מה עדיף - לכבוש את היצר או כלל לא להתאוות לעבירה?

[שמונה פרקים פרק שישי] 7

מתוקף תפקידם כנספחים מסחריים במשרד החוץ ביקרו אמיר ונועם יחדיו בשוק האיכרים ביפן. היו שם מראות וצלילים מגוונים מאוד וההנאה והסקרנות הרקיעו שחקים. אך כשהגיעו החברים לדוכן שבו מוכרים נחשים למאכל ניטש ביניהם ויכוח. אמיר אמר שרק המראה הזה של נחש מבושל מבחיל אותו, וקל וחומר שהוא לא יכול לחשוב על להכניס דבר כזה לפה. כל זאת, אפילו לו הייתה התורה מתירה לאכול שרצים. ואילו נועם טען לעומתו שהוא לא חושב שיש הבדל עקרוני בין בשר נחש או חזיר לבשר כבש, ולו הייתה התורה מתירה - כנראה שהיה אוכל. אדרבה, הוסיף נועם, 'אני שמח שבכל פעם אני כובש את היצר מחדש ואקבל על זה שכר משמיים'. אמיר ונועם המשיכו להתווכח על הרעיון במשך כל המסע המשותף וכשהגיעו לארץ ניגשו לשאול את הרב משה מי מבין השניים צודק.
ניכר היה שהרב משה נהנה מן השאלה ויותר מכך מהעיסוק של תלמידיו בדברי התורה גם בהיותם על אדמה טמאה. הרב ניגש אל ארון הספרים הגדול והוציא ממנו ספר מאובק של פירוש המשניות לרמב"ם. הרב משה פתח את הספר בהקדמה למסכת אבות [פרק שישי משמונה פרקים לרמב"ם] וסביב שולחן ערוך מגדנות מעשי ידי הרבנית, הסביר את העניין ברוחב.

לכאורה מצאנו מקורות לכאן ולכאן. מחד, כולנו מכירים את מאמר המדרש - 'אל תאמר אי אפשי [לא יכול] בבשר חזיר אלא אפשי ואפשי והתורה אסרתו' כדברי נועם. ומאידך אמר החכם מכל אדם בספר משלי 'נפש רשע איותה רע', ופירושו – מי שמתאווה לרע ואפילו לא עושה אותו בפועל זה אומר שנפש רשע לו. והדברים מתאימים כמובן לדברי אמיר.

הרמב"ם מיישב בכך שיש לחלק בין סוגי המצוות. ישנן שתי סוגי מצוות – שמעיות ושכליות.
המצוות השמעיות הן מצוות שבהן הטעם לא ברור בהסתכלות ראשונה. אין הכוונה שאין טעם כלל אלא שהטעם לא מספיק ברור בהשקפה שטחית ומהירה. מצוות שכאלה הן איסור אכילת חזיר או מצוות הנחת תפילין. מצוות אלו מתקיימות על ידינו בשמחה אך לולא שהתורה ציותה עליהן לא היינו מעלים על דעתנו לקיימן לכאורה. ממקורות רבים אחרים נראה שניתן לקרוא לסוג זה של מצוות – 'חוקים'.
הסוג השני של המצוות  נקרא המצוות השכליות. אלו המצוות שבהן הטעם מובן לכל כדוגמת איסור רציחה או גניבה, או המצווה לעשות חסד עם האחר. במקומות אחרים מוזכר גם השם 'משפטים' ביחס לסוג הזה של המצוות.

משהיה נראה כי הן אמיר והן נועם מבינים את חלוקת המצוות לחוקים ומשפטים באופן הנכון יכול היה הרב משה להגיע אל התשובה.

כשמדובר בחוקי התורה, הדרך הנכונה איננה לרמות את עצמנו אלא עד שנלמד את טעמן יש לומר כדברי נועם – אין לנו בעיה עקרונית לעשות מעשה מסוים אלא שהתורה אסרה זאת ואנו מרכינים ראש ומקשיבים ביראה לדבריה. מכיוון שהרע כאן איננו גלוי לאדם אין שום בעיה לרצות בו והעיקר הוא שלא לעשותו בפועל.
לא כן הדבר במצוות השכליות. אדם שאומר שחבל שעליו לפרנס עניים והוא עושה זאת רק משום שה' ציווה מחטיא את עיקר העניין. התיקון של הנפש הוא חלק עיקרי מהמכוון של התורה. התורה רוצה שתהיה אדם אוהב ובעל חסד, ולא רובוט של מצוות. ואם כן במשפטי התורה יש להעדיף את גישתו של אמיר.  
 

אמיר ונועם יצאו מבית הרב כשהם מדושני עונג מהמגדנות של הרבנית ועוד יותר מכך מדברי התורה המתוקים שלמדו מהרב. אכן משפטי ה' אמת - צדקו יחדיו.