חצי

 

Photo by Nastya Kvokka on Unsplash

אחת השאלות הידועות על פרשיית שקלים היא למה ה' מצווה לתרום דווקא מחצית השקל ולא מטבע שלם.

שלוש תשובות חשובות לפניכם.

התשובה הידועה ביותר היא שעל כל אחד מישראל להבין שכשהוא רק חלק, ובלעדי חבירו הוא לעולם חסר. כך גם יובן מה שהמטבע שהראה הקב"ה למשה רבינו היה מטבע של אש. האש לא יכולה לבעור ללא חומר בעירה שאיננו אש בעצמו, וגם רוח. בלשון הגמרא אש 'כוח אחר מעורב בו'. יהודי הוא מחצית מאש, והוא לא יוכל לבעור ללא חבירו, וכך גם לימדו חכמים שלעתיד לבוא נשאל האדם ביום הדין 'האם המלכת את חברך בנחת?'.

התשובה השנייה נאמרה בהזדמנויות שונות בקהילתנו והיא תלויה בהרחבת המבט.
שמעתי פעם מהרב שבתאי רפפורט ששאל שאלה טריוויאלית – מניין בכלל היו לעם העבדים באמצע המדבר שקלים?

הוא הביא משפט מן המדרש - 'גדולה ביזת הים מביזת מצרים'. לאחר קריעת ים סוף עם ישראל לא האמין שהמצרים נעלמו מחייהם לתמיד. כחלק מהבניית המחשבה העבדותית, משהו בהם סירב להאמין שהאדונים יכולים פשוט למות, 'הם ודאי עלו מהצד השני' - אמרו לעצמם העבדים לשעבר. לכן הים פלט את גופות המצרים אל החוף לעיניהם המשתאות של בני ישראל. הגופות היו עמוסות בתכשיטים משום למצרים היה מנהג להתקשט לפני הקרב ולקחת איתם כסף וזהב כנראה כדי להביע את ביטחונם בניצחונם. המדרש ממשיך ומספר שכל אחד מישראל הלך אל המצרי ששיעבד אותו ואת משפחתו ולקח ממנו את הכסף שהביא. קשה לתאר בשורות קצרות עד כמה 'סגירת המעגל' הזו חשובה מבחינה נפשית ורוחנית, אך הנקודה החשובה שעולה מהחיבור שעשה הרב שבתאי רפפורט היא שלפרוייקט המשותף של בניית בית לשכינה יחד עם שקליו כל אחד הביא גם את סיפור הגלות הפרטי שלו.

כשעם חוזר מגלות ארוכה כמו שלנו, טבעי שלכל משפחה ועדה יהיה סיפור גלות שונה. חלקנו סבלנו משעבוד גשמי וחלקנו משעבוד שהתאפיין בהתבוללות. יש לנו כבר מאכלים אחרים, בגדים שונים, ואף הלך רוח ומנטליות שונה. מה שה' מלמד אותנו הוא להתאחד סביב פרוייקט משותף – משכן או בניית מדינה – ולהבין שכל אחד מאיתנו מביא את החיים שלו, על כל מה שכולל הביטוי ועדיין מדובר רק במחצית. כל אחד מביא יחד איתו את הסיפור האישי שלו במלואו אך הוא לא שוכח שסיפורו לעולם איננו שלם ללא סיפורו של חברו. כך נבנה סיפור של עם.

לאחר כל התשובות היפות חשוב להביא גם את האלשייך הקדוש [ל', י"ג]. זוהי כנראה התשובה הפשוטה והמחודשת ביותר. עניין מחצית השקל הוא 'לכפר על נפשותיכם' כמבואר בפרשת כי תשא. הכפרה היא על עוון העגל, שם הביאו ישראל זהבם וכספם לעגל ואנו מתקנים זאת בתשובת המשק ואת במחצית השקל מביאים לבית המקדש. אך בחטא העגל לא כולם חטאו. רק 50% מהעם חטאו, שהרי הנשים לא השתתפו בו ותכשיטיהן נקרעו מעליהן . ומכאן שיש להביא רק מחצית השקל. זה גם מסביר את העובדה שנשים אינן חייבות במצווה.

העניין הזה מזכיר עוד פשט מתוק שנוגע לזוגיות.
המשנה האחרונה בש"ס (סוף מסכת עוקצין) מלמדת שלכל צדיק יש ש"י עולמות שמוכנים לו לעוה"ב. מה פשר המספר 310? ראיתי פעם חכם אחד שהסביר שיש 620 מצוות, 620 בגימטריא כת"ר עמודי אור. והחשבון פשוט - תרי"ג מצוות ועוד שבע מביאים 620. כל צדיק נשוי לצדיקה שהביאה אותו לאן שהביאה. לכן הם מתחלקים חצי חצי, כל אחד מבני הזוג זוכים לש"י עולמות. וראוי להוסיף, לבעל יש חצי כתר, אותו עליו לתת לאשתו. לאשה יש בידה חצי כתר אותה היא נותנת לבעלה, כך ביחד יש להם כתר שלם.

סיפור עם

'בן אדם למה תדאג על הדמים ולא תדאג על הימים' משורר הפייטן רבי משה אשקר הכהן בשורה של בית שמשמש כ'פתיחה' ידועה בשירת הבקשות העתיקה. נראה שהקשר בין כסף לחיים איננו פונטי בלבד. הכסף נקרא בלשון הקודש 'דמים', וגם בימינו עדיין ישנו שימוש במונח זה בניבים כמו 'דמי כיס' או 'דמי מפתח'. אך המילה דם משמשת גם לביטוי אחר. כחלק מאיסור אכילת הדם מנמקת התורה "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג), את קין מוכיח הפסוק "מה עשית קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה"  (בראשית ד, י). הכסף והחיים מתלכדים למילה אחת.

גם המילה כסף עצמה מבטאת יותר ממה שנהוג לחשוב. הכסף נקרא כך מלשון כיסופים, דבר שנפשו של האדם נכספת אליו. מפתיע לגלות שבלשון הקודש כיסופיו של האדם הם חלק מההגדרה שלו. חישבו על אחת המילים הרווחות ביותר בשפת היומיום שלנו – 'אני'. כאשר אנו שואלים אדם 'לאן הוא הולך' אנו מתכוונים לשאול לאיזה יעד מועדות פניו, להיכן הוא שואף להגיע. אם נפרק את המילה 'לאן' נגלה שה'אן' שלך הוא השאיפה שלך, היעד. אני הוא אם כן היעד שלך או במילים אחרות המקום אליו אתה נכסף.

וגם קשר הופכי מצאנו בין הכסף לחייו של האדם. על הגוזל את הדל אומר שלמה המלך (משלי כב, כג) "כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש" והגמרא במסכת בבא מציעא דורשת שמדובר על נפשו של הנגזל והגזלן. הגזלן כאילו גוזל את נפשו של הדל ולא רק את ממונו, לכן ראוי שה' יריב את ריב הדל וישלם לגוזלו מידה כנגד מידה.

בפרשה מצווה ה' את ישראל להשיא תרומה בסכום קבוע מראש. כל אחד מחוייב להביא 'מחצית השקל' לעבודת המשכן. מכסף זה יבנו את המשכן בפרשות הבאות ואף בעתיד העבודה השוטפת תמומן ממנו. מדוע ציוה ה' להשיא דווקא מחצית מהשקל ולא שקל שלם או בכלל מדוע לא לאפשר לכל אחד לתת כנדבת ליבו.

מפוזר ומפורד היה העם היוצא ממצרים. בתור עבדים השאיפות הלאומיות היו חלשות אם בכלל היו קיימות, כל עבד או משפחת עבדים היו גרים אצל משפחה מצרית אחת, פעמים שגודלו משפחות במחוזות שונים במצרים וכל סיפור משפחתי היה שונה לגמרי. כחלק מהפיכת התפזורת האנושית הזו לעם עומד הפרוייקט המשותף עליו מדברות הפרשות האחרונות – המשכן.

שמעתי פעם מהרב שבתאי רפפורט ששאל שאלה טריוויאלית – מניין בכלל היו לעם ישראל שקלים באמצע המדבר? הוא הביא משפט מן המדרש - 'גדולה ביזת הים מביזת מצרים'. לאחר קריעת ים סוף עם ישראל לא האמין שהמצרים נעלמו מחייהם לתמיד. כחלק מהבניית המחשבה העבדותית, משהו בהם סירב להאמין שהאדונים יכולים פשוט למות, 'הם ודאי עלו מהצד השני' - אמרו לעצמם העבדים לשעבר. לכן הים פלט את גופות המצרים אל החוף לעיניהם המשתאות של בני ישראל. למצרים היה מנהג להתקשט לפני הקרב ולקחת איתם כסף, המדרש ממשיך ומספר שכל אחד מישראל הלך אל המצרי ששיעבד אותו ואת משפחתו ולקח ממנו את הכסף שהביא. קשה לתאר בשורות קצרות עד כמה 'סגירת המעגל' הזו חשובה מבחינה נפשית ורוחנית. אך כפי שאנו רואים מהחיבור שעשה הרב שבתאי רפפורט - כל אחד הביא יחד עם שקליו גם את סיפור הגלות הפרטי שלו.

כשעם חוזר מגלות ארוכה טבעי שלכל משפחה ועדה יהיה סיפור גלות שונה. חלקנו סבלנו משעבוד גשמי וחלקנו משעבוד שהתאפיין בהתבוללות. יש לנו כבר מאכלים אחרים, בגדים שונים, ואף הלך רוח ומנטליות שונה. מה שה' מלמד אותנו הוא להתאחד סביב פרוייקט משותף – משכן או בניית מדינה – ולהבין שכל אחד מאיתנו מביא את החיים שלו, על כל מה שכולל הביטוי ועדיין מדובר רק במחצית. כל אחד מביא יחד איתו את הסיפור האישי שלו במלואו אך הוא לא שוכח שסיפורו לעולם איננו שלם ללא סיפורו של חברו. כך בונים סיפור של עם.

החצי שלי

אחת השאלות הידועות על פרשיית שקלים היא למה ה' מצווה לתרום דווקא מחצית השקל ולא מטבע שלם.
תשובות רבות נאמרו על העניין אך הפשוטה והמחודשת מביניהן שמורה לאלשייך הקדוש [ל', י"ג] - 

עניין מחצית השקל הוא 'לכפר על נפשותיכם' כמבואר בפרשה. הכפרה היא על עוון העגל, שם הביאו ישראל זהבם וכספם לעגל ואילו במחצית השקל מביאים למקדש. אך בחטא העגל רק 50% מהעם חטאו, שהרי הנשים לא חטאו בו. ומכאן שיש להביא רק מחצית השקל וזו הסיבה שנשים אינן חייבות במצווה. 

העניין הזה הזכיר לי עוד פשט נפלא.

המשנה האחרונה בש"ס מלמדת שלכל צדיק יש ש"י עולמות שמוכנים לו לעוה"ב. מה פשר המספר 310?

וראיתי פעם חכם אחד שהסביר שיש 620 מצוות, 620 עמודי אור. למה תר"כ? תרי"ג מצוות ועוד שבע מביאים 620. כל צדיק נשוי לצדיקה שהביאה אותו לאן שהביאה. לכן הם מתחלקים חצי חצי, כל אחד מבני הזוג זוכים לש"י עולמות.

מה הקשר בין לימוד בחברותא למחצית השקל?

את הציווי לתת מחצית השקל מקבל עם ישראל בדרך לארץ ישראל, לגאולה.
מהו תוכן הציווי? בזמן שבית המקדש קיים כל איש מישראל מצווה לתת מחצית שקל כסף בשנה כדי להשתתף בקרבנות ציבור.

רבים הקשו מדוע הסכום שנבחר הוא מחצית ולא שקל שלם?

ואם יאמר האומר שהסיבה לכך היא מפני שלא רצו להכביד על איש ישראל לתת שקל כסף שלם, אזי תשאל השאלה -אם כן, מדוע לא להשתמש בערך שלם כמו פרוטה או כמה פרוטות המהוות חצי שקל. לכאורה שימוש במטבע שלם ראוי יותר מאשר חצי.
יתרה מכך, מצאנו שהזוהר הקודש אומר שהשכינה לא שורה אלא על דברים שלמים ולא פגומים. אם כן ודאי שעדיף היה לנקוט ערך של מטבע שלם.

התשובה לשאלה הזו טמונה עמוק בלבו של כל אחד ואחד מאתנו, וקשורה באופן ישיר לנושא האחדות והגאולה. ההבנה הכי חשובה בדרך לבניית הממלכה בארץ ישראל היא שאף אחד מאתנו לא שלם בלי חברו. כל אחד מאתנו הוא חצי בלבד ורק ביחד אנו יכולים להיות מציאות שלמה. הדרך לארץ ישראל היא הדרך להקים מדינה, חברה שבה כולנו מרגישים בבית. זו הסיבה לכך שההבנה הזו הכרחית דווקא בזמן הזה.
ממחצית השקל קנו את קרבנות הציבור. כל אחד יכול להקדיש למקדש חפצים, כמו לבית כנסת. הילני המלכה למשל תרמה נברשת. אך קרבן ציבור לא יכול היחיד להפריש כשם שמפריש חפץ אחר. בקרבן ציבור כל הציבור צריך להיות שותף באופן שווה. לכן על מנת שהקרבנות יהיו ציבוריים באמת יש צורך שכל אחד יראה עצמו כחלק ולא כשלם ויתרום מחצית השקל. רבי נחמן מברסלב נהג לומר שאין דבר שלם יותר מלב שבור. על אותו מטבע ניתן לומר שאין ציבור שלם יותר מהרבה יחידים חצויים...

ההבנה המדהימה הזו שייכת גם לאופן שבו לומדים תורה בישיבות מאז ומעולם. האופן הזה נקרא – חברותא. יושבים שני יהודים ומנסים לברר את דבר ה' לא יהודי אחד מול ספר כי אם שני יהודים שמפענחים יחד מה הי"ת מבקש לומר להם. חברותא יכולה להתקיים רק אם לשני הצדדים ברור שהאמת לא נמצאת באופן בלעדי אצל אחד מהם. אם אחד הצדדים חושב שהוא הצודק היחיד והשני רק צריך להבין את זה – זה במקרה הטוב שיעור פרטי ובמקרה הפחות טוב מאבק אגו.

מעניין שהתלמוד הבבלי שנכתב בגלות, מציין כי תלמידי החכמים שבבבל נקראים 'חובלים'. לא משום שהם יורדי ים אלא משום שהם חובלים זה בזה בהלכה. לעומתם תלמידי חכמים של ארץ ישראל נקראים נועם שמנעימים זה לזה ומתוך כך יוצאת ההלכה מבין שניהם. 

השאלה העיקרית שאדם צריך לשאול את עצמו כאשר הוא מגיע לחברותא היא האם אני שלם או חצי. גם השכינה שורה בין שני הכרובים ומשם קול ה' יוצא אל משה רבינו. לבסוף הדברים מחלחלים לבית היהודי [איך לא?] . איש ואשה זכו [דהיינו הזדככו והבינו שבלעדי בן הזוג הם רק חצי בן אדם] – שכינה ביניהם. השכינה לא שורה על אחד מהם אלא ביניהם דווקא שכן שניהם חלק ממציאות אחת שלימה.