יום שישי, 28 בפברואר 2020

למה ריבונו של עולם צריך בית?!

(זכויות התמונה - מכון המקדש)
הבונים החופשיים הוא שמו של אחד האירגונים הדיסקרטיים והמסקרנים ביותר בעולם. תיאוריות רבות נקשרו בנוגע למידת השפעתו העולמית ולאופי פעילותו. מעניין לגלות שהארגון רואה את אחת מאבני הדרך המשמעותיות ביותר בתולדותיו בבניית בית המקדש בירושלים. יש האומרים שהבונים החופשיים מתייחסים לשלמה המלך, בונה המקדש הראשון, כמייסד הארגון עצמו. אלא שסיפור בית המקדש מורכב בהרבה מפרוייקט בנייה, שאפתני ככל שיהיה. סיפור זה מתחיל בפרשתנו.

פרשת תרומה פותחת בפנינו את פרשיות המשכן. תרומה ותצווה הן פרשות הציווי על בניית המשכן וכליו ופרשות ויקהל ופקודי הן פרשיות הביצוע. המקרא מקדיש ארבע פרשות שלמות למשכן. רק לשם ההשוואה, כל סיפור בריאת העולם למשל, אורך פחות מחצי פרשה. זה מראה שהנושא הזה חשוב ביותר בעיני המקרא. לנו נותר לשאול את השאלה העולה מאליה -    
מדוע אלוקים אשר השמיים ושמי השמיים לא יכלכלוהו מבקש מאיתנו לבנות לו משכן?

מעניין לראות שני מדרשים שמכוונים את הצורך במשכן כצורך של עם ישראל כלפי אומות העולם. 

במדרש אגדה בפרשתנו (על שמות כז, א) מתואר דו שיח מעניין בין ישראל לרבונו של עולם. ישראל מבקשים מה' ארמון מלכים כמו שיש לכל הגויים - 'אמרו ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם מלכי הגוים יש להם אהל ושלחן ומנורה ומקטר קטורת
, וכן הוא תכסיסי המלוכה, כי כל מלך צריך לכך, ואתה הוא מלכנו גואלינו מושיענו לא יהיה לפניך תכסיסי המלוכה, עד שיודע לכל באי העולם כי אתה הוא המלך.
אך רבונו של עולם מצדו משיב להם – 'בני אותם בשר ודם צריכים לכל זה, אבל אני איני צריך...' ובכל זאת מכיוון שאתם כל כך מבקשים מסיים המדרש -  'אמר להם הקב"ה אם כן עשו מה שאתם חפצים, אלא עשו אותם כאשר אני מצוה אתכם'.          

מדרש אחר בפרשתנו מקשר את המשכן לכפרה על מעשה העגל - ואתה מוצא, שביום הכפורים נתכפר להם, ובו ביום אמר לו הקדוש ברוך הוא, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם
, כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם על מעשה העגל. ולכך נקרא משכן העדות, שהוא עדות לכל באי העולם, שהקדוש ברוך הוא שוכן במקדשכם. אם במדרש הראשון שהבאנו הצורך הוא לגלות את מלכות ה' לכל באי עולם, במדרש השני הצורך במשכן הוא מצד הבלטת המחילה של רבונו של עולם לישראל על חטא העגל.

הרמב"ם במורה נבוכים מסביר את הצורך במשכן כצורך אנושי שקשור במידת מה גם ברקע ההיסטורי של אותה התקופה. האדם צריך 'נעבד מורגש', עבודת ה' לא יכולה להצטמצם לכדי חוויה שכלית בלבד כי אם חוויה רב חושית ובעיקר מוחשית. הנכנס למשכן יריח את הקטורת, ימשש את בגדי הכהונה והקרבנות, יתרשם מראיית הפאר וישמע את קול זמרת הלוויים. זהו צורך בסיסי של האדם (לפחות באותה תקופה בה האלילות המוחשית פורחת) לחוש את אלוקיו. 
דון יצחק אברבנאל מעדן מעט את הדברים ומסביר אותם במישור הרוחני יותר. המשכן מסמל את השגחת ה' על עולמו, האכפתיות שלו מן הבריאה ומהווה גשר בין העולם הגשמי לעולמות הרוחניים.      

ניתן לומר שהמשותף לכל הפירושים הוא שאין המשכן עבור הקב"ה אלא עבורנו, עבור האדם, העם והעולם.

מעניין שגם לגבי הבנת צורת המשכן מצאנו גישות פרשנים שונות. 
המדרש שכבר הזכרנו מקביל את צורתו לארמונות מלכים. הרלב"ג, שהבנתו באסטרונומיה של דורו הייתה מן המפורסמות, וכן פרשנים שאינם בני ברית כמו אייזיק ניוטון, הקבילו את צורת המשכן וכליו לצורת מערכת השמש או צורת העולם שלנו, ואחרים כריה"ל בספר הכוזרי הקבילו את צורת המשכן לצורת גוף האדם. נראה שאפשר למצוא קשר בין הטעמים הובאו לצורך שבמשכן לבין ההקבלות של צורת המשכן. אם המשכן הוא לצורך האדם אזי סביר שהקבלתו תהיה לגוף האדם. אם הצורך במשכן הוא לאומי סביר שיהיה כארמון המלכים, ואם הצורך בו הוא כלל עולמי אזי ההקבלה לבריאה כולה תהיה המובנת מאליה.

לכל הדעות והשיטות, הפסוק החשוב ביותר להבנת עניינו של המשכן נוגע לבקשת משה שתשרה שכינה במעשה ידי האדם. אחרי כל הבנייה וההכנות הנדרשות מצד האדם, את העיקר – הברכה וההצלחה של השראת השכינה רק אלוקים פועל. וכמו שנהג לומר אבי ז"ל שעסק בבנייה רוב ימיו 'מהאדם ההשתדלות, אך מאלוקים הברכה'.

יום שישי, 21 בפברואר 2020

מדברות למשפטים


לצופה מן הצד העולם ההלכתי עלול להראות משעמם מאוד. בעולם של שאיפה לחופש טוטלי ובעיטה בגבולות נדמה כי ההלכה היהודית איננה אקטואלית במיוחד. זהו בעצם הסיפור של שתי הפרשיות האחרונות בתורה.

בפרשה הקודמת הגענו לשיא של התורה. אם מהותה של התורה היא לגלות לאדם את אלוקים, הרי שבפרשת יתרו הדבר פשוט קרה. הפרשה תיארה לנו את מעמד הר סיני כמאורע יוצא דופן, או בשפתו המקובל האטלקי רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל, הקדמה לסדר ויכוח) – ה' קרע לנו את השמיים ונתן לנו את התורה. קולות וברקים, עשן ולפידים היו רק חלק מהתפאורה בה השתמש ריבונו של עולם בעשותו כך. השיא היה בהישמע קולו של הקב"ה בהתגלות נבואית שלא פסחה על אף איש או אישה ילדה או ילד שהיו שם, בשתי מילים - עשרת הדברות. אלא שלאחר הדברות הגיעו המשפטים, שהם איך לומר בעדינות, כבר הרבה פחות מלהיבים. דיני נזיקין, איסורי אכילה כמו בשר וחלב, ולקט הלכות לצמצום תופעת העבדות, מחליפים את ההתגלות הנשגבת של מעמד הר סיני. נראה כי פרשת השבוע, פרשת משפטים, הולכת עקב בצד אגודל ומלמדת אותנו בדרך הקשה את הצד ה'אפור' של התורה.

אלא שדווקא שם, בסוף פרשת משפטים, אנו מתוודעים לניב האלמותי – 'נעשה ונשמע' (שמות כד,ז). אמירה מיוחדת שמבטאת התפרצות של אהבה שאומרת בערך – עם ישראל מוכן לעשות הכול למענך. ואמנם יש מהפרשנים (חזקוני ע"פ מדרש) שמסבירים שהפסוק המתאים יותר לאווירה של הפרשה שעברה, אכן נאמר קודם מתן תורה, בבחינת אין מוקדם ומאוחר בתורה. אך גם לפי הסברם יש לשאול – מדוע שיבצה התורה את הפסוק הזה לא במקומו?

כל מי שבנה בניין, קנה דירה או יזם תהליך ארוך טווח אחר מכיר את הסוד הבא - יש דברים שאפשר להשיג רק מתוך מחויבות. ההתלהבות הרגעית כשמה כן היא, רגעית. לכן ההתלהבות חייבת 'לרדת לשטח' בהמון מעשים קטנים ויומיומיים של מילוי טפסים, ביקור בנכס, סקרי שוק, פגישות בבנק וכדומה. ניתן היה לומר שזה בדיוק מה שפרשת משפטים מלמדת אותנו – לא רק דיבורים של התלהבות אלא ירידה לשטח היומיומי ואורח חיים שיבטא את המעמד אליו זכית. אך אמירה 'קואצ'רית' שכזו תהיה חלקית בלבד.    

חז"ל מדמים את מעמד הר סיני לחופה. לכן כדאי לבחון את המודל הזוגי בהקשר זה. בזוגיות אנו מוצאים תהליך של שחיקה מובנית. בהתחלה, הוא מוצא חן בעיניה, היא מעניינת אותו ועד מהרה הזוג מוצא את עצמו מתאהב. העיניים הבורקות כשמדברים על בת הזוג, ההתרגשות והפרפרים בבטן לפני כל מפגש, והגעגוע שבין המפגשים כולם דברים שכל מי שחווה אותם לא יכול לשכוח. אך עם הזמן שחולף, מתחלפות העיניים הבורקות של בני הזוג לעיניים עייפות מקימה בלילה לתינוקת, מהקשבה אינסופית לאיך היה לבן הזוג בעבודה, ומאינספור נושאים בנאליים אחרים. הרומנטיקה עוברת בלי שבכלל שמנו לב ואחרית הסיפור גם היא איננה מזהירה.
היהדות מציעה סוף אחר לסיפור הזה. מתחת לחופה כל חתן וכלה יהודים חותמים על מסמך, הכתובה. הכתובה היא מסמך שנראה לכאורה לא קשור למעמד האהבה שהוא נוטל בו חלק. מסמך אפור של התחייבויות יומיומיות של החתן והכלה לקשר הזוגי שנרקם ביניהם. זוג שחיתנתי שאל אותי פעם – מדוע בעצם 'לזהם' את החופה בחתימה על מסמכים? ותשובתי הייתה פשוטה - אנו מבינים שלחשוף את האהבה בהמשך החיים ידרוש מאמץ יומיומי. כפי שכתבנו יש דברים שמחייבים השקעה יומיומית כדי להביא אותם אל הגמר. שלום בית משיגים על ידי השקעה יומיומית בתקשורת בריאה, בהכרת הטוב, במעשים קטנים של אהבה גם כשלא מרגישים שום התלהבות מיוחדת.       

הקשר שנרקם בחופה הולך ומתעבה על ידי חוויות משותפות של משברים, שמחות ושגרה מבורכת. זוג שיהיה מחוייב אך ורק הוא לאשתו והיא לבעלה, יפנימו שהיומיום איננו תקלה אלא הזדמנות לבנייה משותפת, והכי חשוב -ישקיעו בבנייה הזו, זוג כזה עוד יזכה לאהבה מחודשת ועמוקה בהרבה. לזוגות שחיתנתי אני נוהג לומר, כהמשך למגמת הכתובה, קחו על עצמכם התחייבות מודרנית. תמשיכו לצאת לדייטים אחד עם השני גם בשגרה. פעם בשבוע לקבוע פגישה, עדיף בחוץ, להשקיע, להתלבש יפה להתבשם ולהמשיך את תהליך הבנייה של האהבה. כשעושים כך פתאום נזכרים לומר תודה על כך שהבעל שטף אתמול כלים, ולהביט בעיניים אוהבות על אשתך שמנענעת בעדינות את התינוק אף על פי שהיא 'מתה' לישון.         
כך נהפכת ההתאהבות לאהבה, הדברות הקצרות למשפטים ארוכים ומלאי חיים.

אם כן, באהבה כמו באהבה, ההתגלות של הר סיני לא נגמרה בפרשת יתרו. בזוגיות של הקב"ה עם בני ישראל ניתן לשמוע שוב את הקול של הר סיני. מתוך קבלת עול שלמה, פרטנית ומדוייקת - 'נעשה', אנו מגלים את אוזנינו ומכשירים עצמנו ל'נשמע' מחדש.

יום שישי, 14 בפברואר 2020

תורה של אש ותורה של מים



Photo by Mandy Beerley on Unsplash
אחד הדברים שקשה לפספס ולו במבט שטחי בגוף האדם הוא העובדה שהגוף בנוי בצורה סימטרית. ישנה מעין כפילות של אברים - שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי ידיים וכו'. עניין שהסימטריה הזו נכונה גם לאברים הפנימיים של האדם – שני מוחות, שתי ריאות, שתי כליות וכן הלאה. ככל דבר יסודי שעשה ה' בבריאה גם רעיון הכפילות הזה נושא על גביו רעיון עמוק.

העולם כולו נראה כריבוי נוסף על האחדות האלוקית. הלוא אדון עולם היה עוד בטרם כל יציר נברא, וממילא העולם נראה כריבוי, כמין רשות הרבים שבאה על גבי רשות היחיד. אלא שבמצב מתוקן הריבוי הזה הוא בעצם סימטרי ישנה כפילות שכן מתוך התבוננות בעולם הזה אתה בא להתבוננות באלוקות. מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, ומבשרי אחזה אלוק. מתוך הב' של 'בראשית ברא' אתה מגיע לא' של 'אנכי ה' אלוקיך'.

מן העולם נעבור לסימטריה שבתורה. במתן תורה קבלנו תורה כפולה – תורה שבכתב ותורה שבעל פה. להראות את הסימטריה שביניהן נחשב כעיקר תפקידה של הגמרא ולכן על כל דין מהמשנה תשאל הגמרא – 'מנלן?' – מניין לנו דבר זה מתורה שבכתב, היכן הרמז לכך בפסוק (אוהחה"ק ויקרא יג, לז). התורה מחולקת גם לנגלה ונסתר, חיצוניות ופנימיות. הגמרא מספרת שהתורה קדמה לעולם, אך כיצד הייתה כתובה התורה במצבה ההיולי? אש שחורה על גבי אש לבנה. יש כאן מימד של הופכיות (שחור ולבן) אך כזה הטומן בחובו הרמוניה, כבכל כתיבה דווקא הקונטרסט בין שחור הדיו ללובן הדף משמש לגילוי הרעיון של הכותב. ואדרבה ככל שהניגוד בולט יותר כך הכתב (וממילא הרעיון המופיע דרכו) ייקלט בצורה בהירה יותר.
התורה שבעל פה היא גם זאת שמלמדת אותנו כיצד להתאים את התורה שבכתב שכביכול קפאה במרחב הזמן המדברי, לכל מקום וזמן. לכן היא נובעת היישר מתוכנו - תורת אמת וחיי עולם אשר נטע בתוכנו. התושבע"פ חושפת את הטמון במרחב האינסופי הנסתר שבתורה שבכתב.

אם מסתכלים על זה לעומק, הדבר נכון גם לגבי מתן תורה. ניתן לומר שאת התורה אנו מקבלים בשני אופנים כמעט הפוכים. מחד מפי הגבורה ומאידך תורת חסד, באהבה וביראה.

התיאור של מתן תורה בתורה שבכתב הוא תיאור מיירא מאוד – הר סיני כולו עשן, קולות וברקים וקול חזק אשר מפריח מאיתנו את הנשמה. גם התגובה של עם ישראל היא בריחה – "וירא העם וינועו יעמדו מרחוק", העם חרד - "ויחרד כל העם אשר במחנה", ולמעשה אפילו ההר חרד "ויחרד כל ההר מאוד"... התגובה הטבעית לכך היא בקשת העם – "וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה דַּבֵּר־אַתָּ֥ה עִמָּ֖נוּ וְנִשְׁמָ֑עָה וְאַל־יְדַבֵּ֥ר עִמָּ֛נוּ אֱלֹהִ֖ים פֶּן־נָמֽוּת".

התורה שבעל פה, במדרש ובעיקר בפנימיות התורה, מספקת לנו את התיאור הסימטרי, זה האוהב. אם בתורה שבכתב העשן המחניק תפס מקום, אזי מספרת הגמרא שבכל דיבור ודיבור של ה' נתמלא העולם בשמים מחיי נפש. אם התורה שבכתב מדגישה את מימד הבריחה של העם הרי שהגמרא מלמדת שמלאכי השרת ירדו ומשכו את ישראל כאם המדדה את התינוק שלה שעוד לא למד ללכת בעצמו, חזרה אל הר סיני. (עיין בתיאור הגמרא בשבת פח – צ). בתורה שבכתב קולו המיירא של אלוקים נשמע כקול שופר הולך וחזק מאוד אך בתורה שבעל פה אנו שומעים שקול ה' נשמע לכל אחד ואחד כפי כוחו (פסיקתא דרב כהנא יב, כה). ובזוהר הקדוש המתיקות עוד מתגברת, קולו של ה' נשמע כאבא רחום  האומר: בני חביבי אנוכי ה' אלוקיך, בני אהובי לא תרצח, בבקשה ממך לא תגנוב וכן על זו הדרך. התורה, עבודת ה', הצדיקים, הכל מתוק (עיין גם רש"י על ישעיה סה, ח וכן ה, כ).
כשם שציפור צריכה שתי כנפיים על מנת לנסוק אל על כן האדם זקוק לשתי תנועות הופכיות של אהבה ויראה שפועלות יחד באיזון ובהרמוניה ומבין שתיהן מתגלה לו האלוקים.

יום חמישי, 13 בפברואר 2020

משהו קטן על - מתיקותו של רש"י

סבא ונכדו מתיישבים ללמוד חומש. ככל הנראה המפרש הראשון אליו יפנו שניהם יהיה רש"י. ומצד שני אין פרשן על המקרא שזכה לכל כך הרבה ספרי פירושים לפירושו כמו רש"י. מה הופך את רש"י להיות מפרש שמתאים 'מגיל 8 ועד גיל 88?' 

רש"י הוא גדול הפרשנים. דווקא בגלל הקיצור שלו והחתירה שלו להיות בהיר הצליח רש"י לחלחל לכל שדרות הלומדים. אך אל נא נתבלבל, בכל מילה שלו רש"י מתרץ חבילי קושיות (המאירי בהקדמה לחיבורו בית הבחירה). במקומות רבים כותב רש"י שהוא בא לפרש פשוטו של מקרא אך בשיחה צפופה עם נכדו מודה הוא בענוותנותו כפי שמעיד הנכד עצמו: 'וגם רבינו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים, נתן לב לפרש פשוטו של מקרא. ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי, היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום' (פירוש רשב"ם עה"ת בראשית לז, ב). רבי חיים פלאג'י אף כתב (כף החיים הלכות שניים מקרא) סגולה מעניינת. מי שמחפש לחדש חידושים ילמד חומש עם רש"י ותמיד יעלו לו.
גם בעולם החסידי בדורנו לימד הרבי מלובאויטש לתור ולגלות את סודותיו של רש"י ע"פ כללי לימוד. חלק גדול ואולי רוב חידושיו של הרבי בסדרת ספרי ליקוטי שיחות מסבירים את פירושיו של רש"י.  

תורתו המתוקה של רש"י מתגלה לנו גם בכמה מפירושיו, על נוח אומר רש"י שהיה צדיק מתוק, כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֤א הַתִּירוֹשׁ֙ בָּֽאֶשְׁכּ֔וֹל וְאָמַר֙ אַל־תַּשְׁחִיתֵ֔הוּ כִּ֥י בְרָכָ֖ה בּ֑וֹ כֵּ֤ן אֶֽעֱשֶׂה֙ לְמַ֣עַן עֲבָדַ֔י לְבִלְתִּ֖י הַֽשְׁחִ֥ית הַכֹּֽל׃ התירוש. זה נח שהיה מתוק: (רש"י על ישעיהו סה,ח) וכן על עבודת ה' ככלל אומר רש"י - ה֣וֹי הָאֹמְרִ֥ים לָרַ֛ע ט֖וֹב וְלַטּ֣וֹב רָ֑ע שָׂמִ֨ים חֹ֤שֶׁךְ לְאוֹר֙ וְא֣וֹר לְחֹ֔שֶׁךְ שָׂמִ֥ים מַ֛ר לְמָת֖וֹק וּמָת֥וֹק לְמָֽר׃ ומתוק למר. עבודת הקב"ה המתוקה אומרים מרה היא:

לסיום נביא את הקדמת רש"י לשיר השירים:
ואומר אני, שראה שלמה ברוח הקודש שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה, חורבן אחר חורבן, ולהתאונן בגלות זה על כבודם הראשון, ולזכור חיבה ראשונה אשר היו סגולה לו מכל העמים לאמר (הושע ב ז) אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה, ויזכרו את חסדיו ואת מעלם אשר מעלו, ואת הטובות אשר אמר לתת להם באחרית הימים. ויסד הספר הזה ברוח הקודש, בלשון אשה צרורה אלמנות חיות, משתוקקת על בעלה, מתרפקת על דודה, מזכרת אהבת נעוריה אליו, ומודה על פשעה. אף דודה, צר לו בצרתה, ומזכיר חסדי נעוריה ונוי יופיה וכשרון פעליה, בהם נקשר עימה באהבה עזה, להודיעה כי לא מלבו ענה, ולא שילוחיה שילוחין, כי עוד היא אשתו והוא אישה, והוא עתיד לשוב אליה.

יום חמישי, 6 בפברואר 2020

אתה יודע לנוח?!



Photo by David Clode on Unsplash

האנטישמיות אף פעם לא הצטיינה בעקביות יתירה. קחו למשל שתי טענות אנטישמיות ידועות – מחד, היהודים בטלנים שלא עובדים. הרי בחלק נכבד מהלוח העברי מככבים השבתות והחגים. למעשה, הטענה הזו עתיקה מאוד, פרעה, המן ואחריהם הרומאים כבר טענו אותה. לפי טענה זו – מה ליהודים ולכסף? הם עניים ולא פרודוקטיביים. מאידך, אנטישמים טענו פעמים רבות שיהודים בכל העולם מצטיינים בעשירות משום שהם לוקחים את הכסף של העמים האחרים. התמונה של יהודי עם מטבעות למשל היא תמונה נפוצה בפולין וכיום למרבה הפלא, אף נחשבת לקמע להצלחה בפרנסה (עיינו כאן או בויקיפדיה אם קשה לכם להאמין...). ואכן כמעט בכל גלות אליה הגיעו, יהודים היו חלק מהשכבה העשירה של האוכלוסייה. 
למרות שהטענה האחרונה נשמעת מעודכנת יותר, והיא אכן נטענה באופן חריף בתחילת המאה הקודמת, גם לטענה זו ותק רב. כבר בספר בראשית, בניו של לבן הארמי מסתכלים על גיסם יעקב בעין צרה ומסננים מבין שפתיים חשוקות: "לָקַ֣ח יַעֲקֹ֔ב אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֑ינוּ וּמֵאֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔ינוּ עָשָׂ֕ה אֵ֥ת כָּל־הַכָּבֹ֖ד הַזֶּֽה".

למרות שאנחנו איננו אנטישמיים כמובן, מעניין לחשוב לגופו של עניין - איך זה שבעם ישראל מנוחה וכסף בעצם כן הולכים ביחד?

בשבת הקרובה (פרשת בשלח) נלמד על השבת הראשונה שהכירו עם העבדים לשעבר. עוד לפני מתן תורה הם לומדים שיש להכין מיום שישי את צורכי השבת משום שאין לעבוד בשבת. וה' מבטיח לעם ההולך במדבר, אם תשמרו את ציווי השבת יגיע אליכם שפע כפול. הזוהר הקדוש ממשיך את הקו הזה וקורא לשבת – מקור הברכה. גם ברכת הפרנסה של ששת ימי המעשה תלויים במנוחה בשבת. 
סיפור אחר בפרשתנו מספר על המשך ההליכה המפרכת של ישראל במדבר. עם ישראל מגיע סוף סוף לנווה מדבר. אך כאשר העם מתכונן לשבור את צימאונו הוא מגלה שהמים מרים ולא ניתנים לשתייה. ה' מצווה על משה רבינו לקחת ענף עץ מקומי שהיה גם הוא מר ולהשליך אותו אל ברכת המים. לכאורה, השלכת ענף למים לא אמורה לגרום שום דבר, אם בכל זאת משהו יקרה אזי ההיגיון אומר שהמרירות רק תגבר - אך ראה זה פלא, המר מושלך למרים והמים הופכים למתוקים. המקום נקרא לדורות בשם מרה, לזכר הנס המיוחד הזה.

האם יש קשר בין הסיפורים הסמוכים כל כך זה לזה?

נראה שיש כאן רמז לאותה הנקודה. שלא כפי שחשבנו, לא תמיד נכון לעבוד קשה כדי להתפרנס ברווח, לעיתים דווקא המנוחה תניב לנו שפע. המנוחה בשבת מנקה את הראש, הופכת אותנו ליצירתיים יותר, נינוחים יותר, משפחתיים יותר ובעיקר יודעים לומר מה עיקר ומה טפל בחיים. בני חורין במלוא המובן, לא עבדים של בני אדם וגם לא עבדים לעבודה ולכסף. ההנחה הפשוטה היא שאם ברצונך להרוויח עליך לעבוד. לכן האדם הסביר יאמר, אם ברצונך להרוויח יותר עליך בהכרח לעבוד יותר קשה. מנקודת מבט כזו ברור שאין מקום ליום מנוחה שבועי. התורה והניסיון ההיסטורי שלנו מלמדים אותנו אחרת. המנוחה שנראית לנו בדיוק להיפך ממה שיניב את השפע הכלכלי היא הממתיקה את העבודה המרה ומביאה לנו ברכה. ואכן, את החיבור הזה מלמד אותנו רש"י במילים ספורות: "כי שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו – במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם – שבת ופרה אדומה ודינים. (רש"י שמות ט"ו כ"ה), את ציווי השבת קבלו ישראל במרה.
גם במובן של השוק העולמי, בעוד בכל העולם ירידות שערים, וכלכלות מתמוטטות במדינת ישראל מחירי הנדל"ן עולים והכלכלה משגשגת. האם זה קשור לעובדה שזוהי המדינה היחידה בעולם שמזיזה את יום העצמאות שלה במידה שהתאריך שלו יוצא בשבת? לאלוקים פתרונים... 

פורסם בטור השבועי של 
מגדילים בשלח התש"פ