בינה לא מלאכותית

מהי התורה עבור עם ישראל? האם היא ספר עצות טובות לחיים טובים? האם היא הוראות היצרן של הבריאה? ברור, התורה היא כל זה ואף יותר. בדורנו עם התפתחות הטכנולוגיה ניתן להמחיש את התורה באופן מיוחד שלא היה כמותו. המדרש אומר שהתורה היא התכנית של העולם – כביכול הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. אמת שמיימית נוספת היא שהמחדש בכל יום מעשה בראשית בעצם מהוה כל רגע את הבריאה בסוד 'ואתה מחיה את כולם'. אם כן, העולם דומה לתוכנה מורכבת (בינה מלאכותית AI אם תרצו...) אשר פועלת על ידי קוד שרץ ברקע. הקוד לא נראה למשתמש אך הוא מודע אליו והמתכנתים יודעים שאם רק תיפול אות אחת מהקוד, התוכנה כולה לא תעבוד. במובן זה התורה היא הקוד של העולם והמתכנתים הם ישראל לומדיה ומקיימיה.

בשבועות חג מתן תורה דיבר איתנו אלוקים, אך זה לא החידוש העיקרי. הקב"ה מדבר עם העולם כל הזמן דרך עשרה מאמרות. בחג מתן תורה נפתחו השמים והעם ראה מראות אלוקים – הוא ראה את הקולות, ראה את האותיות של הדיבור האלוקי שמהוה את העולם. העם ראה את הקוד הפנימי של העולם והבין שהוא שייך אליו באופן העמוק ביותר. יהודים שלומדים ומקיימים תורה הם האנשים שעליהם העולם עומד. יהודי שלומד וזוכה לחדש בתורה עוסק בבריאת שמים וארץ חדשים על פי הזוהר הקדוש.

ההשלכה המעשית ממה שאמרנו היא האחריות הגדולה לתקן את העולם כולו על ידי לימוד תורה הבנה כיצד התורה מתגלה בדורנו ומובילה את המוסר שבו, את התפיסות הכלליות והאישיות ובעז"ה כיצד התורה גואלת את העולם.

וברלוונטיות לימינו – עם ישראל צריך היום את התורה כמו שאדם צריך את הזהות שלו. אין דבר חשוב מזה מכל בחינה שהיא, אפילו מבחינה בטחונית אם מפקדי הצבא וארגוני הבטחון לא יהיו אנשים של תורה אנו רואים אילו תפיסות הם עלולים לשרת ואלו מפלות אנו עלולים לספוג ח"ו. ומכאן קריאה לכל עם ישראל – קחו חלק פעיל בבניין התורה, העם והארץ והביאו גאולה לעולם!

התרחקות והתקרבות רצוא ושוב בעבודת ה' - מקורות

התרחקות והתקרבות רצוא ושוב בעבודת ה' (ובפרט ביחס בין פסח לשבועות דרך ספירת העומר)

ספר הישר
ואחרי אשר גלינו סוד האהבה והשנאה, נאמר, כי צריך לבעל העבודה להכיר בתחילת עבודתו כי האהבה והשנאה נלחמות שתיהן. פעם תגבר האחת ופעם תגבר השניה. ועל כן אין צריך בתחילת עבודתו להיות חושש אם יקוץ בה, כי זה משפט האהבה בתחילתה, כי תגיע לתכלית ידועה ותחדל, ואמר כן תשוב ותתחזק ותתחדש כנשר. ואחר כן אם תחלש האהבה ותכבד השנאה, אל יהי נואש מן העבודה, רק ידע כי לקץ ימים תחלוף. אלא אם האדם נבער מדעת ולא יכיר ההנאות שיש בעבודת הבורא, אז יאריכו ימי השנאה וימעטו ימי האהבה, וכל אשר תלך תתחזק השנאה. ועל כן צריך למשכיל בתחילת עבודתו להרגיל נפשו בלאט לבל יקוץ בעבודה, כי בהיכנס האהבה בלב לעשות דבר מצוה צריך למהר לעשותה, ובראותו כי תמעט האהבה ותתחיל השנאה, יש אנשים חכמי לבב יטריחו על נפשם ולא יניחוה להקל מעליהם עד אשר תסור השנאה, ויש אנשי סכל לא יוכלו לשבור שנאתם, ויקוצו במעשה ההוא ויניחוהו עד אשר יאבד מרשותם, ואילו יחזיקו במקצתו ולא יניחו הכל, לא יאבד מהם. ועל כן צריך המשכיל, בראותו כי תיכנס השנאה בלבו ויקוץ בעבודה, לבל יניח כל המעשה, ואל יאמר, אניח הכל עתה, ואחרי כן אחזור אליו. כי אם יניח הכל יאבד מידו, ואם יחזיק ממנו במקצתו לא יאבד. כגון מי שנגזר אבר מאבריו, אם נגזר כל האבר מן הגוף, אין לו תקנה ואין לו רפואה, ואם נשאר האבר מעורה בגוף, יש לו תקנה ויחזור לקדמותו כשירפאהו. וכן יש לבעל העבודה לעשות בכל עניני עבודתו, כגון הצומות, שאם יתחיל להתענות ימים מספר ואחר כן יקוץ בהם, אל ימנע עצמו מן הכל, רק יעשנה יום אחד בשבוע, או אפילו יום אחד בחודש. וכן אם יתחיל להתפלל ויקוץ בתפילה, יתפלל ימים בשבוע או פעם אחת ביום. ואם יתחיל ללמוד ויקוץ בה, יקרא מעט בכל שבוע. ודע, כי לא יקוץ אדם בשום מעשה רק בהתחלתו, וכשיאריך בו ימים ושנים, יהיה לו הכל מנהג ותדבק בו נפשו, ואף על פי שיש בו טורח גדול, כי כן נראה, כל המרגיל עצמו לאכול דבר שלא אכל מימיו, או דבר אשר ימאסנו, או דבר מר, אם יתנהג בו ימים אז לא יכבד עליו, ויהיה לו כמנהג וידבק בנפשו. 

 על כן אומר, כי המרגיל נפשו בעבודה, אל יתחיל בענינים קשים כי אם בענינים קלים, ואם לא יוכל לעשותם, אף על פי שהם קלים, יעשה קצתם, וכל אשר ילך יוסיף עליהם, ובראותו כי תקוץ נפשו, ימעט מהם ויעשה קצתם, ואל יניח הכל, כמו שפירשתי.

פרי צדיק ר"ח סיון ד
ובז' דפסח בקי"ס ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל (כמ"ש מכילתא בשלח וש"מ) ואמר רה"ק מאיזביצא זצ"ל שאז היה בחי' הראיה מה שמראין לאדם בתחלתו. וע"פ מה שאומרים בשם הבעש"ט זצ"ל שהיה מקנא חוזק ההתעוררות בימי הנעורים בהכנסו לשערי החסידות. וכמ"ש ברוקח אין חוזק כחסידות בתחלתו ורבינו הרבי ר' בונם זצ"ל אמר שע"ז נאמר אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה שהיה ההתעוררת בחוזק רב. כי לא מחכמה שאלת ע"ז. היינו שלא היה מחכמתך רק בתורת שאילה מהשי"ת. ועיקר הוא מה שקונה אחר כך ביגיעו. ואמר רבינו הק' מאיזביצא שכל מה שיש בכח האדם להשיג בקנין אחר כך מראה זאת השי"ת לאדם בתחלה בראיה ואינו רק בשאלה ואחר כך מסתלק כדי שיעמול אחר כך להשיגו בקנין. וכן היה בקי"ס הראיה ראתה שפחה על הים ואחר כך נעלם מהם וכמו"ש (זח"ב ס' א') מדבר שור מדברא דהוו בעאן לאסתכלא בי' זיוא יקרא דמלכא קדישא. וכתיב ולא מצאו מים אין מים אלא תורה כו' דקב"ה תורה איקרי ואין מים אלא תורה ואין תורה אלא קוב"ה. ואחר כך במתן תורה זכו לזה בקנין. דכתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם.

לקוטי מוהר"ן תנינא תורה מח
כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אֲזַי הַדֶּרֶךְ – שֶׁמַּרְאִין לוֹ הִתְרַחֲקוּת, וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁמַּרְחִיקִין אוֹתוֹ מִלְמַעְלָה, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ כְּלָל לִכָּנֵס לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וּבֶאֱמֶת כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת. 

וְצָרִיךְ הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לִבְלִי לִפֹּל בְּדַעְתּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁעוֹבְרִים כַּמָּה וְכַמָּה יָמִים וְשָׁנִים, שֶׁהוּא מִתְיַגֵּעַ בִּיגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת בִּשְׁבִיל עֲבוֹדוֹת הַשֵּׁם, וַעֲדַיִן הוּא רָחוֹק מְאֹד, וְלֹא הִתְחִיל כְּלָל לִכְנֹס לְשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה. כִּי רוֹאֶה עַצְמוֹ שֶׁהוּא מָלֵא עֲדַיִן עֲבִיּוּת וְגַשְׁמִיּוּת וְהִרְהוּרִים וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים, וְכָל מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ. וְנִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ אֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל עָלָיו כְּלָל, וְאֵין רוֹצֶה כְּלָל בַּעֲבוֹדָתוֹ, מֵחֲמַת שֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא צוֹעֵק בְּכָל פַּעַם וּמִתְחַנֵּן וּמִתְנַפֵּל לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּעְזְרֵהוּ בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן עֲדַיִן הוּא רָחוֹק מְאֹד מְאֹד. עַל־כֵּן נִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ אֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל עָלָיו כְּלָל וְאֵין פּוֹנֶה אֵלָיו כְּלָל, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ אֵין רוֹצֶה בּוֹ כְּלָל. 

הֵן עַל כָּל אֵלֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה צָרִיךְ הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל, לְחַזֵּק עַצְמוֹ מְאֹד מְאֹד, וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל כָּל זֶה כְּלָל. כִּי בֶּאֱמֶת כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת כַּנַּ"ל. 

וְכָל הַנַּ"ל עָבַר עַל כָּל הַצַּדִּיקִים, כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ מִפִּיהֶם בְּפֵרוּשׁ, שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵין מִסְתַּכֵּל וּפוֹנֶה אֲלֵיהֶם כְּלָל, מֵחֲמַת שֶׁרָאוּ שֶׁזֶּה זְמַן רַב שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁים וִיגֵעִים וְעוֹשִׂים וְעוֹבְדִים עֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וַעֲדַיִן הֵם רְחוֹקִים מְאֹד מְאֹד, וְאִלּוּ לֹא הָיוּ מְחַזְּקִים עַצְמָן מְאֹד לִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל זֶה, הָיוּ נִשְׁאָרִים בִּמְקוֹמָם הָרִאשׁוֹן, וְלֹא הָיוּ זוֹכִים לְמַה שֶּׁזָּכוּ. 

וְהַכְּלָל, אֲהוּבִי אָחִי, חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד, וֶאֱחֹז עַצְמְךָ בְּכָל הַכֹּחוֹת לִשָּׁאֵר קַיָּם בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְאַל תָּחוּשׁ וְאַל תִּסְתַּכֵּל כְּלָל עַל כָּל הַנַּ"ל אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. 

וְאִם אַתָּה רָחוֹק מְאֹד מְאֹד מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְנִדְמֶה לְךָ, שֶׁאַתָּה פּוֹגֵם בְּכָל שָׁעָה מַמָּשׁ נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ, עִם כָּל זֶה כְּנֶגֶד זֶה תֵּדַע, שֶׁאִישׁ כָּזֶה שֶׁהוּא מְגֻשָּׁם כָּל־כָּךְ, כָּל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁהוּא מְנַתֵּק עַצְמוֹ מְעַט מְעַט מִן גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּפוֹנֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִיא גְּדוֹלָה וִיקָרָה מְאֹד מְאֹד, וַאֲפִלּוּ נְקֻדָּה קְטַנָּה מְאֹד, שֶׁהוּא נֶעְתָּק מִגַּשְׁמִיּוּתוֹ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, הוּא רָץ בָּזֶה כַּמָּה וְכַמָּה אֲלָפִים פַּרְסָאוֹת בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, כַּאֲשֶׁר תָּבִין הֵיטֵב מִן הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַצַּדִּיק שֶׁהִתְגַּבֵּר עָלָיו מְאֹד הָעַצְבוּת וְכוּ', כַּמּוּבָא אֶצְלֵנוּ. 

וְעַל זֶה יִשְׂמַח מְאֹד וִיחַזֵּק עַצְמוֹ בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, כִּי עַצְבוּת מַזִּיק מְאֹד מְאֹד. 

וְדַע, שֶׁתֵּכֶף כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲזַי תֵּכֶף הִיא עֲבֵרָה גְּדוֹלָה כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ עַצְבוּת, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי עַצְבוּת הִיא סִטְרָא־אָחָרָא (זוהר נח דף עא), וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׂוֹנֵא אוֹתָהּ: 

וְצָרִיךְ לִהְיוֹת עַקְשָׁן גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, לִבְלִי לְהָנִיחַ אֶת מְקוֹמוֹ, דְּהַיְנוּ מְעַט מִקְצָת עֲבוֹדָתוֹ שֶׁהִתְחִיל, אַף אִם יַעֲבֹר עָלָיו מָה. וּזְכֹר דָּבָר זֶה הֵיטֵב, כִּי תִּצְטָרֵךְ לָזֶה מְאֹד כְּשֶׁתַּתְחִיל קְצָת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, 

כִּי צָרִיךְ עַקְשָׁנוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לִהְיוֹת חָזָק וְאַמִּיץ, לֶאֱחֹז עַצְמוֹ, לַעֲמֹד עַל עָמְדוֹ, אַף אִם מַפִּילִין אוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, בְּכָל פַּעַם. כִּי לִפְעָמִים יֵשׁ שֶׁמַּפִּילִין אֶחָד מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כַּיָּדוּעַ, אַף־עַל־פִּי־כֵן עָלָיו לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ, לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁיּוּכַל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְאַל יָנִיחַ עַצְמוֹ לִפֹּל לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם. כִּי כָל אֵלּוּ הַנְּפִילוֹת וְהַיְרִידוֹת וְהַבִּלְבּוּלִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה צְרִיכִים בְּהֶכְרֵחַ לַעֲבֹר בָּהֶם קֹדֶם שֶׁנִּכְנָסִין בְּשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה, וְגַם הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים עָבְרוּ בְּכָל זֶה. 

וְדַע, שֶׁיֵּשׁ אֶחָד שֶׁכְּבָר הוּא אֵצֶל הַפֶּתַח שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, וְהוּא חוֹזֵר לַאֲחוֹרָיו מֵחֲמַת הַבִּלְבּוּלִים הַנַּ"ל, אוֹ שֶׁאֲזַי כְּשֶׁהוּא סָמוּךְ אֵצֶל הַפֶּתַח, אָז מִתְגַּבֵּר עָלָיו הַסִּטְרָא־אָחֳרָא וְהַבַּעַל־דָּבָר מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן, בְּהִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל וְנוֹרָא מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִכָּנֵס לְתוֹךְ הַפֶּתַח, וּמַחֲמַת זֶה הוּא חוֹזֵר לְאָחוֹר, חַס וְשָׁלוֹם. כִּי כֵן דֶּרֶךְ הַבַּעַל־דָּבָר וְהַסִּטְרָא־אָחֳרָא, כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁהָאָדָם סָמוּךְ סָמוּךְ מַמָּשׁ לְשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה, וְכִמְעַט שֶׁיִּכְנֹס, אֲזַי הוּא מִתְפַּשֵּׁט עָלָיו בְּהִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן. עַל־כֵּן צָרִיךְ אָז הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל נֶגְדּוֹ. 

וְשָׁמַעְנוּ מִצַּדִּיק אֲמִתִּי שֶׁאָמַר, שֶׁאִלּוּ הָיָה אוֹמֵר לוֹ אֶחָד, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה, בְּעֵת שֶׁעָסַק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בִּתְחִלָּתוֹ: אָחִי, חֲזַק וֶאֱחֹז עַצְמְךָ – הָיִיתִי רָץ וּמִזְדָּרֵז מְאֹד בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי גַּם עָלָיו עָבַר כָּל הַנַּ"ל, וְלֹא הָיָה שׁוֹמֵעַ שׁוּם הִתְחַזְּקוּת מִשּׁוּם אָדָם. 

עַל־כֵּן מִי שֶׁרוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, יִזְכֹּר זֹאת הֵיטֵב. וְחַזֵּק עַצְמְךָ מְאֹד, וַעֲשֵׂה מַה שֶּׁתּוּכַל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וּבִרְבוֹת הַיָּמִים וְהַשָּׁנִים תִּכְנֹס לָבֶטַח בְּעֶזְרָתוֹ יִתְבָּרַךְ לְתוֹךְ שַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מָלֵא רַחֲמִים וְרוֹצֶה בַּעֲבוֹדָתְךָ מְאֹד. 

וְדַע, שֶׁכָּל הַתְּנוּעוֹת וְהַהַעְתָּקוֹת, שֶׁאַתָּה נִתָּק וְנֶעְתָּק בְּכָל פַּעַם אֵיזֶה מְעַט מִן גַּשְׁמִיּוּת לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, כֻּלָּם מִתְקַבְּצִים וּמִתְחַבְּרִים וּמִתְקַשְּׁרִים וּבָאִים לְעֶזְרָתְךָ בְּעֵת הַצֹּרֶךְ, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁיֵּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, אֵיזֶה דֹּחַק וְעֵת צָרָה, חַס וְשָׁלוֹם. 

וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לַעֲבֹר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאֹד מְאֹד, וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר – שֶׁלֹּא יִתְפַּחֵד כְּלָל:

ניחוחות הוד קדומים של כניסת הילדים לתלמוד תורה

בית כנסת אבן דנאן בפאס, מרוקו Csörföly Dániel יוצר התמונה

שלוש מקורות קסומים...

ספר הרוקח לר' אלעזר מוורמיזא: 
"...ביום שמחנכין אותו לאותיות הקדש... כעלות השחר יום עצרת (שבועות) מביאין הנערים... ומכסים אותו תחת המקטורן מביתם עד בית הכנסת או עד בית הרב... ונותנין אותו בחיקו של הרב המושיבם ללמוד... ומביאים הלוח שכתוב עליו אבג"ד, תשר"ק,"תורה ציווה לנו (משה מורשה קהילת יעקב)", "תורה תהא אומנותי", ונותן על הלוח מעט דבש ולוחך הנער הדבש על האותיות בלשונו.
ואחר כך מביאין העוגה שנילושה בדבש וכתוב עליה: "ה' נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים" וקורא הרב כל תיבה של אלו פסוקים והנער אחריו.
אחר כך מביאין ביצה מבושלת וקלופה הקליפה ממנה וכתוב עליה: "ויאמר אלי: בן אדם, בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגילה הזאת אשר אנוכי נותן אליך ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק", ומאכילין לנער עוגה וביצה כי טוב הוא לפתיחת הלב.

ילדים תימנים לומדים תורה מתוך האתר בעולמם של חרדים https://bshch.blogspot.com/2016/08/blog-post_290.html



כפר טודרא - יהושע סובול: 
"אצלנו בכפר טודרא שבלב הרי האטלס, היו לוקחים את הילד שהגיע לגיל חמש; כתר פרחים עושים לו,
אצלנו בכפר טודרא, כתר בראש מלבישים לו ,שהגיע לגיל חמש.
כל הילדים ברחוב חגיגה גדולה עורכים לו, שהגיע לגיל חמש, אצלנו בכפר טודרא.
ואזאת חתן השמחה שהגיע לגיל חמש , אצלנו בכפר טודרא, מכניסים לבית הכנסת וכותבים על לוח של עץ בדבש מאלף ועד תו את כל האותיות בדבש ואומרים לו: חביבי לקק!

והיתה התורה שבפה מתוקה כמו טעם של דבש , אצלנו בכפר טודרא שבלב הרי האטלס".

צילום: גרשון אלינסון/ פלאש 90

אורחות חיים מנהג רז"ל בת"ת
א. מנהג רז"ל כשמשימין בניהם לתלמוד תורה.
המנהג שנהגו רז"ל כשמשימין בניהם לתלמוד תורה. נהגו כשאדם משים בנו לתלמוד תורה שכותבין על קלף או על לוח האותיות ומרחיצין אותו ומלבישין אותו בגדים נקיים ולשין לו חלות בדבש וחלב ומביאין לו פירות ומיני מגדים ומוסרין אותו לתלמיד חכם להוליכו לבית הספר ומאכילין אותו מן החלות בדבש וחלב ומן הפירות ומיני מגדים ומקרין אותו האותיות. ואחר כך מחפין אותן בדבש ואומרין לו שילחוך הדבש מעל האותיות ואחר כך מחזירין אותו לאמו. וכשמתחיל ללמוד תורה מתחילין בתורת כהנים בספר ויקרא ועושין לו סעודה של שמחה לפי שדומה לאביו כאלו מקריבו להר סיני. אמרה תורה כל יום ויום יהיו בעיניך דברי תורה כאלו היום נתנו דכתיב ביום הזה ולא כתיב ביום ההוא. ומה שמאכילין אותו פירות ומיני מגדים זכר למעדנים שנתעדנו ישראל במדבר כגון מן ובאר ושלו: ומה שלשין חלות בדבש וחלב זכר לויניקהו דבש מסלע וכתיב דבש וחלב תחת לשונך. ומה שמתחילין מספר ויקרא שכך אמרו חכמים ז"ל מתחילין לתינוקות מספר ויקרא לפי שאמר הב"ה יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות ומעלה אני עליהם כאלו הקרבתם לפני קרבן. ומה שמחזרין אחר תלמיד חכם להוליכו לבית הספר שכן במתנת תורה חזר הב"ה על משה שהיה אדם גדול וענו מאד. ומה שמחפה אותו תחת כנפיו (היה) [הוא] כדי לחבבו בתורה בדרך ענוה וצניעות שכן כתיב לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. וכל כך למה כדי שתתקיים התורה לדורות עולם. שמעשיהם של צדיקים קיימין לעולם ומה שמחפין האותיות בדבש אחר קראו אותן ומלחיכין אותו אליו כדי שיהיו דברי תורה בפיו כדבש למתוק כענין שנאמר ותהי בפי כדבש למתוק. ויש שאין מניחין ללוש החלות כי אם לבתולות כמו שמצינו שהקפיד הקדוש ברוך הוא בפולטת שכבת זרע בנתינת התורה שנאמר אל תגשו אל אשה. ומה שמפתין אותו בתחלה ואחר כך מכין אותו ברצועה שכן במתן תורה תחלה כתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כלומר אין עליכם אלא קבול שכר ולבסוף כתיב זובח לאלהים יחרם מחלליה מות יומת ושאר עונשין: ומרגילין התינוקות לנענע גופן בשעת הלמוד כמו שכתוב במתן תורה וירא העם וינועו. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה עבדו את י"י ביראה. וכן אומר שלמה שפתותיו שושנים נוטפות מר עובר. אל תיקרי שושנים אלא ששונים אל תיקרי מר עובר אלא מר עובר שצריך שיהיה התלמיד לפני הרב באימה וביראה. ומנין שכל הדברים האלה תלויין בנתינתה שנאמר והודעתם לבניך וגו' וסמיך ליה יום אשר עמדת מלמד שביום שאדם מכניס בנו לתלמוד תורה הוא לפני השם כיום שעמדו ישראל בחורב:
והמנהג הזה היה מנהג הקדמונים והיו נוהגין אותו אנשי ירושלם ועוד היום נוהגין במקצת מקומות. ועוד היה מנהג יפה וטוב בירושלם שהיה מחנכין בניהם ובנותיהן להתענות ביום התענית כבן שלש או כבן ארבע עד עצומו של יום ומארבע ועד חמש היו מחנכין אותו להשלימו ואחר כך היה אביו סומכו ומביאו לפני כל זקן לברכו שיזכה לתורה ולחופה ולמעשים טובים. וכל מי שהיה בעירו גדול ממנו הוא עומד ממקומו ועומד לפני הגדול והיה משתחוה לפניו שיתפלל בעדו ללמדך שהן נאין ומעשיהן נאין וכל יצר מחשבותם היה לשמים והיו מוליכין בניהם הקטנים לבתי כנסיות לחנכן ולזרזן במצות:

נאסף ע"י רבנים מקבוצת איגוד רבני קהילות

מה הקשר בין דוד המלך לחג השבועות?

אם זה היה תלוי בנו בחג השבועות היינו מדברים בעיקר על משה רבינו נותן התורה או שמא היינו מתייחסים לעותניאל בן קנז שהחזיר בפלפולו שלושת אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה. מה שבטוח היינו מדברים על הצדיק שנתפס כרב הכי גדול. מדוע אם כן קשר הקב"ה דווקא את דוד בחג מתן תורה?
לכאורה הקשר בין דוד לחג השבועות ברור שהרי כולנו מכירים את העובדה האנקדוטלית לגבי יום לידתו ופטירתו של מלכנו דוד עליו השלום. דוד המלך נולד ונפטר באותו יום ממש, בעצם חג השבועות. אך האמת היא שהתשובה הזו לא עונה על השאלה באופן מהותי. השאלה מה הקשר בין דוד לשבועות היא שאלה עקרונית – מדוע מכל הצדיקים דווקא דוד המלך נולד ונפטר ביום זה? או במילים אחרות, מהו העיקרון הפנימי שמקשר בין דוד לרגל הספציפי הזה?

פעם חזרה בתי מביה"ס ושאלה נוקבת בפיה. היא שאלה באיזו סוגיה אני עוסק, וכשהסברתי לה את הסוגיה ההלכתית בה זכיתי לעסוק היא אמרה שהיא לא מבינה איך זה לא משעמם אותי או איך זה בעצם תורם לעולם. היא המשילה את זה למה היה קורה אם ראש האולפנה בה היא לומדת היה נכנס יום יום לכיתה ומלמד את תקנון ביה"ס. הרי אין משעמם ומיותר מזה. אדרבה, בנוהג שבעולם המסגרת היא רק בסיס לתוכן שהוא הדבר החשוב. ואכן מעיסוק שטחי בתורה ניתן להסיק שהתורה מלמדת כללי עשה ולא תעשה שהם המסגרת בה צריך לחיות בלבד. אלא שאם היה הדבר נכון התורה הייתה מייצרת אנשים מסגרתיים ויבשים חסרי מעוף וחזון, אנשים שלא מתעניינים בתיקונו של עולם אלא בגזרות ותקנות בלבד. ודוד המלך הוא המודל המושלם של כל מה שלהיפך מזה. 

דוד הוא אדם ש'חי בווליום הגבוה' ביותר שניתן לדמיין. אדם שהגמרא (סוכה כו) אומרת עליו שלא ישן רצוף מעולם יותר מכשנת הסוס (כחצי שעה), דוד לא יכול לישון מרוב שמחה, התרגשות ואקטיביות. לא פלא שגם אנחנו לא ישנים בכל מפגש עם דמותו העוצמתית. בליל הושענא רבה, אושפיזא דדוד המלך נוהגים להשאר ערים כל הלילה ולעסוק בתורה וכך גם בליל שבועות יום ההולדת והפטירה שלו.
דוד הוא אדם שכל ימיו בכיסופים לה', לבו כלב כל ישראל (רמב"ם הל' מלכים) לב ער וטהור (תהלים נב), ואפילו בשרו משתוקק לריבונו של עולם כהלך צמא במדבר המחכה לרוויה (תהלים סג). כשדוד מתפלל אין שפתיו בלבד דובבות אלא כולו תפילה (ואני תפילה תהלים קט, ד). כשדוד נלחם אין איש שיכול לעמוד בפני גבורתו ואומץ ליבו (תהלים יח). דוד נקרא גם נעים זמירות ישראל ומלך שהוא גם המשורר הכי גדול וגם הלוחם הכי גדול. נוח לכופף עמוד של נחושת מלכופף את זרועו של דוד (מדרש תהלים יח כז).  דוד הוא גם זה שמכונן את מלכות ישראל לדורות, מייצב מערכת דינים ובתי מדרש, כובש ומשחרר חלקי ארץ רבים, ואף מכין את לב העם ואת אוצרות הממלכה לפרוייקט הגדול והחשוב ביותר השראת השכינה בבית המקדש בירושלים.

מניין הכוחות הבלתי גבוליים האלו? נראה שאם היינו שואלים את דוד המלך עצמו הוא היה אומר שכל הטובות, כל הברכות, כל הישועות להן זכה, הכל היה בזכות דבקותו בתורה. בפרק הארוך וככל הנראה המשמעותי ביותר בתהלים שר דוד שיר של אהבה לאהובתו הגדולה ביותר – לתורה הקדושה. על פי הגמרא דוד היה מגדולי הלמדנים בדורו אך הוא נזכר בפרקי אבות (פרק ו) דווקא בהקשר של כבוד התורה העצום שהיה רוחש לכל מי שלימדו דבר מה מן התורה. דוד ידע לעשות אך זכר כל רגע שכל כוחו נובע ממקור התורה. לכן אותו דוד שמדבר על יכולותיו הקרביות הוא דוד שזוכר שמצד עצמו הוא תולעת ולא איש.

זוהי התורה אליה אנו משתוקקים, תורה חיה ופועלת, תורה שהיא לא רק מסגרת אלא אור, נשמה שמחיה את הכל.

זהה וכל כך שונה

Photo by Sharon Pittaway on Unsplash
בעידן שבו אנשים רבים רגילים לגירויים חדים ומהירים, ולא קוראים יותר מהמסגרת שה'ציוץ' בטוויטר מאפשר בולט אורכה של פרשת נשא. באופן מפתיע חלק ניכר מאורך הפרשה לא הבא ללמדנו מצווה חדשה (שלא כרמב"ן) או סיפור מסעיר, אלא חוזר על קורבנות הנשיאים בהבדל של הימים ושמות המקריבים בלבד. מה פשר עניין זה?

שמעתי פעם מהרב ריבלין, המשגיח האגדי של ישיבת כרם ביבנה שבסיפור זה יש הכוונה גדולה של עבודת האדם האינדיבידואלית. כל נשיא הביא קרבן דומה לחבירו מבחינה חיצונית אך מבחינה פנימית היה זה קרבן אחר. לכל נשיא יש מטען של שאיפות חלומות תחושות ואופי שונה. לכן הנשמה, הלב והמחשבה שכל נשיא 'הכניס' בקרבן היא ייחודית לו. ובא הקב"ה ומלמדנו אין תחליף לעבודה של כל שבט ושבט, ובעומק נוסף אין תחליף לכל אחד ואחד מישראל. ומכאן נלמד גם לתפילות היומיומיות, הנוסח החיצוני קבוע ודומה שחרית, מנחה וערבית בכל יום, אך הכוונה והטעם של כל תפילה משתנה מאדם לאדם ואין תחליף לאף אחד. לכן מלמדת הגמרא שישנה מעין זעקה על כל יהודי שיכול להגיע ולא מגיע לבית הכנסת שבשכונתו. עם ישראל זקוק לתפילות של כל אחד מאיתנו.

אך הדברים נכונים לא רק לעבודה שבלב זו תפילה, כך מצינו גם במתן תורה. "קול ה' בכוח – בכוחו של כל אחד ואחד" (פסיקתא דרב כהנא י״ב:כ״ה), במעמד הר סיני קיבל כל יהודי את אור התורה בהתאם לכלים שלו. בשל"ה הקדוש כתב שישראל מונים שישים ריבוא נשמות וכנגדן יש שישים ריבוא אותיות לתורה (ר"ת ישראל). לפי זה כל יהודי הוא כמו אות בספר תורה וידוע כי ספר תורה שחסר אות אחת פסול ואין בו קדושת ס"ת (רמב"ם הל' ס''ת י). הרמח"ל מלמדנו בספרו הקצר דרך עץ החיים שישנה פגישה מיוחדת לכל נשמה ונשמה עם אור התורה. פגישה שמאירה את התורה באור אחר שאין איש אחר שיוכל למלא. כך יובן גם האמור בזוה"ק. הזוהר מלמד שבכל שבוע, במוצ"ש עולה נשמת האדם לישיבה של מעלה ושם שואלים אותה מה חידשה בשבת קודש. ההנחה המובלעת בדברים היא מה שכתבנו לעיל - לכל נשמה ישנה פגישה מיוחדת משלה עם התורה פגישה שמולידה ניצוצות של חידושי תורה יחודיים.
מתוך ההבנה עד כמה עבודתו של כל יהודי חשובה לפני המקום נשתדל יותר לדייק את עבודת ה' שלנו בתורה ובתפילה.

דף מקורות - האם התורה אוניברסלית?

משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות פרק ח, ט - יא        
וְכֵן עִיר שֶׁהִשְׁלִימָה אֵין כּוֹרְתִין לָהֶן בְּרִית עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה וִיאַבְּדוּ אֶת כָּל מְקוֹמוֹתֶיהָ וִיקַבְּלוּ שְׁאָר הַמִּצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ. שֶׁכָּל עַכּוּ''ם שֶׁלֹּא קִבֵּל מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ הוֹרְגִין אוֹתוֹ אִם יֶשְׁנוֹ תַּחַת יָדֵינוּ:
משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא הִנְחִיל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ד)"מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". וּלְכָל הָרוֹצֶה לְהִתְגַּיֵּר מִשְּׁאָר הָאֻמּוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר(במדבר טו, טו) "כָּכֶם כַּגֵּר". אֲבָל מִי שֶׁלֹּא רָצָה אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְקַבֵּל תּוֹרָה וּמִצְוֹת. וְכֵן צִוָּה משֶׁה רַבֵּנוּ מִפִּי הַגְּבוּרָה לָכֹף אֶת כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם לְקַבֵּל מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ. וְכָל מִי שֶׁלֹּא יְקַבֵּל יֵהָרֵג. וְהַמְקַבֵּל אוֹתָם הוּא הַנִּקְרָא גֵּר תּוֹשָׁב בְּכָל מָקוֹם. וְצָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים. וְכָל הַמְקַבֵּל עָלָיו לָמוּל וְעָבְרוּ עָלָיו שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא מָל הֲרֵי זֶה כְּמִן הָאֻמּוֹת:
כָּל הַמְקַבֵּל שֶׁבַע מִצְוֹת וְנִזְהָר לַעֲשׂוֹתָן הֲרֵי זֶה מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְהוּא שֶׁיְּקַבֵּל אוֹתָן וְיַעֲשֶׂה אוֹתָן מִפְּנֵי שֶׁצִּוָּה בָּהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה וְהוֹדִיעָנוּ עַל יְדֵי משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁבְּנֵי נֹחַ מִקֹּדֶם נִצְטַוּוּ בָּהֶן. אֲבָל אִם עֲשָׂאָן מִפְּנֵי הֶכְרֵעַ הַדַּעַת אֵין זֶה גֵּר תּוֹשָׁב וְאֵינוֹ מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְלֹא מֵחַכְמֵיהֶם:

ע"ז ב ע"ב

ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן. מַאי בָּעֵי בְּשֵׂעִיר? וּמַאי בָּעֵי בְּפָארָן ? מְלַמֵּד, שֶׁהֶחְזִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַתּוֹרָה עַל כָּל הָעוֹלָם, וְלֹא רָצוּ לְקַבְּלָהּ, עַד שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל וְקִבְּלוּהָ.

ירושלמי שביעית ד, ג

ולא אמרו העוברים ברכת ה' אליכם העוברים אלו אומות העולם שהן עוברין מן העולם.

בית אלוקים למבי"ט שער היסודות פרק נ"א

ועתה בזמן המשיח והתחייה יהפוך את לבם לטובה, ובזה יתקיים כוונת בריאת העולם כי לא נברא אלא בשביל התורה וכל זמן שכל העולם כולו אינם מקיימים התורה אין הבריאה בשלמות כי אין קיום העולם כי אם על התורה... ויש בעד לעניין זה מעניין בריאת העולם שנברא בשביל התורה וכן אדה"ר שהוא עיקר העולם נברא הוא וכל זרעו בשביל התורה ובהיותו יציר כפיו של הקב"ה היה הוא מוכן וזרעו מוכנים לקבלה אלא שהרעו רוב זרעו ולא זכו אז לקבלתה... וכמו שכל הדברים יחזרו אל תכונתם הראשונה בזמן העתיד כמ"ש הכתוב ופרה ודב תרענה יחד ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן כן העמים יחזרו אל תכונתם הראשונה והוא היותם בני אדה"ר אשר היה יציר כפיו של הקב"ה ויוכנו להיותם ממקבלי התורה.

דרשות הר"ן הדרוש השביעי עמ' רע"ז במהדורת בארות משה

ואחד מן היעודים הגדולים שיעד בביאת משיחנו הוא זה, כאמרו כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד (צפניה ג), ירצה בזה, כי כל האומות ישובו לאמונתנו בכללי התורה ובפרטיה כפי דעתנו. וזה שאמרו במסכת ע"ז... והוא אמרם ז"ל מה אשווה לך ואנחמך, לכשאשווה לך אנחמך. הפירוש ידוע, שכל הקטטות שבינינו והאומות הם מסיבת חילוף האמונה, כמו שאמרו בשבת פט: דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי תרווייהו מאי הר סיני שירדה שנאה לאומות העולם עלינו. וכמו שאמר אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני, הגידו לו שכל חלאים שהאומות העולם מביאים עלי אינם אלא בשביל שאני אוהבת אותו. והטעם בזה, מפני שהבדילנו השם יתברך מכל האומות שלא נתחתן בהם ושלא לאכול המאכלות האסורות, והריחוק וההבדל מביא על כל פנים לידי כך. ולפיכך אמרו לכשאשווה לך אנחמך, כלומר לכשאשווה לך שאר האומות, שכולן יהיו באמונה אחת עמך, אנחמך. כי אז יהיה הנחמה שלמה, שאין אחריה דאגת מלחמה ושנאת האומות הנ"ל עלינו. והוא שסיים המדרש לכשיגיע היום ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, וזהו בזמן משיחנו.

ע"ז כד
פתח אידך מינייהו ואמר מאי אותיבו ליה חברוהי לר"א (ישעיה ס') כל צאן קדר יקבצו לך וגו' אמר להן ר"א כולם גרים גרורים הם לעתיד לבא אמר רב יוסף מאי קרא (צפניה ג, ט) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו' אמר ליה אביי ודלמא מעבודת כוכבים הוא דהדור בהו אמר ליה רב יוסף לעבדו שכם אחד כתיב.

ברכות נז ע"ב
מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה: תנו רבנן הרואה מרקוליס אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה אומר ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו וכשם שנעקרה ממקום זה כן תעקר מכל מקומות ישראל והשב לב עובדיהם לעבדך ובחוץ לארץ אין צריך לומר והשב לב עובדיהם לעבדך מפני שרובה גויים רבי שמעון בן אלעזר אומר אף בחוץ לארץ צריך לומר כן מפני שעתידים להתגייר שנאמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה.
ופסקו רמב"ם ושו"ע כרבי שמעון בן אלעזר, ועיין כס"מ שגם ת"ק לא חולק שעתידין להתגייר.

בילקוט שמעוני רמז תתקס"א וכן הובא ברש"י דברים ל"ג י"ט     
עמים הר יקראו, מנין אתה אומר שהיו אומות ומלכיות מתכנסות ובאות לפרגמטיא של ארץ ישראל והם אומרים הואיל ונצטערנו ובאנו לכאן נלך ונראה פרגמטיא של יהודים מה טיבה ועולין לירושלים ורואין את ישראל שעובדין לאל אחד ואוכלים מאכל אחד, לפי שעובדי אלילים לא אלוהו של זה כאלוהו של זה ולא מאכלו של זה כמאכלו של זה, והם אומרים אין יפה להדבק אלא באומה זו. מנין אתה אומר שאין זזין משם עד שמתגיירין ובאים ומקרבים זבחים ועולות, תלמוד לומר שם יזבחו זבחי צדק.

ירושלמי נדרים, פרק ט הלכה ד
'ואהבת לרעך כמוך'  - רבי עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' - זה כלל גדול מזה.

זכריה פרק ב

רָנִּ֥י וְשִׂמְחִ֖י בַּת־צִיּ֑וֹן כִּ֧י הִנְנִי־בָ֛א וְשָׁכַנְתִּ֥י בְתוֹכֵ֖ךְ נְאֻם־יְהוָֽה׃ וְנִלְווּ֩ גוֹיִ֨ם רַבִּ֤ים אֶל־יְהוָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְהָ֥יוּ לִ֖י לְעָ֑ם וְשָׁכַנְתִּ֣י בְתוֹכֵ֔ךְ וְיָדַ֕עַתְּ כִּי־יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁלָחַ֥נִי אֵלָֽיִךְ׃ וְנָחַ֨ל יְהוָ֤ה אֶת־יְהוּדָה֙ חֶלְק֔וֹ עַ֖ל אַדְמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וּבָחַ֥ר ע֖וֹד בִּירוּשָׁלִָֽם׃

מידות הראי"ה אהבה
אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל אדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחומרית. והשנאה צריכה להיות - רק על הרשעה והזוהמא שבעולם. אי-אפשר כלל לבא לידי רום-הרוח של 'הודו לד' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו" בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם,לשפר את קניניהם, לאשר את חייהם.

דף מקורות - מה בעצם קבלנו בהר סיני?

משנה תענית ד׳:ו׳

בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהֻבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפּוֹסְטֹמוֹס אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל.

גיטין ס

א"ר יוחנן משום רבי בנאה תורה מגילה מגילה ניתנה שנא' (תהלים מ, ח) אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי ר"ש בן לקיש אומר תורה חתומה ניתנה שנאמר (דברים לא, כו) לקוח את ספר התורה הזאת.

בראשית פרק ב

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה׃

דברים פרק ה
פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ׃ ...וַיְהִ֗י כְּשָׁמְעֲכֶ֤ם אֶת־הַקּוֹל֙ מִתּ֣וֹךְ הַחֹ֔שֶׁךְ וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַ֔י כָּל־רָאשֵׁ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְזִקְנֵיכֶֽם׃ וַתֹּאמְר֗וּ הֵ֣ן הֶרְאָ֜נוּ יְהוָ֤ה אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ אֶת־כְּבֹד֣וֹ וְאֶת־גָּדְל֔וֹ וְאֶת־קֹל֥וֹ שָׁמַ֖עְנוּ מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ רָאִ֔ינוּ כִּֽי־יְדַבֵּ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי׃ וְעַתָּה֙ לָ֣מָּה נָמ֔וּת כִּ֣י תֹֽאכְלֵ֔נוּ הָאֵ֥שׁ הַגְּדֹלָ֖ה הַזֹּ֑את אִם־יֹסְפִ֣ים ׀ אֲנַ֗חְנוּ לִ֠שְׁמֹעַ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ ע֖וֹד וָמָֽתְנוּ׃ כִּ֣י מִ֣י כָל־בָּשָׂ֡ר אֲשֶׁ֣ר שָׁמַ֣ע קוֹל֩ אֱלֹהִ֨ים חַיִּ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ־הָאֵ֛שׁ כָּמֹ֖נוּ וַיֶּֽחִי׃ קְרַ֤ב אַתָּה֙ וּֽשֲׁמָ֔ע אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאַ֣תְּ ׀ תְּדַבֵּ֣ר אֵלֵ֗ינוּ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר יְדַבֵּ֜ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ אֵלֶ֖יךָ וְשָׁמַ֥עְנוּ וְעָשִֽׂינוּ׃ וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֔ם בְּדַבֶּרְכֶ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י שָׁ֠מַעְתִּי אֶת־ק֨וֹל דִּבְרֵ֜י הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבְּר֣וּ אֵלֶ֔יךָ הֵיטִ֖יבוּ כָּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ׃ מִֽי־יִתֵּ֡ן וְהָיָה֩ לְבָבָ֨ם זֶ֜ה לָהֶ֗ם לְיִרְאָ֥ה אֹתִ֛י וְלִשְׁמֹ֥ר אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֖י כָּל־הַיָּמִ֑ים לְמַ֨עַן יִיטַ֥ב לָהֶ֛ם וְלִבְנֵיהֶ֖ם לְעֹלָֽם׃ לֵ֖ךְ אֱמֹ֣ר לָהֶ֑ם שׁ֥וּבוּ לָכֶ֖ם לְאָהֳלֵיכֶֽם׃ וְאַתָּ֗ה פֹּה֮ עֲמֹ֣ד עִמָּדִי֒ וַאֲדַבְּרָ֣ה אֵלֶ֗יךָ אֵ֧ת כָּל־הַמִּצְוָ֛ה וְהַחֻקִּ֥ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תְּלַמְּדֵ֑ם וְעָשׂ֣וּ בָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם לְרִשְׁתָּֽהּ׃ וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם אֶתְכֶ֑ם לֹ֥א תָסֻ֖רוּ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל׃

מהר"ל תפארת ישראל פרק י"ג

במדרש הנעלם (זוהר בהעלותך קנ"ב ע"א) אמר ר' שמעון ווי לההוא בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומלין דהדיוטי, דאי הכי אפילו בזמנא דא אנן יכלין למעבד באורייתא מלין דהדיוטי ובשבחא יתיר מכלהו אי לאחזאה מלה דעלמא אפילו אינון קפסירי דעלמא אית בינייהו מלין עלאין יתיר, אי הכי נזיל אבתרייהו ונעביד מנייהו אורייתא כהאי גוונא, אלא כל מלין דאורייתא מלין עלאין ורזין עילאין, תא חזי עלמא עלאה ועלמא תתאה בחד מתקלא אתקלו ישראל לתתא מלאכי עלאי לעילא, מלאכי עלאי כתיב בהו עושה מלאכיו רוחות (האי באתר עלאה) בשעתא דנחתין לתתא (אף על גב דנחתין) מתלבשי בלבושא דהאי עלמא ואי לא מתלבשי בלבושא כגוונא דהאי עלמא לא יכלין למיקם בהאי עלמא ולא סביל לון עלמא, ואי במלאכי כך אורייתא דברא להו וברא עלמין כלהו וקיימין בגינה על אחת כמה וכמה כיון דנחתת להאי עלמא אי לאו דמתלבשא בהני לבושין דהאי עלמא לא יכיל עלמא למסבל, ועל דא האי ספור דאורייתא לבושא דאורייתא איהו מאן דחשיב דהאי לבושא איהו אורייתא ממש ולא מלה אחרא תיפח רוחיה ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי בגין כך אמר דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך מה דתחות לבושא דאורייתא, תא חזי אית לבושא דאתחזי כלא ואינון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאיתחזי לון שפירא לא מסתכלין יתיר, חשיבו דהאי לבושא גופא חשיבותא דגופא נשמתא, כהאי גוונא אורייתא אית לה גופא ואינון פקודי אורייתא דאקרון גופי תורה האי גופא מתלבשא בלבושין דאינון ספורין דהאי עלמא, טפשין דעלמא לא מסתכלי אלא בהאי לבושא דאיהו ספור דאורייתא ולא ידעי יתיר ולא מסתכלי במה דאיהו תחות האי לבושא, אינון דידעין יתיר לא מסתכלין בלבושא אלא בגופא דאיהו תחות האי לבושא, חכימין עבדי דמלכא עלאה אינון דקיימו בטורא דסיני לא מסתכלי אלא בנשמתא דאיהו עיקרא דכלא אורייתא ממש (ולעלמא) ולזמנא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאורייתא, תא חזי הכי נמי לעילא אית לבושא וגופא ונשמתא ונשמתא לנשמתא... עכ"ל. ואף על גב שהוא לא אמר שהתורה היא לבוש למלין עלאין רק בשביל הספורין שהם בתורה שלא יבזה אותם האדם, מ"מ בכלל הזה גם כן מצות התורה שאי אפשר שיהיה בעולם החמרי הזה רק בגוף והם המצות הגשמיות. וכמו שברא האדם שיהיה בו הצלם האלקי הנבדל, כך זאת תורת האדם עם שכל דבריה דברים עליונים הם עומדים בדברים הגשמיים, וכאשר משיג בדברים הגשמיים הלא הדברים ההם נמשכים אל הדברים שהם סודי התורה, וכאלו האדם דבק באותו שכל האלקי כי התורה היא אחת:

דף מקורות על מעלת לימוד ליל שבועות

זוהר אמור דף צח

תָּא חֲזֵי, חַבְרַיָּיא מְתַקְּנֵי בְּהַאי לֵילְיָא תַּכְשִׁיטָהָא לְכַלָּה, וּמְעַטְּרֵי לָהּ בְּעִטְרָהָא, לְגַבֵּי מַלְכָּא. וּמַאן מַתְקִין לֵיהּ לְמַלְכָּא, בְּהַאי לֵילְיָא, לְאִשְׁתַּכְּחָא בָּהּ בְּכַלָּה, לְאִזְדַּוְּוגָא בָּהּ בְּמַטְרוֹנִיתָא. נַהֲרָא קַדִּישָׁא עֲמִיקָא דְּכָל נַהֲרִין, אִימָּא עִלָּאָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ג׳:י״א) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְגוֹ'. לְבָתַר דְּאַתְקִינַת לֵיהּ לְמַלְכָּא, וְאַעְטְּרַת לֵיהּ, אַתְיַית לְדַכְּאָה לָהּ לְמַטְרוֹנִיתָא, וּלְאִינּוּן דְּמִשְׁתַּכְּחֵי גַּבָּהּ.

לְמַלְכָּא דְּהֲוָה לֵיהּ בַּר יְחִידָאי, אָתָא לְזַוְּוגָא לֵיהּ בְּמַטְרוֹנִיתָא עִלָּאָה, מַאי עַבְדַת אִמֵּיהּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא, עָאלַת לְבֵי גְּנִיזָהָא, אַפִּיקַת עִטְּרָא עִלָּאָה, בְּשִׁבְעִין

אַבְנֵי יְקָר סַחֲרָנָא, וְאַעְטְּרַת לֵיהּ. אַפִּיקַת לְבוּשִׁין דְּמִילַת וְאַלְבִּישַׁת לֵיהּ, וְאַתְקְּנַת לֵיהּ בְּתִקּוּנֵי דְּמַלְכִין.

לְבָתַר עָאלַת לְבֵי כַּלָּה, חָמָאת עוּלֵימְתָהָא, דְּקָא מְתַקְּנֵי עִטְרָהָא, וּלְבוּשָׁהָא, וְתַכְשִׁיטָהָא, לְתַקְּנָא לָהּ. אָמְרָה לוֹן, הָא אֲתְקִּינַת בֵּי טְבִילָה, אֲתַר דְּמַיִין נַבְעִין, וְכָל רֵיחִין וּבוּסְמִין סוּחֲרָנֵי אִינּוּן מַיִין, לְדַכְּאָה לְכַלָּתִי, לֵיתֵי כַּלָּתִי, מַטְרוֹנִיתָא דִּבְרִי, וְעוּלֵימְתָהָא, וְיִתְדְּכוּן בְּהַהוּא אֲתַר דְּאַתְקִינַת בְּהַהוּא בֵּי טְבִילָה, דְּמַיִין נַבְעִין דְּעִמִּי. לְבָתַר תַּקִּינוּ לָהּ בְּתַכְשִׁיטָהָא, אַלְבִּישׁוּ לָהּ לְבוּשָׁהָא, אַעֲטְּרוּ לָהּ בְּעִטְרָהָא. לְמָחָר כַּד יֵיתֵי בְּרִי לְאִזְדַּוְּוגָא בְּמַטְרוֹנִיתָא, יַתְקִין הֵיכָלָא לְכֻלְּהוּ, וְיִשְׁתְּכַּח מָדוֹרֵיהּ בְּכוּ כַּחֲדָא.

כַּךְ מַלְכָּא קַדִּישָׁא וּמַטְרוֹנִיתָא, וְחַבְרַיָּיא, כְּהַאי גַּוְונָא. וְאִימָא עִלָּאָה דִּמְתַּקְנַת כֹּלָּא. אִשְׁתְּכַח דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, וּמַטְרוֹנִיתָא, וְחַבְרַיָּיא, מָדוֹרֵיהוֹן כַּחֲדָא, וְלָא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ט״ו:א׳) יְיָ' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ וְגוֹ', הוֹלֵךְ תָּמִים וּפוֹעֵל צֶדֶק. מַאן הוּא פּוֹעֵל צֶדֶק. אֶלָּא, אִלֵּין אִינּוּן דִּמְתַּקְנֵי לְמַטְרוֹנִיתָא בְּתַכְשִׁיטָהָא, בִּלְבוּשָׁהָא, בְּעִטְרָהָא. וְכָל חַד, פּוֹעֵל צֶדֶק אִקְרֵי.

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, אִלְמָלֵא לָא זָכֵינָא בְּעָלְמָא, אֶלָּא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין דַּיי. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּאִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְיַדְעִין אוֹרְחוֹי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, דִּרְעוּתָא דִּלְהוֹן בְּאוֹרַיְיתָא, עָלַיְיהוּ כְּתִיב (תהילים צ״א:י״ד) כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ. וּכְתִיב אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ.

כף החיים תצד, ו

ובהקדמת הזוהר ח"א דף ח' ע"א כתב דכלהו דמתקנין תקונהא בהאי ליליא וחדאן בה כלהו יהון רשימין וכתיבין בספרא דדכרניא וקב"ה מברך לון בשבעין ברכאן ועטרין דעלמא עלאה יעו"ש. וכ"כ (האריז"ל קט"ן) בשער הכוונות דף פ"ט ע"א שצריך האדם שלא ישן בלילה הזאת כלל ולהיות כל הלילה נעורים ועוסקים בתורה כנז' באורך בהק' ספר הזוהר פ' בראשית ופ' אמור. ודע כי כל מי שלא ישן בלילה הזאת כלל אפי' רגע אחד ויהיה עוסק בתורה כל הלילה מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק בשנה ההיא וכו' ולא עוד אלא שהוראת חיי האדם בשנה ההיא תלויה בענין זה כ"א לא ישן כלל ודאי שלא ימות בשנה ההיא ודי בזה ולכן פשט המנהג הזה בישראל לעסוק בתורה כל ליל חג השבועות יעו"ש... וכ"כ מגן אברהם סק"א וכבר נהגו' רוב התלמידים לעשות כן... והטעם כתב מ"א שם ע"פ הפשט לפי שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקב"ה להעיר אותם כדאיתא במדרש (פרקי ר"א פ' מ"א) לכן אנו צריכין לתקן זה עכ"ל.

של"ה הקדוש מסכת שבועות - פרק נר מצוה, ה

ולהראות גדולת מעלת זאת הלילה (=לימוד התורה בליל שבועות), איך שחביב לפני הקדוש ברוך הוא לבלתי נדום רגע אחת מדביקות התורה. גם יש רשות להפסיק בין ענין לענין לדבר דברי התעוררות מוסר ופשפוש מעשים ולתקן תקנות ליראת ה'. אכתוב לכם מעשה שאירע קרוב לזמנינו והועתק מכתב המקובל הר"ר שלמה הלוי אלקביץ שהיה מתחבר בבית של רבינו בית יוסף והופיע עליו רוח הקודש. וזה נוסח הכתב:

דעו לכם כי הסכמנו החסיד (ר' יוסף קארו) נר"ו (=נטריה רחמנא ופרקיה) ואני עבדו ועבדיכם מהחברים, לעמוד על נפשינו ליל שבועות ולנדד שינה מעינינו. ותודה לאל כן עלה בידינו כי לא הפסקנו רגע, רק אשר תשמעו ותחי נפשכם... ובעת שהתחלנו ללמוד המשנה ולמדנו שתי מסכתות, זיכנו בוראנו ונשמע את... והדיבור ההוא מדבר עמנו והתחיל ואמר:

שמעו ידידי המהדרים מן המהדרים, ידידי אהובי שלום לכם, אשריכם ואשרי ילדתכם, אשריכם בעולם הזה אשריכם בעולם הבא, אשר שמתם על נפשיכם לעטרני בלילה הזה , אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי, ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות, ועתה החזרתם עטרה ליושנה. התחזקו ידידי התאמצו אהובי שמחו ועלצו. ודעו כי אתם מבני עלייה, וזכיתם להיות מהיכלא דמלכא (=היכל של המלך), וקול תורתכם והבל פיכם עלה לפני הקב"ה ובקע כמה אוירים וכמה רקיעים עד שעלה, ומלאכים שתקו ושרפים דממו והחיות עמדו וכל צבא מעלה להקב"ה שומעים את קולכם . והנני המשנה הא' המייסרת את האדם באתי לדבר אליכם... לכן בניי התחזקו ואמצו ועלצו באהבתי בתורתי ביראתי. ואלו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות מהצער אשר אני שרויה בו, לא היתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם בזוכריכם כי בסבתכם אני מושלכת בעפר, לכן חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי המהדרים ואל תפסיקו הלימוד, כי חוט של חסד משוך עליכם ותורתכם ערבה לפני הקב"ה. לכן עמדו בניי ידידי על רגליכם והעלוני...

את כל הדברים האלה דבר אלינו ושמעה אזנינו, ורבות כהנה וכהנה מענייני החכמה, כמה וכמה הבטחות גדולות, וכלנו געינו בבכיה מרוב השמחה. וגם בשמענו צרת השכינה בעונותינו וקולה כחולה המתחננת אלינו. ואז נתחזקנו עד אור הבוקר ולא פסק גירסא מפומנא (=גירסת הלימוד מפינו) בגילה ורעדה. ויהי בבקר הלכנו וטבלנו כאשר עשינו שני ימים קודם... ויאמרו מי יתן והלילה הזאת השניה נתחבר ביחד ונהיה עשרה, והסכמנו לעשות כן. ועם שבלילה הראשון שינה בעינינו לא ראינו אפילו רגע... וגם ביום לא הונח לישן, כי דרוש דרש החסיד נר"ו (=נטריה רחמנא ופרקיה) אחר המנחה וישבנו שם, ועם כל זה שִנָסְנוּ בעוז מתנינו ועשינו בלילה השניה כסדר הראשון. ומרוב השמחה שהיינו עשרה לא המתינה עד עת קרוא המשנה, ולא עד חצות כמו בלילה הראשונה שהיה ממש בחצות הלילה, רק תכף שהיינו קוראים דברות של משנֶה תורה (=ספר דברים) בהגיענו אל פרשת שמע, קול דודינו דופק והתחיל, שמעו ידידים המהדרים מן המהדרים... ודברים רבים של חכמה אמר:

... ואלמלא נתן רשות לעין, הייתם רואים האש הסובבת הבית הזאת. לכן חזקו ואמצו ואל תפסיקו הקשר, והעלוני...

בן איש חי במדבר שנה ראשונה הלכה ג ויזהרו ללמוד כל סדר הלימוד של זאת הלילה בחשק גדול ובשמחה רבה ובהתלהבות הלב, כי הלמוד המתוקן לזאת הלילה עושה פרי גדול למעלה, וממשיך לנפש האדם קדושה וטהרה. ויתגבר כארי לישב על המשמר בעינים פקוחות לדחות את השינה, ולא יתנמנם כלל, כי רבנו האר"י ז"ל החמיר מאוד בעניין השינה בזאת הלילה יותר מליל הושענא רבא.

מה עניין עוגת גבינה להר סיני?

בין אם מדובר בגבינת צ'דר, קממבר או גבינה צהובה, אין חולק על כך שזוהי שעתם היפה של מוצרי החלב. על פי נתוני מועצת החלב, ישראלי ממוצע צורך בשבועות פי 3.5 גבינה יותר מאשר בשבוע רגיל. מה עניינו של המנהג ואולי בכלל נפלנו לטריק מסחרי של חברות החלב?

אחת מהסיבות לאכילת מאכלי חלב בשבועות קשורה לפסוק בשיר השירים שבו על פי מסורת חכמים, ממשיל שלמה המלך את התורה ל'דבש וחלב'. במבט ראשון יש כאן בסה"כ הצצה למעדן מהעולם הקולינרי של הימים ההם. ע"פ הנמשל  עומדים חכמים ואומרים 'דף גמרא או פרק תנ"ך הם הדבר המתוק ביותר בעולם משל היו הם דבש וחלב'. אני סבור שבמטאפורה הזו טמון עומק נוסף.   

מי שהיה בארה"ב יודע שבמלונות רבים יש בכל חדר במגירה ספר תנ"ך. אין ספק שהתנ"ך הוא רב המכר הגדול בהיסטוריה. הרעיון שהמסר של אלוקים לעולם נכתב בספר, הוא רעיון שהאנושות כולה אינה אדישה כלפיו.

אך נושאי הספר היו תמיד - אנחנו. בתוך כך, נשאנו על כתפינו גם כינויי גנאי כמו 'עם הספר' (בארצות האיסלאם) או 'היהודי התלמודי' (בארצות נוצריות). אלה היו כינויים לא מקריים שדבקו בעם ישראל. תעודת הזיהוי של יהודי הייתה 'אדם לומד תורה', אדם שאחראי על נשיאת התורה והעברתה מדור לדור.

בנקודה זו עשוי אדם פוסטמודרני לומר לעצמו – 'בסדר, כך הוגדרתי במשך שנים אך כיום אני מעוניין בזהות חדשה, כזו שלא קשורה לעבר היהודי אליו נולדתי בעל כורחי'. מה שאני מבקש לטעון הוא שכשמדברים על הזהות הדברים נעשים עוד יותר מורכבים.

אנו לא רק נושאים את הספר, אנו גם הנושא שלו, במובן של subject. הספר לא רק מתאר את מהלך חיינו כעם בעבר כמו ביציאת מצרים או בגלות בית ראשון אלא גם קשור בנבואות עתידיות שבמשך אלפיים שנה נקראו בערגה וכיום אנו זוכים להגשימן בחיינו בין אם נרצה ובין אם לא. כאשר אנו שרים בחתונה בשכונת רמות בירושלים את השיר 'עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה', זוהי דוגמא מובהקת לכך. התנ"ך לא רק מזכיר לנו הוד קדומים אלא הוא גם כוח מניע של התנועה הציונית. תנועת ביל"ו הייתה המשך של הקריאה האלוקית לבית יעקב ללכת באור ה', ובהופעתו של בן גוריון מול ועדה בריטית הוא קורא לתנ"ך 'הקושאן שלנו על ארץ ישראל'. למעשה, אפילו מבצעי יציאת יהודי אתיופיה נקראים על שם יציאת מצרים (מבצע משה) או פגישת שלמה עם מלכת שבא (מבצע שלמה). הספר טבוע ב DNA שלנו – עבר, הווה ועתיד.

המאכל הראשון בחייו של כל אדם הוא חלב. התינוק לא רק מתענג על חלב מתוק בדיוק במידה ותמיד בטמפרטורה הנכונה, אלא שבאינסטינקט הכי בסיסי שלו הוא חש שבחלב הזה תלויים חייו. מחקרים עדכניים מלמדים אותנו כי בחלב יש גם את כל הנוגדנים והויטמינים שהתינוק צריך. על ידי חיישנים מיוחדים גוף האם יודע להגיב ולהתאים את החלב למצבו של התינוק – ביום חם הוא יקבל יותר אחוזי מים, ואם הוא חולה,  יהיו בחלב הנוגדנים המתאימים.

התורה נמשלה לדברים רבים. מים יין ואש הן כמה דוגמאות מתוך רשימה ארוכה יותר. המשל של התורה לחלב הוא גוון של תשובה לשאלה נוקבת שמנסרת בכל שנה מחדש בחלל העולם 'מהי התורה עבורך'? כשאנו עונים "חלב!" אנו עונים את כל מה שחלב אומר לתינוק. כמו חלב האם לתינוק, כך התורה היא חלב התודעה היהודי.

בליל שבועות לא נלך לישון. כמו תינוק בקפיצת גדילה, איננו עוצמים עין ואנו רוצים לינוק תורה בשקיקה ולהיות ראויים להיות נושאיה. בתי הכנסת יהיו מוארים וקול התורה יישמע בהם כל הלילה. כולם מוזמנים.

אנשים, אחים אנחנו!

אנשים אחים אנחנו

ישנן כל מיני משקפיים אשר ניתן להסתכל מבעדן על ההיסטוריה. מרקס עשה זאת ע"פ משקפיים מטריאליסטיות וכלכליות, אחרים עשו זאת ע"פ קידמה טכנולוגית, ויש שעשו זאת מבעד למשקפיים הנוגעים ליצר העריות [פרויד]. להבדיל, גם בתורה ישנן כמה שיטות בעניין.
הבה נעטה משקפיים חדשות – ישנות, משקפיים של אחווה, דהיינו, יחסי אחים ואחיות.

בשורות הבאות אנסה לסכם רעיון שנראה לי יסודי ועתיק, אך עם זאת מרענן ומחזק גם בימינו. מפאת קוצר היריעה [ודאגה לקוצר סבלנותו של הקורא...] לא נגעתי בכל פרטי הנושא אך יהיו הדברים בבחינת תן לחכם ויחכם עוד. וזה החילי בעזרת ה'.            

סקירה מהירה

יחסי האחים הראשונים בתורה לא עלו יפה. מי הם האחים הראשונים? לכולנו עולה בראש הדוגמא של קין והבל אך נכון לתארך אותם עוד קודם לכן לאדם וחוה[1]. שניהם בנים ישירים למקום כביכול, אך יחסיהם נגועים באינטרסים ואגו[2]. חוה החטיאה את אדם משום שאמרה לעצמה לאחר אכילתה מן העץ 'שמא אמות ויישא אחרת תחתי', ואדם מצידו מאשים את חוה ולא לוקח אחריות על עצמו לאחר החטא - 'האישה אשר נתת עמדי'. מתוך פירוד זה נולד בעצם הגירוש מגן עדן, הגלות הראשונה[3]. ביחסיהם של האחים הבאים, קין והבל, פגם האחווה בולט עוד יותר, יחסיהם הסתיימו ברצח הראשון בהיסטוריה.

לאחריהם מגיעים יצחק וישמעאל. שרה רואה שישמעאל מצחק את יצחק. ברש"י פעולה זו מוסברת בשני אופנים, או שהוא מנסה להורגו בעולם הזה או בבא דהיינו מנסה להחטיאו.
אם נמשיך לדור הבא - יעקב ועשיו. כל אחד מהם אמור למלא תפקיד, האחד תפקיד גשמי והאחר רוחני. לצער הוריו עשיו מועל בשליחותו ומנסה להרוג את יעקב[4].

במאמר מוסגר - כאן היינו צריכים לעסוק גם בזוג אחיות מפורסם, הלא הוא רחל ולאה. אלא שזוג זה איננו מתאים בשום אופן למודל שהוצג לעיל. רחל ולאה היו אחיות מושלמות. רחל[5] מוותרת לאחותה על אהוב נעוריה שחיכתה לו שבע שנים ואף מוסרת לה את הסימנים האינטימיים ביותר ביניהם, וכל זה על מנת שאחותה הבכירה לא תתבייש. זהו ביטוי של גדלות רוח עצומה ואחווה מיוחדת. נחזור לעסוק בכוח הנשי המופלא הזה בהמשך (וביתר פירוט כאן - https://tlaleyora.blogspot.com/2019/01/blog-post.html). 

עד כאן, יכולנו לחשוב שכל המריבות הללו הם בעצם בירורים. אחד מכל זוג מהאחים היה קליפה והשני פרי ,כהגדרת ספר הכוזרי, או במילים אחרות - האחד חיובי והשני שלילי.   
בהסתכלות כזו ההתנגשות היא ,לכאורה, בלתי נמנעת.     
אך תיאוריה זו קורסת אל מול סיפור יוסף והאחים. שם כולם היו בנים נאמנים ליעקב, מכולם יחד נבנה בית ישראל, ובכל זאת התחוללה התנגשות נוראית.

סיבוב ראשון – יוסף והאחים

על אף האמור לעיל, גם כאשר אנו נתוודע ליחסיהם של שנים עשר שבטי יה, עלינו להבין אותם בהקשר של הסיפורים הקודמים.           
השבטים שסועים מבחינה חברתית סביב כמה נושאים - בני הגבירות ובני הפילגשים, יוסף החולם על מנהיגות מול יהודה והאחים, אך נראה שמעל הכול מתנוססת המחלוקת בין בני רחל לבני לאה[6]. יהודה בנה הדומיננטי של לאה, רואה שיוסף בכורה של רחל, מתנהג בצורה מוזרה. תוך כדי רעית הצאן דואג יוסף לסכסך בין בני השפחות לבין בני לאה. הוא גם הולך ומוציא עליהם דיבה בפני אבא יעקב. יתירה מזאת, נראה שהמזימה מצליחה בידו שכן יעקב נוטה לטובת יוסף ומפלה אותו לטובה בכך שהוא נותן לו בגדי מלכות[7]. גם בפן האישי התנהגותו של יוסף מעלה חשד שהרי יוסף מסלסל בשערו. ניתן להניח כי בשלב זה נזכר יהודה בדוד עשיו אשר גם הוא היטה את לב אביו ומתעורר בקרבו החשש שמא יש כאן צאצא לאותה הדרך, ושוב חוזר לנגד עיניו המחזה של קליפה ופרי[8]. יהודה המרגיש את תכונות המנהיגות מבעבעים בו מפרש את חלומותיו של יוסף כניסיון השתלטות עוין. אך גם אחרי כל הדברים האלו יהודה לא בטוח. הספק מקנן בו - האם יוסף הוא צדיק עליון שאנו לא יורדים לסוף דעתו או שמא הוא 'מוסר' של כלל ישראל, התלבטות קשה מנשוא. בעל כורחו מוצא את עצמו יהודה נאלץ להכריע בה לאחר שהשבטים הסיעו עצמן מהאחווה. למעשה שמעון ולוי[9] הסיתו את שאר השבטים והם החליטו להרוג את בעל החלומות. באקט של פשרה, יהודה משאיר את ההחלטה בידיים של הקב"ה – 'לא נשאיר אותו בבור המלא נחשים ועקרבים אלא נמכור אותו לישמעאלים, והקב"ה יעשה בו כרצונו' אומר לעצמו יהודה.
חז"ל[10]  לא רואים זאת בעין יפה, הם מבקרים את "מה בצע כי נהרוג את אחינו" ואומרים על כך - "בוצע ברך ניאץ ה'", מי שמברך את העושה פשרות מעין אלו כאילו מקלל את ה'.  
הסיבה לכך היא שהשימוש בטיעון ה'אחינו' לא היה שלם. בכוחו של יהודה היה להיות אח אמתי ולהטיל וטו על החלטת האחים להרוג את יוסף, להכריע. מספק אין מוכרים אח.
כאח, מעצם האחווה, נולדת אחריות. האחריות לברר את המקרה לאשורו, לדבר עם אחיך, ללבן איתו העניין, ולבסוף גם להכריע.           
יהודה גדול האחים נכשל. לאביו הוא נותן להבין מה קרה ליוסף: "וַיִּקְח֖וּ אֶת-כְּתֹ֣נֶת יוֹסֵ֑ף וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת-הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם: וַֽיְשַׁלְּח֞וּ אֶת-כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים וַיָּבִ֙יאוּ֙ אֶל-אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּאמְר֖וּ זֹ֣את מָצָ֑אנוּ הַכֶּר-נָ֗א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם-לֹֽא: כמובן, כל זאת בלי להוציא מילה אחת של שקר מהפה.

 וַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֙אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף:" - את זה אתה אמרת, אבא.

מעשה יהודה ותמר

מיד לאחר מכן אור הזרקורים מופנה לסיפור אחר, סיפור שבמבט ראשון נראה לא קשור בשום אופן – מעשה יהודה ותמר. רש"י מגלה לנו טפח מן הקשר הסמוי –

'ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו - למה נסמכה פרשה זו לכאן והפסיק בפרשתו של יוסף, ללמד, שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו, אתה אמרת למכרו, אילו אמרת להשיבו, היינו שומעים לך'.

כתוצאה מההתנהגות הבלתי אחראית שנולדה מפגם האחווה, יהודה מאבד את הסמכות בפני אחיו והם נפרדים ממנו. לאחר שיהודה יורד מגדולתו מגיעה תקופה של חשבון נפש והתחלות חדשות. יהודה משיא אישה בשם תמר לבנו ער, אך חייו של ער נקטעים במפתיע - "וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְמִתֵ֖הוּ יְהוָֽה:". בתגובה לכך מבקש יהודה מבנו השני אונן לבצע יבום – "וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל-אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ:".

מהו יבום?

ברשותכם, בטרם נמשיך בביאור העניין נתעכב על המילה המוזרה הזו. שכן בעיניי עניין היבום הוא מילת המפתח בהבנת מהות האחוה. ראשית יש להבין מה השייכות כאן למושג הייבום, הרי מצוות ייבום נזכרת רק בספר דברים. יש לשאול אם כן, מניין מגיעה התביעה של יהודה כלפי אונן ליבם את אשת המת ובכך להקים זרע לאחיו[11].            
הרמב"ן גדול המקובלים מסביר שייבום הוא מנהג קדום ואפוף סוד -       

"אבל העניין סוד גדול מסודות התורה בתולדת האדם וניכר הוא לעיני רואים אשר נתן להם השם עיניים לראות ואזנים לשמוע והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה בייבום האח והוא הראוי להיות קודם בו ואחריו הקרוב במשפחה כי כל שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא יורש נחלה יגיע ממנו תועלת והיו נוהגים לישא אשת המת האח או האב או הקרוב מן המשפחה ולא ידענו אם היה המנהג קדמון לפני יהודה ובבראשית רבה (פה ה) אמרו כי יהודה התחיל במצות ייבום תחלה כי כאשר קבל הסוד מאבותיו נזדרז להקים אותו... [ע"ש]".

לפנינו סוד גדול מסודות התורה. נשמת האדם אמורה להתממש בעולם באופן של קשר לאומה ולארץ בדמות הקמת משפחה הבאת ילדים ונחלה. אדם שלא מימש את עצמו באופן הזה נגדע במובן מסוים מעץ החיים האנושי. אלא שיש אפשרות של תיקון. האישה שהשאיר הנפטר הלא היא חלק מעצמו ובשרו של המת. כאשר היבם האח האוהב, לוקח אותה לאשה הוא בעצם מקים את זרע אחיו ע"י שהנשמה היורדת באותו זיווג היא ממש נשמת האח המת. כך גם ביחס לנחלת המת אשר זוכה בה האח החי[12]. יתרה מכן, מן התורה, האישה המתייבמת לא צריכה קידושין נוספים[13] מכיוון שנישואין אלה הם ממש המשך הנישואין של האח המת. יש כאן התרוממות מעבר לתחושות הפרטיות של האח החי ואלמנת המת לקראת זיווג שמיימי[14] זיווג אלטרואיסטי שעניינו הקמת זרע האח ותיקונו[15]. אי לכך, כוונת בני הזוג בזיווג הזה מקבלת חשיבות אדירה ואל לה להיות אינטרסנטית. לו תהיה כוונה אגואיסטית מפגש הנשמות לא ייכון והם עלולים לפגוע באיסור חמור של אשת אח[16]. אמנם, נתינה זו של האח זוקקת מסירות נפש גדולה שכן הוא מקים את שם האח המת, ואם כן מה יהא על שמו הפרטי[17]. במצוות חליצה אנו מוצאים את תמונת התשליל, במקרה בו לא מעוניין האח החי לנהוג מנהג אחווה ולייבם מדאגה לאובדן שמו הפרטי, התורה מבזה אותו וקוראת לו בית חלוץ הנעל[18]. רצית להנציח את שמך הפרטי, ראה מה עלה בגורלו. כמובן שיש בייבום גם פן נוסף של אחווה משפחתית. בנישואין לאשת המת מונחת דאגה שלא תהא החוצה לאיש זר, למשפחה יש אחריות כלפיה. יש לשים לב שיש כאן שותפות של שתי נשמות קרובות ואוהבות של המת - אשת המת והאח - שמתכנסים יחד למטרת התועלת לאהוב להם. במקרים אחרים גם אב המת או דודו יכולים לפעול לקראת המטרה הזו.

התורה מלמדת כאן את שיא האחווה – אחים זה עניין נשמתי שמיימי ולא מקרי בשום אופן. לכן ההוראה היא - היה אח, לא רק בחיים, אלא גם לאחר המוות. התובנה הזו מדהימה - ללא אחיך אינך שלם, אתה חצוי. לכן בעולם האמת, בעולם הבא, אין לך קיום[19]. מתוך ההבנה הזו נולדת אחריות גדולה. אינך יכול ללכת לחיות לבדך ולומר שלום עלייך נפשי, אינך שלם ללא אחיך, שליחותך הרוחנית לא תתקיים ללא אחיך ולכן עליך לשמור על אחיך, להחזירו בתשובה לעזור לו בין בגשמיות ובין ברוחניות. אלו קווי היסוד של גישת האחווה.          

בעצם אלו קווי היסוד של עם ישראל. לעם ישראל כולו נשמה אחת שרק בגופים נראה כאילו הם אנשים שונים. האמת היא שיש מן נשמה גדולה אחת שמחיה את כולנו. לנשמה הזו מס' כינויים, כנסת ישראל, הוא אחד מהם. לכן עם ישראל איננו דת ואיננו לאום. הקב"ה בחר לשכון כבוד בתוך אחת ממשפחות העמים שבמרכזה רעיון. הייתה זו משפחת אברהם העברי שנבחר בשל העובדה שידע להנחיל את דרך הצדקה והמשפט לבניו ולביתו אחריו. ה'רעיון' הזה הוא הביטוי לבחירה האלוקית שמתבטאת בכך שלכל המשפחה נשמה אחת, שליחות רוחנית אחת. בראיית מאקרו נקרא אברהם אבינו 'אחותי' – שאיחה את כל העולם לעבוד את ה'[20]. אברהם הוא האח האמיתי של העולם כולו. הוא חש חלק מההרמוניה העולמית וממילא גם נוטל עליה אחריות להודיע את שמו יתברך לכל באי עולם. רק על הרקע הזה ניתן להבין את מהות הגיור. בגיור האדם נכנס למשפחה שהנשמה שלה הוא גילוי שם ה' בעולם. ע"פ הזוהר בביאורו של האור החיים הקדוש המתגייר מגלה רבדי נפש עמוקים שמגלים שהוא 'עמד בהר סיני' יחד איתנו כביכול. הוא חלק מהנשמה האחת הגדולה הזו[21]. אברהם האח הוא אבי הגרים, אבי הרעיון הזה.
לכן בהמשך, עם ישראל כולו נידון כאחים[22], ובמועדים מסוימים כגוף אחד עם נשמה אחת.

עכשיו, לאחר שהעמקנו בפרשיית יבום, דומה כי הדברים יהיו מחוורים יותר.

יהודה מתקן

הבה נחזור לסיפור. תחילה מראה הקב"ה ליהודה את תוצאות דרכו המשתקפות בליקוי באחווה שבין ילדיו הוא. כאמור יהודה מפציר באונן[23] להתנהג כאח[24]. אך אונן ,המבין בסוד שהזכרנו, מסרב באכזריות ובאגואיסטיות ומפנה עורף לאחיו "וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם-בָּ֨א אֶל-אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן-זֶ֖רַע לְאָחִֽיו:". ואכן, העונש לא מאחר לבוא – "וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם-אֹתֽוֹ:".             
בהמשך, יהודה עצמו מפנה עורף גם לתמר בכך שדוחה אותה עד שיגדל שלה כאשר כוונתו האמתית היא לזנוח אותה כפי שמוסרת לנו התורה[25]. וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית-אָבִ֗יךְ עַד-יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן-יָמ֥וּת גַּם-ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ:".

כשרואה זאת תמר, היא סוף סוף מבינה את התמונה לאשורה. יהודה המנהיג פשוט לא יודע להיות אח. תמר כתלמידתן הנאמנה של רחל ולאה מנסה להתניע מהלך של תיקון. לכן, יוצאת תמר לעשות מעשה של מסירות נפש על מנת להקים זרע לבעלה ועל הדרך ללמד את יהודה אחווה מהי.  "וַתָּסַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֙שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר עַל-דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה כִּ֤י רָאֲתָה֙ כִּֽי-גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹֽא-נִתְּנָ֥ה ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה:" זוהי מסירות נפש כפולה. מבחינה גשמית - שכן ידעה תמר כי העונש הצפוי לה הוא שריפה, אך גם מבחינה רוחנית - שכן תמר הצדקת התחפשה לקדשה[26]. כצפוי, התגובה החריפה של יהודה לא מאחרת לבוא – "וַיְהִ֣י | כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵֽאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף:". גזר הדין שריפה איננו גזר דין של סתם פנויה שמזנה אלא של ארוסה[27]. זאת אומרת שיהודה דן אותה כארוסתו של שלה אע"פ שלא נתן להם להינשא כמו שהבטיח. זהו אולי השלב הנורא ביותר של הבגידה, השיא של חוסר האחווה.      

אך תמר לא מתייאשת. היא מבינה שדווקא עכשיו צריך להתנהג באחווה מופלגת. תמר בוחרת שלא להלבין את פניו של יהודה ולא להוכיח אותו באופן ישיר[28] אלא נותנת לו בכבוד את תוכחת המוסר נוקבת הלב – "הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָׁלְחָ֤ה אֶל-חָמִ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר-אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֙אמֶר֙ הַכֶּר-נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה:" הגמ' מלמדת אותנו שהמילים הכר נא הם מידה כנגד מידה ל'הכר נא' שאמר יהודה לאביו יעקב במכירת יוסף. ואולי הם גם שם קוד על מנת שיהודה יבין סוף סוף את המהלך.            
ויהודה? - מבין! – "וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי-עַל-כֵּ֥ן לֹא-נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא-יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽה: [היינו שלא פסק]". 
ומהזיווג המיוחד הזה נולדים תאומים, פרץ וזרח[29]. תאומים כנגד שני הנפטרים.
אנקדוטה מתוקה מסיפור לידתם מופיעה בתורה. פרץ הוציא את ידו קודם ליציאתו ואחרי זה חזר לצאת אחרון. התפארת שלמה מרדומסק [ע"ש פרשת וישב] מסביר באופן מטאפורי שזוהי מעין הושטת יד של אח אל אחיו. רמז לכך שהיבום הושלם[30].
אי אפשר שלא לשים לב - מי שמלמדת את יהודה את סוד האחווה היא אשה. כמו רחל שהייתה סמל ומופת לאחווה כך תמר לוקחת על עצמה את המשימה לאחד את בית ישראל וללמד את גדול השבטים את סוד האחווה.

מה יוסף מנסה להשיג?

מכאן חוזרת התורה לדרמה הגדולה של יוסף והאחים. אך רק על פי הרעיון המוצג מובן ההמשך התמוה בסיפורם. מהו פשר התנהגותו של יוסף בהתנכרותו לאחיו כשהוא פוגש אותם לראשונה? מדוע יוסף מתעקש שיביאו את בנימין למצרים? ומדוע הוא מתגלה אל אחיו דווקא ברגע בו הוא מתגלה לבסוף?

בירידת האחים למצריים בעקבות הרעב, מספר המדרש שהיה גם חיפוש. האחים, ככל הנראה בהנהגת יהודה, מחפשים את יוסף על מנת להשיבו הבייתה.
יוסף מצידו, מבקש לבדוק האם אחיו תיקנו את חטא האחווה. ולכן הוא מערים על אחיו קשיים וחושד אותם בריגול. האחים חוזרים לבית אביהם ומתחננים בפניו להוריד איתם למצרים את בנימין. אך יעקב למוד הסבל לא מסכים. גם כאשר ראובן מצהיר על כוונתו הברורה שלא לחזור ללא בנימין במילים חריפות, יעקב לא נשבר. רק כאשר יהודה הבן הבכיר של לאה מקבל על עצמו אחריות נצחית על בנימין בנה של רחל בפני אביו, מתרצה יעקב. "אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ אִם-לֹ֨א הֲבִיאֹתִ֤יו אֵלֶ֙יךָ֙ וְהִצַּגְתִּ֣יו לְפָנֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִֽי לְךָ֖ כָּל-הַיָּמִֽים – רש"י: כל הימים - לעולם הבא". מסירות נפש מוחלטת - גשמית ורוחנית, עבור אח שהקשר איתו גם הוא כפול - גשמי ורוחני.
כאשר לאחר סיפור הגביע מבקש יוסף לקחת את בנימין לו לעבד כביכול, המבחן מגיע לנקודת השיא שלו.   
"וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּאמֶר֮ בִּ֣י אֲדֹנִי֒... כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת-הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם-לֹ֤א אֲבִיאֶ֙נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כָּל-הַיָּמִֽים וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב-נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם-אֶחָֽיו:".
ע"פ המדרש יהודה ניגש במוכנות להרוג או להרג, או אפילו להיות עבד במקום בנימין, אבל שבנימין לא יחזור לאביו - זה כלל לא עמד על הפרק.  
עתה מבין יוסף הצדיק שהכול מתוקן, ומתגלה לאחיו – 'אני יוסף אחיכם'.
יוסף, בנה של אמא רחל, מתגלה כאח במלוא הדרו כאשר כלל איננו נוטר טינה לאחיו והדבר מתבטא בצאצאיו אפרים ומנשה שאין ביניהם קנאה אף כשהצעיר מקבל ברכה גדולה מהבכור כמובא בפרשת ויחי.

סוד הייבום כאן מאוד נגלה לעין – גם לאחר שנראה שהמצב אבוד – יוסף כבר מת או אולי התבולל במצריים, ויהודה כבר ירד מגדולתו, בכ"ז יש אפשרות תיקון ששייכת לתכנון האלוקי של 'אלוקים חשבה לטובה'[31].

סיבוב שני - רות

המשך התיקון במהלך היסטוריה מופיע במגילת רות[32].     
אלימלך, מחלון וכיליון אנשים אפרתיים[33]. מנהיגים משבט יהודה אשר בוגדים באחווה ובעת בצורת ומצוקה דואגים לשמם ולממונם ונוטשים לשדה מואב. שם בשדי מואב נושאים מחלון וכליון בנות מלכים[34] משתקעים ושוקעים מבחינה רוחנית. אלימלך מאבד את כל ממונו ולאחר מכן אלימלך, מחלון וכיליון מתים. נעמי נשארת לבד ומבקשת להיפרד מכלותיה ולעלות לארץ בגפה, אך רות אשת מחלון מסרבת בתוקף[35]. אי אפשר להתעלם מניגון האחווה הטוטאלי אשר בדברי הגיורת – "וַתֹּ֤אמֶר רוּת֙ אַל-תִּפְגְּעִי-בִ֔י לְעָזְבֵ֖ךְ לָשׁ֣וּב מֵאַחֲרָ֑יִךְ כִּ֠י אֶל-אֲשֶׁ֨ר תֵּלְכִ֜י אֵלֵ֗ךְ וּבַאֲשֶׁ֤ר תָּלִ֙ינִי֙ אָלִ֔ין עַמֵּ֣ךְ עַמִּ֔י וֵאלֹהַ֖יִךְ אֱלֹהָֽי: בַּאֲשֶׁ֤ר תָּמ֙וּתִי֙ אָמ֔וּת וְשָׁ֖ם אֶקָּבֵ֑ר כֹּה֩ יַעֲשֶׂ֨ה יְהוָ֥ה לִי֙ וְכֹ֣ה יֹסִ֔יף כִּ֣י הַמָּ֔וֶת יַפְרִ֖יד בֵּינִ֥י וּבֵינֵֽךְ:". בדבריה מודגשים שני הפנים שבקשר ביניהן – בחיים ואחריהם, הקשר הוא גשמי ורוחני.          
נעמי מתרצה, והן שבות יחד לבית לחם. בבית לחם מגלה רות כי יש לה גואל. אמנם בועז איננו אחיו של מחלון אלא דודו[36] אך כפי שכבר לימדנו הרמב"ן - גם הגואל יכול לפעול את פעולת היבום. בראשונה ,בועז הזקן מגלה את עצמו כאיש חסד נעים הליכות בלבד ומבטא את הערכתו לאחווה שגילתה. רות רואה עצמה כזרה - "וַתִּפֹּל֙ עַל-פָּנֶ֔יהָ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָ֑רְצָה וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו מַדּוּעַ֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ לְהַכִּירֵ֔נִי וְאָנֹכִ֖י נָכְרִיָּֽה:".

אך בועז המבין את סודו של עם ישראל אומר לה - "וַיַּ֤עַן בֹּ֙עַז֙ וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ הֻגֵּ֨ד הֻגַּ֜ד לִ֗י כֹּ֤ל אֲשֶׁר-עָשִׂית֙ אֶת-חֲמוֹתֵ֔ךְ אַחֲרֵ֖י מ֣וֹת אִישֵׁ֑ךְ וַתַּֽעַזְבִ֞י אָבִ֣יךְ וְאִמֵּ֗ךְ וְאֶ֙רֶץ֙ מֽוֹלַדְתֵּ֔ךְ וַתֵּ֣לְכִ֔י אֶל-עַ֕ם אֲשֶׁ֥ר לֹא-יָדַ֖עַתְּ תְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם:  ְישַׁלֵּ֥ם יְהוָ֖ה פָּעֳלֵ֑ךְ וּתְהִ֨י מַשְׂכֻּרְתֵּ֜ךְ שְׁלֵמָ֗ה מֵעִ֤ם יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר-בָּ֖את לַחֲס֥וֹת תַּֽחַת-כְּנָפָֽיו:". האחווה מתרחבת ומקבלת מימד חדש – מימד הגירות. 
לרות עצמה אין משלה כלום, והיא חוזרת שמחה לבית נעמי לאחר שבועז נותן לה פריבילגיות בליקוט, אך אז נעמי מלמדת את רות את סוד היבום וכן את סודה של הצדקת תמר, מסירות נפש עבור אח והאחריות של הנשים ללמד את הגברים את הסוד הזה. "וַתֹּ֨אמֶר נָעֳמִ֜י לְכַלָּתָ֗הּ בָּר֥וּךְ הוּא֙ לַיהוָ֔ה אֲשֶׁר֙ לֹא-עָזַ֣ב חַסְדּ֔וֹ אֶת-הַחַיִּ֖ים וְאֶת-הַמֵּתִ֑ים וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ נָעֳמִ֗י קָר֥וֹב לָ֙נוּ֙ הָאִ֔ישׁ מִֽגֹּאֲלֵ֖נוּ הֽוּא... וַתֹּ֥אמֶר לָ֖הּ נָעֳמִ֣י חֲמוֹתָ֑הּ בִּתִּ֞י הֲלֹ֧א אֲבַקֶּשׁ-לָ֛ךְ מָנ֖וֹחַ אֲשֶׁ֥ר יִֽיטַב-לָֽךְ: וְעַתָּ֗ה הֲלֹ֥א בֹ֙עַז֙ מֹֽדַעְתָּ֔נוּ אֲשֶׁ֥ר הָיִ֖ית אֶת-נַעֲרוֹתָ֑יו הִנֵּה-ה֗וּא זֹרֶ֛ה אֶת-גֹּ֥רֶן הַשְּׂעֹרִ֖ים הַלָּֽיְלָה: וְרָחַ֣צְתְּ | וָסַ֗כְתְּ וְשַׂ֧מְתְּ שִׂמְלֹתַ֛יִךְ עָלַ֖יִךְ וְיָרַ֣דְתְּ הַגֹּ֑רֶן אַל-תִּוָּדְעִ֣י לָאִ֔ישׁ עַ֥ד כַּלֹּת֖וֹ לֶאֱכֹ֥ל וְלִשְׁתּֽוֹת: וִיהִ֣י בְשָׁכְב֗וֹ וְיָדַ֙עַתְּ֙ אֶת-הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִשְׁכַּב-שָׁ֔ם וּבָ֛את וְגִלִּ֥ית מַרְגְּלֹתָ֖יו וְשָׁכָ֑בְתְּ וְהוּא֙ יַגִּ֣יד לָ֔ךְ אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשִֽׂין".         
מעניין לציין שנעמי מספרת לרות שאפילו מתוך מחשבה על עצמה כך יהיה לה הכי טוב – "הלוא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך". נעמי למדה על בשרה שכאשר האדם מבקש את טובתו האישית על פני שליחותו הלאומית והערבות ההדדית, סופו להיאבד. מבחינה מסוימת השאיפה הכי אישית היא להיות חלק מהנצח[37]. ועוד, נעמי עצמה עושה זאת גם מדאגה לרות[38] ולא רק לנשמת בנה.

לפי המדרש[39] הסיבה שבועז ישן בגורן בקצה הערימה היא מחשש פן נעריו יפגשו עם קדשה שם ,כמנהג המקולקל של אותם ימים, ולא עוד אלא שהם גם עלולים לשלם לה בשעוריו. זו גם הסיבה שבועז כל כך נחרד כאשר הוא מגלה כי אישה שוכבת למרגלותיו. יש כאן חשש גדול לשמו הטוב כראש בית הדין. מדהים לגלות כי רות עושה ממש כמעשה תמר שכן גם היא מוכנה להחשד כקדשה ובלבד שתקים שם לבעלה. כשבועז מבין מדוע באה רות הוא מתמלא בהתפעלות ונשבע בה' לעזור לה, מעין שבועתו - ערבותו של סבא יהודה. "וַיֹּ֗אמֶר בְּרוּכָ֨ה אַ֤תְּ לַֽיהוָה֙ בִּתִּ֔י הֵיטַ֛בְתְּ חַסְדֵּ֥ךְ הָאַחֲר֖וֹן מִן-הָרִאשׁ֑וֹן לְבִלְתִּי-לֶ֗כֶת אַחֲרֵי֙ הַבַּ֣חוּרִ֔ים אִם-דַּ֖ל וְאִם-עָשִֽׁיר: וְעַתָּ֗ה בִּתִּי֙ אַל-תִּ֣ירְאִ֔י כֹּ֥ל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִ֖י אֶֽעֱשֶׂה-לָּ֑ךְ כִּ֤י יוֹדֵ֙עַ֙ כָּל-שַׁ֣עַר עַמִּ֔י כִּ֛י אֵ֥שֶׁת חַ֖יִל אָֽתְּ:".
אלא שבועז מפתיע: יש גואל קרוב ממני ואם כנה רצוננו להקים שם למת, אזי ראוי שהוא יתחתן איתך. "וְעַתָּה֙ כִּ֣י אָמְנָ֔ם כִּ֥י (אם) גֹאֵ֖ל אָנֹ֑כִי וְגַ֛ם יֵ֥שׁ גֹּאֵ֖ל קָר֥וֹב מִמֶּֽנִּי:" ובכל זאת בועז לא מפקיר את רות אלא לוקח אחריות מלאה –" לִ֣ינִי | הַלַּ֗יְלָה וְהָיָ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ אִם-יִגְאָלֵ֥ךְ טוֹב֙ יִגְאָ֔ל וְאִם-לֹ֨א יַחְפֹּ֧ץ לְגָֽאֳלֵ֛ךְ וּגְאַלְתִּ֥יךְ אָנֹ֖כִי חַי-יְהוָ֑ה שִׁכְבִ֖י עַד-הַבֹּֽקֶר:"[40].

ביציאתה, על מנת להימנע מלבייש את בועז, מתחפשת רות לגבר. תחפושתה טובה כל כך עד שנעמי חמותה שואלת אותה בחזרתה מי את ביתי.     
למחרת, בועז לא מתמהמה ומתעתד לכנס את בית דינו ע"מ לגאול את רות. ואכן "וְהִנֵּ֨ה הַגֹּאֵ֤ל עֹבֵר֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר-בֹּ֔עַז וַיֹּ֛אמֶר ס֥וּרָה שְׁבָה-פֹּ֖ה פְּלֹנִ֣י אַלְמֹנִ֑י וַיָּ֖סַר וַיֵּשֵֽׁב:", אך כאן אנו עדים לדו שיח שע"פ הפשט איננו מובן כדבעי[41] ואולי לאור דברינו יכול להתבאר באופן נפלא. "וַיֹּ֙אמֶר֙ לַגֹּאֵ֔ל חֶלְקַת֙ הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר לְאָחִ֖ינוּ לֶאֱלִימֶ֑לֶךְ מָכְרָ֣ה נָעֳמִ֔י הַשָּׁ֖בָה מִשְּׂדֵ֥ה מוֹאָֽב: וַאֲנִ֨י אָמַ֜רְתִּי אֶגְלֶ֧ה אָזְנְךָ֣ לֵאמֹ֗ר קְ֠נֵה נֶ֥גֶד הַֽיֹּשְׁבִים֮ וְנֶ֣גֶד זִקְנֵ֣י עַמִּי֒ אִם-תִּגְאַל֙ גְּאָ֔ל וְאִם-לֹ֨א יִגְאַ֜ל הַגִּ֣ידָה לִּ֗י וְאֵֽדְעָה֙ כִּ֣י אֵ֤ין זוּלָֽתְךָ֙ לִגְא֔וֹל וְאָנֹכִ֖י אַחֲרֶ֑יךָ וַיֹּ֖אמֶר אָנֹכִ֥י אֶגְאָֽל:" כאשר מדובר על הוספת נחלה לנחלתו הגואל מוכן. אך בועז מבין שאותו גואל לא מבין את גודל האחריות ולכן הוא מוסיף דברי הסבר על מטרת היבום -תיקון נשמת המת והקמת שמו: "וַיֹּ֣אמֶר בֹּ֔עַז בְּיוֹם-קְנוֹתְךָ֥ הַשָּׂדֶ֖ה מִיַּ֣ד נָעֳמִ֑י וּ֠מֵאֵת ר֣וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֤ה אֵֽשֶׁת-הַמֵּת֙ (קניתי) קָנִ֔יתָה לְהָקִ֥ים שֵׁם-הַמֵּ֖ת עַל-נַחֲלָתֽוֹ: וַיֹּ֣אמֶר הַגֹּאֵ֗ל לֹ֤א אוּכַל֙ (לגאול)-לִגְאָל-לִ֔י פֶּן-אַשְׁחִ֖ית אֶת-נַחֲלָתִ֑י גְּאַל-לְךָ֤ אַתָּה֙ אֶת-גְּאֻלָּתִ֔י כִּ֥י לֹא-אוּכַ֖ל לִגְאֹֽל:" הגואל מסרב, בדיוק כמו אונן בשעתו. כמה צדק פואטי יש בכך שהמגילה לא מגלה לנו את שמו של זה שאיננו נוהג מנהג אחווה כי הוא מפחד שמא לא ייזכר שמו על נחלתו. המגילה קוראת לו לדורות 'פלוני אלמוני'. זהו קיום מעניין של פשט דברי התורה "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל".      
במדרש מתגלה לנו כאן עניין נוסף. שמו של אותו פלוני אלמוני היה 'טוב' אך הוא נקרא אלמוני על שם שהיה אילם בדברי תורה. התלבטותו של טוב הייתה מעוגנת בהלכה. טוב חשש שמחלון וכיליון מתו בגלל שלקחו נשים מואביות והרי הכתוב אומר "עמוני ומואבי לא יבוא בקהל ה'". מה שטוב לא ידע הוא שכבר נתחדשה הלכה 'עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית'. שימו לב, על אף האמור, טוב נקרא אילם מדברי תורה ולא חירש[42]. וזאת מכיוון שהיה לו לברר את ההלכה ולפסוק. טוב היה צריך להיות אקטיבי.            
בועז מתנהג אחרת. בועז גואל את רות ובחתונתם מהדהדת ברכה שלולא המהלך שלנו אין לה שום מובן. "וַיֹּ֨אמְר֜וּ כָּל-הָעָ֧ם אֲשֶׁר-בַּשַּׁ֛עַר וְהַזְּקֵנִ֖ים עֵדִ֑ים יִתֵּן֩ יְהוָ֨ה אֶֽת-הָאִשָּׁ֜ה הַבָּאָ֣ה אֶל-בֵּיתֶ֗ךָ כְּרָחֵ֤ל | וּכְלֵאָה֙ אֲשֶׁ֨ר בָּנ֤וּ שְׁתֵּיהֶם֙ אֶת-בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל" עניינן של רחל ולאה האחיות שתקנו את נושא האחווה כה רלוונטי לזיווג המיוחד של בועז ורות.           
הגמ' מוסיפה שבכוונה הקדימו כאן מנהיגי בני לאה את שמה של רחל לשם אמם והסבירו ששתיהן נזקקו להקמת הבית[43]. תיקון האחווה.           
ובהמשך הברכה – "וַעֲשֵׂה-חַ֣יִל בְּאֶפְרָ֔תָה וּקְרָא-שֵׁ֖ם בְּבֵ֥ית לָֽחֶם: וִיהִ֤י בֵֽיתְךָ֙ כְּבֵית פֶּ֔רֶץ אֲשֶׁר-יָלְדָ֥ה תָמָ֖ר לִֽיהוּדָ֑ה מִן-הַזֶּ֗רַע אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֤ן יְהוָה֙ לְךָ֔ מִן-הַֽנַּעֲרָ֖ה הַזֹּֽאת:" אין רלוונטי יותר מלהזכיר בחתונה המיוחדת הזו את תמר יהודה ופרץ. וכך גם בסיום המגילה בייחוסו של דוד בן ישי עד לפרץ.
זהו הכיוון של המשיח.
חשוב לדעת שסוד הערבות של יהודה עבר מדור לדור במשפחת דוד בן ישי עד שבא לידי ביטוי במסירות הנפש של דוד שהיה מבני בניה של רות הנאמנה לחמותה נגד גלית מבני בניה של ערפה. עיין ילק"ש שמואל א רמז קכו וכן זבחים קיח ב.

סיבוב שלישי - החורבן

הסיבוב השלישי של סיפור האחווה הוא חורבן בתי המקדש.
חורבן בית ראשון מתחיל בפירודם של ישראל ויהודה לשתי ממלכות עד הגליית עשרת השבטים[44] ולאחר מכן חורבן הבית.  
אך הסיפור קשה יותר בחורבן בית שני, חורבננו אנו. כידוע, חז"ל מוסרים לנו כי בית שני נחרב בעוון שנאת חינם. הגמ' בגיטין[45] חושפת שהייתה בירושלים די אספקה כדי לעמוד במצור של עשרים ואחת שנים[!]. הסיבה שירושלים בכל זאת נפלה הייתה שריפת המחסנים ע"י הקנאים והפלגנות.

אך הגמרא מספרת שם עוד סיפור. על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים.
לכולנו זכור הסיפור עוד מגן הילדים. העשיר גירש את בר קמצא מן הסעודה ותלמידי החכמים שבאותה הסעודה לא מיחו בידו. בר קמצא נעלב עד עמקי נשמתו מיחסם של החכמים, ובכעסו הלך אל הקיסר לנסות לשכנע אותו שמרדו בו היהודים. על מנת לבדוק את טענתו, שולח הקיסר קרבן ומחכה לראות האם מקריבים אותו בירושלים. בר קמצא מטיל מום בקרבן בניב השפתיים איזור שמבחינתנו נחשב מום ומבחינת הגויים לא. כאשר מגיעים בר קמצא והקרבן לירושלים המבוכה רבה. רבי זכריה בן אבקולס מתלבט מה לעשות - אם יהרוג את בר קמצא כדין רודף כדי שלא ילשין לקיסר יאמרו מטיל מום בקדשים ייהרג, אך אם יקריב את הקרבן יש חשש שתיקבע הלכה לדורות שבעלי מומין יקרבו על המזבח. רבי זכריה בן אבקולס נוקט בשיטת 'שב ואל תעשה עדיף', הוא איננו מקבל אחריות ובכך ממיט אסון. על כך אומרת הגמרא "אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו". לכאורה הדברים צריכים בירור מהו חטאו הגדול כל כך של אותו רבי זכריה בן אבקולס. בעיון באגדת החורבן של קמצא ובר קמצא כפי שמופיעה במדרש איכה, מתגלה לנו החלק החסר להשלמת הפאזל. רבי זכריה בן אבקולס איננו שחקן מפתח רק במערכה האחרונה אלא גם במערכה הראשונה – הוא היה ראש החכמים בסעודת המריבה של העשיר ובר קמצא. ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס שייכת הייתה למידת שנאת החינם[46], האדישות והניכור שבין אחים[47]. הענווה הפסולה הזו שגרמה לו לשתוק בסעודה, התבטאה בהמשך בבריחה מאחריות שבאי פסיקת ההלכה. חסרון האחווה היה  בדיוק כמו יהודה בטרם שתיקן, והגואל [ה]'טוב'[48].

בסיבוב הזה מה שהתחדש הוא שהאחווה צריכה להיות גם כלפי חוטאים המוכנים להלשין על עמם ולהביא לחורבן הבית מתוך כעסם. כמו כן התחדשה חובת האחווה הגדולה על מנהיגי ישראל והאחריות הנולדת מכך לפסיקת ההלכה בפועל.

ובכן מאתנו נדרש דבר אחד ויחיד, אומר לנו הקב"ה מתוך מהלך האנושות כולה – היו אחים נאמנים!

הסיבוב הנוכחי

עם הקמת המדינה היינו אמורים לראות התגלות מיוחדת של תיקון שנאת החינם. האם אכן ראינו אחד שכזה? לדעתי התשובה חד משמעית; ודאי שכן.

בתקופת הסזון או בסיפורה של האנייה אלטלנה אף אחד מאתנו לא נהנה להיזכר. ובכל זאת אם נעמיק בסיפור נגלה שיש בו לא רק פן איום של חוסר אחווה אלא התגלות מדהימה של אחווה. חיילי האצ"ל נורים אך מקבלים מהמפקדה פקודה חדה – אין להשיב אש. טוב מותנו מהריגת אחינו בידנו, וחורבן שלישי של מלחמת אחים לא יהיה. כך אומר מנחם בגין ובכך מוריד מעלינו את כתם השנאה. גם היום, עצם הישיבה של נציגי מר"צ ונציגי ש"ס באותה הכנסת מהווה התקדמות גדולה מאוז יחסית לימים בהם היו רוצחים הסיקריקים ברחובות את בעלי האג'נדה הפוליטית המתחרה.

מה הצעד הקרוב?

אח נאמן לא יכול לשבת בשקט כשהוא רואה את אחיו תועה והולך להציל אותו, הן גשמית והן רוחנית. ובימינו החזרה בתשובה מתוך כבוד ואהבה הוא צו השעה. אך ישנה השלכה נוספת

כפי שנוכחנו לדעת מתוך האחווה נולדת אחריות גדולה הנוגעת גם לפסיקת ההלכה.
לדעתי, ההשלכה המרכזית הזו, היא היא חטאו העיקרי של דורנו. אם ננסה לרדת לשורשן של כל הבעיות, או מכיוון אחר, לחשוב על פתרון כולל אחד לבעיות כמו חילונות[49], תרבות מערבית, כיתתיות ופלגנות נראה לי שנגיע לשורש אחד.   
היהדות הדתית עדיין לא החליטה שהיא מוכנה לקום לתחייה[50]. התורה שלנו כיום היא מתוקה ואדירה ממש כביום נתינתה, אך היא לא רלוונטית וחיה. ישנן הלכות שדורשות ריענון ועדכון[51]  ישנן הכרעות כבדות משקל שעומדות לפתחנו[52]. ישנו חסרון עצום במנהיגות.        
המילים הן בוטות אך אם נסתכל בפשט התורה[53] נגלה כי:            

"בית דין הגדול שבירושלים [היינו הסנהדרין] הם עיקר תורה שבעל פה. והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל. ועליהן הבטיחה תורה שנאמר (דברים יז-יא) ''על פי התורה אשר יורוך'' זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולשען עליהן".     

משמע שכאשר אין בית דין הגדול פעיל אנו חסרים את עיקר התורה שבעל פה ואין למעשה הדת על מה שישען. ולא עוד אלא שזהו המעצור העיקרי של הגאולה שהרי בהדיא אמר הנביא ישעיה "אשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה"[54].

ומה אני יכול לעשות למען הקמת הסנהדרין? למלא את העולם ובייחוד את ביהמ"ד בשיח מכבד, בהבנה שלא כל האמת נמצאת בכיס שלי, להתייחס בכבוד לכל גדולי ישראל ללא סינון מגזרי וכדומה.

ומה בדבר הצעד הרחוק?

לבסוף, כמה מתאים שגם סיום חזון העצמות היבשות [יחזקאל ל"ז] יסתיים בתיקון זה.
לעתיד לבוא בגאולה העתידה ישנו הביטוי הברור לתיקון בעניין יחסי האחים:

 "וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (חברו) חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל (חברו) חֲבֵרָיו: {יז} וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ: {יח} וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ:{יט} דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עץ יוסף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (חברו) חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי: {כ} וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם: {כא} וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם: {כב} וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא (יהיה) יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד: {כג} וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים: {כד} וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם: {כה} וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם: {כו} וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: {כז} וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: {כח} וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: "

ההמשך יהיה בתיקון של האחווה האנושית כולה[55], איחוד כל העולם כולו שכם אחד לעובדו באמת[56]. והבנה כי כל משפחות העמים הן בעצם ענפים של משפחת עם ישראל שהיא הגזע[57].

יהי רצון שנזכה להיות אחים נאמנים איש לרעהו ולהשלים את המשימה - לאחות את כל העולם!

---

[1] ואם יאמר האומר והרי הם מתאימים ליחסי בעל ואשה יותר הנה ידוע כי ביחסי איש ואשה כלולים כל יחסי האהבה והקרבה - חבר וחברה דוד ורעיה אח ואחות אב ואם וכנזכר בשבע ברכות אהבה ואחווה שלום ורעות ואכמ"ל.

[2] חשוב לציין שאיננו עוסקים בגדולים עצמם אלא בפשט כפי שמשתקף לאנשים פשוטים כערכנו.

[3] וגם במציאות בייאושו נפרד אדם מחוה למשך מאה ושלושים שנה ארוכות. בזמן הזה נפגם יסוד הבית הראשון והדבר נחשב לפגם הברית של האנושות כולה. לכן את הפגם הזה אנו מתקנים ביציאת מצרים ובמידה מסוימת עד הגאולה. לאחר ק"ל השנים חוזר אדם אל חוה בתקוה מחודשת והם מולידים יחד את שת שממנו הושתת העולם כפי שאנו מכירים אותו כיום.

[4] כבר בבטן אימו ארב עשיו לאחיו כמבואר במדרש.
אך יש לעיין גם בחסרון מסוים באחוותו של יעקב לכאורה. נעשה זאת בראשי פרקים לאור כמה נקודות שיובאו כאן ברמז. מכירת הנזיד [עיין זוה"ק תולדות דף קל"ט מול זוה"ק משפטים     ], המרמה בברכה [עיין בביקורת של לאה לאחר שרימתה אותו ושל לבן במילים של לא יעשה כן במקומנו ואולי יש כאן אמירה – 'אצלנו אח זה אח, הבט מה עשתה למעני אחותי רחל'] ולבסוף בביקורת של חז"ל עצמם על מניעת דינה מעשיו אחיו [למס מרעהו חסד   ].
אולי לאור זאת ניתן לומר שדברי רבקה 'על"י קללתך בני' היה תיקון בדיוק בנקודת האחווה והמרמה רדיפתו של עשיו – היא השלכה ברורה לחוסר באחווה, מעשה המרמה של לבן לטובת לאה הבכורה "לא יעשה כן במקומנו" כאילו אומר בשונה ממקומך ומעשה האחווה האצילי של רחל שנתנה לאחותה את הסימנים, וכן יוסף והאחים המבררים את יסוד האחווה.
וע"ע בעניין בדעת מקרא בראשית עמ' רצ"ח, ובעיונים לספר בראשית של הרב ריבלין פרשת תולדות.
אף אם נאמר שכל זה היינו רק שמעשי יעקב היו רק נראים רע  מבחוץ אך באמת היה חייב להיות כך וכמו שמובן בזוה"ק תולדות דף קל"ח בכ"ז יש מקום לומר שהייתה דרושה טהרת לב מיוחדת וכל דבר חטא שמתגלגל לאדם אפילו בשוגג שייך לחסרון פנימי דק.

[5] בעניין לאה – עיין בהערה הבאה.

[6] כאמור, רחל עצמה היא האחות המושלמת. נתינת הסימנים הייתה מסי"נ גשמית ורוחנית עבור אחותה גם במחיר שתימסר בעצמה לעשיו [שכן שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן והייתה אמורה להימסר הבכורה לבכור והצעירה לצעיר]. בסיפור הדודאים רחל לא משיבה על טענתה האבסורדית והמרתיחה של לאה "המעט קחתך את אישי וכו' וע"פ אחד האדמו"רים היה זה מפני שבאופן שאיננו יכולים להבין, פשוט שכחה מחסדה האדיר [עיין לב השמים ראש השנה]. אף במותה נותנת רחל אימנו חיים לאדם אחר [בנימין], ואפילו את מקום קבורתה היא בוחרת ע"פ הסניגוריא לכלל ישראל על חשבון מקומה במערת המכפלה לצד בעלה האהוב. לאה לעומתה מתקנת את האחווה במהלך הדורות.

[7] כתונת פסים מהוה בגדי חשיבות. עיין במפרשים שם.

[8] להעיר שע"פ הפסוק בעובדיה – "ו ְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי יְהוָה דִּבֵּר" יוצא שאנו פוגשים כאן יסוד ידוע - האדם נחשד דווקא בדבר שאין בו ועיין מו"ק  . ויש לעיין בהקבלת עשיו ליוסף [שלבסוף התחתן עם האישה שהייתה ראויה לעשיו ע"פ המדרש – דינה או ביתה] וכן לדוד באדמימיותם.

[9] שמעון ולוי הפוסקים בפזיזות כמובא בפרשת וישלח במעשה שכם. וזו היא ביקורתו של יעקב שעתה יהרגו אותם האומות [ולא על כך שרצחו סתם כמבואר ברמב"ם הל' מלכים    שהיו אנשי שכם חייבים מיתה ועיין רמב"ן שם].

[10] סנהדרין ו'.

[11] תשובה אפשרית היא שהאבות קיימו כל התורה כולה אך הרמ"א סבר שמשפט זה נכון דווקא לגבי אברהם אבינו וגם המרחיבים לכאורה הרחיבו את זה עד שלושת האבות. אמנם מצינו בט"ז יו"ד סי' קצ" שסבר שאף מעבר לכך קיימו ועוד עיין בעניין בספרים פרשת דרכים וכלי חמדה.

[12] ועיין בר' צדוק    על קישורו הנשמתי של האדם לממונו.

[13] [יבמות  ].

[14] אישה הקנו לו מן השמיים. יבמות דף ט"ל.

[15] שלוש משמעויות שמצאתי במפרשים במילת יבום הובלעו בדבריי אלה – רש"ר הירש לשון קיום, הכתב והקבלה - לשון במה מצד שיתוף שני האחים באשה, ולשון במה מצד התרוממות. ומעניין שהמילה יבו"ם עולה בגימ' 'בנ"ו' ע"ש ששניהם יחד בונים את הבית וכן שזהו בנו של המת.

[16] וכמאמר הגמרא ביבמות טל 'דתניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי ולשום אישות ולשום דבר אחר כאילו פוגע בערוה וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר' ולכן לכאורה מצות חליצה קודמת למצות יבום. אמנם לעניין הלכה בימינו יש מחלוקת שו"ע ורמ"א ואכמ"ל.

[17] אם חושבים על זה, לאחר דור או שניים לא כל כך יודעים מי היה היבם ומי הנפטר.

[18] בבחינת הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו.
לכשנעיין בפרשיית יבום בתורה נמצא שכך בדיוק הדברים כתובים אש שחורה על גבי אש לבנה [דברים כ"ב].

"כִּֽי-יֵשְׁב֨וּ אַחִ֜ים יַחְדָּ֗ו וּמֵ֨ת אַחַ֤ד מֵהֶם֙ וּבֵ֣ן אֵֽין-ל֔וֹ לֹֽא-תִהְיֶ֧ה אֵֽשֶׁת-הַמֵּ֛ת הַח֖וּצָה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר יְבָמָהּ֙ יָבֹ֣א עָלֶ֔יהָ וּלְקָחָ֥הּ ל֛וֹ לְאִשָּׁ֖ה וְיִבְּמָֽהּ: וְהָיָ֗ה הַבְּכוֹר֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּלֵ֔ד יָק֕וּם עַל-שֵׁ֥ם אָחִ֖יו הַמֵּ֑ת וְלֹֽא-יִמָּחֶ֥ה שְׁמ֖וֹ מִיִּשְׂרָאֵֽל: וְאִם-לֹ֤א יַחְפֹּץ֙ הָאִ֔ישׁ לָקַ֖חַת אֶת-יְבִמְתּ֑וֹ וְעָלְתָה֩ יְבִמְתּ֨וֹ הַשַּׁ֜עְרָה אֶל-הַזְּקֵנִ֗ים וְאָֽמְרָה֙ מֵאֵ֨ין יְבָמִ֜י לְהָקִ֨ים לְאָחִ֥יו שֵׁם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א אָבָ֖ה יַבְּמִֽי: וְקָֽרְאוּ-ל֥וֹ זִקְנֵי-עִיר֖וֹ וְדִבְּר֣וּ אֵלָ֑יו וְעָמַ֣ד וְאָמַ֔ר לֹ֥א חָפַ֖צְתִּי לְקַחְתָּֽהּ: וְנִגְּשָׁ֨ה יְבִמְתּ֣וֹ אֵלָיו֮ לְעֵינֵ֣י הַזְּקֵנִים֒ וְחָלְצָ֤ה נַעֲלוֹ֙ מֵעַ֣ל רַגְל֔וֹ וְיָרְקָ֖ה בְּפָנָ֑יו וְעָֽנְתָה֙ וְאָ֣מְרָ֔ה כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר לֹא-יִבְנֶ֖ה אֶת-בֵּ֥ית אָחִֽיו: וְנִקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל בֵּ֖ית חֲל֥וּץ הַנָּֽעַל:"

בעניין היריקה בחליצה ניתן לומר שהיא מבטאת את יחסו המקרי לחלק ממנו ואולי אפילו לנשמה המתבטא ביחס אל היריקה שהיא חלק ממנו ואין לו חפץ בה ויוצאה בנשיפה של רוח חיים אך גם של בוז. מעניין שלאחר גילויו של עשיו את מעשה יעקב גם הוא יורק באומרו "הכי קרא" [שימו לב לפונטיקה של המילה] ע"פ זוה"ק תולדות שם וכמובא גם במדרש רבה.

[19] האמת היא ששיא האחווה מתגלה ביחסי איש ואשה אך אכמ"ל בעניין.

[20] מדרש שהש"ר.

[21] לכן אומר הרמב"ם באגרת לעובדיה הגר שהמתגייר הוא בנו של אברהם אבינו והוא גם יכול להתפלל אלוקי אבותינו אלוקי אברהם יצחק ויעקב. זו אינה משפחה רגילה ולכן קשר הדם איננו כל הסיפור. ואף להלכה יש להאריך בעניין סביב סוגיית מחלל שבת בפרהסיא שע"פ השו"ע הרי הוא כגוי לכל דבר, והמומר נקרא 'בן נכר' שאיננו יכול לאכול קרבן פסח ועוד. והארכתי בסוגיה במקום אחר.

[22] עיין לדוגמא בדברי הירושלמי על טעם מצוות לא תיקום ולא תיטור כמובא בחינוך מצווה זו.

[23] ואולי יש לעיין בהקבלה של השם אונן לשמו של בנימין אשר קראה לו אימו רחל בן אוני.

[24] שימו לב להדגשה בפסוק.

[25] מעניין שישנה מחלוקת לגבי אישה בכמה נעשית קטלנית היינו שמוחזקת שבעליה מתים ואין להתחתן איתה. המחלוקת היא האם בשני בעלים שמתו או בשלושה. מחלוקת נוספת היא האם הטעם לדין אשה קטלנית הוא מחלה שמעבירה האשה או שמזלה של האשה גורם. ואולי יהודה לא רצה לפסוק גם במחלוקת זו. [נעיר שבאה"ע סי' ט' נפסק שבשניים והטעם של מזל אך לכאורה כאן שאני שבידוע שהיה זה על חטאם].

[26] עצם מה שגרמה ליהודה לבוא עליה ללא חופה וקידושין אינו תמוה שכן כמו שאמרנו זהו המשך של הנישואין הקודמים ואשה הקנו לו מן השמיים.

[27] [להעיר דלא כרש"י על בתו של שם]

[28] "אמר רשב"י נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים" ויש מגדולי הראשונים שכתבו זאת להלכה. התוס' סוטה י, רבינו יונה הרשב"ץ והחרדים ועיין עין אי"ה ברכות    בהסבר שיטתם.

[29] אחד כנגר ער והשני כנגד אונן.

[30] מכאן ואילך נמצא מודל אחר לאחים, אחים מתוקנים. משה ואהרון הגואלים ממצרים [בבית אלוקים למבי"ט כותב שלושה גואלים – מרים משה ואהרון. ולא לחינם בוחר ה' לגאות אותנו דרך אחים שהיחסים ביניהם מושלמים. מרים שמוסרת נפש ע"מ שמשה יוולד ואף על חינוכו בהמשך. וכן אהרון שאיננו מקנא במשה ומוסר לו את שרביט ההנהגה בחפץ לב.

[31] יש להוסיף את אמירתו המתוקה והכל כך מלאת כוח של האדמו"ר מקוצק ששמע פעם שיש מי שאומר שיהודה לאחר המכירה התייאש מלהיות המשיח בעצמו ולכן פנה להוליד ילדים שאולי מהם יצא המשיח [ועיין בספר על ר' אברום עמ'    מה שאמר על כגון דא] ועל זה התבטא 'ואני אומר שפנה להתחיל לתקן הכול מהתחלה ולכן התחיל במצווה הראשונה הלוא היא פרו ורבו'.

[32] האמת היא שכדאי היה לכתוב מאמר נפרד ובו לתת מקום למציאות הנפלאה בה באופן עקבי הנשים הן אלה המגלות לגברים את סוד האחווה המתוקנת- רחל ולאה, דינה [מול שמעון ולוי ועיין גם במדרש חנוכה], תמר, ורות. יש בזה קיום רחב של בזכות נשים צדקניות עתידין להיגאל ושל אעשה לו עזר במובן הכלל אנושי.

[33] פירוש המילה הוא חשובים. אך אפרת ובית לחם גם מזכירים לנו את מקום קבורתה של אמא רחל האחות המושלמת. יתרה מזאת, החברותא האהובה שלי רבי אליעד אמר שכמו שבגמ' אוכלא דאיפרת הוא מלשון פירוד גם כאן ניתן לומר שיש רמז במילה אפרתים לתכונת הפירוד שהתגלתה במעשיהם

[34] רות וערפה בנות עגלון מלך מואב.

[35] מעניין שבמדרש נדרש שמה של ערפה לגנאי – שהפנתה עורף לחמותה. מפגש נוסף יערך בעתיד בין בן בנה של ערפה – גלית לבן בנה של רות - דוד בשדה הקרב.

[36] במדרש: אלימלך, טוב ובועז אחים היו. ובגמ' בבא בתרא צא - שלמון אלימלך ופלוני אלמוני. ועפ"ז יוצא שהיה בועז בן שלמון אחיין של אלימלך ובן דודו של מחלון.

[37] עוד בעניין זה יעויין בהקדמת שערי יושר לר' שמעון שקופ בפיתוח האני.

[38] 'לא תהא אשת המת החוצה לאיש זר'.

[39] ילק"ש רות על אתר.

[40] בועז נותן לרות ששה שעורים והמדרש מדייק שנתן לה שישה נשמות צדיקים. נשים לב שבועז נותן לה חלקו הרוחני הזה עוד בטרם שידע אם הוא יהיה הגואל או לא. שכן אולי למחרת טוב ירצה לגאול. יש כאן מעין ויתור על האני הפנימי ביותר של בועז כלפי רות.

[41] ובאמת הפרשנים שם עמדו על הבעייה, עיין שם במלבי"ם.

[42] עיין בגמ' שבת קמז על רבי אלעזר בן ערך וכן בבקשת שלמה 'ונתת לעבדך לב שומע'. ובכלל הגמ' נוקטת תמיד תא שמע. והביא תפיסה זו לשיאה הרב הנזיר בהקדמתו לקול הנבואה - ההגיון השמעי.

[43] שימו לב שגם בהקמת המלכות השלב של בני רחל שאול משבט בנימין קודם לשלב של הנהגת בני לאה דוד ושלמה.

[44] מעניינת עובדת קירבתם של מלכי יהודה וישראל אפילו בשמם – ירבעם ורחבעם, יהורם ויורם ועוד, קירבה שמעידה לדעתי על פוטנציאל קירוב גדול.

[45] דף נו.

[46] במידה זו או אחרת שכן תמיד כאשר מדובר על גדולי וראשי האומה עלינו לנקוט במשנה זהירות שהרי נשיכתם נשיכת שרף.

[47] כמובן, לפי מדרגתו.

[48] נראה כי בגאולה האחרונה אמור היה להיות תיקון בנושא אהבת ישראל שכן זכינו כבר להתקדמויות משמעותיות מאוד כמו עליה לארץ וכיבוש חלקים גדולים ממנה והקמת מדינה פורחת ומשגשגת. ואם כן, אם עדיין לא תקנו את שנאת האחים כיצד הגאולה התחילה לה?
נראה לומר שמהלך הגאולה האחרונה הוא בעיקר למען שמו ולא למען ישראל כמו שמתנבא יחזקאל [בפרק ל"ו] במפורש: לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְהוָה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: זהו גילוי מובהק של הנהגת הייחוד.
ועוד והוא עיקר שאכן ישנו תיקון מדהים של האחווה והמסירות נפש האחד עבור השני [שכן אף הנהגת הייחוד צריכה להיות ע"פ איזה שהוא כלל הגיוני]. נזכיר מעט מהעניינים - עצם ההתעוררות של יהודי מתבולל כהרצל בעקבות עוולה שנעשית לאח [משפט דרייפוס] למצוא מולדת לכל אחיו, הקדשת חייהם של החלוצים עד מוות ממש עבור מולדת לאחיהם שבאותו הזמן ממש צחקו עליהם ועוד.

[49] שהרי כיצד יחזור בתשובה יהודי, לאיזה מן הזרמים?

[50] עיין במאמר תחיית הקודש במאמרי הראי"ה ונראה שזהו השלב של זריקת הרוח חיים שבחזון העצמות היבשות.

[51] במובן של תקנות חז"ל ואולי אף יותר מכך.

[52] כדוג' התכלת בציצית אך גם בבגדי כהונה, היחס לרפורמים,

[53] רמב"ם ריש הל' ממרים.

[54] בעניין חידוש הסמיכה אכמ"ל ויש לקבוע על נושא זה דיון בפ"ע אך יש להוסיף את ניסיונות חידוש הסמיכה של הרמב"ם ורבי יוסף קארו. מהר"י בי רב השתמש בביטוי 'מעכב הגאולה' למעכב חידוש הסמיכה וכנראה כוונתו לא שהיה צריך לבטל דעתו דווקא אלא שהסתלקותו מלפסוק ולהכריע היא הגורמת בעצם להחלטה השלילית וממילא היא המעכבת את הגאולה.

[55] באגרות הראי"ה ח"א אגרת קי"ב מוסיף את החזון הרחוק יותר שבו לא רק אהבת האחים שבתוך ישראל תתוקן. הראי"ה מצביע על תיקון האחווה האנושית, ובלשונו הטהור – 'ואהבת אחים של עשיו ויעקב של יצחק וישמעאל תעלה על כל אותן המהומות שהרשעה הנכרכת בטומאת הגויה גררה אותן. תתגבר עליהן ותהפכן לאור ולחסד עולם".

[56] כנבואת צפניה.

[57] זוהר בשלח.