יום שישי, 24 בדצמבר 2021

בית עבדים


לו נשאלתי מה אני מצפה לראות בספר שמות הייתי אומר שאינני בטוח אך שמות צריכים להיות שם. אך כל תחילת הספר 'מאכזבת' בפן הזה, איש בן לוי ואשה שהיא בת לוי, בת פרעה וגם השמות שכבר מוזכרים – שפרה ופועה ע"פ חז"ל הם שמות בדויים (ע"פ סוטה יב ואמנם עיין בילק"ש על יהושע פרק ב שהיו גרות צדק וזה היה שמן). דבר זה בולט במיוחד לאור העובדה שהשמות האמיתיים נחשפים בהמשך – הוריו של משה נכתבים בשמם בפרקים הבאים וכן בת פרעה מוזכרת בשמה בתיה בספר דברי הימים. בניגוד גמור לכך בתחילת הפרשה השבטים 'היורדים מצרימה' נמנים בשמותיהם – מדוע הדברים נכתבים כך?

ניתן לומר כי שעבוד מצרים מוחק את שמותיהם של בני ישראל. העבדים כולם אותו דבר, את זהותם הם גוזרים כשרשרת מהדורות הקודמים להם ואין להם שם עצמי. חברת ההמונים בונה בנייני ענק, ערי מסכנות ואין משמעות לפועל זה או אחר. כולם עבדים במצרים. למעשה גם פרעה איננו שם של אדם אלא שם תפקיד, שליט הממלכה המצרית נקרא פרעה. לכן השבטים היורדים מצרימה ,שלא בתור עבדים, נקראים בשמותם ולעומתם הנולדים בארץ המיצרים, הן העבדים והן האדונים, לא נקראים בשמם.

אמנם על פי הפשט יש שמות שמודגשים בפרשתנו – אם נקבל את שיטת האבן עזרא והפשטנים הרי ששפרה ופועה היו שמותיהם האמתיים של המיילדות. הן נודעות בשמן כי מעבר להמון שפניו מטושטשות זה שעשה כדברי המלך, הן הלכו נגד הזרם. בעצם בכך שפעלו על פי צו מצפונן ובחרו בחירה חופשית על אף הסיכון שבדבר, הן שחררו את עצמן מבית העבדים המצרי. כך בהמשך לאחר בניית האינדיבידואליות שלהן - אלוקים עושה להם מקום משלהן "ויעש להם בתים".

גם בת פרעה בוראת את עצמה מחדש, כנגד צו העריץ הנורא להשליך את הבנים ליאור היא יורדת לגיא ההריגה, ליאור מלא הגופות ומצילה משם תינוק אחד. השם השני שמוזכר בתחילת הפרשה הוא משה, השם שנתנה לו בת פרעה. לא יפלא שבדברי הימים יסופר שבתיה התחתנה עם איש ששמו מרד וע"פ חז"ל במגילה יג הוא כלב במרד בעצת המרגלים.

חומש שמות נקרא הספר השני למרות שויקרא לא נקרא השלישי ובמדבר לא נקרא הרביעי. הסיבה לכך היא שאת חומש שמות אנו מתחילים חסרי זהות ולאחר מכן דרך העצמאות נבראים מחדש. זהו מצב מסוכן שעלול לגרור הבנה מוטעית לגבי הזהות היהודית. לכן לאורך החומש (כמו בפרשתנו) מוזכר הקשר העמוק לאבות הקדושים ולברית שכרת איתם ה'. גם בימינו עם היציאה לעצמאות יש המבקשים להשכיח מאיתנו את זהותנו העצמית וליצור עם חדש כביכול. אך עם ישראל עתיק ובוגר נסיונות קשים מאלה – נעמוד על זהותנו הישנה חדשה בנחישות ולא נשכח את שמותינו העצמיים. 'להיות עם חופשי בארצנו'.

יום שישי, 10 בדצמבר 2021

יום הדין של יהודה



Photo by Tingey Injury Law Firm on Unsplash

יהודה חש כי זהו הנאום החשוב ביותר שיישא בחייו, הוא עומד לפני אחד מהאנשים החזקים ביותר בעולם, המשנה למלך מצרים. מילה שאין בה כוונה מלאה לא תתקבל, יהודה כביכול נשבע על כל מילה "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני". הוא יודע כי מילה לא במקום וראשו עלול להפרד מגופו כמורד במלכות. "ידבר נא עבדך דבר באוזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה". אך הנאום גורלי לא רק בגלל האישיות שמולו אלא משום שעל פי דין ועל פי דיבורו של יהודה בעצמו יכול השליט לקחת לעבד או אפילו להרוג את בנימין אחיו הקטן שנתפס בגנבתו. יהודה מבין שכעת הכל תלוי בו.

הוא מחליט לדבר מלב אל לב, לפנות אל המכנה המשותף שנמצא בין כולנו, רחמים על הילד, על האב הזקן. יהודה נושא נאום משכנע בלהט רב. הוא מתאר בצבעים עזים את מהלך חייו של אחיו אשר יתום מאם מלידתו ושכול מאח. הא משקיע במיוחד כדי לתאר את סבלו של אביו אשר בנו נטרף ובן זה נשאר יחיד מאשתו האהובה. הוא מצטט את דברי האב שהתחנן שלא יקחו את בנימין כדי שלא תרד שיבתו ברעה שאולה, ואכן יהודה מבקש רחמים על הנער על אביו ועל עצמו "ועתה כבואי אל עבדך אבי והנער איננו איתנו ונפשו קשורה בנפשו... כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי".

יוסף לא יכול להתאפק עוד וכל מה שיוצא ממנו הוא קריאה "ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי". אין תוכחה גדולה מזו. בשתי המילים הראשונות יוסף אומר כל מה צריך, הוא מקפיד שלא להזכיר לו את עוונות העבר, יהודה הוא בעל תשובה (איסור אונאת דברים), אך העבר עצמו כביכול עומד ככתב האישום הנורא ביותר מול יהודה כעת: הנאום שלך כל כך אמיתי כל כך משכנע, מדוע לא השתמשת בטיעון המנצח של אחריותך כלפי אחיך, של סבל של יתום, של צער האב לפני שיעצת למכור אותי לישמעאלים?! יוסף גם מתפעל כיצד אביו שרד את מכירתו "העוד אבי חי?" ובאמת התורה מלמדת שאכן משהו מיעקב מת כאשר יוסף נעלם. לאחר שיעקב רואה בעיניו את העגלות ששלח יוסף ומאמין סוף סוף שאכן יוסף הצדיק חי – "ותחי רוח יעקב אביהם" – שרתה עליו שכינה שפרשה ממנו במכירת יוסף (בראשית מה, כז ורש"י שם).

לא לחינם מלמדים חז"ל שזה המעמד הדומה ביותר ליום הדין של האדם מול בוראו. הקב"ה דן אותנו מול מעשינו בעצמנו. אדם עולה לשמים ושואלים אותו האם קבע עיתים לתורה. לכאורה תשובה כמו 'הייתי עייף אחרי עמל היום הקשה' היא תשובה מניחה את הדעת, אך אם לאחר יום קשה אחר היה לך כח לצאת עם חברים אזי את כתב האישום שלך אתה בעצמך הכנת.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אָמַר אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה, וּמַה יּוֹסֵף הַצַּדִּיק שֶׁהוּא בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁהוֹכִיחַ אֶת אֶחָיו לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד בְּתוֹכַחְתּוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא דַּיָן וּבַעַל דִּין וְיוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִּין וְדָן כָּל אֶחָד וְאֶחָד, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁאֵין כָּל בָּשָׂר וָדָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד לְפָנָיו.     

יום שישי, 3 בדצמבר 2021

יוסף מלך יון

 

מציאת קשר בין המועד לפרשת השבוע הוא דבר ראוי ומתבקש. מה הקשר בין פרשתנו פרשת מקץ לחנוכה? 

רבי נתן נטע מגלה לנו בספרו הקבלי מגלה עמוקות (ואתחנן, אופן רנב) גימטריא שבמבט ראשון נראית מוזרה מאוד. ערכה המספרי של המלה 'יוסף' שהפרשה כולה עוסקת בו - הוא 156, וזו הגימטריא בדיוק של צמד המלים 'מלך יון' (וגם של המלה הבודדת – 'אנטיוכס'). מה הקשר בין יוסף הצדיק למלכות יון הרשעה שעל מפלתה קבעו שמנת ימי הלל?

מתוך התפיסה כי העולם כולו יסודו בטוב וברצונו הפשוט של הקב"ה לגלות את טובו המושלם קשה להבין כיצד נמצא רע בעולם. ואכן, עולם הקבלה מתייחס לרע כאל פוטנציאל של טוב שלא מומש כראוי ולא כאל רע גמור. לכן לימדו ספרי הסוד על יסוד רוחני שנקרא 'זה לעומת זה עשה אלוקים' כל רע בעולם יש טוב כנגדו. ללמדך שאין רע גמור אלא אנרגיה שאמורה להגיע אל הטוב, השימוש האנושי באותה אנרגיה עלול להיות שלילי. התורה, תכנית העולם, מלמדת כיצד להפיק מהעולם את הטוב הגמור – 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'. לכן התורה ויראת השמים היא החכמה האמיתית וכל שאר החכמות חיצוניות ושימושיות, ואף היווניות בעומקה יודעת זאת בעצמה – "הן יראת ה' היא חכמה" הן בלשון יוונית אחת (ועיין בהקדמת ספר מסילת ישרים).

על מלכות יוון אנו יודעים שהפן האסתטי היה חשוב לה במיוחד וגם הפן המיני. כך גם גזרותיהם היו בהקשר של פריצות בגדרי העריות – עקירת דלתות ישראל, אונס בנות ישראל 'ע"פ חוק' על ידי ההגמון וכו'. תרבות יוון מבלבלת את מושגי היופי וגירוי היצר, היא מביטה על היופי בצורה חומרית ונמוכה ובכך גורמת לאדם להגיע לשפל מוסרי. מתוך המכנה המשותף הנמוך והיצרי ביותר מציעה יוון לעולם – הבה נתאחד.

יוסף הצדיק ויפה התואר מבטא את הטוב שביופי הרוחני שמשתלשל מטה עד הבשר. היופי האמתי של הזוגיות יתגלה דווקא על ידי כבוד אמיתי לזוגיות ולאנטימיות – שמירת אמונים וריסון התאווה. כך מלמד יוסף את אשת פטויפר בכך שעומד בניסיון ולא שומע בקולה. יוסף שומר הברית, שומר אמונים לקב"ה, לחזון שלו, ולזהותו העברית. אפילו בבית הסוהר הוא מציג את עצמו כנער עברי ומדבר על אלוקים. 

ברית המעור וברית הפה מכוונים זו כנגד זו - ההנאה מהאוכל גם היא קשורה לריסון התאווה ולשמירת הברית. יוסף הצדיק מלמד את מצרים לאכול ולא להשאר רעבים ('צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר') ע"י צמצום וקמיצה ופתיחה בזמן ובמקום הנכון. גם הדאגה הכלכלית של יוסף לעולם כולו נובעת דווקא מתוך שמירה על הברית עם אלוקים. לכן מביא רש"י מהמדרש שיוסף אומר לכל המצרים שאם הם רוצים לאכול עליהם למול את עצמם (בראשית מא, נה). יוסף מלמד כל זאת תוך שמירה על זהותו המיוחדת דווקא בכך שלא אוכל עם כולם אלא בצנעא. ומעניין שדרך הפסוק שמתאר את הסעודה 'טבוח טבח והכן' כשישב עם אחיו לאכול למדנו רמז נוסף לחנוכה. האכילה בקדושה היא בעצמה מביאה לטבח בבצרה 'לעת תכין מטבח מצר המנבח' (מעוז צור) משום שהיא מבררת את ניצוץ הקדושה הבלוע ביוון, וטבוח טבח גימ' ד"ם כמספר הנרות בחנוכה. זוהי סיבה מקורית לכך שהסעודות בחנוכה הן סעודות הרשות שהופכות לסעודות מצוה רק בתנאי שיש בהם דברי תורה ושירות ותשבחות - ללמדך את תיקון האכילה המיוחד של חנוכה. התגברות של גשמיות ללא כיוון רוחני עשויה להיות הרסנית. 

 וכך הולך יוסף ומפיץ שם שמיים בעולם עד שאפילו פרעה עובד האלילים קורא – 'אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת'. יוסף הוא הכח המקביל החיובי העומד כנגד כח הטומאה של אנטיוכוס מלך יון שבקש להשכיחם תורתך. היוונים גזרו לבטל את ברית המילה כי רצו להגביר את קליפת 'ערות הארץ' – כינויה המקראי של מצרים, היפך יוסף שגדר את עצמו מן הערוה ועמד בניסיון של אשת פוטיפר, הגם שהיה במצרים ערות הארץ שהיו כולם שטופי זימה. היוונים חפצו באיבוד הזהות היהודית לטובת זהות כללית יותר. מתוך הגמרא בשבת אנו למדים שיון לא יודעת לאכול - שם הומצא התהליך המחריד שנקרא 'אפיקטויזין' הקאה לצורך המשך אכילה לשם תענוג בלבד.

רמז נאה למלחמת יון ביוסף אפשר למצוא בגזרת היוונים על היהודים לכתוב 'על קרן השור אין לנו חלק באלוקי ישראל', אפשר שיש בזה רמז לעיקרו של יוסף, שכן המילה 'קרן' מתייחסת לעיקר התשלום (כמו והקרן קיימת לו לעולם הבא) ויוסף מכונה בפי אביו 'שור'. אך עם ישראל לא עזב את יוסף ואת הגישה שלימד יוסף אל היופי ואל הקדושה. יוסף גימ' ציון, הצדיק שביון.