לקרוא בשם ה'!

 בתורה נאמר על האבות שקראו בשם ה', מה זה אומר 'קריאה בשם ה''? הרמב"ם בתחילת הלכות ע"ז מספר על אברהם אבינו שלאחר שהכיר את בוראו 'הִתְחִיל לַעֲמֹד וְלִקְרֹא בְּקוֹל גָּדוֹל לְכָל הָעוֹלָם וּלְהוֹדִיעָם שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד לְכָל הָעוֹלָם וְלוֹ רָאוּי לַעֲבֹד. והָיָה מְהַלֵּךְ וְקוֹרֵא וּמְקַבֵּץ הָעָם מֵעִיר לְעִיר וּמִמַּמְלָכָה לְמַמְלָכָה עַד שֶׁהִגִּיעַ לְאֶרֶץ כְּנַעַן וְהוּא קוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כא-לג) 'וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם'. גם הרמב"ן פירש את הפסוק ויקרא בשם ה' (בראשית י"ב, ח') – "והנכון שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה' מודיע אותו ואלהותו לבני אדם". ובאמת מקור דבריהם כבר מהמדרש כפי שסיים הרמב"ן שם – "וכך אמרו בבראשית רבה (לט טז) מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה". ואם כן פרסום שם שמים בהמון נקראה קריאה בשם ה'.

האם מצאנו עוד קריאה שכזו, הפעם קריאה משלנו? במסכת ברכות חז"ל מלמדים כי לימוד התורה נקרא בפרשת האזינו קריאה בשם ה' - "כי שם ה' אקרא". א"כ יוצא דבר מדהים - בחומש האחרון התורה קוראת ללימוד תורה קריאה בשם ה' ובחומש הראשון היא עצמה מלמדת אותנו שקריאה בשם ה' הוא פרסום שם שמיים בהמון - "ויקרא בשם ה'".

העולה מכאן - עיקר תלמוד תורה הוא מסירתה לאחרים, התורה לא נכתבה ונמסרה כדי שכל אחד ישמור אותה לעצמו אלא אדרבה על מנת שנלמד אותה הלאה. כל חיוב לימוד התורה נאמר בפסוקים של העברה הלאה "ושננתם לבניך" וכן "ולמדתם אותם את בניכם" ובגלל שמצווה ללמד מובן שמצווה גם ללמוד בעצמו. אולי לכן נקראים תלמידי חכמים – 'סיני' התורה ניתנת מסיני ובכך אנו מעבירי התורה נדמים לקב"ה נותן התורה בצורה השורשית והנעלה ביותר.

נמצינו למדים – הפצת התורה בהמון היא עצם מצוות תלמוד תורה לשמה!

ארץ ציון וירושלים

שירת התקווה מסתיימת במילים 'ארץ ציון וירושלים'. אנו רגילים לחשוב ש'ירושלים' ו'ציון' הן מילים נרדפות. אבל מפתיע לגלות שהדבר לא מוחלט. בעל הטורים למשל מנה את שבעים השמות של ירושלים, והשם 'ציון' לא נזכר ברשימה. מה ההבדל בין השמות?

התהליך שבין פסח לשבועות מקביל לתהליך כפול של חומר ורוח. בקציר האומר: בפסח יצאו הגופות של ישראל ממצרים אך רק בשבועות קבלנו את התורה ויחד איתה את החרות של לוחות הברית, לוחות הלב – 'והמכתב מכתב אלוקים חרות על הלוחות – מלמד שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'. זו בשורה אמיתית לאנושות, החופש והחירות אינם מושגים שמצטמצמים לגשמיות בלבד אלא בהכרח מתייחסים גם לרוחניות.

גם בפרשת בהר (שנקראת בדרך כלל סמוך ליום ירושלים) אנו מוצאים את שחרור העבדים של היובל בשתי פעימות. מצד אחד נאמר "וקדשתם את שנת החמשים שנה", דהיינו מראש השנה. מצד שני קריאת 'דרור לכל יושביה' מתחילה עם תקיעת השופר ביום הכיפורים של היובל בעשירי לחודש תשרי. מסביר הרמב"ם שבראש השנה מפסיקים העבדים לעבוד ולאחר עשרה ימים שבהם הם יושבים ועטרותיהם בראשיהם חוגגים ומפנימים את חירותם בתקיעת השופר של יום הכיפורים הם משתחררים כליל. חירות גשמית בראש השנה ורוחנית ביום הכיפורים. ואכן מבחינה היסטורית הפסקת העבדות בפועל של ישראל במצרים הייתה בראש השנה ומתן לוחות הברית השניים (מתן תורה בפועל) התרחש ביום הכיפורים.

מהלך החירות הכפול של פסח ושבועות מקבל ביטוי גם במעשה הקרבנות של המועדים. בכל השנה בבית המקדש אין חמץ למעט בקרבן ציבור אחד (שתי הלחם) ובקרבן יחיד אחד (תודה). בפסח אנו מקריבים מנחה שעשויה משעורים שהם מאכל בהמה דבר שמבטא קומה חומרית. המנחה מגיעה מצה - שכן בהעדר תורה איננו מוכשרים עדיין להתמודד עם מלוא עוזו, עינוגו ותפארתו של החומר. בשבועות לעומת זאת אנו מקריבים את קרבן שתי הלחם. זהו קרבן חיטים שהם מאכל אדם (קומה רוחנית) שבא מן החמץ. לאמור - כעת, כאשר אנו חמושים בסם החיים של התורה הקדושה, אנו מסוגלים להנות מן החמץ ללא חשש. גם בחניכת חומת ירושלים בעת שיבת ציון אנו מוצאים שתי תודות גדולות (קרבנות חמץ, נחמיה יב, לא). ואם כן מה הקשר?

הרב חרל"פ תלמידו של הראי"ה קוק כותב שציון הוא השם שמתייחס לממד החומרי של העיר ואילו לממד הרוחני מתאים השם ירושלים (מעייני הישועה עמ' צב). זאת אומרת שמה שמסמל חג שבועות בממד הזמן מסמלת ירושלים בממד המקום.

ואכן, במהלך ההיסטוריה אנו מוצאים שהקב"ה מוביל אותנו תהליך של תחיה גשמית ולאחריה תחיה רוחנית כפי שכתוב ב'תוכנית הגאולה' בחזון העצמות היבשות (יחזקאל לז) – קודם כל עצמות מתחברות ועליהן גידים ובשר ולאחר מכן זריקת רוח חיים עליונה של טהרה והפיכת לב האבן הערל ללב בשר חי. חג העצמאות מהווה התחלה של תחיה וחירות גשמית, אך בחגה של ירושלים התחלנו את התהליך הרוחני שהתבטא בהיפוך המגמה – במקום ההתרחקות או האדישות לתורה ומצוות שאפיינו את הימים הראשונים, מאז מלחמת ששת הימים אנו מוצאים מגמה של התחזקות של תורה וזהות יהודית בציבור בישראל. זאת על אף גלי בורות ושנאה פוליטית ותקשורת עוינת. לכן צדק המשורר - להיות עם חופשי בארצנו אפשר רק כאשר היא ארץ ציון וגם ירושלים.

מקורות על קירוב רחוקים

חובות הלבבות שער אהבת ה' פרק ו

וראוי לך אחי לדעת כי זכיות המאמין אפילו אם יהיה מגיע אל התכלית הרחוקה בתקון נפשו לאלהים ית׳ ‎‎ואלו היה קרוב למלאכים במדותם הטובות ומנהגיהם המשובחים והשתדלותם בעבודת הבורא ואהבתם הזכה בו אינם כזכיות מי שמורה בני אדם אל הדרך הטובה ומישר הרשעים אל עבודת הבורא שזכיותיו נכפלות בעבור זכיותם בכל הימים ובכל הזמנים.

והמשל בזה משני סוחרים הגיעו אל המדינה הרויח אחד מהם בסחורה אחת שהיתה בידו עשרת כפלי הקרן והיה הכל מאה זוז

והרויח השני כפל אחד בלבד והיו לו סחורות רבות והגיעו לידו עשרת אלפי זוזים

והיה ריוח הסוחר הראשון עם רוב כפלי הריוח תשעים זוז ועשרה חלקים מאחד עשר חלק בזוז והיה ריוח הסוחר השני חמשה אלפים זוזים עם מעט כפל הריוח.

וכן אחי מי שאין מתקן אלא נפשו בלבד תהיה זכותו מעטה ומי שמתקן נפשו ונפשות רבות תכפל זכותו כפי זכיות כל מי שיתקן לאלהים כמ״‎ש רז״‎ל כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו ואמרו משה זכה וזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו שנאמר (דברים ל״ג:כ״א) צדקת ה׳ ‎‎עשה ומשפטיו עם ישראל ואמר (משלי כד) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב ואמר (מלאכי ב) תורת אמת היתה בפיהו וגו׳ ‎‎ואמר (דניאל יב) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.

אור החיים הקדוש על אדם כי יקריב מכם (ויקרא א, ב)

עוד ירמוז לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות עם בני ישראל לעבודת ה', ולזה יקרא קרבן לה', כי על ידי חטא האדם יפרד הדבקות של ישראל עם אביהם שבשמים דכתיב (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' ויהיו נבדלים ומרוחקים מהשכינה, והאדון ברוך הוא יקפיד כביכול על הדבר ויתאוה לקרב אותם אליו, וצוה להוכיח לכל הרחוק ולקרב לבו, גם העניש למעלים עין מהדבר, וזה לך האות אשר צוה ה' להתחיל ממקודשיו והגדיל שכר המזכה כמאמר התנא (אבות פ''ה) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו כי ישמרנו ה' משגיונות, והם הדברים הנאמרים כאן.

מי הוא עמלק? על הקשר שבין עמלק, גרמניה, איראן והפלשתינאים

מי אנחנו מזהים כעמלק?

מגילה ו. – ו:

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב: ״אַל תִּתֵּן ה׳ מַאֲוַיֵּי רָשָׁע זְמָמוֹ אַל תָּפֵק יָרוּמוּ סֶלָה״ — אָמַר יַעֲקֹב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַל תִּתֵּן לְעֵשָׂו הָרָשָׁע תַּאֲוַת לִבּוֹ. ״זְמָמוֹ אַל תָּפֵק״ — זוֹ

גֶּרְמַמְיָא (גיר' היעב''ץ גרמניא ומוסיף - היא אשכנז) שֶׁל אֱדוֹם, שֶׁאִלְמָלֵי הֵן יוֹצְאִין, מַחֲרִיבִין כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. וְאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: תְּלָת מְאָה קְטִירֵי תָגָא אִיכָּא בְּגֶרְמַמְיָא שֶׁל אֱדוֹם, וּתְלָת מְאָה וְשִׁיתִּין וְחַמְשָׁה מַרְזְבָּנֵי אִיכָּא בְּרוֹמִי, וּבְכׇל יוֹמָא נָפְקִי הָנֵי לְאַפֵּי הָנֵי וּמִקְּטִיל חַד מִינַּיְיהוּ, וּמִיטַּרְדִי לְאוֹקֹמֵי מַלְכָּא.

דף על הדף שם
בגמ': גרממיא של אדום שאלמלי הן יוצאין מחריבין כל העולם כולו. בהגהות היעב"ץ כותב דקאי על מדינת גרמניה ע"ש. וראה בספר ימות עולם - אמשינוב (עמ' ק"פ) המביא שהרה"ק השפת אמת זצ"ל אמר, שמדינת גרמניה היא קליפת עמלק ע"כ. וכן מובא בספר כוכב בעלטה בשם הרה"ק בעל השפתי צדיק מפילץ זצ"ל ע"ש. והנה כבר נוכחנו לראות כמה פעמים שענין זה דהם היו בגדר "מחריבין כל העולם כולו" רח"ל. ועיין בראש גולת אריאל (חלק ב' עמוד ש"ג) מה שהביא שם מר"פ כהן ז"ל קבלה שהגרמנים הם מזרע עמלק. ולהמבואר בזה קמים וגם נצבים דבריו הברורים והנחרצים של הגרי"ד הלוי סאלאווייציק זצ"ל ראש ישיבת בריסק שנדפסו ב"ישורון" כרך ח', אודות השמועה בשם מרן הגר"ח זצ"ל שהמ"ע של מחיית עמלק אינו רק על זרע עמלק בלבד אלא גם על כל אותן הרשעים שבכל הדורות הנלחמים כנגד ה' ועמו והולכים בדרכו של עמלק...

זוהר תרומה רעיא מהימנא קכ ע"א
וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, עִרְבּוּבְיָא בִּישָׁא. עֲמָלֵקִים, (בראשית ר"ה ע"א) נְפִילִים, תַּעֲרוֹבֶת דְּכָל אוּמִין, בְּכָל סִטְרָא, בְּגָלוּתָא בַּתְרָאָה, בֵּין בְּיִשְׂרָאֵל, בֵּין בְּיִשְׁמָעֵאל, בֵּין בְּעֵשָׂו. (באומות העולם) וּבַבְּהֵמָה, אִלֵּין בְּנֵי עֵשָׂו. דְּשׁוּלְטָנְתְּהוֹן בְּכָל הָאָרֶץ.

זיהוים של הנאצים את עצמם - מתוך ויקיפדיה ערכים - גזע ארי, תעודת ייחוס ארית, תורת הגזע
במאה ה-19 נעשה מחקר בהשוואת לשונות בין השפות העתיקות שהיו ידועות באותה תקופה. באופן זה נמצא דמיון לשוני רב בין השפה האווסטית (שפת כתבי הקודש הזורואסטריים) ושפת הסנסקריט (מצפון הודו) לבין השפות לטינית, היוונית, הגרמנית והקלטית. המסקנה הייתה כי התקיים עם קדום, שנדד ממרכז אסיה לאירופה והיה מקור השפות האירופאיות.

לעם הקדום הוענק השם "ארי" (Aryan) מהמילה "אַרְיַה" (ārya) בסנסקריט, שפירושה "אדם אציל", אולם מקור המושג נעוץ בהודית-איראנית עתיקה, ושימש להגדרה עצמית של ההודו-איראנים הקדומים. השם "אריים" נזכר על ידי ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס), שמספר כי זה היה שמם הקדום של המדיים.[1]

במשך השנים היה ויכוח רב על המרחב הפיזי בו חיו הארים. הועלו השערות שונות למדינות בין ארמניה לצפון הודו, מדינות בהם שכנו ועודם שוכנים עמים דוברי שפות איראניות. בגלל הסכמה שהייתה באותן שנים על קשר של הארים עם פרס הקדומה, זוהה מקום המוצא עם פרס, בין השאר באמצעות שמה המודרני - איראן (שנקבע על ידי רזא ח'אן ב-1935), שפירושו המילולי "ארץ הארים".

מחקרים מודרניים המבוססים על השוואת DNA הוכיחו כי יש קשר גנטי חזק (ולפיכך מוצא משותף) בין תושבי צפון הודו, פרס ומזרח אירופה (בעיקר אוקראינה ופולין) וכן צפון אירופה, בפרט פינלנד. תאוריות אחדות על הלשונות והגזעים אומצו על ידי מספר אידאולוגים אירופים שהשתמשו בו להצדקת קולוניאליזם וגזענות במהלך המאה ה-19 ולאחר מלחמת העולם הראשונה. הבולטים ביותר בשימוש בתאוריה זו היו הנאצים שטענו, באמצעות תורת הגזע שפיתחו, כי הארים מחולקים לתתי גזעים שונים, 'איכותיים' יותר ופחות, כשהעמים הגרמאנים (ובכללם הנורדים) מצפון אירופה, נמצאים בראש הרשימה, כבני הגזע העליון והמובחר.

מעריכים כי התאוריה הארית השפיעה על הקשר החם שהיה בין היטלר לרזא ח'אן, להחלטה על הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן ב-1941 ולמעמד שנתנו הגרמנים בתקופה הנאצית לאיראנים ולשאה רזא ח'אן כארים.

הדרישה למוצא ארי הופיעה בהבדלים מסוימים בחוקים השונים שנחקקו בתקופת השלטון הנאצי. לדוגמה: בחוקים מסוימים נדרשה עדות ל-100% מהשושלת עד שנת 1800, בעוד שלשם קבלה למשרות בכירות ב-אס אס נדרשה עדות לשושלת ארית "טהורה" החל מ-1750.

מי היה יוליוס שטרייכר?
שטרייכר היה גם ממחוללי חוקי נירנברג ומיוזמיהם, וכבר ב-1938 דרש, בכתבה 'מלחמה באוייב העולם' להשמיד כליל את העם היהודי. במרס 1940 הושעה ש' מתפקידו בעקבות חקירה של בית-המשפט העליון של המפלגה על מעורבותו בלקיחת שוחד בקשר ל'אריזציה' של מפעלים ועסקים. ואולם, גם אחר-כך בלט שטרייכר כאחד הממריצים הראשיים של האנטישמיות הלוחמנית.

הוא היה אחד הנאשמים במשפט פושעי המלחמה העיקריים בבית-הדין הצבאי הבין-לאומי בנירנברג (ראה משפטים). בפסק-דינו קבע בית- הדין, כי '25 שנה הטיף ש' בנאומים ובכתב לשנאת היהודים, ונודע ברבים כ"אוייב היהודים מספר אחד"'. במאמר פרי-עטו שפירסם ש' ב-25 בדצמבר 1941 כתב ש': ’אם רוצה מישהו לשים קץ להמשך קיומו של הדם היהודי, שהוא קללה משמיים, אין לו אלא דרך אחד בלבד: לעקור משורש ולחסל כליל את העם הזה, את זרע השטן הזה, מבלי השאיר לו שריד.‘
(מתוך אתר יד ושם https://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%201637.pdf?WT.mc_id=wiki)

זיהויו של שטרייכר את הנאצים
למחרת ליל הבדולח (10.11.1938), נשא שטרייכר נאום בפני יותר מ־100,000 בני אדם בנירנברג ובו הצדיק את האלימות נגד היהודים בטענה שהיהודים רצחו 75,000 פרסים בלילה אחד. לטענתו, לגרמנים יהיה אותו גורל אילו יכלו היהודים להגשים את תוכניתם להנהיג 'פורים רצחני' חדש בגרמניה. (מקור הנאום ביטוורק, "ציוני דרך בנאומי הנאציזם" אונ' A&M טקסס, 2008)

שטרייכר היה בין הנידונים למוות במשפטי נירנברג, בהם הורשע ונידון למוות. לפי המגזין "ניוזוויק", בעת הוצאתו להורג, בהושענא רבה תש"ז (16 באוקטובר 1946), קרא שטרייכר "חג פורים שמח 1946". לפי דניס ברק ודייוויד גרס[1], אמר שטרייכר - "הייל היטלר! עכשיו אני הולך אל האלוהים. משתה פורים 1946! הבולשביקים יום אחד יתלו את כולכם"[2]. שטרייכר היה היחיד מהנידונים למוות שעונשו בא אך ורק על חלקו ברדיפת היהודים. להגנתו טען שמעולם לא קרא להשמדת יהודים, אלא רק לגירושם.
(מתוך ויקיפדיה ערך יוליוס שטרייכר)

אמין אל חוסייני (מתוך ויקיפדיה)

מוחמד אמין אל-חוסייני (בערבית: الحاج محمد أمين الحسيني תעתיק מדויק: אלחאג' מֻחמד אמין אלחֻסֶיני, ידוע כחאג' אמין; 1895[1] – 4 ביולי 1974) היה מנהיג ערבי-מוסלמי בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל והמנהיג הראשי של ערביי ארץ ישראל לפני הקמת אש"ף. אל-חוסייני השפיע יותר מכל מנהיג אחר על עיצובה של האידאולוגיה השוללת את זכותה של המדינה היהודית להתקיים.[2] הוא נודע באנטישמיות שלו ובהתנגדותו הגורפת לציונות,[3] והיה אחראי לפרעות ומתקפות על היישוב היהודי בארץ ישראל ובארצות ערב.

בין השנים 1921–1937 כיהן כמופתי של ירושלים וגם כנשיא המועצה המוסלמית העליונה. בתחילת שנות ה-30 עלה לעמדת המנהיגות הבכירה של ערביי ארץ ישראל.[4] עם פרוץ המרד הערבי הגדול ב-1936, כיהן כראש הוועד הערבי העליון. באוקטובר 1937 ברח משלטונות המנדט ועזב את ארץ ישראל. במלחמת העולם השנייה שיתף פעולה עם גרמניה הנאצית והקים בוואפן אס אס יחידות מתנדבים מוסלמים. בשל פעולותיו במלחמת העולם השנייה, הוכרז כפושע מלחמה. בזמן מלחמת העצמאות הנהיג את ערביי ישראל ממקום גלותו.

כבר ב-28 במאי 1930 יצר המופתי קשר עם משרד החוץ הגרמני, מסר לו את מחאתו על התנהלות הבריטים בארץ ישראל וטען כי הם מגינים רק על האינטרסים של עצמם ושל הציונים.[77] ב-31 במרץ 1933, חודשיים לאחר מינויו של אדולף היטלר לקנצלר גרמניה, ביקר המופתי את הקונסול הגרמני החדש, ד"ר היינריך וולף (Heinrich Wolff), בלשכתו בירושלים, והיה הראשון לברכו בבואו.[78] במברק ששלח באותו היום אל משרד החוץ, מסר הקונסול כי אל-חוסייני אמר לו ש"המוסלמים בתוך פלסטין ומחוצה לה מקדמים בברכה את המשטר החדש בגרמניה ומייחלים להתפשטות שיטת הממשל הפשיסטית, האנטי דמוקרטית, גם לארצות אחרות".[79] וולף ציטט את המופתי, שהביע בפניו, בשם הערבים, רצון להצטרף לחרם הנאצי נגד היהודים:[80] "ההשפעה היהודית על הכלכלה והמדיניות מזיקה בכל מקום ויש להילחם בה. כדי לפגוע ברווחת היהודים, מצפים הערבים כי גרמניה תכריז חרם על היהודים בגרמניה, שאליו יצטרף בהתלהבות העולם המוסלמי כולו". אל-חוסייני הביע לפיכך את ציפייתו מהגרמנים שייצאו את סחורותיהם לארץ ישראל דרך יבואנים לא-יהודים.[78]

ב-28 באפריל 1933 נפגש וולף עם אל-חוסייני ומנהיגים נוספים בחגיגות נבי מוסא. אלה הביעו בפניו את הערצתם לגרמניה החדשה, ואת תמיכתם במדיניות האנטי-יהודית בגרמניה, אולם ביקשו ממנו שגרמניה לא תרשה ליהודים להגר לארץ ישראל.[78] בשנת 1934 ביקר בארץ ישראל וילהלם פריק, ובעיתונות העברית פורסם שהעביר לאל-חוסייני 120,000 פונט לתעמולה נאצית.

בשנת 1935 קיבל אל-חוסייני מימון בשווי מיליוני דולרים משר החוץ בממשלת מוסוליני, גליאצו צ'אנו, על מנת להרעיל את בארות המים של תל אביב. הפעולה לא יצאה לפועל כמתוכנן, והסתכמה בנזק מינורי לצינורות, שתוקן במהרה (לקמן – נסיון נוסף בשיתוף הנאצים עצמם).

 

בזמן שהותו באיראן, קיים אל-חוסייני מגעים סודיים עם שגריר גרמניה במדינה ועם גורמים שונים במודיעין הגרמני... בצהרי ה-6 בנובמבר 1941 הגיע אמין אל-חוסייני לברלין.[128][129] משרד החוץ הגרמני קידם את פניו כ"לוחם אמיץ למען תנועת השחרור הערבית ואויבם המובהק ביותר של הבריטים והיהודים, אשר ישאר בברלין זמן רב".[110] הוא ביקש מפריץ גרובה להתקבל לפגישה אצל אדולף היטלר, והבטיח כי פגישה כזו תעורר הד תעמולתי אדיר בעולם המוסלמי כולו.[130] בעשרת הימים הבאים, דן אל-חוסייני על טקסט ההצהרה שהכין, עם מזכיר המדינה ארנסט פון וייצזקר ועם תת-מזכיר המדינה, ד"ר ורמן.[130] בטיוטה הסופית, שהייתה שונה רק במעט מהצעתו המקורית של אל-חוסייני, מדינות הציר הצהירו על נכונותם להסכים לחיסול (Beseitigung) הבית הלאומי היהודי בפלשתינה.

המופתי ציטט ביומנו את היטלר כמבטיח לו: "אנו נגיע לקווקז הדרומי...ואז תבוא גם שעתם של הערבים לשחרור... תגיע השעה כאשר אתה תהיה ראש המדברים בעולם הערבי ולא רק המעביר אליו את הצהרותינו. אתה תהיה האיש אשר יעמוד בראש הכוח הערבי וברגע זה יקשה לי אפילו להעלות בדמיוני מה יהיה בגורלם של עמי המערב".[110] אל-חוסייני טען ביומנו שקיבל הבטחה מהיטלר כי עם כיבוש המזרח התיכון, "מטרתה היחידה של גרמניה תהיה אז להשמיד את היסוד היהודי המתגורר במרחב הערבי בחסות הבריטים". לאחר הפגישה העיר היטלר למרטין בורמן: "המופתי הגדול נראה כמלאך שליו - אך מתחת לגלימתו מסתתר פר של ממש...הוא איש שנון מאד".[135] יומן החדשות הגרמני הציג תיעוד מצולם של הפגישה ודיווח: "הפיהרר מקבל את פני המופתי הגדול מירושלים".

המופתי הפיץ שמועות בברלין, שאף שודרו בשידורים בערבית ב-20 באוקטובר 1942, על כך שהבריטים הקימו מחסני נשק ותחמושת ליד כיפת הסלע וכנסיית הקבר בירושלים.[150] באמצע 1943 הציע למפקד הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני), הרמן גרינג, להפציץ את בניין הסוכנות היהודית במרכז ירושלים ב"יום הציוני", ה-2 בנובמבר 1943 (יום השנה להצהרת בלפור), אולם ב-17 ביולי דחה גרינג את ההצעה, משום שלא ראה בירושלים מטרה צבאית והיה מודע לחשיבותם של המקומות הקדושים ושל מוסדות הצדקה הבינלאומיים. במסמך של מטה חיל האוויר הגרמני מ-29 באוקטובר 1943, מסופר כי בחצי שנה האחרונה הציע המופתי מספר פעמים להפציץ את תל אביב.[150] הוא הציע לבצע "התקפת אוויר על תל אביב, מבצרה של היהדות בפלשתינה", אולם הצעה זו נדחתה על ידי הגרמנים בשל שיקולים צבאיים.[109] ב-1944 עמד אל-חוסייני מאחורי היוזמה לתכנון מבצע "אטלס", שיש הסבורים שנועד להרעלת מעיינות ראש העין בארסן חמצני במטרה להשמיד את יהודי תל אביב, על ידי שלושה צנחנים גרמנים ושני ערבים שצנחו באזור יריחו. יש הערכות שכרבע מיליון איש היו מתים אם התכנית הייתה מצליחה.

ב-1942 פתחו הגרמנים בהשמדה המונית של יהודים באירופה. המופתי תבע את הגדלת קצב ההשמדה. בין היתר, טרח להכשיל תוכנית להוצאת יהודים דרך רומניה והעברתם לארץ ישראל. ב-1942 הסכימה ממשלת רומניה להתיר את צאתם של רבבות יהודים תמורת תשלום כופר, אולם ממשלת גרמניה התנגדה לכך בנימוק כי "יישובם של יהודים בסוריה ובפלשתינה סותר את ההסכמים עם הערבים".[109] בסוף 1942 ותחילת 1943, ערב ההתפנות מלוב של כוחות הציר, הציע אל-חוסייני "לטהר" את טריפולי מיהודיה ולהפקיע את רכושם.[154] ב-12 במאי 1943 פנה אל-חוסייני לרוזן קוסאטו, שגריר איטליה בברלין, וסיפר כי נודע לו שהצלב האדום הבינלאומי קיבל מממשלת בולגריה אישור להעברת 4,500 יהודים לפלשתינה, וביקש ממנו לשגר למשרד החוץ האיטלקי איגרת על הסכנה שמהווה העברה זו. למחרת פנה בעניין גם למשרד החוץ הגרמני.[158] ב-28 ביוני 1943 הוא שלח מכתבים כמעט זהים (בצרפתית) לשר החוץ ההונגרי ולשר החוץ הרומני.

מתוך אתר יד ושם (אמנם שם דוחים טענה זו)
אחת הטענות שהועלתה בהקשר זה היא שהמופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, שכנע את היטלר לבצע את "הפתרון הסופי של שאלת היהודים", הוא מבצע הרצח המקיף והשיטתי של היהודים, וכי דבר זה התרחש בעת הפגישה בין היטלר לבין המופתי ב-28 בנובמבר 1941, אשר קדמה למה שמכונה "ועידת ואנזה". טענה כזאת הושמעה על ידי בארי רובין וולפגנג שוואניץ בספרם Nazis, Islamists and the Making of the Modern Middle East, וכיוון שהספר פורסם על ידי ההוצאה לאור האקדמית היוקרתית של אוניברסיטת ייל, הטענה הזאת קנתה לה מעמד והכרה. הטענה כשלעצמה אינה חדשה, והיא נשמעה בעבר גם על ידי אחרים, כשהיא נסמכת בדרך כלל על תצהירים של דיטר ויסליצני, פקיד נאצי מהמחלקה לענייני יהודים בראשותו של אדולף אייכמן במשרד הראשי לביטחון הרייך שבמסגרת הס"ס.
yadvashem.org/he/docs/haj-amin-al-husseini.html

אנקדוטה מעניינת

מסתבר שכח באייר הוא יום מסוגל לנצחון על עמלק. מלחמת עמלק במדבר סיני ארעה בכח באייר (שיחות הרב נבנצאל שמות עמ' תלב). שמואל הנביא ששיסף את אגג מלך עמלק נפטר בכח באייר. ולמרבה הפלא גם תאריך תלייתו של הצורר הנאצי אדולף אייכמן יצא בדיוק בכח באייר. בזמננו זכינו לחוג את חגה של ירושלים בכח באייר תוך נצחון מזהיר על חמשת צבאות ערב.

שו"ת - האם מותר לרקוד בשבת?

 

שאלה: האם מותר לרקוד בשבת?

תשובה:  המשנה בביצה לו ע"ב אומרת כך:

כׇּל שֶׁחַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבוּת, מִשּׁוּם רְשׁוּת, מִשּׁוּם מִצְוָה, בְּשַׁבָּת — חַיָּיבִין עָלָיו בְּיוֹם טוֹב. וְאֵלּוּ הֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת: לֹא עוֹלִין בָּאִילָן, וְלֹא רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, וְלֹא שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וְלֹא מְטַפְּחִין וְלֹא מְסַפְּקִין וְלֹא מְרַקְּדִין.

הגמרא שם מסבירה שטעם הדין האחרון (מולא מטפחין עד ולא מרקדין) הוא משום שמא יתקן כלי שיר.

בביצה ל ע"א הגמ' שואלת על מנהג שהיה קיים בישראל כן לספק לטפח ולרקוד בשבת.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב חָנִין לְאַבָּיֵי, תְּנַן: אֵין מְטַפְּחִין וְאֵין מְסַפְּקִין וְאֵין מְרַקְּדִין, וְהָאִידָּנָא דְּקָא חָזֵינַן דְּעָבְדָן הָכִי, וְלָא אָמְרִינַן לְהוּ וְלָא מִידֵּי?... אֶלָּא: הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יִהְיוּ מְזִידִין.

התוס' שם אומרים כך:

תנן אין מטפחין ואין מרקדין. פרש"י שמא יתקן כלי שיר ומיהו לדידן שרי דדוקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר:

ואם כן ע"פ התוס' בטלה גזירה זו. הב"י מביא את התוס' אך לא מקבל את דבריו אמנם הרמ"א מצטט אותו. וכך נפסק בשו"ע סי' שלט סע' ג –

אין מטפחין להכות כף אל כף ולא מספקין להכות כף על ירך ולא מרקדין גזירה שמא יתקן כלי שיר ואפי' להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים או לקשקש באגוז לתינוק או לשחק בו בזוג כדי שישתוק כל זה וכיוצא בו אסור גזירה שמא יתקן כלי שיר ולספק כלאחר יד מותר: הגה והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו' וי"א דבזמן הזה הכל שרי דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר דמלתא דלא שכיח הוא ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל. (תוספות סוף פרק המביא כדי יין):

בהתאם לכך פסק הגרע"י בחזו"ע שאסור לרקוד בשבת. אלא שלאחר מכן הביא היתר שציין שנלמד ממה שכתב הר"ח בסוגיה. אך מעיון בר"ח לפנינו במסכת ביצה עולה שרק הסביר את ההבדל בין ריקוד לקפיצה. דהיינו קפיצה היא בשתי רגליים וריקוד עקירת רגל אחר רגל, אך אכתי ריקוד אסור ואדרבה משם מוכח לאסור אף רגל אחר רגל. ואף שיש לתרץ ולומר שהגרע"י דייק את המילה עקירה שבה אף שמרים רגל אחר רגל אך בשתיהן באויר לבסוף באותו זמן קמיירי בשונה מקפיצה שבבת אחת עוקר שתי רגליו, ולכן אולי הליכה במעגל שבה כל הזמן רגל אחת על הרצפה אינה כלל בנידון האיסור אך הפשט נראה בר"ח שלא כתב כן במפורש שאף ברגל אחר רגל אסור.

אמנם במהלך הדורות נראה שעמ"י לא כ"כ נהג לאסור ואפילו ת"ח של ממש. התייחס לכך בין היתר הפוסק החסיד אשל אברהם מבוטשאטש (על סי' שלט) וכתב שהשמחה המצוות צריכה להיות יותר מכל שמחה של העוה"ז (שכך לימד האריז"ל) . ומכיוון שהתירו הפוסקים ריקוד בשמחת נישואין ודאי שמותר שמחת שבת ויו"ט לש"ש. ולכאורה קשה שהרי חז"ל אסרו זאת ואיך ניתן לומר שבשביל שמחת המצוה לפתע מותר. ויש לתרץ שרק בא להסביר את המנהג ולא לומר שלכן אין כלל לגזור. ואולי יש לומר בעומק יותר שלדעת הא"א מאז שהאיר האריז"ל את עניין השמחה במצוות וביותר בתורת החסידות באמת נתגלתה מדרגת עבודה חדשה במצוות ולפיכך יש להביט גם על ההלכה הזו באופן מחודש.

ואף שדבריו יפים מהצד הרוחני והמוסרי בסוגיה, לעניין הלכה קשה לסמוך עליהם ואולי בצירוף התוס' שהביא הרמ"א בדוחק ניתן לומר שהוי ס"ס בדרבנן.

ומ"מ קחזינן מהגמ', התוס', הרמ"א והא"א בוטשאטש שבכל הדורות הללו נהגו רבים מישראל לרקוד. ואם כן צריך להסביר מדוע.

לענ"ד יש בהסתכלות שהצגנו על הסוגיה טעות בסיסית. דיש לברר מהו טעם האיסור לרקד, הגמ' אמרה שמא יתקן כלי שיר אך האם זה בגלל שמחת הריקוד או שמא יש כאן דבר אחר.

רש"י בביצה (ל וגם לו) מסביר את מהות הטיפוח הסיפוק והריקוד:

מטפחין - ידיו זו לזו: מספקין - כף על ירך: מרקדין - ברגל וכולם נאסרו משום שבות גזרה שמא יתקן כלי שיר בפרק משילין (לקמן ביצה דף לו:):

אם כן, טיפוח הוא מחיאת כף, סיפוק – כף על ירך. ברור שאלו עניינים שייעודם להשמיע קול. ומה עם ריקוד? את רש"י אולי ניתן לקרוא כרוקד ברגליו אך א"כ מה רש"י בא לאפוקי ריקוד רק עם הגוף ללא הזזת הרגליים? לא מסתבר כל כך. אם נעיין ברש"י בביצה לו נראה כך:

אין מטפחין - ביד: ואין מספקין - על ירך: ואין מרקדין - ברגל וכולן לשמחה ולשיר ובגמרא מפרש גזרה שמא יתקן כנגדן כלי שיר דקא עביד מנא:

גם אין מטפחין נכתב במילה אחת – ביד. וברור שהכוונה מחיאת כף. המילה ברגל בפירוש ריקוד נועדה לומר שמדובר בהשמעת קול ע"י הרגל. והאמת היא שמי שיסתכל באיסור אחר בו מוזכרים בדיוק שלושת דברים אלו לא יוכל לומר אחרת –

אֵיתִיבֵיהּ: הַמְשַׁמֵּר פֵּירוֹתָיו מִפְּנֵי הָעוֹפוֹת, וּדְלֻעָיו מִפְּנֵי הַחַיָּה — מְשַׁמֵּר כְּדַרְכּוֹ בְּשַׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִסְפֹּק וְלֹא יְטַפֵּחַ וְלֹא יְרַקֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵן עוֹשִׂין בַּחוֹל. מַאי טַעְמָא — לָאו דְּקָמוֹלֵיד קָלָא, וְכׇל אוֹלוֹדֵי קָלָא אֲסִיר? אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִטּוֹל צְרוֹר.

 איסור הריקוד נידון בגמ' עירובין קד ע"א הנ"ל במפורש בתוך דיון על הולדת קול. מדובר על הפחדת הציפורים וגם רש"י שם מפרש –

ירקד - ברגל להשמיע קול להבעית העופות:

המשנה ברורה מביא על דין זה שמופיע בשו"ע סי' שלח (שעוסק בדין השמעת קול) סע' ד את פירוש זה של רש"י.

ואם כן הריקוד האסור הוא דווקא זה שיש בו רקיעת רגל קצבית שנועדה להשמיע קול, לכן יכולה להיות בעיה של תיקון כלי שיר.

ויש לציין עוד שעצם נענוע הגוף במרוצה שיש בו תענוג ודאי מותר ואף בהרמת שתי רגליים בקפיצה שכן נפסק בשו"ע שא סע' ב בהדיא. ומה ההבדל העקרוני בין זה לבין ריקוד? אלא ודאי שההבדל הוא ההשמעת קול שבריקוד שבעטיו יש לגזור אטו יתקן כל שיר.

ולו יהי שאין דברינו מוחלטים ויש שסברו שריקוד הוא נענוע הגוף בלבד ללא השמעת קול, יש לצרף את דעת התוס' ועוד שכל זה דיון בדרבנן ולפחות יש לצרף הדברים לספק נוסף והוי ספק ספיקא. ובאמת לענ"ד הדברים נכוחים מצד עצמם ודברי התוס' נאמרו להתיר גם הרקיעה ברגל וד"ל.

ואם כן למסקנה - ריקוד שכולל נענוע הגוף ואין עניינו להשמיע קול על ידי רקיעת הרגל וכדומה מותר ואין הבדל בין ריקוד כאשר שתי הרגליים מעל הקרקע בבת אחת או רגל אחר רגל. ולהיפך בהיפך – אם הריקוד כולל רקיעה ברגל להשמעת קול אסור אף אם רוקדים רגל אחר רגל ומקפידים שלא יהיו שתיהן באויר.

כוונת הדלקת נר חנוכה

הבן איש חי (הל' חנוכה) אומר בשם האריז"ל שכשמדליקים נרות חנוכה יש לכוון בשם נח"ל שרמוז בראשי התיבות של סיומת הברכה להדליק נר חנוכה. עוד נאמר ששם זה יוצא מפסוק "נוצר חסד לאלפים". אף שדבר זה מתאים לבאים בסוד ה' ניתן לבאר כוונה זו ע"פ תורה רפב בליקוטי מוהר"ן וע"פ הגמרא בשבת דף לב.

רבי נחמן מברסלב מדבר שם על הצורך להביט בעין טובה על כל אדם ולהכריע לכף זכות. הוא מרחיב שם בכך שגם כאשר מסתכלים על אדם שרוב מעשיו רעים יש למצוא אפילו מעשה טוב אחד שעשה ולהכריעו ע"פ אותו מעשה לכף זכות. הוא ממשיך ואומר שאפילו אם אותו מעשה טוב עצמו מלא לכלוך וכוונות זרות יש לדון אותו ע"פ הנקודה הטובה שבאותו מעשה.    

הגמרא במסכת שבת כותבת שכך דן הי"ת את העולם. אפילו אם יש לאדם תתקצ"ט (999) מעשים רעים ואחד טוב (אחד מאלף) – ה' דן אותו לכף זכות, ואפילו אם בתוך אותו מעשה רע יש רק חלק אחד מאלף טוב הקב"ה דן ע"פ אותו חלק קטן.

נראה שיש כאן פשט במילים נוצר חסד לאלפים – ה' מוצא את בחינת החסד אפילו בתוך אלף אלפים של רע. בחינה של מעט אור אפילו בשיא החשיכה.

ומה הקשר לחנוכה?
בשעה שגברה מלכות יוון היו מתיוונים רבים בישראל. יוספוס מספר שהכהנים העובדים במקדש היו מפסיקים את עבודת המקדש כדי להסתכל במשחקי הספורט היווניים על הבית משחקים שנעשו בד"כ בעירום. המכבים יצאו למלחמה בקריאת 'מי לה' אלי', והאמינו בכל ליבם שהעם יתעורר ויצא אחריהם. זוהי עין טובה שמביטה היישר אל הפנימיות. בימים בהם היוונים ניסו להחשיך עיניהם של ישראל ולהתרכז בחושך נאמץ אנחנו עין טובה על עמנו - איש על זולתו ואיש על אנשי ביתו (ואפילו איש על עצמו...).