שלוש עצות בגידול הבנים לתלמוד תורה מעשרת בני רב פפא

 

השבת מסיימים בעז"ה חומש, וזהו זמן טוב לדבר על 'סיומים'.

כל מי שעשה סיום מסכת בחייו שם לב למנהג המעט משונה לדקלם את שמות עשרת בני רב פפא. נזכרו כמה סיבות למנהג זה ודומני שאם נתבונן בסיבות אלו נוכל לדלות מהן שלוש נקודות חשובות לחינוך הילדים.

כבוד תורה
המהרש"ל בספר ים של שלמה (בבא קמא פרק מרובה סימן לז) מביא משם הרמ"א דרשה חשובה.
בדרשתו מסביר הרמ"א שרב פפא שעשיר גדול היה (פסחים מט, א) היה גם מחזיק תורה גדול ונהג לעשות לבניו החשובים סעודה נאה בכל סיום מסכת ולכן זכה שמזכירים אותו בכל סעודת סיום.

למדנו מכאן שכבוד התורה וכבוד תלמידי החכמים (גם כאשר מדובר בבניו) מלמד את הבנים את היחס הנכון לתורה. כשהבן רואה שאביו מוזיל מממונו ןמקדיש זמן לארגון שמחת הסיום הוא מבין מה באמת חשוב לאבא שלו.  

שלום וכבוד תלמידי חכמים 
בדרך אחרת מבאר הגאון רבי שמשון אהרן פולנסקי אב"ד טעפליק ורבה של שכונת בית ישראל (דבריו מובאים בלקט חידושיו הנקרא "ישועות שמשון"), כי עשרת בני רב פפא מוזכרים על שם עשר מחלוקות בש"ס שרב פפא עשה שלום בניהם, כאשר חשש לשתי הדעות והנהיג לעשות באופן שיוצא ידי חובת שניהם - כך למשל במחלוקת חכמים (ברכות נט, א) כיצד יש לברך בעת ראיית הקשת אם יש לברך "ברוך זוכר הברית" או "נאמן בבריתו וקיים במאמרו", ורב פפא הכריע כי יש להזכיר את שניהם - "ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו". ובאופן זה נהג רב פפא בעשר מחלוקות בש"ס. והרב מטעפליק מטעים כי כיון שהיה רב פפא 'רחים רבנן' - אוהב את החכמים וחושש לדבריהם, הרי ש'זכה לבנין רבנן' - כנגד כל מחלוקת בה חשש לדברי שני החכמים, ולכך שבניו יוזכרו בעת כל סיום מסכתא.
ניתן להוסיף לדבריו פרפרת נאה. רב פפא בהנהגתו, הרבה שלום בעולם כמאמר חכמים 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם'. ולפי שרב פפא נהג בעצמו כדברי רבינו הקדוש בסיום שישה סדרי משנה (סוף עוקצין), זכה שיוזכרו הוא ועשרת בניו - בכל סיום מסכת.
כאשר אתה מדבר בבית סרה ברב אחר, מזרם אחר וכדומה אתה הורס את החינוך של בניך.

תורה עד מסירות נפש
ואילו הגאון רבי ראובן מרגליות סבור כי יסוד מנהג הזכרת שמותיהם של בני רב פפא בסיום תלוי באופן סיום חייהם. מצינו בשם ר"ש מקינון שבני רב פפא נהרגו על קידוש השם. ובגמרא (ברכות כ, א) מצינו שהיו תלמידי חכמים מופלגים - שכן במתיבתא דרב פפא שנו את שישה סדרי משנה שלוש עשרה פעמים, "ולפי שאחרי קריאת התורה מזכירים נשמות וביחוד של אלו שנהרגו על קידוש השם, כן הוקבע במתיבתא דרב פפא בכל פעם שסיימו שיתא סדרי להזכיר נשמות האחים הקדושים בני רב פפא ומני אז הוקבע לדורות".

התורה נלמדת באופן של 'עזה כמות אהבה' ושל 'אדם כי ימות באוהל', לימוד פושר וללא קביעות לא יעשה את העבודה. מסירות בתמימות (טוטאליות) להבנת התורה וזכירתה.

עזה כמוות אהבה

 

בפרשתנו נאמרות מילים שלא פשוט להבין. "ולֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קׇדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל" עם ישראל יכול לקדש את שם ה' או חלילה לחלל אותו. כיצד הדבר אפשרי?

הקיום הידוע של הפסוק (ע"פ הגמ' בסנהדרין עד) הוא שיהודי לא יעבור בפרהסיא על מצוות התורה אפילו במחיר חייו. מה שאנו מכנים 'להיהרג על קידוש השם'. יש במוות כזה אמירה אדירה כלפי החיים של האדם. איננו חיים פשוט כי קמנו בבוקר, אנו חיים למען מטרה מסוימת, ולכן ישנו דבר שגדול גם מהחיים – הדבקות בה'. המשך הפסוק (והפסוק שלאחריו) הוא – "...אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃ הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃" כעם אומר לנו הקב"ה – 'על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שתקדישו את שמי ברבים' (ספרא אמור ח ו). הקשר בין הלאומי (העם היוצא ממצרים) לדתי (להיות לכם לאלוקים) הוא קיומי עבורנו.

קיום יומיומי ו'אפור' בהרבה (על אף שהוא מועדף על כולנו יותר מהקיום הקודם...) הוא אמירת נוסח הקדושה בקהל. הגמרא במגילה כג לומדת מפסוק זה שדברים שבקדושה נאמרים בעשרה. הבן איש חי (שנה א, תרומה ג) הביא בשם הזוהר הקדוש והאריז"ל שיש לכוון קודם אמירת 'נקדישך' לקיים מצוות עשה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל". 

קיום יומיומי אחר, ובעיקר אישי יותר נמצא בגמרא במסכת יומא בדף פה. וכך סיכם הרמב"ם בהלכות יסודי התורה בפרק ה:

וְיֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁהֵן בִּכְלַל חִלּוּל הַשֵּׁם. וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָם אָדָם גָּדוֹל בַּתּוֹרָה וּמְפֻרְסָם בַּחֲסִידוּת דְּבָרִים שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְרַנְּנִים אַחֲרָיו בִּשְׁבִילָם. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן עֲבֵרוֹת הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם כְּגוֹן... שֶׁיַּרְבֶּה בִּשְׂחוֹק אוֹ בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה אֵצֶל עַמֵּי הָאָרֶץ וּבֵינֵיהֶן. אוֹ שֶׁדִּבּוּרוֹ עִם הַבְּרִיּוֹת אֵינוֹ בְּנַחַת וְאֵינוֹ מְקַבְּלָן בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת אֶלָּא בַּעַל קְטָטָה וְכַעַס. וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ הַכּל לְפִי גָּדְלוֹ שֶׁל חָכָם צָרִיךְ שֶׁיְּדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ וְיַעֲשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.
וְכֵן אִם דִּקְדֵּק הֶחָכָם עַל עַצְמוֹ וְהָיָה דִּבּוּרוֹ בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת וְדַעְתּוֹ מְעֹרֶבֶת עִמָּהֶם וּמְקַבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וְנֶעֱלָב מֵהֶם וְאֵינוֹ עוֹלְבָם. מְכַבֵּד לָהֶן וַאֲפִלּוּ לַמְקִלִּין לוֹ. וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה. וְלֹא יַרְבֶּה בַּאֲרִיחוּת עַמֵּי הָאָרֶץ וִישִׁיבָתָן. וְלֹא יֵרָאֶה תָּמִיד אֶלָּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה עָטוּף בְּצִיצִית מֻכְתָּר בִּתְפִלִּין וְעוֹשֶׂה בְּכָל מַעֲשָׂיו לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק הַרְבֵּה וְלֹא יִשְׁתּוֹמֵם. עַד שֶׁיִּמָּצְאוּ הַכּל מְקַלְּסִין אוֹתוֹ וְאוֹהֲבִים אוֹתוֹ וּמִתְאַוִּים לְמַעֲשָׂיו. הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ אֶת ה' וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר":  

הבסיס המשותף לכל סוגי הקיום של קידוש השם וחילול השם שהבאנו הוא שבורא עולם עשה מעשה מהפכני. הוא כרך את שמו בשמם של ישראל. זוהי אחריות אדירה עלינו מכיוון שמעתה אומות העולם חווים דעה על אלוקים מתוך הסתכלותם על התנהגותם של ישראל. אך זוהי אחריות הדדית. רועי ישראל השכילו להבין שמה שה' כרך את שמו בשמנו איננו רק מידת הדין ודקדוק במעשינו אלא זה עצמו עשוי להביא מידת רחמים אדירה. עם ישראל סובל זה חילול השם, עם ישראל בגלות זה ביטול תורתו של הקב"ה והבטחותיו (חגיגה דף ה). ולהיפך בהיפך – כשעם ישראל חוזר לארצו ומביע בה את עצמאותו הגשמית והרוחנית, אין לך קידוש השם גדול מזה! 

על היסורין

 

בכל העולם ובמרבית הדורות הצרעת הייתה לא רק מחלה קשה חשוכת מרפא אלא גם סמל לבידוד חברתי קשה. פרשת מצורע עוסקת באדם בעל ייסורים. הייסורים שעוברים עליו קשים מאוד הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית.

 כמודל להתמודדות עם ייסורים התורה לוקחת דווקא את המצורע ועוסקת בכפרתו וטהרתו, כביכול אומרת התורה זו הדרך להתמודדות עם הייסורים הקשים ביותר וממילא גם בכל מקרה אחר שכן 'בכלל מאתיים מנה'. הטיפול אותו נוקטת התורה הוא טיפול שורש מיוחד. לא עוסקים רק בניקיון קוסמטי של העור אלא בגורמים האמתיים של הבעיה.

ביהדות הצרעת או הכאב באים כדי לעצור את שגרת החיים להתבוננות ולעיתים גם התבודדות של חשיבה מחדש על הדרך בה הלכנו. בדיקת עצמנו מול היעדים שאנו מאמינים בהם ובחינה מדוקדקת אולי טעינו בדרך. אולי ניתן לומר שלכן בלשון הקודש 'צרעת' מזכירה את המילה 'עצרת' (בחילוף אותיות), היא מהווה תמרור עצור כדי שהאדם יעשה תשובה. גם הייסורים באים ללמד את האדם מוסר כדי שילך בדרך הישר.

דבר מעניין נוסף הוא העובדה שבמקרים קשים המצורע אמנם מחוייב לעזוב את החברה לצורך אותה התבוננות, אך החברה לא עוזבת אותו. על הפסוק 'וטמא טמא יקרא' מלמדת הגמרא שהסיבה לכך היא כדי לעורר את רחמי הבריות עליו כדי שיתפללו על אחיהם הנתון בצרה ויעוררו עליו רחמי שמיים. המצורע שהוציא שם רע או התגאה על החברה פתאום מבין עד כמה הוא צריך אותה. מכאן נלמד על חשיבותה של החברה הטובה ומקומו של עם ישראל בבניית הזהות של היהודי הפרטי.

המדרש מספר שצרעת הבית נועדה גם כדי שעם ישראל ייאלץ לנתוץ את קירות ביתו וכתוצאה מכך יגלה אוצרות שטמנו שם בעבר. הזוהר הקדוש אומר שנתיצת הבית נועדה על מנת שנבנה אותו מחדש אך הפעם בקדושה ובכוונה רבה. נראה ששני המדרשים הולכים לאותו מקום.

הייסורין מביאים להתבוננות (בינה) שעשויה להביא לשבירה של מה שלא טוב ולבניה עצמית מחודשת. ולכל אדם שחשובה לו ההתקדמות הרוחנית ברור שזהו האוצר הגדול ביותר שיכול אדם לבקש לעצמו, האוצר שהיה טמון בתוכו תמיד.

  

איך משרים שכינה?

 

לאחר שבועות שלמים של בניה הכנה הקמה וציפייה של כל עם ישראל, סוף סוף עומד המשכן על תילו. משה עושה שבוע אינטנסיבי של הכנה מסודרת ומפורטת של אהרון ובניו ומכשיר את אהרון להיות הכהן הגדול. לאחר כל הקרבנות הם עומדים ומסתכלים על האש המתלקחת שהובאה מן ההדיוט ולא רואים שום סימן שמיימי לכך שקרבנם התקבל.  אכזבה אדירה.

מה קרה באותם רגעים? מספר המדרש:

כֵּיוָן שֶׁרָאָה אַהֲרֹן שֶׁקָּרְבוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת וְנַעֲשׂוּ כָל הַמַּעֲשִׂים וְלֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל, הָיָה מִצְטַעֵר וְאוֹמֵר, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁכָּעַס הַקָּבָּ"ה עָלַי וּבִשְׁבִילִי לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה אָחִי, כָּךְ עָשִֹיתָ לִי שֶׁנִּכְנַסְתִּי וְנִתְבַּיַּשְׁתִּי? מִיַּד נִכְנַס מֹשֶׁה עִמּוֹ וּבִקְּשׁוּ רַחֲמִים וְיָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל (ספרא)

על פי המדרש, מה שהביא להשראת שכינה היה תפילה של אח על אחיו שלא יתבייש. אולי היה זה כדי ללמדנו שהופעת השכינה תלויה באהבה ובאחדות שלנו איש עם אחיו.

אך אם נעיין בפשט התורה נגלה אפשרות חדשה, לאחר שלא ירדה אש מן השמיים נכתב בתורה כך:

וַיִּשָּׂ֨א אַהֲרֹ֧ן אֶת־יָדָ֛ו אֶל־הָעָ֖ם וַֽיְבָרְכֵ֑ם וַיֵּ֗רֶד מֵעֲשֹׂ֧ת הַֽחַטָּ֛את וְהָעֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִֽים׃
וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָרְכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהֹוָ֖ה אֶל־כׇּל־הָעָֽם׃
וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כׇּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם׃

כשרואה אהרון שהחטאת שלו לא התקבלה הוא מברך את העם. לא מצינו ציווי על ברכה זו ובכל זאת הנוסח שלה ידוע לנו היטב, הגמרא במסכת סוטה (לח) מסבירה שאהרון בירך את ישראל בברכת כהנים. לאחר מכן משה ואהרן יחדיו מברכים את ישראל ואז יוצאת אש ויורדת שכינה. עם הימים תצווה התורה עצמה בפרשת נשא את אהרון ובניו אחריו לברך בדיוק את אותה ברכה שבירך באופן ספונטני ביום כלות שמונת ימי המילואים.

אהרון לא נופל לעצבות, להאשמות ('העם לא ראוי שתשרה עליו שכינה') או להלקאה עצמית. אהרון בצורה שמחה ויצירתית פשוט מברך את העם שה' יאיר אליהם את פניו. וזה עובד!

הקב"ה אוהב יהודים שמברכים, יהודים אוהבים ושמחים. מתוך כך זכה אהרון להיות המברך לעולם, וכה דברי מדרש לקח טוב  –

וישא אהרן את ידיו אל העם. באותה שעה זכה לנשיאות כפים לו ולבניו עד סוף כל הדורות. וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. משנפנה מקרבנו ירד לו מעל גבי המזבח בשמחה .

חסרה לנו אש!

 

לימד שמעון הצדיק במאמר ידוע מפרקי אבות: על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. בפשטות העבודה היא עבודת הקרבנות שבבית המקדש. שמעון הצדיק שהיה כהן גדול בזמן בית המקדש השני יכל לומר את המשנה הזו בקלות לנו קשה יותר, ללא עבודת הקרבנות חסר עמוד מעמודי העולם, אם כן כיצד הוא עומד. חז"ל לימדו כי עבודת הקרבנות בפועל אמנם חסרה מאיתנו אך במקומה יש לנו את התפילות שנתקנו כנגד התמידים. "ונשלמה פרים שפתינו". כמו כן חז"ל לימדו שכנגד אש המזבח קיימת לנו אש התורה: כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה (עיין מנחות קי ע"א). זו הסיבה שאנו אומרים קרבנות ופיטום הקטורת בתפילה.

אם כן, כבר כאלפיים שנה מתנחם עם ישראל בדרשה שנדרשת על פסוקים מפרשתנו: "זאת תורת העולה", "זאת תורת האשם", זאת תורת החטאת". מה הקשר בין הלימוד לקרבנות?

הכלי יקר מסביר שהבחינה המוסרית שבקרבנות יכולה להתקיים גם בלימוד התורה. כשם שהקרבנות שוברים את לב האדם הרואה את שנעשה בקרבן ומדמיין שכך היה ראוי שייעשה לו על חטאיו, כך לימוד הנעשה בקרבן יכול להביא את האדם לתשובה מתוך מצב של "זבחי אלוקים רוח נשברה לב נשבר ונבזה אלוקים לא תבזה". וככל שהלימוד בחום ובהתלהבות עם כל הלב, כך רושם הלימוד ושברון הלב נעשה טוב יותר. "אש המזבח תוקד בו" – בלומד התורה עצמו.  

אך דרשה זו עלולה להשכיח מאיתנו את 'הדבר האמיתי'. שמא נסתפק בלימוד התורה הסטרילי ונפסח על הקיום בפועל של בניין בית המקדש והקרבת הקרבנות. ממשיך ועוזר לנו הכלי יקר בדרשה נפלאה על המשך הפסוק.

"זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו".

כשם שאצל האדם היום הוא זמן הפעילות והעירנות, כך גם בחיי עם ישראל. כשהעם בארצו זה נחשב עבורו יום, וזמן הגלות נקרא לילה. מסביר הכלי יקר  - "כל הלילה עד הבוקר" דווקא בזמן הלילה, מותר שתורת העולה תהיה במקום העולה עצמה, אך מיד כשמתאפשר לעם והוא בבחינת 'בוקר' עליו לבנות את המזבח ולהקריב קרבנות.

לפי זה 'ואש המזבח תוקד בו', הכוונה שאש המזבח עצמה תוקד באדם עצמו ולא רק אש התורה. אש הכיסופים לקרבנות חייבת להשמר בקירבנו. ניתן לומר שזה מה שהלימוד בתורת העולה והקרבנות אמור לעשות – לעורר אותנו לבנייה והקרבה.

גם בימי מגילת אסתר בתקופת שיבת עם ישראל לארצו אחרי גלות בבל הקריבו קרבנות אע"פ שבית המקדש עוד לא נבנה והמשיח לא הגיע. אש המזבח היוקדת בנו צריכה להביא אותנו לשאלה – מה תפקידנו היום בהקשר זה.

ספר הקרבנות, חג הקרבן

 

Karly on Unsplash

במשך הגלות עברה היהדות תהליך של מה שאני מכנה 'וירטואליזציה'. ניקח לדוגמא את אמירות התורה לגבי הלכות מלחמה, צבא ומשטרה. במשך אלפיים שנה למד יהודי פסוקים אלו ומייד 'תרגם' אותן לאמירות כנגד היצר הרע. כי תצא למלחמה על אויבך – מי הוא אויבו של אדם? יצר הרע. אין הכוונה שבאלפיים שנה האחרונות לא היו לעמנו אויבים שהרי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, אלא שלא הייתה לנו יכולת להקים צבא וממילא רק רובדי הדרש הרמז והסוד היו פתוחים מבחינתנו, כל השאר נחשב להלכתא למשיחא. כך היה גם בנוגע למושגים כמו שנת השמיטה, תרומות ומעשרות ואפילו גאולה ויציאה לחירות. הלכות רבות הפכו מדברים מעשיים לדברים שהם 'בחינת'.

עם העלייה לארץ וקיבוץ הגלויות שמתקיים לנגד עינינו השבח לבורא עולם, היהדות מתחילה להתעורר ולהפוך 'בחינת' ל'ממש'. היום ב"ה כולם מכירים את הלכות המצוות התלויות בארץ או לפחות מודעים אליהם. לשם ההבנה - סבינו וסבתותינו בזמן שחיו בגלות לא היו מכירים בחותמת הכשרות שלהם את המילים 'ללא חשש טבל או שביעית'. חייל דתי בצבא יודע שציווי התורה 'ויתד תהיה לך על אזנך', ו 'והיה מחניך קדוש' הן מצוות הנוהגות בזמן הזה ויש הלכות מעשיות שמשתלשלות מהן.

ספר ויקרא הוא ספר שאנו רגילים לעשות לו וירטואליזציה. זהו ספר שלם של קרבנות – דבר שלא יכלנו לקיים כמעט אלפיים שנה והתרחק מאוד ממציאות חיינו היום, ולכן אנו לומדים בו הכל חוץ מפשט. אבל אנו חייבים לקחת בחשבון – אם לא נלמד גם את פשטי המצוות והלכותיהן לא יתעורר בנו החשק לקיימן כפשוטן. ואפילו ברמה הטכנית לא נדע מה לעשות לכשייבנה בית המקדש. לכן לימד מרדכי את ילדי ישראל בשושן הבירה את הלכות קמיצה (אסת"ר פ"ט, ד)  אפילו שבית המקדש עדיין לא היה בנוי ודווקא עסק זה דחה את גזרת המן.  

ליל הסדר הוא דוגמא נפלאה ללילה שאנו חסרים בו את העיקר ואם לא נלמד את ציוויי התורה כפשוטם כלל לא נרגיש בחיסרון זה. קערת ליל הסדר שלנו ריקה ונראית קטנה ועלובה מול קערת הסדר האמיתית. רצון ה' היה שכבר בערב פסח נהיה כולנו יחד בירושלים, נימנה על הקרבן משפחות משפחות (שכן מי יכול לסיים כבש לבדו כמצוות התורה שלא להותיר ממנו עד בוקר) ונשחט אותו בבית המקדש אחר חצות (גם כשיוצא בשבת כמו בשנה זו). לאחר מכן היינו לוקחים את הקרבן וצולים אותו בחצרות הבתים בירושלים ומתארחים לליל הסדר (ללא תשלום) בקומות הקרקע של העיר (שכן קומות עליונות לא התקדשו). קערת הסדר הייתה מצות רכות וחמות מלמטה, עליהם עלי חסה רבים ועל כולם גדי מקולס צלוי ראשו על כרעיו ועל קרבו לקיים מה שנאמר – על מצות ומרורים יאכלוהו. את הקרבן היינו אוכלים בבית אחד, ישובים במעגל (במסיבה – לשון סבוב והסיבה). מיד לאחר אכילת הפסח החפוזה היינו עולים להמשיך את הסדר על הגג או בקומה הראשונה בכדי לאפשר לעוד חבורות לאכול את הקרבן על הקרקע. כך כשההלל נשמע מכל גגות העיר עד תחושה שהגג מתפקע ונבקע עוצמת הקולות היינו ממשיכים לספר ביציאת מצרים וחשים היטב את היותנו בנים לה' אלוקינו. הזרוע והביצה שנמצאים בקערה הקטנה שלפנינו נועדו לסמל ולהזכיר את אשר אמור להיות באמת באותה הקערה, הקרבן שעל שמו נקרא החג – פסח.

זהב טהור זורח בביתך

הנגעים עליהם מדובר בפרשות תזריע ומצורע הם מחלות פיסית שמביאות לידי ביטוי מחלות רוחנית שיש לרפא, נס מיוחד שנעשה למען עם ישראל בזמן מסוים. לכן לא מספיק ללכת לרופא או למרוח משחה בלבד, מצוה מן התורה להיפגש עם המנחה הרוחני, הכהן. חשוב לציין שכיום אין דיני נגעים נוהגים מכמה סיבות אך העקרונות שיש ללמוד מהם נצחיים.

על אף שבמדרש תנחומא נמנו כעשרה חטאים שעליהם באה מחלת הצרעת מקובל לומר שהצרעת מגיעה בעיקר בגלל חטא לשון הרע. בתורה אנו למדים שהצרעת מופיעה בהדרגה - בהתחלה בבית, לאחר מכן בבגד ואם האדם עדיין לא שב בתשובה מגיע הנגע לגוף, או אז לאחר תהליך של הסגר בן שבועיים (מוכר?) ופגישות עם הכהן מוכרח האדם לצאת מחוץ למחנה ולשבת בדד עד שיירפא. מבלי להיכנס לכל הפרטים, במקרה של צרעת הבית ישנו שלב שבו נותצים חלק מהאבנים ומוציאים אותם לשריפה מחוץ למחנה. אלא שהפרשה מתחילה בלשון "כי תבואו אל ארץ כנען לאחוזה וכו'" כאילו הכתוב מספר לדור המדבר שמחכה בכיליון עיניים להיכנס לארץ המובטחת בשורה של שמחה (עיין זוה"ק תזריע נ ע"ב, אור החיים הקדוש יד, לד). מדוע?

רש"י מסביר בשם המדרש (ויקר"ר פי"ז) שהאמורי (דיירי הארץ בתקופת היותנו במצריים) החביאו אוצרות בתוך קירות בתיהם. לאחר שהיה מופיע נגע בבית והיה הכרח לנתוץ את האבנים גילו ישראל זהב שהחביאו האמוריים בקירות והתעשרו. לכן יש בנגע מעין בחינה של שמחה. אך הדברים עדיין לא ברורים. הרי הנגע מגיע בגלל חטא, הנגע הוא דבר רע. יכל ה' להמציא את האוצרות בדרך אחרת. קשה להבין מה הקשר המהותי שבין הנגע לאוצרות שבקירות?

ישנו סיפור עממי ידוע, מעין אגדה אורבנית בת מאות שנים, על אדם עני שחלם על אוצר גדול שמסתתר מתחת לגשר לונדון. בהתחלה לא עשה החלום רושם גדול על אותו אדם, אך משנשנה החלום לילה אחר לילה הבין שיש דברים בגו והחל להתכונן למסע ללונדון. לאחר מסע מפרך הגיע לגשר וגילה שדבר אחד הוא לא לקח בחשבון, מתחת לגשר עומד שומר. בלילה, כשחשב שהשומר לא שם לב הוא הלך והחל לחפור מתחת לגשר. עד מהרה הופיע השומר מאחוריו ושאל אותו למעשיו. האיש סיפר בלית ברירה על חלומו המשונה. מששמע זאת השומר הוא צחק ואמר לו שהוא בעצמו חולם כבר כמה לילות על אדם בשם פלוני אלמוני שגר בכתובת זו וזו בעיירה רחוקה שיש מתחת לתנור שלו אוצר גדול והוא כלל לא מודע אליו השומר סיים 'וכי אסע עכשיו למרחקים בשביל אוצר מארץ החלומות?'. האיש שזיהה את שמו וכתובתו בדברי השומר אמר תודה בשקט ואץ רץ לביתו למצוא את האוצר שאכן חיכה לו שם כל הזמן. הסיפור הזה מלמד על חיפושים ומאמצים שנעשים לפעמים בכיוונים הלא נכונים בשעה שהפתרון נמצא ממש מתחת לאף, אצלך בבית.

אדם שמדבר לשון הרע הוא אדם שמחפש למצוא עניין בחיים על ידי התרכזות בחיים של אחרים. הוא מחפש לדבר על מעשים שעושים אחרים, בחירות והישגים ולעיתים אף עומל למצוא בהם דופי רק משום שבעצם בעומק הוא לא מוצא עניין אמתי בחייו שלו. האות הראשון שמקבל אותו אדם רומז לו, התעסק בחייך שלך, פתח אותם – זהב טהור נמצא בהם, אוצרות של ממש. אך אם לא ימצא את הזהב שזורח בביתו הוא עלול למצוא שבגופו זרחה הצרעת (ע"פ דברי הימים כו, יט ) וכך המצורע בעל הלשון הרעה יוצא מחוץ למחנה לשבת בבידוד חברתי שיאלץ אותו לגלות את עצמו מחדש.   

בימים של קורונה קשה שלא לחשוב שאולי התקופה של הבידוד שנכפתה עלינו בשנה של שלוש מערכות בחירות לא פשוטות באה בדיוק בזמן... 

התמונה מהאתר https://www.pinterest.com/pin/430797520580537457/

ובשיעור המלא תוכלו ללמוד גם את הזוה"ק...

במילה אחת - תודה

רבים מבטיחים לעצמם – 'כשנעבור את כל משבר הקורונה הזה בשלום נעשה סעודת הודיה'. אך כדאי לנסות להבין מניין הגיע המנהג המעט מוזר לאכול כאות הודיה על נס?

ספר ויקרא הוא אימת הדרשנים. הוא מלא בפרטים של דיני קרבנות וטומאה וטהרה, דינים שקשה להסביר ועוד יותר קשה לדמיין את מציאותם. אך לעיתים מפתיע לגלות את הקשר הפשוט שבין חיינו בזמן שבית המקדש היה קיים לחיינו כיום.

בפרשת ויקרא אנו לומדים את דיני קרבן השלמים. שלמים הוא קרבן שבו חלק קטן מהבשר עולה למזבח, חלק גדול יותר מגיע לכהנים וחלקו הגדול ביותר מגיע לבעלים של הקרבן עצמו ולמשפחתו. בפרשה הבאה כהשלמה לדינים אלו אנו מתוודעים לקרבן שלמים שחורג מכללי דיני השלמים הרגילים – קרבן תודה. הקרבן המיוחד הזה קשור גם לפסח (באופן נגטיבי), שכן זהו הקרבן היחיד שיש בו חמץ (מבין קרבנות היחיד), זו הסיבה שלחלק מהעדות לא אומרים כחלק מתפילת שחרית מזמור לתודה בכל ימי חג הפסח.

נבאר את דברינו, כל השנה בית המקדש הוא מקום סטרילי מחמץ משום שיש הקפדה שלא להעלות כל שאור וכל דבש על גבי המזבח כאמור בפרשתנו. על אף האמור, ישנם שני יוצאים מן הכלל – קרבן תודה הבא על ידי היחיד וקרבן שתי הלחם של עצרת [שבועות] שבא על ידי הציבור. על חריגה זו ראוי שנדבר בהקשר של חג הפסח המתקרב. אך כעת מוטב שנעסוק בחריגה אחרת של קרבן התודה משאר דיני קרבנות השלמים, חריגה שמבטאת קשר חי בין קרבן התודה לבין חיינו כיום.

הבה נכיר את התודה - קרבן תודה הוא אחד מסוגי הבהמות הכשרות למזבח [פר, כבש או עז],שבא יחד עם ארבעים לחמים. הלחמים מחולקים לארבעה סוגים - סולת מורבכת [קמח חלוט, אפוי ומטוגן מעט], רקיקי מצות משוחים בשמן, חלות מצות, וחלות חמץ כאמור [הסוג האחרון הוא היחיד שהוא חמץ].  אך בשונה משאר קרבנות השלמים שנאכלים תוך שני ימים ולילה אחד, נאכל קרבן התודה תוך יום ולילה אחד בלבד ואסור להותיר ממנו מעבר לכך.

מהי סיבת ההבדל?

ברמה ההלכתית, ברכת הגומל 'מחליפה' את קרבן התודה. החייב בקרבן התודה חייב בברכת הגומל. ארבעת החייבים להודות הם – חולה שנתרפא, אסיר שנשתחרר, ויורדי הים או הולכי מדבריות שהגיעו למקום יישוב. אדם שיצא מכלל סכנה צריך לפרסם את הנס שנעשה לו ולכן ברכת הגומל נאמרת בפני עשרה אנשים לפחות. פרסום הנס הזה הוא גם הסיבה לכך שרבים נוהגים לעשות סעודת הודיה לאחר הנס.

לאור מה שלמדנו ניתן לראות שהתורה עצמה היא המקור לעניין סעודת ההודיה.
הנצי"ב מוולוז'ין שחי בדור הקודם מסביר בפירושו העמק דבר שכאשר התורה אומרת לאדם לסיים לאכול כמות בשר של כשלושים קילו [לכל הפחות] יחד עם שלושים וששה סוגי לחמים [שכן אחד מכל סוג לחם ניתן לכהנים] בזמן של יום ולילה אחד, היא מצפה שהוא יזמין את חבריו ורעיו לעזור לו. התורה קוראת לאדם לערוך סעודת הודיה שבה הוא יפרסם את הנס. בסעודה שכזו מברכים על הבשר מלבד הברכה הרגילה בנוסח של שבח, גם ברכה נוספת בנוסח של מצווה – אשר קדשנו במצוותיו וציונו לאכול קדשים קלים או לאכול שלמים. זוהי סעודת מצווה אמתית.

בפעם הבאה שנערוך סעודת הודיה נזכור את המקור לדבר – קרבן תודה, נקווה שהפעם הזו תהיה בקרוב אחרי שמשבר הקורונה ייפתר.

חומש ויקרא

מחפש דבר תורה מקורי לשולחן השבת?
ביקשו ממך לדבר בבית הכנסת ולא מתחשק לך לחפש ב'מעיינה של תורה' שוב?
לפניך דף שמאגד את כל דברי התורה של ספר ויקרא  שמופיעים באתר.

ויקרא - https://tlaleyora.blogspot.com/2020/03/blog-post_44.html במילה אחת - תודה

צו - https://tlaleyora.blogspot.com/2018/10/blog-post_50.html בית המקדש - כשר לפסח! (במילה אחת תודה)

שמיני -https://tlaleyora.blogspot.com/2019/03/blog-post_28.html לא מאותו המסטינג

תזריע -

מצורע - https://tlaleyora.blogspot.com/2020/04/blog-post_22.html זהב טהור זורח בביתך

אחרי מות -

קדושים -https://tlaleyora.blogspot.com/2019/03/blog-post_28.html תורה ומדע

https://tlaleyora.blogspot.com/2020/05/blog-post.html ואהבת לרעך כמוך האם אפשר? האם אפשר שלא?

אמור - 

בהר -

בחוקתי - סיפור מתוק על האור החיים https://tlaleyora.blogspot.com/2019/05/blog-post_23.html
 (מתאים לסיום כל חומש) - https://tlaleyora.blogspot.com/2018/12/blog-post_25.html

בית המקדש – כשר לפסח!

בפרשה אנו מתוודעים לקרבן מרתק – קרבן תודה. הקרבן המיוחד הזה קשור לפסח באופן נגטיבי, שכן זהו הקרבן היחיד שיש בו חמץ (מבין קרבנות היחיד). זו הסיבה שלחלק מהעדות לא אומרים מזמור לתודה בכל ימי חג הפסח.
ככלל בכל השנה בית המקדש הוא מקום סטרילי מחמץ ויש הקפדה שלא להעלות כל שאור וכל דבש על גבי המזבח, הקפדה עליה למדנו בפרשה שעברה. על אף האמור, ישנם שני יוצאים מן הכלל – קרבן תודה הבא על ידי היחיד וקרבן שתי הלחם של עצרת [שבועות] שבא על ידי הציבור. ברור לכל מתבונן שחייב להיות קשר בין הקרבנות הללו והעובדה שיש בהם חמץ לחג הפסח אך על כך נדבר בהזדמנות אחרת. מוטב שנעסוק עכשיו בקרבן התודה עצמו. ישנו קשר חי בין קרבן התודה לבין חיינו כיום.

קרבן תודה הוא אחד מסוגי הבהמות הכשרות למזבח [פר, כבש או עז] ,שבא יחד עם ארבעים לחמים שמחולקים לארבעה סוגים - סולת מורבכת [קמח חלוט, אפוי ומטוגן מעט], רקיקי מצות משוחים בשמן, חלות מצות, וחלות חמץ [הסוג האחרון הוא היחיד שהוא חמץ].  קרבן תודה הוא קרבן שלמים דהיינו שהוא מגיע לכולם - חלק ממנו מוקטר על המזבח, חלק מגיע לכוהנים וחלק לבעלים. אך בשונה משאר קרבנות השלמים שנאכלים תוך שני ימים ולילה אחד, נאכל קרבן התודה תוך יום ולילה אחד בלבד ואסור להותיר ממנו מעבר לכך. מהי סיבת ההבדל?
קרבן התודה בזמן שבית המקדש קיים מקביל לברכת הגומל כיום. ארבעת החייבים להודות הלוא הם – חולה, אסיר שנשתחרר, יורדי הים והולכי מדבריות שהגיעו למקום יישוב, הם החייבים אז בקרבן תודה וכיום בברכת הגומל. אדם שיצא מכלל סכנה צריך לפרסם את הנס שנעשה לו ולכן ברכת הגומל נאמרת בפני עשרה אנשים לפחות. פרסום הנס הזה הוא גם הסיבה לכך שרבים נוהגים לעשות סעודת הודיה לאחר הנס.
אך לאור מה שלמדנו ניתן לראות שהתורה עצמה היא המקור לעניין.
הנצי"ב מוולוז'ין שחי בדור הקודם מסביר בפירושו העמק דבר שכאשר התורה אומרת לאדם לסיים לאכול כמות בשר של כשלושים קילו [לכל הפחות] ושלושים וששה לחמים [שכן אחד מכל סוג לחם ניתן לכהנים] בזמן של יום ולילה אחד ברור שהיא מצפה שהוא יזמין את חביריו ורעיו לסעודת מצווה שבה האדם יפרסם את הנס. בסעודה שכזו מברכים על הבשר מלבד הברכה הרגילה גם ברכה – אשר קדשנו במצוותיו וציונו לאכול קדשים קלים או לאכול שלמים. זוהי סעודת מצווה אמתית.
אז בפעם הבאה שנערוך סעודת הודיה נזכור את המקור לדבר – קרבן תודה!