על מה אמר החפץ חיים שאין רע בעולם כמותו?

בפרשה אנו מבררים את עניין המחלוקת. מחלוקת שאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים – זו מחלוקת קורח וכל עדתו. כאשר מעיינים במושג 'שמיים' רואים דבר מעניין. המחלוקת הראשונה הייתה ביום השני לבריאה בין המים אשר מעל לרקיע למים אשר מתחת לרקיע, למעשה לכן לא נאמר בבריאת היום השני שה' ראה את אשר עשה ואמר 'כי טוב'. אין טוב במחלוקת לכשעצמה.

המילה רקיע פירושה מסך מבדיל, הרקיע ממש קרוי על שם המחלוקת, פירוד והבדלה שמסתיר ממני את חברי. אך נאמר בתורה שלאחר יצירת הרקיע, אלוקים עשה שינוי השם– 'ויקרא אלוקים לרקיע שמיים' (בראשית א, ח). כביכול – שם מים. עכשיו המים העליונים והתחתונים יכולים לחיות בשלום – שכן בשני הצדדים יש מים. כל צד רואה בחברו את החצי השני, את מה שחסר אצלו וכך הוא מבין שאלו שני צדדים שונים של מטבע אחד.

כשמסתכלים על המחלוקת בתור מבקשי אמת (ולא רודפי האמת המצומצמת שלי) מגלים כי אין באמת מחלוקת, אני לא צד מול צד אחר. בשני הצדדים יש שאיפה למצוא את האמת, וכנראה שבשניהם יש גם נקודות של אמת. תפקידנו בחברותא, בזוגיות, או במחלוקת בחברה הכללית לראות במחלוקת גורם שיחדד את האמת ויוציא אותה לאור מבין שנינו, ולא קרב הכרעה שבו המנצח זה האחרון שנשאר עומד.
על מחלוקת שאינה לשם שמיים, שלא מבינה את המסר שבמילים שם ושמיים - אמר המדרש (רבה פר' משפטים) אין שלום יוצא מידי המחלוקת, והחפץ חיים התבטא בדרכו שלו: 'כללו של דבר - אין רע בעולם כמחלוקת'.

כיצד נצליח להתעלות ולא להחזיק במחלוקת שאינה לשם שמיים גם אם צד אחד 'יורד לפסים אישיים'?
סגולה חסידית מעניינת לכך מצאתי בסיפור הבא:
חסידים מספרים שפעם אחת נסע רבי דוד מלֵלוֹב בדרכים, ועמו תלמידו רבי יצחק מווּרקי. כשהגיעו אל עיר אחת, ראתה אישה את ר' דוד, ומיד החלה להכות אותו. הייתה זו אישה עגונה, שבעלה עזב אותה בלא גט. כשראתה את ר' דוד, חשבה בטעות שזהו בעלה, ובשל כך הכתה אותו. שאל אותה ר' דוד על סימן גופני שהיה בבעלה, שאינו ניכר כלפי חוץ, וכך הוכיח לה שאינו בעלה. אז הבינה האישה כי זהו ר' דוד מללוב, איש קדוש ומפורסם, והחלה לבכות על שהכתה אותו ועל הביזיון שאירע לה.
פייס אותה ר' דוד ואמר: "לא אותי הכית, אלא את בעלך, אלא שטעית וחשבת כי הוא אני. והוסיף ואמר: "הנה כך אמר יוסף לאחיו, לאחר שהתפייס עמם: 'וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה' (בראשית נ, כ). פירוש הדבר, שרוב המריבות והמחלוקות מתרחשות בשל טעות. אדם 'חושב' על חברו שהוא דיבר או עשה לו דבר מה, ולבסוף מתברר שלא היו דברים מעולם."

כל עוד 'נשאיר את הראש מחוץ למים' (או אולי דווקא נזכור את המים הראשונים), נזכור שאנו לא צד במחלוקת, אלא צד שחסר לו משהו שנמצא אצל הצד השני והאמת היא זו שצריכה להתברר ולצאת מבין שנינו נוכל להשאר ענייניים וסופה של מחלוקת כזו להתיישב ולהוסיף אמת שלום ואהבה – 'והאמת והשלום אהבו'.

תמוז ותיקון העיניים

על פי הקבלה חודש תמוז הוא החודש שבו תלוי תיקון עיניים. מעניין לראות כיצד הפרשות שבדרך כלל נקראות בסביבות חודש זה אכן מדברות בדיוק בענייני העין ונקודת המבט הנכונה על המציאות.

בפרשת שלח לך למדנו על המרגלים שראו את ארץ ישראל בעין רעה וצרה. כל הדברים הטובים שעשה הקב"ה למען עם ישראל נראו בעיניהם כרעים. חז"ל מספרים כיצד הקב"ה הטיל מגפה על אויבינו למען עם ישראל אך כשראו זאת המרגלים הם הכניסו את זה תחת הכותרת 'ארץ אוכלת יושביה'. כיצד הם מביאים פירות גדולים ומרשימים ואומרים – ראו שפירות אלו לא מתאימים לבני אדם אלא לענקים. בעומק, לא רק על הארץ הביטו המרגלים בעין רעה וקפדנית אלא גם על הנהגת ה' בעולמו כביכול. במקום אחר מגדירה הגמרא את החטא בכך שהמרגלים 'הקדימו פה לעין' זאת אומרת שקודם הם החליטו מה הם רוצים לומר ואחר כך ראו לפי האג'נדה. היום היינו קוראים לזה – לא נותנים לעובדות לבלבל אותם.

גם בפרשת קרח מצאנו אדם שמביט על הכל הפוך. משה רבינו האיש עליו העיד רבונו של עולם שהוא העניו מכולם נתפס בעיני קורח כאדם שרודף שררה ומסדר ג'ובים למשפחה. הגמרא שואלת – 'קרח שפיקח היה מה ראה לטעות זו?' ועל זה באה התשובה 'עינו הטעתה אותו'. 

בפרשת חוקת הקשר לטעויות העין נראה הן אצל משה רבינו שמפרש את הבכי של ישראל בצמאונם כזלזול באחותו מרים הנביאה דבר שמביא אותו לכעס שלא במקום (עיינו במאמר שהתפרסם בבמה מכובדת זו בשבת שעברה). כמו כ למדנו על תיקון העיניים בפרשת חוקת דרך המקרה של סיחון. שם החשדנות הקשה של מואב בישראל, על אף הצהרותיהם המפורשות שפניהם לשלום, הביאה למפלתם הניצחת.

בפרשת השבוע נקרא על דבריו של בלעם הרשע, 'נאום הגבר שתום העין'. יש שהבינו ששתום פירושו סתום (אוהחה"ק בפירוש ראשון). אך מרוב הראשונים נראה להיפך – שתום הוא פתוח, ההיפך מסתום (אונקלוס, אבע"ז, רלב"ג ועוד ועיין ברש"י). זו גם הסיבה שבימינו אנו קוראים לאובייקט שאחראי על פתיחה וסגירה – 'שסתום'. זוהי הלחמה של המילים שתום וסתום, פתוח וסגור. בעלי המוסר לימדו אותנו שלאדם שתי עיניים כדי שיוכל להביט מחד באופן טוב ואוהד על העולם, ומצד שני ידע גם להביט באופן ביקורתי בעת הצורך. בלעם בוחר להביט על העולם בעין ביקורתית בלבד, ויש לזה מחיר. בכך שהוא פוקח עין אחת ומשתמש בראיה ביקורתית מאוד הוא מאבד את היכולת להביט אחרת, הוא בעצם סותם את העין השניה. וכפי שלמדנו פעמים רבות, בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. בשפה של המדרש זה נאמר כך: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָשָׁע שֶׁבָּעוֹלָם, כְּתִיב עַל יִשְׂרָאֵל (זכריה ב, יב): כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם כְּנֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ, וְאַתָּה הוֹלֵךְ לִגַּע בָּהֶם וּלְקַלְּלָם, תֵּצֵא עֵינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כד, ג): שְׂתֻם הָעָיִן, לְקַיֵּם כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם כְּנֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ. וכך מסביר הנצי"ב מוולוז'ין בפירוש העמק דבר – שתום הוא 'מלשון שת ומלשון סתם... והביאור שת לסתום, שהוא בעצמו גרם שיסתם עינו והוא בשביל שביקש להביט בעין רעה על ישראל ונסתם ממנו'.

נתחזק בעין טובה על הארץ, על העם היושב בה ועל מנהיגיו, על הנהגת הקב"ה את עולמו. ונזכור שכשפוקחים רק עין אחת, בעצם בוחרים לסתום את השניה.

 Photo by Amanda Dalbjörn on Unsplash

חומש במדבר

מחפש דבר תורה מקורי לשולחן השבת?
ביקשו ממך לדבר בבית הכנסת ולא מתחשק לך לחפש ב'מעיינה של תורה' שוב? 😉
לפניך דף שמאגד את כל דברי התורה של ספר במדבר שמופיעים באתר.

במדבר - כמה שווה מטר בהר הבית?

נשא - זהה אבל שונה

בהעלותך - 

שלח לך - מה אתה מעדיף להיות  - מרגל  או תייר?

 מה שאל מרן את המלאך?

קורח - לעולם אל תזלזל במעשיך

חקת -  מדוע לא ניכנס משה רבנו לארץ המובטחת?

שיר לבאר

בלק - מה בקשו בלק ובלעם לעשות?

לקבל הסכמה מגוי

פינחס - בריתי, שלום

מטות - שאלה אחת, ארבע פרשנים

מסעי - איך אתה מסתכל על החיים שלך

מתיקות של סיום - מתאים לסיום כל חומש

אל תזלזל בעצמך

כשנפטר עקביא בן מהללאל ביקש ממנו בנו שיפעל אצל חבריו חכמי ישראל שיקבל מהם הכרה ומקום בבית המדרש. עקביא בן מהללאל סירב. "אמר לו בנו, 'שמא עילה מצאת בי?' אמר לו - 'לאו, מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך' (עדויות סוף פרק ה).

בפרשה טוען קורח על משה בפני עם ישראל – 'כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה''? לכאורה זוהי טענה תמוהה, שכן לפי ההיגיון הזה גם לקרח לא מגיעה שום שררה ואם כן מדוע הוא תובע להקטיר קטורת. יש שתרצו שאכן מדובר בפעולת הטעיה, מעין 'ספין' שעשה קורח כדי למשוך אחריו את המון העם. ויקהל עליהם קרח - בְּדִבְרֵי לֵצָנוּת כָּל הַלַּיְלָה הַהוּא הָלַךְ אֵצֶל הַשְּׁבָטִים וּפִתָּה אוֹתָם — "כִּסְבוּרִין אַתֶּם שֶׁעָלַי לְבַדִּי אֲנִי מַקְפִּיד? אֵינִי מַקְפִּיד אֶלָּא בִּשְׁבִיל כֻּלְּכֶם, אֵלּוּ בָאִין וְנוֹטְלִין כָּל הַגְּדֻלּוֹת". (רש"י טז, יט). אך הרמב"ן מסביר כיצד בעומק טענתו של קורח אכן הייתה עבור כל ישראל.

בפרשות הקודמות למדנו כיצד הלוויים נבחרו להחליף את הבכורים ולכן פדו אותם. מהו עניינו של הבן הבכור? ראשית, הבכור או הבכורה הם אלו שהפכו את הזוג למשפחה, את האיש והאשה לאבא ואמא. לאחריהם נתווספו הבנים והבנות למשפחה קיימת. יתרה מזאת, ככלל את הבכור רואה התורה כאחראי לצד המוסרי של הבית. כאשר רוצה התורה לומר שישמעאל עשה תשובה היא מתארת כיצד הוא מקדים את יצחק אליו בקבורת אביו כאומר – על אף שמבחינה כרונולוגית אני נולדתי קודם, אתה קודם לי. ובאופן בולט רואים זאת בבן הבא במשפחת אברהם אבינו ובמאבק יעקב ועשיו על הבכורה. גם העם כולו נקרא הבן הבכור של הקב"ה כמו שאמר משה לפרעה 'בני בכורי ישראל', ומסביר החזקוני שלפי דימוי זה כל האומות נקראים בנים ואנחנו הבכורים של האנושות. למעשה שיאה של יציאת מצריים הגיע דרך הבירור הזה בדיוק – מי הוא הבכור האמיתי, על ידי מכת בכורות.

חז"ל מלמדים אותנו שהכוונה המקורית הייתה שעבודת הקרבנות תתבצע 

על ידי הבכורים מכל עם ישראל ולא על ידי שבט ספציפי. חישבו על זה, אם העבודה הייתה על ידי הבכורות, היה נצר מצב מעניין שבו לכל משפחה יש מעין נציג משלה בבית המקדש וכך כל בית אב חש שיש לו קשר ישיר אל הקדושה. באופן כזה היה ניתן לראות כיצד הקדושה נמצאת בכל ישראל והיא מתבטאת דרך הנציגות שכל משפחה שלחה בדמות הבכור.

ההחלפה הזו של הבכורות בלוויים כאבה לקורח ואותה הוא ביטא בפני העם – עד עכשיו כולנו היינו קדושים, מדוע עכשיו אתם מחלקים את הקדושה לשבט מסוים? לכן גם הצטרפו אליו בני שבט ראובן שהיה הבכור לפני שנתנה בכורתו ליוסף (או ליהודה). זו גם הייתה הסיבה לכך שביקש קורח לפעול שכל הרוצה להקריב קטורת יוכל לעשות זאת. טעותו של קורח הייתה גם היא בכמה מישורים. ראשית, הוא לא שם לב כיצד עינו מטעה אותו, בעצם הוא מתעניין בכבודו ולא בכבוד אלוקים. שנית, האדם צריך לכוף את מחשבותיו ורצונותיו לרצון הבורא כפי שניתן ביד משה.

אך בעומק יש כאן חוסר הבנה גרוע יותר, קורח לא מייחס מספיק משמעות 

למעשיו של האדם. לדידו אם בחר ה' בבכורות אין שום אפשרות להחליפם (על אף שלא מצאנו שום שבועה או הבטחה שכזו). אנו יודעים לעומת זאת כי החלפת הבכורות בלויים הייתה פועל יוצא של חטא העגל בו חטאו ישראל מלבד שבט לוי שנשאר נאמן לאלוקיו. גם לאחר מכן היה זה שבט לוי שנאסף סביב משה לקול קריאתו 'מי לה' אלי' והיה מוכן אף לחרף נפשו עבור קריאה זו. ובאמת שבט לוי זכה לכך בדין עוד במצריים, בזכות השמירה על ברית המילה ובזכות שתיים מבכירות בנותיו, שפרה ופועה, שהסכימו למסור נפשן ובלבד שיצילו את בני ישראל מהשלכה ליאור. המעפילים בפרשה הקודמת זלזלו בהשלכות של חטאי האדם, קורח מזלזל במשמעותם החיובית של מעשיו של האדם, לכן אין לו עוד מקום על פני האדמה, שכן אם את הכל עושה ה' – מה צורך לו באדם כשותף? ובטלית שכבר כולה תכלת אין צורך בפתיל תכלת נוסף לשיטתו...

נלמד ממעשה זה, להבין את השליחות העצומה והמשמעות שיש לכל אחת 

ואחד מאיתנו בעולמו של הקב"ה.