שלוש עצות בגידול הבנים לתלמוד תורה מעשרת בני רב פפא

 

השבת מסיימים בעז"ה חומש, וזהו זמן טוב לדבר על 'סיומים'.

כל מי שעשה סיום מסכת בחייו שם לב למנהג המעט משונה לדקלם את שמות עשרת בני רב פפא. נזכרו כמה סיבות למנהג זה ודומני שאם נתבונן בסיבות אלו נוכל לדלות מהן שלוש נקודות חשובות לחינוך הילדים.

כבוד תורה
המהרש"ל בספר ים של שלמה (בבא קמא פרק מרובה סימן לז) מביא משם הרמ"א דרשה חשובה.
בדרשתו מסביר הרמ"א שרב פפא שעשיר גדול היה (פסחים מט, א) היה גם מחזיק תורה גדול ונהג לעשות לבניו החשובים סעודה נאה בכל סיום מסכת ולכן זכה שמזכירים אותו בכל סעודת סיום.

למדנו מכאן שכבוד התורה וכבוד תלמידי החכמים (גם כאשר מדובר בבניו) מלמד את הבנים את היחס הנכון לתורה. כשהבן רואה שאביו מוזיל מממונו ןמקדיש זמן לארגון שמחת הסיום הוא מבין מה באמת חשוב לאבא שלו.  

שלום וכבוד תלמידי חכמים 
בדרך אחרת מבאר הגאון רבי שמשון אהרן פולנסקי אב"ד טעפליק ורבה של שכונת בית ישראל (דבריו מובאים בלקט חידושיו הנקרא "ישועות שמשון"), כי עשרת בני רב פפא מוזכרים על שם עשר מחלוקות בש"ס שרב פפא עשה שלום בניהם, כאשר חשש לשתי הדעות והנהיג לעשות באופן שיוצא ידי חובת שניהם - כך למשל במחלוקת חכמים (ברכות נט, א) כיצד יש לברך בעת ראיית הקשת אם יש לברך "ברוך זוכר הברית" או "נאמן בבריתו וקיים במאמרו", ורב פפא הכריע כי יש להזכיר את שניהם - "ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו". ובאופן זה נהג רב פפא בעשר מחלוקות בש"ס. והרב מטעפליק מטעים כי כיון שהיה רב פפא 'רחים רבנן' - אוהב את החכמים וחושש לדבריהם, הרי ש'זכה לבנין רבנן' - כנגד כל מחלוקת בה חשש לדברי שני החכמים, ולכך שבניו יוזכרו בעת כל סיום מסכתא.
ניתן להוסיף לדבריו פרפרת נאה. רב פפא בהנהגתו, הרבה שלום בעולם כמאמר חכמים 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם'. ולפי שרב פפא נהג בעצמו כדברי רבינו הקדוש בסיום שישה סדרי משנה (סוף עוקצין), זכה שיוזכרו הוא ועשרת בניו - בכל סיום מסכת.
כאשר אתה מדבר בבית סרה ברב אחר, מזרם אחר וכדומה אתה הורס את החינוך של בניך.

תורה עד מסירות נפש
ואילו הגאון רבי ראובן מרגליות סבור כי יסוד מנהג הזכרת שמותיהם של בני רב פפא בסיום תלוי באופן סיום חייהם. מצינו בשם ר"ש מקינון שבני רב פפא נהרגו על קידוש השם. ובגמרא (ברכות כ, א) מצינו שהיו תלמידי חכמים מופלגים - שכן במתיבתא דרב פפא שנו את שישה סדרי משנה שלוש עשרה פעמים, "ולפי שאחרי קריאת התורה מזכירים נשמות וביחוד של אלו שנהרגו על קידוש השם, כן הוקבע במתיבתא דרב פפא בכל פעם שסיימו שיתא סדרי להזכיר נשמות האחים הקדושים בני רב פפא ומני אז הוקבע לדורות".

התורה נלמדת באופן של 'עזה כמות אהבה' ושל 'אדם כי ימות באוהל', לימוד פושר וללא קביעות לא יעשה את העבודה. מסירות בתמימות (טוטאליות) להבנת התורה וזכירתה.

עשה למען ארצך

 

'אם הבנים שמחה' הוא ספר מעניין במיוחד מפני שהוא פרי של תשובה גדולה שעשה המחבר שלו. הרב יששכר שלמה טייכטל היה רב הונגרי שהתנגד מאוד לציונות. הוא חשב שהחזקת ארץ ישראל על ידי היהודים הציונים מטמאת את הארץ וגרועה מכך שגויים יושבים בה. אך כאשר ראה את נוראות הזמנים שלאחר כיבושי היטלר באירופה, ערך חישוב מסלול מחדש וגילה כי טעה טעות פטאלית.

הא ישב וכתב את מסקנותיו החדשות בספר שלא זכה לראות את צאתו לאור מפני שנספה בשואה. בספרו הוא כותב דבר שלאדם שלא היה שם אין רשות לומר – לדידו השואה הנוראית התאפשרה בגלל שהעם לא עלה לארץ, התאהב בגלות ומאס בארץ חמדה.   

בהקדמה לספר, כותב הרב טייכטל פירוש פשט מדהים על פסוק שמופיע בסוף הקללות שבפרשתנו פרשת בחוקותי: “וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר” (ויקרא כו, מב). הרב מבקש לשאול – זכות אבות שעומדת לבנים היא דבר מובן, אך מהו פשר זכירת הארץ? וכך מספר הרב:

“ראיתי במכתב שכתב רבינו בעל “התניא” לרבינו מברדיטשוב, זכותם תגן עלינו, בשנת תקס”ב, בעת שבישרו שיצא לחפשי ממאסרו בפטרבורג. וזו לשונו: “…מאת ה’ היתה זאת, לגלגל זכות על ידינו בזכות הארץ הקדושה ויושביה. היא שעמדה לנו ותעזור לנו בכל עת, להרחיב לנו מצר ולחלצינו ממיצר”… ולמדתי מתוך דבריו הקדושים ממש דבר חדש שלא ידעתי עד כה, ולא ראיתי עוד בשום ספר – שבזמן שהאדם הישראלי הוא בצרה, רחמנא ליצלן, יוכל להנצל מהצרה בזכות ארץ ישראל ויושביה… ואחר בינותי בספרים, האיר ה’ עיני ושכלי למצוא מקור נאמן לדברי רבינו הנ”ל, ומתורת משה רבינו בעצמו למדתי זאת. בפרשת בחקתי כתיב: “וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור” …עיין ברש”י שם, שכתב: “למה נמנו אבות אחורנית? לומר: כדאי הוא יעקב הקטן לכך; ואם אינו כדאי, הרי יצחק עמו; ואם אינו כדאי, הרי אברהם עמו, שהוא כדאי”, עיי”ש. ועפי”ז יש להוסיף, דאף אם כולם אינם כדאיים והיינו באופן דתמה זכות אבות ח”ו, אבל “והארץ אזכור” — דזכות ארץ ישראל תחלצם ממיצר”.

אכן ישנה זכות לארץ, היא מגינה על המשתדלים בישובה ועל כלל עמו ישראל וע"פ דברי רש"י יוצא שהיא גם גדולה מזכות האבות עצמם (!).
אנו זוכים לדבר שלא זכו לו אבותינו, ולא זכו לו משה ואהרון – לגור בארץ ישראל ובירושלים ללא שעבוד מלכויות. בזכות המיוחדת הזו טמונה גם חובה קדושה, להיות בנים ראויים לאותם אבות קדושים ולאותה שרשרת דורות של כיסופים ותפילות שהביאונו עד הלום. לא הצנחנים בלבד כבשו את הר הבית, הצנחנים היו נציגי עם שחיכה לזה אלפיים שנה. הבה נהיה ממשיכים ראויים של העם המפואר והקדוש הזה.

חומש ויקרא

מחפש דבר תורה מקורי לשולחן השבת?
ביקשו ממך לדבר בבית הכנסת ולא מתחשק לך לחפש ב'מעיינה של תורה' שוב?
לפניך דף שמאגד את כל דברי התורה של ספר ויקרא  שמופיעים באתר.

ויקרא - https://tlaleyora.blogspot.com/2020/03/blog-post_44.html במילה אחת - תודה

צו - https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_50.html בית המקדש - כשר לפסח! (במילה אחת תודה)

שמיני -https://tlaleyora.blogspot.com/2019/03/blog-post_28.html לא מאותו המסטינג

תזריע -

מצורע - https://tlaleyora.blogspot.com/2020/04/blog-post_22.html זהב טהור זורח בביתך

אחרי מות -

קדושים -https://tlaleyora.blogspot.com/2019/03/blog-post_28.html תורה ומדע

https://tlaleyora.blogspot.com/2020/05/blog-post.html ואהבת לרעך כמוך האם אפשר? האם אפשר שלא?

אמור - 

בהר -

בחוקתי - סיפור מתוק על האור החיים https://tlaleyora.blogspot.com/2019/05/blog-post_23.html
 (מתאים לסיום כל חומש) - https://tlaleyora.blogspot.com/2018/12/blog-post_25.html

סיפור מתוק על אור החיים הקדוש

מנהג היה לו לרבי חיים בן עטר בעל ה"אור החיים" זצ"ל לקנות מידי שבוע עגל משובח, את העגל היה שוחט ואת בשרו הרך נהג לחלק בין תלמידי החכמים העניים, כך שגם בביתם הדל והצנוע לא יחסר בשר לשבת. באחד השבועות לא נמצא בשר בעיר, פרט לעגל שקנה ה"אור החיים". הבשורה עשתה לה כנפיים, ואל ביתו של הצדיק הגיע אחד מעשירי העיר בבקשה לתיתו חתיכת בשר הראויה להתכבד עבור תשלום מפולפל, אך הצדיק עמד על מנהגו ואמר: "לא אפחית ואקפח את חלקם של בני התורה". העשיר נחרד מנחרצות דבריו של הצדיק עוד הוא בחדר והנה אל חדרו של הצדיק נכנס אחד מבני העיר, אברך תלמיד חכם אשר בא לקבל את מנת בשרו השבועית. משראה העשיר את היהודי העני לבוש בלויי סחבות מקבל מנת בשר, נצבט ליבו בקרבו וברב חוצפתו זלזל ופגע קשות ביהודי העני שהיה תלמיד חכם גדול. בעל "האור החיים" שמע כל זאת אך בשביל לא לעורר ריב ומדון העלים עין והשיח דעתו מהעניין. בינתיים יצאו השניים מעל פניו כשזה לא מרוצה וזה פגוע עד נפש.עם לילה חלם כי גזירה נגזרה עליו. והוא צריך לצאת למסע גלות למשך שנה מאחר ושמע את עלבונו של העני הצדיק ותלמיד חכם ולא מחה. ובגלות זו שיקבל עליו יכפר עוונו. ר' חיים בן עטר קיבל עליו את הדין באמונה ובשמחה. וכבר בשבוע הבא יצא לגלות שבה אין ללון שני לילות בעיר אחת, ואף אין לבקש מתת יד אדם אלא אם כן ינדבוהו אנשים מליבם. כך קרה שבמסעו לגלות עברו עליו ימים קשים מאוד אשר הוצרך לנדוד מעיר לעיר בחרפת רעב ובחוסר כל. עברה לה תקופה מאז החל בגלותו ור' חיים היה בדרכו מעיר לעיר שכן אסור היה עליו ללון שתי לילות בעיר אחת. בדרכו עבר את לילו זה ביער הסמוך לעיר, ישב לו ר' חיים תחת אילן באמצע הדרך לנוח ולפוש קמעא מעמל הדרך. אותו שבוע ערב פרשת בחוקתי היה, ותוך כדי מנוחתו זכה שנתגלו לפניו ארבעים ושתיים חידושים לפסוק: "אם בחקתי תלכו". מ"ב הפרושים הידועים של ה"אור החיים" על בחוקתי. למחרת, הגיע אל העיר הסמוכה. כדרכו היה מגיע בצנעא כשהוא נראה כהלך עני פשוט ומרופט, ומצניע עצמו מעיני כל לבל ידעו חלילה את זהותו. עם סיומה של תפילת ערבית של שבת ישב בפינתו וציפה להזמנת אי אלו מבאי בית הכנסת שיזמינהו לסעודת השבת. וזו לא איחרה לבוא. אחד מנכבדי העיר הזמינו לסעוד אצלו סעודת השבת. בתום הסעודה בקש המארח מאורחו הסמוי שיאות לבוא עימו אל המרא דאתרא לשמוע ממנו חדושי תורה שמתגלים לו ממתיבתא דרקיעא. ישבו להם האורח לצד מארחו בין הבאים לשמוע את דברי הרב המרא דאתרא, בדרשתו השבועית הזו באר הרב י"ד פרושים על הפסוק "אם בחקתי תלכו" ובסופם ציין כי פרושים אלו נאמרו במתיבתא דרקיעא ע"י רבי חיים בן עטר. כששמע זאת ר' חיים בן עטר העיר ואמר: "חיים בן עטר" והשמיט את המילה "רבי". מזועזעים והמומים הרב ותלמידיו מתגובתו המשונה והמחוצפת של ההלך העני, נתנו בו מבט חמור סבר. שכן עוד בחיי חיותו היה ידוע שמו וגדולתו ברבים. הזהירו את האורח לבל יהין לדבר עזות נגד צדיק וקדוש זה, ומשום כבוד השבת ומצוות הכנסת אורחים הסתפקו בהערה זו, ואף למארח העירו על התנהגות האורח. למחרת בבוקר אחרי סעודת השבת חזר המחזה -  שוב דרש המרא דאתרא והביא עוד י"ד פרושים על הפסוק "אם בחקתי תלכו" אשר נאמרו ע"י רבי חיים בן עטר. ושוב כששמע זאת ר' חיים בן עטר העיר: "חיים בן עטר". מזועזעים הרב ותלמידיו עוד יותר מתגובתו העזה של ההלך העני, פנו אליו באזהרה חמורת סבר בשנית, ואמרו: "בפעם הבאה חלילה, האזהרה תלווה בעונש...". בסעודה שלישית ישב לו המרא דאתרא בראש השולחן ושוב הטעים י"ד פרושים אחרונים על בחקותי שהתגלו במתיבתא דרקיעא ע"י ר' חיים בן עטר ובזאת הסתכמו מ"ב פרושים על בחוקתי. האורח המוזר שוב הפטיר בביטול "חיים בן עטר". הפעם הוצא האורח ונכלא בחדר הקהל כדי להטיל עליו חרם ונידוי של המזלזל בכבוד התורה. קהל המסובים סיים את ברכת המזון ותפילת הערבית ועימה החלו נושבות רוחות וסופות חזקות כאילו עמד העולם להחרב. המרא דאתרא מיהר לעשות שאלת חלום בה יודיעוהו מן השמים על ההסבר לתופעה המוזרה. מן השמים הודיעו לו כי שרו של גהינם זועם ומשתולל בעולם, וכל זאת משום שר' חיים בן עטר כלוא ואינו יכול להבדיל על הכוס, בכך נמנע מעם שר של גהינם לפתוח את פתח הגיהנם שהיה סגור כל השבת. הבין הרב את אשר נעשה עם הצדיק האור החיים הקדוש הוציאו הרב מיד מכלאו, בקש סליחתו ומיד כשהבדיל על הכוס נחה הסערה ושקטה. אז התגלו לר' חיים בן עטר מן השמים ובשרוהו כי בעלבונו זה כיפר על חטאו ויכול לשוב מגלותו לביתו. ולהמשיך בהרבצת התורה ברבים.

מתיקות של סיום

לאחר שהומלך שלמה למלך על ישראל עשה סעודה והקריב אלף עולות בגבעון. שם התגלה לו ה' בחלום נבואי. בחלומו שאל אותו הקב"ה מה הוא מבקש. שלמה יכל לבקש הכל. עושר אגדי, אריכות ימים ובריאות, ניצחון במלחמות, בקיצור - כל דבר שמלך צריך או חולם עליו. אך חלומו של שלמה מלך ישראל אחר הוא. 'ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע' הוא מבקש. שימו לב לנקודה. שלמה לא מבקש אוזניים שומעות וגם לא ראש חכם. שלמה מבקש לב שומע. זהו האדם שנולד מדוד המלך שביקש כל חייו 'לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי'. הלב הטהור שבין אדם למקום הוא אותו לב שומע שמבקש שלמה על מנת לשפוט בין אדם לחבירו.

פעמים רבות השמיעה וההבנה העיקרית תלויה דווקא ב'אובנתא דליבא' כלשון הגמרא – הבנת הלב. לראות מי עומד מולך, לחוש את מצבו להבין לליבו, ורק מתוך כך לפסוק דין או הלכה. 

הקב"ה עונה לשלמה שבגלל שביקש כך, יקבל את משאלתו ולאר שיהיה חכם ונבון יותר מכל אדם לפניו ואחריו, יקבל בנוסף - עושר, נצחונות, ואריכות ימים – כבונוס. לאחר החלום עושה שלמה סעודה גדולה ומשתה לעבדיו.

זהו אחד המקורות האהובים עלי בהקשר של 'סעודת סיום מסכת'. שלמה עושה סעודה לאחר שכביכול לומד את החכמה. כך גם אנו בסיום של מסכת, ספר משמעותי או בסיום התורה [שמחת תורה] עושים שמחה בסעודה ושירים על החכמה המתוקה שהתגלתה לנו.

ישנו מקור נוסף לסעודת סיום – כשסיימו להביא עצים למזבח עשו שמחה ומשם למדו חכמים ש'עושין סעודה לגומרה של מצווה'. מקור זה הוא מקור נוסף לסיום מסכת אך הוא מקור לסעודת סיום גם על כל מצווה אחרת. במקור זה יש ביטוי לכך שלימוד התורה הוא לא רק הנאה מן החכמה אלוקית אלא גם עול ומצווה כשאר כל המצוות.

השבת אנו מסיימים את חומש בראשית. חומש זה נקרא גם ספר הישר מפני שהוא מלמד אותנו מידות טובות מתוך מעשיהם של האבות הקדושים. בלימוד של החומש הזה מודגש הערך של לב שומע כפי שביקש שלמה, של בין אדם לחבירו.  רבקה שמבינה לליבו של הלך צמא במדבר. שרה שמבינה את רצונו הכנה של אברהם בבן צדיק ונותנת את שפחתה לו. ואותה שרה שיודעת להבין את הסכנה הטמונה במגורים משותפים של יצחק הממשיך יחד עם הנער ישמעאל ומשכנעת את בעלה לעשות את המעשה הנכון. כל אלה דוגמאות לאותה נקודה. לב שומע.

בדיוק כשם שעורכים סעודת סיום מסכת ולא מחכים לסיום כל הש"ס כך לא צריך לחכות עד שמסיימים את כל התורה כדי לערוך שמחה לתורה. אדם שאוהב את התורה באופן כנה, כבר בקריאת 'חזק חזק ונתחזק' המסורתית מרגיש ששמחה גדולה מציפה את ליבו. לשמחה זו כדאי לתת מקום בסעודת השבת. לאכול משהו טעים או מיוחד, ולשיר שירים לכבוד התורה. כך נזכה להוסיף קדושה בשבתות סיום החומשים. דבר זה גם יכניס בכל בני הבית שלנו אהבה לתורה ולדברים שבקדושה וישאיר טעם מתוק בפה ורצון ללמוד ולסיים עוד ספרים רבים.

חזק חזק ונתחזק!