טעמי תקיעת שופר

טעמי תקיעת שופר - דף מקורות

המיוחסים לרס"ג (מובאים באבודרהם):
רב סעדיה גאון נתן עשרה טעמים למצוות שופר. ואלו הם:

א. היום תחילת הבריאה שבו ברא הקב"ה את העולם ומלך עליו, ותקיעת השופר היא דרך קבלת המלכות, כי כך עושים למלכים, תוקעים ומריעים לפניהם להודיע את תחילת מלכותם. וכך נאמר: "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' " (תהילים, צ"ח). 'ורבינו היה שמח מאוד בעת תקיעת שופר וכן אמר שצריך להיות ברוב שמחה וחדוה כדוגמת המדינה ביום שממליכים מלך ומעטרים אותו כן אנחנו בתקיעת שופר ממליכים להקב"ה בכל עולמות'. רבינו כאן איננו רבי נחמן או אדמו"ר אחר אלא הגאון מוילנא. ובעצם זהו מאמר הנביא: 'ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם... וילכו כל העם לאכול ולשתות... ולעשות שמחה גדולה".

ב. ראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעים בשופר, להכריז ולהזהיר שכל הרוצה לשוב - ישוב, ואם לא אל יקרא תגר (אל יתלונן) על דינו.

ג. להזכיר את מעמד הר סיני שנאמר בו: "וקול שופר חזק מאד" (שמות, י"ט), ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו אז ואמרו- "נעשה ונשמע".

ד. להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לתקיעת שופר. כמו שנאמר (יחזקאל, ל"ג) "ותקע בשופר והזהיר העם..."

ה. להעלות על ליבנו זיכרון חורבן בית המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים, כמו שנאמר: "כי קול שופר שמעה נפשי, תרועת מלחמה" (ירמיהו, ד'), ונבקש מאת ה', על בנין בית המקדש.

ו. להזכירנו עקידת יצחק, שמסר נפשו לה', וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו. ויעלה זיכרוננו לפניו לטובה ביום הדין הוא ראש השנה.

ז. שנירא ונחרד ונשבור עצמנו לפני הבורא, כי כך טבע השופר מרעיד ומחריד, כמו שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס, ג').

ח. להזכיר יום הדין הגדול ולירא ממנו,כמו שנאמר: "קרוב יום ה' הגדול, קרוב ומהר מאוד קול יום ה'... יום שופר ותרועה" (צפניה, א').

ט. להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל, ולהתאוות אליו כמו שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור" וכו' (ישעיה, כ"ג).

י. להזכירנו תחיית המתים, ולהאמין בה כמו שנאמר: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו" (ישעיה, י"ח).

רמב"ם (הל' תשובה):
"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, (כלומר, שאין כתוב בתורה טעם לכך)- רמז יש בו: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו מעשיכם וחזרו בתשובה וזיכרו בוראכם.."

בספר בית ישי הסביר בדעת ר"ת:
תקיעת שופר היא כתפילה וזעקה. וכן הוא בירו' – תוקע מן הקצר שנאמר מן המיצר קראתי י-ה, ובברכת שופרות שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים.

ספר החינוך: 

לפי שהאדם בעל חומר (גוף), לא יתעורר (יקום) לדברים כי אם על יד מעורר, כדרך בני אדם בעת מלחמה יריעו כדי שיתעורר למלחמה. וגם כן ביום ראש השנה שהוא היום לדון כל באי עולם... השופר מעורר הרבה לב שומעיו, העומדים לפני ה' במשפט לחיים, או ח"ו למוות.

יום תרועה

יום תרועה. כך פחות או יותר מסכמת התורה את עניינו של יום ראש השנה.
לתת טעם למצווה זו משימה שהיא לא רק קשה, כי אם כמעט בלתי אפשרית. כיצד אדם קרוץ חומר יכול להעלות על דעתו להבין מחשבת אלוק? אבל בחסדי ה' הורשנו להתבונן מעט ולטעום מטעמיה הטובים של המצווה לפי חיכנו (ועיינו גם בדף המקורות לטעמי תקיעת שופר).

דבר נוסף שנעסוק בו – מה עניין הקריאה בתורה של היום הראשון לראש השנה.

אחד הדברים שהתרועה מזכירה לנו הוא מצעד צבאי, 'ותרועת מלך בו'. כשיוצאים לקרב הצבא מריע בחצוצרות בפקודה אלוקית [עיינו בפרשת בהעלותך]. ניתן להבין בפשטות שעניין התרועה הוא להמליך ה'. דבר זה גם נתמך במאמר הגמ' 'אימרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם ובמה בשופר'. אלא שזה נכון בעיקר לתרועות שמעומד. [ואכן שם גם התקיעות שלאחר פסוקי הזכרונות יתפרשו על מנת להעלות זכרונינו לטובה לפניו] ואולי ניתן להוסיף עוד עומק בדבר.

קריאות התורה של ראש השנה קשורות לפקידת עקרות. שרה וחנה היו עקרות שזכו לפרי בטן רק לאחר מאמץ ממושך של תפילה.

מקור נוסף שמקשר בין ראש השנה לפקידת עקרות הוא במלכים ב' פרק ד' בסיפור על אלישע והאשה השונמית. ניזכר בסיפור - אלישע מקבל מהאשה השונמית עלייה עם שולחן מיטה ומנורה וכאות תודה הוא שואל אותה אם תרצה לבקש משהו מהמלך. הזוה"ק כותב שהמילה 'ויהי היום' רומזת לראש השנה. ואם כן כשאלישע מציע לה להעביר בקשה למלך – הוא מציע לה שיפנה עבורה לרבונו של עולם. למרות עובדה מרגשת זו, האשה עונה לו מעין תשובה לקונית – בתוך עמי אנוכי יושבת. המשרת של אלישע מיד מתערב ואומר שלאשה אין ילד ואלישע מברך אותה בילדים.

הזוהר מסביר שיש כאן סוד גדול להינצל מן הדין. בראש השנה העולם חוזר לנקודה הראשונית שלו. בבחינת אדם הראשון שכל האנושות הייתה מקופלת בתוכו. גם אנחנו צריכים לחזור לנקודת הראשית שלנו – להתכנס לכנסת ישראל. לעם ישראל כולו יש הבטחה אלוקית – נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם. לאף אחד מאיתנו אין הבטחה כזו באופן פרטי.  כל הטובות וההבטחות יגיעו אלינו במידה שנהיה קשורים עם הנקודה הנשגבת הזו. לכן מיד לאחר שהאשה השונמית מכלילה עצמה בעם ישראל מתעורר מישהו למלא את חסרונה בילדים פרטיים.

גם אצל חנה אנו מוצאים את היסוד הזה. חנה קוראת לקב"ה צבאות ומבקשת ממנו מישהו מכל הצבא הזה. בגמ' מודגש שהיא חשבה על כלל ישראל כבר בשלב התפילה שלה. חנה רוצה בן למען כלל ישראל. ואם ככה – היא גם תקבל. בעצם בכל בן שנולד לאחר ריבוי תפילות יש בחינה של זיקוק הכוונה למה אותו בן נולד. הדימוי של צבא הוא מדוייק. חייל מתגייס למען מטרה ואגב כך מקבל מהמלך את כל צרכיו – לינה מזון וכו'. כך גם אנחנו צבאות ה' חיים למען 'מלוך על כל העולם כולו', ואגב כך נכתבים בספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה וכו''.

התרועה עצמה מדברת על הנקודה הזו בדיוק – הנקודה בה כולנו קשורים יחד. ישרא"ל נוטריקון יש שישים ריבוא אותיות לתורה, כל יהודי הוא אות בתורה והוא מהווה ממילא חלק מגילוי שם ה' בעולם. אך עוד בטרם למתן תורה אנו מוצאים פסוק מ'שופרות' 'קול השופר הולך וחזק מאוד משה ידבר והאלוקים יעננו בקול'. לשופר אנחנו רק נושפים. קול השופר מבטא את הקול שלפני המילים, ההבל היוצא מתוכנו עוד בטרם שנחתך לאותיות, הברות, מילים ומשפטים.

הבל הפה הזה מקביל לנקודה בה כל עם ישראל מכונס יחד עוד בטרם שנחתך לאותיות ולאישים פרטיים.

מכאן ניתן להבין עוד מימד במילה תרועה. המילה תרועה מזכירה לנו גם רעות. ננסה להסביר. התרועה היא קול של שבירה. המילה תרועה בעברית אומרת שבירה כמו בית רעוע. גם בגמ' מדובר על 'שבירה' של האדם בבכי - ילולי יליל או גנוחי גנח. המילה ריע גדולה מחבר או ידיד, לכן את האשה אנו מכנים רעיה. ריע, זה שבר כביכול אנו אומרים אשתי ואני אנו שני שברים של מציאות שלימה אחת. אם ח"ו אחד נשאר לבד הוא יצור שבור, לא שלם. (יבמות ס"ב).  

בצבא, על אף שיש מקצועות שונים וממילא הקצאות שונות, הצבא הוא אחד. כשמישהו מהצבא נפגע זה כואב לכל הצבא. בנקודה שבה אנו מכונסים ומוכללים כאחד, שם הריעות באה לידי ביטוי במיוחד. לכן המשך התפילה שלנו יהיה וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך ואנו נשקיע ונברך את כל מי שנפגוש ב'לשנה טובה תכתב ותחתם'.

יוצא מכאן שאחת הכוונות החשובות ביותר בתקיעה היא פשוט להתמלא באהבה כלפי כל ישראל.

שנזכה להמליך את ה' ולהיות כולנו חלק מלגיונו של מלך!

[דרשה לפני התקיעות - מחזיקי תורה התשע"ט]