מעט זה גם טוב

בסיפור החטא הראשון משכנע הנחש את חוה לאכול מעץ הדעת האסור. מדוע התורה בחרה לספר על יצר הרע בדמות של נחש ולא אריה כלב או נמר? בספר אשיב ממצולות מסביר הרב יהושע שפירא שכמו אצל הנחש כך אצל היצר הרע, בשונה מאריה ושאר החיות הטורפות הנשיכה של הנחש איננה הבעיה אמיתית. בנשיכה מוזרק ארס והוא הגורם הממית. החטא עצמו איננו עיקר הבעיה, על ידי החטא והכישלון ממלא יצר הרע את נשמתנו בארס הייאוש. אנחנו אומרים לעצמנו 'אם נכשלנו כבר כל כך הרבה פעמים, עדיף שלא אנסה', 'מה יעזור המאמץ הקטן שלי? מה זה מעניין את ה' הגדול?' , ובטענות אלו אנחנו באמת מאבדים את עצמנו.

גם ה'גלגול הבא' של היצר הרע אוחז בנו אחרי הכשלון. עמלק היה מציק לנופלים – 'ויזנב בך כל הנחשלים אחריך' (דברים כה, יח), הנחשלים הם אלו שנפלטו מהענן בעקבות חטאיהם, ודווקא אותם תוקף העמלק, מייאש וממחיש עד כמה הם רחוקים – שהיה זורק עורלותיהם לשמיים (רש"י שם).

בפרשיות המשכן מלמד אותנו הקב"ה עקרון חשוב שיעזור לנו להילחם ברעל היאוש של עמלק. משה לא מאמין שהמשכן הקטן שבא לכפר על העגל 'יספיק' לקב"ה. וכך נאמר בפסיקתא דרב כהנא (ב, שקלים):

בשעה שאמר לו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" ואתה אמרת ועשו לי מקדש?!

וכאן הקב"ה מלמד אותנו את העיקרון – 'לא כמו שאתה סבור'.

אמר לו הקב"ה: משה, לא כשאתה סבור. אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום, שמונה במערב ואני יורד ומצמצם שכינתי ביניכם למטן. דכתיב: "ונועדתי לך שם".

אומר ה' לבני האדם: אינני שורה דווקא בגדול או במושלם. בפרטי ההלכות, במשכן הצנוע שנעשה מכל הלב – שם אני משרה את שכינתי. ובמדרש תנחומא (נשא יא) נוסף על זה שזהו הגורם לכך שעם ישראל ניגש ברצון לבניית המשכן:

אמר לו הקב"ה: איני מבקש לפי כחי אלא לפי כוחן, שנאמר: "ואת המשכן תעשה עשר יריעות". כיון ששמעו כך, עמדו ונתנדבו ברצון ועשו את המשכן. כיון שעשו את המשכן, מיד נתמלא המשכן מאורו של הקב"ה ומכבודו שנאמר: "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד".

פעמים רבות אנחנו לא מתחילים כי אנחנו חוששים שלא יצא לנו מושלם, שיצא לנו חלש מדי, מעט מדי, מאוחר מדי. אבל בילק"ש (תהלים ד) נאמר ויפים הדברים לימי הקורונה:

אמר הקב"ה אני אמרתי להתפלל בבית הכנסת ואם אין אתה יכול התפלל על מטתך ואם אין אתה יכול הרהר בלבבך שנאמר אמרו בלבבכם על משכבכם.

בזוהר הקדוש (שמות רלד ע"ב) נאמר שכל עבודתו של בצלאל לא הספיקה ונצרכה לעבודתו וברכתו של משה וכל עבודת משה לא הספיקה עד שאמר ויהי נועם וקיבל את השראת השכינה מלמעלה. ואולי זה גם הסוד של הקשר בין אדר למחצית השקל. כל עבודתנו לעולם תהיה רק חצי ולא שקל שלם. ובחצי השקל הזה עלינו לשמוח וה' יתברך מצידו מוצא חפץ ומשלים בעצמו.

מדברות למשפטים

לצופה מן הצד העולם ההלכתי עלול להראות משעמם מאוד. בעולם של שאיפה לחופש טוטלי ובעיטה בגבולות נדמה כי ההלכה היהודית איננה אקטואלית במיוחד. זהו בעצם הסיפור של פרשות יתרו ומשפטים.

בפרשה הקודמת הגענו לשיא של התורה. אם מהותה של התורה היא לגלות לאדם את אלוקים, הרי שבפרשת יתרו הדבר פשוט קרה. הפרשה תיארה לנו את מעמד הר סיני כמאורע יוצא דופן, או בשפתו המקובל האטלקי רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל, הקדמה לסדר ויכוח) – ה' קרע לנו את השמיים ונתן לנו את התורה. קולות וברקים, עשן ולפידים היו רק חלק מהתפאורה בה השתמש ריבונו של עולם בעשותו כך. השיא היה בהישמע קולו של הקב"ה בהתגלות נבואית שלא פסחה על אף איש או אישה ילדה או ילד שהיו שם, בשתי מילים - עשרת הדברות. אלא שלאחר הדברות הגיעו המשפטים, שהם איך לומר בעדינות, כבר הרבה פחות מלהיבים. דיני נזיקין, איסורי אכילה כמו בשר וחלב, ולקט הלכות לצמצום תופעת העבדות, מחליפים את ההתגלות הנשגבת של מעמד הר סיני. נראה כי פרשת השבוע, פרשת משפטים, הולכת עקב בצד אגודל ומלמדת אותנו בדרך הקשה את הצד ה'אפור' של התורה.

אלא שדווקא שם, בסוף פרשת משפטים, אנו מתוודעים לניב האלמותי – 'נעשה ונשמע' (שמות כד,ז). אמירה מיוחדת שמבטאת התפרצות של אהבה שאומרת בערך – עם ישראל מוכן לעשות הכול למענך. ואמנם יש מהפרשנים (חזקוני ע"פ מדרש) שמסבירים שהפסוק המתאים יותר לאווירה של הפרשה שעברה, אכן נאמר קודם מתן תורה, בבחינת אין מוקדם ומאוחר בתורה. אך גם לפי הסברם יש לשאול – מדוע שיבצה התורה את הפסוק הזה לא במקומו?

כל מי שבנה בניין, קנה דירה או יזם תהליך ארוך טווח אחר מכיר את הסוד הבא - יש דברים שאפשר להשיג רק מתוך מחויבות. ההתלהבות הרגעית כשמה כן היא, רגעית. לכן ההתלהבות חייבת 'לרדת לשטח' בהמון מעשים קטנים ויומיומיים של מילוי טפסים, ביקור בנכס, סקרי שוק, פגישות בבנק וכדומה. ניתן היה לומר שזה בדיוק מה שפרשת משפטים מלמדת אותנו – לא רק דיבורים של התלהבות אלא ירידה לשטח היומיומי ואורח חיים שיבטא את המעמד אליו זכית. אך אמירה 'קואצ'רית' שכזו תהיה חלקית בלבד.    

חז"ל מדמים את מעמד הר סיני לחופה. לכן כדאי לבחון את המודל הזוגי בהקשר זה. בזוגיות אנו מוצאים תהליך של שחיקה מובנית. בהתחלה, הוא מוצא חן בעיניה, היא מעניינת אותו ועד מהרה הזוג מוצא את עצמו מתאהב. העיניים הבורקות כשמדברים על בת הזוג, ההתרגשות והפרפרים בבטן לפני כל מפגש, והגעגוע שבין המפגשים כולם דברים שכל מי שחווה אותם לא יכול לשכוח. אך עם הזמן שחולף, מתחלפות העיניים הבורקות של בני הזוג לעיניים עייפות מקימה בלילה לתינוקת, מהקשבה אינסופית לאיך היה לבן הזוג בעבודה, ומאינספור נושאים בנאליים אחרים. הרומנטיקה עוברת בלי שבכלל שמנו לב ואחרית הסיפור גם היא איננה מזהירה.

היהדות מציעה סוף אחר לסיפור הזה. מתחת לחופה כל חתן וכלה יהודים חותמים על מסמך, הכתובה. הכתובה היא מסמך שנראה לכאורה לא קשור למעמד האהבה שהוא נוטל בו חלק. מסמך אפור של התחייבויות יומיומיות של החתן והכלה לקשר הזוגי שנרקם ביניהם. זוג שחיתנתי שאל אותי פעם – מדוע בעצם 'לזהם' את החופה בחתימה על מסמכים? ותשובתי הייתה פשוטה - אנו מבינים שלחשוף את האהבה בהמשך החיים ידרוש מאמץ יומיומי. כפי שכתבנו יש דברים שמחייבים השקעה יומיומית כדי להביא אותם אל הגמר. שלום בית משיגים על ידי השקעה יומיומית בתקשורת בריאה, בהכרת הטוב, במעשים קטנים של אהבה גם כשלא מרגישים שום התלהבות מיוחדת.       

הקשר שנרקם בחופה הולך ומתעבה על ידי חוויות משותפות של משברים, שמחות ושגרה מבורכת. זוג שיהיה מחוייב אך ורק הוא לאשתו והיא לבעלה, יפנימו שהיומיום איננו תקלה אלא הזדמנות לבנייה משותפת, והכי חשוב -ישקיעו בבנייה הזו, זוג כזה עוד יזכה לאהבה מחודשת ועמוקה בהרבה. לזוגות שחיתנתי אני נוהג לומר, כהמשך למגמת הכתובה, קחו על עצמכם התחייבות מודרנית. תמשיכו לצאת לדייטים אחד עם השני גם בשגרה. פעם בשבוע לקבוע פגישה, עדיף בחוץ, להשקיע, להתלבש יפה להתבשם ולהמשיך את תהליך הבנייה של האהבה. כשעושים כך פתאום נזכרים לומר תודה על כך שהבעל שטף אתמול כלים, ולהביט בעיניים אוהבות על אשתך שמנענעת בעדינות את התינוק אף על פי שהיא 'מתה' לישון.         

כך נהפכת ההתאהבות לאהבה, הדברות הקצרות למשפטים ארוכים ומלאי חיים.

אם כן, באהבה כמו באהבה, ההתגלות של הר סיני לא נגמרה בפרשת יתרו. בזוגיות של הקב"ה עם בני ישראל ניתן לשמוע שוב את הקול של הר סיני. מתוך קבלת עול שלמה, פרטנית ומדוייקת - 'נעשה', אנו מגלים את אוזנינו ומכשירים עצמנו ל'נשמע' מחדש.

על עוגיות, תרופות ופרטי הלכות...

[הכוזרי 15]

Photo by Mae Mu on Unsplash

לאה הזמינה אורחים חשובים. בדרך כלל הייתה לאה מתרגשת מאוד לקראת בואם ותוהה אם מה שהכינה יכבד אותם בצורה מספקת, אך הפעם לאה רגועה. היא הכינה עוגיות 'מנצחות', מתכון מיוחד מחברתה הודיה הר שפי, השפית המהוללת. אך דא עקא, אך הכניס לפיו אחד האורחים את העוגייה והנה פניו השתנו בהבעת מיאוס. ניכר היה בו באורח שאיננו רוצה לפלוט את מה שבפיו מחמת הבושה ולכן בלע בקושי והניח את יתר העוגייה. רגשות הבושה של לאה התחלפו די מהר לכעס כלפי חברתה והיא התקשרה אליה כשבפיה האשמה חמורה – 'הודיה, איך נתת לי מתכון כל כך גרוע?'

אך בשיחה אט אט התבררה האמת. לאה עשתה כמה שינויים 'קטנטנים' במתכון. דבש לא היה בביתה ולכן היא החליפה אותו בכמה כוסות סוכר, קונפיטורת פירות יער התגלתה כיקרה במיוחד ולכן החליפה אותה בריבת תות שדה פשוטה, לבסוף - מכיוון שרצתה שהקינוח יהי פרווה חשבה לאה שלא יהיה נורא אם תחליף את החמאה במרגרינה. גם לכמויות הרשומות במתכון לא הייתה לאה נאמנה לגמרי וכך התוצאה שהתקבלה הייתה עוגיה אחרת כמובן.

ריה"ל משתמש במשל דומה על מנת להסביר כמה עקרונות רוחניים. משל הכסיל והתרופות.

משל לרופא גדול שהיה לו אוצר תרופות [בית מרקחת]. לאחר אבחון המחלה היה הרופא רוקח לכל חולה בדיוק מה שמתאים לו, מדריך אותו לגבי שמירה על תזונה, אופן לקיחת התרופה ותופעות הלוואי שלה ומשחרר אותו לדרכו. לימים נכנס כסיל לאוצר התרופות וחשב בליבו – 'התרופות הללו כל כך טובות, ארפא בעצמי את הבאים אל הרופא'. לכל מי שבא היה נותן הכסיל תרופה שהיה רוקח בעצמו באופן שרירותי. כמובן שהדבר הזיק לרוב החולים אך היו כאלו שבמקרה נתרפאו. כשהיה רואה שמישהו נתרפא מתרופה מסוימת היה עובר להשתמש בה באופן רחב, מזיק לחולים רבים וחוזר חלילה עד שמתגלה 'תרופת פלא חדשה'.

הנמשל ברור – אנו שומעים פעמים רבות אנשים שטוענים וכי מה זה משנה אם אומר קריאת שמע עד תשע וחצי בבוקר או בעשר, העיקר שאמרתי. כמה מים יש במקווה - ארבעים סאה או שלושים ותשע? אל תהיה קטנוני.
 יתרה מזאת כיום תחום דתות הניו אייג' הפורח מזמין אנשים רבים לבדות לעצמם דתות אשר הם 'רוקחים לעצמם' על בסיס שיטות רעיונות ודתות שהם מכירים.

התשובה לכולם תהיה במקרה שלנו זהה. לא פחות מכך שלעוגה יש מתכון עליו חייבים להקפיד, ישנו סדר עולמי, מתכון לדבקות בה'. רק מי שעוקב פרט אחר פרט, הלכה אחר הלכה הוא זה שיגיע אל היעד.

אך העיקרון המרכזי אותו מלמד ריה"ל ממשל זה הוא אחר. שורש האמונה הוא שורש הכפירה.
על עקרון זה נדבר אי"ה ברשומה הבאה.