יום ראשון, 21 באוקטובר 2018

חרדה קיומית או תודעת קדם תשובה


{ה} וְעָנִ֨יתָ וְאָֽמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי-שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב: {ו} וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה: {ז} וַנִּצְעַ֕ק אֶל-יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ אֶת-קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת-עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת-עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶֽת-לַֽחֲצֵֽנוּ: ... {ט} וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל-הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן-לָ֨נוּ֙ אֶת-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ: {י} וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֤ה הֵבֵ֨אתִי֙ אֶת-רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר-נָתַ֥תָּה לִּ֖י יְהֹוָ֑ה וְהִנַּחְתּ֗וֹ לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהִ֨שְׁתַּֽחֲוִ֔יתָ לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: {יא} וְשָֽׂמַחְתָּ֣ בְכָל-הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן-לְךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ: (ס)

פסוקים אלו של מקרא ביכורים מזכירים לנו את הגדה של פסח שמהווה בחלקה הגדול ביאור של הפסוקים הללו. זהו סיפור יציאת מצרים האותנטי ביותר משום שהתורה עצמה מספרת כאן במעין תקציר את כל הסיפור. אך מדוע חשוב כל כך עכשיו כשאנו כבר בארץ מספיק זמן כדי להביא ביכורים לזכור היכן היינו קודם?
שאלה נוספת היא מה הקשר של פרשת השבוע לעניין התשובה המודגש בחודש אלול?[1]
בפשטות זה על מנת להגביר את השמחה, יתרון האור מובלט על רקע הקונטרסט של החושך. 

אך בעומק יש כאן הבנה גבוהה יותר שגורמת לדבקות בה'.
תחושת החרדה הקיומית היא דבר השווה לכל בני האדם. הידיעה כי כולנו בני תמותה מספקת לנו תחושה שאנו מעדיפים לברוח ממנה. במקרים בהם אנו בבדידות צפה התחושה הזו ועולה[2], לכן יש במקורותינו התייחסות לגלות בה אדם מנותק מהחברה יחס דומה למיתה. גלות במקום מיתה עומדת.

ארמי אובד - אבי 

בהגדה של פסח משפט זה מתפרש על לבן הארמי כדרשת חז"ל ועל הניסיון שלו לאבד את עם ישראל. אך הפשטנים רוח אחרת עימהם. האבע"ז והחזקוני מסבירים שהכוונה דווקא ליעקב אבינו. יעקב הוא הארמי האובד משום שהוא הגיע כגולה עני וחסר זהות [פליט מבית אבא] לארם. לדידם נכון לפסק כך : 'ארמי אובד – אבי'. מדוע חשוב להזכיר את זה דווקא כאן בהבאת הביכורים?
התחושה הזו של הבדידות של יעקב היא שהביאה אותו לחלום הסולם ולקשר פנימי ועמוק עם הקב"ה. מעין דבריו של דוד המלך 'כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני'[3]. זוהי תודעת קדם - גילוי, משבר[4] שמביא לידה, וכן קדם תשובה.



הקנס של אדם הראשון

לאחר חטא אדם הראשון נקנסה עליו מיתה. בעומק אף עונש של הקב"ה איננו בבחינת נקמה חס ושלום אלא כל עונש נושא בחובו את זרעי התיקון של החטא. 
כיצד יצירת המוות מתקנת את החטא?
החטא נובע מתחושת האדם כל יכול ['והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע'], כמו כן הוא נובע מחוסר הבנתו עד כמה כל מעשה ורגע שלו חשובים [כמו שמסביר התניא על אין אדם חוטא עד שנכנסת בו רוח שטות]. תודעת המוות נותנת לכל רגע מימד חשיבות שכן רגע שהלך שוב לא יחזור. היא גם מזכירה לו שהו אדם ולא אל. 'אני חשבתי אלהים אתם בני עליון כולכם אכן כאדם תמותון'.
הקב"ה מזכה את האדם בחרדה קיומית על מנת להביא לתשובה ולקרבה אליו.

על לא ולו

מזמור ק' בתהלים הוא 'מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ'. את המזמור הזה אומרים על פי רבי נחמן לפתיחת רחמה של אשה המקשה לילד. 
במזמור הזה יש תופעה של קרי וכתיב. הפסוק 'כי הוא עשנו ולא אנחנו' נכתב בצורה הזו, אך בקרי יש לקוראו 'ולו אנחנו'. צריך להודות - ההבדל מבחינה פונטית הוא לא מאוד ברור, אך לעומת זאת מבחינת המשמעות יש כאן הבדל מאוד מעניין. בתחילה אנו נפגשים עם אמת פשוטה – לא עשינו את עצמנו, אנחנו בבחינת ביטול – פשוט 'לא'. אך דווקא מתוך הלא אפשר לגלות כי אנו באמת - לו. ע"פ ספרי חסידות יש במזמור זה רמז גם לחודש אלול. המילה אלו''ל מורכבת מ'לא' ו'לו'. קודם 'לא אנחנו' ומתוך כך 'לו אנחנו'.  




[1] הנחת היסוד כי יש קשר בין פרשת השבוע למאורעות מוזכרת בשל"ה הקדוש.
[2] הגדיל הרב סולוביצ'יק לבאר בספרו החשוב איש האמונה הבודד את התחושות הללו, אך מכיוון שונה מעט.
[3] יש לעיין בזה גם ביחס לציווי הראשון לאברהם – לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. יש כאן מין יצירה של אדם גולה ומנותק כדי להתחיל את הקשר איתו.
[4] בלשון הקודש משבר הוא המקום שבו יושבת האשה על מנת ללדת. [הישיבה היא תנוחה אפקטיבית והגיונית בהרבה ללידה. בספר הריון ולידה של קיסינג'ר היא טוענת שהלידה בשכיבה היא המצאה של העידן הרפואי החדש בו מתחילת הלידה כבר חושבים על האופציה של ניתוח קיסרי ומתוך תפיסה של שליטת הרופא במצב].

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.