אתה תלמיד של אברהם או של בלעם?!

 בלעם ואברהם. שני אישים כל כך שונים. דווקא בגלל זה כאשר המשנה בפרקי אבות משווה ביניהם ואף שואלת 'מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע', בשלב הראשון אנו מתקשים להבין.  'מה בין בלעם לאברהם? – מה הקשר בכלל?!'. בשורות הבאות ננסה לעמוד על שורש העניין ומתוך כך יובן מהלך היסטורי עתיק ועל ידו נוכל להכריע את המערכה.

בעולמנו ניטשת מלחמה בין שתי תפיסות סותרות. שתי אג'נדות שונות בתכלית אשר כל אחת מהן רוצה לשלוט בכיפה. לכל אחת מהן מערכת חינוך ענפה של רב ותלמידים. השקפת העין הטובה מול השקפת העין הרעה.                       

העין הרעה מדברת בשם הריאליות. היא רואה בעין חודרת את האינטרס שמתחת לכל דיבור או מעשה. את המקום האנוכי והאגואיסטי שממנו פועל האדם. אין שום דבר נקי, אין שום משמעות מעבר לאינטרס. לכן העין הרעה חשדנית כלפי העולם. אם במקרה לא מצאנו את האינטרס האישי במעשה שנראה כטוב טהור, כנראה לא חיפשנו מספיק טוב. היא כופרת (כופר מלשון כיסוי) בטובה, מכסה עליה (כפיות טובה מלשון כופה את הכלי) ומסתירה אותה.

העין הטובה במבט ראשון נראית שטחית לעומת העין הרעה אלא שהיא עמוקה בהרבה. העין הטובה נטועה באמונה כי בכל יש טוב וכי בני האדם טובים. העין הטובה חודרת לעומק גדול יותר ומראה לנו שעוד מתחת לאינטרס יש טוב, והוא העיקר.

בלעם רואה עם שיצא ממצרים ומחפש את נקודת התורפה על מנת לקלל אותו.

אחד מהכללים החינוכיים שהגמרא חוזרת עליו הכי הרבה פעמים הוא – לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמן שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. האדם בנוי מאינטרסים אישיים, אך בתהליך נכון הוא יכול להתעלות מעליהם. מתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

את הכלל היסודי הזה לומדים לא פחות ולא יותר מבלק בן ציפור מלך מואב. בלק קורא לבלעם רב העוצמה לבוא ולקלל את העם שיצא ממצרים. כדי לעשות זאת בלעם מעלה את בלק לנקודות תצפית טובות שמהן ניתן לראות את כל עם ישראל. בלעם מצידו מבקש שיכינו לו מזבחות כדי שיקריב קרבנות ותשרה עליו הרוח כדי שיוכל לקלל. בדרך נס ניצלו חיינו ואנו מצווים לזכור את מה שיעצו עלינו בלק ובלעם בכל יום.

אך הגמרא אומרת דבר מדהים – בזכות שבעת המזבחות זכה בלק שמבני בניו תצא רות המואביה. כיצד הדבר אפשרי ומה הוא בא ללמד?

הכל מתחיל מאברהם אבינו עליו השלום. אברהם היה הראשון לעמוד כנגד נמרוד הרשע ולכפור באל האש, הוא הושלך לכבשן האש ויצא ממנו בשלום. אך הרן אחיו של אברהם שהיה הראשון ללכת בדרכו כנראה, קפץ לאש ולא ניצל ממנה. להרן היו שלשה ילדים – לוט, יסכה  היא שרה ומילכה. אברהם במהלך אדיר של אחוה דואג לאחיו ושותפו לדרך, זה שלא זכה להגיע לסופה. הלוא הוא הרן. בשלב הראשון אברהם דואג לשני בני הרן - את שרה בתו הוא נושא ואת בנו לוט הוא לוקח איתו. את הבת השלישית מילכה הוא משאיר מאחוריו ונחור אחיהם השלישי של אברהם והרן נושא אותה לאשה. אך גם לאחר מכן אברהם לא שוכח את אחיו הרן ושולח לקחת את רבקה לבנו ליצחק. רבקה היא בת בתואל בן נחור ומילכה - רבקה היא הנכדה של האח השלישי של אברהם (נחור) ויותר חשוב של הבת השלישית של הרן (מילכה).

על רקע זה יובן גם סיפור עזיבתו של לוט את אברהם באופן עמוק יותר. לוט בוחר בדרך שהיא אנטיתזה נוראית לדרכו של אברהם. אברהם הוא איש החסד מכניס האורחים ואילו בסדום דבר זה אסור בתכלית[1]. ואכן סדום עומדת בעין הסערה של מלחמת ארבעת המלכים מול חמשת המלכים ולוט נשבה. למרות שכעת אברהם יכול לומר לעצמו – ניסיתי להציל את בן אחי אך הוא בחר לעזוב את האחווה שלנו, אברהם יוצא למלחמה הירואית ומציל את לוט ועל הדרך את כל סדום. כשמלך סדום מציע לו את הרכוש שהיה גדול מהנפש בעיניו אברהם מסרב ומסביר לו את היחס לממון שאינו כשר – 'אם מחוט ועד שרוך נעל ולא תאמר אני העשרתי את אברהם'.

לוט לא לומד לקח ונשאר בסדום והפעם לסדום אין הזדמנות שניה והיא נהפכת. קצת לפני המהפכה עומד אברהם על צוק שמשקיף על סדום ומתפלל עליה בכל כוחו. הוא ממש מחפש אם יש בה נקודות טובות ואפשרות הגיונית להציל את העיר מבחינה רוחנית – מניין של אנשים שלא השחיתו את דרכם. משנכשל משמשות תפילותיו להצלת שלושת צדיקי סדום – לוט ושתי בנותיו.

בנות לוט חושבות שנחרב העולם ובפרץ של חסד הן מחליטות לבוא על אביהן במערה לאחר ששיכרו אותו ביין ומולידות ממנו שני בנים עמון ומואב. נכון שהמעשה הזה מזעזע כל לב אך יש בו שאיפת תיקון לשם שמים עמוקה. שאיפת תיקון העולם מיסודו, העמדת עולם חדש. מבני בניה של בת לוט ואביה יוצא בלק מלך מואב.

כמה הפוך מעשהו של בלק ממעשהו של אברהם. גם בלק מעולה על צוק, אך הוא עושה זאת כדי לפגוע ולקלל. הוא מעמיד שם את בלעם בן בעור אשר מנסה לקלל ולהשמיד את העם שבעצם בלק עצמו חי בזכותו. והקב"ה הופך את הקללה לברכה. הקב"ה מכריע איזו הסתכלות היא היסוד המעמיד של העולם והיא זו שתגבר. העין הטובה.

וכך אף שהיה מעורב ומעורבב המעשה של לוט ובנותיו עדיין יש נקודות בו לש"ש שצריכים להתברר. אפילו מעשהו של בלק שהקריב קרבנות כדי לפגוע בישראל יש בו מעט לש"ש – סוף סוף הוא מכבד את אלוקי ישראל ומקריב קרבן[2] - ולכן ממואב תצא רות אם המלכות ומעמון תצא נעמה אשת שלמה.

למה דווקא דמויות אלו? כי הן קשורות לדוד ולבן דוד, שושלת המשיח שכל עניינו להביא לידי ביטוי ולגאול את העולם ע"י ליקוט כל הנקודות הטובות והעמדת העולם על היסוד הטוב והמשמח שבו (לקוטי מוהר"ן רפב, של"ה משיח אותיות ישמח).

בעצם מה שהקב"ה דן את בלק לכף זכות ומלקט ממנו נקודות טובות מתבטאת שאיפתו העמוקה של אברהם לתקן את העולם.

להמשך המהלך בנוגע לתיקונה של רות והאחוה - עיין במאמר אנשים אחים אנחנו (באתר זה).

---

[1] לוט הוא דמות קצת אניגמטית, ניתן לדורשו לגנאי גמור (וכן נראה מהזוה"ק) – שהלך לסדום נשא אשה בעייתית (זו שהפכה לנציב המלח) וכמעט שנהרג פעמיים ורק קרבתו לאברהם הצילה את חייו. אך אולי לוט רצה להשפיע ולתקן את סדום וכך הפך לשופט העיר (תעיד על כך ישיבתו בשער) ולכן ביתו ניסתה להעניק לעני ונהרגה תוך כדי הניסיון, וגם שתי בנותיו ניצלות יחד איתו.

[2] ואולי יש במחשבתו דבר רדיקלי עוד יותר. אולי בלק סובר שכדי לתקן עולם במלכות אלוקים אין צורך בעם ספציפי אלא כל העולם זכאי לקשר עם השם ולכן הוא קורא לבלעם. במדרש הגדול (בלק כב) מובא שבלעם חשב שהוא יהיה במקום משה והוא יוציא את העם ממצרים ויוריד תורה לעולם, ובגמרא מובא שבמתן תורה נקבצו כל האומות אצל בלעם. בלעם – בלי עם. ואן לעת"ל כל העולם כולו יתוקן במלכות שדי ויעבדו את השם שכם אחד.

לדמותו של יצחק אבינו

 Photo by Call Me Fred on Unsplash

בשונה מתיאור חייהם של אברהם ויעקב נראה כי דמותו של יצחק מסתורית יותר. אין בו מפריצת הדרך של אברהם ולא מיסוריו וטלטוליו של יעקב. לכן להבנת דמותו יש צורך לחדור לעומק ולפתוח בכמה שאלות.

אברהם אבינו היה רועה צאן, וכך גם יעקב[1]. יצחק לעומתם היה עובד אדמה. את עושרו עשה מזריעה בשדה (ויזרע יצחק בארץ ההיא וכו') וכל ימיו כרה בארות, הן את בארות אברהם שסיתמום פלישתים והן בארות חדשים. מה פשר הקו המיוחד של יצחק?

מקום התפילה הקבוע של אברהם היה בבאר שבע[2]. אך כאשר רצה יצחק להתפלל התפלל בבאר לחי רואי. מדוע?

בגמ' שבת פח: ישנו דו שיח בין האבות לבורא עולם שנוגע לזמן עתידי בו לא ניתן עוד לסנגר על ישראל.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה׳ אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״ — לְעָתִיד לָבֹא יֹאמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ. אָמַר: אֵימַר לֵיהּ לְיַעֲקֹב דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּידּוּל בָּנִים, אֶפְשָׁר דְּבָעֵי רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ. אֲמַר לֵיהּ: בָּנֶיךָ חָטְאוּ. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ. אָמַר לָא בְּסָבֵי טַעְמָא וְלָא בְּדַרְדַּקֵּי עֵצָה. אֹמֵר לוֹ לְיִצְחָק: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?! בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ ״נַעֲשֶׂה״ לְ״נִשְׁמָע״ קָרָאתָ לָהֶם ״בְּנִי בְכוֹרִי״, עַכְשָׁיו בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?! הוְעוֹד, כַּמָּה חָטְאוּ? כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם — שִׁבְעִים שָׁנָה. דַּל עֶשְׂרִין דְּלָא עָנְשַׁתְּ עֲלַיְיהוּ — פָּשׁוּ לְהוּ חַמְשִׁין. דַּל עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה דְּלֵילָוָתָא — פָּשׁוּ לְהוּ עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁה. דַּל תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא דְּצַלּוֹיֵי וּמֵיכַל וּדְבֵית הַכִּסֵּא — פָּשׁוּ לְהוּ תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָא, אִם אַתָּה סוֹבֵל אֶת כּוּלָּם — מוּטָב, וְאִם לָאו — פַּלְגָא עֲלַי וּפַלְגָא עֲלָיךְ. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר כּוּלָּם עָלַי — הָא קָרֵיבִית נַפְשִׁי קַמָּךְ. פּוֹתְחִין וְאוֹמְרִין: ״כִּי אַתָּה אָבִינוּ״. אֹמֵר לָהֶם יִצְחָק: עַד שֶׁאַתֶּם מְקַלְּסִין לִי, קַלְּסוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמַחְוֵי לְהוּ יִצְחָק לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעֵינֵיהּ. מִיָּד נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם וְאוֹמְרִים: ״אַתָּה ה׳ אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״.

איך דווקא במקום שנכשל אפילו אברהם אבינו שהצליח לסנגר על סדום, מצליח יצחק. כיצד יצחק הופך להיות המסנגר הגדול?[3]

מהו עניינה של הבאר?
הבאר היא השער לעולם הנסתר של המים שמתחת לפני השטח. המים האלה מאפשרים חיים גם במקומות ללא מקור מים חשוף כמו אגם או נהר. אך בעומק המים מבטאים דבר עליון. כזכור, ביום השני של הבריאה הפריד ה' מים ממים. חלק מהמים הגיעו למעלה והפכו לשמים וחלק למטה יהפכו להיות ביום השלישי חלק מהארץ. ע"פ המדרש המים התחתונים מבקשים לעלות ונמשכים אל המים העליונים. הסוד שבמים של פרשת בראשית הוא שהם מסמלים את אורו של הקב"ה. בהיפרדות המים ביום השני יש רמז לבירור שעשה הקב"ה באורו כך שחלק יוכל להיות היסוד של הארץ ממש ולהשאר שם (שכינה), ובהיקוות המים ביום השלישי יש רמז לצמצום אורו של הקב"ה למקום אחד[4]. אך עיקר המים ירדו אל מתחת לקרקע והזוהר מספר שעיקרן נמצא מתחת לאבן השתיה, לקודש הקדשים. גם בעולם שנראה צחיח מקדושה מגלה לנו הבאר כי מתחת לפני השטח יש קדושה שרוצה לפרוץ החוצה ויכולה להחיות את העולם ברוחניות ובגשמיות.

לכן האבות ראו ערך גדול בכריית בארות, וכך ליד הבארות קראו האבות בשם ה' – לימדו תורה, גיירו והתפללו[5]. משכך סתימת הבארות ביד פלישתים מבטאת את הניסיון של הפלישתים לסתום בעד אור ה' מלהתגלות. ואכן כך מוסבר ברבינו בחיי (בעקבות הזוהר) פשר היעלמותם המסתורית של הנפש אשר עשו אברהם ושרה בחרן, עשרות אלפי אנשים שהתגיירו ואיננו יודעים עליהם מאומה. סתימת הבארות הביאו לסתימת אותם נפשות וחזרתם אל מולדתם בכל המובנים.     

העיור הקדוש
יצחק אבינו חושף בארות שנסתמו, כאלה שיש שמנסים להסתיר. בחפירת בארות מתבטא הכח לראות את הפנימיות המחיה הגנוזה אפילו באדמה שנראית צחיחה. ההבנה שיש מתחת לאדמה היציבה והלא משתנה זרמים תת קרקעיים עוצמתיים[6] שייכת לראיה עמוקה וחודרת שלא מתרשמת מהחיצוניות. זוהי למעשה עין טובה שע"מ להסתכל בה יש צורך להסתיר את המציאות הנגלית לפעמים, ובכך לצמצם את המניעות מהסתכלות פנימית. לפעמים כדי לראות היטב צריך להיות עיוור[7].

 זהו הרעיון שמבטאים חז"ל במדרש אודות הבעיה שהייתה ליצחק בעיניים, "עיוורון" כתוצאה מהעקידה (אף שמסתבר שכבדו עיניו בפועל רק מאוחר יותר). יצחק שחווה את העומק היותר גדול שבחיים – עד כדי מיצוי הנפש, מדמעות המלאכים הוא כבר לא רואה שטחיות, הוא מלא בביטחון בטוב הגמור שקיים בכל ובכך הוא זוכה לעין טובה שאין כמותה. העין הרעה עניינה הסתכלות בצדדים החיצוניים של החיים ואין לה מקום אצל יצחק העיוור הקדוש. זהו תוכן הסנגוריה של יצחק, הסתכלות חודרת בכל יהודי המגלה שבעומקם מצוי קשר בלתי נפרד לאלוקות שמתבטא בעת מסירות נפש. לכן כשרבקה רואה לראשונה את העתיד להיות בעלה היא מבינה שעליה להוסיף כיסוי לפניה, החיצוניות עלולה לבלבל[8].

 

יצחק ישמעאל ועשיו
עד עתה היו לפנינו ב' אופני הבנה ב'טעותו' של יצחק בעשיו: או שיצחק הלך שבי אחר החיצוניות ש הרי עשיו פשט טלפיו כחזיר והראה עצמו צדיק, או שיצחק ידע שיעקב צדיק יותר אלא שחשב שמבחינת העוה"ז יש צורך להסתכלות חיצונית - מעשית שבה הוא לא מבין וכנראה עשיו איש השדה מתאים לכך יותר מיעקב התם. אך לאור האמור נגלה בפנינו אופן הבנה שלישי. יצחק אבינו באמת רואה את הפנימיות הטובה שבעשיו יצחק שיודע לשוח בשדה מגלה באיש השדה את הבאר החבויה. ואכן לעת"ל תתגלה בחינת קדושה בפיו של עשיו וזו בחינת קבורת ראשו של עשיו במערת המכפלה[9]. 

ואולי זוהי הסיבה שלאחר פטירת שרה יצחק לא גר עוד עם אברהם. הוא יורד למקום מגוריו של אחיו האובד ויושב בארץ הנגב[10]. הוא גם מתפלל במקום היראות המלאך להגר, במקום בו ניצלו חיי ישמעאל – באר לחי רואי (רמב"ן שם). משכך יצחק הוא המחזיר את הגר לאברהם אבינו ע"ה (רש"י), וככל הנראה הוא גורם לבסוף לכך שישמעאל אכן חוזר בתשובה. יצחק הוא המאמין הגדול בכוחות הפנימיים של הנשמה. נראה שדווקא לכן הוא מזוהה עם מידת הדין, הוא איננו ותרן משום שהוא מכיר במים התחתונים ולכן הוא תובע מהמציאות לגלות את פנימיותה.

הגמ' בשבת מסתיימת בכך שיצחק מראה בעיניו על ה' וישראל מכוונים את ההודיה לרבונו של עולם. גם כלפי ישראל מגלה יצחק את הבחינה הפנימית בהתגלות ה' יתברך כביכול. ה' לא חפץ במחייתנו על קדושת שמו כפי שעלולים היו לחשוב לאחר תשובתם של אברהם ויעקב. ה' חפץ להצדיק את ישראל וכמו שרואים לאורך המדרש שעל תשובותיהם של שאר האבות הקב"ה כביכול לא שמח בהם ומחפש להצדיקנו [ואע"פ שתשובותיהם נראות "צדיקות" יותר אינן מכוונות לרצון הפנימי של ה'].  

 

 

---

[1] גם משה רבינו ודוד המלך היו רועי צאן ויש להעמיק עוד בעניין רועי ישראל ועבודת רעיית הצאן.

[2] יש לדבר גם על עצם מגורי האבות בבאר שבע ברשומה נפרדת.

[3] ובפרט שיצחק קשור למידת הגבורה?

[4] זוהר חדש בראשית טז ע"א – ע"ב.

[5] בראשית כא, לג.

[6] ואדרבה כשזרמים אלה מתפרצים הם חזקים מאוד יותר מהזרמים שעל פני השטח כדוגמת גייזרים והרי געש.

[7] באופן דומה מסביר הראי"ה את מאמר רב יוסף ייתי ואחמיניה ואיתיב בכופיתא דחמריה, דווקא רב יוסף העיוור היה יודע להתעלם מ'רעשי הרקע' של הגאולה ולראות את העיקר. ועיינו בדמותו של העיור הקדוש במעשה מסעבען בעטלערס.

[8] כמו שמביא ר' צדוק בצדק"ה שהניסיון הוא דווקא במקום בו האדם אמור להיות הכי חזק. וכן המדרש לגבי הדפיקה על הכד שיכול לעמוד בה.

[9] ומהו ענינו של עשיו שלכאורה הוא רשע מבטן שנטה לע"ז? לענ"ד שייך לומר כתירוץ התניא בפרק כ"ז על 'בראת רשעים' שאמר איוב שעשיו היה אמור לתקן את המקומות היותר נמוכים ולהיות בחינת גיבור הכובש את יצרו ויעקב היה אמור להיות בחינת צדיק. ואכמ"ל.

[10] בראשית כד, סב.

אברהם ויצחק מבאר שבע

 

לרבים מאיתנו באר שבע היא רק תחנה בדרך למצפה רמון או לאילת. אך כמו תמיד לתורה יש הרבה לחדש לנו בעניין הקשר שבין העם לכל חלק מחלקי הארץ.
בתחילת הפרשה בא אברהם כדי לקבור את שרה, "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה".
ויש לשאול, היכן היה ומניין בא? כולנו מכירים את המדרש שמביא רש"י, אברהם הגיע מניסיון העקידה ובעקבות ניסיון זה מתה שרה. אך אם נעיין בפשט הכתוב נגלה שאפשר ללמוד אחרת.

כמפורש בפרשתנו, שרה נפטרת בחברון ולאחר העקידה שב אברהם לעיר באר שבע, "וַיָּ֤שׇׁב אַבְרָהָם֙ אֶל־נְעָרָ֔יו וַיָּקֻ֛מוּ וַיֵּלְכ֥וּ יַחְדָּ֖ו אֶל־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֥שֶׁב אַבְרָהָ֖ם בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע". מה פשר העניין? אם לאחר העקדה ישב אברהם בבאר שבע, מדוע שרה נמצאת בפטירתה בחברון? לכן הרמב"ן סובר שע"פ פשטי הפסוקים אברהם לא רק נטע אשל בבאר שבע וקרא שם לה' אל עולם (בראשית כא, לג), אלא שם גם נולד יצחק (ולכן הגר לאחר גירושה תועה במדבר באר שבע), שם נצטווה על העקידה ולשם חזר לאחריה וכרת ברית עם אבימלך. ורק לאחר שישב עם שרה שם עוד זמן עברו לחברון ושם נפטרה. ואם נצרף לזה את מה שמובא בזוה"ק שבאר שבע הייתה מקום השכינה לפני הר המוריה יעלה לפנינו שיש לעיין בעניינה של עיר מיוחדת זו.

כאמור אברהם נטע אשל בבאר שבע, אין כאן עוד אוהל נודד אלא ביטוי לקביעות, נטיעה וחפירת באר. את השם באר שבע קבלה העיר בעקבות שבע הכבשים שאברהם מעמיד במעמד השבועה בינו לבין אבימלך בפרשת וירא.  אלא שלאחר מכן יסתמו הפלישתים את בארותיו של אברהם אבינו ויצחק בנו יהיה זה שיחפור אותן מחדש. מהו פשר העניין? בהמשך בפרשת תולדות (פרק כו) יצחק יגיע לבאר שבע ויבנה בה מזבח. שם הוא גם יחפור באר שביעית (ספורנו) יקיים מעמד שבועה מחודש עם אבימלך וגם שם תכתוב התורה שעל כן נקרא שם העיר באר שבע[1]. גם ילדיו של יצחק אבינו יעקב ועשיו ייוולדו בבאר שבע ושם יישבע עשיו ליעקב על מכירת הבכורה.

הבאר היא השער לעולם הנסתר של המים שמתחת לפני השטח. כזכור, ביום השני של הבריאה הפריד ה' מים ממים. חלק הגיעו למעלה והפכו לשמים וחלק למטה יהפכו להיות ביום השלישי חלק מהארץ. ע"פ המדרש המים התחתונים מבקשים לעלות ונמשכים אל המים העליונים. הסוד שבמים של פרשת בראשית הוא שהם מסמלים את אורו של הקב"ה. בהיפרדות המים ביום השני יש רמז לבירור שעשה הקב"ה באורו כך שחלק יוכל להיות היסוד של הארץ ממש, ובהיקוות המים ביום השלישי יש רמז לצמצום אורו של הקב"ה למקום אחד. אך עיקר המים ירדו אל מתחת לקרקע והזוהר מספר שעיקרן נמצא מתחת לאבן השתיה, לקודש הקדשים. גם בעולם שנראה צחיח מקדושה מגלה לנו הבאר כי מתחת לפני השטח יש קדושה שרוצה לפרוץ החוצה ויכולה לחיות את העולם.

לכן האבות ראו ערך גדול בכריית בארות וסתימתם ביד פלישתים מבטאת את הניסיון של הפלישתים לסתום בעד אור ה' מלהתגלות, גם בפשט – ליד הבארות קראו האבות בשם ה' דהיינו הקימו ישיבות. 

יהי רצון שנזכה להתחבר באופן עמוק לכל חלקי ארץ הקודש!    

---

[1] המפרשים עוסקים בשאלה מדוע העיר נקראת פעמיים באר שבע. האבע"ז מעלה אפשרות שמדובר בבאר שבע אחרת, הספורנו מחלק בין באר שבע בשין פתוחה שקרא אברהם לבאר שבע בשין סגולה שקרא יצחק. לענ"ד התשובה פשוטה יותר. לולי עבודתו של יצחק קריאת השם של אברהם הייתה משתכחת בגלל עבודת הסתימה שעשו הפלישתים. רק לאחר שפתח יצחק את הבארות ואף כרה את הבאר השביעית נתקבע שמה לכזה עד היום הזה.

מי האדם הכי רחוק מרבונו של עולם?

   

לשאלה הזו יש תשובות רבות ומסתבר שצדיקים ומורי דרך שונים יענו עליה תשובות שונות. רבנו בחיי בעל חובות הלבבות כותב על כפוי הטובה, האריז"ל היה ככל הנראה עונה שהכעסן הוא הרחוק ביותר, ומהבעש"ט משמע שדווקא בעל הגאווה. המהר"ל מפראג עונה תשובה מפתיעה – הקמצן. ר' שלמה קרליבך הסביר זאת פעם במילים פשוטות – הרי הקב"ה כל הזמן נותן והקמצן כל הזמן רק לוקח...

אברהם אבינו נבחר להיות ראש השושלת של משפחת עם ישראל. מידתו של אברהם היא מידת החסד וכולנו מכירים את המדרשים על מידת הכנסת האורחים המופלאה שלו. אך המדרש מתאר את מידת החסד של אברהם באופן קיצוני. הוא משווה אותה למידת החסד של ריבונו של עולם – כביכול כל זמן שאברהם בעולם אין צריכה מידת החסד לשמש בעולם. אלה תולדות השמיים והארץ בהבראם – אל תקרי בהבראם אלא באברהם. עולם חסד יבנה.

מה מיוחד במידת חסדו של אברהם שהעולם כולו כביכול נברא על ידה ושהיא המחזיקה את העולם?

אם נתבונן בסיפורים שמספרת התורה נוכל להבין שמדובר בחסד שפורץ גבולות, חסד אינסופי, חסד שפועל ובורא. לאמיתו של דבר הסיפור של אברהם ולוט התחיל כשהרן אחי אברהם קפץ לאש. כזכור, נמרוד המלך החליט לזרוק את אברהם לאש על כך שלא 'יישר קו' עם האידאולוגיה של העבודה הזרה שלו. אברהם הושלך, וניצל בנס. הרן שישב מהצד הסכים בדעתו שאם אברהם יינצל יחשוף גם הוא את אמונתו באל אחד וחשב שבכך יציל אלוקים גם אותו. אך הרן קפץ והיה להרוג על קידוש השם הראשון. אברהם שאיבד את בן בריתו היחיד לקח חסות על ילדיו. את אחת מהן נשא לאשה – יסכה (היא שרה) בת הרן ואת השני אימץ כבן – לוט. לכן גם כשמן השמיים נאמר לו לעזוב את בית אביו, חלק מבית אביו נשאר איתו. וכך היה לוט לבן טיפוחיו עד שחשב לוט שהוא גם יהיה היורש. כשהבין לוט שלאברהם הובטח בן, וכשראה לוט את מנעמי החיים שהציעה סדום הוא בוחר לעזוב את האדיאלוגיה מלאת עבודת ה' ועבודת החסד של אברהם והולך לגור במקום שכל כולו אנטיתזה של חסד, וכך היה לוט ליוצא בשאלה הראשון. אברהם מאבד את בן בריתו, אחיינו, גיסו, ואת הדבר הקרוב ביותר שהיה לו לבן. כאן רובנו היו מבינים שאין יותר מקום לחסד מול אדם בוגדני כלוט. אך לא כך פועל איש החסד. כשלוט מסתבך וצריך עזרה אברהם לא מתמהמה ומסכן את נפשו כדי להציל את בן אחיו. בסתר ליבו מקווה אברהם שלוט ילמד לקח ויחזור בתשובה אך שוב לוט חוזר לחיים בסדום, ולמעשה רק שואב כוח ומעמד מדודו הגדול. כך הופך לוט לאחד מראשי סדום ערב הפיכתה. ואברהם מצידו לא מאבד תקווה, בשומעו כי סדום עתידה להיהפך הוא עומד בתפילה נרגשת שמביאה לבסוף להצלתו הניסית של לוט. חסד ללא גבול, מעבר להיגיון. חסד אינסופי כמו החסד האלוקי.

הסיפור השני הוא סיפור החסד המוזר שפעל אברהם עם מלאכים. שנים רבות של חסד מול בני אדם אמיתיים שהיו צמאים ורעבים במדבר ואברהם נתן להם בנדיבות ומכל הלב - לא נזכרו בתורה, אך מעשה החסד עם המלאכים שלא היו זקוקים לדבר -נזכר, מדוע? הקב"ה הקדיר את החמה על מנת שלא יגיעו לאברהם אורחים ויטריחו אותו ביום הכאוב ביותר לאחר ברית המילה. אך אברהם כל כך מצטער שיעבור עליו יום ללא אורחים והוא מתפלל מכל הלב עד שהקב"ה מרחם עליו ובורא מלאכים כדי שיקבלו את הטובה השופעת מאברהם. כשם שה' ברא את העולם כדי שיהיה לו למי להיטיב כך נבראים מלאכים כדי שיהיה לאברהם למי לתת. כאן חסדו של אברהם היה לאחד עם חסדו של בורא עולם.  

עם ישראל צריך להיות שותף להנהגת ה' בעולם. לכן המידה הראשונה בה עלינו להשתלם היא הרצון לברוא עולם. החסד.

 

חומש בראשית

מחפש דבר תורה מקורי לשולחן השבת?
ביקשו ממך לדבר בבית הכנסת ולא מתחשק לך לחפש ב'מעיינה של תורה' שוב?
לפניך דף שמאגד את כל דברי התורה של ספר בראשית שמופיעים באתר.

פרשת בראשית - https://tlaleyora.blogspot.com/2019/10/blog-post_88.html 
החטא הקדמון
https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_39.html 
נקודה למחשבה

נח - אדמה ושמים (1)
https://tlaleyora.blogspot.com/2020/10/blog-post_36.html

מגדל בבל המודרני (2)
(מתאים גם ללך לך)

 https://tlaleyora.blogspot.com/2018/11/blog-post_4.html 

דרוש מתקן עולם (3)

https://tlaleyora.blogspot.com/2020/10/blog-post_23.html

איך יוצאים מקללת החטא הקדמון?(מתאים גם לבראשית)

https://tlaleyora.blogspot.com/2019/10/blog-post_2.html 

נח לא היה צדיק בפרווה
https://tlaleyora.blogspot.com/2022/10/blog-post.html

לך לך - https://tlaleyora.blogspot.com/2019/11/blog-post.html 
מדוע נבחר אברהם אבינו?

וירא - https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_4.html 
פגשת פעם מלאך?
https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_26.html 
הסוד שלימד ה' את אברהם

חיי שרה - https://tlaleyora.blogspot.com/2019/11/blog-post_22.html המרכיב היסודי של עם ישראל

https://tlaleyora.blogspot.com/2018/12/blog-post_22.html 
על המוות ועל הקבורה

תולדות - https://tlaleyora.blogspot.com/2019/11/blog-post_25.html 
רב אחד או כמה רבנים?

ויצא - https://tlaleyora.blogspot.com/2019/01/blog-post.html 
החסד הכי גדול בעולם

https://tlaleyora.blogspot.com/2020/11/blog-post_27.html 
תורת העונג - מקום העונג בעבודת ה'

וישלח - https://tlaleyora.blogspot.com/2019/12/blog-post_13.html יעקב וישראל

https://tlaleyora.blogspot.com/2018/11/blog-post_24.html שמעון ולוי - אחים

וישב - https://tlaleyora.blogspot.com/2018/11/blog-post_30.html אנשים אחים אנחנו
(מהלך כללי על סיפור יוסף והאחים - מתאים לשלושת הפרשות וישב, מקץ, ויגש)

מקץ - https://tlaleyora.blogspot.com/2018/11/blog-post_30.html אנשים אחים אנחנו
(מהלך כללי על סיפור יוסף והאחים - מתאים לשלושת הפרשות וישב, מקץ, ויגש)

https://tlaleyora.blogspot.com/2020/12/blog-post_21.html
אבא עשיר אבא עני - על דמותו של יוסף הצדיק

ויגש - https://tlaleyora.blogspot.com/2018/11/blog-post_30.html אנשים אחים אנחנו
(מהלך כללי על סיפור יוסף והאחים - מתאים לשלושת הפרשות וישב, מקץ, ויגש)

ויחי - (מתאים לסיום כל חומש) - https://tlaleyora.blogspot.com/2018/12/blog-post_25.html
https://tlaleyora.blogspot.com/2018/12/blog-post_22.html על המוות ועל הקבורה

לוט מוסר נפש (בנותיו) על החסד!

למרות התקנות המקומיות הקשוחות של סדום, לוט מסכן את חייו ומכניס לביתו אורחים. בלילה מסתובב המון מוסת מסביב למעונו ומבקש 'תנה לנו את האנשים ונדעה אותם', הם דורשים את האורחים למשכב זכור והתעללות המונית. תגובתו של לוט מחרידה – כדי להגן על אורחיו הוא מציע להמון המרושע לבצע את זממם בבנותיו במקום באורחים 'אשר באו בצל קורתי'. לוט שנתפס בהתחלה כאיש חסד עד כדי מסירות נפש מתגלה כאדם שאכן מוכן למסור נפש אך לא את נפשו...

המעשה של הכנסת האורחים של לוט מובא בתורה מיד לאחר מעשה מקביל של אברהם, וההבדל בולט לעין. כאשר אברהם אבינו ע"ה מכניס אורחים הוא עושה זאת יחד עם בני ביתו. שרה אמנו מכינה עוגות, ישמעאל רץ יחד איתו אל הבקר. חסד כפרויקט משפחתי. לעומת לוט שמקריב את משפחתו על מזבח החסד. חסד אמיתי מול חסד נפול ומזויף. לוט הוא חסד ללא גבול.

ואכן, כשהקב"ה מסביר מדוע הוא לא מגלה לאברהם על מה שיקרה בסדום הוא אומר כך: "כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט...".

בנות לוט סופגות אל קרבן את החסד ומנסות להמשיך את העולם שהן חושבות שכבר חרב. בלילה הן משכרות את אביהן ומביאות ממנו ילדים – עמון ומואב. מעניין לגלות שני ציווים שקשורים לאומות הללו. מצד אחד, "לֹֽא־יָבֹ֧א עַמּוֹנִ֛י וּמוֹאָבִ֖י בִּקְהַ֣ל יְהוָ֑ה גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָבֹ֥א לָהֶ֛ם בִּקְהַ֥ל יְהוָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃ עַל־דְּבַ֞ר אֲשֶׁ֨ר לֹא־קִדְּמ֤וּ אֶתְכֶם֙ בַּלֶּ֣חֶם וּבַמַּ֔יִם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם[1]". האומות הללו לא עשו עמנו חסד. זה מעניין שדווקא לוט שעושה חסד בקיצוניות משפחתו מתרחקת מחסד שכזה. בנות לוט חוות מעין טראומה בעקבות החסד ההרסני של אביהן ובניהן גדלים להיות לעם שלא עושה חסד. אמנם הבנות עצמן לא אשמות שהרי אכן חוו טראומה ואולי כזכר לכך נפסקה הלכה – עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. ומצד שני, יש איסור להתגרות ולצור על עמון ומואב[2] שהרי סוף סוף הם צאצאי לוט, וכתלמידו של אברהם הוא עוד יבוא על תיקונו. שאיפת החסד הלא מושלמת שלו עוד תתגלה במגילת החסד המגלה את חסדה של רות המואביה, חסד מתוקן שנועד לבנות בית ולא להרוס אותו.

---

[1] במאמר מוסגר: המשך הפסוק מתייחס לבעיה אחרת (שעל פיה ניתן לשפוך אור אחר גם על תחילת הפסוק) שנמצאת אצל לוט ומשפחתו -  "וַאֲשֶׁר֩ שָׂכַ֨ר עָלֶ֜יךָ אֶת־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֗וֹר מִפְּת֛וֹר אֲרַ֥ם נַהֲרַ֖יִם לְקַֽלְלֶֽךָּ׃". לוט התנהג בכפיות טובה אדירה כלפי אברהם דודו. אברהם שראה כיצד הרן נשרף לנגד עיניו לקח אחריות ודאג לילדיו של אחיו. את שרה הוא נשא לאשה ואת לוט אסף אל ביתו. לוט עבד אצל אברהם והתעשר ועם גדילתו בחר בגלל סכסוך ממוני לעזוב את משימת חייו הרוחנית של אברהם (על אף שראה בעצמו יורש של ההטבות אשר באות יחד איתה – ארץ ישראל), והלך לאנטיתזה הרוחנית – סדום אוהבת הממון ושונאת החסד. למרות הכל אברהם דואג ללוט וכשהוא נשבה הוא יוצא למלחמה כדי להצילו. אך לוט שרואה כל זאת ואף שומע על כך שאברהם לא לוקח ממלך סדום מחוט ועד שרוך נעל, בוחר לחזור ולהתגורר בסדום. גם לאחר מכן אברהם איש האמונה ממשיך ומתפלל להצלת סדום ותפילותיו נושאות פרי ולוט ומשפחתו ניצלים. ומה גמלו מואב צאצאי לוט על כך? בדיוק להיפך. אברהם עמד על הר גבוה כדי לברך ולהתפלל עבור עם רשע, ואילו בני לוט שכרו את בלעם הרשע לעמוד על הר גבוה ולקלל עם צדיק.  מהלך זה ראוי לבוא בארוכה ברשומה אחרת.

[2] עיין ברש"י בפרשתנו שמסביר מדוע במואב מותר להתגרות ורק אסור להלחם לעומת עמון שאסור גם להתגרות בהם.

אברהם אבינו, הבעל שם טוב ואתה

[תפילה 5] 

צילום בועז אשכול מתוך אתר רשות הטבע והגנים

עקדת יצחק 

יש סיפור על הבעש"ט הקדוש שכשניסה לעלות לארץ הסתלקו כל השגותיו. באחת העצירות של האניה ירדו הבעש"ט ובתו לחוף של אי ונקלעו למארב של שבט קניבלי. הבת ביקש מאביה הקדוש להתפלל או להכות אותם בשבט פיהו על ידי שם קדוש. אך הבעל שם טוב אמר לה שהוא פשוט לא זוכר כלום. לבסוף כשכבר היו בסכנת חיים גדולה [בתוך הסיר כפשוטו] והבעש"ט לא הצליח להזכר בכלום צעק ממעמקי ליבו את אותיות הא"ב... פתאום נשמעה צפירת חיילים  והקניבלים נפוצו לכל עבר.

כהקדמה לתפילה אנו קוראים את פרשת עקדת יצחק. הטעם הפשוט לכך הוא לעורר רחמי שמיים, אך יש כאן עומק נוסף.

בעבר שאל אותי מישהו – מה ה'ביג דיל' שעושים מעקדת יצחק, הלוא לו היה הקב"ה נגלה אליי ואומר לי לעשות - ודאי שהייתי עושה כדבריו.
ובאמת כמה מן הצדיקים מדגישים נושא שהיה קריטי להבנת סיפור עקדה. הצדיקים מוסרים לנו את הידיעה המטלטלת הבאה: רגע לאחר שציווה הקב"ה על אברהם את הציווי הנורא על עקידת בנו, נסתלקו מאברהם אבינו עליו השלום כל אורותיו, מדרגותיו והשגותיו הרוחניות. כך מוסברות המילים 'וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו'. היד של אברהם לא אצה לה מעצמה לעשות מעשה שכזה, הוא היה צריך לשלוח אותה כאילו אינה חלק מגופו.
אברהם הופך להיות ברגע אחד לאדם פשוט ובעבודת ה' פשוטה עליו להצליח להקריב את בנו לה'. זהו הניסיון העשירי, המבחן הסופי של אברהם ראש המאמינים.

לכולנו יש עיתים 'חזקות' בעבודת ה'. לכולנו יש אנשים שכשאנחנו לידם אנחנו מרגישים צדיקים יותר וטובים יותר. אנחנו יודעים לדקלם את התפילה בע"פ, וגם את כל שאר הסיסמאות שיהודי עלול למצוא את עצמו זורק מפיו ללא הזדהות מלאה. אך כמה זה עלול להיות רחוק ממי שאנחנו באמת. מאיפה שאנחנו באמת רוצים להיות.

התפילה היא זמן של איפוס, האדם עומד לבדו מול בורא עולם.
ככל שתקלף יותר את המסיכות מעליך כך התפילה תבקע מעומק הלב ותהיה משמעותית. כאן אין מסכות, אף אחד לא יודע כמה מהמילים אתה מכוון ועל כמה אנשים אתה מתפלל.

רק בתפילה שמחוברת באמת למקום הרוחני שלך יש תקווה לראות כוונה כנה, שלא לדבר על דמעות אמת. יש בה בתפילה, בחינה של הסתלקות החיקויים והקלישאות. במקומן מגיעה הפניית מבט למי שאני באמת, וחשוב יותר - למי שאני רוצה להיות. זו המשמעות של בקשה לעתיד שגם מעצבת באור חוזר את השאיפות שלנו.

בדרך זו אנו נעשים עקודים לקב"ה בצורה העמוקה ביותר. כתוצאה ממסירות הנפש הפשוטה של אברהם אבינו כולנו קיימים כאן היום וזכות המעשה הגדול אכן מעוררת רחמי שמיים לעד אך גם בd.n.a. הרוחני של כל אחד מאיתנו יש כוחות הקרבה של יהודי פשוט ,בלי תרועות חצוצרות ומסיבות, שמוכן למסור הכל ברגע האמת.

ברבי נחמן מברסלב ישנה עצה להסרת מחשבות בטלות בעת התפילה. הוא מציע, שכשבאות מחשבות זרות, האדם יכוון וידמיין שהוא מוכן להיהרג על קידוש השם, המחשבות הזרות יברחו מאליהן. הרעיון דומה – כשאתה חושף את ליבת העניין, את הלב שלך בטהרתו ובמערומיו אין שם מקום להסחות הדעת והן מתבטלות.

שנזכה לכוון בעקידה ולזכור להיות יהודים פשוטים עקודים לה'.

הסוד שלימד ה' את אברהם

[נקודה למחשבה - פרשת וירא]

לפעמים אנחנו רואים הורים שמתייחסים אל הילדים שלהם כמו אל משאבה. משאבה של כסף, של זמן, של תשומת לב. 

אתם יודעים מה חסר להם? חסר להם הסוד שלימד ה' את אברהם.

בפרשת וירא כתוב שהקב''ה התגלה לאברהם אך לא כתוב מה הוא אמר לו.

אולי עצם בואם של המלאכים הוא מה שה' רצה ללמד אותו...

המדרש מספר, שאברהם כ''כ רצה אורחים עד שלמרות מצבו הבריאותי הקשה (בן 99, אחרי ברית מילה) ואפילו שהיה מאוד חם, הוא ממש חיכה בכל ליבו בפתח האוהל, כדי להיטיב למישהו. 

כשראה ה' שהוא איש של אהבה וחסד כל כך גדולים הוא ברא עבורו מלאכים שיקבלו את החסד הזה. 

בזה הסביר ה' לאברהם את הסוד העמוק של הבאת ילדים לעולם. 

האהבה לתת, להיטיב לאחרים היא המביאה אותנו 'לברוא' את הילדים, להביא אותם לעולם ולהיות שותפים במעשה הנשגב ביותר. במעשה של הקדוש ברוך הוא בעצמו שברא כל את העולם כולו כדי להיטיב לו. 

עכשיו אברהם מוכשר להיות גם 'אבינו'. יצחק נולד.

אז מה לעשות כשהילדים קצת שואבים? - חבקו אותם עוד קצת!

[לעילוי נשמת ר' שלמה קרליבך - מורה של אהבה]

פגשת פעם מלאך?

[הכוזרי 21]

האם אפשר לראות מלאכים בעיניים או שמא הכל הוא בחזיון במעין חלום ובעיני השכל?

שאלה זו נוגעת בין היתר גם לפרשתנו - פרשת וירא. אברהם אבינו יושב פתח האוהל כחום היום וממתין לבוא אורחים. לפתע הוא מזנק כנשוך נחש – לפניו עומדים שלושה אנשים והוא ממהר לארח אותם יותר מסעודת שלמה בשעתו. חז"ל מוסרים לנו שהיו אלו מלאכים ולא אנשים רגילים, מלאכים שנשלחו לשליחויות מוגדרות – לבשר לאברהם ושרה, להפוך את סדום ולהציל את לוט.

הרמב"ם במורה הנבוכים מסביר שמעצם העובדה שלמלאכים אין גוף והם מציאות רוחנית, כל פגישה עם מלאכים בין אם תתואר בנביאים או בכתובים היא פגישה בדמיון, בחלום וכו'. יוצא מדברי הרמב"ם שכל הטרחה, הצחוק והאמור בפרשה היה מעין חלום נבואי!

ריה"ל בספר הכוזרי מביע שיטה שונה בתכלית. לדבריו כל מה שנאמר בתורה על מלאכים והתגלויות הוא מעין בריאה אותו הקב"ה בורא. התלבשות גשמית מיוחדת של עניינים גשמיים.         
האמת היא שרוב ככל רבותינו המקובלים אחזו בשיטה זו והיא נוגעת לסוגיה כבדת משקל של היחס היהודי אל הגוף, בסוגיה זו לא נוכל לעסוק בהרחבה כרגע.

גם הרמב"ן בפירושו בפרשתנו, שהיה גדול המקובלים בדורותיו, מתנגד התנגדות נחרצת לרמב"ם. בפרשתנו הוא מביא כמה ראיות לכך שהיסוד הזה – שלא ניתן להיפגש עם מלאכים פגישה שעוברת בכלי הגוף פשוט איננו נכון. שתי ראיות בולטות הוא מביא מיעקב ולהבדיל מבלעם. יעקב אבינו נאבק מאבק איתנים עם מלאך ה' כמוזכר בפרשת וישלח. אם היה כל זה בחלום או בנבואה מדוע בסוף המאבק מוזכר 'ותקע כף ירך יעקב'. או במילים אחרות – אם הכול היה בחלום למה לאחר שהקיץ יעקב הוא צלע ברגל אחת?
ראיה דומה היא לחיצת הרגל של בלעם אל הקיר וכאבו הממשי בשל ראיית האתון את המלאך ופתיחת פיה, דבר שלשיטת הרמב"ם ודאי היה רק בחלום.

אולי ניתן לומר שהרמב"ם רצה להוציא מליבות האנשים התמימים דמיונות ביחס למלאכים. בעבר הייתה תפיסה רווחת [ולצערנו יש שחושבים כך גם היום] שכשם שיש מציאות של בני אדם בעולם הזה כך ישנה מציאות של מלאכים בעולם עליון משלנו, אולי בשמיים ממש ולכן דיבורים על החלל הפחידו אותם. המלאכים האלה הם מעין סופר-מנים אנושיים שיכולים לעוף ולהעלם אך בסה"כ הם די כמונו. על פי תפיסה זו יכול להיות בקלות שכל אחד יראה מלאך שהרי זה פשוט עניין של 'לרדת קומה' לעולם שלנו ולדבר...
הרמב"ם כתב את דבריו כדי להוציא מלב ההמון את התפיסה הזו. למלאכים ביסודם אין גוף, אין להם כמעט בחירה חופשית, ואם לא הזדככת או שאין לך תפקיד היסטורי מיוחד אין סיבה שתראה שום מלאך. [אציין כי תפיסה זו על 'אונסו' של הרמב"ם להסביר דברים בצורה מסוימת כדי להוציא מלב הטועים אחר הפילוסופיה היא תפיסה ידועה אך שנויה במחלוקת].

המקובלים לעומתו הסבירו את הדברים בצורתם המקורית, כשם שהנשמה היא מציאות רוחנית בגבהי מרומים אך ניצוצות ממנה מחיים את הגוף עד כדי אפשרות שהגוף הזה ילמד תורה, יקיים מצוות ויהיה חלק ממערכת של דבקות בה'. כך ממש מציאותם הרוחנית בתכלית של המלאכים יכולה להתגלות בעולם הזה באופן גשמי [זמני בד"כ]. לכן אין צורך 'לברוח' לחזיונות ונבואות אלא ניתן לראות בעינינו ממש מלאכים. אפשרות נוספת נוגעת לקשר שבין הגוף לנשמה, אפשרות שנזכיר בגיליונות הבאים.