איזו מצוה מקיימים כשמקרבים רחוקים?

פעמים שיושב בית המדרש חש כי יציאה החוצה לשם לימוד אחרים הוא נֶטל על כתפיו, ואף אם הוא כבר יוצא ומלמד, הוא עושה זאת ככפוי שד וחש כי בעצם יש בדבר ממד של 'ביטול תורה באיכות'.

במאמר שלפניכם הייתי מעוניין להעמיד במבחן תחושה זו.

אז איזו מצווה מקיימים כשעוסקים בקירוב רחוקים? 
בחובות הלבבות בשער אהבת ה' כותב רבינו בחיי כך - 'וראוי לך אחי לדעת כי זכיות המאמין אפילו אם יהיה מגיע אל התכלית הרחוקה בתקון נפשו לאלהים ית' ואלו היה קרוב למלאכים במדותם הטובות ומנהגיהם המשובחים והשתדלותם בעבודת הבורא ואהבתם הזכה בו, אינם כזכיות מי שמורה בני אדם אל הדרך הטובה ומישר הרשעים אל עבודת הבורא שזכיותיו נכפלות בעבור זכיותם בכל הימים ובכל הזמנים'. מכאן ברור שהמחשב חשבונו של עולם ישתדל לעשר מזמנו [לפחות] לטובת הפצה לרבים ומקיים בכך מצוות אהבת ה'.
אך לעניות דעתי יש בדבר נופך נוסף הנוגע לעצמיות מצוות תלמוד תורה.  

הגמ' בברכות לומדת את עניין ברכת התורה מן הפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו". ואף אם נאמר כי אין זה לימוד בתוקף של מצווה מן התורה אלא אסמכתא, הרי כבר לימדונו ראשונים שגם לאסמכתאות רעיון ועומק רב. יש להבין כיצד מן הפסוק כאן רואים את עניין לימוד התורה. בפשטות נשמע ש'הבו גודל לאלוקינו' הוא עניין הברכה ו'כי שם ה' אקרא' זה עניין התורה. משה אומר לישראל: כאשר תרצו ללמוד תורה ,היינו לקרוא בשם ה', אזי תנו גודל בברכה לה'. אך נשאל מדוע פעולת לימוד התורה מסומנת בפסוק בשם 'קריאה', ועוד 'קריאה בשם ה''.

טרם נענה על כך נשתדל לבחון סוגיה מרכזית ויסודית אחרת. בסוף פרקי אבות למדנו על מעלותיו של הלומד תורה 'לשמה' והבנו ששיא לימוד התורה נקרא כך. אם כן, מהו לימוד תורה לשמה? שלל תשובות נאמרו על שאלה זו, אך ישנה תשובה פשוטה וחשובה שאי אפשר להתעלם ממנה. מהגמרא עצמה בדיון גבי המושג תורת חסד עולה הגדרה נפלאה. הגמרא בסוכה מט מסבירה שיש שתי הבנות מה היא 'תורת חסד'. יש אומרים שזו תורה לשמה ויש אומרים שזו תורה על מנת ללמד. לאור הכלל שהיה חוזר עליו הרצי"ה שאין מחלוקות באגדה, יש לומר שלמדנו מכאן הגדרה בתורה לשמה. תורה לשמה היא היא תורה שאינך לומד ומלמד עבור עצמך אלא לאחרים. ובמילים אחרות - מלמד על מנת שתהיה התורה בעולם. כך גם עולה מדברי הראי"ה באורות התורה – תורה לשמה היינו לשם התורה. כביכול, אתה השליח של מסירת התורה. בספר רוח חיים על פרקי אבות כותב הרב חיים מוולוזי'ן משל נאה שמסביר זאת – משל לעצים שיש להשיטם בנהר לצורך כך האדם בונה מהן דוברות [רפסודות גדולות] עולה עליהם ושט על ידם במורד הנהר. כשמגיע למחוז חפצו, משתמשים באותם העצים של הדוברות לבנייה. העצים במשל הם דברי התורה. האדם ששט בנהר, בונה מהם דוברות עושה זאת עבור העצים עצמם, עבור התורה והבאתה למקומות בהם היא עדיין לא נמצאת.

בפרקי אבות נאמר "יהי מורא רבך כמורא שמיים" והיינו שכאשר לומד האדם ירגיש כאילו לומד עכשיו מסיני. אך יש להסתכלות זו היבט נוסף - עליך הלומד מוטל להיות כמשה, להיות שליח לעולם כולו להעביר את התורה.

עתה נחזור לבאר מה היא קריאה בשם ה'. במושג זה כבר נפגשנו בסיפורי התורה על האבות ופועלם בעולם. הרמב"ם בתחילת הל' ע"ז מספר על אברהם אבינו לאחר שהכיר את בוראו – 'וְהִתְחִיל לַעֲמֹד וְלִקְרֹא בְּקוֹל גָּדוֹל לְכָל הָעוֹלָם וּלְהוֹדִיעָם שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד לְכָל הָעוֹלָם וְלוֹ רָאוּי לַעֲבֹד. והָיָה מְהַלֵּךְ וְקוֹרֵא וּמְקַבֵּץ הָעָם מֵעִיר לְעִיר וּמִמַּמְלָכָה לְמַמְלָכָה עַד שֶׁהִגִּיעַ לְאֶרֶץ כְּנַעַן וְהוּא קוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כא-לג) 'וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם'. וכן הרמב"ן על הפסוק ויקרא בשם ה' [בראשית י"ב, ח'] – "והנכון שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה' מודיע אותו ואלהותו לבני אדם". ובאמת מקור דבריהם ברוך כבר מהמדרש כפי שסיים הרמב"ן שם – "וכך אמרו בבראשית רבה (לט טז) מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה". ואם כן פרסום שם שמים בהמון נקראה קריאה בשם ה'.

כעת תישאל השאלה מדוע התורה נקראת 'שם ה''? תשובה לכך ניתן לומר ע"פ הזוהר הקדוש:  התורה שמותיו של הקב"ה. ביהדות השם איננו סמל קולי בלבד, אלא השם מבטא מהות. כך הוא בוודאי כשמדברים על שמותיו של הקב"ה. היחס שלנו אל הקב"ה באופן הבסיסי ביותר, באופן ההיכרות שלנו עם הי"ת הוא התורה.

הסיבה לכך שעיקר תלמוד תורה הוא מסירתה לאחרים כנראה נובעת מהצורך הבסיסי שבכל מצווה להידמות לקב"ה ולהדבק בו. התורה עניינה שנמסרת מלמעלה למטה, ולכן אופן הלימוד הנכון שלה זהה.

לאור כל האמור לעיל אנו מוצאים דבר מדהים. ללימוד התורה קוראת התורה עצמה בחומש האחרון קריאה בשם ה' [כי שם ה' אקרא] והיא עצמה מלמדת אותנו בחומש הראשון שקריאה בשם ה' הוא פרסום שם שמיים בהמון [ויקרא בשם ה'].

נמצינו למדים – הפצת התורה בהמון היא עצם מצוות תלמוד תורה לשמה!

מכאן ברכה שלוחה למורנו הרב אשר זכה ורבים זיכה בעיר בת ים והגלילות בלימוד תורה בהמון ובהחזרה בתשובה. יהי רצון שנזכה ללכת בדרכיו.

(פורסם בחוברת לכבוד 30 שנה לקהילת אורות התורה התשע"ו)

חכמות ודרשניות - הערה קצרצרה על לימוד תורה לנשים

ידוע מאמר הגמרא שנשים זוכות לחלק בלימוד התורה של בעליהן ובניהן אותם הן שולחות ומעודדות ללמוד. אך מתוך הבנה שטחית, לדאבוננו נולדה גישה שאומרת שממילא לאישה עצמה אין מה ללמוד, ופעמים שאנו מוצאים בעקבות זאת גם בטלה של ממש [כמובן לא במחוזותינו ולא אצל נשותינו הצדקניות וכו']. יש שמן הצד השני עולה השאלה העתיקה 'למה נגרע'?
  

אכן, ע"פ הגמרא נשים אינן חייבות במצוות תלמוד תורה. אך נשאלת השאלה כיצד אם כן מברכות בכל בוקר ברכות התורה בהן נאמר 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו' והרי לא צוו?

הבית יוסף (או"ח סי' מז) כותב שלוש תשובות לשאלה זו. נתרכז בתשובה אחת מתוכן. פטור נשים מלימוד תורה הוא מלימוד שלא קשור למצוות אותן הן מקיימות אך במצוות - שבת, נידה, איסור והיתר, מקוואות, אבלות, קידושין, ועוד מצוות רבות ואיסורים רבים, חייבות הנשים כגברים ועל כך הן מברכות. ואם כן ישנה מצווה על נשים ללמוד את הלכותיהן. נשים לבנו לכך שברשימת המצוות הקטנה שכתבתי לעיל כלולים כל הנושאים הנדרשים להוצאת תעודת 'יורה יורה' ברבנות הראשית לישראל כיום. אז אף שמסתבר לומר שאין חובה ללמוד את הגמרות והבית יוסף לעומק, בהחלט יש מקום ללימוד נרחב.

כל זאת בלי שדיברנו על תנ"ך ולימודי אמונה אשר נדרשים בימינו ביתר שאת. 

נראה כי הגדרתו של היעב"ץ אודות בנותיו של רב חסדא יכולה ואמורה להיות קולעת מאוד לימינו, אנו נדרשים לגדל דור של נשים 'חכמות ודרשניות'. אין ספק שדבר זה מקרין גם על הבית כולו בהיות המחנכת הראשית מלאה בתורה וחכמה.

יהי רצון שנזכה לקבל ביום מתן תורה את אהבת התורה וידיעתה בשמחה.

(פורסם בעלון קהילת אורות התורה סיוון התשע"ו)

זהה וכל כך שונה

Photo by Sharon Pittaway on Unsplash
בעידן שבו אנשים רבים רגילים לגירויים חדים ומהירים, ולא קוראים יותר מהמסגרת שה'ציוץ' בטוויטר מאפשר בולט אורכה של פרשת נשא. באופן מפתיע חלק ניכר מאורך הפרשה לא הבא ללמדנו מצווה חדשה (שלא כרמב"ן) או סיפור מסעיר, אלא חוזר על קורבנות הנשיאים בהבדל של הימים ושמות המקריבים בלבד. מה פשר עניין זה?

שמעתי פעם מהרב ריבלין, המשגיח האגדי של ישיבת כרם ביבנה שבסיפור זה יש הכוונה גדולה של עבודת האדם האינדיבידואלית. כל נשיא הביא קרבן דומה לחבירו מבחינה חיצונית אך מבחינה פנימית היה זה קרבן אחר. לכל נשיא יש מטען של שאיפות חלומות תחושות ואופי שונה. לכן הנשמה, הלב והמחשבה שכל נשיא 'הכניס' בקרבן היא ייחודית לו. ובא הקב"ה ומלמדנו אין תחליף לעבודה של כל שבט ושבט, ובעומק נוסף אין תחליף לכל אחד ואחד מישראל. ומכאן נלמד גם לתפילות היומיומיות, הנוסח החיצוני קבוע ודומה שחרית, מנחה וערבית בכל יום, אך הכוונה והטעם של כל תפילה משתנה מאדם לאדם ואין תחליף לאף אחד. לכן מלמדת הגמרא שישנה מעין זעקה על כל יהודי שיכול להגיע ולא מגיע לבית הכנסת שבשכונתו. עם ישראל זקוק לתפילות של כל אחד מאיתנו.

אך הדברים נכונים לא רק לעבודה שבלב זו תפילה, כך מצינו גם במתן תורה. "קול ה' בכוח – בכוחו של כל אחד ואחד" (פסיקתא דרב כהנא י״ב:כ״ה), במעמד הר סיני קיבל כל יהודי את אור התורה בהתאם לכלים שלו. בשל"ה הקדוש כתב שישראל מונים שישים ריבוא נשמות וכנגדן יש שישים ריבוא אותיות לתורה (ר"ת ישראל). לפי זה כל יהודי הוא כמו אות בספר תורה וידוע כי ספר תורה שחסר אות אחת פסול ואין בו קדושת ס"ת (רמב"ם הל' ס''ת י). הרמח"ל מלמדנו בספרו הקצר דרך עץ החיים שישנה פגישה מיוחדת לכל נשמה ונשמה עם אור התורה. פגישה שמאירה את התורה באור אחר שאין איש אחר שיוכל למלא. כך יובן גם האמור בזוה"ק. הזוהר מלמד שבכל שבוע, במוצ"ש עולה נשמת האדם לישיבה של מעלה ושם שואלים אותה מה חידשה בשבת קודש. ההנחה המובלעת בדברים היא מה שכתבנו לעיל - לכל נשמה ישנה פגישה מיוחדת משלה עם התורה פגישה שמולידה ניצוצות של חידושי תורה יחודיים.
מתוך ההבנה עד כמה עבודתו של כל יהודי חשובה לפני המקום נשתדל יותר לדייק את עבודת ה' שלנו בתורה ובתפילה.

דף מקורות - האם התורה אוניברסלית?

משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות פרק ח, ט - יא        
וְכֵן עִיר שֶׁהִשְׁלִימָה אֵין כּוֹרְתִין לָהֶן בְּרִית עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה וִיאַבְּדוּ אֶת כָּל מְקוֹמוֹתֶיהָ וִיקַבְּלוּ שְׁאָר הַמִּצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ. שֶׁכָּל עַכּוּ''ם שֶׁלֹּא קִבֵּל מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ הוֹרְגִין אוֹתוֹ אִם יֶשְׁנוֹ תַּחַת יָדֵינוּ:
משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא הִנְחִיל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ד)"מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". וּלְכָל הָרוֹצֶה לְהִתְגַּיֵּר מִשְּׁאָר הָאֻמּוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר(במדבר טו, טו) "כָּכֶם כַּגֵּר". אֲבָל מִי שֶׁלֹּא רָצָה אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְקַבֵּל תּוֹרָה וּמִצְוֹת. וְכֵן צִוָּה משֶׁה רַבֵּנוּ מִפִּי הַגְּבוּרָה לָכֹף אֶת כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם לְקַבֵּל מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ. וְכָל מִי שֶׁלֹּא יְקַבֵּל יֵהָרֵג. וְהַמְקַבֵּל אוֹתָם הוּא הַנִּקְרָא גֵּר תּוֹשָׁב בְּכָל מָקוֹם. וְצָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים. וְכָל הַמְקַבֵּל עָלָיו לָמוּל וְעָבְרוּ עָלָיו שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא מָל הֲרֵי זֶה כְּמִן הָאֻמּוֹת:
כָּל הַמְקַבֵּל שֶׁבַע מִצְוֹת וְנִזְהָר לַעֲשׂוֹתָן הֲרֵי זֶה מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְהוּא שֶׁיְּקַבֵּל אוֹתָן וְיַעֲשֶׂה אוֹתָן מִפְּנֵי שֶׁצִּוָּה בָּהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה וְהוֹדִיעָנוּ עַל יְדֵי משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁבְּנֵי נֹחַ מִקֹּדֶם נִצְטַוּוּ בָּהֶן. אֲבָל אִם עֲשָׂאָן מִפְּנֵי הֶכְרֵעַ הַדַּעַת אֵין זֶה גֵּר תּוֹשָׁב וְאֵינוֹ מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְלֹא מֵחַכְמֵיהֶם:

ע"ז ב ע"ב

ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן. מַאי בָּעֵי בְּשֵׂעִיר? וּמַאי בָּעֵי בְּפָארָן ? מְלַמֵּד, שֶׁהֶחְזִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַתּוֹרָה עַל כָּל הָעוֹלָם, וְלֹא רָצוּ לְקַבְּלָהּ, עַד שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל וְקִבְּלוּהָ.

ירושלמי שביעית ד, ג

ולא אמרו העוברים ברכת ה' אליכם העוברים אלו אומות העולם שהן עוברין מן העולם.

בית אלוקים למבי"ט שער היסודות פרק נ"א

ועתה בזמן המשיח והתחייה יהפוך את לבם לטובה, ובזה יתקיים כוונת בריאת העולם כי לא נברא אלא בשביל התורה וכל זמן שכל העולם כולו אינם מקיימים התורה אין הבריאה בשלמות כי אין קיום העולם כי אם על התורה... ויש בעד לעניין זה מעניין בריאת העולם שנברא בשביל התורה וכן אדה"ר שהוא עיקר העולם נברא הוא וכל זרעו בשביל התורה ובהיותו יציר כפיו של הקב"ה היה הוא מוכן וזרעו מוכנים לקבלה אלא שהרעו רוב זרעו ולא זכו אז לקבלתה... וכמו שכל הדברים יחזרו אל תכונתם הראשונה בזמן העתיד כמ"ש הכתוב ופרה ודב תרענה יחד ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן כן העמים יחזרו אל תכונתם הראשונה והוא היותם בני אדה"ר אשר היה יציר כפיו של הקב"ה ויוכנו להיותם ממקבלי התורה.

דרשות הר"ן הדרוש השביעי עמ' רע"ז במהדורת בארות משה

ואחד מן היעודים הגדולים שיעד בביאת משיחנו הוא זה, כאמרו כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד (צפניה ג), ירצה בזה, כי כל האומות ישובו לאמונתנו בכללי התורה ובפרטיה כפי דעתנו. וזה שאמרו במסכת ע"ז... והוא אמרם ז"ל מה אשווה לך ואנחמך, לכשאשווה לך אנחמך. הפירוש ידוע, שכל הקטטות שבינינו והאומות הם מסיבת חילוף האמונה, כמו שאמרו בשבת פט: דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי תרווייהו מאי הר סיני שירדה שנאה לאומות העולם עלינו. וכמו שאמר אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני, הגידו לו שכל חלאים שהאומות העולם מביאים עלי אינם אלא בשביל שאני אוהבת אותו. והטעם בזה, מפני שהבדילנו השם יתברך מכל האומות שלא נתחתן בהם ושלא לאכול המאכלות האסורות, והריחוק וההבדל מביא על כל פנים לידי כך. ולפיכך אמרו לכשאשווה לך אנחמך, כלומר לכשאשווה לך שאר האומות, שכולן יהיו באמונה אחת עמך, אנחמך. כי אז יהיה הנחמה שלמה, שאין אחריה דאגת מלחמה ושנאת האומות הנ"ל עלינו. והוא שסיים המדרש לכשיגיע היום ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, וזהו בזמן משיחנו.

ע"ז כד
פתח אידך מינייהו ואמר מאי אותיבו ליה חברוהי לר"א (ישעיה ס') כל צאן קדר יקבצו לך וגו' אמר להן ר"א כולם גרים גרורים הם לעתיד לבא אמר רב יוסף מאי קרא (צפניה ג, ט) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו' אמר ליה אביי ודלמא מעבודת כוכבים הוא דהדור בהו אמר ליה רב יוסף לעבדו שכם אחד כתיב.

ברכות נז ע"ב
מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה: תנו רבנן הרואה מרקוליס אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה אומר ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו וכשם שנעקרה ממקום זה כן תעקר מכל מקומות ישראל והשב לב עובדיהם לעבדך ובחוץ לארץ אין צריך לומר והשב לב עובדיהם לעבדך מפני שרובה גויים רבי שמעון בן אלעזר אומר אף בחוץ לארץ צריך לומר כן מפני שעתידים להתגייר שנאמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה.
ופסקו רמב"ם ושו"ע כרבי שמעון בן אלעזר, ועיין כס"מ שגם ת"ק לא חולק שעתידין להתגייר.

בילקוט שמעוני רמז תתקס"א וכן הובא ברש"י דברים ל"ג י"ט     
עמים הר יקראו, מנין אתה אומר שהיו אומות ומלכיות מתכנסות ובאות לפרגמטיא של ארץ ישראל והם אומרים הואיל ונצטערנו ובאנו לכאן נלך ונראה פרגמטיא של יהודים מה טיבה ועולין לירושלים ורואין את ישראל שעובדין לאל אחד ואוכלים מאכל אחד, לפי שעובדי אלילים לא אלוהו של זה כאלוהו של זה ולא מאכלו של זה כמאכלו של זה, והם אומרים אין יפה להדבק אלא באומה זו. מנין אתה אומר שאין זזין משם עד שמתגיירין ובאים ומקרבים זבחים ועולות, תלמוד לומר שם יזבחו זבחי צדק.

ירושלמי נדרים, פרק ט הלכה ד
'ואהבת לרעך כמוך'  - רבי עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' - זה כלל גדול מזה.

זכריה פרק ב

רָנִּ֥י וְשִׂמְחִ֖י בַּת־צִיּ֑וֹן כִּ֧י הִנְנִי־בָ֛א וְשָׁכַנְתִּ֥י בְתוֹכֵ֖ךְ נְאֻם־יְהוָֽה׃ וְנִלְווּ֩ גוֹיִ֨ם רַבִּ֤ים אֶל־יְהוָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְהָ֥יוּ לִ֖י לְעָ֑ם וְשָׁכַנְתִּ֣י בְתוֹכֵ֔ךְ וְיָדַ֕עַתְּ כִּי־יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁלָחַ֥נִי אֵלָֽיִךְ׃ וְנָחַ֨ל יְהוָ֤ה אֶת־יְהוּדָה֙ חֶלְק֔וֹ עַ֖ל אַדְמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וּבָחַ֥ר ע֖וֹד בִּירוּשָׁלִָֽם׃

מידות הראי"ה אהבה
אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל אדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחומרית. והשנאה צריכה להיות - רק על הרשעה והזוהמא שבעולם. אי-אפשר כלל לבא לידי רום-הרוח של 'הודו לד' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו" בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם,לשפר את קניניהם, לאשר את חייהם.

דף מקורות - מה בעצם קבלנו בהר סיני?

משנה תענית ד׳:ו׳

בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהֻבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפּוֹסְטֹמוֹס אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל.

גיטין ס

א"ר יוחנן משום רבי בנאה תורה מגילה מגילה ניתנה שנא' (תהלים מ, ח) אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי ר"ש בן לקיש אומר תורה חתומה ניתנה שנאמר (דברים לא, כו) לקוח את ספר התורה הזאת.

בראשית פרק ב

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה׃

דברים פרק ה
פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ׃ ...וַיְהִ֗י כְּשָׁמְעֲכֶ֤ם אֶת־הַקּוֹל֙ מִתּ֣וֹךְ הַחֹ֔שֶׁךְ וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַ֔י כָּל־רָאשֵׁ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְזִקְנֵיכֶֽם׃ וַתֹּאמְר֗וּ הֵ֣ן הֶרְאָ֜נוּ יְהוָ֤ה אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ אֶת־כְּבֹד֣וֹ וְאֶת־גָּדְל֔וֹ וְאֶת־קֹל֥וֹ שָׁמַ֖עְנוּ מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ רָאִ֔ינוּ כִּֽי־יְדַבֵּ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי׃ וְעַתָּה֙ לָ֣מָּה נָמ֔וּת כִּ֣י תֹֽאכְלֵ֔נוּ הָאֵ֥שׁ הַגְּדֹלָ֖ה הַזֹּ֑את אִם־יֹסְפִ֣ים ׀ אֲנַ֗חְנוּ לִ֠שְׁמֹעַ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ ע֖וֹד וָמָֽתְנוּ׃ כִּ֣י מִ֣י כָל־בָּשָׂ֡ר אֲשֶׁ֣ר שָׁמַ֣ע קוֹל֩ אֱלֹהִ֨ים חַיִּ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ־הָאֵ֛שׁ כָּמֹ֖נוּ וַיֶּֽחִי׃ קְרַ֤ב אַתָּה֙ וּֽשֲׁמָ֔ע אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאַ֣תְּ ׀ תְּדַבֵּ֣ר אֵלֵ֗ינוּ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר יְדַבֵּ֜ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ אֵלֶ֖יךָ וְשָׁמַ֥עְנוּ וְעָשִֽׂינוּ׃ וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֔ם בְּדַבֶּרְכֶ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י שָׁ֠מַעְתִּי אֶת־ק֨וֹל דִּבְרֵ֜י הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבְּר֣וּ אֵלֶ֔יךָ הֵיטִ֖יבוּ כָּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ׃ מִֽי־יִתֵּ֡ן וְהָיָה֩ לְבָבָ֨ם זֶ֜ה לָהֶ֗ם לְיִרְאָ֥ה אֹתִ֛י וְלִשְׁמֹ֥ר אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֖י כָּל־הַיָּמִ֑ים לְמַ֨עַן יִיטַ֥ב לָהֶ֛ם וְלִבְנֵיהֶ֖ם לְעֹלָֽם׃ לֵ֖ךְ אֱמֹ֣ר לָהֶ֑ם שׁ֥וּבוּ לָכֶ֖ם לְאָהֳלֵיכֶֽם׃ וְאַתָּ֗ה פֹּה֮ עֲמֹ֣ד עִמָּדִי֒ וַאֲדַבְּרָ֣ה אֵלֶ֗יךָ אֵ֧ת כָּל־הַמִּצְוָ֛ה וְהַחֻקִּ֥ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תְּלַמְּדֵ֑ם וְעָשׂ֣וּ בָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם לְרִשְׁתָּֽהּ׃ וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם אֶתְכֶ֑ם לֹ֥א תָסֻ֖רוּ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל׃

מהר"ל תפארת ישראל פרק י"ג

במדרש הנעלם (זוהר בהעלותך קנ"ב ע"א) אמר ר' שמעון ווי לההוא בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומלין דהדיוטי, דאי הכי אפילו בזמנא דא אנן יכלין למעבד באורייתא מלין דהדיוטי ובשבחא יתיר מכלהו אי לאחזאה מלה דעלמא אפילו אינון קפסירי דעלמא אית בינייהו מלין עלאין יתיר, אי הכי נזיל אבתרייהו ונעביד מנייהו אורייתא כהאי גוונא, אלא כל מלין דאורייתא מלין עלאין ורזין עילאין, תא חזי עלמא עלאה ועלמא תתאה בחד מתקלא אתקלו ישראל לתתא מלאכי עלאי לעילא, מלאכי עלאי כתיב בהו עושה מלאכיו רוחות (האי באתר עלאה) בשעתא דנחתין לתתא (אף על גב דנחתין) מתלבשי בלבושא דהאי עלמא ואי לא מתלבשי בלבושא כגוונא דהאי עלמא לא יכלין למיקם בהאי עלמא ולא סביל לון עלמא, ואי במלאכי כך אורייתא דברא להו וברא עלמין כלהו וקיימין בגינה על אחת כמה וכמה כיון דנחתת להאי עלמא אי לאו דמתלבשא בהני לבושין דהאי עלמא לא יכיל עלמא למסבל, ועל דא האי ספור דאורייתא לבושא דאורייתא איהו מאן דחשיב דהאי לבושא איהו אורייתא ממש ולא מלה אחרא תיפח רוחיה ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי בגין כך אמר דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך מה דתחות לבושא דאורייתא, תא חזי אית לבושא דאתחזי כלא ואינון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאיתחזי לון שפירא לא מסתכלין יתיר, חשיבו דהאי לבושא גופא חשיבותא דגופא נשמתא, כהאי גוונא אורייתא אית לה גופא ואינון פקודי אורייתא דאקרון גופי תורה האי גופא מתלבשא בלבושין דאינון ספורין דהאי עלמא, טפשין דעלמא לא מסתכלי אלא בהאי לבושא דאיהו ספור דאורייתא ולא ידעי יתיר ולא מסתכלי במה דאיהו תחות האי לבושא, אינון דידעין יתיר לא מסתכלין בלבושא אלא בגופא דאיהו תחות האי לבושא, חכימין עבדי דמלכא עלאה אינון דקיימו בטורא דסיני לא מסתכלי אלא בנשמתא דאיהו עיקרא דכלא אורייתא ממש (ולעלמא) ולזמנא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאורייתא, תא חזי הכי נמי לעילא אית לבושא וגופא ונשמתא ונשמתא לנשמתא... עכ"ל. ואף על גב שהוא לא אמר שהתורה היא לבוש למלין עלאין רק בשביל הספורין שהם בתורה שלא יבזה אותם האדם, מ"מ בכלל הזה גם כן מצות התורה שאי אפשר שיהיה בעולם החמרי הזה רק בגוף והם המצות הגשמיות. וכמו שברא האדם שיהיה בו הצלם האלקי הנבדל, כך זאת תורת האדם עם שכל דבריה דברים עליונים הם עומדים בדברים הגשמיים, וכאשר משיג בדברים הגשמיים הלא הדברים ההם נמשכים אל הדברים שהם סודי התורה, וכאלו האדם דבק באותו שכל האלקי כי התורה היא אחת:

דף מקורות על מעלת לימוד ליל שבועות

זוהר אמור דף צח

תָּא חֲזֵי, חַבְרַיָּיא מְתַקְּנֵי בְּהַאי לֵילְיָא תַּכְשִׁיטָהָא לְכַלָּה, וּמְעַטְּרֵי לָהּ בְּעִטְרָהָא, לְגַבֵּי מַלְכָּא. וּמַאן מַתְקִין לֵיהּ לְמַלְכָּא, בְּהַאי לֵילְיָא, לְאִשְׁתַּכְּחָא בָּהּ בְּכַלָּה, לְאִזְדַּוְּוגָא בָּהּ בְּמַטְרוֹנִיתָא. נַהֲרָא קַדִּישָׁא עֲמִיקָא דְּכָל נַהֲרִין, אִימָּא עִלָּאָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שיר השירים ג׳:י״א) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְגוֹ'. לְבָתַר דְּאַתְקִינַת לֵיהּ לְמַלְכָּא, וְאַעְטְּרַת לֵיהּ, אַתְיַית לְדַכְּאָה לָהּ לְמַטְרוֹנִיתָא, וּלְאִינּוּן דְּמִשְׁתַּכְּחֵי גַּבָּהּ.

לְמַלְכָּא דְּהֲוָה לֵיהּ בַּר יְחִידָאי, אָתָא לְזַוְּוגָא לֵיהּ בְּמַטְרוֹנִיתָא עִלָּאָה, מַאי עַבְדַת אִמֵּיהּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא, עָאלַת לְבֵי גְּנִיזָהָא, אַפִּיקַת עִטְּרָא עִלָּאָה, בְּשִׁבְעִין

אַבְנֵי יְקָר סַחֲרָנָא, וְאַעְטְּרַת לֵיהּ. אַפִּיקַת לְבוּשִׁין דְּמִילַת וְאַלְבִּישַׁת לֵיהּ, וְאַתְקְּנַת לֵיהּ בְּתִקּוּנֵי דְּמַלְכִין.

לְבָתַר עָאלַת לְבֵי כַּלָּה, חָמָאת עוּלֵימְתָהָא, דְּקָא מְתַקְּנֵי עִטְרָהָא, וּלְבוּשָׁהָא, וְתַכְשִׁיטָהָא, לְתַקְּנָא לָהּ. אָמְרָה לוֹן, הָא אֲתְקִּינַת בֵּי טְבִילָה, אֲתַר דְּמַיִין נַבְעִין, וְכָל רֵיחִין וּבוּסְמִין סוּחֲרָנֵי אִינּוּן מַיִין, לְדַכְּאָה לְכַלָּתִי, לֵיתֵי כַּלָּתִי, מַטְרוֹנִיתָא דִּבְרִי, וְעוּלֵימְתָהָא, וְיִתְדְּכוּן בְּהַהוּא אֲתַר דְּאַתְקִינַת בְּהַהוּא בֵּי טְבִילָה, דְּמַיִין נַבְעִין דְּעִמִּי. לְבָתַר תַּקִּינוּ לָהּ בְּתַכְשִׁיטָהָא, אַלְבִּישׁוּ לָהּ לְבוּשָׁהָא, אַעֲטְּרוּ לָהּ בְּעִטְרָהָא. לְמָחָר כַּד יֵיתֵי בְּרִי לְאִזְדַּוְּוגָא בְּמַטְרוֹנִיתָא, יַתְקִין הֵיכָלָא לְכֻלְּהוּ, וְיִשְׁתְּכַּח מָדוֹרֵיהּ בְּכוּ כַּחֲדָא.

כַּךְ מַלְכָּא קַדִּישָׁא וּמַטְרוֹנִיתָא, וְחַבְרַיָּיא, כְּהַאי גַּוְונָא. וְאִימָא עִלָּאָה דִּמְתַּקְנַת כֹּלָּא. אִשְׁתְּכַח דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, וּמַטְרוֹנִיתָא, וְחַבְרַיָּיא, מָדוֹרֵיהוֹן כַּחֲדָא, וְלָא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהילים ט״ו:א׳) יְיָ' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ וְגוֹ', הוֹלֵךְ תָּמִים וּפוֹעֵל צֶדֶק. מַאן הוּא פּוֹעֵל צֶדֶק. אֶלָּא, אִלֵּין אִינּוּן דִּמְתַּקְנֵי לְמַטְרוֹנִיתָא בְּתַכְשִׁיטָהָא, בִּלְבוּשָׁהָא, בְּעִטְרָהָא. וְכָל חַד, פּוֹעֵל צֶדֶק אִקְרֵי.

אָמַר רִבִּי חִיָּיא, אִלְמָלֵא לָא זָכֵינָא בְּעָלְמָא, אֶלָּא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין דַּיי. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּאִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְיַדְעִין אוֹרְחוֹי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, דִּרְעוּתָא דִּלְהוֹן בְּאוֹרַיְיתָא, עָלַיְיהוּ כְּתִיב (תהילים צ״א:י״ד) כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ. וּכְתִיב אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ.

כף החיים תצד, ו

ובהקדמת הזוהר ח"א דף ח' ע"א כתב דכלהו דמתקנין תקונהא בהאי ליליא וחדאן בה כלהו יהון רשימין וכתיבין בספרא דדכרניא וקב"ה מברך לון בשבעין ברכאן ועטרין דעלמא עלאה יעו"ש. וכ"כ (האריז"ל קט"ן) בשער הכוונות דף פ"ט ע"א שצריך האדם שלא ישן בלילה הזאת כלל ולהיות כל הלילה נעורים ועוסקים בתורה כנז' באורך בהק' ספר הזוהר פ' בראשית ופ' אמור. ודע כי כל מי שלא ישן בלילה הזאת כלל אפי' רגע אחד ויהיה עוסק בתורה כל הלילה מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק בשנה ההיא וכו' ולא עוד אלא שהוראת חיי האדם בשנה ההיא תלויה בענין זה כ"א לא ישן כלל ודאי שלא ימות בשנה ההיא ודי בזה ולכן פשט המנהג הזה בישראל לעסוק בתורה כל ליל חג השבועות יעו"ש... וכ"כ מגן אברהם סק"א וכבר נהגו' רוב התלמידים לעשות כן... והטעם כתב מ"א שם ע"פ הפשט לפי שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקב"ה להעיר אותם כדאיתא במדרש (פרקי ר"א פ' מ"א) לכן אנו צריכין לתקן זה עכ"ל.

של"ה הקדוש מסכת שבועות - פרק נר מצוה, ה

ולהראות גדולת מעלת זאת הלילה (=לימוד התורה בליל שבועות), איך שחביב לפני הקדוש ברוך הוא לבלתי נדום רגע אחת מדביקות התורה. גם יש רשות להפסיק בין ענין לענין לדבר דברי התעוררות מוסר ופשפוש מעשים ולתקן תקנות ליראת ה'. אכתוב לכם מעשה שאירע קרוב לזמנינו והועתק מכתב המקובל הר"ר שלמה הלוי אלקביץ שהיה מתחבר בבית של רבינו בית יוסף והופיע עליו רוח הקודש. וזה נוסח הכתב:

דעו לכם כי הסכמנו החסיד (ר' יוסף קארו) נר"ו (=נטריה רחמנא ופרקיה) ואני עבדו ועבדיכם מהחברים, לעמוד על נפשינו ליל שבועות ולנדד שינה מעינינו. ותודה לאל כן עלה בידינו כי לא הפסקנו רגע, רק אשר תשמעו ותחי נפשכם... ובעת שהתחלנו ללמוד המשנה ולמדנו שתי מסכתות, זיכנו בוראנו ונשמע את... והדיבור ההוא מדבר עמנו והתחיל ואמר:

שמעו ידידי המהדרים מן המהדרים, ידידי אהובי שלום לכם, אשריכם ואשרי ילדתכם, אשריכם בעולם הזה אשריכם בעולם הבא, אשר שמתם על נפשיכם לעטרני בלילה הזה , אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי, ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות, ועתה החזרתם עטרה ליושנה. התחזקו ידידי התאמצו אהובי שמחו ועלצו. ודעו כי אתם מבני עלייה, וזכיתם להיות מהיכלא דמלכא (=היכל של המלך), וקול תורתכם והבל פיכם עלה לפני הקב"ה ובקע כמה אוירים וכמה רקיעים עד שעלה, ומלאכים שתקו ושרפים דממו והחיות עמדו וכל צבא מעלה להקב"ה שומעים את קולכם . והנני המשנה הא' המייסרת את האדם באתי לדבר אליכם... לכן בניי התחזקו ואמצו ועלצו באהבתי בתורתי ביראתי. ואלו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות מהצער אשר אני שרויה בו, לא היתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם בזוכריכם כי בסבתכם אני מושלכת בעפר, לכן חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי המהדרים ואל תפסיקו הלימוד, כי חוט של חסד משוך עליכם ותורתכם ערבה לפני הקב"ה. לכן עמדו בניי ידידי על רגליכם והעלוני...

את כל הדברים האלה דבר אלינו ושמעה אזנינו, ורבות כהנה וכהנה מענייני החכמה, כמה וכמה הבטחות גדולות, וכלנו געינו בבכיה מרוב השמחה. וגם בשמענו צרת השכינה בעונותינו וקולה כחולה המתחננת אלינו. ואז נתחזקנו עד אור הבוקר ולא פסק גירסא מפומנא (=גירסת הלימוד מפינו) בגילה ורעדה. ויהי בבקר הלכנו וטבלנו כאשר עשינו שני ימים קודם... ויאמרו מי יתן והלילה הזאת השניה נתחבר ביחד ונהיה עשרה, והסכמנו לעשות כן. ועם שבלילה הראשון שינה בעינינו לא ראינו אפילו רגע... וגם ביום לא הונח לישן, כי דרוש דרש החסיד נר"ו (=נטריה רחמנא ופרקיה) אחר המנחה וישבנו שם, ועם כל זה שִנָסְנוּ בעוז מתנינו ועשינו בלילה השניה כסדר הראשון. ומרוב השמחה שהיינו עשרה לא המתינה עד עת קרוא המשנה, ולא עד חצות כמו בלילה הראשונה שהיה ממש בחצות הלילה, רק תכף שהיינו קוראים דברות של משנֶה תורה (=ספר דברים) בהגיענו אל פרשת שמע, קול דודינו דופק והתחיל, שמעו ידידים המהדרים מן המהדרים... ודברים רבים של חכמה אמר:

... ואלמלא נתן רשות לעין, הייתם רואים האש הסובבת הבית הזאת. לכן חזקו ואמצו ואל תפסיקו הקשר, והעלוני...

בן איש חי במדבר שנה ראשונה הלכה ג ויזהרו ללמוד כל סדר הלימוד של זאת הלילה בחשק גדול ובשמחה רבה ובהתלהבות הלב, כי הלמוד המתוקן לזאת הלילה עושה פרי גדול למעלה, וממשיך לנפש האדם קדושה וטהרה. ויתגבר כארי לישב על המשמר בעינים פקוחות לדחות את השינה, ולא יתנמנם כלל, כי רבנו האר"י ז"ל החמיר מאוד בעניין השינה בזאת הלילה יותר מליל הושענא רבא.

מה עניין עוגת גבינה להר סיני?

בין אם מדובר בגבינת צ'דר, קממבר או גבינה צהובה, אין חולק על כך שזוהי שעתם היפה של מוצרי החלב. על פי נתוני מועצת החלב, ישראלי ממוצע צורך בשבועות פי 3.5 גבינה יותר מאשר בשבוע רגיל. מה עניינו של המנהג ואולי בכלל נפלנו לטריק מסחרי של חברות החלב?

אחת מהסיבות לאכילת מאכלי חלב בשבועות קשורה לפסוק בשיר השירים שבו על פי מסורת חכמים, ממשיל שלמה המלך את התורה ל'דבש וחלב'. במבט ראשון יש כאן בסה"כ הצצה למעדן מהעולם הקולינרי של הימים ההם. ע"פ הנמשל  עומדים חכמים ואומרים 'דף גמרא או פרק תנ"ך הם הדבר המתוק ביותר בעולם משל היו הם דבש וחלב'. אני סבור שבמטאפורה הזו טמון עומק נוסף.   

מי שהיה בארה"ב יודע שבמלונות רבים יש בכל חדר במגירה ספר תנ"ך. אין ספק שהתנ"ך הוא רב המכר הגדול בהיסטוריה. הרעיון שהמסר של אלוקים לעולם נכתב בספר, הוא רעיון שהאנושות כולה אינה אדישה כלפיו.

אך נושאי הספר היו תמיד - אנחנו. בתוך כך, נשאנו על כתפינו גם כינויי גנאי כמו 'עם הספר' (בארצות האיסלאם) או 'היהודי התלמודי' (בארצות נוצריות). אלה היו כינויים לא מקריים שדבקו בעם ישראל. תעודת הזיהוי של יהודי הייתה 'אדם לומד תורה', אדם שאחראי על נשיאת התורה והעברתה מדור לדור.

בנקודה זו עשוי אדם פוסטמודרני לומר לעצמו – 'בסדר, כך הוגדרתי במשך שנים אך כיום אני מעוניין בזהות חדשה, כזו שלא קשורה לעבר היהודי אליו נולדתי בעל כורחי'. מה שאני מבקש לטעון הוא שכשמדברים על הזהות הדברים נעשים עוד יותר מורכבים.

אנו לא רק נושאים את הספר, אנו גם הנושא שלו, במובן של subject. הספר לא רק מתאר את מהלך חיינו כעם בעבר כמו ביציאת מצרים או בגלות בית ראשון אלא גם קשור בנבואות עתידיות שבמשך אלפיים שנה נקראו בערגה וכיום אנו זוכים להגשימן בחיינו בין אם נרצה ובין אם לא. כאשר אנו שרים בחתונה בשכונת רמות בירושלים את השיר 'עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה', זוהי דוגמא מובהקת לכך. התנ"ך לא רק מזכיר לנו הוד קדומים אלא הוא גם כוח מניע של התנועה הציונית. תנועת ביל"ו הייתה המשך של הקריאה האלוקית לבית יעקב ללכת באור ה', ובהופעתו של בן גוריון מול ועדה בריטית הוא קורא לתנ"ך 'הקושאן שלנו על ארץ ישראל'. למעשה, אפילו מבצעי יציאת יהודי אתיופיה נקראים על שם יציאת מצרים (מבצע משה) או פגישת שלמה עם מלכת שבא (מבצע שלמה). הספר טבוע ב DNA שלנו – עבר, הווה ועתיד.

המאכל הראשון בחייו של כל אדם הוא חלב. התינוק לא רק מתענג על חלב מתוק בדיוק במידה ותמיד בטמפרטורה הנכונה, אלא שבאינסטינקט הכי בסיסי שלו הוא חש שבחלב הזה תלויים חייו. מחקרים עדכניים מלמדים אותנו כי בחלב יש גם את כל הנוגדנים והויטמינים שהתינוק צריך. על ידי חיישנים מיוחדים גוף האם יודע להגיב ולהתאים את החלב למצבו של התינוק – ביום חם הוא יקבל יותר אחוזי מים, ואם הוא חולה,  יהיו בחלב הנוגדנים המתאימים.

התורה נמשלה לדברים רבים. מים יין ואש הן כמה דוגמאות מתוך רשימה ארוכה יותר. המשל של התורה לחלב הוא גוון של תשובה לשאלה נוקבת שמנסרת בכל שנה מחדש בחלל העולם 'מהי התורה עבורך'? כשאנו עונים "חלב!" אנו עונים את כל מה שחלב אומר לתינוק. כמו חלב האם לתינוק, כך התורה היא חלב התודעה היהודי.

בליל שבועות לא נלך לישון. כמו תינוק בקפיצת גדילה, איננו עוצמים עין ואנו רוצים לינוק תורה בשקיקה ולהיות ראויים להיות נושאיה. בתי הכנסת יהיו מוארים וקול התורה יישמע בהם כל הלילה. כולם מוזמנים.