יום שלישי, 30 ביוני 2020

פרשת בלק - לקבל 'הסכמה' מגוי...




ערב הכניסה לארץ מתחולל מפגש בלתי מודע מצדו של עם ישראל עם נציג מיוחד של אומות העולם. בלעם הרשע עומד מול העם היוצא ממצרים ומנסה להזיק לו. היינו יכולים לחשוב שהתורה מספרת לנו את האירוע הזה על מנת שנראה את חסדו של ה' שגם כאשר אנו כלל איננו יודעים וחשים בסכנה הקב"ה מגן ומושיע. ועל ניסיך שבכל יום עימנו תמיד. אך נראה שהמפגש עם אישיות שכזו היה צריך לקרות מטעם עמוק יותר.

פגישות עם גויים משמעותיים נוספים קרו בצמתים חשובים בקורות עם ישראל. קודם היציאה ממצרים הצטרפו לשורותינו בתיה בת פרעה וגם ציפורה אשת משה אשר לשתיהן הוא חב את חייו, במתן תורה היה זה יתרו כהן מדיין שבחר להצטרף אל משה, ובכניסה לארץ רחב התגיירה ואף התחתנה עם יהושע בן נון. לפני הקמת מלכות ישראל רות הצטרפה והפכה לאמה של מלכות ובימי בית ראשון באו מלכת שבא, נעמה העמונית ובת פרעה להדבק בשלמה המלך ע"ה (עיין שמות רבה כז, ד). הן ביציאה מהגלות הראשונה והן בשניה אנו מוצאים קבוצות שהתגיירו (במצריים ערב רב ובשיבת ציון "ורבים מעמי הארץ מתיהדים") מדוע?

להערכתי, הפסוק המצוטט ביותר מפרשת השבוע הוא "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". הכוונה של רוב המצטטים היא שאין מה להתחשב בדעת הגויים ואנו צריכים להבין שנגזרנו לחיי בדידות לאומית. אך אולי ההבנה של הפסוק צריכה עדכון גירסה לאור היציאה מהגלות לעצמאות מדינית? 

חלק מייעודו של עם ישראל הוא להביא ברכה עצומה לכל האנושות. אלא שהאנושות ברוב הזמנים הייתה במצב מוסרי שפל ביותר. רובה הייתה עובדת עבודה זרה וממילא נושאת בתוכה עיוותים מוסריים חריפים כמו אלימות, ניצול החלש והפקרות מינית. לכן היה קושי גדול לחבר בין ישראל לעמים וברוב הזמנים ברכנו על ההבדלה "עם לבדד ישכון". ובכל זאת על מנת שנוכל לקיים את תפקידנו כראוי עלינו לשמור על חיבור עם כלל האנושות וכביכול לקבל את הסכמתם של הגויים להובלה המוסרית של עם ישראל. לכן חשוב לתורה לספר לנו על ישמעאל אבי קידר שחזר בתשובה והקדים את יצחק אביהם של ישראל (בבא בתרא טז ע"ב). אנו גם לומדים על הפגישה ההיסטורית בין יעקב אביהם של ישראל לעשיו אבי אדום ועל כך שאמר לו עשיו 'אחי יהי לך אשר לך' ובנוסח המדרש – כאן הודה לו על הברכות (רש"י על בראשית לג, ט). כאן הודה עשיו שהברכות שקבל יעקב מיצחק אביהם אכן ראויות לו בהיותו הבכור (המוביל המוסרי) האמתי. נציגי הגויים מסכימים לקבל את הובלתנו המוסרית, הכשרים שבהם עושים זאת בחפץ לב ומצטרפים אלינו, אלו גרי הצדק שמוזכרים לעיל. חלק אחר פשוט מביע את הסכמתו, ברצונו או בעל כורחו. בלעם כלל בתוכו את הנציגות הרוחנית של האנושות. אדם בלי עם, אישיות קוסמופוליטית שהכל צריכים לה המשמש כנציג ה' לגויים חייב להודות בכישלונו המוסרי ולראות כיצד האומות נצרכות לעם ישראל. אע"פ שבגלל שחיתותו המוסרית האישית הוא לא יכול לזכות ולהתגייר, בוקע קולו הפנימי ומכריז: 'תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו'.


אחד הפירושים למילים "ובגוים לא יתחשב" אומר שעם ישראל לא נספר בחשבון שבעים האומות. מפני שכמו היחס בין משה לשבעים הזקנים בסנהדרין של שבעים ואחת החכמים, עם ישראל איננו ככל האומות, הוא המנחה והמוביל. ולבסוף הוא גם הוא המכריע, האומה השבעים ואחת.

דווקא היום כשדעתנו חזרה להיות חשובה בין שבעים האומות עלינו לזכור את יחודנו ותפקידנו המיוחד באנושות. איננו עם ככל העמים.

קרדיט על התמונה: (צילום: חיים צח\לע"ם) מתוך אתר סרוגים 







להרחבה עיינו גם במדרש הבא על ההבדל שבין נביאי אומות העולם לנביאי ישראל: המדרש (תנחומא תחילת פרשת בלק) מעמיד את ההבדל שבין נביאי ישראל לנביאי הגויים על מוסר לאומי ודאגה אוניברסלית: "ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם, נביאי ישראל מזהירים את האומה על העבירות, וכן הוא אומר 'צופה נתתיך לבית ישראל', ונביא שעמד מן האומות (בלעם) העמיד פירצה לאבד הבריות מן העולם הבא (בנתינת העצה של הפקרות בנות מואב). ולא עוד אלא כל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל אומות העולם, שכן אמר ישעיה 'על כן מעי למואב ככינור יהמו' וגו', וכן יחזקאל אמר 'שא על צור קינה', וזה אכזרי עמד לעקור אומר שלימה על חנם, על לא דבר. לכך נכתבה פרשת בלעם -  להודיע למה סילק הקב"ה רוח הקודש מאומות העולם, שזה עמד מהן וראה מה עשה". 

איך היה מותר להתחבר לתנועה הציונית הרי נאמר 'אל תתחבר לרשע'?


איך היה מותר להתחבר לתנועה הציונית הרי נאמר 'אל תתחבר לרשע'?[1]
נראה כי התשובה לדברים נכונה בכמה מישורים שכל אחד עומד בפני עצמו כל אחת מהטענות מתקשרת בשניה וביחד כמקשה אחת קשה לחלוק עליהן. הסדר הנכון בעיניי הוא כדלקמן.

א. הם לא רשעים. מקורות רבים לכך מכתבי הראי"ה והרצי"ה אספם במאמר לזכותם של ישראל (מאמר ל"א בלנתיבות ישראל ח"א). וב"ה עינינו הרואות שרובם לא בעלי כוונה רעה אלא אדרבה בעלי רצון לתיקון (וכ"כ הראי"ה במקורות רבים והידוע שבהם במאמר הדור).

ב. מי מתיר לך לא לעשות מצוה בגלל שמישהו אחר עושה אותה? אתה עושה כי יש עליך ציווי. אם הבנים שמחה פרק ב, ט עמ' קכג. ואמנם באבות דרבי נתן יש שגרסו[2] שלא להתחבר אפילו לדבר מצוה, אך לפנינו לא להתחבר לתורה או לא לקרבו לתורה (גיר' הגר"א). הגע בעצמך – האם גם לא נקרבם לתורה? הם רשעים במידה הזו? – כך היו אמורים לנהוג אחינו החרדים אם הם היו קוהרנטיים בטענה זו.

ג. יש מצוות שטכנית בלתי אפשרי לקיים אותם לבד[3]. אם הבנים שמחה פרק ג, סז עמ' רצא. ועיין גם ב"ב ד בקשר להתחברותם של חכמים לבניין (שיפוץ נרחב) ביהמ"ק ע"י הורדוס שרצח חכמי ישראל.




[1] טענה זו הייתה אחת הטענות המרכזיות שנאמרו על ידי האדמו"ר השישי של חב"ד (הרש"ב) בקונטרס ומעין מבית ה' יצא.
[2] רשב"ץ מגן אבות על אבות א, ז. ועל זה אמרו באבות דרבי נתן אל תהי חבר לרשע אפילו לדבר מצוה (בגירסה שלפנינו ואפילו לתורה). וכן אמרו במכילתא אל יתחבר אדם לרשע אפילו לקרבו לתורה שהרי יונדב כשנתחבר ליהוא פחתו אות אחת משמו וקראו אותו יונדב. ובאבות דר' נתן אמרו כל המודבק לרעים אע"פ שאינו עושה כמעשיהם נוטל עונש כיוצא בהם וכל המודבק לטובים אע"פי שאינו עושה כמעשיהם נוטל שכר כיוצא בהם. והטעם בזה הוא שהתחברותו עם הטובי' או עם הרעים היא מחזקת ידיהם במעשיהם וכאלו כל אשר הם עושים הוא היה עושה. ולזה נאמר ליהושפט בהתחברו עם אחזיהו פרץ ה' מעשיך וכן אמר לו כשהתחבר אל אחאב הרשע לעזור ושונאי ה' תאהב ובזה עליך קצף. ולא מצא הקב"ה דופי ביצחק אבינו שהיה עולה תמימה אלא על שאהב את שנאיו כמו שנזכר במדרש חזית ובילמדנו פרשת קדושים:
[3] ואולי זה קשור גם לכך שיש מצוות כלליות ויש מצוות פרטיות כמו ישוב הארץ מחדש את המצוות עושים יחד עם כולם ובקטורת יש גם רשעים.

יום שישי, 26 ביוני 2020

בארה של מרים, שירה ותורה



כאשר אדם כועס על אשתו הוא מאבד טובה הרבה.

בין שלושת הגואלים של ישראל ממצרים העלומה ביותר היא מרים הנביאה אחותם הבכורה של אהרן ומשה וזו שמשה רבינו חייב לה את חייו. 
הבאר המסתורית של מרים קובעת ברכה לעצמה, ואולי ניתן ללמוד ממנה על דמותה. גדולי הקבלה והחסידות דיברו על סגולותיה הגשמיות - על כך שכל אחד מצא בה כל טעם שרצה, רפואה פיסית, אך הזכירו גם את סגולותיה הרוחניות. בשבחי האריז"ל  נזכרה הבאר כמטהרת ומכשירה לקבלת תורה באופן מופלא. הבה נעיין בעניינה.

במדרש תנחומא למדנו שהייתה הבאר כמין סלע נובע מים, סלע שהיה 'מופעל' בצורה מיוחדת:


והבאר בזכות מרים, שנאמר: "ותמות שם מרים, ולא היה מים לעדה" (במדבר כ א ב). והיאך הייתה הבאר עשויה? כמין סלע הייתה מתגלגלת ובאה עמהן במסעות. כיון שהיו הדגלים חונים והמשכן עומד, היה הסלע בא ויושב לו בחצר אהל מועד, והנשיאים עומדים על גביו ואומרים: 'עלי באר' (במדבר כא יז).

המדרש הגדול מרחיב על הקשר שבין פטירת מרים הנביאה למי מריבה:
"ויבוא משה ואהרן מפני הקהל", משה ואהרן היו יושבים ובוכים לפנים וישראל בוכין מבחוץ. ומשה לא ידע שישראל בוכים מבחוץ עד שש שעות. ונכנסו אצלו ישראל ואמרו לו: עד מתי אתה בוכה? אמר להן: לא אבכה על אחותי שמתה? אמרו לו: עד שאתה בוכה על נפש אחת, עמוד ותבכה עלינו. אמר להן: למה? אמרו לו: מים אין לנו! עמד ויצא עמהן וראה הבאר שיבשה והיה עושה עמהן מריבה. אמר להן: לא אמרתי לכם לא אוכל לבדי שאת אתכם. מיד כעס הקב"ה על משה ועל אהרן, אמר להן: בני מתים בצמא ואתם יושבין ומתאבלין על זקנה זו! מיד היה הדבור על משה שנאמר: "וידבר ה' אל משה וגו' קח את המטה והקהל את העדה וגו' ודברתם אל הסלע". אמר להם: שנו עליו פרק ומיד מוציא לכם מים. (מדרש הגדול).


על פי המדרש משה רבנו לא היכה על סלע סתמי, היה זה על הבאר שהתייבשה. עד עכשיו, הבאר הייתה 'עובדת' על ידי שיר, לאחר שנתייבשה הבאר מפני פטירתה של מרים, אמר ה' למשה שניתן יהיה להחזיר אותה לפעילות על ידי לימוד תורה. משה שמכה במקום לדבר (רש"י ואחרים) בעצם מכה על בור ששתה ממנו מים, על בארה של אחותו הנפטרת. ואולי היה זה דווקא מפני אבלו על אחותו ותסכולו מכך שהעם לא הקדיש מספיק זמן בעיניו לאבל זה. אך הכעס של משה מאבד ממנו את הטובה שיכלה להביא לו הבאר המיוחדת. באר של שירה ודיבור. נראה שיש כאן גם דבר סמלי, הגואלת הנשית, זו שאחראית על השירה והדיבור נפטרה אך לעם ישראל יש עדיין מה ללמוד מהעדינות והיכולת שלה לתווך את המציאות. עדינו נחושה של מיילדת מלאה אמונה. אך אנו עלולים להפסיד את הלימוד המרפא והמחייה הזה אם נהיה מלאים בכעס.

סיפור מעניין בנושא בחר להביא רבי יוסף קארו איש צפת בספר ההלכה שלו (בית יוסף אורח חיים סימן רצט בשם הכלבו): "נהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבת תכף ששמעו ברכו, שמצינו באגדה שבארה של מרים בימה של טבריא וכל מוצאי שבת מחזירין (מסובבין) על כל בארות ועל כל מעינות וכל מי שהוא חולה ויזדמן לו המים … מיד נרפא. ומעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין והלכה אשתו במוצאי שבת לשאוב מים ונתעכבה יותר מדאי ונזדמנה לה בארה של מרים ומלאה כדה מאותן המים. כיון שבאה אצל בעלה כעס עליה ומרוב כעסו נפלה כדה משכמה ונשבר הכד ונפלו מטיפי המים על בשרו ובכל מקום שנתזו המים נרפא השחין". גם בסיפור זה אנו מוצאים כי ברוגזו של האיש אבדה הטובה הנפלאה שיכלה לתת לו האישה.

ואיפה הבאר היום?

עוד מתקופת התלמוד ידועה המסורת, על פיה כשהגיעו בני ישראל לארץ נגנזה באר מרים באחד הימים שבארץ ישראל ויש שמיקמו אותה בכינרת (שבת לה ע"א, ויקר"ר כב, ד ועוד). מסורת זו, במיוחד אצל יהודי טבריה והגליל, עברה מדור לדור. אורי מזר, מנהל המרכז לחקר טבריה ומחבר הספר "טבריה הוד וערגה", כתב בספרו על הבאר: "דורות של דייגי טבריה, היהודים והערבים כאחד, נזהרו שלא להתקרב עם סירותיהם אל המקום שעל פי המסורת מצויה שם 'באר מרים'. מקובל היה לחשוב כי כל המשיט סירתו במקום הבאר סופו טביעה".
בשנת התשס"ט כתב אחיקם משה דוד באתר החדשות NRG שבסקר שנערך בים כנרת התגלה "בור מים יוצא דופן בקוטר 40 מטרים". האתר מספר כי :"לפני שהתחלנו אמר לנו דייג ותיק מעין גב שיש בכינרת בור ללא סוף", סיפר אחד מחוקרי הכינרת. "כשהגענו לאזור בצפון-מערב הכינרת המכשירים החלו לפתע להשתולל. כשחזרנו לשם שוב התגלה בפנינו מחזה מרהיב, מעין עיגול ענקי ויפה, כמו כדור שבתוכו מים, ממש כמו באר"...





יום רביעי, 24 ביוני 2020

אבל לא טוב לי


Photo by Sharon McCutcheon on Unsplash

בזמן האחרון יצא לי לעסוק בלמידה של נושא הלהט"ב מכמה אספקטים. בין היתר, יצא לי לפגוש אנשים חכמים ומנוסים בתחום. אבל האנשים האלה מלאים בפחד וחשש לפרנסתם ולשמם הטוב. אחד מהמיוחדים שבהם הוא פסיכולוג מומחה בעל ניסיון רב בתחום. בקשתי ממנו רשות להפיץ דברים שכתב, בעילום שם כמובן...

בשנת 1973 התכנסה המליאה של איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי  APA) על מנת לדון בשאלה הרת גורל; האם לקבל את המלצת תת הוועדה של הארגון, הקובעת, כי יש להוציא את המונח 'הומוסקסואליות' מספר האבחנות הפסיכאטרי, הDSM. לאחר דין ודברים ארוך וממושך בעד ונגד, נערכה הצבעה בין 10,000 חברי האיגוד, וכ-5800 הכריעו בעד הוצאת האבחנה. שמונה מאות אנשי מקצוע שנטו להוצאת הנטייה היו אלו שהכריעו את הכף להוצאת האבחנה.  מאז ועד תחילת שנות ה90', בתהליך מתמשך ורב שלבי, הוצאה ההגדרה מכל ספר אבחנות פסיכיאטרי מוכר בעולם, וכיום אין לה זכר. אבל האם היעלמות האבחנה יכולה לקבוע שאין בנטייה המינית ההומו-לסבית עדות לקושי נפשי?
על פניו, התשובה היא שלילית, אם החבר'ה המקצוענים בדקו והחליטו – כנראה שכך צריך להיות. ובאמת, זו העמדה הרווחת כיום; אדם שזוהי נטייתו המינית הוא אדם רגיל, שהתפתח וגדל בצורה רגילה אך נולד עם שוני ביולוגי שגורם לו להימשך לבני מינו, הא ותו לא. מחקר שמצוטט רבות בהקשר זה הוא מחקרה של הפסיכולוגית אווילין הוקר מסוף שנות ה50. הוקר השוותה בין 30 גברים הומוסקסואלים ל30 גברים הטרו סקסואלים במספר מבחנים פסיכולוגים ומצאה שאין כל הבדל מובהק פסיכולוגי בין הומוסקסואל להטרוסקסואל.
אבל כנראה שהתמונה לא כל כך חד משמעית, כיוון שעד היום לא נמצא כל גן ה'אחראי' להיווצרות הנטייה, ולדברי ראש פרויקט הגנום האנושי, ד"ר פרנסיס קולינס, ההיבט הגנטי יכול להסביר לא יותר מאשר 20% מהמקרים. בנוסף, גם כיוונים העוסקים בחקר השפעת ההורמונים במהלך הריון על התפתחות העובר לא הניבו תשובות חד משמעיות בעניין ולכל היותר הסתבר כי רק במקרי קיצון ניתן למצוא קשר  בין חשיפה הורמונלית בהריון לבין התפתחות נטייה מינית.  
מה אם כן עשויה להיות הסיבה להתפתחות הנטייה?  המחקר מדבר על השפעות סביבתיות של החברה על רבדיה השונים שמעצבת את זהותו של האדם מקטנות. לא קשה להבין זאת, נפש האדם מתפתחת תוך מגע מתמיד עם דמויות שמתוות דרך, כיווני חשיבה ומאפייני תרבות. פרויד לדוגמא, גדול הפסיכואנליטיקאים, טען, כי בחלק מהמקרים הנטייה ההומוסקסואלית היא  עדות לשלב התפתחותי בילדות שלא הגיע לכדי השלמה. פרויד עצמו אף הראה אחוזי הצלחה לא מבוטלים של מקרים בהם הנטייה ההטרוסקסואלית לא התפתחה, ובעקבות טיפולו חל שינוי מפתיע והמטופל חש כי הוא נמשך גם באופן הטרוסקסואלי. גם מחקרו של ג'וזף ניקולסי משנת 2000 מראה כי ישנם אחוזי הצלחה לא מבוטלים לטיפולים המבקשים לפתוח צוהר הטרוסקסואלי אצל הומוסקסואל המעוניין בכך.
אם כן, התמונה מורכבת, ויש ראיות לכאן ולכאן, אך אם זהו המצב מדוע התקבלה החלטה כה גורפת ב1973?
צריך ללכת מעט אחורה בשביל לענות על שאלה זו. שנה קודם להוצאת האבחנה, ב1972, התקיים בפעם הראשונה כנס של האיגוד שעסק בקהילה הגאה וביחסיה עם עולם הפסיכאטריה, הכנס  נבנה, מבחינת תכניו, ע"י ברברה גייטינג שהייתה אחת מראשונות הפעילות בקהילה הלהטבי"ת בארה"ב. שנה מאוחר יותר, הוקם "הארגון האמריקני  לפסיכולוגים הומואים ולסביות", וכמה חודשים לאחר מכן – שונה ספר האבחנות. מחקרים פרו להטבי"ם מתארים את רוח התקופה בארה"ב, כתקופת 'מרד חברתי' שהתבטאה בכמה אפיקים כמו התנועות נגד מלחמת ויטנאם, הפמיניזם, וכמובן – המאבק לזכויות הלהט"ב. כל אלו היוו סימני דרך להוצאת האבחנה מחוץ לספר האבחנות. המחקר בתחום היה מצוי אז (וגם היום) בבלבול רב, אך ההחלטות בשטח נקבעות ברוח התקופה. נסו להיזכר בתקופה קרובה הרבה יותר,ב2011, בה תפסה המחאה החברתית תאוצה, וההמונים יצאו לרחובות בדרישה לדיור מוזל לצעירים. ברוח התקופה כולם נהיו חברתיים; משרדי ממשלה, עיריות ואפילו פיצריות. באחת ההפגנות אף נכח אדם עשיר מאוד שמחזיק במספר דו ספרתי של נכסים פרטיים, כן, גם הוא בא להפגין בעד דיור מוזל לצעירים. רוח התקופה דוחפת ממשלות לסבסוד סכומי עתק של דיור על חשבון תחומים אחרים, רוח התקופה גורמת ל800 פסיכאטרים ופסיכולוגים להוציא אבחנה מקצועית מספר האבחנות.
אבל המציאות לא תמיד קשובה לרוח התקופה. אני נפגש מדי שבוע בקליניקה עם מטופלים שלא חשים בנוח עם נטייתם המינית ומבקשים לנסות לברר האם מדובר במצב נפשי שניתן לשינוי או שמא לא. נדמה כי ראוי שהיושרה המקצועית של כל פסיכולוג או פסיכיאטר תחייב אותו לבדוק ביחד עם המטופל את השאלה. אינני מתכוון לתהליכים מניפולטיביים או לטקסים "מטהרים" וכוחניים, אני מדבר על בירור פסיכולוגי מעמיק שמאפשר לשאלות זהות שונות לעלות לדיון בפגישה בחדר, באופן לא שיפוטי. אדם מגיע לטיפול פסיכולוגי עם נקודה כואבת, לא מובנת, ומחובתו של איש המקצוע לנסות לצעוד איתו במשעולי הנפש בניסיון לפתור את החידה המכאיבה, ולו באופן חלקי.

להבנתי, הוצאת האבחנה מהDSM היא עוול עבור אנשים רבים.  לפי חוקר המיניות אלפרד קינסי בכל חברה ישנם כעשרה אחוזים של אנשים שנטייתם המינית היא לבני מינם, נדמה כי נתונים אלה מופרזים מעט, אך כיוון שנעשה שימוש רב במספר זה בקרב ארגוני הלהט"ב - נאמץ עמדה זו לצורך הדיון. זאת אומרת, שבחברה הישראלית המונה למעלה משמונה מיליון איש, יש למעלה משמונה מאות אלף איש בעלי נטייה מינית הפוכה. אם צודקים החוקרים הטוענים שניתן לזהות צדדים הטרוסקסואלים בחלק מהמקרים, ואפילו אם הם צודקים רק באחוז אחד מהמקרים, הרי שבמדינת ישראל כיום ישנם שמונת אלפים איש שנטייתם המינית ניתנת להרחבה ולגילוי של צד הטרוסקסואלי. נניח שרק אחוז מהאחוז הזה גם יהיו מעוניינים בכך, והרי לנו 800 איש (במקרה המחמיר ביותר) שיכולים לקבל עזרה ומזור נפשי ולא מקבלים זאת בשל הוצאת האבחנה. 800 אנשי מקצוע בארה"ב של שנות השבעים, מכריעים את גורלם של 800 איש, מדי שנה, וזה רק במדינת ישראל.
 יהיו אנשי מקצוע שיטענו כלפיי שגם אלו שמגיעים אליי לטיפול עושים זאת רק בשל לחצי המשפחה והחברה בה הם חיים, ושהמטופל עצמו כלל לא רוצה להשתנות. אז חשוב לי לומר: כפסיכולוג המחוייב למקצוע שלו ולשבועת הרופאים אינני מטפל באנשים בכוח, ואינני מטפל בשל לחצי סביבה או משפחה, אני מושיט יד למי שמבקש ממני עזרה, עוזר לו לקום ומציע לו לצעוד איתי כברת דרך משותפת. תנו לי מעט קרדיט שאני עסוק במהלך הטיפול אך ורק בניסיון למצוא מזור לכאב האישי של המטופל, כיאה לאתיקה הפסיכולוגית.
אז עם או בלי אבחנה - יש צורך לטפל, ויפה שעה אחת קודם.