שביעי של פסח, מימונה והגאולה העתידה

 שיעור שהועבר בשנת תש''פ בפייסבוק לייב של בני עקיבא - (כחצי שעה)

https://www.facebook.com/bneyakivamov/videos/252411779247476/

המסר של הקורונה - איך מקדמים את הגאולה

קורונה תנ"ך מגפות ואנחנו 2

העולם קורא לנו

במשך שנים רבות סבל עם ישראל מאוד מהסוד הנבואי שביטא ירמיהו הנביא במילים "כל צריה היו לראש". הגמרא במסכת מגילה מספרת שכך גם עלה המן הספר העלום מכפר קרצום להיות יועצו של המלך הגדול בעולם בתקופתו. את הסוד הזה ניתן לנסח במילים פשוטות: לאחר החורבן כל מי שמיצר לישראל נעשה לראש בין האומות.
מסתבר שעם התפתחות תהליך הגאולה אנו אמורים לראות תנועה הפוכה, ואכן לפני כשנתיים נבחר, כנגד כל הציפיות, תומך נלהב של מדינת ישראל - דונאלד טראמפ. בשבוע שעבר זה קרה שוב בבריטניה - ג'ונסון הביס את קורביין שונא ישראל מוצהר שקיבל על עצמו פרישה מהחיים הפוליטיים בעקבות הפסד צורב זה. תומכיה היו לראש, וצריה יורדים מטה מטה.
ומה כל זה מסמן לנו? האם עתה עלינו בעיקר להיזהר מנשיקותיו נשיכותיו של עשיו או שמא העולם ממתין לשמוע את הקול הישראלי המקורי?

בכנס ההשקה של החיבור 'לאור עמים' לפני כחודש, עסקנו בשאלה הזו בפאנל מכובד.
מוזמנים לראות ולהתרשם...

(ניתן להשיג את החוברת בעשרה שקלים בטלפון: 0524833882)

החוברת נכתבה על ידי הרב גיא אלאלוף שליט"א ועל ידי, הכנס משותף לאיגוד רבני הקהילות ולברית עולם.

מה אתה מעדיף להיות - מרגל או תייר?

פרשת שלח לך

באופן מפתיע, בתחילת הפרשה ה' הוא זה שמצווה על משה – שלח לך אנשים וכו'.
אז מה לא בסדר במה שעשו המרגלים, הרי בסופו של דבר הם אכן ריגלו?🕵🏻‍♂

אתם יודעים,יכולים להיות שני סוגי אנשים, אנשים דומים אבל מאוד שונים. שניהם נמצאים בארץ זרה, שניהם רחוקים מהבית במידה שווה, אך המקום בנפש כל כך כל כך שונה...

המרגל מסתכל על הארץ הזרה כארץ אויב. הוא מחפש את נקודות התורפה שלה, את הנקודות הלא יפות שבה וכו'. 😈

לעומתו, התייר הוא אדם שאינו מתעניין כלל ברע, הוא בא להנות.😎🏔🗼
הוא מטייל, מביט בעיניים גדולות וסקרניות סביב, ורואה רק את שכיות החמדה ואת הטוב שבארץ. מכל הנקודות הפחות יפות התייר פשוט מתעלם.🤠

הקב"ה אמר 'שלח לך אנשים ויתורו את הארץ' אך הם, לצערנו, בחרו לרגל במקום להיות תיירים...

ובעצם, השאלה היא על כל אחד ואחת מאיתנו.

אז איזה סוג אנשים אנו בוחרים להיות - מרגלים או תיירים?

תורה חדשה

לאיש מאיתנו לא נוח לראות קבצן בטלן. אדם שבוחר בחיים של קיבוץ נדבות בו בזמן, שבכוחו לעבוד, הוא לא האדם שהלב והכיס נפתחים בפניו בקלות. הוא אחד כזה שבזים לו ובמקרה הטוב תורמים לו פרוטות מעטות.

תורה שמבקשת היום שה' יעשה במקומנו נקמה באויבי ישראל לא שונה בהרבה מאותו קבצן בטלן.

 

מרבותינו למדתי שהמעבר מגלות לגאולה אינו רק 'רי - לוקיישן' של עם. לגאולה השלכות על גילוי שם ה' בעולם[1], ולכן גם הסברת התורה עצמה חייבת לעבור שינוי משמעותי.

אני חושב שבהקשר של רצח התינוק עמיעד ישראל ה' יקום דמו, ובכלל בהקשר של האירועים האחרונים נוכל לתת דוגמא טובה לדבר.

בספר יסוד ושורש העבודה מלמד הרב זיסקינד שאסור ליהודי להיות אדיש לכאבי הזולת. האכפתיות טבועה אצלנו בדם ומהווה אחת מסימני היהדות – יהודים רחמנים הם. הוא מציע שאדם יתרגל את עצמו להזדהות עם חברו. בעת שמחה אצל חברו ירים גם הוא כוסית ואם ישמע חלילה על צערו יעתיר עליו תפילה כאילו הייתה  הצרה בביתו.

מה היה עושה יהודי בגלות  בשומעו על רצח תינוק? או  אולי - על מה היה רב בית הכנסת דורש בשבת? מן הסתם הדרשה הייתה פותחת בצידוק הדין כלפי שמיא, ממשיכה ועוסקת בצורך בהתעוררות של תשובה על פגעי הזמן וכדומה. ואם הדרשה הייתה ממש מוצלחת היא הייתה מסתיימת בתפילה וזעקה של הציבור על שיחוננו ה' ויאמר לצרותינו די.

ואולם, יהודי במדינת ישראל בשנת תשע"ט חייב 'להחליף דיסקט'. לא עוד צידוק הדין וזעקות שבר בלבד. גם לא קריאות להקפדה מחודשת במצוות [גם לא במצוות יישוב הארץ...]. רבונו של עולם שלח לנו צבא, דעת וכוח לעשות חיל. הוא מצפה שנשתמש בכלים האלה. אם לא נעשה זאת – הרי אנו כאותו קבצן בטלן. בעת הזו, רב בית הכנסת צריך לעמוד מול הגל העכור של המוסריות המזויפת שמושלת כיום באירופה, ולומר בקול ברור - המעשה המוסרי הנכון והצודק הוא שהמדינה תנקום ברשעה וברשעים. הרב צריך גם לדרוש על הרחמים, על כל רחם ורחם של כל אחת מבנות ישראל שלא תלד לבהלה, חס ושלום.

אצל יהודי בעל לב פועם במדינת ישראל האהבה הכאב והרחמים כלפי בני עמו, אמורים להפוך לכוח מניע לנקמה כלפי המחבלים ועוזריהם. בימים הקרובים נשמע, ככל הנראה, את המשפט 'נקמת ילד קטן לא ברא השטן', אך עם זאת, ימשיכו צייקני תקשורת רבים לגלגל עיניים כאשר מישהו יקרא למדינה לעשות נקמה בצורה מפורשת. וכאן הבעיה שלנו.

נקמה איננה מילה יהודית כשאתה בגלות. נקמה גם אינה צריכה להיעשות על דעת יחידים ובידיהם. ואולם, במדינה עצמאית בארץ ישראל, נקמה על ידי השלטון עשויה להיות מילה שיש בה קדושה. אל נקמות ה' – גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות [שמות ה'].

תודעה זו, חשוב שתנכח בכל אחד ואחד מאיתנו, החפצים בחיים במדינה דמוקרטית. מנהיגינו, ככל המנהיגים, ערים לתחושות העם ולהלך הרוח בציבור, והעם זה אנחנו. כשכל אחד מאיתנו יפנים בלבו שמלחמה ללא פשרות בטרור, גם בדרך של נקמה, הריסת בתים וגירוש היא לגיטימית ומוסרית, הוא ייתן כוח לשלטון ואז, תפעל גם הממשלה כך, הלכה למעשה.

המדינה צריכה לנקום ולהעניש חמורות את המחבל, את משפחתו, ואת חבריו. הנקמה צריכה להיות מהדהדת לא משום שאנחנו צמאי דם אלא דווקא משום שאנחנו חפצי חיים. לא משום שאנחנו מלאי שנאה אלא משום שאנו אוהבים את עמנו.  כי כשנאמץ ליבנו כלפי אותם רשעים נימצא מרחמים על נשים הרות, על תינוקות שלא חטאו, וכן – גם על בנינו, החיילים הגיבורים, נרחם.

לכל ברור שהמצב בו מחבל מנסה לרצוח יהודים ובכלא חייו נעשים טובים יותר, הוא מצב אבסורדי. אין זה  הגיוני שאנו חוששים לחסל מחבל מיידית ונושמים לרווחה רק כשמתברר שצה"ל 'נאלץ' לירות בו. מצב, בו כל פקיד משפטי, באבחת קולמוס, מונע את קיום החוק של הריסת ביתו של מחבל לאלתר, הוא אינו סביר. בשם 'זכויות היסוד' של משפחתו, סייענית הטרור, יוצר הפקיד מצב בו לא רק שחיי משפחתו וחבריו ממשיכים כאילו לא קרה כלום, אלא שבמקרים רבים הם גם מקבלים קצבאות וכסף אפילו מהמדינה.

עלינו לומר באופן ברור: מחבל הוא בן מוות. לאמיתו של דבר גם כל המסייעים לו הם בני מוות, וודאי אין מקום להמשיך ולאפשר להם לגור בבית מידות על פני האדמה שהרוו אותה בדם קדושים. 

הסיבה שכל האבסורדים הללו מתאפשרים היא אחת - העדר גב מוסרי. התורה נותנת לנו את הגב הזה. כל שעלינו לעשות הוא להדהד אותה.

לא עוד תורה של קבצנים המחכים לחסדי שמיים. הגיע הזמן לתורה של מלכות ה' בארץ.

[התפרסם באתר כיפה יום חמישי דפרשת ויגש ע"ט]

---

[1] שימו לב לאות א' המבדילה בין גולה לגאולה.

שש מחשבות על דמוקרטיה

הקדמה – מי נגד דמוקרטיה?!

ביוונית עתיקה המילה קרטוס ביטאה שלטון. לכן אוטוקרטיה היא שלטון של אדם יחיד, ודמוקרטיה היא שלטון העם. דמוס – עם.

אם נתייחס לנסיון העולמי אין שאלה – דמוקרטיה היא שיטת ממשל עדיפה על אוטוקרטיה ברוב מוחלט של המקרים. הדמוקרטיה ,וביחוד הליברלית, נותנת מקום לאזרח ומבטיחה שהשליט לא ייהפך לרודן. גם ההסטוריה העולמית מראה – ככלל, הדמוקרטיות הן מדינות שוחרות שלום ופחות תוקפניות מאלו בעלות השלטון היחידני.

יתרה מזאת, כיון נראה שאין ברירה למדינת ישראל אלא שלטון דמוקרטי. העם לא מסוגל להתאחד סביב אישיות אחת מוסכמת שתוביל את כולם.

למרות שאני מסכים עקרונית, משתי בחינות עלינו לאתגר את השיח על דמוקרטיה. כאזרחים - על ידי ראיה מפוקחת של החסרונות אולי נשפר את השלטון הדמוקרטי. כשומרי תורה ומצוות - עלינו להבין את יתרונותיו של השלטון שהתורה מציעה על מנת שלא נדרוך במקום.

וכדי להסיר את הפיל הלבן מהחדר אומר בקול רם - כיום דמוקרטיה עדיפה על דיקטטורה[1].

מה רוצה התורה?

לפני כל דיון מוכרחים לומר - עצם ההקמה של מדינה שהולכת בדרכי ה' היא מטרה תורנית מובהקת. עוד לפני התגלות עשרת הדברות במעמד הר סיני ,ואולי אפילו כהקדמה למעמד, נאמר למשה: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'. המילה ממלכה בתרגום לימינו היא מדינה[2].

לגבי המודל השלטוני שהתורה מכוונת אותנו אליו – ובכן, כאן יש מקום לעיון.
בציווי של העמדת מלך התורה עושה משהו ייחודי מאוד. היה צריך להיות כתוב בפשטות – 'כי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ', אבל בפועל כתובה מעין הקדמה: כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ וכו' וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ'[3]. מדוע נצרכת ההקדמה הזו?
אחת התשובות המעניינות שניתנו לשאלה זו היא שיטת הנצי"ב בהעמק דבר. הנצי"ב מסביר שצורת השלטון במדינה ישראל תלויה בבשלות של העם לקבל אותה. יש מצווה להעמיד מלך אך אנו מצווים בה רק כשזה בא גם מצידנו. ומה נעשה עד אז? שלטון שיתאים לנו, שלטון מוניציפלי, שופטים, ואולי גם דמוקרטיה באה בחשבון[4].
אך מנין התחיל בעצם הרעיון הדמוקרטי?  

עלייתה של הדמוקרטיה בעולם

מקובל לומר שהרעיון הדמוקרטי החל ביוון. אריסטו בהאתיקה כתב על שישה סוגי שלטון אפשריים ותומך לבסוף באריסטוקרטיה שהיא שלטון הפילוסופים כמועצה שמקבלת החלטות ע"פ הרוב.

דמוקרטיה ישירה, שבה העם עצמו היה הריבון התאסף והצביע בעצמו, שימשה בפועל בפוליס היווני באספות עם שנהגו מעת לעת וכשעמדו החלטות חשובות על הפרק. אך השימוש בה הופסק כאשר הפוליס גדל מעבר למימדים שבהם התאפשרו אספות כאלה. הדמוקרטיה הייצוגית מחליפתה של זו הישירה ככל הנראה לא צלחה משום שאיננו מוצאים משטר דמוקרטי למשך של למעלה מאלף שנים עד ייסוד ארה"ב והמהפכה הצרפתית.

הדמוקרטיה חזרה לבימת ההסטוריה רק כאשר הערכים הליברליים צברו תאוצה. כאשר בתקופת הרנסאנס דברו על זכויות הפרט, אינדיבדואליזם ואיזון הסמכויות של השליט מצאו את עצמם המוני אדם בתהיה גורלית – כיצד נכונן משטר שיוכל לאפשר את הערכים הללו. הם הגיעו למסקנה שמלכות שווה לרודנות ולכן אין ברירה אלא לחדש את הדמוקרטיה הייצוגית.

המהפכה הצרפתית[5] ביטאה היטב את התחושה שנקעה נפשם מרודנים ועריצים ויש לקיים שלטון שייתן מקום לחירות לשלטון ולאחוה – מושגים ליברליים מובהקים שיוצגו בדגל התרי קולור שמשמש את צרפת עד היום.
לעצם הדיון הערכי המעניין והחשוב על ערכי התורה מול ערכי הנאורות נקדיש אי"ה רשומות אחרות. נציין רק בשולי הדברים כי לחלק גדול מערכים אלו התורה עצמה מחנכת וממילא אין כלל דיון שהם חשובים. הדיון כעת הוא על צורת המשטר.  

הביקורות השטחיות

וינסטון צ'רצ'יל לחם נגד המשטרים הדקטטוריים הגדולים והרצחניים שידעה האנושות. הוא עשה זאת בשלב הראשון לבד, הייתה זו בריטניה נגד רוב ארופה. ובכל זאת מעניין כיצד הביט צ'רצ'יל על הדמוקרטיה. באחד ממושבי הפרלמנט הבריטי הוא התבטא: "הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר הקיימת, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום."

ננסה להבין מה כל כך גרוע בשיטה הזו.
יצויין כי קיימות ביקורות נוספות שלא כתובות כאן[6].

אריסטו – שלטון הדמגוגים

כבר אמרו חכמים כמה עלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה. היוונים הראשונים העלו את רעיון הדמוקרטיה והם אלה שגם הסתייגו ממנו. כאמור, אריסטו ,שרבים נתלים בו, ראה את הדמוקרטיה כאחד מששה סוגי שלטון, אך לא כטוב שבהם. בחלוקה לשתי קבוצות של סוגי משטרים הוא שם את המשטר הדמוקרטי בסוגים הרעים. למעשה הוא חשב שהדמוקרטיה היא צעד אחד לפני נפילת המדינה לתהום של עריצות. לדעתו, באופן טבעי ההמון יתאסף סביב המועמדים שלהם רייטינג גבוה, פרסום וסימפטיה. עם הזמן יהיו אלה שחקנים ושאר רטוריקנים ללא קשר לכישוריהם או חזונם על טובת המדינה.

האם אנו רואים את התממשות חזון אריסטו מול עינינו? לדעתי, בקצב הולך וגובר. מספיקה הצצה זריזה ברשימת חברי הכנסת הנוכחית וכישוריהם למול הכנסת לפני ארבעים שנה כדי לראות את ההבדל. ישנם יותר ויותר חברי כנסת שמגיעים מעולם התקשורת והפרסום המהיר, ישנם פחות ופחות ח"כים שכישוריהם ועברם מתאימים לעיסוקם הנוכחי. ובינתיים בארה"ב נבחר נשיא שהיה שחקן מערבונים [רונלד רייגן], נשיא שהוא פשוט עשיר משוגע וססגוני [טראמפ[7]], ומושלים שאת עיקר חייהם בילו על הסט בהוליווד [שוורצנגר מושל קליפורניה לעבר לדוג'].

אדמונד ברק[8] - האם לראש הממשלה שלך יש בגרות?

השאלה שבכותרת אולי נשמעת בוטה אך היא רלוונטית ביותר. האם הייתם לוקחים מנכ"ל לחברת הייטק אדם ללא תואר? ומה אם הייתה חסרה לו גם תעודת בגרות? בואו נדבר על כלכלה – לבנק היית שם מנהל ללא שום תואר? ומדוע אם כן שר אוצר לא צריך?!
בעוד שלכל מקצוע בעל חשיבות במשק ישנם כישורי סף שעל המועמד לעמוד בהם, למשרות השלטון הרמות ביותר- כהונה בכנסת ואפילו בממשלה, אין קריטריונים כאלה[9]. כלומר, יכול להיות שר ביטחון שלא יודע דבר על תולדות הסכסוך טרם הולדתו, או חכ"ים שיצביעו בעד פינוי מגוש קטיף בשעה שאינם יודעים היכן ממוקם אזור זה במפה[10].

ואם יאמר האומר – הרי איננו סומכים על חכמתו אלא על יועציו הפקידים שאינם משתנים. חוששני שבטענה זו כמה בעיות.            
ראשית, כדי להכריע בין שתי דעות של יועצים צריך הבנה בנושא. אחרת תהיה זו מעין הגרלה או גרוע מזה כר פתוח להחלטות ע"פ אינטרס ולחץ של לוביסטים.
שנית, באין הבנה לנושא המשרה יעשו הפקידים במשרד כבשלהם. ואכן, זוהי טענה ידועה לגבי חוסר המשילות של ממשלות הימין לדורותיהן מאז מנחם בגין.

הצעת ייעול פשוטה ואפשרית ליישום כבר במודל הנוכחי היא בחינה שבה ייבחנו המועמדים בנושאים כמו: הסטוריה, כלכלה, יחסי חוץ וביטחון, אזרחות וזהות יהודית. השאלות יהיו ברמה של הבנת הדיון לעומק. כמו כן מעת לעת יהיה צורך במעבר קורסים והשתלמויות יעודיים[11]. גם מהבחינה המידותית [מלשון מידות טובות] יש להעצים את כוחה של ועדת האתיקה בכך שאם היא תזהה השתררות פוגענית תוכל להזהיר, ובמידת הצורך אף  להדיח, את הפוגעים. כך נוכל לצמצם במקצת את הבעיה שבדמוקרטיה כיום.  

  

האם הבוחר עצמו רציונלי?

עד כאן דברנו על הנבחרים אך גם בנוגע לבוחרים אנו בבעיה. כיצד ניתן לתת זכות בחירה שווה לאדם שכלל לא מבין בנושאי כלכלה, חוץ וביטחון ופשוט בוחר בגלל החברים או הג'ינגל, כמו לאדם שעוסק בנושאי ראשו ורובו[12]. שניהם משפיעים על המדינה באותה מידה - קול אחד. אמנם טענה זו בעייתית ביותר מבחינת ערכי השיוויון וכן מן הבחינה של האפשרות להגדיר מי קובע מי חכם ומבין, אך מצד שני, אי אפשר להhמלט מחוסר הנוחות שכל בר דעת מרגיש כשהוא רואה כיצד אנשים דלי דעת מקבלים את ההחלטה למי להצביע.

פתרונות לטווח ארוך

כאשר בכל ארבע שנים אנו בוחרים מחדש את המנהיגים אנו מרוויחים את האחריות שלהם למה שעשו בין תקופות הבחירות. זהו כנראה המנגנון החשוב ביותר של שמירת הקשר עם רצון העם וכן של הגבלת השלטון. אך אנו גם מפסידים. אנו מפסידים את הבטחון שלהם בעתיד.
לכולנו עובר בראש - אדרבה, טוב שנבחרינו יזיעו קצת וילחצו לפני הבחירות. אכן, אין לנו שום בעיה עם הלחץ שלהם, לולא שהיה פוגע באופן ישיר בציבור. לעיתים ישנם עניינים שזוקקים מהלכים ארוכי טווח. בנוהג שבעולם שפתרון בעיית תשתיות חמורה גורמת לעול על הציבור ואורכת תקופה. עיינו ערך עבודות הרכבת הקלה בירושלים ותל אביב וכדומה. דבר זה יוצר מרמור בציבור ועלול להביא לכך שבשל המורל הירוד המנהיג לא ייבחר שוב. לכן טבעי שהמנהיג יברח מבעיות כאלה ויעדיף להתפק ככל יכולתו בפתרונות קצרי מועד אפילו שלטווח ארוך ייעשה נזק.

המלך חף מבעיה זו שכן הוא כאן כדי להשאר, ולא זאת אלא שאם יוריש בעיות יוריש אותן לבנו אחריו.  

לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל:

ביקורות העומק

כפי שהזכרנו לעיל, כל משטר מבטא ערכים מסוימים שעומדים מאחוריו. באופן הנורמלי המהפך הערכי קורה לפני המהפך של המשטר בפועל. האם אין זה המאבק העיקרי שלנו כיום? האם איננו בעל כורחנו חלק ממלחמת ערכים[13] שמתחוללת ברחוב?

בהנחה שכן, בשורות הבאות ננסה לנקב כמה חורים בערכי הדמוקרטיה.

יאוש – בא לי מנהיג צדיק!

בלב הרעיון הדמוקרטי ניצבת תפיסה – 'מספיק כוח ישחית כל אחד'. חלק עיקרי מן העקרונות והכלים הדמוקרטיים מופנים למניעת ההתרכזות של הכוח אצל המנהיג או המנהיגים. עקרון הפרדת הרשויות, עקרון האיזונים והבלמים וכדומה. איננו בוטחים באף אחד מתוך הבנה שיצר לב האדם רע מנעוריו. תפיסה זו נתפסת כריאליסטית וממילא נכונה.

אני חושש שזוהי תפיסה של חברה שהתרגלה לרעיון שאין צדיק, כולנו רעים בבסיסנו.

אחד המוטיבים העיקריים ביהדות הוא הצדיק. חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותיי. האבות הם מודלים כלל לאומיים של אנשים צדיקים. אדם שיש צדיק בעולמו הוא קודם כל עניו, אך הוא גם שואף יותר ובכך מתעלה. האנשים שמתייאשים מרעיון הצדיק הם עלולים לירידה מוסרית מפני שבליבם מחשבה רעה – כולם בעצם כמונו. או בלשון העם כולם גונבים השאלה מי נתפס.

הנושא החשוב ביותר אצל המלכות בישראל הוא הענווה הבלתי מתפשרת. דבר זה מוזכר בתורה, כתוב בהלכות ומודגש ב'ספרי הסוד.

לבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול'.

פילוג

התאוריה עליה מתבססת הדמוקרטיה היא תאוריית הקונפליקט[14]. התפיסה אומרת כך – כל קבוצה תילחם על האנטרסים שלה ו'כוחות השוק' הפוליטיים כבר יאזנו בין הדעות ויובילו למרקם שכולם יוכלו לחיות איתו. אף אחד לא מרוצה לגמרי אך מצד שני זהו משטר יציב כי אף אחד גם לא מתוסכל. לכולם יש ביטוי.

בהתאם לתפיסת הקונפליקט, הקבוצות שבעולם הפוליטי מכונות 'מפלגות', והאמת היא שהן באמת בנויות על פילוג. חישבו על זה בעצמכם – לו היו דגל התורה ואגודת ישראל מתאחדות לחלוטין, למי זה היה מפריע בעיקר? התשובה היא לפוליטיקאים עצמם. ראש מפלגה חייב פילוג כדי להצליח. בוחר הבית היהודי הוא אחר מש"ס ואחר מהליכוד גם אם בקלות יתרה היה אפשר להקים מפלגה אחת שתשמור על אנטרסים שווים ב99% מהדברים. ההבחנות והפילוג שהן יוצרות הן מרכיב חיוני בדמוקרטיה.

במשטר המלוכני לעומת זאת ישנו דבק אמיתי שתורם ליציבותה של החברה. כולנו חיים סביב מנהיג אחד שמנסה לתת מקום לשלל האינטרסים והקבוצות שבחברה[15].

האחדות של עם ישראל היא עניין מהותי בהרבה מהאחדות של שאר העמים. בחתם סופר מובא ביטוי – פירוד בעם ישראל שקול כעבודה זרה. אם המדינה תהיה בנויה על פילוג היא לעולם לא תוכל לבטא את אחדות ה' בעולם כראוי.

אנו חיים בעולם רווי פוליטיקה ושיח של פירוד ו'מה צריך לעשות' דווקא בגלל שהכול עומד לבחירה לעיתים קרובות. אלא שבאמת הניעות בין גושי הימין והשמאל בדרך כלל, לא באה לידי ביטוי בפרק זמן של ארבע שנים. ובכך אשליית השליטה של הציבור מביאה לנו לחץ עצום לחיי היומיום. 

אם מתבוננים לעומק, קשה שלא לראות בתפיסה הדמוקרטית של התמודדות עם ריבוי דעות הד לשיטה היוונית להתמודדות עם ריבוי אלילים. היוונים הכירו שבטים שונים שהאמינו באלילים שונים. בשונה מקודמיהם הם לא ניסו להכניע אותם אלא הכניסו אותם לפנתיאון האלילים. הם יצרו סיפור מיתולוגי ,אמנם על בגידות שקרים ומלחמות בין האלילים, אך סוף סוף סיפור שיש בו מקום לכולם. גם בריבוי הדעות עשו היוונים כך. הכניסו אותו לסנאט על תככיו ומזימותיו ואמרו כל אחד יגיד דעתו ומבין כולם תצא הנהגה.

היהדות שמאמינה ומפרסמת את האמונה באל אחד שברא את העולם מנסה להעמיד הכל סביב יסוד האחדות. בעבודת המידות הפנימית – נפש האדם אחת היא, וכמו בכל מעשיו החיצוניים של האדם שם שולט עיקרון ה'יהיו כל מעשיך לשם שמים'. יסו האחדות מתבטא היטב גם במלך אחד שאין על גביו אלא ה' אלוקיו. מעבר לפשט – שהוא הסמכות העליונה אפשר לראות כאן שהמלך נושא על גביו בעצם ישותו את פרסום האל האחד בעולם.

לכן ברמה האידיאלית למדינת ישראל מתאים שלטון שמלך אחד בראשו. אמנם בינתיים כדי שהמדינה תוכל להתקיים ונחיה יחד חילוניים דתיים וחרדים כנראה שהמסגרת הדמוקרטית היא הנכונה.

---

[1] הערה לקורא: זהו מאמר לא קצר. אם ברצונך 'להגיע לתמצית', נראה לי שעיקר החידוש נמצא בביקורות האחרונות המכונות לקמן - ביקורות העומק. [כמובן, אשמח לנשימה עמוקה וקריאה על הסדר].

[2] כמו משרד 'ממלכתי' או חינוך 'ממלכתי' מושג שאומר בעצם – 'של המדינה'.

[3] לטובת הלומד נביא הקשר רחב יותר של פרשייה זו.
כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: {טו} שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא:...

רוב מוחלט של הראשונים והאחרונים הבינו שיש מצווה להעמיד מלך. אך מצינו דעה של אחד התנאים שאמר שאין מצוה בהעמדת מלך אלא זה בדיעבד. דון יצחק אברבנאל שואל מהו השלטון הרצוי ע"פ דעת אותו תנא ועונה שאולי זה סוג של דמוקרטיה. ברור שאי אפשר להסתמך על מקור רעוע שכזה – דעת תנא שלא נפסקה להלכה והסבר מסוים ע"פ שיטתה.

[4] לגבי המופעים של מימדים דמוקרטיים בתורה, אי"ה ברשומה נפרדת.

[5] על אף שייסוד ארה"ב קדם לה בכעשר שנים מהפכה הצרפתית מעצם היותה מהפכה נגד משטר קיים ישנו ביטוי טוב יותר להדל הערכי.
יש לציין כי בדבריי כאן אני נוטה להתעלם מההבדל שבין דמוקרטיה רפובליקנית לדמוקרטיה ליברלית, שכן שתיהן התחילו רק בסוף המאה ה-18.

[6] למשל – הסרבול ביציאה למלחמה או בתגובה – דבר שעולה בביטחון לעיתים,

[7] שעל כל מגרעותיו תכסה האהבה וההטבה לישראל. ואומנם אובמה היה גם הוא דוגמא מצוינת לאדם שעלה כמטאור מתוך באזז תקשורתי בעיקר.

[8] אדמונד ברק שחי בתקופת המהפכה הצרפתית הוא אולי ההוגה השמרן הידוע ביותר. יש שייחסו לו את העובדה שרעיון המהפכה לא הצליח לחדור לאנגליה והשינוי אצלם עבר במתינות גדולה וללא שימוש בגיליוטינה הידועה לשמצה. אמנם לשם ההגינות כדאי לציין כי חלק מהתנגדות זו נוסחה היטב כבר על ידי מורו של אריסטו – אפלטון המפורסם. לעיון נוסף – ספרים ח' וט' מספר הפוליטאה.

[9] בחוקי יסוד הכנסת והממשלה נזכרו רק גיל המועמד, אזרחות, והגדרות בדבר רישומים פליליים.

[10] לצערנו פורסם בתקשורת מקרה בו לאחר ההתנתקות הגיעו כמה ח"כים לסיור בגבול החדש, בעומדם עם המשקפות לכיוון עזה הסביר המדריך על היישובים שנעזבו – נווה דקלים, נצר חזני וכדומה. לפתע הבריק אחד הח"כים ואיפה זה חומש ושא נור [כידוע אלו שני יישובים שנמצאים בדיוק בכיוון ההפוך – בצפון, ובמרחק גדול – כשישים ק"מ בכיוון צפון מזרח]...

[11] יש להעיר - כמו בכל מקום עבודה מתוקן.

[12] כידוע אריסטו עצמו לא נתן זכות בחירה לכולם אלא דווקא לאזרחים [לא כולל נשים ועבדים].

[13] בעיניי המושג מלחמת תרבות פחות מתאים להקשר זה.

[14] התאוריה הנגדית מכונה התאוריה הפונקציונאלית. ע"פ תאוריה זו יש אופן שבו כל אחד מבטא את האנטרס שלו אך כהבנה שהוא חלק מהכלל בלבד וכי יש מקום וצורך גם בקוצות האחרות. בלשון הקודש היינו קוראים לה תאוריית השלום. גם השלום הוא מלשון שלמות ולא דיכוי מועט של שני הצדדים על מנת להגיע לפשרה.

[15] בדבר זה עצמו יש קשר לנקודה הקודמת. החסיד הוא המוש אומר ריה"ל בתחילת מאמר שלישי בכוזרי וכולם מסכימים איתו שעניינו של הצדיק הוא היכולת לתת ביטוי לכל אחד מכוחותיו באופן הראוי. ממילה בכך שאנו מאמינים בדיק אנו מאמינים שיכול להיות אדם שלם והרמוני.

מי מנשק סלע?!

[הכוזרי 30]

את הקשר המיוחד שבין העם לארץ מספרים לנו חכמים דרך סיפור מתוק.

מספרים חכמינו ז"ל שכשהיה רבי אבא מהלך לארץ הקודש ומגיע לגבול טומאת ארץ העמים וארץ ישראל - גבול שהיה בעכו, היה מתכופף מלוא קומתו ומנשק את הסלעים.  סלעי עכו היוו בעיניו חלק בלתי נפרד מהמושג קדושה. כשם שמנשקים ספר תורה, יד של תלמיד חכם או מזוזה כך ניתן ורצוי לנשק את הסלעים בארץ הקודש.

הסיפור התמים הזה אולי טומן בחובו את הכרעת המחלוקת שהזכרנו כאן ברשומה שעברה. 

הרש"ר הירש והראי"ה קוק נחלקו האם קדושת הארץ נובעת מן המצוות התלויות בה ומן התורה שלומדים בה או שמא להיפך - יש קדושה עצמית בארץ והביטוי של אותה קדושה הוא במצוות המיוחדות לה ובתורה המיוחדת לה.  רבי אבא לא נישק את אדמתה הקדושה של ארץ ישראל אלא את סלעיה. לו היה רבי אבא מנשק את האדמה היינו מבינים שאדמת הארץ קדושה בשל המצוות התלויות בה כמו לקט שכחה, תרומות ומעשרות וכדומה. עכשיו שגילינו שהסלעים עצמם קדושים אנו מבינים שהקדושה בארץ מקיפה ובולעת אותנו אל קרבה בכל מקרה. ובאמת אנו מצווים להתאים את עצמנו לקדושה של הארץ על ידי הפעולות המיוחדות בה שהן המצוות.

כך גם תובן קביעתם של חז"ל – אוירא דארץ ישראל מחכים. האויר של הארץ גורם לחכמה. לא רק מפני שכאן ניתן לעסוק בתורה בציבור ובעצמאות ללא הבלי הזמן של תרבות הגויים יש כאן פוטנציאל גדול להבנת התורה. 'וזהב הארץ ההיא טוב – מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל'. תורתה של ארץ ישראל נמשל לזהב הארץ, הוא נובע מתוך האדמה, משאב טבעי.

יש בהבנה המחודשת והיקרה הזו נגזרת חשובה לימינו. האם יש מעלה ליהודי שיושב בארץ גם אם לא יקיים בה את המצוות? האם אנו מעודדים כל יהודי לבוא ולגור בארץ? 

בימיה הראשונים של התנועה הציונית עמד אדמו"ר חב"ד ,הרבי הרש"ב, ולימד שלאדם חוטא עדיף שלא לעלות לארץ מפני שהחטאים בארץ חמורים יותר. שכן אינו דומה החוטא בחוץ לחוטא בתוך 'פלטרין של מלך'. דווקא בגלל שהארץ היא ארמונו של הקב"ה שם חמור יותר לחטוא.

אך לאור התובנה שעלתה בשורות לעיל מובנים עוד יותר דברי החולקים על דבריו. הקדושה איננה קשורה למעשינו בלבד היא קדושה קיימת. אדרבה קדושת הארץ עוד תביא לשמירה על היהדות לחזרה בתשובה ואף להגדלת לומדי התורה. הוכחה לכך ניתן להביא מן העבר, מן ההווה ומן העתיד. 

מן העבר - גם כשהארץ הייתה מלאה בגילולי אלילים האבות הקדושים התאוו אליה. גם בימי שיבת ציון הקודמת, העלה עזרא עימו מחללי שבתות ונשואי נשים נכריות. והם הם אלו שעלו חלוצים ועם הזמן בנו את הארץ ואף הקימו את בית המקדש השני. 

מן ההווה – בעינינו אנו רואים כיצד מספרם של לומדי התורה וההולכים בדרך ה' עולה והמקום הבטוח ביותר מהתבוללות כיום בעולם הוא ארץ הקודש.

ומן העתיד – הנביא יחזקאל בפרק ל"ו מלמד אותנו שאחר שנעלה לארץ ,אע"פ שאיננו ראויים ואפילו נהיה עדיין טמאים מעוונות שבידינו, יזרוק הקב"ה עלינו מים טהורים ויטהר אותנו.

מי יודע, אולי אנחנו, מקבלים עכשיו את אותם מים טהורים בכך שאנו באים לשיעורי התורה ולתפילות ומשתדלים בהם בכל עוז... 

נראה לך רציונלי?!

[הכוזרי 20]

עם נפילותיה של הבורסה האמריקאית וההתמוטטויות שהביאה עמה ברחבי העולם, חששו מאוד מהשלכות כלכליות קשות גם בארץ. לכן, נקרא אל הדגל מומחה כלכלי ידוע שם מארה"ב על מנת לאבחן את מצבה של מדינת ישראל בהקשרים אלו. לאחר זמן ממושך של דרישה וחקירה, במקום לומר מה לתקן, הוא אמר דברים בסגנון הבא – 'הייתי אומר לכם אילו צעדים עליכם לנקוט אך כל המשוואות והנוסחאות שלי פשוט לא תואמות את המתחולל לנגד עיניי, הכלכלה הישראלית פשוט עומדת ואף מתפתחת בנס'!
דברים דומים היה נוהג לומר שמעון פרס גם בהקשרים בטחוניים –
'במזרח התיכון מי שסומך על ניסים הוא לא רציונלי, אך בהחלט יש לקחת ניסים בחשבון...'

לקראת סוף מאמר ראשון בספר הכוזרי בוחר רבי יהודה הלוי ללמד אותנו על האופי של הנהגת ה' את ישראל. ההנהגה ה'רגילה' של ישראל היא הנהגה שמעורבים בה ניסים. ענני כבוד, עמוד האש ועמוד הענן, צרעה שנשלחת להביס אויבי ישראל, הפלת חומות באמצעות שופרות ועוד הם רק חלק ממערכת ההשגחה המופלאה של ה' על עמו. אומנם אלו ניסים גלויים אך ישנם ניסים נסתרים רבים כמו נס הניצחון במלחמת החשמונאים, ההצלה בפורים או נסי מלחמת העצמאות וששת הימים. מטרת התורה בעשייתה זכר לאותם ניסים גלויים היא בעיקר על מנת שמתוך זכירתם ע"י מצוות כמו תפילין, ציצית, מצה וכדומה ניתן את ליבנו לכך שגם שאר מאורעותינו אינם מקרה אלא רקמה אותה רוקם הי"ת לטובתנו.

יסודיים מאוד הם דברי הרמב"ן בהקשר זה [שקראנו יחד בעבר בבית הכנסת] על כך שזהו יסוד אמונה: 

'ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון!'

גם בימינו הנס הכלכלי המדהים של כלכלה שמתעצמת ומתפתחת פי 9 [!] מכלכלת המדינה השכנה ירדן, והתל"ג לנפש שלה גדול בהרבה אפילו משל נסיכות הנפט הסעודית, וזאת ללא משאבים טבעיים [הכוונה – שמשאביה עדיין לא נתגלו שהרי בתורה נאמר 'ארץ אשר מהרריה תחצוב נחושת']. רק להמחשה - ברוב המדינות הערביות שמסביבנו למרות הנפט מגיע התל"ג השנתי לכארבעה אחוז לעומת ישראל.
כמובן שלהתעצמות הכלכלית הזו ישנה השפעה מכרעת על יכולתנו לשמור על בטחוננו ועל עצמאותנו.

גם ניסים אלו נחשבים נסתרים וזאת משום שצריך עבודה של הסקת מסקנות והשוואת נתונים כדי לקלוט אותם. אך מעת שנחשפנו לסוד שלימדונו רבותינו ריה"ל והרמב"ן – אנו כבר יודעים היכן לחפש את הניסים ויודעים ש"מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו".

אשריך ישראל מי כמוך!

השלב הבא בגאולה, או: בואו נעשה היסטוריה!

אקח סיכון ואומר שבכל אחד מאתנו עברה פעם המחשבה הבאה: 'לו אני הייתי חי בדור העלייה לארץ, כמה שנים לפני קום המדינה, בדור של ההורים [או הסבים] שלנו,  הייתי משנה את כל התמונה. הייתי מדבר על עלייה, חי עלייה ונושם עלייה. מה שבטוח, הייתי עולה בעצמי יחד עם כל מי שהייתי מצליח לשכנע מבני משפחתי'. [כמובן שהמשך המחשבה הוא - ואז הייתי הולך ישר לרב קוק בירושלים ובולע כל מילה שלו בצימאון וכו' וכו'].
קל להסתכל לאחור ולדעת בדיוק מה עלינו לעשות. כל כך שקוף לראות – עכשיו- שבניין הארץ היה ה'עסק' הנכון ביותר - אז. 

אף שבדורנו עלינו להמשיך לשכלל את מפעל ההתיישבות בארץ, נראה כי אנו חשים עצמנו מוכנים לשלב הבא. יותר מכך, דומה כי אפילו המציאות עצמה כאילו מכה על קודקודנו ואומרת לנו - 'גידלו'.
אנשי החזון והמעשה המוצלחים באמת הם אלו שזיהו בזמן אמת את השלב הבא. אלו שידעו מחד לדעת בדיוק היכן הם נמצאים כיום, ומאידך לדעת מה השלב הנדרש מהם על מנת להביא את המחר. אל לנו לשגות בדמיונות, המחשבה שבאמת צריכה להעסיק את מוחנו אינה  'מה היינו עושים לו היינו אז', אלא 'כיצד יסתכלו בניי או נכדיי על תקופתנו היום, מה ההיסטוריה תספר להם שהיה צריך לעשות?'

פורומים כמו איגוד רבני קהילות הם בעיניי התחלה של תשובה ראויה לשאלה זו. 
בפרספקטיבה של דורות אין ספק כי הבעיה העיקרית שסביבה סובבות כל בעיותינו היא בעיית חוסר האחדות באומה וביותר הקטגוריה שבין תלמידי החכמים. מסתבר שבנושא זה עדיין נכון הכלל מדאיב הלב של הרמב"ן - כל הקדוש מחברו חרב מחברו. הביטוי הכל כך שגור וחרוש, אך עם זאת כל כך מדויק – בשנאת חינם נחרבנו ובאהבת חינם ניבנה, מקבל משנה תוקף בדור שאחר בניין הארץ.
שוו בנפשכם – כמה אהבת ישראל, חזרה בתשובה, קיום הלכה, ואפילו הנהגה [גם בצורת מנדטים...] היינו מצליחים להביא אם היינו מייצרים אחדות בין גדולי ישראל. האחדות הזו לא מתחילה בגדולים עצמם אלא בנו. נתאחד ראשית עם הקרובים אלינו אידיאולוגית ומעשית, ואט אט מתוך רצון לאהוב ולהכיל תבקע גם מאתנו שירתו- שאיפתו של דוד המלך ע"ה  'חבר אני לכל אשר יראוך'!  

[פורסם בעלון איגוד רבני קהילות שבת פרשת חקת תשע"ז]

   

י"ט כסלו התשע"ח המשך חג הגאולה

י"ט כסלו והעברת השגרירות

ביום חמישי השבוע חל התאריך י"ט בכסלו – 'חג הגאולה' של חסידות חב"ד. הסיפור הוא די בנאלי. כמו הרבה אדמו"רים גם מייסד חסידות חב"ד ,רבי שניאור זלמן מלאדי, נתפס והושם בבית הכלא. בשלב מסוים הוא אף נידון למוות והמצב נראה די  אבוד. אך בחסדי ה' בי"ט כסלו [שנת 1798] בעודו קורא את מזמור נ"ה בתהלים, ניתנה לו חנינה מלאה והוא שוחרר באופן מלא.

האמת היא, שיש תאריכים שכדאי להכיר. י"ט כסלו נחשב ליום מסוגל לגאולה כבר בכתבי מקובלים שחיו עוד לפני האדמו"ר של חב"ד. גם כ"ח באייר יום שחרור ירושלים מצוין כבר בכתבי הגר"א ומקובלים אחרים כיום של שחרור מקליפות. הוא אפילו נחוג בפועל ע"י הראי"ה קוק [שנפטר ב1935] מכיוון ש'יצא' שיום עלותו לארץ של רואה האורות של הגאולה חל בדיוק באותו יום. כן הדברים גם לה' באייר, ואפילו לט"ו בשבט שהוא יום שלא אמרו בו תחנון שנים ונחוג ע"י מקובלי צפת ועם קום המדינה התגלה ש'יצא' שזה יום יסוד הכנסת בירושלים.

אף שבמובן העמוק י"ט בכסלו כיום שחרור תורת חב"ד נוגע לכולנו ועל כל אחד לשמוח בשמחת התורה על כל גווניה, השבוע קרה משהו נוסף. ביום רביעי בלילה [חמישי] הפך י"ט בכסלו מיום חג של עדת החסידים והשמחים בשמחתם, לחגה של היהדות כולה.  

נשיא המעצמה הגדולה בעולם הכיר באופן רשמי בכך שירושלים שייכת לעם ישראל וככזו היא גם בירתה הנצחית של מדינת ישראל. כמובן, זו אמת אמונית והיסטורית שלא תשתנה בעקבות הצהרתו אך בכל זאת, בכך שהגויים מתקנים עוולה של אלפיים שנה בהם טענו שעיר קודשנו שייכת לנוצרים או למוסלמים, יש קידוש שם שמיים. יתרה מזאת, פעמים שהגויים רואים מה שאנחנו עצמנו לא ממש.

תאמרו: 'וכי נשיא ארה"ב אמר שזה תהליך אלוקי?' ותשובתכם בצידכם – הנשיא לא אמר את זה, אבל סגנו – בהחלט כן. בשבוע שעבר, בעצרת באו"ם לזכר שבעים שנה לכ"ט בנובמבר, סגן נשיא ארה"ב מייק פנס אמר כך:
'בעוד שישראל נבנתה בידי אדם אי אפשר שלא לראות את יד השמיים המוליכה את אנשיה כותבת את ההיסטוריה שלהם – שיקום העם העתיק הזה באדמת מולדתם... למעשה אלוקים של אברהם אמר לעמו גם אם אתה תגורש אל הארץ הרחוקה ביותר תחת השמים משם אאסוף אותך להחזירך לארץ אבותיך. זו הייתה הבטחה קדומה שהוכרה ע"י האמריקאים עוד לפני הקמת המדינה וזו הייתה הבטחה שהעם היהודי דבק בה בכל הדורות דרך גלות של 2000 שנה הארוכה ביותר מכל עם והם זכו לגמול על אמונתם'.

דוד המלך לימדנו בתהלים קכ"ו – 'שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון – היינו כחולמים'. ה' משיב את ציון ואנחנו – חולמים. מנומנמים, לא מבינים את גודל השעה, ובהתאם גם לא פועלים מספיק. 'אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה'. פתאום כורש, בלפור, או טראמפ מתעוררים ואומרים – זהו רגע היסטורי ה' עושה למען עמו. ואנחנו? – 'הגדיל ה' לעשות עמנו – היינו שמחים!'. עכשיו זהו זמן השמחה [למעמיקי חקר - עיינו בדברי הזוה"ק במדבר דף קי"ח].