דור צמא לאהבה

 

מהי העבודה המיוחדת אליה קורא אותנו ספר דברים?

"מִלְּפָנִים כַּאֲשֶׁר יָדַעְתִּי כָּל אִישׁ אֲחָזוֹ פַּלָּצוּת, מִקּוֹל הַקּוֹרֵא: קָדוֹשׁ אֱלוּל!. הַחֲרָדָה הַלָּזוֹ נָשְׂאָה פִּרְיָהּ לְהִתְקָרֵב לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, אִישׁ לְפִי עֶרְכּוֹ" - במילים אלו מתאר ר' ישראל מסלנט את שבת מברכין אלול בימיו. שבת שבה כל מי ששמע את החזן מכריז על אלול, היה נרתע לאחוריו ומתקשה להתחיל בתפילת מוסף ומעזרת הנשים היו נשמעות קולות שבר...

אך גם רבי ישראל סלנטר מתאר משהו מן העבר, ברור שבדורו לא היו התעלפויות ולא נרשמה ההתרגשות עליה הוא מדבר. ובדורנו על אחת כמה וכמה. מה קרה למושגי היראה שלנו?

ודאי שיש מקום לחדש עיסוק בעבודת היראה בעולם שבו יראה הופכת לדבר שכמעט אינו בנמצא[1]. אך אני רוצה לנסות להאיר כאן זווית אחרת. 

ניתן ללמוד הרבה ממילות מפתח. מילות מפתח אלו מילים שחוזרות על עצמן וגורמות לנו לחשוב על מושג בצורה עמוקה יותר או מחודשת כמו המושג הספרותי 'מוטיב חוזר'. מהן המילים שחוזרות בספר דברים יותר מאשר בכל התורה?

אם נתחיל בפרשתנו נראה כי השורש ז.כ.ר חוזר פעמים רבות במיוחד. כשמגיעים לארץ איננו פשוט 'פותחים דף חדש' ושוכחים את העבר כפי שאולי היינו חושבים שראוי לעשות. ולכאורה עם שעבר את שואת מצרים רק מחכה לפתוח בחיים חדשים. אך האמת שמלמדת אותנו התורה היא שדווקא בכניסה לארץ והפיכתנו לעם שהוא אדוני הארץ עלינו לזכור שהארץ של הקב"ה וכמו שיצאנו ממצרים כך אנו עלולים ח''ו לחזור לגלות. הזכירה הזו 'מאפסת' את האדם והחברה שמרגע הזכירה ואילך לומדת לקחת כל דבר בפרופורציות, לומדת להיות מכירה טובה והעבר הופך אותה מחוברת לשורשיה ולאבותיה.

יראת השמים בארץ ישראל מתחלפת ביראת הארץ, היראה שמא לא נהיה ראויים לארץ ישראל ולשפע שלה.

אך המילים שחוזרות בספר דברים בצורה יוצאת מן הכלל הן אהבה ודבקות. אהבה (על הטיותיה)  מופיעה פעמיים בספר שמות, פעמיים בויקרא ואפילו לא פעם אחת בלבד בספר במדבר. בחומש דברים המילה הזו מופיעה למעלה מעשרים פעם. המילה דבקות על הטיותיה נמצאת בפרשתנו בלבד פעמיים – כמו המופעים שלה בספר במדבר כולו, ומקומה נפקד לגמרי מהחומשים שמות וויקרא.

עם הכניסה לארץ משתנה קו העבודה מיראה לאהבה. הזוהר הקדוש בפרשת במדבר מקשה סתירה בין שני פסוקים בספר תהלים. מחד נאמר "עבדו את ה' ביראה" ומאידך "עבדו את ה' בשמחה" – אם כן כיצד יש לעבוד את ה'? הזוהר עונה שבגלות העבודה מיראה אך בארץ העבודה בשמחה ואהבה "שמחו את ירושלים גילו בה כל אוהביה" – בה דייקא.

כך רואים באופן נגלה בפרשתנו. בתחילת הפרשה (דברים ח, ו) משה מלמד עבודה ביראה בלבד:

וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֺת י״י אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ

לאחר מכן באים פסוקים ארוכים בשבח הארץ ובטובותיה ואזהרות על הצפוי מן ההליכה שלא בדרך ה' – איבוד ארץ זו. לבסוף מסכם משה רבינו ע"ה (יא, כב):

כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כׇּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת י״י אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכׇל דְּרָכָיו וּלְדׇבְקָה בוֹ

בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ משה רבינו עליו השלום מסביר לעם ישראל כי העבודה בארץ הקודש עוברת דרך זכירת הגלות שמביאה בכנפיה יראה אך בעיקר שקו העבודה המרכזי מעכשיו הוא אהבה וחיבור. עבודת ה' בארץ ישראל מתאפיינת בחיבור פנימי ועמוק לה' לתורה ולמצוות. עבודת ה' בארץ היא שמחה יותר, חזקה יותר ובעיקר מלאה באהבה.

דבר נפלא הוא שבכל חומש מחמשת חומשי תורה השורש ש.מ.ח נמצא רק פעם אחת למעט חומש אחד.  החומש השמח ביותר שבו מופיעה השמחה לא פחות מי"ב פעמים הוא חומש דברים. 

גם חודש אלול קיבל 'פנים ארץ ישראליות'. כיום מקובלת פרשנות ראשי התיבות שלו כחודש של אני לדודי ודודי לי. חודש של אהבת ישראל לאהוב ליבם – בורא עולם ואהבת בורא עולם לישראל אהובתו. ומי שרוצה לשמוע סליחות שנשמעות כמו שיר אהבה – מוזמן  להגיע לבית הכנסת הספרדי[2] הקרוב לביתו עם פתיחת ימי הסליחות.

---

[1] ישנן כמה סיבות למיעוט העיסוק ביראה והריחוק ממושגיה. היראה הפכה לחזון לא נפרץ בכל העולם עקב הרוחות הליברליות והחלפת המשטרים האוטוקרטיים במשטרים דמוקרטיים. כמו כן ב"ה האדם פחות חרד לחייו ויש לו תחושת שליטה בנעשה עימו. האדם כבר לא חי בחרדה קיומית. בעבר האדם הפשוט לא היה בטוח בחייו ובטח שלא ברווחתו. ובפרט אם האדם המדובר היה יהודי, אחת מהנוראיות שבקללות הגלות היא וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ (דברים כח, סו). המצב כיום השתנה במידה רבה מאוד וברור שיש לתהליך סיבות שמימיות. בסיבה הפנימית עוסקות השורות הבאות.

[2] חשוב לי מאוד לומר – הדרשה נכתבה בעלון בית כנסת מחזיקי תורה בו מתפללים בנוסח תורכי. אך האמת היא  שכיום גם הסליחות של אחינו האשכנזים שהתמחו יותר בקו היראה מקבלות פנים חדשות ונעשות דומות יותר לשירי אהבה וכיסופים לקב"ה. והדברים מתאימים לאמור לעיל.

מוסר ותורה

 

קרדיט על התמונה: Depositphotos_RusianKal

מאיר וחברו דוד יצאו בשעה טובה לבין הזמנים וכעבור שעות אחדות כבר היו בדרך לטיול ברמת הגולן. כדי להימנע ממראות אסורים הם הגיעו לאחד מנחלי הרמה בשעת בוקר מוקדמת והחלו לטייל. הם ישבו לאכול באחת מפינות החמד ולקינוח אכלו חטיף. לאחר שסיימו מאיר אסף את חפציו והתכונן להמשיך ללכת, כשלפתע קרא לעברו דוד – 'מאיר שכחת להרים את העטיפה של הבמבה...' דוד לא התבלבל והחזיר 'השארתי בכוונה, זה כבר יתכלה מעצמו'. מאיר לא ידע אם דוד רציני או צוחק. 'דוד, תהיה רציני. אתה מטנף את הטבע שלפני רגע נהנת ממנו, מה יקרה אם כולם ינהגו כמוך? לא יהיה לנו איפה לטייל. וזה עוד לפני שדברנו על קדושת הארץ ועל חילול השם', אך דוד בשלו – 'איפה כתוב בתורה שזה לא בסדר להשליך עטיפות בטבע? אל תמציא איסורים חדשים'. מאיר כבר התחיל להתרתח ואמר 'זה לא כתוב אולי בתרי"ג מצוות אבל זה בטוח לא מוסרי!', 'המוסר זה מה שכתוב בתורה בלבד' צעק דוד וכאן כבר החלו שניהם לחוש שהוויכוח יוצא משליטה. אך למזלם הופיע מאחוריהם טוביה האברך מהישיבה עם שלושת ילדיו. 'אני רואה שלא הייתי מקורי כשהחלטתי לטייל מוקדם... מאיר, דוד מה שלומכם?' עוד לפני שקיבל תשובה שטחו בפניו את הוויכוח שלהם וביקשו לשמוע את דעתו. טוביה חייך וקרא שני פסוקים מתוך פרשת השבוע:

שָׁמ֣וֹר תִּשְׁמְר֔וּן אֶת־מִצְוֺ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְעֵדֹתָ֥יו וְחֻקָּ֖יו אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽךְ׃

וְעָשִׂ֛יתָ הַיָּשָׁ֥ר וְהַטּ֖וֹב בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וּבָ֗אתָ וְיָֽרַשְׁתָּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע יְהֹוָ֖ה לַאֲבֹתֶֽיךָ׃

אם בפסוק הראשון נאמר כבר לשמור את כל המצוות, על מה מדבר הפסוק השני שעוסק בעשיית הישר והטוב?' דוד מיהר להשיב – 'המצוות העדות והחוקים הכתובים קודם לכן הם הישר והטוב, זה פשוט סיכום של הפסוק הקודם'. טוביה חייך ואמר 'דוד, זה מעניין אך שים לב שהתלמוד וגדולי המפרשים לא הבינו את הפסוק כמוך. רש"י למשל מביא מהגמרא שכאן מדובר על דברים שהם לפנים משורת הדין', מאיר התפרץ ואמר – 'ז"א שברור יש מוסר שהוא מעבר לתורה'. 'נכון מאוד', אמר טוביה והמשיך 'והחידוש הוא שהתורה עצמה מצווה על המוסר שמעבר למצוות עצמן, הנה הרמב"ן כותב זאת במילים ברורות:

ולרבותינו בזה מדרש יפה אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב והישר וזה ענין גדול לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז) לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח) ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז) לא תקלל חרש (שם פסוק יד) מפני שיבה תקום (שם פסוק לב) וכיוצא בהן חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר... ואפילו מה שאמרו (יומא פו) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות עד שיקרא בכל ענין תם וישר'.

דוד נראה מהורהר אך לבסוף הרים את עטיפת הבמבה חייך ואמר – 'נס שבאתי לטיול הזה, למדתי כמה התורה יפה ומתוקה, אל תקרי במבה אלא בם מלשון ודברת בם ובה מלשון הפוך בה והפוך בה דכולא בה'. טוביה ומאיר צחקו והמשיכו את הטיול בצוותא.

מדוע לא נתנה התורה בארץ ישראל?

 

Photo by Eddie & Carolina Stigson on Unsplash מדבר בארץ ישראל

אסור לנו להשאיר מאחור את השאלות הפשוטות. פעמים רבות כאשר אני לומד עם אנשים שמתחילים בלימוד התורה בפעם הראשונה, כמו ילדים או חוזרים בתשובה, אני שם לב שאופי השאלות שלהם שונה מעט משל לומדים מבוגרים. אלו שאלות שקוראות תיגר על המהלך כולו ומבקשות להבין את הכל מהשורש. לאחרונה למדתי עם בתי את ספר יהושע ובפרקים האחרונים שלו בנאומי הסיום שמה לב בתי לדבר שלא שמתי לב אליו מעולם – היא שאלה על מה יהושע לא אמר – מדוע לא מינה יהושע את מי שימלא את מקומו. כל  מי שילמד לעומק יבין שההבנה הזו שילדה בכיתה ב' שמה אליה לב היא מה שמניע את כל ספר שופטים לעבר ספר שמואל עד מלכות דוד. 

למרבה ההפתעה, נראה שגדולי ישראל ידעו לשאול לצד השאלות המורכבות גם שאלות פשוטות מאוד. ראוי לציון מיוחד הוא מורנו הרב חיים פאלאצ'י  שבספרו "עמודי חיים" (עמוד תורה, אות כ, ט ע"ד-י ע"ג) מביא תשע עשרה הנמקות שונות בסוגיה זו, בפשט ובדרשנות.

חז"ל עצמם שאלו את השאלה במכילתא (יתרו פרשה ה): מפני מה לא נתנה תורה בארץ ישראל? ותשובתם כפי שהסבירו אותה גם רב ניסים גאון (בהקדמתו לש"ס) והמבי"ט – הקב"ה ייעד את התורה לתיקון העולם כולו ולכן הוא נתן אותה במקום הפקר, מעין שטח מפורז בינלאומי, מקום בו יהיה נוח לכל האומות להצטרף. לצערנו אף אחת מהאומות לא עשתה זאת ובמקום שלום עולמי ירדה בסיני שנאה של אומות העולם לישראל נושאי התורה. מקום נתינת התורה אם כן מלמד על היסוד האוניברסלי שבה.

בבמדבר רבה (יט, כו וכן מופיע גם במכילתא שם) תשובתם של חז"ל לאומית יותר – התורה נתנה במדבר כי אם הייתה ניתנת בארץ הייתה ניתנת באחת מנחלות השבטים והיו השבטים מתקוטטים ביניהם. זאת אומרת שהתורה ניתנה במקום נייטרלי כדי להורות על השייכות שלה לכל עם ישראל ועל חשיבות האחדות ביניהם.

המהר"ל ענה על שאלה זו אחרת. בתפארת ישראל (פרק כו) אומר המהר"ל שהתורה לא נתנה במקום שאפשר לחיות בו ברמה החומרית כדי ללמד על כך שהיא רוחנית וזוקקת הזדככות מהגשמיות. בספר אש קודש (דרשות האדמו"ר מפיאסצ'נה הי"ד בתוך ימי השואה) פרשת יתרו המשיך קו זה ואמר שהתורה ניתנה במקום שהוא לא מקום כדי לומר לנו שהתורה לא תלויה במקום מסוים או בזמן ויש לקיימה בכל מצב, בארץ או בחו"ל. הבן איש חי בספרו שבת מלכתא (דרשות לשבת שלפני שבועות) שעוסק כולו בשבח התורה עונה שיש בזה ללמד על שבחן של ישראל שקבלו התורה במדבר כשהקיום שלה קשה מאוד ולא חיכו למקום יישוב פורה כמו א"י שאז היו אומרים שבשביל הארץ קיבלו התורה.

תשובה מיוחדת שמשמיטה את עיקר השאלה נמצאת דווקא באלשייך הקדוש בפרשתנו (דברים יא, ד)[1]. לאחר שהתורה מציינת במדוייק היכן נאמרה הברית: הֲלֹא־הֵ֜מָּה בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֗ן אַֽחֲרֵי֙ דֶּ֚רֶךְ מְב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ בְּאֶ֙רֶץ֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּעֲרָבָ֑ה מ֚וּל הַגִּלְגָּ֔ל אֵ֖צֶל אֵלוֹנֵ֥י מֹרֶֽה׃ מסביר האלשייך: 'הלא תאמר למה זה בחר ה' תהיה קבלת התורה באלה ושבועה בהרים ההם מבשאר מקומות א"י ומבארץ סיחון ועוג שגם היא נתחלקה לשבטים. אל תתמה על החפץ כי הלא כמה בעבר הירדן שהוא בגבול קדוש מאד... יען כי אלה הם אחרי כלומר נכנסות תוך גבול הארץ מופלג מירדן שבשפת הגבול ... מורה היותם נכנס הרבה בתחום א"י... וגם הם מול הגלגל כלומר שיש בחינה אחרת על היותם מול המקום ששרתה שכינה י"ד שנה של כיבוש וחילוק שהיה משכן בגלגל... ושמא תשאל א"כ יהיה בגלגל עצמו לזה אמר אצל אלוני מורה והוא כי שם נשבע ה' פעם ראשונה לאברהם לתת לישראל הארץ'. מובן כי לשיטתו התורה כן  התקבלה בארץ – כאן בפרשה[2].

 

---

[1] יש לציין שגם לשיטת ריה"ל בספר הכוזרי שמדבר סיני הוא בכלל ארץ ישראל, קושיה מעיקרא ליתא.

[2] ועיין בדבריו בהמשך, שלדידו היה מונח שהתורה נתנה בארץ ולכן יש לשאול באופן הופכי – הרי התורה שייכת בכל העולם ומדוע היה חשוב לשוב ולקבלה בארץ? ותשובתו הרמתה – כדי ללמדך שהארץ ניתנת לך כדי שתיישם בה את התורה ועל תנאי היא ניתנת.

ירושלים - אנחנו וכולם

Photo by Dave Herring on Unsplash

'ירושלים לא מוזכרת בשמה אפילו פעם אחת בכל התורה'.

למעשה, השורה הזאת יכלה לפתוח דיונים בין - דתיים לגבי היחס לירושלים, ממש כמו השורה 'ירושלים לא מוזכרת אפילו פעם אחת בקוראן', אלא שבנביאים ובכתובים ירושלים נזכרת כ- 700 פעמים, בכל מקום שבו מתפללים צריך לכוון את הפנים אליה, ושירים ותפילות נכתבו עליה בכל הדורות. לכן אין חולק על מרכזיותה של ירושלים ביהדות. אך דווקא לאור מרכזיות זו השאלה קשה יותר - מדוע ירושלים לא מוזכרת בתורה אפילו פעם אחת?

במקום בו התייחסה התורה לירושלים היא מזכירה אותה כך: 'המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם' (דברים יב, ה). העם ההולך במדבר יודע שכשיגיע לארץ, הקב"ה כבר יודיע להם באיזה מקום הוא בוחר. זה לא קרה מייד, רק בימי דוד המלך, מאות שנים לאחר הכניסה לארץ, בוחר הקב"ה בירושלים להיות המקום המיוחד לשמו. וגם כאן צפה השאלה – מדוע להשאיר את ירושלים בצל?

על שינוי התודעה הלאומית שבין הגלות לארץ ישראל נכתב רבות. היהדות של ארץ ישראל היא עצמאית, בוטחת בעצמה ובכוחה ומחזקת את ההבדלה שלה משאר הלאומים. לא עוד יהודי חלש שמוצא עצמו מובל על ידי הפריץ, מעתה סיפורים על גבורת לוחמינו במבצע הצלה הרואי יהיו המיתוס המכונן. התהליכים האלה קרו לנגד עינינו והם בריאים ומתועדים בספרי הנבואה. נראה כי הזכייה בירושלים כרוכה בשינוי תודעתי לאומי נוסף. אם בצמד המילים הדרמטי 'הר הבית' המילה 'הבית' מסמלת את הבית הלאומי שלנו, אז טעינו בכתובת. הבית הוא הבית של ה' אלוקי השמיים והארץ, אלוקי ישראל והעמים, ומתוך כך אנו מצפים לבנות שם את בית התפילה של האנושות כולה. המעמד הלאומי שלנו איננו העיקר בסיפור הארוך של עם ישראל. התפקיד של ישראל להיטיב את העולם מכל הבחינות ולהוביל בו את האומר המוסרי הוא הנקודה העיקרית. הלאומיות שלנו היא הגוף, החשוב וזה שאין לו תחליף, אך עדיין הגוף שנועד לתפקיד זה.

המילים אב המון גוים שנאמרו לאברהם אבינו כבסיס לתפקידו וייעודו מבטאות קשר של אהבה ואחריות כפי שאר העולם. כאב הרוצה בטובת בניו ומימושם העצמי מביטים ישראל על שאר העולם ומתוך מבט של אחווה אך ללא נאיביות מעושה הם מנסים לתת לכל אחד מהעמים מקום של כבוד בתיקון העולם.

לכן התורה לא מדברת על ירושלים במפורש. ירושלים, הר הבית ובית המקדש אמורים להגיע לידינו כפרי של תהליך נפשי ורוחני ברמה הלאומית שמבטא הבשלה של התפיסה העצמית שלנו.

ומה קורה איתנו? האם עלינו לעבור את אותה הבשלה שוב עם חזרתנו השנייה לציון? בימי עזרא ירושלים עמדה במרכז התודעה של העם. השבים ניגשו כמעט באופן מידי להקרבת קורבנות, וברגע שהתאפשר מבחינת המפה הפוליטית העולמית גם לבניין הבית. והם אכן בנו אותו, בדם יזע ודמעות, חציים בונים וחציים אוחזים בנשק. בימינו, ההנהגה הפוליטית שלנו כלל לא תכננה לכבוש את ירושלים, היא נפלה לידם כפרי בשל. עלינו לקבל את המתנה ולהבין שה' מאמין בנו שנצליח להיות ראויים לה ורק מתוך תפיסה זו המבוססת על היסוד האוניברסלי של היהדות נצליח לכונן שלום המבוסס על הלאומיות האוניברסלית הישראלית המבקשת את תיקון העולם כולו. שלום שאנו וכל עמי העולם כה זקוקים לו.  

(פורסם במקור ראשון ראה התש''פ)

איך נדבקים בה'?

חבר ישב איתי לשיחה וסיפר לי על קרובת משפחה שלו 'קיבוצניקית' שממש רחוקה מקיום תורה ומצוות. הבעתי חוסר אמון קל ואמרתי שמן הסתם היא מדליקה נרות שבת או שהם אוכלים יחד סעודה חגיגית במועדי ישראל וכדומה. לאחר מכן במהלך השיחה הוא סיפר ש'למחייתה' עוסקת אותה יהודייה בפיתוחים טכנולוגיים שמביאים להכפלה של תפוקת התבואה מתא שטח נתון וייצוא של אותם פיתוחים למדינות העולם השלישי בהן שורר רעב...
האם משהו במושגי הדבקות בה' שלנו צריך להתיישר?

בספר דברים מצווה אותנו התורה כמה פעמים על הדבקות (מפרשת ואתחנן ועד ראה בלבד יש חמשה אזכורים). בדברי חז"ל בכל מקום שנזכרה מצווה זו נשאלה השאלה העולה מאליה – 'הלא הקב"ה אש אוכלה הוא וכיצד ניתן להדבק בו?' – הפער בין הבורא לנברא הוא אינסופי, וכי אפשר לא רק לגשר על הפער כי אם ממש להדבק בו?

למרות שחז"ל דברו על כך בכמה מקומות וענו כמה תשובות, העיקרון היסודי של כל התשובות זהה – איננו נדבקים בעצמותו יתברך באופן ישיר אלא בדרכים בהם בחר להתגלות אלינו. ובכל זאת, ראוי לעיין בהבדלים שבין התשובות של חז"ל. התשובה הראשונה והידועה מכולם היא שהדבקות איננה ממש בו אלא להדבק בדרכיו, בדרכי החסד והאמת: מה הוא מלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים מה הוא מבקר חולים אף אתה בקר חולים מה הוא קובר מתים אף אתה קבור מתים מה הוא מנחם אבלים אף אתה מנחם אבלים (סוטה יד, תנחומא וישלח י, ד).
ההסבר השני למושג הדבקות מופיע בגמרא במסכת כתובות (דף קיא, וכן במדב"ר כב, א) -  ולדבקה בו וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה. הדבקות בחייהם של תלמידי חכמים היא הדבקות בקב"ה.

נראה כי לעומת דברי חז"ל שאיננו נדבקים בקב"ה אלא רק בעקיפין, אצל הרמב"ן בפרשתנו (דברים יא, כב ועיין גם באור החיים הקדוש) דווקא למדנו תשובה ישירה מאוד על מושג הדבקות וכה דבריו:

ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ה' ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מעון לשכינה כאשר רמז בעל ספר הכוזרי.

האם יש סתירה בין ההסבר השלישי שבדברי הרמב"ן לגמרא? מסתבר לומר שלא. ואכן מעניין בהקשר זה הסברו של הר"ן בדרשותיו (דרשות הר"ן ח, יא), הסבר שנראה שהשפיע רבות על תנועת החסידות (עיין למשל במבוא שערים לאדמו"ר מפיסצ'נה).

שאין ספק שראוי שנאמין שכמו שבזמן שבית המקדש קיים היה המעון ההוא המקודש מקום מוכן לחול שפע הנבואה והחכמה עד שבאמצעות המקום ההוא היה שופע על כל ישראל. כן ראוי שיהיו הנביאים והחכמים מוכנים לקבל החכמה והנבואה. עד שבאמצעותם יושפע השפע ההוא על המוכנים מבני דורם גם אם לא ישתתפו עמם. אבל מצד המצאה בדורם. שהם עצמם כמו המקדש המקודש.

תלמידי החכמים והצדיקים הם בתי מקדש מהלכים, ודרכם ניתן להדבק בקב"ה בכל זמן ובכל מקום. הר"ן מחלק בין הוראה להמון להוראה ליחידים. יש יחידים שיכולים להדבק בה' כמו שכתב הרמב"ן, לזוכרו תמיד ושלא פרד ממנו מחשבתם לעולם. אך דרישה זו לא יכולה להיות להמון. ההמון צריך להדבק באותם אנשים שנעשים 'מעון לשכינה' וזוהי הדבקות בצדיקים ובתלמידי החכמים עליה דברה הגמרא. לימים ייאמר בשם רבי נחמן או הרבי מלובביץ' שבכל מקום בו נמצא הצדיק הוא בחינת ארץ ישראל ואכן יש לדברים מקור של ממש בדברי הראשונים (כמובן רק בבחינת מה ואין הוא במעלת א"י ממש לעניינים רבים ולא נעקרה חס ושלום מצוות ישוב א"י ממקומה ועיין חיי מוהר"ן טז ואכמ"ל). 

תשובה רביעית במספר ואחרונה לענייננו מדגישה את הקשר בין מצווה זו לארץ ישראל ולפיתוח העולם. רצונך להדבק בקב"ה? עסוק בנטיעת עצים וישובו של עולם (עיין בויקרא רבה כה, ג). כשם שהקב"ה ממשיך את החיים בעולם ועושה חסד עם כל ברואיו כך עלינו לעשות ובכך אנו נדבקים בחי החיים. 

ההסבר הזה לדבקות מתאים באופן מדויק גם לסדר ההופעה של מצווה זו בתורה. בטרם הכניסה לארץ והעסק ביישובו של עולם כמשימה עיקרית יש צורך בהפנמת ההבנה שהיא פרי התבגרותה של האמונה. הקב"ה לא עוסק רק בקודש ובד' אמות של  הלכה, ולכן גם את הדבקות בו יש להשיג דרך חיים מלאים הכוללים גם את פיתוח העולם בצדדי החול שלו.

הסיפור שהובא בתחילת המאמר מאתגר אותנו לחשוב מחדש על מושג הדבקות בה'. אף שהיא אינה מקיימת מצוות במובן המסורתי, ייתכן שדרך עבודתה ותרומתה לעולם, היא מקיימת את מצוות הדבקות ברמה גבוהה. זה מזכיר לנו שהקב"ה אינו עוסק רק בקודש ובד' אמות של הלכה, ולכן גם את הדבקות בו יש להשיג דרך חיים מלאים הכוללים גם את פיתוח העולם בצדדי החול שלו כביכול.

נאחל לכולנו שנדבק בה' בכל ליבנו!

חומש דברים

מחפש דבר תורה מקורי לשולחן השבת?
ביקשו ממך לדבר בבית הכנסת ולא מתחשק לך לחפש ב'מעיינה של תורה' שוב?
לפניך דף שמאגד את כל דברי התורה של ספר דברים  שמופיעים באתר.

דברים - https://tlaleyora.blogspot.com/2020/07/blog-post_31.html - דבקות בה'

ואתחנן - https://tlaleyora.blogspot.com/2020/07/blog-post_31.html סיפור חובה 

עקב - https://tlaleyora.blogspot.com/2020/06/blog-post_26.html מראי מקומות חשובים על ארץ ישראל

ראה - https://tlaleyora.blogspot.com/2020/07/blog-post_31.html - ירושלים אנחנו וכולם

שופטים -https://tlaleyora.blogspot.com/2019/09/blog-post_28.html האם התורה במצבה הנוכחי יכולה להנהיג?

כי תצא -https://tlaleyora.blogspot.com/2018/09/blog-post_19.html אלול

כי תבוא -https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_10.html חרדה קיומית או תודעה קדם התשובה

https://tlaleyora.blogspot.com/2020/09/blog-post_4.html כי תבוא בראש השנה לארץ (אומן)

ניצבים -https://tlaleyora.blogspot.com/2018/09/blog-post_6.html על ההווה ועל הנצח

וילך -

האזינו - https://tlaleyora.blogspot.com/2020/09/blog-post_25.html סיפור על הקשבה למציאות

וזאת הברכה -

מה הקשר בין דיאטה לתפילה?

                           

[תפילה 2]

פעמים שהשינויים הגדולים ביותר בחיים, טמונים בשינויים הקטנים באורח החיים שלנו. 

מהדיאטקנים שמענו שהדיאטות שמצליחות לאורך זמן הן לא הדיאטות שעובדות בשיטת 'זבנג וגמרנו', שבועות צום או הרעבה עצמית. הדיאטות האפקטיביות הן אלו הכוללות שינויים קלים בחיים, להוריד שתי פרוסות לחם בארוחה או להפסיק עם העוגיות שבין הארוחות. הפעולות הקטנות האלו מביאות בסופו של דבר להרזיה משמעותית ,וחשוב לא פחות, כזו שנשמרת לטווח ארוך.

אדם מתפלל שלוש פעמים ביום, באדיקות, במניין. היינו מצפים שזו תהיה הפעולה הכי משמעותית ב'שמירת הקשר' שלנו עם הקב"ה. שזו תהיה פעולה שמרימה אותנו מבחינה רוחנית. מדוע לעתים אנו חשים שגם לאחר שנים של תפילה אין בנו שינוי משמעותי, שאנו ממלמלים מילים אך לא מדברים עם ה'? – התשובה לכך היא שאיננו מכוונים בתפילה. הסיבות לכך מרובות – אנו טרודים, לפעמים קצת מתעצלים, לא מספיק מאמינים בכוחה של תפילה. 

אך המכשול הבסיסי ביותר עוד לפני כל אלה הוא – ישנן מילים רבות שאיננו מבינים. קריאה בהבנה של הטקסט היא תנאי מקדים להצלחתנו בעבודת התפילה. 

זו הסיבה לכך שברשומה הקודמת התחלנו להסביר מילים ופסקאות מהתפילה. חשבתי שכדאי להתחיל בחלקים המשמעותיים ביותר בתפילה – שמע ישראל, ותפילת עמידה.

מצווה מהתורה לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום, בלילה ובבוקר. שנאמר:''וְדִבַּרְתָּ בָּם וכו' וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ", בשכבך היינו בלילה, ובקומך היינו בבוקר.

קוראים שלוש פרשיות: הראשונה: שמע - שיש בה קבלת עול מלכות שמים, יחוד ה' ואהבתו. השנייה: והיה אם שמוע- שיש בה קבלת עול מצוות. והשלישית: ויאמר - שיש בה ציווי על זכירת המצוות על ידי מצוות הציצית, ובסיומה מזכירים את יציאת מצרים.

הפסוק הראשון של שמע ישראל הוא העיקרי. זהו פסוק שמצד אחד כל ילד יהודי לומד לומר מיד כשמתחיל לדבר, ומצד שני סודות התורה העמוקים ביותר תלויים בו. עשרות פירושים וכוונות נאמרו בפסוק זה ועדיין לכולנו ברור שעומקו רב מתפיסתנו.   

'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' – פשט הפסוק – שמע ישראל – קבל והבן עם ישראל – הצהרה:  ה' אלוקינו – ה' הוא אדון הכל [השם כקריאתו – אדנו"ת] וגם היה הווה ויהיה [השם ככתיבתו – הוי"ה] הוא האלוקים כל יכול והמנהיג והשופט שלנו, הוא ה' אחד – הוא המולך על הכל – על ארבע רוחות השמיים בשמיים ובארץ.

בעומק יותר מלמד אותנו נפש החיים לרבי חיים מוולוזין תלמיד הגר"א: אין הכוונה רק שהוא המלך היחיד אלא אין עוד מלבדו, ואין שום דבר בילתו. גם אם לא יהיה כלום - הוא יהיה, ואם כביכול הוא לא יהיה - לא יהיה כלום.

בחלק מהסידורים מודגשות האותיות ע' וד' כי אנחנו העדים הנאמנים על ההצהרה הזו. וכי האמת הזו נכונה לעד.
חשוב לציין שבדיעבד, גם מי שלא כיוון לפירוש המדויק של כל מילה וכל שם משמות ה', כל עוד הבין באופן כללי את משמעות המילים, שעניינם קבלת עול מלכות שמים – יצא ידי חובתו.