוֹמֵר, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁכָּעַס הַקָּבָּ"ה עָלַי וּבִשְׁבִילִי לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה אָחִי, כָּךְ עָשִֹיתָ לִי שֶׁנִּכְנַסְתִּי וְנִתְבַּיַּשְׁתִּי? מִיַּד נִכְנַס מֹשֶׁה עִמּוֹ וּבִקְּשׁוּ רַחֲמִים וְיָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל (ספרא)

על פי המדרש, מה שהביא להשראת שכינה היה תפילה של אח על אחיו שלא יתבייש. אולי היה זה כדי ללמדנו שהופעת השכינה תלויה באהבה ובאחדות שלנו איש עם אחיו.

אך אם נעיין בפשט התורה נגלה אפשרות חדשה, לאחר שלא ירדה אש מן השמיים נכתב בתורה כך:

וַיִּשָּׂ֨א אַהֲרֹ֧ן אֶת־יָדָ֛ו אֶל־הָעָ֖ם וַֽיְבָרְכֵ֑ם וַיֵּ֗רֶד מֵעֲשֹׂ֧ת הַֽחַטָּ֛את וְהָעֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִֽים׃
וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָרְכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהֹוָ֖ה אֶל־כׇּל־הָעָֽם׃
וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כׇּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם׃

כשרואה אהרון שהחטאת שלו לא התקבלה הוא מברך את העם. לא מצינו ציווי על ברכה זו ובכל זאת הנוסח שלה ידוע לנו היטב, הגמרא במסכת סוטה (לח) מסבירה שאהרון בירך את ישראל בברכת כהנים. לאחר מכן משה ואהרן יחדיו מברכים את ישראל ואז יוצאת אש ויורדת שכינה. עם הימים תצווה התורה עצמה בפרשת נשא את אהרון ובניו אחריו לברך בדיוק את אותה ברכה שבירך באופן ספונטני ביום כלות שמונת ימי המילואים.

אהרון לא נופל לעצבות, להאשמות ('העם לא ראוי שתשרה עליו שכינה') או להלקאה עצמית. אהרון בצורה שמחה ויצירתית פשוט מברך את העם שה' יאיר אליהם את פניו. וזה עובד!

הקב"ה אוהב יהודים שמברכים, יהודים אוהבים ושמחים. מתוך כך זכה אהרון להיות המברך לעולם, וכה דברי מדרש לקח טוב 

וישא אהרן את ידיו אל העם. באותה שעה זכה לנשיאות כפים לו ולבניו עד סוף כל הדורות. וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. משנפנה מקרבנו ירד לו מעל גבי המזבח בשמחה .

יום שישי, 18 במרץ 2022

חסרה לנו אש!

 

לימד שמעון הצדיק במאמר ידוע מפרקי אבות: על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. בפשטות העבודה היא עבודת הקרבנות שבבית המקדש. שמעון הצדיק שהיה כהן גדול בזמן בית המקדש השני יכל לומר את המשנה הזו בקלות לנו קשה יותר, ללא עבודת הקרבנות חסר עמוד מעמודי העולם, אם כן כיצד הוא עומד. חז"ל לימדו כי עבודת הקרבנות בפועל אמנם חסרה מאיתנו אך במקומה יש לנו את התפילות שנתקנו כנגד התמידים. "ונשלמה פרים שפתינו". כמו כן חז"ל לימדו שכנגד אש המזבח קיימת לנו אש התורה: כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה (עיין מנחות קי ע"א). זו הסיבה שאנו אומרים קרבנות ופיטום הקטורת בתפילה.

אם כן, כבר כאלפיים שנה מתנחם עם ישראל בדרשה שנדרשת על פסוקים מפרשתנו: "זאת תורת העולה", "זאת תורת האשם", זאת תורת החטאת". מה הקשר בין הלימוד לקרבנות?

הכלי יקר מסביר שהבחינה המוסרית שבקרבנות יכולה להתקיים גם בלימוד התורה. כשם שהקרבנות שוברים את לב האדם הרואה את שנעשה בקרבן ומדמיין שכך היה ראוי שייעשה לו על חטאיו, כך לימוד הנעשה בקרבן יכול להביא את האדם לתשובה מתוך מצב של "זבחי אלוקים רוח נשברה לב נשבר ונבזה אלוקים לא תבזה". וככל שהלימוד בחום ובהתלהבות עם כל הלב, כך רושם הלימוד ושברון הלב נעשה טוב יותר. "אש המזבח תוקד בו" – בלומד התורה עצמו.  

אך דרשה זו עלולה להשכיח מאיתנו את 'הדבר האמיתי'. שמא נסתפק בלימוד התורה הסטרילי ונפסח על הקיום בפועל של בניין בית המקדש והקרבת הקרבנות. ממשיך ועוזר לנו הכלי יקר בדרשה נפלאה על המשך הפסוק.

"זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו".

כשם שאצל האדם היום הוא זמן הפעילות והעירנות, כך גם בחיי עם ישראל. כשהעם בארצו זה נחשב עבורו יום, וזמן הגלות נקרא לילה. מסביר הכלי יקר  - "כל הלילה עד הבוקר" דווקא בזמן הלילה, מותר שתורת העולה תהיה במקום העולה עצמה, אך מיד כשמתאפשר לעם והוא בבחינת 'בוקר' עליו לבנות את המזבח ולהקריב קרבנות.

לפי זה 'ואש המזבח תוקד בו', הכוונה שאש המזבח עצמה תוקד באדם עצמו ולא רק אש התורה. אש הכיסופים לקרבנות חייבת להשמר בקירבנו. ניתן לומר שזה מה שהלימוד בתורת העולה והקרבנות אמור לעשות – לעורר אותנו לבנייה והקרבה.

גם בימי מגילת אסתר בתקופת שיבת עם ישראל לארצו אחרי גלות בבל הקריבו קרבנות אע"פ שבית המקדש עוד לא נבנה והמשיח לא הגיע. אש המזבח היוקדת בנו צריכה להביא אותנו לשאלה – מה תפקידנו היום בהקשר זה.

יום שישי, 11 במרץ 2022

יש מצוה להרוג?

מצוות מחיית עמלק היא מצווה שלכאורה קשה להסביר. כיצד יכול להיות שיש ציווי בתורה למחות זכר של עם שלם, של אנשים שלא בחרו להיוולד כך (ועל פי האמור בנביא גם בהמות)? עוד מתקשה הלב לקבל - אם אראה עמלקי כעת ברחוב עם עיתון בידו וכי עלי להתנפל ולרצוח אותו על שעשו אבותיו לאבותיי?

יש שהסבירו כי אכן עלינו להסתכל על כל ילד עמלקי כעל 'היטלר בפוטנציה' ולכן עלינו להורגו, אך הדבר מערער על עקרון היסוד של הבחירה החופשית שהוא לדברי ספר העיקרים בסיסי יותר מעיקרי האמונה עצמם. אחרים פנו לאמירות רוחניות שמשוות למצוה מראה לא רלוונטי 'אין לנו כלל עמלק וגם לא יהיה ולכן המצווה בטלה'. אלו גם אלו לא עומדים במבחן ההלכה הפסוקה. מלימוד דברי גדול הפוסקים הראשונים והיחיד שכתב ספר שעוסק גם בהלכות צבא ומלחמה הלא הוא הרמב"ם, עולה תמונה שונה בתכלית.  

הרמב"ם מסביר שגם כיום ישנה מצווה למחות את זכר עמלק, היא לא בטלה אלא שאנו לא יודעים מי הוא עמלק באופן זמני. לעתיד לבוא ישנה כמעט הבטחה שעמלק יחזור (סה"מ עשה קפז[1]).

אך ההנחה שעמלק חייב להיהרג בכל מקרה איננה נכונה. ראשית, הרמב"ם סובר שהמלחמה שלנו בעמלק איננה מלחמה של יהודי פרטי עם עמלקי פרטי, אלא חובת הציבור. לכן גם אם כיום יבוא אליהו הנביא ויעיד לך על נכרי מסוים שהוא עמלקי, אסור לך להרוג אותו אם לא שהעם בנציגות מלך ישראל עושה עמו מלחמה (רמב"ם סה"מ סוף מצוות עשה[2]).

ועוד והוא עיקר, מלך ישראל עצמו מצווה לקרוא לשלום בטרם יתחיל בהתקפה כלשהיא. הרמב"ם בהל' מלכים ומלחמותיהם (פרק ו) כותב במפורש:

אֵין עוֹשִׂין מִלְחָמָה עִם אָדָם בָּעוֹלָם עַד שֶׁקּוֹרְאִין לוֹ לשָׁלוֹם. אֶחָד מִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת וְאֶחָד מִלְחֶמֶת מִצְוָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, י) "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם". אִם הִשְׁלִימוּ וְקִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ עֲלֵיהֶן אֵין הוֹרְגִין מֵהֶן נְשָׁמָה וַהֲרֵי הֵן לְמַס... וְאִם לֹא הִשְׁלִימוּ אוֹ שֶׁהִשְׁלִימוּ וְלֹא קִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְוֹת עוֹשִׂין עִמָּהֶם מִלְחָמָה...

הלשון כללית ומוחלטת – 'אין עושין מלחמה עם אדם בעולם' והכוונה ברורה – גם לעמלק קוראים לשלום. אך מה יקרה אם העמלקים באמת יחליטו להשלים איתנו, הרי יש ציווי למחות אותם? ממשיך הרמב"ם ומחדד -

אֲבָל שִׁבְעָה עֲמָמִין וַעֲמָלֵק שֶׁלֹּא הִשְׁלִימוּ אֵין מַנִּיחִין מֵהֶם נְשָׁמָה שֶׁנֶּאֱמַר ... (דברים כ, טז) "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה". וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּעֲמָלֵק (דברים כה, יט) "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּאֵלּוּ שֶׁלֹּא הִשְׁלִימוּ שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע יא, יט) "לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי ישְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת הַכּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה" (יהושע יא, כ)  וכו'

עמלק יכולים לקבל על עצמם שבע מצוות בני נח וכניעה לעם ישראל וכך להיות גרים תושבים ובזה נמחה זכרם כאומה מרושעת. אם עשו כן אין שום מצווה להורגם או לעשות עמהם מלחמה משום שכל הציווי למחות אותם נוגע רק למצב בו העם העמלקי ממשיך להרשיע – בנים שאוחזים אומנות אבותיהם הרשעים[3]. ה'מלחמה לה' בעמלק' איננה עניין גנטי או גזרת גורל. אם ירצו העם העמלקי לשנות את דינם, עליהם רק להושיט יד אל מול ידו המושטת של עם ישראל לשלום אמת. אכן לאור מעשיהם הרעים ותרבותם הרצחנית, אם לא יעשו כן המלחמה איתם תהיה עדי אובד שכן גם הנשים והילדים של העמלק שרויים בתוך הטינופת של השנאה והאכזריות. ולגבי מחיית זכר עמלק גם בהרג בהמותיו, סובר הרמב"ם ככל הנראה שמדובר היה בהוראת שעה ע"פ נביא לאותו דור בלבד (מנחת חינוך מצוה תרד).



[1] ועיין הל' מלכים ה,ה.

[2] וכן יראים מצוה תלה. וכן כתב גרי"פ בשם רס"ג עשה נט, וזאת שלא כהחינוך מצוה תרד שיש מצוה על כל יחיד ובכל זמן ושם תמה עליו. עוד בעניין זה עיין העמק דבר דברים כה, יט.

[3] גם בעל השו"ע בספרו הכס"מ הבין כן את דעת הרמב"ם, בקבלתם את שבע מצוות בני נח עמלק הופכים להיות ככל בני נח הכשרים ויש איסור להורגם. והאבני נזר פסק כן להלכה בשו"ת סי' תקט. ויש שתלו הדבר בגירות שלמה ויש שכתבו (דעות במדרשים תנחומא ומכילתא) שלא מקבלים גרים מעמלק אך כאמור לא נפסק כן להלכה ואכמ"ל.