ענווה, המידה שכל כך חסרה לנו היום...

 

לאחרונה סיפרה לי אשתי על סיטואציה שנשמעה לי מוזרה מאוד. אנשים רבים עמדו בתור ארוך לקנות גלידה מיוחדת. לאחת הנשים שעמדו שם נמאס לחכות, היא הלכה לראש התור ובקשה לצלם גביע גלידה שהיה ביד אשה אחרת, שבאותו רגע סיימה את הקניה. משהצטלמה והעלתה את התמונה לרשת, החזירה את הגביע לבעליו, חייכה ואמרה – 'עכשיו אני הולכת בראש שקט הביתה, את שלי השגתי'.

אנשים רבים חיים היום בצורה חיצונית מאוד. הם חשים כי מה שלא צולם ופורסם לא קרה. והתחושה הכללית היא של המולה בה כולם מנסים להבליט את עצמם ואת הישגיהם. אם בעבר תוויות הבגדים היו נתפרות מבפנים כיום הן נתפרות דווקא מבחוץ. ואם נכונים הדברים על ענייני הגשמיות נראה שהם נכונים כמעט באותה מידה בענייני הרוח. אנשים לעיתים קרובות דואגים שכולם ידעו על מעשיהם הטובים מתוך תחושה שמה שלא כולם יודעים עליו כאילו לא נעשה.

התורה מציעה מודל אחר. בסוף הפרשה מרים ואהרון מדברים במשה. הפגיעה האישית מצד הקרובים אליו ביותר עלולה להיות קשה מאוד אך משה שותק. שם נכתב הפסוק שמורה על גדלותו "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".

מניין מגיע הכח להיות עניו? התשובה טמונה בעצם מושג הענווה. הענווה איננה ביזוי עצמי אלא הנחת העצמי בצד. אני לא העיקר. המשימה שלי בעולם, האלוקים במרכז. ומתוך השתיקה שלי, יש מקום לשמוע את האחר. את האלוקים שנמצא מחוץ לי ושמופיע גם דרך חברי. היכולת הזו שמורה לאנשים בעלי בטחון עצמי אמיתי, כאלה היודעים שגישה שמפנה מקום לאחרים לא תמחק אותם. מניין מגיע בטחון כזה? מתוך האמונה בכך שבורא עולם ברא אותך ולכן הקיום שלך לא מותנה בהכרה של אחרים. ההכרה בך, האישור לקיומך ולהישגיך כביכול, מגיעים היישר מהבורא המחייה אותך והיודע ומבין את כל מעשיך. הידיעה הזו מרגיעה ונותנת את היכולת ללכת בדרך שלך ללא מתן מקום מוגזם לדעותיהם של אחרים. כזה שעלול לשבש את דרכך. במובן עמוק הענווה היא ביטוי של אמונה עמוקה בה'. לכן מחוסר הענווה תופס מקום של אחרים וקשה להיות בחברתו. גם כאשר הוא מעניק מהקשב שלו לזולתו זהו קשב אינטרסנטי שמשאיר ארומה של בדידות. הוא מקשיב רק כדי שחברו ייתן לו להדהד את עצמו בהמשך. הקשב של בעל הענווה מגדיל את הזולת ונותן לו כוח.

בעולם שבו המנהיגים היו בונים מקדשים על שמם, חולבים את קופת הציבור ומשתמשים בו כאוסף עבדים חסר זהות, מלמדת התורה על מודל מנהיגות שכולו למען הציבור ובענוותו משקף את נוכחות ה' בעולם. זוהי מנהיגותו של משה 'רבינו' אשר כשמו מלמד שעלינו לשאוף להיות תלמידיו.

כנגד רוחות הגאווה הכפרניות נשתדל לעמוד בעוז ובענווה.

בלי עם

 

מי יותר מסוכן לאנושות אדם לאומי או אדם שאין לו לאום? הניסוי החברתי הזה נעשה לפני כשבעים שנה. הנאצים בגרמניה והפאשיסטים באיטליה היו מהצד בו הלאומיות הפכה ללאומנות. במקום להדגיש את המאחד הם הדגישו את האויב המשותף. אל מולם ניצבה רוסיה הקומוניסטית כאנטיתזה מוחלטת. הקומוניזם דוגל בכך שהלאומים הם פיקציה ופועלי כל העולם צריכים להתאחד. בשלב הראשון באופן שאינו מתקבל על הדעת שתי היריבות האידיאולוגיות הגדולות ביותר, גרמניה ורוסיה (הסכם ריבנטרופ – מולוטוב הידוע לשמצה) חברו לאינטרס מרושע אחד והביאו להרס העולם במלחמת העולם השניה. בשלב הבא גרמניה קרסה, אך דווקא הקומוניזם המשיך, הרס את רוסיה וסביבותיה ולאחר מכן באבולוציה האידיאולוגית שלו הפך למה שאנו מכנים היום שמאל קיצוני. אם כן, מגרסת הזהויות במבט ראשון פחות מאיימת אך בטווח הארוך עלולה להיות מסוכנת מאוד.

בפרקי אבות שואלים חז"ל מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. זאת אומרת שיש דמיון והקבלה אלא שבכל זאת יש שלשה הבדלים כביכול. הקבלה מטלטלת עוד יותר של חז"ל היא בין בלעם למשה. משה הנביא הגדול ביותר שקם איננו היחיד, באומות העולם קם כמוהו, ומיהו? בלעם.

מבלי להיכנס לעומק הדברים, בפשט התורה ההנגדה בין אברהם לבלעם ובין משה לבלעם היא כמעט מושלמת.   

בלעם עומד על צוק על מנת לקלל עם של פליטים שלא עשו דבר רע לאיש, אברהם לעומתו עומד על צוק כדי לבקש רחמים אפילו על סדום העשירה שהחסד שלימד אברהם היה ההפך מהשקפתה. מעניין שבימיו של אברהם היה אדם שביקש לאחד את כל האנושות בבליל חסר זהות ולבנות מגדל עד לשמיים. אברהם לעומת זאת התרכז בחינוך משפחתו "כי ידעתיו למען יצוה את בניו ואת ביתו אחריו". ע"פ האריז"ל נמרוד ובלעם מגיעים משורש אחד.

בלעם הוא אדם שלא מחויב לאף אחד, מעין רוצח שכיר של המונים. במילה הוא יכול להוריד קללה לעולם. הוא מוכן עבור בצע כסף וכבוד למחות עם שלם. ואכן חז"ל (סנהדרין קה) אומרים ששמו של בלעם מרמז על מהותו – בלי עם. ומסתבר שמי שהוא בלי עם בולע עם...

 משה לעומתו הוא רעיא מהימנא - מנהיג נאמן. כך גם הקב"ה כותב עליו בתורה: "בכל ביתי נאמן הוא". לא משנה כמה פעמים משה רבינו מתאכזב מעם ישראל הוא שוב ושוב מבקש עליהם רחמים. לא חשוב היכן גדל ואיזו תרבות הייתה סביבו משה לא התבלבל וזכר את זהותו האמיתית – "ויצא אל אחיו לראות בסבלותם". משה רבינו מוותר על חייו ומוכן אפילו שימחה שמו עבור אותו עם "מחני נא מספרך אשר כתבת", מתוך נאמנות לזהותו המקורית ולעמו.

מסתבר שדווקא אדם עם מעגלי שייכות מוצקים הוא אדם שיכול להנהיג ולהיטיב לעולם, ומי שזהותו מבולבלת מצפה שכולם יהיו אחידים בצלמו וכדמותו וסופו שיהרוס את העולם.

לא נתרשם מאידיאולוגיות מחודשות וטרנדים מוסריים חולפים, בידינו תורת אמת מן השמים שלא תשתנה.  

דגל ישראל

 

זכינו וכיום דגל ישראל מתנוסס בארץ ישראל ובכח באייר התנוסס לראשונה על ראש הר מרום הרים -הר בית מקדשנו. אך נשאלת השאלה – האם דגל הוא דבר שמתאים למדינה של יהודים או שמא מדובר בהמצאה של גויים?

השורש דג"ל מופיע שלוש עשרה פעמים בתורה, כולן בעשרת הפרקים הראשונים של ספר במדבר בהקשר של חניית השבטים. אף על פי שיש שמסבירים שבשונה מהשימוש המקובל היום, מדובר במילה נרדפת לקבוצה מסוימת. אך גם הם מודים שהביטוי בפרשתנו "איש על דגלו באותות לבית אבותם", אכן מתייחס למה שמכונה היום: דגל. וכך אומר רש"י על פסוק זה:

כָּל דֶּגֶל יִהְיֶה לוֹ אוֹת מַפָּה צְבוּעָה תְלוּיָה בוֹ, צִבְעוֹ שֶׁל זֶה לֹא כְצִבְעוֹ שֶׁל זֶה, צֶבַע כָּל אֶחָד כְּגוֹן אַבְנוֹ הַקְּבוּעָה בַחֹשֶׁן, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יַכִּיר כָּל אֶחָד אֶת דִּגְלוֹ; דָּ"אַ: בְּאוֹתוֹת לְבֵית אֲבוֹתָם, בְּאוֹת שֶׁמָּסַר לָהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם כְּשֶׁנְּשָׂאוּהוּ מִמִּצְרַיִם.

גם המלה "נס", למשל בפסוק "ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל" (ישעיהו יא, יב),  מוסבר במצודת ציון: "נס – הוא כלונס (מוט) ארוך ובראשו בגד". ישעיה מתנבא לא רק על קיבוץ גלויות אלא גם על ביטול שעבוד המלכויות מעל ישראל כדיבור על הרמת דגל ואומר: "ועל עמים ארים נסי" (ישעיהו מט, כז).

למעשה חז"ל מסבירים שמלכויות העולם הם אלו שהעתיקו מישראל את ההמצאה היעילה והמכובדת הזאת:

באותות, סימנין היו לכל נשיא ונשיא מפה וצבע על כל מפה ומפה כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן, מהם למדו המלכויות להיות עושין מפה וצבע [...] ראובן אבנו אודם ומפה שלו צבוע אדום ומצוייר עליו דודאים, יהודה נפך וצבע מפה שלו דמותו כמין שמים ומצוייר עליו אריה (שימו לב לדמיון לדגל העיר ירושלים כיום)".

לשם מה אנו נצרכים לדגל?

בהסברו לסיבה שהריגתם של דתן ואבירם מכונה "ויהיו לנס" (=דגל, בלשון המקרא), מטעים הרש"ר הירש (במדבר כו, י): -'נס הוא אות המתנוסס במרום והוא בא להורות את דרכו של אדם שפניו מועדות ליעד מסוים בכיוון מסוים'. השאלה היא מה היא אותה דרך, מה הכיוון שמסמל הדגל הישראלי מבחינתנו?

הציונים הראשונים בחרו לעשות את הדגל כמין צבעי הטלית - לבן ועל גביו תכלת המסמל את התכלית. הם שילבו במרכזו את סמל מגן הדוד המדויק על פי הקבלה ורומז לחוט המשולש שלא במהרה יינתק (עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל). אך נראה שכיום כיוונה של המדינה תלוי בעיקר בנו. אם נוסיף חילים לתורה, אם נראה את הכיוון והדרך, דרך ה' העולה בית אל לאחינו הדגל יהיה באמת קריאת כיוון של קדושה לעולם כולו. אך אם יסמל הדגל את ההליכה אחר הגרועים שבאומות העולם ח"ו יהיה הדגל ריק מתוכן ומחולל. אין הדבר תלוי אלא בנו.

מה בקשו בלק ובלעם לעשות?[1]

 
בפרקי אבות מדובר על ההבדל שבין תלמידי בלעם הרשע לתלמידי אברהם אבינו ע"ה. אברם עבר מארם ממולדתו ומשפחתו כדי להיות אב המון גויים. הוא חש אחריות גם לרחוקים ממנו ביותר כמו אנשי סדום ורואה תקווה לכל האנושות.

כבר בתחילת המדרש מובאת כותרת לפרשה – 'להודיע למה סילק הקב"ה רוה"ק מאומות העולם'. והמדרש מסביר שההבדל שבין נביאי האומות לנביאי ישראל הוא שנביאי ישראל דואגים לעולם, משתתפים בכאבו ורוצים בטובתו, ונביאי אומות העולם להיפך – מאבדים את הבריות על ידי פרצות ועומדים במידת אכזריות – 'שזה עמד לעקור אומה שלמה חינם על לא דבר'.

בלק היה נציג הלאומיות השונאת זו שדואגת לאומה שלה על חשבון האחרות. הוא מבקש להעמיד את הגבולות שנקבעו בימי נח על תילם. 'אמר לו הגבולין הללו שנקבעו מימי נח שלא תכנס אומה בגבול חברתה הללו באין לעקור אותן'. האם בלק מעליל על ישראל עלילה או שמא הוא מזהה תהליך של אמת?

במבט פשוט חלוקת האומות לשבעים אומה ולשון הייתה עונש בעקבות מעשה דור הפלגה. החזון של היהדות שואף להביא את העולם על תיקונו, להגשים את התכנית האלוקית בעולם. אברהם שחי בדור הפלגה וראה מה שקרה מנסה להקים עם שיביא בסופו של דבר לחזרה לשפה ברורה אחת 'כי אז אהפוך כל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'. לכן סיסמת היהדות היא שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד – ה' שעתה הוא אלוקינו לעת"ל יהיה אלוקי העולם כולו. רעיונה של היהדות יוביל לאחדות העולם כולו תחת דגל של מלכות ה'.

אך לבלעם הייתה מחשבה אחרת, בלעם עצמו כבר היה אותה אישיות קוסמופוליטית – 'וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה... כשולחני היה שהיו מלכי האומות נמלכים בו'. בלעם לא אב לגויים אלא בלי עם, כי הוא רוצה שכולם יאהבו ויכבדו אותו.

בנקודה מסוימת מתלכדות שתי ההשקפות הסותרות – זו של בלק שרוצה בלאומים ישנים שנלחמים אלה באלה וזו של בלעם שמבקשת עולם של הפקרות ללא גבולות של מגדר וללא עמים – הנקודה הזו היא המאבק נגד עם ישראל.

לכן על פי הזוהר הקדוש מה שביקש בלק לעשות ומה שניסה לעשות בלעם בפועל הוא 'ויקר כה' – לעקור את מידת 'כה' שהיא כנסת ישראל. לעקור את עם ישראל ולייצר לו תחליף. קורבנותיו של בלק היו מעין פיתוי לבורא עולם – 'למה שבעה כנגד שבעה מזבחות שבנו שבעה צדיקים מאדם ועד משה ונתקבלו... שהיה אומר לפני הקב"ה למה קבלת את אלו – לא בשביל עבודה שעבדו לפיכך קבלתם? ולא נאה לך שתיעבד משבעים אומות ולא מן אומה אחת? כביכול רוח הקודש אומרת טוב פת חרבה ושלוה בה... מבית מלא זבחי ריב – שאתה רוצה להכניס מריבה ביני ובין ישראל'.

בזוהר הקדוש מנגידים בין עינו הרעה של בלעם הרשע לעינו הטובה של דוד המלך. הקשר שבין אברהם לדוד קשור לאותו תיקון העולם. מצאצאיו של אברהם יוולד דוד המלך שיכבוש את ארץ ישראל ויקים בה מדינה. אך המדינה הזו לא מיועדת להיות תכלית בפני עצמה, עם ככל העמים. המדינה הזו תהיה התשתית למלך המשיח שישפוט עמים רבים ויביא שלום לעולם. דוד שיש בו טיפת מואב בתיקון דרך רות המואביה מבנות בנותיו של בלק, מתקן את הלאומיות. משיח מתקן את האוניברסליות. וכך יבוא תיקון לאד"ם בשלושת האישים – אברהם, דוד, משיח.

---

[1] בעקבות מדרש תנחומא, רבה וזוה"ק על הפרשה.

 

 

על ניסיך שבכל יום עימנו תמיד

 

שימו ליבכם לדבר מעניין, את 'כל התורה כולה ראינו בעינינו חוץ מפרשת בלעם'. למעשה היום בו עמדו ישראל בסכנה כליה מצד בלעם, היה עבור עם ישראל עוד יום רגיל בלוח השנה באזור חודש ניסן (מד"ר בפרשה). מסתבר שרק בדיעבד, לאחר שניתנה להם התורה, שמעו על הנס הגדול שאירע להם. המשפט שבו פתחנו הוא המשפט הפותח של קטע מדבריו המדהימים של רבי משה סופר מפרשבורג (המכונה החתם סופר) בפרשתנו. זהו קטע שלעניות דעתי כדאי שכל אחד מאיתנו ישים אל ליבו מפעם לפעם:

כל התורה כולה ראינו בעינינו חוץ מפרשת בלעם. מי הגיד לנו מה היה בין מלך מואב ובין קוסם אחד בלעם שבא אליו אל ארצו, ולמה בא ומי הביאו, ומי ידע שבנה מזבחות ושרצה לקלל ונהפך לברכה מי בא בסודם. וישראל היו שרויים במדבר, ואם הם עמדו בארץ מואב בראש הפסגה וראו למטה אל המדבר למרחוק, מאין ידעו יושבי מדבר שמביטים עליהם מראש ההר הזה ושמנחשים עליהם. ואפילו משה רבנו ע"ה לא ידע, ורק מפה הקדוש ברוך הוא יתברך שמו נכתבו הדברים.

אנו רגילים לומר לקב"ה תודה על החסדים הגדולים שעושה איתנו בכל יום. אם ניקח את ברכות השחר לדוגמא נגלה שבכל בוקר אנו מברכים את ה' על ראיית העיניים (פוקח עיורים), על הדעת להבחין ולהשכיל (לשכוי בינה), על הכח לפעול בעולם לאחר שישנו (מתיר אסורים, המכין מצעדי גבר), על זקיפות הקומה שהייתה כפופה בלילה (זוקף כפופים) ואפילו על הבגד שנותן לנו ללבוש (מלביש ערומים) – מהכיפה לראשנו (עוטר ישראל בתפארה) ועד הנעליים שעל רגלינו (שעשה לי כל צרכי). אנו משבחים את ה' גם על דברים גדולים בהרבה – על מהלך גרמי השמיים שמאפשרים את הקיום על פני האדמה (יוצר המאורות) ועל התורה שניתנה לנו מאהבה גדולה (אוהב את עמו ישראל).

אך החתם סופר מעיר את תשומת הלב שלנו לז'אנר חדש של ניסים שקורים 'מאחורי הגב שלנו'. הקב"ה לא ינום ולא ישן והוא שומר את עמו ישראל גם כשכל השאר ישנים או לא יודעים על הסכנה. מחבל שניסה לעבור את הגבול לישראל ותוכניותיו סוכלו בעקבות סיור שגרתי של לוחמים. פצצה גרעינית שכמעט הושלמה ולא יצאה אל הפועל בגלל סכסוך פנימי בטהראן או בגלל עליית מחירים פתאומית של אחד מהמרכיבים. כל אחד מהתרחישים האלה יכל לקרות ואף אחד לא היה מודע לגודל השמירה שזכה לה ישראל. אחד הפירושים לפסוק הידוע מההלל אומר בדיוק את זה:  הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל לאומים – כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה. השאלה נשאלת - אם עלינו גבר חסדו, למה שהגויים יהללוהו ולא ישראל? והתשובה – יש חסדים שה' עושה לנו שרק הצוררים שלנו יודעים. יבוא יום והם עוד יתוודו על חטאיהם, ישבחו את ה' ויספרו לנו על כך בהתרגשות.

נזכור להודות ולהלל על הניסים הגלויים לנו אבל גם על הנסתרים מעינינו ונזכה לראות נפלאות.

 

על מה אמר החפץ חיים שאין רע בעולם כמותו?

בפרשה אנו מבררים את עניין המחלוקת. מחלוקת שאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים – זו מחלוקת קורח וכל עדתו. כאשר מעיינים במושג 'שמיים' רואים דבר מעניין. המחלוקת הראשונה הייתה ביום השני לבריאה בין המים אשר מעל לרקיע למים אשר מתחת לרקיע, למעשה לכן לא נאמר בבריאת היום השני שה' ראה את אשר עשה ואמר 'כי טוב'. אין טוב במחלוקת לכשעצמה.

המילה רקיע פירושה מסך מבדיל, הרקיע ממש קרוי על שם המחלוקת, פירוד והבדלה שמסתיר ממני את חברי. אך נאמר בתורה שלאחר יצירת הרקיע, אלוקים עשה שינוי השם– 'ויקרא אלוקים לרקיע שמיים' (בראשית א, ח). כביכול – שם מים. עכשיו המים העליונים והתחתונים יכולים לחיות בשלום – שכן בשני הצדדים יש מים. כל צד רואה בחברו את החצי השני, את מה שחסר אצלו וכך הוא מבין שאלו שני צדדים שונים של מטבע אחד.

כשמסתכלים על המחלוקת בתור מבקשי אמת (ולא רודפי האמת המצומצמת שלי) מגלים כי אין באמת מחלוקת, אני לא צד מול צד אחר. בשני הצדדים יש שאיפה למצוא את האמת, וכנראה שבשניהם יש גם נקודות של אמת. תפקידנו בחברותא, בזוגיות, או במחלוקת בחברה הכללית לראות במחלוקת גורם שיחדד את האמת ויוציא אותה לאור מבין שנינו, ולא קרב הכרעה שבו המנצח זה האחרון שנשאר עומד.
על מחלוקת שאינה לשם שמיים, שלא מבינה את המסר שבמילים שם ושמיים - אמר המדרש (רבה פר' משפטים) אין שלום יוצא מידי המחלוקת, והחפץ חיים התבטא בדרכו שלו: 'כללו של דבר - אין רע בעולם כמחלוקת'.

כיצד נצליח להתעלות ולא להחזיק במחלוקת שאינה לשם שמיים גם אם צד אחד 'יורד לפסים אישיים'?
סגולה חסידית מעניינת לכך מצאתי בסיפור הבא:
חסידים מספרים שפעם אחת נסע רבי דוד מלֵלוֹב בדרכים, ועמו תלמידו רבי יצחק מווּרקי. כשהגיעו אל עיר אחת, ראתה אישה את ר' דוד, ומיד החלה להכות אותו. הייתה זו אישה עגונה, שבעלה עזב אותה בלא גט. כשראתה את ר' דוד, חשבה בטעות שזהו בעלה, ובשל כך הכתה אותו. שאל אותה ר' דוד על סימן גופני שהיה בבעלה, שאינו ניכר כלפי חוץ, וכך הוכיח לה שאינו בעלה. אז הבינה האישה כי זהו ר' דוד מללוב, איש קדוש ומפורסם, והחלה לבכות על שהכתה אותו ועל הביזיון שאירע לה.
פייס אותה ר' דוד ואמר: "לא אותי הכית, אלא את בעלך, אלא שטעית וחשבת כי הוא אני. והוסיף ואמר: "הנה כך אמר יוסף לאחיו, לאחר שהתפייס עמם: 'וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה' (בראשית נ, כ). פירוש הדבר, שרוב המריבות והמחלוקות מתרחשות בשל טעות. אדם 'חושב' על חברו שהוא דיבר או עשה לו דבר מה, ולבסוף מתברר שלא היו דברים מעולם."

כל עוד 'נשאיר את הראש מחוץ למים' (או אולי דווקא נזכור את המים הראשונים), נזכור שאנו לא צד במחלוקת, אלא צד שחסר לו משהו שנמצא אצל הצד השני והאמת היא זו שצריכה להתברר ולצאת מבין שנינו נוכל להשאר ענייניים וסופה של מחלוקת כזו להתיישב ולהוסיף אמת שלום ואהבה – 'והאמת והשלום אהבו'.

פרשיית סוטה

 

יש שאלות שחוזרות על עצמן בכל שנה מחדש. כשמגיעים לפרשת נשא, פרשיית סוטה היא זו שמעוררת בכל פעם מחדש שאלות. 'מדוע הכהן משפיל את האשה?', 'אולי היא כלל לא חטאה?', 'המהלך נראה שוביניסטי מאוד' ועוד. אך בעיניי פרשיית סוטה היא ההיפך מכל האמור. אני רואה בה את חשיבות הבית היהודי בעיני ה' ואת גדולת שלום הבית.

האמת היא שעוד לפני שמזמינים את האישה לבית המקדש, דבר אחד ברור. היא חטאה ומעלה באמון הזוגי. הסיפור של פרשיי סוטה מתחיל באשה שעוברת על עברות מן התורה. היא אשת איש שמתייחדת עם גברים זרים, זהו דבר שאסור בין על איש (להתייחד עם אשה ואפילו עם שתיים) ובין על אשה (להתייחד עם איש). לאחר שהשמועות מגיעות לבעלה הוא מבקש ממנה בפני שני עדים שלא להתייחד עם איש פלוני. ישנה מחלוקת האם טוב לקנא או שהבעל היה צריך פשוט לדבר איתה על זה באופן כללי ולא לעשות מעשה של 'קינוי', אך מה שבטוח הוא שמעבר לאיסור האלוקי נוסף על כך האיסור של בין אדם לחברו. האיש הקרוב אליה ביותר מבקש ממנה שלא להתייחד עם פלוני (שבו הוא חושד). ואז האשה הלכה ופגעה באמון באופן הקשה ביותר והתייחדה עם אותו פלוני. לקינוי של הבעל יש השלכות גם כלפי עצמו. האישה מוזמנת יחד עם בעלה לבית המקדש. על הבעל יש איסור להיות איתה בצורה אינטימית עד שיתבררו הדברים בבית המקדש.

 על כל עבירה מן התורה ישנו עונש מלקות בבית הדין המקומי בהרכבו הקטן ביותר (בשלשה דיינים) אך כאן המצב הוא אחר לגמרי. אך האישה לא מקבלת מלקות על אף שיש עדים שעברה על איסור ייחוד, העונש כאן איננו במישור הפיסי. הזוג מוזמן לבית הדין הגדול שבירושלים (שבעים ואחת דיינים), אותו בי"ד שדן בדינים הכלליים ביותר (יציאה למלחמה, קדושת ירושלים, הכהן הגדול, נביא השקר ועוד). ועדיין, בכל שלב יכולה האישה להודות כי היא אכן זינתה והיא תצא משם ותתגרש מבעלה ללא שום עונש (אך כמובן גם ללא כתובה). למעשה, בית הדין ממש משתדל לשכנע אותה להודות, הם מגלים הבנה לגבי נסיבות העבירה ואומרים לה: 'הרבה שטות עושה, הרבה יין עושה' אפילו מספרים לה שהיו גדולים ממנה שחטאו על אף שאין זה מקובל על חז"ל. הם לא רוצים לבזות אותה לכן לפני התהליך עצמו מוליכים אותה ממקום למקום בכמה שלבים, אולי תודה. בית הדין עצמו מבין את החומרה של המעשה שהם הולכים לעשות – למחות שם השם על המים. ורק אם בכל זאת, אחרי כל התהליך הזה האישה מתעקשת ונשבעת שלא חטאה ושהיא רוצה להמשיך לחיות עם בעלה והפעם בקדושה ובטהרה. רק אז היא נענשת על מעשיה בלבישת בגדים לא מכובדים ובכך שמשקין אותה במים המאררים. המים טהורים, העפר ממקום מסוים בקרקע המקדש דווקא ואת שם השם מוחים בתוך בית המקדש. אם אכן חטאה  -היא תמות וגם הנואף ימות בכל מקום שהוא באותה מיתה. אם אי פעם בעלה חטא בחטא דומה אפילו שאף אחד לא יודע, המים לא יבדקו אותה. ואם שתתה ולא קרה לה כלום האישה קבלה את עונשה, ולזוג שוב מותר לחיות יחד, אך יותר מזה הזוג הזה הבין שבשביל שלום בית של משפחה אחת כל עם ישראל מתגייס, ואפילו שם השם נמחה על המים. בבית הזה עכשיו יהיה כובד ראש של הבנה שהשכינה בקרבם, ומתוך כך ברכה גדולה של ילדים שהם הם הביטוי של השכינה בבית.

במה כדאי להתחזק כדי לנצח?

שנת התשפ"א, ימים לא פשוטים של מלחמה מבית ומחוץ. במה צריך להתחזק?

באחדות. בתורה הקדושה כל פרט מדוייק ומהכל צריך ללמוד. בפרשת במדבר מתוארים שמות הנשיאים, מה יש לנו ללמוד מהשם של נשיא שבט דן: אחיעזר בן עמישדי?

בין השבטים דן ויהודה שררו יחסים מיוחדים. יהודה המנהיג שהולך ראשון ודן המאסף של המחנות יהודה בכור האחים בפועל ודן בכור בני השפחות עסקו בפרוייקט המשותף של השראת השכינה. לכן דן נקרא אחי – עזר, שעזר לאחיו. וכשיש עזרה של אח לאחיו רואים כולם שמדובר בעמו של הקב"ה- עמי – שדי (מדרש אגדה, במדבר א, יב). ועם כזה ששם השם נקרא עליו מזמין כבוד מצד אומות העולם - וְרָאוּ֙ כׇּל־עַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה נִקְרָ֣א עָלֶ֑יךָ וְיָֽרְא֖וּ מִמֶּֽךָּ׃. 

מדהים כיצד התגייסו האחים שלנו אחד למען השני. יצהר עמדה למען לוד ובת ים ניצבה לצד ירושלים. מכל הארץ זרמו כוחות של יהודים חמים למקומות בהם הייתה נצרכת שמירה או עזרה מכל סוג כמו מערכת חיסונית משוכללת ובריאה. אין ספק שההתגייסות אחד למען השני, הורדת שיח השנאה למפלסים נמוכים יותר בשדה הפוליטי ונקיון השיח האישי משנאה ולשון הרע עושה הרבה. יש עוד הרבה עבודה בתחום הזה. הרבו אהבה ואחווה!

בשמחה בטחון והודיה לה'. בזוהר הקדוש בפרשתנו (במדבר קיח, ב) למדנו שבארץ ישראל האופי של עבודת ה' חייב להיות שונה מאופיו בגלות. בגלות – יראה ורעדה עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה. אך בארץ ולאחר כיבוש ירושלים בפרט אהבה ושמחה – שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה. גם כשלדוד מלך ישראל נהרגו מאה לוחמים ביום הוא לא עשה עצרת תפילה אלא תיקן מאה ברכות לישראל. ה' רוצה שעם ישראל יראה וישמח מהניסים שהוא עושה לנו.

וכמה ניסים עושה לנו ה'! קודם כל תודה לה' שהאויב בתוך המדינה חושף את פניו האמיתיות לבל נשגה באשליות. ועוד רק לחשוב איפה היינו יכולים להיות. רקטה שפוגעת באוטובוס ללא נפגעים, כל כך הרבה ירי והצתות על תושבי לוד, יפו ועוד ויהודים ניצלים בנס. וגם ניסים שמחים יותר - אתמול בלילה למשל, נקברו חיים במנהרות המוות של עזה מאות מחבלים במבצע מדהים של צה"ל שנדמה שנלקח מעולם הדמיון.  כן ירבו וכן יאבדו כל אויביך ה'.

בתפילה. לא לשכוח ליטול את אמנות אבותינו בידינו. החרב של צה"ל תעבוד טוב רק כשבאהלי התורה והתפילה יישמע קול יעקב. למעשה בפרקי דרבי אליעזר (לב, ג) נאמר הסיבה שנקרא שמם ישמעאל, לא רק על שם שה' שמע לקול בכי ישמעאל בזמנו, אלא על שם שה' ישמע לנו בזמננו - 

ולמה נקרא שמו ישמעאל, שעתיד הקב״ה לשמוע נאקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים, לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר ישמע אל ויענם.

במודעות נכונה. אל נא נצרוך תקשורת שלא יודעת להבחין בין אויב לאוהב. אל נא נתבלבל מאנשים ששם האמונה איננו שגור בפיהם. אנו יודעים שבאנו לארץ למטרה אדירה ולא למקלט בטחוני בלבד. אנו יודעים שהר הבית הוא לב המאבק ועד שלא יהיה בשליטה יהודית מלאה ומוחלטת לא ישרור שקט בארץ. אם תדע 'למה' תוכל לסבול כל 'איך'.

יהי רצון שנזכה לראות בהשבתת כל צורר ומתנקם וה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום!

תמוז ותיקון העיניים

על פי הקבלה חודש תמוז הוא החודש שבו תלוי תיקון עיניים. מעניין לראות כיצד הפרשות שבדרך כלל נקראות בסביבות חודש זה אכן מדברות בדיוק בענייני העין ונקודת המבט הנכונה על המציאות.

בפרשת שלח לך למדנו על המרגלים שראו את ארץ ישראל בעין רעה וצרה. כל הדברים הטובים שעשה הקב"ה למען עם ישראל נראו בעיניהם כרעים. חז"ל מספרים כיצד הקב"ה הטיל מגפה על אויבינו למען עם ישראל אך כשראו זאת המרגלים הם הכניסו את זה תחת הכותרת 'ארץ אוכלת יושביה'. כיצד הם מביאים פירות גדולים ומרשימים ואומרים – ראו שפירות אלו לא מתאימים לבני אדם אלא לענקים. בעומק, לא רק על הארץ הביטו המרגלים בעין רעה וקפדנית אלא גם על הנהגת ה' בעולמו כביכול. במקום אחר מגדירה הגמרא את החטא בכך שהמרגלים 'הקדימו פה לעין' זאת אומרת שקודם הם החליטו מה הם רוצים לומר ואחר כך ראו לפי האג'נדה. היום היינו קוראים לזה – לא נותנים לעובדות לבלבל אותם.

גם בפרשת קרח מצאנו אדם שמביט על הכל הפוך. משה רבינו האיש עליו העיד רבונו של עולם שהוא העניו מכולם נתפס בעיני קורח כאדם שרודף שררה ומסדר ג'ובים למשפחה. הגמרא שואלת – 'קרח שפיקח היה מה ראה לטעות זו?' ועל זה באה התשובה 'עינו הטעתה אותו'. 

בפרשת חוקת הקשר לטעויות העין נראה הן אצל משה רבינו שמפרש את הבכי של ישראל בצמאונם כזלזול באחותו מרים הנביאה דבר שמביא אותו לכעס שלא במקום (עיינו במאמר שהתפרסם בבמה מכובדת זו בשבת שעברה). כמו כ למדנו על תיקון העיניים בפרשת חוקת דרך המקרה של סיחון. שם החשדנות הקשה של מואב בישראל, על אף הצהרותיהם המפורשות שפניהם לשלום, הביאה למפלתם הניצחת.

בפרשת השבוע נקרא על דבריו של בלעם הרשע, 'נאום הגבר שתום העין'. יש שהבינו ששתום פירושו סתום (אוהחה"ק בפירוש ראשון). אך מרוב הראשונים נראה להיפך – שתום הוא פתוח, ההיפך מסתום (אונקלוס, אבע"ז, רלב"ג ועוד ועיין ברש"י). זו גם הסיבה שבימינו אנו קוראים לאובייקט שאחראי על פתיחה וסגירה – 'שסתום'. זוהי הלחמה של המילים שתום וסתום, פתוח וסגור. בעלי המוסר לימדו אותנו שלאדם שתי עיניים כדי שיוכל להביט מחד באופן טוב ואוהד על העולם, ומצד שני ידע גם להביט באופן ביקורתי בעת הצורך. בלעם בוחר להביט על העולם בעין ביקורתית בלבד, ויש לזה מחיר. בכך שהוא פוקח עין אחת ומשתמש בראיה ביקורתית מאוד הוא מאבד את היכולת להביט אחרת, הוא בעצם סותם את העין השניה. וכפי שלמדנו פעמים רבות, בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. בשפה של המדרש זה נאמר כך: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָשָׁע שֶׁבָּעוֹלָם, כְּתִיב עַל יִשְׂרָאֵל (זכריה ב, יב): כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם כְּנֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ, וְאַתָּה הוֹלֵךְ לִגַּע בָּהֶם וּלְקַלְּלָם, תֵּצֵא עֵינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כד, ג): שְׂתֻם הָעָיִן, לְקַיֵּם כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם כְּנֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ. וכך מסביר הנצי"ב מוולוז'ין בפירוש העמק דבר – שתום הוא 'מלשון שת ומלשון סתם... והביאור שת לסתום, שהוא בעצמו גרם שיסתם עינו והוא בשביל שביקש להביט בעין רעה על ישראל ונסתם ממנו'.

נתחזק בעין טובה על הארץ, על העם היושב בה ועל מנהיגיו, על הנהגת הקב"ה את עולמו. ונזכור שכשפוקחים רק עין אחת, בעצם בוחרים לסתום את השניה.

 Photo by Amanda Dalbjörn on Unsplash

פרשת בלק - לקבל 'הסכמה' מגוי...

ערב הכניסה לארץ מתחולל מפגש בלתי מודע מצדו של עם ישראל עם נציג מיוחד של אומות העולם. בלעם הרשע עומד מול העם היוצא ממצרים ומנסה להזיק לו. היינו יכולים לחשוב שהתורה מספרת לנו את האירוע הזה על מנת שנראה את חסדו של ה' שגם כאשר אנו כלל איננו יודעים וחשים בסכנה הקב"ה מגן ומושיע. ועל ניסיך שבכל יום עימנו תמיד. אך נראה שהמפגש עם אישיות שכזו היה צריך לקרות מטעם עמוק יותר.

פגישות עם גויים משמעותיים נוספים קרו בצמתים חשובים בקורות עם ישראל. קודם היציאה ממצרים הצטרפו לשורותינו בתיה בת פרעה וגם ציפורה אשת משה אשר לשתיהן הוא חב את חייו, במתן תורה היה זה יתרו כהן מדיין שבחר להצטרף אל משה, ובכניסה לארץ רחב התגיירה ואף התחתנה עם יהושע בן נון. לפני הקמת מלכות ישראל רות הצטרפה והפכה לאמה של מלכות ובימי בית ראשון באו מלכת שבא, נעמה העמונית ובת פרעה להדבק בשלמה המלך ע"ה (עיין שמות רבה כז, ד). הן ביציאה מהגלות הראשונה והן בשניה אנו מוצאים קבוצות שהתגיירו (במצריים ערב רב ובשיבת ציון "ורבים מעמי הארץ מתיהדים") מדוע?

להערכתי, הפסוק המצוטט ביותר מפרשת השבוע הוא "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". הכוונה של רוב המצטטים היא שאין מה להתחשב בדעת הגויים ואנו צריכים להבין שנגזרנו לחיי בדידות לאומית. אך אולי ההבנה של הפסוק צריכה עדכון גירסה לאור היציאה מהגלות לעצמאות מדינית? 

חלק מייעודו של עם ישראל הוא להביא ברכה עצומה לכל האנושות. אלא שהאנושות ברוב הזמנים הייתה במצב מוסרי שפל ביותר. רובה הייתה עובדת עבודה זרה וממילא נושאת בתוכה עיוותים מוסריים חריפים כמו אלימות, ניצול החלש והפקרות מינית. לכן היה קושי גדול לחבר בין ישראל לעמים וברוב הזמנים ברכנו על ההבדלה "עם לבדד ישכון". ובכל זאת על מנת שנוכל לקיים את תפקידנו כראוי עלינו לשמור על חיבור עם כלל האנושות וכביכול לקבל את הסכמתם של הגויים להובלה המוסרית של עם ישראל. לכן חשוב לתורה לספר לנו על ישמעאל אבי קידר שחזר בתשובה והקדים את יצחק אביהם של ישראל (בבא בתרא טז ע"ב). אנו גם לומדים על הפגישה ההיסטורית בין יעקב אביהם של ישראל לעשיו אבי אדום ועל כך שאמר לו עשיו 'אחי יהי לך אשר לך' ובנוסח המדרש – כאן הודה לו על הברכות (רש"י על בראשית לג, ט). כאן הודה עשיו שהברכות שקבל יעקב מיצחק אביהם אכן ראויות לו בהיותו הבכור (המוביל המוסרי) האמתי. נציגי הגויים מסכימים לקבל את הובלתנו המוסרית, הכשרים שבהם עושים זאת בחפץ לב ומצטרפים אלינו, אלו גרי הצדק שמוזכרים לעיל. חלק אחר פשוט מביע את הסכמתו, ברצונו או בעל כורחו. בלעם כלל בתוכו את הנציגות הרוחנית של האנושות. אדם בלי עם, אישיות קוסמופוליטית שהכל צריכים לה המשמש כנציג ה' לגויים חייב להודות בכישלונו המוסרי ולראות כיצד האומות נצרכות לעם ישראל. אע"פ שבגלל שחיתותו המוסרית האישית הוא לא יכול לזכות ולהתגייר, בוקע קולו הפנימי ומכריז: 'תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו'.

אחד הפירושים למילים "ובגוים לא יתחשב" אומר שעם ישראל לא נספר בחשבון שבעים האומות. מפני שכמו היחס בין משה לשבעים הזקנים בסנהדרין של שבעים ואחת החכמים, עם ישראל איננו ככל האומות, הוא המנחה והמוביל. ולבסוף הוא גם הוא המכריע, האומה השבעים ואחת.

דווקא היום כשדעתנו חזרה להיות חשובה בין שבעים האומות עלינו לזכור את יחודנו ותפקידנו המיוחד באנושות. איננו עם ככל העמים.

קרדיט על התמונה: (צילום: חיים צח\לע"ם) מתוך אתר סרוגים 







להרחבה עיינו גם במדרש הבא על ההבדל שבין נביאי אומות העולם לנביאי ישראל: המדרש (תנחומא תחילת פרשת בלק) מעמיד את ההבדל שבין נביאי ישראל לנביאי הגויים על מוסר לאומי ודאגה אוניברסלית: "ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם, נביאי ישראל מזהירים את האומה על העבירות, וכן הוא אומר 'צופה נתתיך לבית ישראל', ונביא שעמד מן האומות (בלעם) העמיד פירצה לאבד הבריות מן העולם הבא (בנתינת העצה של הפקרות בנות מואב). ולא עוד אלא כל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל אומות העולם, שכן אמר ישעיה 'על כן מעי למואב ככינור יהמו' וגו', וכן יחזקאל אמר 'שא על צור קינה', וזה אכזרי עמד לעקור אומר שלימה על חנם, על לא דבר. לכך נכתבה פרשת בלעם -  להודיע למה סילק הקב"ה רוח הקודש מאומות העולם, שזה עמד מהן וראה מה עשה". 

מה שאל מרן את המלאך?

תמונה: קטלוג הבולים הישראלי

אלו לא המרגלים שהיינו שולחים למשימת ריגול בעורף האויב.
כמו שכתוב בפרשה, שנים עשר המרגלים היו שנים עשר נשיאי ישראל, אלו אנשים מרוממים מעם. בספרים מופיע, ומסתבר מאוד שהם היו גדולי ישראל גם בתורה. אם אנחנו היינו שולחים מרגלים, היינו שולחים צוות מצומצם בהרבה, כזה שלא יקים המולה ולא יעורר חשד. היינו גם שולחים אנשים ש'יודעים את העבודה', בעלי מיומנויות בתחום הלחימה, השכלה רחבה וידיעת שפות. מה פשר שליחת אוסף ראשי הישיבה וגדולי ישראל למשימה?

שאלה נוספת שעולה היא מדוע בכלל לשלוח את המרגלים, וכי איננו מאמינים בהבטחת ה' שמדובר בארץ זבת חלב ודבש? ואמנם לו היינו מבינים את המילים 'שלח לך מרגלים' כפשוטן, היינו מבינים שזהו ציווי אלוקי. אלא שרש"י מביא מדרש חז"ל שדורש את המילה 'לך', לדעתך. כביכול אומר הקב"ה למשה אני איני רוצה לשלוח מרגלים אם אתה רוצה - שלח. ואכן, פירושו של רש"י מתאים לכתוב בהמשך התורה, כאשר מתאר משה רבינו ע"ה את הסיפור מנקודת מבטו לאחר תום ארבעים שנות העונש הוא אומר: וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֮ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ־לָ֖נוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֙נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲלֶה־בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן: וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט׃ (דברים א, כב - כג). ואם כן, מדוע לשלוח בכלל מרגלים, ואם חטא העם בשאלתו, מדוע הוטב הדבר בעיני משה?

כיוון מקובל לתשובה הוא על פי הכתוב בפסוקים שקראתם זה עתה, ישראל ביקשו מרגלים רק על מנת לדעת כיצד לכבוש את הארץ ולא האם לכבוש אותה. העם בקש מרגלים לא כדי לבדוק את טיבה של הארץ הטובה אלא כדי לדעת 'את הדרך אשר יעלו בה' בלבד ולכן הסכים לכך משה. אך הסבר זה לא מתיישב עם השאלות אותם ביקש משה מהמרגלים לבחון: וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם־רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר־הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים: וּמָ֣ה הָ֠אָרֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם־רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ־בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם־אַ֔יִן וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם וּלְקַחְתֶּ֖ם מִפְּרִ֣י הָאָ֑רֶץ וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים׃ (במדבר יג, יט – כ). הרי שלצד שאלות ביטחוניות ניצבות גם שאלות על עצים, איכות האדמה והפירות ולסיום אפילו בקשה להביא מפרי הארץ. אם כן, מה היא מטרת שליחת המרגלים?

לפני כחמש מאות שנה הטרידו השאלות האלו את בעל השו"ע רבי יוסף קארו ולכן, כמתועד בספר מגיד מישרים, הוא שאל אותן מאת המלאך שהיה מתגלה אליו כדי ללמד אותו תורה. התשובה לשאלות אלו מהממת וקצרה יחסית אך נושאת בתוכה רעיון עמוק שכדי להבין אותו נצטרך להרחיב מעט[1].

הסיבה שהאדם נקרא בשם זה היא מפני שהוא נלקח מן האדמה, האדמה כאמא של האדם. אך לפי הגיון זה בלבד נכון היה יותר שייקרא האדם - אדמי. על פי פנימיות התורה בשמות אדם ואדמה יש עומק נוסף. היחס שבין האדם לאדמה דומה ליחס שבין איש לאשה. במשך שנים התייחס האדם אל האדמה כמשאב חשוב וניסה לנצל אותו לשימושיו עד תום. אך עם ההעמקה בפנימיותה של התורה ועם התקדמות המדע והמוסר האנושי ביחס לסוגיות מעמד האישה ואיכות הסביבה מתגלה בשתי הסוגיות במקביל יחס שונה מבעבר. האשה לא עוד רק עזר כנגדו והאדמה אינה רק משאב שיש לנצל, יחס של כבוד ואהבה מתחיל למלא את העולם. כשם שעל האיש לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו (רמב"ם אישות טו, יט ועיין רקנאטי בראשית קלו) כך על האדם לתפוס את הקשר שלו עם האדמה. ואם הדברים נכונים למשפחת האנושות כולה הם נכונים שבעתיים לעם היושב בארץ אשר עיני ה' בה. זוהי ארץ שאסור להרגיש שהיא שייכת לנו אלא אנחנו אורחים בה גרים ותושבים.    

בעצם, מפתה מאוד להביט על ארץ ישראל במבט אינסטרומנטלי, כאילו היא כלי לקיום המצוות התלויות בה או כאמצעי לזכות על ידו לכפרה. למעשה, בעבר היו אפילו ספרים שעודדו רק אנשים זקנים לעלות לארץ כדי לחיות בה מעט ולהיקבר בה בלבד. אלא שכאן באים הנביאים לעזרתנו ובמקומות רבים מדמים את הקשר בין העם לארץ לא רק לקשר של אם ובנים, אלא גם איש ואשה או חתן וכלה. כִּֽי־יִבְעַ֤ל בָּחוּר֙ בְּתוּלָ֔ה יִבְעָל֖וּךְ בָּנָ֑יִךְ וּמְשֹׂ֤ושׂ חָתָן֙ עַל־כַּלָּ֔ה יָשִׂ֥ישׂ עָלַ֖יִךְ אֱלֹהָֽיִךְ (ישעיהו סב, ה). אלו רמות של הבשלה ושל הכרות רוחניות, ולא פחות מכך אלו גם רמות של הבשלה של המציאות.

אחת מההלכות השייכות לעולם הכבוד והאהבה של בני הזוג אוסרות על האדם לקדש אשה מבלי שיראה אותה תחילה ותמצא חן בעיניו (קדושין מא ע"א, אהע"ז לה, א). זו הלכה שבבסיסה עומדת אהבה שכן הנימוק להלכה זו הוא מן הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך'.  רק לאחר מכן יכול האיש לקדש את אשתו, ובסוף התהליך עומדת החופה שהיא כבר שייכת לנישואין, לקשר הרציף שמתבטא גם בגשמיות. לכן היה צורך בנציגים של כלל ישראל  (י"ב הנשיאים נציגי י"ב השבטים והגדולים שבהם) שיבואו ויראו את הארץ, יתאהבו בה, יגבירו את החשק והכיסופים אליה בלבות עם ישראל. זו הסיבה שמשה רבינו מצא לנכון לומר למרגלים לטייל בארץ ולאכול ממנה כדי ליישם בצורה מיטבית את העניין. 

הסיפור הזה חשוב דווקא בעת שמתפרסמות תכניות חלוקה כאלה ואחרות. בעבר סיפר לי אחייני הרב שי שאוליאן שליט"א סיפור נאה שנושא בחובו את הרעיון הנ"ל. הוא סיפר שפעם הקשה עליו אדם שתומך במסירת שטחים במשל. 'דמיין שאתה גר בבניין מגורים ומולך גר מזה כמה דורות שכן ערבי. יום אחד מתחיל השכן לפלוש ללובי הקומתי. אתה כמובן בנועם מסביר לו שזה לא לעניין אך הוא בשלו. כל יום פולש עוד קצת, אתה מצידך מוחה על כך בתוקף ואט אט החיים בבניין הופכים להיות שדה קרב. פתאום מגיע השכן מלמעלה, זה שגר בפנטהאוס. הוא יורד מעדנות לקומה שלכם ולאחר שהוא מבין את הסיטואציה הלא פשוטה עם הערבי הוא מוציא ממנו הבטחה ששבוע הוא ישתמש בלובי ובלעדית ושבוע באופן משותף, הוא פונה אליך במבטא אמריקאי ומציע לך הצעה קח מאה אלף דולר ותוותר למען השקט האזורי. וכי יש בר דעת שלא מבין שזו עסקה מצוינת?' סיים ממשיל המשל בחיוך ניצחון. אך הרב שי שהיה אז נער צעיר לא נשאר חייב. הוא ענה שהמשל נאה רק בשינוי אחד. 'דמיין לעצמך שהשכן הערבי לא פולש ללובי, אלא מבקש לעצמו משהו אחר. יום אחד אתה חוזר הבייתה  ואתה פוגש את אשתך נסערת, לאחר שהיא שותה כוס מים היא מספרת לך שהשכן הציע לה להיות אשתו. כמה ימים אחר כך היא מדווחת על הטרדות מילוליות במעלית ולאחר שכל מחאותיך לא עזרו יום אחד היא מספרת שהוא כמעט תפס אותה והכניס אותה בכח לביתו... בשלב הזה אתה כבר מוכן לקרב ואז יורד השכן מלמעלה ומציע לך בחיוך לוותר תמורת מאה אלף דולר ולמצוא פשרה של שבוע שבוע...' הרב שי הצעיר לא היה צריך להמשיך, הויכוח נגמר.

המילים אהבת הארץ צריכות לקבל חיות ושמחה ולהתחבר עם מושג האהבה הזוגית.

נשים לב לשתי עצות מעשיות שיש בדברי התורה להתחברות 'זוגית' של עם ישראל לארץ. בספר אם הבנים שמחה (עמ' רפג - רצ) כתוב שכשם שאנו מתקנים את חטא שינה לפני מתן תורה בכך שאנו נעורים כל הלילה בליל שבועות כך עלינו לתקן את חטא המרגלים. נראה כי קיום עצות אלו עין טובה וחיובית על הארץ לשם התחברות אליה יהווה תיקון לחטא (אגרות הראי"ה ח"א עמ' קיב – קיג).
העצה הראשונה - חשיבות הטיול בארץ, המרגלים נשלחו לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה במשך ארבעים יום, כנראה שכדי להשיג משהו צריך לדעת להזיע עבורו. ולא עוד, כדי לאהוב מישהי צריך להכיר אותה וכך הדברים גם בנוגע לא"י. ובעומק יותר המושג ידיעת הארץ מזכיר את המושג 'וידע האדם את חוה אשתו' ידיעת אישה. מעניין שהטיול בארץ היה גם מנת חלקו של אברהם אבינו וע"פ רבינו בחיי בפרשת לך לך (בראשית יב) נועד להשגת נבואה. 

העצה השנייה - אכילה מפירות הארץ. לא רק שה' מבקש מהמרגלים להביא מפרי הארץ, הקב"ה בעצמו משבח את הארץ בפירותיה. היו צדיקים שהלכו במיוחד למקומות בהם הפירות היו טעימים במיוחד על מנת לטעום מהם (עיין שו"ת תורה לשמה סי' תיח).

העצה השלישית, אותה לא כתבה התורה במפורש מסיבות מובנות היא ללמוד על ערכה ומהותה הרוחנית של ארץ ישראל מתוך התורה עצמה. מקורות תוכלו למצוא כאן.

---

[1] כיוונים דומים נמצאים בשל"ה הקדוש והעמק דבר לנצי"ב מוולוז'ין.

זהה וכל כך שונה

Photo by Sharon Pittaway on Unsplash
בעידן שבו אנשים רבים רגילים לגירויים חדים ומהירים, ולא קוראים יותר מהמסגרת שה'ציוץ' בטוויטר מאפשר בולט אורכה של פרשת נשא. באופן מפתיע חלק ניכר מאורך הפרשה לא הבא ללמדנו מצווה חדשה (שלא כרמב"ן) או סיפור מסעיר, אלא חוזר על קורבנות הנשיאים בהבדל של הימים ושמות המקריבים בלבד. מה פשר עניין זה?

שמעתי פעם מהרב ריבלין, המשגיח האגדי של ישיבת כרם ביבנה שבסיפור זה יש הכוונה גדולה של עבודת האדם האינדיבידואלית. כל נשיא הביא קרבן דומה לחבירו מבחינה חיצונית אך מבחינה פנימית היה זה קרבן אחר. לכל נשיא יש מטען של שאיפות חלומות תחושות ואופי שונה. לכן הנשמה, הלב והמחשבה שכל נשיא 'הכניס' בקרבן היא ייחודית לו. ובא הקב"ה ומלמדנו אין תחליף לעבודה של כל שבט ושבט, ובעומק נוסף אין תחליף לכל אחד ואחד מישראל. ומכאן נלמד גם לתפילות היומיומיות, הנוסח החיצוני קבוע ודומה שחרית, מנחה וערבית בכל יום, אך הכוונה והטעם של כל תפילה משתנה מאדם לאדם ואין תחליף לאף אחד. לכן מלמדת הגמרא שישנה מעין זעקה על כל יהודי שיכול להגיע ולא מגיע לבית הכנסת שבשכונתו. עם ישראל זקוק לתפילות של כל אחד מאיתנו.

אך הדברים נכונים לא רק לעבודה שבלב זו תפילה, כך מצינו גם במתן תורה. "קול ה' בכוח – בכוחו של כל אחד ואחד" (פסיקתא דרב כהנא י״ב:כ״ה), במעמד הר סיני קיבל כל יהודי את אור התורה בהתאם לכלים שלו. בשל"ה הקדוש כתב שישראל מונים שישים ריבוא נשמות וכנגדן יש שישים ריבוא אותיות לתורה (ר"ת ישראל). לפי זה כל יהודי הוא כמו אות בספר תורה וידוע כי ספר תורה שחסר אות אחת פסול ואין בו קדושת ס"ת (רמב"ם הל' ס''ת י). הרמח"ל מלמדנו בספרו הקצר דרך עץ החיים שישנה פגישה מיוחדת לכל נשמה ונשמה עם אור התורה. פגישה שמאירה את התורה באור אחר שאין איש אחר שיוכל למלא. כך יובן גם האמור בזוה"ק. הזוהר מלמד שבכל שבוע, במוצ"ש עולה נשמת האדם לישיבה של מעלה ושם שואלים אותה מה חידשה בשבת קודש. ההנחה המובלעת בדברים היא מה שכתבנו לעיל - לכל נשמה ישנה פגישה מיוחדת משלה עם התורה פגישה שמולידה ניצוצות של חידושי תורה יחודיים.
מתוך ההבנה עד כמה עבודתו של כל יהודי חשובה לפני המקום נשתדל יותר לדייק את עבודת ה' שלנו בתורה ובתפילה.

כמה שווה מטר בהר הבית?

Photo by Joel De Vera on Unsplash

אני זוכר כמה הופתעתי לגלות על ממדים של עמים אחרים. כילד שגדל על כך שיש כחמישה - שישה מיליון יהודים בארץ ישראל וזה היה נשמע לו המון, נדהמתי לשמוע ששכנתנו מצרים למשל מונה כמאה מיליון איש, ועוד לא דברנו על המדינות והעמים הגדולים באמת כמו הודו וסין. במהלך חיי הכרתי כמה אנשים שחזרו ממקומות אדירי מימדים כאלה והתובנה שהם לקחו משם הייתה עד כמה העם היושב בציון קטן ולא משמעותי כמו שאנו חושבים. למרות שאנו נוטים להעריך דברים על פי הנתונים החיצוניים שלהם, מלמדת אותנו התורה שהראיה הזו לא תמיד נכונה.

השבת אנו עוברים מחומש ויקרא לחומש במדבר שנקרא גם 'חומש הפקודים'. פקודים כמו מפקד צבאי – ספירה. ואכן התורה מונה את ישראל כמה פעמים במהלך הספר. הסיבה הראשית לריבוי המניינים הללו היא האהבה לישראל, בלשונו של רש"י בפירושו הראשון בחומש - 'מתוך חיבתם לפניו מונה אותם כל שעה'. כאדם שמונה את מעותיו שוב ושוב ונהנה לראות שלא חסרה מהן אפילו אחת.

לא רק התורה מונה אותנו מרוב אהבה. גדולי החכמים בדורות הראשונים נקראו 'סופרים'. הסיבה לכך מפתיעה במקצת. במסכת קידושין (דף ל ע"א) נאמר שהם נקראו סופרים לא מפני שחיברו ספרים אלא מפני שהם אהבו כל כך את התורה עד שספרו את אותיותיה. גם אנחנו מונים את התורה מרוב אהבה.

מדוע המניין מבטא אהבה? אם נעמוד על משמעות המניין נשים לב שיש בו נתינת מקום לכל אחד ואחד, והבנה שרק בהתאסף כל הפרטים ישנו כלל שלם ולכן כל פרט משמעותי. כשהקב"ה מונה את ישראל הוא כביכול אומר אפילו אם אחד מכם חסר זה לא אותו דבר. כשחכמים סופרים את אותיות התורה זה אומר שהם מתייחסים לכל אחת ואחת מהן ומנסים לעמוד על משמעויותיה. וכך ידועה גם ההלכה שנקבעה לדורות – ספר תורה שחסרה בו אפילו אחת הרי זה פסול ואין בו קדושת ספר תורה כלל ואין קורין בו ברבים אלא כחומש מן החומשין שמלמדין בו התינוקות (ע"פ רמב"ם הל' ס"ת ז, יא ושם י, א).  

גם בין פירושי התורה אנו מוצאים לעיתים דיוקים מדהימים שנובעים מדקדוק מעמיק בכל מילה, אחד החביבים עלי הוא הפירוש של רבי חיים בן עטר בעל האור החיים הקדוש בתחילת פרשתנו. הפסוק הראשון בפרשה מתאר זמן ומיקום:  "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר". עיצרו לרגע, האם אתם רואים כאן משהו מוזר? רבי חיים בן עטר מעורר אותנו לשאלת 'סופרים' שלא קל לשים אליה לב. מדוע בנוגע לתאריך מוזכר קודם התאריך המפורט – יום וחודש ולאחר מכן השנה שהיא תאריך כללי יותר ובאשר למיקום, התורה כותבת קודם כל את המיקום הכללי – מדבר סיני ורק אז את הפירוט שלו – אוהל מועד. תשובתו של האור החיים היא שאוהל מועד נחשב גדול וכולל יותר מכל המדבר. 'המקום אשר חונה שם האלוקים... הגם שהוא לעין מועט הוא מרובה לצד השוכן בו ברוך הוא'. היום היינו אומרים: הגודל לא קובע.

כך היה גם במלחמות ישראל בכולן יחסי הכוחות היו של מעטים מול רבים ולא לטובתינו. ניתן לראות זאת באופן הבולט יותר במלחמת ששת הימים שבה התאחדו מצרים שכנתינו אדירת המימדים בתמיכת מעצמת הרשע הסובייטי ויחד איתה סוריה לבנון וירדן כצבאות גדולים ומסודרים כדי להכניע אותנו בבת אחת. בדומה לכך, על אף ששטחה של מדינת ישראל גדל פי שלושה (!) בעקבות כיבושי מלחמת ששת הימים כולם מזהים את המלחמה עם שחרור ירושלים ויום ההודיה על בניצחון נקבע לדורות – יום ירושלים שהיה היום השלישי למלחמה. בפן מסוים ירושלים חשובה ונוגעת לליבנו יותר מכל ארץ ישראל.

גם בימינו אנו זוכים לראות כיצד מדינה קטנה למראית עין בשטח ובאוכלוסיה עומדת בחוד החנית העולמי ברמה הטכנולוגית, הצבאית, הכלכלית ובימים כל כך קשים ברחבי העולם (בעת כתיבת שורות אלו מניין ההרוגים ביממה אחת בארה"ב עומד על כ- 1500 איש ואשה) גילינו שגם ברמה הבריאותית.

פורסם באתר מגדילים