נשאלת השאלה- מדוע אנו שמחים בפדיון הבן? הרי לכאורה
אנו מורידים את הבכור במעלה ובעצם מחללים אותו?! [1] ונראה
לי לעורר על שני כיוונים של תשובות.
- דווקא
בהיות הבכור הפדוי יכול הוא לתת קדושה לבית. אנו פודים אותו מקדושתו הכוהנית
ע"מ שיוכל להשאר בבית ולקדש את המציאות שם. אם היה נשאר ככהן בבית
הישראל לא היה יכול לקדש מפאת הפער הגדול ביניהם. רעיון זה יובן היטב גם על
דרך הפשט – ככהן, החיים נמצאים ב'מתח' אחר של טהרה מאשר חייו של ישראל ממוצע.
כהן חייב להשאר טהור על מנת לאכול בתרומה מה שאין כן ישראל. לכן חיים בבית
אחד של כהן עם ישראל הם חיים לא פשוטים כלל[2].
- הרעיון
הבא הוא 'חסידי' יותר אך נראה שבסופו של דבר יש בו הסברה נפלאה של הפשט. אנו
שמחים במצווה עצמה מתוך קבלת עול שלימה, ללא קשר לתוצאותיה. כביכול אומרים
אנו לה' יתברך שאפילו אם ירצה להמעיט בקדושתנו נעשה זאת בשמחה כיוון שזה
רצונו. וזה שיא של ביטול לרצון ה' הנמשך מהיראה[3]. וכן יש בזה מימד של אהבה
שהאוהב מוכן אפילו להתרחק כדי לרצות את אהובו. יראה ואהבה אהבה ויראה[4] רק כך מכוננים את הקשר עם
האינסוף.
ובהקשר זה יש להזכיר את הסיפור על
מוט'ל והאדמו"ר מרוז'ין בפורים. [ולצערי נביא זאת כאן בקיצור נמרץ - מופיע בספר סיפורי חסידים של הרב זווין].
מוטל
היה ליצן החצר של האדמו"ר מרוז'ין ופורים אחד כשלא הצליח לשמח את
האדמו"ר שאל מוט'ל למה זה כך שחסידי הרבי יש להם גיהנום בעוה"ז מול שאר
חסידים שיש להם ג"ע הרבי חייך ושאל את מוט'ל אז אולי תהיה חסיד של רבי אחר
ומוט'ל ענה טוב לנו גיהנום של הרבי מג"ע של רבי אחר. כששמע זאת הרבי עמד ואמר
כלפי שמיא כך עמ"י אומרים למרות כל הרדיפות והצרות טוב לנו גיהנום
בעוה"ז איתך ולא ח"ו אפילו ג"ע אך בלעדיך ואמר הרבי שבזה הומתקה
גזירה קשה שח"ו הייתה מתרגשת לבוא לעולם...
אם נמשיך עם הקו הזה - באופן עמוק, בספר הכוזרי ריה"ל
מבסס את דבריו על יסוד אחד – הכל ממנו [מהקב"ה] ולא ממנו [מאיתנו].
בעיני ריה"ל, מהות חטא העגל הייתה הניסיון לעבוד את ה' ממנו [מאיתנו] ע"פ הדעת האנושית, ולא כפי שה' ציווה. במובן זה גם אם עם ישראל היה בונה בית כנסת שלא צווה עליו זה היה חטא שווה ערך.
לאחר חטא העגל מאס ה' בעבודת הבכורות ובחר בעבודת מי שלא חטא כמותם - בני לוי. לכן בשמחה בפדיון הבן אותה הזכרנו יש תיקון גדול לחטא העגל. בכך שהבכורות יבטלו דעתם לה', יוכלו להתעלות חזרה למעלתם המקורית וכך לעתיד לבוא עבודה תחזור לבכורות ודבר אלוקינו אחור לא ישוב ריקם.
כך ה'עונש' אותו מטיל ה' איננו נקמה אלא טומן בחובו תיקון.
בעיני ריה"ל, מהות חטא העגל הייתה הניסיון לעבוד את ה' ממנו [מאיתנו] ע"פ הדעת האנושית, ולא כפי שה' ציווה. במובן זה גם אם עם ישראל היה בונה בית כנסת שלא צווה עליו זה היה חטא שווה ערך.
לאחר חטא העגל מאס ה' בעבודת הבכורות ובחר בעבודת מי שלא חטא כמותם - בני לוי. לכן בשמחה בפדיון הבן אותה הזכרנו יש תיקון גדול לחטא העגל. בכך שהבכורות יבטלו דעתם לה', יוכלו להתעלות חזרה למעלתם המקורית וכך לעתיד לבוא עבודה תחזור לבכורות ודבר אלוקינו אחור לא ישוב ריקם.
כך ה'עונש' אותו מטיל ה' איננו נקמה אלא טומן בחובו תיקון.
[1] ובפרט קשה שהרי התורה עצמה מצווה "קדש לי כל בכור",משמע שיש בו
קדושה ולא חילול בלבד. ואכן בספר החינוך משמע שיש בבכור עדיין קדושה. ועוד יש
לשאול כיצד מהווה פדיון הבן תיקון של חטא העגל ולא רק עונש שלנקמה ח"ו, או 'חישוב
מסלול מחדש'.
[2] ואכן
בבית הכהן כל 'מקנת כספו' אוכל בתרומה וזה כולל עבדיו וכו'. זהו דין שמאפשר חיים
נורמלים בבית אחד. כולם מיישרים קו עם האטמוספירה הרוחנית של הכהן.
[3] ואכן
עיין במהר"ל נתיבות עולם נתיב היראה, וכמודגש היטב בכתבי חב"ד בנוגע
לעדיפות העובד על המשכיל. ואב לכולנה ריה"ל בכוזרי וכדלקמן.
[4] וכלשון
הלשם יחוד – בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו. [סוד תרין גדפין בזוהר הקדוש
ואכמ"ל].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.