קראות וימינו [חלק ג' האחרון והמפתיע...]

[הכוזרי 28] 

מהו 'עמוד התורה שבלעדיו אין לתורה על מה שתשען'? 

האם זהו לימוד התורה, הישיבות ובתי המדרש, אולי עצם קיום המצוות?
הרמב"ם בתחילת הלכות ממרים מתבטא בצורה זו על בית הדין הגדול בירושלים או בלשוננו - הסנהדרין. הבה נעסוק קצת בעניינה ויהיו בדברים תועלת להשבתה במהרה בימינו.

לאחר שדחה ריה"ל את טענות הקראים בשתי ידיים, הוא מגיע ליסוד העניין. 

גם התורה שבכתב וגם התורה שבע"פ מגיעות מלמעלה ולא מהאדם. 'תורתנו קשורה בהלכה למשה מסיני או מהמקום אשר יבחר השם', שלא כבמטבע הרגיל – 'הלכה למשה מסיני', כאן יש ביטוי חדש – 'הלכה מהמקום אשר יבחר השם'. ריה"ל ממשיך ומבאר שמקום זה הוא הר הבית שבו נבנה ביהמ"ק, ושם ,בלשכת הגזית שחציה בקודש חציה בחול, יושבת הסנהדרין הגדולה.

העבודה של החכמים היא בעצם המשכת הנבואה או רוח הקודש לתוך פרטי החיים של כל יהודי ויהודיה. לו היה לימוד התורה עניין שכלי בלבד וחכמינו היו אנשים מאוד חכמים בלבד, הרי שלא הייתה משמעות למקום ישיבת הסנהדרין. מקום ישיבתה הוא מקום השראת השכינה – ולא במקרה. מה שהמיקום אומר לנו הוא שיש השראה אלוקית על פסיקתם של חכמי ישראל בבית הדין הגדול. כך גם יובן עניין שזכינו ללמוד במסכת עבודה זרה: 'כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה על יד המזבח'. טומאת העבודה הזרה היא ההפך המוחלט של השראת השכינה. לכן חכם מישראל שרוצה לפסוק, ואינו הגון במעשיו, אין בו השראת שכינה. אדרבה הוא מבטא את ההפך – טומאת הרחקת השכינה.

האם העובדה שיש השראת שכינה בבית הדין הגדול עושה אותו חף מטעויות? התשובה היא לא. לעיתים עלולות להיות טעויות בהוראה וישנם קרבנות מיוחדים לכפר על טעויות אלו כמו פר העלם דבר של ציבור [כמבואר בתחילת מסכת הוריות]. הטעויות כנראה מגיעות ממצב רוחני מקולקל של החכמים או של ישראל דבר ש'משבש את הקליטה' של דבר ה'. אך ככלל כאשר יושבים ודנים שבעים חכמי ישראל הגדולים יחד כשתלמידיהם הגדולים ביותר יושבים לפניהם, ואחר כך מחליטים כמי ההלכה על פי הרוב – זוהי הדרך בה בחר ה' להודיע לנו את רצונו והדבר נעשה ברוח הקודש שמתגלה בתורה. 

לכן יש חובה לברך על מצות דרבנן 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו' – שכן זהו הציווי של ה' – 'ועשית ככל אשר יורוך' ו'לא תסור'. ריה"ל מדגיש שזו הסיבה שתקנות שנתקנו ללא הסנהדרין [כמו בזמן הגלות] לא יכולות להיקרא מצוות אלא רק מנהג או לכל היותר תקנה ואין חובה לברך עליהן ואולי אפילו אי אפשר שכן לא ציוונו. [מסתבר לומר שזה כבר תלוי במחלוקת הרמב"ם ותוספות האם מברכים על המנהג – ומקובל לומר שעדות ספרד אכן נהגו שלא לברך על המנהג ולכן לא מברכים על ההלל בראשי חודשים].

הגמרא מספרת שזו הייתה הסיבה לכך שהרומאים גזרו לבטל את הסמיכה. סמיכת חכמים זה את זה – נתינת הרשות לדון, והאמירה שחכם מסוים הוא המשך השלשלת של משה מסיני ועד היום, היא היסוד של הסנהדרין שניתן להושיב בה רק חכמים סמוכים. הרומאים שהבינו זאת ניסו לבטל את הסמיכה ואילו חכמים היו מוכנים ליהרג ובלבד שהיא לא תיבטל. המסירות נפש הזו היא לא על פרט מהמצוות אלא על כולן – על כך שהתורה לא תהא מתמוטטת.

נראה כי הרפורמים של היום חשים בצורה פנימית את קפיאת התורה שנכפתה עלינו בגלות (כמובן שמסקנתם מוטעית והרסנית לצערנו). הצורך בדיון מחודש יחד כל שבטי ישראל ומתוך כך גם הכרעות בנושאים מגוונים, הצורך בסנהדרין, בולט לעין כל.
כולנו מרגישים אותו, אך האם נשכיל לעשות משהו בנידון?

קראות וימינו [חלק א']

[הכוזרי 26]

ישנם איומים שכבר חלפו מן העולם. בשעתם הם היו נראים גדולים ומסוכנים אך עם השנים הלכו ונתפוגגו. הקראים היוו איום שכזה. ריה"ל הקדיש לטענות מולם מקום גדול וידוע לנו כי עיקר התמודדותו של רבינו סעדיה גאון הייתה מול ענן בן דוד הקראי. 

מלך כוזר מוצא את עצמו מוקסם מטענות הקראים. התורה שבכתב היא התורה היחידה שירדה מהר סיני. היא כתובה לפנינו וכל אחד יכול לקרוא אותה. הם טוענים כינאי המלך בשעתו, אין לך צורך בחכמים – ספר התורה מונח וכל הרוצה יקרא בו ויעשה מה שכתוב. יש בטענה הזו משהו טבעי ולא מסתבך, אלא שבאמת היא ריקה מתוכן.

אך אם הקדמנו שכיום התנועה הקראית איננה מהווה איום של ממש, מדוע יש להתייחס לטענותיה מעל בימה מכובדת שכזאת? התשובה היא שאע"פ שהקראות כתנועה מתה, חלק מהמחשבות שהניעו אותה עדיין מניעות תהליכים בחברה הישראלית. לצערנו עדיין לא נס ליחן של הטענות נגד חכמים ונגד התורה שבעל פה. עולם ההלכה עדיין מאויים מאנשים שטוענים כי איננו צמודים מספיק לתורה שבכתב או שכל רב ממציא מדעתו כאוות נפשו חס ושלום.

לפני כאלפיים שנה בא גוי אחד לפני רב וביקש ממנו להתגייר אך הוא התעקש ללמוד רק תורה שבכתב שכן בתורה שבעל פה הוא איננו מאמין. למרבה הפליאה הסכים רב. הוא התיישב איתו בסבלנות, כתב על לוח את האותיות א' ועד י' ולימד אותו כיצד מבטאין אותן. למחרת הגיע הגוי אל רב והוא לימד אותו את כל האותיות בדיוק להיפך. לאות א' קרא י' וכו'. הגוי שלא היה טיפש, 'עלה' על הטעות וזעק: 'מה זה? וכי הרב מתבלבל?! א' היא א' ולא י'...'  רב לא איבד את העשתונות וענה לו – 'וכי מנין לך שאכן א' היא א'? אין זאת אלא משום שאני, הרב, כך לימדתי אותך כשם אתה מאמין לי בזה כך האמן לי גם לגבי יתר הדברים'. 

עוד בטרם מתחילים את הסוגיה ישנה הערה פשוטה – ספר התורה הגיע ללא ניקוד או טעמים, על כך אין חולק. אך עצם העובדה הפשוטה הזו אומרת שיש צורך במשהו מעבר לתורה שבכתב בלבד. ישנם הסברי רקע שמוכרחים להיעשות על ידי חכמים על מנת שבכלל תוכל להתחיל לקרוא את התורה.

זוהי הסיבה הראשונה לכך שטענת הקראים איננה לוגית – הרי עצם היכולת שלכם לקרוא את הכתוב בספר התורה, עצם ידיעתכם את השפה, את הניקוד וכו' מסתמכת על מה שלימדו אתכם החכמים. מדוע להחליט 'באמצע' שמה שלימדו אתכם אתמול נכון אך מה שלימדו אתכם היום כבר לא נכון? 

יתרה מכך, כאשר שני אנשים לומדים משהו מסוים, בדרך ממילא יהיה ביניהם פער בהבנה של הנושא. בכל טקסט כמעט ישנן שתי הבנות אפשריות וקשה להחליט וקל וחומר לשכנע מהי ההבנה הנכונה. במוקדם או במאוחר תהיה חייב רשות כל שהיא שתאסדר את ההבנות הקבילות ושאינן קבילות, אחרת תיעשה תורתך כשתי תורות. ואכן במרוצת השנים כך קרה גם לקראים עצמם. הם היבינו שאי אפשר ללא חכם אחד שכולם מחוייבים לדבריו ועם הבנה זו תיקנו מעמד מיוחד לענן בן דוד הקראי ולאחרים. 

כך שיצא שהחליפו תורת אמת בהבל שאין בו ממש.