בשנים האחרונות אנו מוצאים עצמנו תחת מטר של
תשובות פייסבוק 'אמיצות' בידי רבניות, רבנים, נושאי תפקידים ובעיקר פובליציסטים, יחס מחבק כלפי התנועה הרפורמית, ביטול ההרחקות בשבעה נקיים, שינויים סיטונאים של נוסח התפילה ועוד.
למרות ההסתייגויות הברורות מאליהן שיש לי, כמו
לרוב רבני ישראל, מההצעות המוזרות הללו, אני חייב לומר משהו שאני חושש שלא תשמעו
במקום אחר. בעיניי הבעיה העיקרית שיש בהצעות האלו היא לא הגישה הלא מתבטלת לתורה,
היא לא ההנמכה של הרף כשקצת קשה, והיא גם לא הרפורמה שההצעות האלו עלולות ליצור.
על אף שכל הטענות הללו נכונות בעיניי במידה מסוימת, בעיניי יש בעיה אחרת שמצויה
בכל הציבורים. אך לפני שמדברים על בעיות, כדאי שנדבר על הנקודה הטובה שההצעות האלו עשויות לבטא. מתחת לפני השטח יש בהלך רוח הזה שאיפת אמת גדולה שעליה אסור לכולנו
לוותר.
הכוונה שלי לא לתוכן ההצעות עצמן, שאליהן אני
מתנגד בתוקף כפי שאני מעריך שכבר הבנתם, אלא לשאיפה לאותנטיות שהן מנסות לייצג.
כבר שנים שאני מוצא שהרבה יותר מעניין ואפקטיבי לחלק את העולם לאנשים אותנטיים
ושאינם אותנטיים מאשר לדתיים וחילוניים. הרבה מאחינו הדתיים לא חשים כל סתירה או
צרימה בין ההלכה לנקודות מסוימות בחייהם פשוט כי הם לא אותנטיים. אתן דוגמא פשוטה
לדבריי – אדם ש'קורא' תהלים ואומר פסוקים כמו 'הריעו לה' כל הארץ' או 'הללוהו בתוף
וכינור', אך אם מישהו ינגן קצת או ירצה לשיר בהלל זה יקפיץ אותו, הוא אדם שחסרה לו
אותנטיות. בלשון החסידית זה נקרא שהוא לא 'פנימי' לזה. כשהבת שלי שואלת אותי שאלה
שמכאיבה לה על היחס ללימוד תורה לאשה למשל, אני מבין שיש בזה רק טוב. לא רק שהיא
מבקשת ללמוד תורה, העיקר נמצא – היא מקשיבה למה שהיא לומדת ומעמתת אותו עם חייה.
רק מתוך עימות אפשר להגיע לאימות. זהו סוד כל שאלה בגמרא, דבר מסוים לא מתיישב עם
ההיגיון שלנו בסוגיה, ואנחנו מנסים שוב ושוב להבין אותו על ידי שאלות וראיות.
במובן הזה כשאדם מדבר על הקושי שלו שלא לראות
סרטים, למשל, אני מבין אותו ואפילו מעריך אותו. הוא לא 'ישן בעמידה', הוא לא מרמה
את עצמו. הוא מבין שיש סתירה בין איך שהוא חי לאיך שהתורה אומרת לחיות, והוא מבקש
ליישב את הסתירה הזו. אישית, אני בטוח שהפתרון לא נמצא במציאת היתר לצפייה בסרטים עם
הפניית הראש לצדדים מעת לעת והשתדלות שלא ליהנות מיופייה של השחקנית שעל במסך (שחקנית
שכנראה נבחרה לתפקיד לא רק בגלל כישורי המשחק שלה אלא גם ובעיקר בגלל איך שהיא
נראית). אני סבור שהפתרון נמצא במציאת אלטרנטיבות של עיסוק תרבותי חיובי כמו לימוד
תורה בחברותא סוערת, פאנלים מעניינים, ספורט, סדנאות יצירה, פעילויות חסד ולבסוף
יש גם מקום שיישאר תסכול מסוים על רצון בלתי ממומש. לעיתים דווקא תסכול של רבים הופך
לכח מניע מבחינה ציבורית ליצירת חלופות טובות יותר של יצירה תרבותית מקורית (סרט
טוב הוא אמצעי בעל כח אדיר לעורר למחשבה).
אז מה הבעיה העיקרית שבהצעות הפייסבוק ועלוני
השבת? שהן מדלגות על השלב הקשה באמת. השלב של להתחבר בענווה עם בית המדרש החי של
עם ישראל.
אין ספק שלימוד התורה שבעל פה עבר מטמורפוזה
רצינית מאז חורבן בית הדין הגדול. בעבר בית הדין היה בעל יכולת לדרוש את התורה
מחדש בכל דור, לתקן ולבטל (בתנאים מסוימים) תקנות ובעצם להנהיג בצורה חיה את עם
ישראל. מאז חורבן המוסד התורני בו התכוון הקב"ה שתוכרע הלכה, ולאחר הפיזור של
עם ישראל בגלות, 'קפאה' ההלכה במידה רבה (אך כמובן לא לגמרי), התרבו החומרות בשל
חוסר ההכרעה וישנם דיסוננסים רבים שנראה שצריכים להגיע לידי הכרעה עם פתיחת בית
הדין הגדול מחדש. אלא שב"ה מסר הקב"ה את העולם לשומרים, לגדולי הדורות
שה' בחכמתו שתל בכל דור ודור והם היו למנהיגי העדה ולעומדים בפרץ. עם סמכויות
מוגבלות מאוד אמנם אך באחריות גדולה הביאו אותנו חכמי ישראל עד פתחה של ארץ ישראל
ועד בכלל. כל זה היה פתרון אפשרי כל עוד היינו מפוזרים בגלות. כך מנהג המקום היה
המכריע והכל היו עושים כמו המרא דאתרא. לא היה צורך בהכרעות לכלל ישראל פשוט מפני
שלא עלו שאלות כאלה, עם ישראל היה כעצמות מפוזרות. כדי לחדש דברים משמעותיים, גם משמעותיים
הרבה פחות מההצעות שהובאו בראש המאמר, יש צורך לעשות כדברי התורה ללא התחכמויות
ולחדש את הרעיון של בית הדין הגדול – דיון בין כל גדולי ישראל והכרעה ע"פ
הרוב. ללא זה אין לנו סמכות לגעת בדברי התורה. וזו בעיניי הבעיה הראשית באותן
תשובות פייסבוק - הייאוש מהדיון עם חכמי ישראל, ההתנשאות כאילו אנו גדולים מכדי לקחת
חלק בבית המדרש החי שבכל הדורות. אצל רוב הכותבים ישנה קפיצה בפני גדולים, ובניית
במה לעצמם בצורה שעלולה להביא פירוד אדיר ובפועל רק להרחיק אותנו מאותנטיות. לכל
היותר ישנה בדבריהם קריאה לדיון שנשמעת מאוד לא משכנעת לאחר שהמסקנה כבר נכתבה
בראש חוצות ואף נעשתה למעשה ע"פ הודאתם האישית.
אינני יודע אם בדורנו נזכה לראות את חידוש הסמיכה
ואת הסנהדרין בתפארתה אבל אנו יכולים להתחיל את הדרך לשם. נדון ביחד בכבוד ובלי
פופוליזם, את מסקנותינו (מרחיקות הלכת) נשמור לתוך בית המדרש ולא ננסה להשפיע עליו
על ידי לחצים ציבוריים ותקשורתיים מן החוץ.
