יום השואה או יום הגבורה?

חודש ניסן הוא החודש היחיד שאין אומרים בו תחנון כלל. לכן מוזרה מאוד החלטת הכנסת לקבוע יום מיוחד שואה ולגבורה דווקא בחודש זה. מה גם שהרבנות הראשית קבעה את יום הקדיש הכללי לזכר הנספים בשואה בעשרה בטבת. אך לאחר שכבר עם ישראל מציין כך יש להסביר את הדבר ולתת בו טעם.

הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל אמר שיש לציין את יום השואה בעשרה בטבת ואת יום הגבורה בכ"ז בניסן. כך יהיו אלו שני ימים לזכר השואה. האחד להזכיר את עצם האסון והשני להזכיר את הגבורה היהודית שהתגלתה בעומק האסון. הגבורה הזו התגלתה הן במעשי גבורה גשמיים נגד הנאציים כמו במרד גטו ורשה או במרד סוביבור והן במעשי גבורה רוחניים כמו מסירות נפש לשמירה על רמה ערכית וקיום מצוות.

חשבתי, שהבחירה בחודש ניסן ,בדיעבד, גם היא איננה מקרית. חודש ניסן הוא ראש השנה למלכי יהודה.
שבט יהודה התברך – 'ידך בעורף אויביך'. על פי רוב הפרשנים פשט הברכה הוא שהאויב תמיד יברח מפניך ולכן תשיג ידך רק את עורפו. אך אולי לאחר השואה וייסוריה הנוראיים ניתן לשמוע פשט חדש בפסוק. לאחר שהאויב כבר עשה בך מה שעשה והוא פונה ללכת כי הוא בטוח שכבר עשה עמך כלה חס ושלום ולא תהיה לך עוד תקומה, פתאום מתוך האפר אתה עולה. שם ידך משיגה את עורף אויביך. לאחר שהרשעים צוהלים על כי צלם האדם נלקח ממך ואינך עוד אלא מספר, מתגלה רוחניותך וקדושתך העצומה בלתת את המנה היומית הכל כך לא משביעה שלך לאדם רעב ממך, בלהשיג תפילין של ראש ולהניח אותן מתחת לרצפת הבלוק. 

לאחר שהאויב בטוח כי אין לך עוד סיכוי למרוד מתוך ההפיכה אתה עולה ומורד.

יותר מכך - מתוך עמק הבכא אתה קם ועולה ומקים מדינה. וכמילותיו של דוד המלך [משבט יהודה]- ישראל מחדשת כנשר נעוריה.