לתפילה בעוז!

[תפילה 1]

 לפני כמה שנים היה כנס נוירולוגיה [רפואת עצבים] אליו באו רופאים מומחים בתחום מכל העולם. במרכז הכנס עמדה הרצאה של מומחה בעל שם עולמי שהסביר שמחקרים עדכניים גילו ידיעה שעשויה להיטיב משמעותית את מצב האנושות. הם גילו שאסור לאדם לקום משנתו מהר מדי. מהרגע שאדם פוקח את עיניו ועד הרגע שהוא מזדקף והולך על רגליו, אנו צריכים השהייה של כמה שניות. הדבר גורם להתקפי לב סטרס ומעלה את הסיכון לארוח כשהם זיקקו את המחקר הם הגיעו למסקנה שטווח הזמן הזה שלוקח ל'מחשב' שנמצא בין שתי כתפינו להתעורר הוא כשש שניות.

מיד לאחריו עלה נוירולוג ידוע שם אחר ואמר – אנא הביטו בדבר פלא. הרופא שהיה יהודי, שלף מתיקו סידור. הוא פתח לעיני כל את הסידור בעמוד הראשון והקריא את התפילה הראשונה שהיא בעצם המשפט הראשון שיוצא ליהודי מן הפה בכל יום, עוד קודם שהוא קם לנטילת ידיים אפילו. המשפט העתיק הזה מורכב משתים עשרה מילים, ואם אומרים אותו בניחותא, הדבר לוקח כשש שניות.
הדברים עוררו רחש של השתאות והיה ניכר קידוש השם שעוררו דברי הרופא היהודי.

ברשומות קודמות זכינו לעסוק בהקדמות הרמב"ם למשנה הלוא הן ההקדמה לפרק חלק וההקדמה למסכת אבות.
בשיעורים בקהילה עלה כבר יותר מפעם אחת הצורך לבאר חלק ממילות התפילה.
לכן חשבתי שיהיה נכון להקדיש כמה רשומות בהם נעסוק בביאור משפטים מן התפילות היומיומיות שלנו.

המשפט הראשון שכל יהודי ויהודיה אומרים בכל יום הוא:
'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך'

ראשית, הפיסוק הנכון. 'מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך'. [שימו לב – רבים טועים לומר 'בחמלה - רבה' במחובר. אך אז נותרת המילה אמונתך ללא פשר, זוהי טעות כמובן].

ועכשיו למשמעות – אני מתחיל את יומי בתודה לפני בורא עולם ['מודה אני לפניך']. על מה? על שהחזיר את נשמתי ש'הפקדתי' אצלו למשך הלילה. הוא החזיר אותה אחרי הלילה בו הייתי כ'צמח' ללא יכולת להניע אפילו אבר – גוף כמעט ללא נשמה, אחד משישים במיתה ['שהחזרת בי נשמתי']. המלך החיה ובכך קיים אותי מחדש [ומכאן התואר 'מלך חי וקיים']. החזרת הנשמה הזו נעשית בחמלה, על ידי מלך שנאמן בפיקדונו ['רבה אמונתך'].

אך הבה נדקדק במילותיהם של אנשי כנסת הגדולה. מדוע לא נכתב – אני מודה לפניך אלא מודה אני? שהרי התצורה הנורמלית בעברית היא קודם הנושא ואח"כ הנשוא. לדוג' אני אוהב ולא אוהב אני. הראי"ה קוק בספרו עולת ראי"ה מסביר שהמילה הראשונה בה אנו פותחים את היום צריכה להיות תודה ולכן בחרו חכמים להפוך את סדר המילים. יתרה מכך, הרב מסביר שהכלל בעברית הוא קודם כל המהות ואח"ה מה היא עושה כביכול. ולכן המשפט בסדר הזה מאיר לנו את עצמנו באור חדש. 'מודה', זו עיקר המהות של היהודי שמודה לקב"ה, ורק לאחר מכן - 'אני'.

ומה פירוש הסיפא של המשפט – 'רבה אמונתך'? 
לעיל הסברנו שזה שבח לקב"ה על שהוא נאמן בפקדונו. 'אמונתך' מלשון נאמנות. אך ישנו כיוון נוסף. הקב"ה החיה אותי היום למרות שאולי לא הוכחתי את עצמי מספיק אתמול, למרות שאולי חטאתי בלילה בא הקב"ה ברחמיו ומחזיר לי את נשמתי. זה נובע מתוך אמונה גדולה ואדירה שהקב"ה מאמין בי. יש לו תקוות ממני וגם לאחר שאכזבתי הקב"ה מעודדאותי ובטוח בי שהיום יהיה יום חדש. 'רבה אמונתך' – יש  לך הרבה אמון בי, רבה האמונה שלך ,בורא עולם, בי. בפירוש זה 'אמונתך' מלשון אמונה ולא מלשון נאמנות כדלעיל.

כמה היום שלנו היה יפה אם היינו פותחים אותו מתוך כיוון כזה של הודאה מוחלטת ושל תחושת עידוד היישר מבורא עולם. ובעצם אין הדבר תלוי אלא בנו ובמידת הכוונה שנכניס ב'מודה אני'.