מדוע עם ישראל שוב ושוב מוכן לוותר על הכל?

 עם יציאת ישראל ממצרים מתחיל ריטואל חוזר של משבר או קושי שגורם תמיד לתגובה של שבירת כל ההסכמים עם הקב"ה, חזרה למצרים וכו'. מדוע?

הרב שמעון סופר (ספר שיר מעון פרשת בשלח) מסביר פשט נפלא בדבר. עם ישראל יודע שהוא בעצם יצא לפני הזמן וכל הזמן מרגיש חוסר ביטחון בגאולה שלו. אולי אנחנו מקדימים את המאוחר ובעצם אמורים להיות עדיין משועבדים. תוסיפו לכך את המאורע הטראומטי לגבי בני אפרים שיצאו שלשים שנה קודם כי חשבו שהגיע הזמן ונהרגו בדרך על ידי הפלישתים והרי לכם הסיפור כולו. ובאמת זו הסיבה שהקב"ה לא נחה את העם דרך ארץ פלשתים על מנת שלא יראו את גופות אחיהם ולא יפחדו שמא גורלם יהיה דומה. כך יש לראות גם את ההקשר של שאלת היש ה' בקרבנו וביטויים נוספים שיובנו היטב על פחי פשט נפלא זה.

אמנם נראה היה שאין טעם למחשבה זו- וכי הקב"ה עשה את כל הניסים לחינם? ובכל זאת כנראה שחוסר האמון הזה בעצמנו טבוע בנו עמוק מדי.

וכרגיל, ההיסטוריה חוזרת על עצמה. בקרב יראי ה' עד היום ישנו חוסר ביטחון מובנה שמא אנחנו גאלנו את עצמנו אך לא הגיע הזמן לצאת מהגלות, ושמא מדינה זו של קיבוץ גלויות אינה אלא מעשה שטן. ואף שרואים ניסים והצלחות פנומנליות שום דבר לא מספיק כדי לשכנע אותנו.

לימוד פרשיות אלו של התורה בדמיון נכון ובהבנה עמוקה עשוי להיות זה שישנה את המשוואה.

ונהפוכו

 

מעניין לחשוב על ההגדרה המדויקת של אחת המילים שאנו משתמשים בה הכי הרבה. גאולה.

לפי המהר"ל מפראג גאולה היא אירוע שבו חוזר הכל לסדר האלוקי. הדברים חוזרים למקומם הראוי להם מן השמים כפי שהקב"ה התכוון בראשית הבריאה על מנת שיהיה טוב לכל הנבראים. כשהתורה אומרת "גאולה תתנו לארץ" היא מתכוונת שהאדמה תחזור לבעליה. הגלות היא הפך הסדר – העם לא במקומו. ברמה המוסרית, משמעות הדברים היא שבגאולה מוכרח הצדק האלוקי לצאת לאור באופן שאז יהיה טוב לצדיקים ורע לרשעים. בגאולת מצרים נענשו המשעבדים במכות קשות ובטביעה, לעומתם העם הצדיק שעד אז הושלך ליאור, יצא לחירות עולם ועבר ביבשה. בישועת חנוכה קמו המכבים הצדיקים האירו את העולם וניצחו את יוון הרשעה מלכות החושך. וגם בפורים עם ישראל שנמכר להשמיד להרוג ולאבד ח"ו היכה מכת הרג ואובדן בשונאיו. אם כך בפורים לא התהפכה מהפכה במובן של בלאגן אלא ה'ונהפוכו' הידוע הפך את החוסר סדר לסדר. ומה עם שיבת ציון שאנו זוכים לקחת בה חלק?

לאחרונה יצא סקר מעודד, מדינת ישראל הגיעה למקום הרביעי בעולם במדד האושר העולמי. בין ישראל לבין המקום הראשון ניצבות שלוש מדינות סקנדינביות – פינלנד, נורבגיה ואיסלנד. לכל יהודי גאה סקר שכזה מעט צובט בלב – ראוי לה למדינת היהודים בארץ הקודש להגיע למקום הראשון. ואכן אם משקללים נתון נוסף מבינים שיש טעות שבסקר. שלושת המדינות שהוזכרו לעיל מככבות ברשימה נוספת, מפוקפקת יותר, רשימת המדינות בעלות שיעור ההתאבדויות הגבוה ביותר בעולם. מרשימה זו ב"ה ישראל נעדרת. כך שמי שנשאר חי באותן מדינות ולא התאבד אכן מדווח על אושר אל מול כלל האוכלוסייה שמאושרת יותר במדינת ישראל.

סקר נוסף מלפני כחודש מונה את מדינת ישראל כאחת מעשרת המדינות החזקות ביותר בעולם במדד הכלכלי והבטחוני. וגם ברמה העולמית אנו רואים שב"ה העולם מסתדר -מי שבעד ישראל עולה מעלה מעלה (טראמפ בארה"ב, מיליי בארגנטינה ועוד) ומי ששונא ישראל יורד מטה מטה (טרודו בקנדה, מקרון בצרפת ועוד). מצרים שדרכה הועבר נשק לחמאס לאחרונה הפכה באופן מפתיע ומנוגד לתחזיות מיצואנית גז ליבואנית גז (כשהמדינה שמייצאת לה גז היא אנחנו). סוריה ולבנון כבר לא מהוות איום, ועזה בעז"ה תתיישב מחדש ביהודים שמחים.

כאמור, חלק עיקרי מאוד מהשיבה לציון וחזרת השכינה למקומה הוא שהצדק ישרור בעולם. כשהמדינה המאושרת ביותר בעולם היא גם המדינה היחידה בעולם שמוסדותיה שובתים בשבת, שמתקצבת לימוד תורה ושהעם היושב בה הוא עם ה' - אזי אך טבעי הוא שהצלחתה והתקדמותה יהוו הקידוש השם הגדול ביותר בנמצא.  לזה קוראים גאולה. אשרי מי שיזכה לקחת בה חלק!

 

 

פורים וסוד הדורמיטא / הקומה הפנימית מקורות מיינה של תורה

במאמר הקודם הודגש המהלך האלוקי של החזרת עם ישראל לציון. במובן זה דיברנו על החיסרון בשם שמיים כהכרח פוליטי מפני אימת מלכי פרס ומדי. יתרה מזאת, הגאולה כולה מתרחשת באופן טבעי לחלוטין – שיקולים פוליטיים פסיכולוגיים ומאבקי כוחות מובילים את הסיפור עד לסוף המיוחל. אין נס גלוי במגילה. כמו כן ראינו שעלו לארץ בשני הסיבובים עליות גדולות של יהודים שנראים רחוקים מתורה ומצוות. ההתעוררות לא מגיעה מהמימד התורני אלא מדחף פנימי לא מוסבר. אלו שתי נקודות חשובות מאוד להבנת הגאולה העתידה. חז"ל מסבירים שבכל זאת שם השם רמוז במגילה במקומות בהם נכתב 'המלך' סתם ללא ציון שמו של אחשוורוש. והמציאות מראה שבסופו של דבר דווקא יהודים אלו שעלו אכן הקימו מלכות ומקדש.

מדוע קרו הדברים כך? כאן ספרות הסוד נחלצת לעזרתנו. בספרות הפנימית למדנו שאין כאן הכרח גשמי בלבד אלא הכרח רוחני שקשור למהלך שלם בו כנסת ישראל צריכה להתעורר מעצמה וכדי לעשות זאת יש צורך בהסתר פנים מסוים והנהגה על פי טבע. זהו תהליך משמעותי שחייב לקרות בטרם יבנה את עצמו עם ישראל בציון. הסתר פנים שקודם להארת פנים גדולה. גם בימינו ראינו התנערות חיצונית של עם ישראל בהקשר של התורה והמצוות ודברים שנראו כמו הסרת ההשגחה האלוקית בימי השואה האיומה מול התעוררות פנימית אדירה לתקומת ישראל בארצו ובהמשך אל ה' ואל טובו.

בהקשר זה מובאים לפניכם מאמרים מהזוהר הקדוש ומהאר"י הקדוש שבעצם מחברים בין הדברים. ביאור מסוים וחלקי לדברים לפי קוצר דעתי במראי המקומות. הצמדתי לדברים את דברי הראי"ה קוק באורות שנראים בבירור כפירוש ויישום של סודות הקבלה הללו לדורנו.

שער הכוונות דרוש פורים א
הנה נתבאר אצלנו בדרושי נוקבא דז"א ובענין מיעוט הירח, כי בכל זמן של הגלות[1] עומדים זעיר ונוקביה[2] אחור באחור[3]... והנה כאשר רוצים לחזור פנים בפנים, צריך שתקדים בחינת הפלת הדורמיטא[4] על ז"א, כדי שתיעשה הנסירה ותוכל לחזור עמו אפין באפין (כנזכר בדרושי ר"ה[5]). ולהיות כי ענין מרדכי ואסתר היה בסוף השבעים שנה של גלות בבל כנודע - לכן אז כבר בימיהם התחיל ענין תיקון זו"ן כדי לחזור אפין באפין ויגאלו ישראל.

וענין התחלה זו היא ענין הדורמיטא שנעשה אז בימיהם[6]. וזהו סוד הצרה העצומה שהייתה אז לישראל אשר עליו נאמר "והנה אימה חשיכה גדולה כו'", וארז"ל: "חשכה - זו גלות מדי, שהחשיך עיניהם של ישראל". וענינו הוא לפי שאז היה ז"א בסוד הדורמיטא. ונודע כי המן הרשע היה אוסטורלוגוס גדול, כנודע בעניין "ויפל פור הוא הגורל מיום ליום כו'". ובפרט במה שכתוב בספר הזוהר כי הוא ועשרת בניו כוללים כל עשרה קליפין החיצונים, וידע בחכמתו ענין מיעוט השגחתו ית' על ישראל בימים ההם, להיותו בבחינת השינה, ולכן חשב ועלה בלבו כי הזמן מוכן לאבד שונאיהם של ישראל. וזהו סוד ענין ויכוח המן עם אחשוורוש אם יעלה בידם עצה זו, והשיב לו המן "ישנו עם כו'", ודרשו רז"ל: "ישן הוא האלוה שלהם". והבן זה[7].

ולהיות כי הדורמיטא ההיא היא לטובתן של ישראל - כדי שתנסר הנקבה מאחוריו ויחזרו פנים בפנים ויגאלו ישראל ויבנה בית המקדש - לכן התייעצו שניהם כי בזמן ההוא שהאלוה שלהם הוא ישן יקדימו הם לאבד ולהשמיד שונאיהם של ישראל, כדי שלא יישארו אפילו מתי מעט שיהיו ראויים לגאולה, ועל ידי כן לא יבנה בהמ"ק. ונודע' עצת המן מן שִׁמְשַׁי סָפְרָא בנו (עזרא ד, ח), וכתביהם אל אחשוורוש הנקרא אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא בספר עזרא, עד שביטלו בנין בית המקדש בראותם כי הגיע זמנו להבנות. ודי בזה.

והנה אף בזמן הדורמיטא אין הנקבה ישנה[8], כי אז מסתלקין המוחין מן ז"א ונכנסין בנקבה כדי להבנות ולתקן פרצופה, כדי שתוכל לחזור אפין באפין (כנודע בעניין דרוש השופר של ר"ה). ובהכרח יש הארה והשגחה זו על ישראל מצידה. וענין אותה הארה הייתה ענין מרדכי הצדיק כמו שנבאר בע"ה.

וכראות המן את מרדכי שעל ידו היתה הארה והשגחה על ישראל בזמן ההוא - נתייעץ עם זרש אשתו ושס"ה יועציו כו'[9], ואמרו רז"ל כי זרש אשתו הייתה מכשפה גדולה ועצתה שקולה מכל שס"ה יועציו. ועלתה עצתם להרוג את מרדכי ולתלותו על העץ - הוא זנבה של נחש, המשך רגל הקוף[10], כמבואר אצלנו וכנזכר בספר הזהר שיר השירים. ודי בזה. ואם ח"ו ככה יעלה - יוכל אח"כ לאבד את שונאיהם של ישראל. ואז השי"ת ברחמיו האיר הארת נוקבא העליונה[11], והיא גדולת מרדכי ואסתר[12], ועל ידם נושעו ישראל מן הצרה הגדולה ההיא כמו שנבאר[13].

אורות ישראל א, יג
אי אפשר לאדם להיפרד מדבקות האלקית, ואי אפשר לכנסת ישראל להיפרד מצור ישעה אור ה' אלוקי ישראל. אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד. האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החופשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך". החיזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד ע"י הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבניין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך".

זוהר פרשת ויקרא דף ו
וְהָא הֲוָה קַשְׁיָא לִי הַהוּא מִלָּה יַתִּיר מִכֹּלָּא, וְאֲתֵינָן לְגַבֵּי דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, בַּחֲשׁוֹכָן דְּאַנְפִּין. אָמַר לִי, מֵחֵיזוּ דְּאַנְפָּךְ, אִשְׁתְּמוֹדַע מַה דִּבְלִבָּךְ. אֲמֵינָא לֵיהּ ודַּאי, דְּאַנְפִּי וְלִבִּי שָׁוִין. אָמַר לִי אֵימָּא לִי מִלָךְ. אֲמֵינָא לֵיהּ, כְּתִיב נָפְלָה לא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, מַאן דְּאִית לֵיהּ רוּגְזָא בִּדְבִיתְהוּ, וְנָפְקָא מִנֵּיהּ, לָא תֵּהָדַר לְעָלְמִין, אִי הָכִי וַוי לִבְנִין דְּאִתְתְּרָכוּ עִמָּהּ.
אָמַר לִי, וְלָא סַגֵּי לָךְ מַה דְּאָמְרוּ כֻּלְּהוּ חַבְרַיָּיא. אֲמֵינָא, הָא שְׁמַעְנָא מִלַּיְיהוּ, דְּהַוִה מֵרַחֲמֵי, וְלָא מִתְיַשְּׁבָן בְּלִבָּאי[14].
אָמַר (רשב"י) - כָּל מַה דְּאָמְרוּ חַבְרַיָּיא כֹּלָּא שַׁפִּיר וְיָאוּת, אֲבָל ווי לְדָרָא כַּד רַעְיָין לָא מִשְׁתַּכְּחִין, וְעָנָא סָאטָן וְאַזְלִין, וְלָא יַדְעִין לְאָן אֲתַר אַזְלֵי, לָא לִימִינָא וְלָא לִשְׂמָאלָא. וַדַּאי הַאי קְרָא בַּעְיָא לְמִנְדַּע, וְכֻלְּהוּ גַּלְיָין לְאִינּוּן דְּחָמָאן בְּאָרְחָא דְּאוֹרַיְיתָא בְּאֹרַח קְשׁוֹט[15].

תָּא חֲזֵי, בְּכֻלְּהוּ גַּלְוָותָא דְּגָלוּ יִשְׂרָאֵל, לְכֻלְּהוּ שַׁוִּי זִמְנָא וְקִצָא, וּבְכֻלְּהוּ הֲווֹ יִשְׂרָאֵל תַּיְיבִין לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְתוּלַת יִשְׂרָאֵל הֲוָה תָּבַת לְאַתְרָהָא, בְּהַהוּא זִמְנָא דְּגָזַר עָלָהּ. וְהַשְׁתָּא בְּגָלוּתָא דָּא בַּתְרָאָה לָאו הָכִי, דְּהָא הִיא לָא תִּיתוּב הָכִי כְּזִמְנִין אָחֳרָנִין, וְהַאי קְרָא אוֹכַח, דִּכְתִּיב נָפְלָה לא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, נָפְלָה וְלֹא אוֹסִיף לַהֲקִימָה לָא כְּתִיב.

מְתַל לְמַלְכָּא דְּרָגַז עַל מַטְרוֹנִיתָא, וְאַשְׁדֵּי לָהּ מֵהֵיכָלֵיהּ, לְזִמְנָא יְדִיעָא. כַּד הֲוָה מָטֵי הַהוּא זִמְנָא, מִיַּד מַטְרוֹנִיתָא הֲוָת עָאלַת וְתָבַת קָמֵי מַלְכָּא. וְכֵן זִמְנָא חַד, וּתְרֵין, וּתְלַת זִמְנִין. לְזִמְנָא בַּתְרַיְיתָא, אִתְרַחֲקַת מֵהֵיכָלָא דְּמַלְכָּא, וְאַשְׁדֵּי לָהּ מַלְכָּא מֵהֵיכָלֵיהּ לְזִמְנָא רְחִיקָא. אָמַר מַלְכָּא, הַאי זִמְנָא לָאו הוּא כִּשְׁאָר זִמְנִין דְּהִיא תֵּיתֵי קָמַאי הָכִי, אֶלָּא אֲנָא אֵיזִיל עִם כָּל בְּנִי הֵיכָלִי ואַתְבַּע עָלָהּ. כַּד מָטָא לְגַבָּהּ, חָמָא לָהּ דְּהֲוָה שְׁכִיבַת לְעַפְרָא. מַאן חָמָא יְקָרָא דְּמַטְרוֹנִיתָא בְּהַהִיא זִמְנָא, וּבָעוּתִין דְּמַלְכָּא לָקֳבְלָהּ עַד דְּאָחִיד לָהּ מַלְכָּא בִּידוֹי, וְאוֹקִים לָהּ, וְאַיְיתֵי לָהּ לְהֵיכָלֵיהּ, וְאוֹמֵי לָהּ דְּלָא יִתְפְּרַשׁ מִינָּהּ לְעָלְמִין, וְלָא יִתְרְחִיק מִינָּהּ.

כַּךָ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל זִמְנִין דִּכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, כַּד הֲוָה מָטֵי זִמְנָא, הִיא אֲתִיאַת וְהַדְרַת קָמֵי מַלְכָּא. וְהַשְׁתָּא בְּגָלוּתָא דָּא לָאו הָכִי, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹחִיד בִּידָהָא, וְיוֹקִים לָהּ, וְיִתְפְּיַיס בַּהֲדָהּ וְיָתִיב לָהּ לְהֵיכָלֵיהּ. וְתָא חֲזֵי דְּהָכִי הוּא, דְּהָא כְּתִיב נָפְלָה לא תוֹסִיף קוּם, וְעַל דָּא כְּתִיב, (עמוס ט׳:י״א) בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹפֶלֶת, הִיא לֹא תוֹסִיף קוּם כְּזִמְנִין אָחֳרָנִין, אֲבָל אֲנָא אוֹקִים לָהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנֹּפֶלֶת, אֲנִי אָקִים אֶת סוּכַּת דָּוִד. מַאן סֻכַּת דָּוִד. דָּא בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. הַנּוֹפֶלֶת: כְּמָה דִּכְתִּיב נָפְלָה. וְדָא הִיא יְקָרָא דִּבְתּוּלַת יִשְׂרָאֵל, וְתוּשְׁבַּחְתָּא דִּילָהּ. וְדָא אוֹלִיפְנָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, וַדַּאי מָלִילְתָּא עַל לִבָּאי, וְאִתְיִשְׁבָא, וְדָא בְּרִירוּ דְּמִלָּה. וְאַזְלָא הַאי, כְּמִלָה חֲדָא דְּשָׁמַעְנָא וְשָׁכַחְנָא, וְהַשְׁתָּא רָווחְנָא לָהּ, דְּתָנֵינָן, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, זַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַכְרְזָא עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְיֵימָא, (ישעיהו נ״ב:ב׳) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלַים, כְּמַאן דְּאָחִיד בִּידָא דְּחַבְרֵיהּ וְיֵימָא הִתְנָעֵר, קוּם, כַּךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹחִיד בָּהּ וְיֵימָא הִתְנַעֲרִי, קוּמִי.

אורות התחיה לב
אפיה של הגאולה הבאה לפנינו, שראשית צעדיה הננו חשים ומרגישים, הוא בתוכיותה של כנסת ישראל. מתפתחת היא האומה, בכל כחותיה, מגדלת היא את רוחה, את טבעה ואת עצמיותה, אינה מכרת עדיין את עומק הישות העליונה שהיא כל יסוד תקומתה. עינה לארץ, ולשמים עדנה לא תביט. היא אינה שבה עדיין אל אישה הראשון בפועל, היא מעבדת את חייה בכחותיה הנמצאים בשרשי נשמתה[16]. אמנם בלא קריאת שם, בלא מגמה מבוררת הכל הוא אור ד' וכבודו, אבל לא היא ולא העולם מכיר זה בבליטה, שם שמים לא שגור בפיה, אומץ וגבורה רודפת היא, אבל באמת הכל קודש ואלהי הוא. רק בהגמר התוכן, בהעלות האומה למרום מצבה, אז יוחל אור אלהי נקרא בשם המפורש להגלות, יגלה ויראה, שכל מה שהאיר וכל מה שיאיר, כל שחי וכל שיחיה בה, הכל אור אלהי עולם אלהי ישראל הוא, "וזה שמו אשר יקראו ד' צדקנו", "ושם העיר מיום ד' שמה"[17]. מצב גאולה זה הוא יסוד החזון של הרזים, שכנסת ישראל לא תשוב למקומה לעתיד כי אם קודשא ב"ה וכל חיליו יבאו אליה, ויקימו אותה מן עפרא ביקר סגי, אשרי עין ראתה כל אלה, ולמשמע אוזן ותקוה תשמח נפשנו. והמשך הזמן, העובר בין ההופעות המיוחדות המרוכזות בכנסת ישראל, עד שיופיע אור תפארת ישראל, לדעת כי שם ד' נקרא עליה, הוא זמן חבלי משיח, שרק אמיץ אונים כרב יוסף היה אומר עליו בנגוד לכל האומרים, ייתי ולא אחמיניה : ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופתא דחמריה.

---

[1] בתקופת הגלות השכינה לא מתגלה וחוזרת להיבלע כביכול במדרגה העליונה ממנה. זהו לא השלב של פורים אלא השנים בהן השכינה עדיין חייבת להיות בגלות כמו בחי' שבעים השנים עליהם התנבא ירמיהו. מתוך שהשכינה לא בהתגלות, השפע יורד באופן לא נכון והמלכות כביכול בגלות. זו הסיבה שכל 'המלך' שבמגילה רומז למלכותו העליונה של הקב"ה. מלכות ה' לא מופיעה כי אם דרך הצינור הטמא של מלכות הגויים. ועיין אורות ארץ ישראל ג. מצב זה עתיד להתהפך עיין לקמן הערות 118, 123.

[2] ז"א – זעיר אנפין, המידה הזכרית בבחינת השפעה. ונוק' - ונוקביה, המידה הנקבית העומדת בבחינת קבלה והנהגת המציאות שלמטה ממנה. אין כאן המקום להאריך בהסבר סוד דרגות עליונות אלו של גילוי אלוקות והנהגת ה', אך פטור בלא כלום אי אפשר. הנוק' הוא גילוי אלוקי דרך השכינה, כנסת ישראל דהיינו נשמת כלל ישראל עד ההשתלשלות שלה בעולם המעשה בעם ישראל. זוהי מידה תחתונה יחסית לדכורא דהיינו קרובה יותר למציאות הגשמית. הנוק' מיוצגת במידת המלכות, אות ה' דשם הוי"ה, המכונה בשיר השירים הרעיה. המלכות מנהיגה את הטבע (או בלשון הרמב"ן – הנס הנסתר).
הז"א מסמל את גילוי האלוקות בשורש עליון יותר מעם ישראל - התורה הקדושה המנחה את ישראל כפי שה' רוצה. הוא מיוצג במידת התפארת (ו"ק), אות ו' דשם הוי''ה, המכונה בשיר השירים הדוד. הז"א מקביל להנהגת הנס הגלוי.

[3] המושגים אחור באחור, פנים בפנים ונסירה מגיעים מעולם הקבלה אך נטועים בפשט ובמדרש. ע"פ הגמרא בעירובין אדם הראשון נברא באופן שהוא מחובר בגבו לצד הנקבי שבו. זהו חיבור כפוי שבו המימד הנקבי הוא המשך של המימד הזכרי בלבד. הפרדת הצלע מתפרשת כהפרדת צידו האחורי והתהליך בו נפרדים הצד הזכרי והנקבי והופכים לשתי קומות שלמות נקרא נסירה. פנים בפנים הוא החיבור המחודש שלהם מתוך כבוד והבנה של האחריות של שתי הצדדים לגלות את עצמם ולהתחבר יחד לשם הולדת מדרגה חדשה. החיבור המחודש מגיעה ממקום של בחירה חופשית של הנוק' בז"א.

[4] פירוש המילה - תרדמה. בחינת הרדמה לפני הניתוח כפי שמתואר בספר בראשית. הפלת תרדמה על המדרגה העליונה יותר כדי שלא תופיע בגלוי וזאת על מנת לאפשר מקום של נפרדות למדרגה התחתונה. הדורמיטא מאפשרת את הבחירה החופשית כמבואר בכללים ראשונים לרמח"ל כלל כח. תקופת הדורמיטא היא התקופה של לידת המלכות כמדרגה בפני עצמה והיא השלב בו עם ישראל יכול לעלות לארץ אך לא בהכרח עושה זאת כפי שקרה בפורים וכן בזמננו.

[5] יש לעיין בקשרים שבין ראש השנה לפורים, ודי אם נציין את ציוויו של עזרא אודות משלוח מנות בראש השנה.

[6] פורים הוא תקופת הנסירה. הז"א לא מתגלה ולכן שם שמיים לא נזכר במפורש במגילה. אסתר מן התורה מניין 'הסתר אסתיר' - בחי' הסתר בתוך הסתר, כאילו אפשר לישראל להתנהל בעולם גם בלעדי הקב"ה, בלי ארץ ישראל ובלי תורה. כאילו מנסים 'להסתדר לבד'. אסתר בחי' הלב הער של ישראל קוראת לה' 'אלי אלי למה עזבתני' ואז מתחיה רוח הקודש ואסתר חוזרת ללבוש מלכות – "ותלבש אסתר מלכות".

[7] בסוד ישן ו.

[8] ואע"פ שנראית ישנה בסוד "אני ישנה (ישן – ה) ולבי ער". וכך בפשט המגילה מרדכי ואסתר מתחילים לקחת בחינה של מלכות מהמלך אחשוורוש, המלכות של ישראל מתעוררת. ועיין שפת אמת תרומה תרמ"ב ד"ה ובמדרש שבניין הבית תלוי בהשתוקקותנו אליו. ועוד עיין בפירוש הרמב"ן עה"ת במדבר טז, כא שאע"פ שנתן הנביא אמר לדוד שהוא לא יבנה את בית המקדש, אם היו עם ישראל רוצים לבנות את בית המקדש היו יכולים ונתבעו על כך שלא עשו כן.

[9] מספר שס"ה היועצים רומזים לימות החמה המייצגים את ההנהגה הטבעית אשר שיאה הוא הגורל.

[10] בפורים תיקון להמשך רגל הקוף בסוד 'גער חית קנה' ועיין אורות הקודש ח"ג קכז בקשר אפשרי על פי זה בין פורים לפסח. ובכלל תיקון הקוף בפני הקדושה יכול להסביר את מנהג התחפושות בצורה מקורית.

[11] ההדגשה היא שאע"פ שההתעוררות נראית כאילו היא מהעם בלבד בעצם זה ה' שהאיר הארת הנוק' העליונה. עיין במקורות בהמשך מהזוהר הקדוש ויקרא דף ו על הפסוק נפלה לא תוסיף קום ואח"כ ראה פירושו המקורי של הראי"ה לעניין זה באורות התחיה לב.

[12] מרדכי יוצא בלבוש תכלת עליו חז"ל אומרים שעניינו פתיל התכלת. התכלת נקראת חותם המלכות המראה על כך שאנו בני המלך (מנחות מג ע"ב). גם בימינו עם תקומת המלכות בארץ חידוש התכלת התעורר.

[13] כך יוצא ש"הדור קבלוה בימי אחשוורוש" הוא ממש עומק העניין של "ונהפוך הוא". ההתהפכות מבחינת אחור לאחור לבחינת פנים בפנים. ישראל חוזרים ומקבלים מרצון את התורה, רוצים בשורשם העליון ומבינים עד כמה הם נצרכים לו. לא עוד חיבור כפוי לתורה בחי' "כפיית הר כגיגית" מעוצמת הגילוי של הבחינה העליונה במעמד הר סיני. עומק הגלות מאפשר חיבור ו' ל ה'. הדור קבל ו' – ה'. ונהפוך הו"א ל – בחר ה' בציון או"ה למושב לו". "כי יד על כס יה" - או"ה – א' של 'אוה' משלימה את ה'כס' ל'כסא' ולאותיות 'יה' נוסף 'וה' של 'אוה'.

[14] כוונתו כנראה למה שאמרו חז"ל במסכת ברכות ד ע"ב: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר נוּן בְּ״אַשְׁרֵי״ — מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַפַּלְתָּן שֶׁל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל״. בְּמַעְרְבָא מְתָרְצִי לַהּ הָכִי: ״נָפְלָה וְלֹא תּוֹסִיף לִנְפּוֹל עוֹד, קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֲפִילּוּ הָכִי, חָזַר דָּוִד וּסְמָכָן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״סוֹמֵךְ ה׳ לְכָל הַנֹּפְלִים״. וקריאת הפסוק ע"פ סימני הפיסוק המחודשים לא התיישבה על ליבו. זאת אומרת שבתולת ישראל תקום לבדה ללא עזרת ה' כביכול כלל. ע"פ פשט מאמר הזוהר הנ"ל רשב"י חולק על מה שאמרו בגמרא. ומסביר שה' בעצמו כביכול יבוא להקימה בניסים גדולים. אך ע"פ האמור לקמן בשם הראי"ה קוק והרמוז לעיל בדברי האריז"ל (עיין הערה 123) נראה שהגמרא והזוהר יכולים להתיישב היטב.

[15] וי לדור שיהא זה בימיו שיראו את המצב של ישראל ולא יבינו מה שרואים. בחינה של מה שאמרו חכמים ייתי ולא אחמיניה (סנהדרין צח ע"ב). אכן, קשה מאוד לראות את העם מפסיק לשמור תו"מ ותועה בדרך ולומר שזו התקדמות.

[16] גאולה מתוכיותה של כנסת ישראל, משורשיה הנשמתיים היא קימה של כנסת ישראל ע"י בתולת ישראל. הכח הפנימי שנשאר בשלמותו גם כאשר למראית עין ישראל סטו מהדרך וזנו אחרי אלוהי ניכר. בסתר המדרגה ישנם שורשים שמעולם לא נפגעו והם אלו המתעוררים (בסוד אבא יסד ברתא בחי' מרדכי ואכמ"ל). כך יובן מה שהגמרא מדברת על 'קום בתולת ישראל' דהיינו שהיא תקום, ודווקא בכינוי 'בתולת', ומה שהזוהר הקדוש מדבר על כך שקוב"ה יקים אותה. אלו שני שלבים מלכות ותפארת, כאשר גם בחינת הלב הער של המלכות נובע משורש עליון.

[17] המלכות תקרא על שם ה'. לא רק שלא 'המלך' הנכרי ירמוז על המלכות שבגלות בו אלא מלכות ישראל תיקרא הוי"ה. ועיין בבא בתרא עה ע"ב.

בית המקדש - מה יש בו שחסר לנו עכשיו?

 

התשובה בגדול – שכינה. בקטן, תשקיעו דקה וחצי.

היהדות כיום קיימת ברובה בסוג של מרחב וירטואלי. פסיקת הלכה שלא נעשית על ידי בית הדין הגדול, ע"פ הצבעת הרוב במעמד עילית חכמי א"י כפי שמצווה התורה, אלא בנויה על ספיקות וספקי ספיקות. ובכלל תורה שלאחר אלפי שנות גלות נעשית כאלף תורות (כמאמר הב"י בהקדמה). כחצי מהמצוות מן התורה שבכתב בכלל לא ניתן לקיים ללא בית מקדש, בית דין הגדול ויובל. מספיק להיזכר בציצית שלרוב העם חסרה את התכלת שתזכיר את השמים, הפרשת תרומות ומעשרות - בעיקר 'זכר לדבר' וזורקים לפח, הפרשת חלה ע"י ששורפים אותה במקום לתת לכהן – 'זכר', ארבעה מינים חוץ מיו"ט ראשון – 'זכר', בתי כנסת שהם מקדש מעט בלבד, זכר למחצית השקל, פסח בלי פסח ועוד. בשבוע שעבר התוועדנו על העניין בישיבת חולון ומישהו הגדיר במדויק – 'אז אני בעצם רק 'זכר ליהודי?' ובחור אחר שאל בנימה מרירה – 'זכר או זיכר'?...  אבל זה יותר עמוק מזה.

תארו לכם מפעל גדול מלא בגלגלי שיניים קטנים וגדולים, מפעל בעל תפוקה אדירה וכל החלקים עומדים הכן. מה שנחוץ עכשיו הוא ללחוץ על הכפתור והמכונה תעבוד. אך הפועל לוחץ ולוחץ ושום דבר לא זז. מה חסר שם? רק פרט אחד, המכונה לא מחוברת לחשמל.

היהדות ללא השראת השכינה דרך בית המקדש היא יהדות שלא מחוברת לחשמל.

מה ההבדל בעצם בין אדם חי למת? לכאורה כל הגוף נמצא במקום. כל איבר מחובר לחברו במערכת גידים מסועפת, העצמות שלמות אך אין רוח בגויה. היהדות בלי השראת שכינה היא גוף ללא חיים (כוזרי). הגאון מוילנא כינה את העם היהודי בגלות רקב עצמות, אך אם נדבר על מצבנו כיום הרי שלאחר העלייה לארץ העצמות מחוברות זו לזו, ולאחר ההתפתחות הכלכלית הפנומנאלית של מדינת ישראל יש עליהן גם די הרבה בשר ב"ה. אז מה חסר? החיים עצמם. נשמה, רוח מן העליונים. "דבקה לעפר נפשי חייני כדברך".

אבל הטרגדיה האיומה ביותר איננה עצם החורבן אלא האדישות האורבת לנו. אם נחשוב שהכל בסדר סה"כ ורק נתרגל להתפלל בלי שה' עונה, להודות לה' בסעודת הודיה במקום בשלמי תודה, נחבק את הגופה ולא נבקש מה' לנפוח בה נשמה - זה יהיה הפספוס האמיתי. לכן הימים הללו, שמזכירים לנו את החיסרון האדיר בהשראת שכינה, ובשמיעת דבר ה' הם ימים יקרים. הבה נתעורר בימים אלו – נפקח עינינו על התקדמות הגאולה, על ידי התחזקות במצוות ישוב הארץ, חזרה לזהותנו היהודית האמתית בקיום התורה והמצוות בשלמות ובחירה במנהיגים טובים ליהודים, ליהדות ולתיקון העולם.

ט"ו בשבט

Photo by Brenda Godinez on Unsplash

שלא כפי שלמדנו בגן, ט"ו בשבט הוא חג שמבטא שינוי הלכתי בין השנים לעניין מעשרות (שני או עני) ופירות ערלה (בשנה הרביעית) ובזה הוא נקרא ראש השנה לאילנות. על פי המשנה בפרק ארבעה ראשי שנים יום הדין לפירות האילן הוא בחג שבועות. ובכל זאת נהגו ישראל לאחר גירוש ספרד לנהוג כמנהג המקובלים ולעסוק ביום זה באכילת פירות ארץ ישראל, לדבר בשבחה ולשיר שירות ותשבחות. מלבד טעמם המתוק של הפירות מהו הטעם הפנימי לכך?

חכמת הנסתר עוסקת מן הסתם בחלק של החכמה שאינו גלוי, שמתחת לפני השטח. אין זה רק לימוד חיצוני בחלק הלא גלוי של התורה אלא חשיפה של תכונה פנימית של העמקה, שנובעת מחשיפה של הפנימיות והנסתר של האדם עצמו. לכן חכמי הנסתר רואים את מה שנסתר מכולם. הם שואלים את עצמם – מדוע לעניין המעשרות וכו' אנו הולכים על פי החנטה[1] קודם ט"ו בשבט או אחריו, משום שעד ט"ו בשבט ירדו רוב גשמי שנה ומט"ו בשבט העצים קבלו מספיק מים ואפשר לראות את זה בכך שעלה השרף באילנות. זאת אומרת שאע"פ שלעיניים חיצוניות העץ נראה בשיא חולשתו, עץ עלוב אחרי שלכת שהוכה שוב ושוב על ידי רוב הרוחות והגשמים של השנה, מבחינה פנימית כוחו מתגבר ומתחיל תהליך הבשלת הפירות שלו. מתוך כך עוסקים קצת ביחס אל העץ ואל הנסתר בו.

בעיני המקובלים העץ איננו רק כמה קילו של קרשים, הוא ביטוי לצומח שבפנימיות האדם ובבריאה כולה. ראש השנה לפירות האילן ולא לאילנות משום שהדבר רומז לאילן החיים[2].  

בשל העובדה שהם רואים את העולמות התחתונים כצל לעולמות עליונים הם מוצאים בכל פרי שעולה על השולחן את הלימוד המיוחד לאופיו, טעמו ותכונותיו[3].

לבסוף בהבנת התהליכים ההיסטוריים של המקובלים אנו מוצאים את אותה ראיה שמגיעה  מתכונת סוד ה' ליראיו. כשכולם רואים בגירוש ספרד שיא משיאיה של הגלות הם מבינים שכשנראה שהאילן מקיז דם זהו רק השרף שעלה באילנות מה שזה אומר הוא שנגמרה רוב הגלות והחנטה של הפירות מתחילה. בגמרא הקץ המגולה מקבל ביטוי בכך שהארץ חוזרת להניב פירות יפים ורבים וכך מבינים גם המקובלים את התהליך. במקום להתפזר בכל ארבע כנפות תבל ולנסות לשרוד הם מחליטים לעשות את הבלתי יאומן ודווקא אז לעלות לארץ ישראל להתיישב בה ולבנות אותה.

את ט"ו בשבט רבים מאיתנו מכירים כחג של נטיעת אילנות. המנהג הזה לא התחיל בימי המקובלים אלא עם העלייה המחודשת לארץ במאה וחמישים השנים הראשונות. התהליך של פירות הגאולה המבשילים לנגד עינינו מרגש. אחד המדרשים המדהימים ביותר בעיניי אומר כך: אם הייתה נטיעה בתוך ידך, ויאמרו לך – הרי לך משיח! בא ונטע את הנטיעה תחילה ואחר-כך צא והקבילו[4]. מה יכולה להיות הסיבה לכך? כבודו של המשיח לא יותר חשוב מנטיעת שתיל?

יכול להיות שחז"ל בטאו כאן רעיון רוחני עמוק. המשיח הוא האדם שנשלח להביא גאולה לישראל, תפקיד מכובד לכל הדעות. אך נטיעת העץ המסמלת את ישוב א"י בפועל היא הגאולה עצמה. יהודים לא יושבים ומחכים למשיח באופן פסיבי אלא כפי שהיה אומר הגרמ"א אליהו זצ"ל למשיח מצפים כמו צופה פעיל שמשקיף, מוסר מידע, ובמידת הצורך אף משיב אש. ציפייה פועלת. הציונות היא תהליך שמן החוץ עלול להיראות כישוב מחדש של ארץ נושנה בפרץ התעוררות לאומית גרידא אך באמת בפנים מתבשלת גאולה חדשה.

ואכן רצתה השגחה העליונה ובשנתה הראשונה של מדינת ישראל היום בו יוסדה הכנסת היה ט"ו בשבט[5].

 

Photo by Agustin Fernandez on Unsplash 

טיפים לסדר טו בשבט (גם בסגר עושים סדר!):

חלקו בין משתתפי הסדר אחריות על כל פרי. כל אחד צריך להכין משהו – דבר תורה, קטע מידע מחודש ומעניין, סיפור, בדיחה, הצגה או שיר.

עיצוב השולחן – להשקיע ולעצב ביחד עם הילדים.

לא לקנות דווקא פירות יבשים. לקנות פירות שאוהבים ורעננים בדגש על פרי הארץ.

לנצל את ההזדמנות כדי ללמד גם הלכות ברכות באהבה. כל השנה אנו מברכים כל כך הרבה, לעשות מטו בשבט חג שבו לומדים להשקיע בברכה (זה התיקון העיקרי לפי חלק מהמקובלים).

 

---

[1] חנטה – שלב בוטני בעל משמעות הלכתית בהבשלת הפרי. עיינו כאן.

[2] חמדת ימים חלק ב פרק ג בהערה. האילן גימ' צא כמניין שילוב השמות הוי"ה ואדנות - השם שמנהיג את העולם מהבחינה חיצונית בשילוב עם השם המנהיג באופן פנימי כאשר שם הויה הוא המוביל.

[3] עיינו למשל בסדר פרי עץ הדר שמביא את הלימודים המתאימים לכל פרי.

[4] אבות דרבי נתן נ"ב, ל"א.

[5] בט"ו בשבט תש"ט (14 בפברואר 1949), התקיימה בבניין הסוכנות היהודית בירושלים, הישיבה הראשונה של האספה המכוננת זו שלימים תיקרא 'הכנסת'. רוב הנבחרים הגיעו לירושלים מהשפלה, ובדרכם עצרו בשער הגיא לטקס נטיעת עצים. יוסף שפרינצק, שנבחר ליו"ר האספה המכוננת והכנסת הראשונה, אמר בנעילת האספה:

"...ביום זה נטעו ילדינו עצים חדשים, עצי¬ דעת ועצי¬ חיים, לאומה לימים הבאים. גם אנחנו נבחרי ישראל, נטענו היום נטיעה חדשה. בפקודת הדורות שחלפו ולמען הדורות שיבואו, נטענו היום את האילן הנאה - אילן עצמאות ישראל...". (ויקיפדיה).

 

 

לימוד זכות במשנת הרב חרל"פ

התמונה מאת צבי אורון - Central Zionist Archive in Israel - הארכיון הציוני המרכזי בישראל (via Harvard University Library), CC BY 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=11538518

בימינו מתרבות הפעמים שאנו מוצאים פשקעווילים מכאן ומכאן. כדאי לזכור את דברי הרב חרל"פ בעניין המחאה וחובת לימוד הזכות.

במה תלויה התקדמות הגאולה? 'ישועת ישראל תלויה בעיקר ברצון ישרי לב ללמד זכות על ישראל...' שלא כפי שאנו עלולים לחשוב, הגאולה מתקדמת דווקא על ידי חיזוק החיובי שבחברינו ולא על ידי מציאת מומים באחרים. אך ידוע כי בעקבתא דמשיחא החוצפה מתגברת – מה נעשה מולה? באופן הפוך על הפוך הולך הרב חרל"פ צעד קדימה וטוען 'אולם בזמן שישרי הלב שוכחים את החובה הזאת, וגם בפנימיותם רואים הם חובה על כולם ולא עוד אלא שתמיד הם מדברים על הפלגת החוב של ישראל... זה עצמו גורם שהדרך לגילוי הרצון בישועתם של ישראל תבוא ותתגלה ע"י דרכים עקלקלות וזהו סוד החוצפה המתגברת וקרירות הדעת שמתרבה בעקבתא דמשיחא'. החוצפה של עוברי העבירה שואבת כוחה דווקא מהמחאה וההסתכלות השלילית של הטובים.

ואם עולה בכם השאלה כיצד נשמור את היידישקייט ללא פשקעוויל טוב? עונה הרב מייד – 'ידעו נא זאת ישרי הלב שאם רצונם שדקדוקי הדינים וכל מנהגי ישראל ישארו אצלם בכל החומר והחמימות שיש מקודם עליהם להרחיק מפנימיותם כל חוב וכעס על שום אחד מישראל'. והרי זו לאו דווקא האמת, וכי כולם עובדים את ה' בכל ליבם? 'ויציירו במחשבתם כאילו כל ישראל זכאים הם ועובדים את ה' בקדושה ובטהרה ובזה יתחזק קיום התורה ותשועת ישראל תבוא במהרה'. (מעייני הישועה עמ' רכח)

ואם לא נמחה לא נתפס בעוונם? ואם לפני ה' גלוי שלא ישמעו לתוכחתנו וכי לפנינו גלוי (שבת נה)? 'הפשעים המתרבים בעקבתא דמשיחא מתגברים בכל כך עוז וחוצפה באופן שלא יענשו אחרים בעדם על שלא מיחו ותסתלק הטענה של אם לפניך גלוי להם מי גלוי מפני שבעקבתא דמשיחא גלוי שאין בידינו למחות'. (מעייני הישועה עמ' רכ).

אין תרוצים - רק עין טובה!

ירושלים - אנחנו וכולם

Photo by Dave Herring on Unsplash

'ירושלים לא מוזכרת בשמה אפילו פעם אחת בכל התורה'.

למעשה, השורה הזאת יכלה לפתוח דיונים בין - דתיים לגבי היחס לירושלים, ממש כמו השורה 'ירושלים לא מוזכרת אפילו פעם אחת בקוראן', אלא שבנביאים ובכתובים ירושלים נזכרת כ- 700 פעמים, בכל מקום שבו מתפללים צריך לכוון את הפנים אליה, ושירים ותפילות נכתבו עליה בכל הדורות. לכן אין חולק על מרכזיותה של ירושלים ביהדות. אך דווקא לאור מרכזיות זו השאלה קשה יותר - מדוע ירושלים לא מוזכרת בתורה אפילו פעם אחת?

במקום בו התייחסה התורה לירושלים היא מזכירה אותה כך: 'המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם' (דברים יב, ה). העם ההולך במדבר יודע שכשיגיע לארץ, הקב"ה כבר יודיע להם באיזה מקום הוא בוחר. זה לא קרה מייד, רק בימי דוד המלך, מאות שנים לאחר הכניסה לארץ, בוחר הקב"ה בירושלים להיות המקום המיוחד לשמו. וגם כאן צפה השאלה – מדוע להשאיר את ירושלים בצל?

על שינוי התודעה הלאומית שבין הגלות לארץ ישראל נכתב רבות. היהדות של ארץ ישראל היא עצמאית, בוטחת בעצמה ובכוחה ומחזקת את ההבדלה שלה משאר הלאומים. לא עוד יהודי חלש שמוצא עצמו מובל על ידי הפריץ, מעתה סיפורים על גבורת לוחמינו במבצע הצלה הרואי יהיו המיתוס המכונן. התהליכים האלה קרו לנגד עינינו והם בריאים ומתועדים בספרי הנבואה. נראה כי הזכייה בירושלים כרוכה בשינוי תודעתי לאומי נוסף. אם בצמד המילים הדרמטי 'הר הבית' המילה 'הבית' מסמלת את הבית הלאומי שלנו, אז טעינו בכתובת. הבית הוא הבית של ה' אלוקי השמיים והארץ, אלוקי ישראל והעמים, ומתוך כך אנו מצפים לבנות שם את בית התפילה של האנושות כולה. המעמד הלאומי שלנו איננו העיקר בסיפור הארוך של עם ישראל. התפקיד של ישראל להיטיב את העולם מכל הבחינות ולהוביל בו את האומר המוסרי הוא הנקודה העיקרית. הלאומיות שלנו היא הגוף, החשוב וזה שאין לו תחליף, אך עדיין הגוף שנועד לתפקיד זה.

המילים אב המון גוים שנאמרו לאברהם אבינו כבסיס לתפקידו וייעודו מבטאות קשר של אהבה ואחריות כפי שאר העולם. כאב הרוצה בטובת בניו ומימושם העצמי מביטים ישראל על שאר העולם ומתוך מבט של אחווה אך ללא נאיביות מעושה הם מנסים לתת לכל אחד מהעמים מקום של כבוד בתיקון העולם.

לכן התורה לא מדברת על ירושלים במפורש. ירושלים, הר הבית ובית המקדש אמורים להגיע לידינו כפרי של תהליך נפשי ורוחני ברמה הלאומית שמבטא הבשלה של התפיסה העצמית שלנו.

ומה קורה איתנו? האם עלינו לעבור את אותה הבשלה שוב עם חזרתנו השנייה לציון? בימי עזרא ירושלים עמדה במרכז התודעה של העם. השבים ניגשו כמעט באופן מידי להקרבת קורבנות, וברגע שהתאפשר מבחינת המפה הפוליטית העולמית גם לבניין הבית. והם אכן בנו אותו, בדם יזע ודמעות, חציים בונים וחציים אוחזים בנשק. בימינו, ההנהגה הפוליטית שלנו כלל לא תכננה לכבוש את ירושלים, היא נפלה לידם כפרי בשל. עלינו לקבל את המתנה ולהבין שה' מאמין בנו שנצליח להיות ראויים לה ורק מתוך תפיסה זו המבוססת על היסוד האוניברסלי של היהדות נצליח לכונן שלום המבוסס על הלאומיות האוניברסלית הישראלית המבקשת את תיקון העולם כולו. שלום שאנו וכל עמי העולם כה זקוקים לו.  

(פורסם במקור ראשון ראה התש''פ)

סיפור עם

'בן אדם למה תדאג על הדמים ולא תדאג על הימים' משורר הפייטן רבי משה אשקר הכהן בשורה של בית שמשמש כ'פתיחה' ידועה בשירת הבקשות העתיקה. נראה שהקשר בין כסף לחיים איננו פונטי בלבד. הכסף נקרא בלשון הקודש 'דמים', וגם בימינו עדיין ישנו שימוש במונח זה בניבים כמו 'דמי כיס' או 'דמי מפתח'. אך המילה דם משמשת גם לביטוי אחר. כחלק מאיסור אכילת הדם מנמקת התורה "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג), את קין מוכיח הפסוק "מה עשית קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה"  (בראשית ד, י). הכסף והחיים מתלכדים למילה אחת.

גם המילה כסף עצמה מבטאת יותר ממה שנהוג לחשוב. הכסף נקרא כך מלשון כיסופים, דבר שנפשו של האדם נכספת אליו. מפתיע לגלות שבלשון הקודש כיסופיו של האדם הם חלק מההגדרה שלו. חישבו על אחת המילים הרווחות ביותר בשפת היומיום שלנו – 'אני'. כאשר אנו שואלים אדם 'לאן הוא הולך' אנו מתכוונים לשאול לאיזה יעד מועדות פניו, להיכן הוא שואף להגיע. אם נפרק את המילה 'לאן' נגלה שה'אן' שלך הוא השאיפה שלך, היעד. אני הוא אם כן היעד שלך או במילים אחרות המקום אליו אתה נכסף.

וגם קשר הופכי מצאנו בין הכסף לחייו של האדם. על הגוזל את הדל אומר שלמה המלך (משלי כב, כג) "כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש" והגמרא במסכת בבא מציעא דורשת שמדובר על נפשו של הנגזל והגזלן. הגזלן כאילו גוזל את נפשו של הדל ולא רק את ממונו, לכן ראוי שה' יריב את ריב הדל וישלם לגוזלו מידה כנגד מידה.

בפרשה מצווה ה' את ישראל להשיא תרומה בסכום קבוע מראש. כל אחד מחוייב להביא 'מחצית השקל' לעבודת המשכן. מכסף זה יבנו את המשכן בפרשות הבאות ואף בעתיד העבודה השוטפת תמומן ממנו. מדוע ציוה ה' להשיא דווקא מחצית מהשקל ולא שקל שלם או בכלל מדוע לא לאפשר לכל אחד לתת כנדבת ליבו.

מפוזר ומפורד היה העם היוצא ממצרים. בתור עבדים השאיפות הלאומיות היו חלשות אם בכלל היו קיימות, כל עבד או משפחת עבדים היו גרים אצל משפחה מצרית אחת, פעמים שגודלו משפחות במחוזות שונים במצרים וכל סיפור משפחתי היה שונה לגמרי. כחלק מהפיכת התפזורת האנושית הזו לעם עומד הפרוייקט המשותף עליו מדברות הפרשות האחרונות – המשכן.

שמעתי פעם מהרב שבתאי רפפורט ששאל שאלה טריוויאלית – מניין בכלל היו לעם ישראל שקלים באמצע המדבר? הוא הביא משפט מן המדרש - 'גדולה ביזת הים מביזת מצרים'. לאחר קריעת ים סוף עם ישראל לא האמין שהמצרים נעלמו מחייהם לתמיד. כחלק מהבניית המחשבה העבדותית, משהו בהם סירב להאמין שהאדונים יכולים פשוט למות, 'הם ודאי עלו מהצד השני' - אמרו לעצמם העבדים לשעבר. לכן הים פלט את גופות המצרים אל החוף לעיניהם המשתאות של בני ישראל. למצרים היה מנהג להתקשט לפני הקרב ולקחת איתם כסף, המדרש ממשיך ומספר שכל אחד מישראל הלך אל המצרי ששיעבד אותו ואת משפחתו ולקח ממנו את הכסף שהביא. קשה לתאר בשורות קצרות עד כמה 'סגירת המעגל' הזו חשובה מבחינה נפשית ורוחנית. אך כפי שאנו רואים מהחיבור שעשה הרב שבתאי רפפורט - כל אחד הביא יחד עם שקליו גם את סיפור הגלות הפרטי שלו.

כשעם חוזר מגלות ארוכה טבעי שלכל משפחה ועדה יהיה סיפור גלות שונה. חלקנו סבלנו משעבוד גשמי וחלקנו משעבוד שהתאפיין בהתבוללות. יש לנו כבר מאכלים אחרים, בגדים שונים, ואף הלך רוח ומנטליות שונה. מה שה' מלמד אותנו הוא להתאחד סביב פרוייקט משותף – משכן או בניית מדינה – ולהבין שכל אחד מאיתנו מביא את החיים שלו, על כל מה שכולל הביטוי ועדיין מדובר רק במחצית. כל אחד מביא יחד איתו את הסיפור האישי שלו במלואו אך הוא לא שוכח שסיפורו לעולם איננו שלם ללא סיפורו של חברו. כך בונים סיפור של עם.