קשר של געגוע

ידוע שקשרי הציצית אינם מעכבים מלבד קשר ראשון והצורך שיהיה חלק מהפתילות קשור וחלק משוחרר (גדיל וענף). ובכל זאת הראשונים והאחרונים כתבו סוגי קשרים רבים וחלק מדבריהם נסמך על מדרש תנחומא, מימרות בגמרא ואף מובאות מהזוהר הקדוש. מהו פשר הקשר?

נראה שהעקרון המארגן של כלל הקשרים הוא טעם המצוה על פי הכתוב בתורה. 

"וְרָאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" 

בפשטות פתיל התכלת שבציצית ('אותו' בפסוק) נועד להזכיר לנו את המצוות ואת היחס אל ה' (יראת שמים - ראית שמים).
חז"ל בתנחומא פרשת שלח התייחסו אל הציצית כולה כאל חבל הצלה משכחת השם - 'משל למה הדבר דומה? לאחד שהושלך לתוך הים. הושיט הקברניט את החבל ואמר לו: תפוש חבל זה בידך ואל תניחהו, שאם תניחהו – אין לך חיים.'

מסתבר שזו הסיבה שהראשונים והאחרונים ניסו להראות כיצד קשרי הציצית (ואפילו שמה בגימטריא - רש"י) מזכירים את תריג מצוות התורה, שם הויה (האריז"ל), את כסא הכבוד (הגמ' במנחות), את שבעת הרקיעים (שם), את ספר התורה (חמשה קשרים כנגד חמשה חומשי תורה תנחומא) ואת מידות הרחמים של הקב"ה (בזוהר). 

שפת קשרים שכזאת או בשפה המדעית 'אוריינות של קשרים' הייתה נהוגה בתרבויות קדומות עוד בטרם התפשטות הכתב. בצפון אמריקה למשל שבטים כמו היאקימה (Yakima) השתמשו ב"חוטי זמן" (Time strings). נשים היו קושרות קשר עבור כל יום שעבר, קשר מיוחד עבור אירוע חשוב (כמו לידה, מוות או קרב), ולעיתים שילבו חרוזים כדי לציין את אופי האירוע. במותו של האדם, החוט הונח עמו כמעין "ביוגרפיה קשורה". ספר זיכרון של האדם שנכתב ללא מילים אך באופן שניתן לראות ולמשש.

ומצינו ביטוי מרתק לכך גם בש"ס לפנינו. 

המשנה במסכת שבת (פרק ששי) דנה בדברים שמותר לאנשים לצאת איתם לרשות הרבים בשבת מבלי לעבור על איסור טלטול. בין היתר, המשנה פוסקת כי: "הבנים יוצאין בקשרים".

כשהגמרא (שבת סו) באה לבאר לאילו קשרים התכוונה המשנה, היא מביאה בסופו של דבר את דבריו של האמורא רב חמא בר גוריא:

"בן שיש לו געגועין על אביו – נוטל רצועה ממנעל של ימין, וקושר לו בשמאלו".

המשמעות הפסיכולוגית וההלכתית: מדובר בילד קטן שקשה עליו הפרידה מאביו, והוא נוטה לבכות ולסבול עקב כך. כדי להרגיע את הילד ולספק לו תחושת ביטחון וקרבה, היו לוקחים רצועה מנעלו הימנית של האב, וקושרים אותה על זרועו (או רגלו) השמאלית של הבן. הקשר הזה תפקד כמעין "חפץ מעבר" שמנכיח את הזיכרון של האב ומרגיע את געגועיו של הילד. מאחר שלקשר יש פונקציה מרפאת עבור בריאותו הנפשית של הילד, הוא נחשב לחלק ממלבושו או תכשיטו, והתירו לחכמים לצאת עמו בשבת.

"וסימניך תפילין" כדי שהלומדים לא יתבלבלו מאיזו נעל לוקחים ועל איזה צד של הילד קושרים, רב נחמן בר יצחק נותן עזר-זיכרון פשוט בגמרא: כמו תפילין. כשם שמצוות תפילין מתבצעת על ידי קשירה ביד ימין על גבי יד שמאל – כך גם ה"מרשם" לקשר הגעגועים הזה הוא לקיחה מצד ימין וקשירה בשמאל. הגמרא מוסיפה שאם עושים את ההיפך ("וחילופא") מדובר בסכנה, שכן הדבר עלול להגביר את הגעגוע והצער של הילד במקום להשקיט אותם.

זוהי אכן אחת הדוגמאות היפות והעדינות בתלמוד לאופן שבו חפץ יומיומי ופשוט, כמו רצועה קשורה, הופך לכלי להחזקת זיכרון, הרגעה וקשר בין אב לבנו.

ואולי גם אנחנו תינוקות המתגעגעים וקשרי הציצית הם קשר של געגוע לאבינו שבשמיים.

נספח מידע בעניין הקשרים כשפת הזיכרון

הרבה לפני הופעתן של מערכות כתב אלפביתיות או פיקטוגרפיות, תרבויות שונות ברחבי העולם פיתחו "אוריינות של קשרים" – מערכות סמיוטיות מורכבות שבהן חוטים וקשרים תפקדו כטקסט לכל דבר ועניין, ושימשו לתיעוד היסטורי, ניהול חשבונות, ביטוי מעמד חברתי ושימור הזיכרון.

להלן סקירה של התופעה בתרבויות בולטות, המשקפת כיצד קשרים פיזיים היוו חלופה למילה הכתובה:

1. הקיפו (Quipu) של האינקה: פסגת "הטקסט הקשור"

הדוגמה המובהקת והמתוחכמת ביותר לשפת קשרים שייכת לאימפריית האינקה באנדים (דרום אמריקה). האינקה ניהלו אימפריה עצומה ללא מערכת כתב מסורתית; במקומה הם השתמשו בקיפו – מתקן העשוי מחוט ראשי שעליו תלויים חוטי משנה מכותנה או משיער אלפקה.

• קידוד מידע: הקיפו היה מערכת קריאה וכתיבה תלת-ממדית. המידע קודד באמצעות סוג הקשר (קשר פשוט, קשר שמיניה, קשר ארוך), מיקומו על החוט, צבע החוט, וכיוון השזירה שלו.

• זיכרון היסטורי ומספרים: בעוד שרוב הקיפו ששרדו פוענחו כמערכות חשבונאיות בבסיס עשרוני (למפקדי אוכלוסין, מיסים ומלאי), חוקרים גילו שחלקם שימשו כ"קיפו נרטיביים". אלו היו עזרי זיכרון מנמוניים שסייעו ל"קיפוקאמיוק" (קוראי הקיפו המומחים) לשנן ולספר את ההיסטוריה, המיתולוגיה והשירה של האינקה. כל קשר היווה עוגן לפרק או לאירוע בזיכרון הלאומי.

2. שבטים אינדיאנים בצפון אמריקה: חוטי זיכרון ובריתות

גם בצפון אמריקה נעשה שימוש נרחב בקשרים כאמצעי תקשורת וזיכרון, אם כי בצורה פחות ממסדית מאשר באינקה:

• רישומי זמן ומסעות: שבטים כמו היאקימה (Yakima) השתמשו ב"חוטי זמן" (Time strings). נשים היו קושרות קשר עבור כל יום שעבר, קשר מיוחד עבור אירוע חשוב (כמו לידה, מוות או קרב), ולעיתים שילבו חרוזים כדי לציין את אופי האירוע. במותו של האדם, החוט הונח עמו כמעין "ביוגרפיה קשורה".

• חגורות הוואמפום (Wampum): למרות שמדובר בחרוזים שזורים ולא רק בקשרים, הוואמפום תפקד כארכיון היסטורי דיפלומטי. השזירה של החרוזים בתבניות מסוימות שימשה כתיעוד של בריתות, חוקים והסכמים בין שבטים. הקריאה בחגורה הייתה למעשה שליפה של זיכרון היסטורי מקודד.

3. סין העתיקה: לפני המילה הכתובה

המסורת הסינית העתיקה משמרת זכר לתקופה שבה קשרים קדמו לכתב (ה"האנזי").

• בספרים עתיקים כמו הדאו דה ג'ינג (של לאו דזה) וספר התמורות (I Ching) מופיעות התייחסויות לכך שבעת העתיקה, לפני המצאת הסימניות, "האנשים שלטו באמצעות קשירת קשרים בחוטים" (Jie Sheng Ji Shi). קשר גדול ציין אירוע גדול, וקשר קטן אירוע קטן.

• מעמד וסמליות: מאוחר יותר, כשהכתב התפתח, קשירת הקשרים הסינית (Zhongguo Jie) הפכה לאמנות בעלת משמעות סמלית עמוקה. קשרים ספציפיים ביטאו מעמד חברתי, איחולים (לשפע, אריכות ימים או זוגיות) ואמונות רוחניות, כשהם משמשים כמעין "קמעות קריאים" שאנשים ענדו או תלו.

4. תרבויות פולינזיות ומאוריות

בתרבויות איים, כמו בהוואי ובניו זילנד, היעדר כתב הוביל לפיתוח "חוטי יוחסין" (Genealogy cords). המאורים, למשל, השתמשו במקלות מגולפים עם קשרים או בליטות, שנקראו Whakapapa, כדי לזכור ולדקלם את שושלות היוחסין של השבט אחורה לאורך דורות רבים. כל קשר ייצג אב קדמון, ונגיעה בו במהלך הדקלום חיברה את הדובר פיזית והיסטורית לשורשיו.

מערכות אלו מדגימות כיצד הצורך האנושי לארגן את החברה, לזכור את העבר ולהעביר מסרים הביא ליצירת "טקסטים" אלטרנטיביים, שדרשו קריאה באמצעות חוש המישוש והראייה גם יחד.

למה איסור גיד הנשה הוא מצוות הלא תעשה הראשונה בתורה?

 

בסין נקראת היהדות באופן מסורתי "דת הסרת הגיד". זה מעניין ואולי קצת מובן לאור העובדה הבאה. בפרשת בראשית לימדה התורה את אדם וחוה, ראשית האנושות, את מצוות העשה הראשונה בתורה – פרו ורבו. עם הופעת אברהם אבינו עליו השלום למדנו את המצווה המיוחדת לישראל – ברית המילה. מצווה יסודית לכל הדעות. בפרשתנו, מיד לאחר קריאת שמו לראשונה ישראל, קיבל יעקב אבינו את המצווה השלישית, מצוות הלא תעשה הראשונה – גיד הנשה. מהו עניינה של מצווה זו?

בספר החינוך כתב שטעם המצווה הוא שנזכור את המאבק והניצחון של יעקב מול המלאך. כך גם בזמנים הקשים של גלותנו לא נאבד תקווה ונזכור שכבר היו דברים מעולם וישראל למרות האבדות תמיד מנצח. גם הלילה הארוך ביותר ייגמר ויעלה השחר. אך לפי דבריו עדיין לא מובן מדוע זוהי מצוות הלא תעשה הראשונה שנזכרה בתורה?

    ישנן שתי טענות בסיסיות שאומר לנו היצר הרע כנגד האיסורים בהם נאסרנו. הטענה הראשונה – ה'     שונא את בני האדם ולא רוצה שתהנו ולכן אוסר עליכם דברים. הטענה השניה – נכון, המצוות יתנו לכם עולם הבא, אבל אני אתן לכם עולם הזה.                                                                                                    

הגמרא במסכת חולין מלמדת שגיד הנשה אינו ראוי לאכילה, ומספרת לנו שטעמו כמו טעם של עץ בעלמא. מדוע אוסרת התורה לאכול דבר חסר טעם? התשובה היא: "רצה הקב"ה לזכות את עם ישראל במצוות לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". מאותה הסיבה התורה אוסרת גם את אכילת הדם - דבר שנפשו של האדם קצה בו. כבר בפעם הראשונה שמלמדת התורה מה לא לעשות חשוב לתלמוד להבהיר שמצוות הלא תעשה לא באו להקשות על החיים אלא אדרבה להיטיב אותם. בסופו של דבר, התורה רוצה לזכות אותנו גם בדברים שהיינו אנו עושים ממילא גם ללא ציווי. כמו שאין אוכלים את גיד הנשה- כי טעמו טעם עץ בעלמא – התורה אוסרת לאוכלו כדי לתת לנו הזדמנות לקיים עוד מצווה. זוהי תשובה לטענה הראשונה. דווקא בגלל שה' טוב אלינו הוא מבקש לזכות אותנו וכביכול להחליף עולם הזה בעולם הבא. אך באמת יש כאן טענה מעמיקה וחשובה אפילו יותר.

התשובה שנותנת התורה לטענה השנייה נאמרת מתוך היכרות מעמיקה עם היצר הרע. כבר בפרשת בראשית למדנו שהנחש מנסה למכור את עצמו באצטלה של קדושה – והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע, חכמים במדרש הבינו שהוא מציע להם לא רק חיים נצחיים אלא גם כוח בלתי מוגבל – 'להיות יוצרי עולמות'. בפועל האדם שיכל לטעום מעץ החיים האמיתיים הפך לבן תמותה, ובמקום שכל הבריאה תשרת אותו עליו יהיה לעבוד קשה בשביל לשרוד. יצר הרע אינו נותן לנו לא עולם הבא ולא עולם הזה- אלא רק עץ בעלמא! למרות כל הדמיונות, טעמו של עץ הדעת למרבה האכזבה, כטעם עץ רגיל. אל תחשוב שבכך שנאסרו עליך דברים אתה מפסיד משהו, באמת יצר הרע מוכר פייק – רק עובד ה' מרויח באמת.

הַיֵּצֶר הָרָע דּוֹמֶה כְּמוֹ מִי שֶׁהוֹלֵךְ וְרָץ בֵּין בְּנֵי אָדָם, וְיָדוֹ סְגוּרָה וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּתוֹכָהּ וְהוּא מְרַמֶּה בְּנֵי אָדָם וְשׁוֹאֵל לְכָל אֶחָד מָה אֲנִי אוֹחֵז ? וּלְכָל אֶחָד נִדְמֶה כְּאִלּוּ הוּא אוֹחֵז מַה שֶּׁהוּא מִתְאַוֶּה וְעַל כֵּן הַכּל רָצִים אַחֲרָיו כִּי כָּל אֶחָד סוֹבֵר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ וְאַחַר כָּךְ הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּה כְּלוּם כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁהוּא מְרַמֶּה את כָּל הָעוֹלָם וְהַכּל רָצִים אַחֲרָיו וּמְרַמֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד עַד שֶׁנִּדְמֶה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּאִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ כָּל אֶחָד כְּפִי שְׁטוּתוֹ וְתַאֲוַותוֹ וְאַחַר כָּךְ בַּסּוֹף הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּהּ כְּלוּם... כָּךְ הֵם כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה. (שיחות הר"ן אות ו).

עוד בעניין גיד הנשה - לחצו כאן.

אשת יפת תואר

מתוך שבעים וארבע המצוות שמופיעות בפרשת כי תצא, אחת מעוררת תמיהה במיוחד. חייל יהודי שרואה במלחמה אשה יפת תואר וחושק בה יכול היה לבוא עליה (מסתמא באונס) ולקחת אותה אל ביתו. לכאורה, אונס באישור החוק. החוש המוסרי הבריא מתקומם נגד הבהמיות והאכזריות שבמעשה. כיצד יכול להיות שהתורה מאפשרת דבר שכזה?!

ראשית, נחלצת התורה שבעל פה לעזרתנו – אל תנסה להצדיק את המעשה 'לא דברה תורה אלא נגד יצר הרע' (קידושין כב). אל תחפש היגיון מוסרי נורמלי, התורה רק מנסה להציל את החיילים מרשעות גדולה יותר ואולי גם את השבויות מגורל אכזרי יותר.  כלשון הגמ' בהמשך: מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות. תמותה - בהמה שמתה מעצמה אסורה באיסור תורה בין שחוטה ובין נבילה, אלא שהכיעור באכילת נבילה גדול יותר.

שנית, אם נתבונן בפרטי הדין נגלה כי ההיתר הבדיעבדי עצמו מנסה להעלות את החייל מהתבוננות על האשה כאובייקט חסר זהות להתבוננות אנושית יותר. היתר זה הוא רק בתנאי שהחייל יתחייב לשאתה אח”כ לאשה, לאחר שיבוא אליה פעם אחת, אסור לו לבוא אליה שוב עד אשר יוסדר עניין נישואיהם. כלומר, אם השבויה תסכים להיכנס תחת כנפי השכינה ולהתגייר ולהינשא לו. עליו להבין את כאבה ולהתייחס אליה כאל בן אדם, עליו להניח לה שלושים יום לבכות ולהתאבל בביתו על אביה ועל אימה ועל דתה שהיא צריכה לעזוב, ובאותו זמן תגלח את ראשה ותגדל את ציפורניה. והוסיף הרמב”ם (מו”נ ג, מא) שאף מניח לה לעבוד בפרהסיה את העבודה הזרה שהייתה רגילה לעבוד בלא לדבר איתה בענייני אמונה בכל אותו חודש. לאחר אותו חודש, אם האיש כבר לא ירצה לשאתה לאשה, ידרוש ממנה לקבל שבע מצוות בני נח וישחרר אותה לנפשה, ואסור לו לשעבדה לו לשפחה או למוכרה לאחרים.

ורק אם לאחר החודש רצה בה ואף היא הסכימה להתגייר ולהינשא לו, מגיירה ונושאה לאשה. ואם לא רצתה להתגייר ולהינשא לו, מניח אותה אצלו עד שנים עשר חודש (שאין לו רשות לגעת בה בהם), שאולי בכל זאת תתרצה לו. ואם גם לאחר שנים עשר חודש לא התרצתה, ידרוש ממנה שתקבל על עצמה שבע מצוות בני נח וישחרר אותה לנפשה. והיא תקבל מעמד של ‘גר תושב’ שמותר לה לגור בארץ ומצווה לגמול עמה חסד, אבל אסור לאיש מישראל לשאת אותה ללא גיור גמור וללא רצונה.

אך מדוע שתורתנו תורת אמת לא תחנך את הלוחמים להתנהגות מוסרית לכתחילאית, מדוע להתגמש עם יצריהם הרעים?

כאן אנו מגיעים לנקודה חשובה. שלא כמוסר המערבי התורה לא מתעלמת ממצבה המוסרי האמיתי של האנושות בדור מסוים. אין זה מקרי שבדתות ואידאולוגיות שמנסות לספר לעצמן בדיות מוסריות על האדם רווח האונס בזמן מלחמה עד מאוד. כל מי שילמד על חייליה הנאורים של גרמניה או רוסיה במלחה"ע השנייה, חיילי ארה"ב במלחמת וייטנאם או בעצם כל מדינה שניהלה קרבות וערכה כיבושים עד ימינו, יגלה שתמיד היו אנוסים והתנהגויות אכזריות. למעשה היו מלחמות רבות שבהן תועדו הנשים מתלבשות היטב לקראת החיל הכובש מתוך הבנה שכך יצילו את עצמן. דווקא לאחרונה התבצע מחקר אקדמי מדהים שגילה כי צה"ל הוא הצבא היחיד בעולם שלא אונס כלל את האוכלוסייה הכבושה תחתיו. טל ניצן החוקרת שניהלה את המחקר, לקויה במוסר מערבי מעוות ולכן מסקנתה הייתה שכנראה חיילי צה"ל גזעניים כ"כ עד שהנשים הפלסטינאיות לא נראות בעיניהם כבני אדם (שימו לב - אפילו הנאצים אנסו נשים מ'גזעים נחותים יותר'...). אך לאור האמור ניתן להבין מסקנה ישרה יותר. עם ישראל מחונך על ידי בורא עולם שמכיר את יצר האדם ונתן לו תורה שמראה לו את הדרך לנצח את היצר הרע ולהתעלות באמת. 

ב"ה שאנו כיום במצב שנראית לנו מצווה זו כלא רלוונטית ומעוררת תמיהה, זה אומר שהמצווה פעלה את פעולתה. 

קישור למחקר - https://yodaat.org/item/publications/6292.0

לא מאותו המסטינג

יש לי אחיין שקצת 'ראה עולם'. באחד ממסעותיו טייל יחד עם חבר שאינו יהודי. בצהריים התיישבו שניהם לאכול. מתוך התעניינות שאל אחייני את חברו מה יש לו בסנדויץ'. החבר אמר כמסיח לפי תומו שהוא לא יודע. ואז לאחייני ירד אסימון חשוב – יהודי תמיד מודע למה שהוא אוכל. התורה עוסקת במצוות רבות במה מזין את מערכת הגוף נפש שלנו. לי ירד אסימון נוסף שאליו נתייחס בסוף.

בפרשת שמיני ישנה התייחסות רבה לאיסורי מאכלות, הבה נעמיק בהם ובטעמיהם השונים.

הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג' פרק מ"ח כתב שטעם מאכלות אסורים הוא מפני שהקב"ה רצה להפריש אותנו ממאכלות המזיקות לבריאות, וכך כתב החנוך במצוה ע"ג והסביר זאת, מפני ש"הגוף צוות לנפש", שע"י הגוף הנשמה עושה מצוות, ולכן התורה מצווה אותנו בענין האוכל, כדי שנהיה בריאים ונוכל לקיים מצוות התורה.

בשני מקומות מפרש הרמב"ן את שיטתו בטעם אסור מאכלות האסורות. על הפסוק בספר שמות ''ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו", כתב הרמב"ן "ועתה כשבא להתחיל באיסור המאכל פתח ואמר ואנשי קדש תהיון לי, שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו, ואין האסורין במאכלים רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש''. וכן כתב הרמב"ן (ויקרא פרק יא פסוק יג): "והנה טעם האיסור בעופות, מפני אכזריות תולדותם, והבהמות יתכן שיהיו כן, מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס, והשאר כולם יטרופו". זאת אומרת שאכילת מאכלות אסורות מולידה בנפש תכונות שליליות.

אם כן מצינו שניים מגדולי הדורות שהטעימו לנו טעמים שמשלימים אחד את השני, איסורי מאכלות הם למען הגוף ולמען הנשמה. התורה נותנת לנו מעין דיאטה שמתאימה לעובדי ה'.

שיטה שלישית מפתיעה ביותר היא דעת העקדת יצחק. לדידו אין באיסורי המאכלות סיבה טבעית לאוסרם, לא גופנית ולא נפשית, אלא שהקב"ה רצה "שיחיה האדם חיי הזהירות והפרישות וקבלת עול מלכות שמים, בצמצם עצמו בהרבה דברים שנפשו מתאוה להם".

אך מצאנו בכתבי הרב בן אמוזג והראי"ה קוק כיוון נוסף שמתאים לדברי חז"ל.  מובא בילקוט שמעוני תורה פרשת קדושים (רמז תרכו) "אמר רבי אלעזר בן עזריה מנין שלא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר אי אפשי ללבוש כלאים אי אפשי לבא על הערוה אלא אפשי אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, נמצא הפורש מן העבירה מקבל עליו עול מלכות שמים". האיסורים על מאכלים מסוימים מבדילים אותנו מן הגויים ומייחדים אותנו לשמיים. כמובן, ביהדות ההבדלה היא לא טובה מצד עצמה. ההיבדלות מן הגויים נועדה לשם האוניברסליות, על מנת להשפיע על כל העולם טובה וברכה עלינו לדעת להתייחד בדרכנו ולהתעלות בה.

זהו האסימון הנוסף – אפשר להיות חבר של הגוי, אך על מנת שלא נשכח את תפקידנו לעולם לא נאכל מאותו המסטינג.

דבר תורה לפדיון הבן

נשאלת השאלה- מדוע אנו שמחים בפדיון הבן? הרי לכאורה אנו מורידים את הבכור במעלה ובעצם מחללים אותו?! [1] ונראה לי לעורר על שני כיוונים של תשובות.

• דווקא בהיות הבכור הפדוי יכול הוא לתת קדושה לבית. אנו פודים אותו מקדושתו הכוהנית ע"מ שיוכל להשאר בבית ולקדש את המציאות שם. אם היה נשאר ככהן בבית הישראל לא היה יכול לקדש מפאת הפער הגדול ביניהם. רעיון זה יובן היטב גם על דרך הפשט – ככהן, החיים נמצאים ב'מתח' אחר של טהרה מאשר חייו של ישראל ממוצע. כהן חייב להשאר טהור על מנת לאכול בתרומה מה שאין כן ישראל. לכן חיים בבית אחד של כהן עם ישראל הם חיים לא פשוטים כלל[2].

• הרעיון הבא הוא 'חסידי' יותר אך נראה שבסופו של דבר יש בו הסברה נפלאה של הפשט. אנו שמחים במצווה עצמה מתוך קבלת עול שלימה, ללא קשר לתוצאותיה. כביכול אומרים אנו לה' יתברך שאפילו אם ירצה להמעיט בקדושתנו נעשה זאת בשמחה כיוון שזה רצונו. וזה שיא של ביטול לרצון ה' הנמשך מהיראה[3]. וכן יש בזה מימד של אהבה שהאוהב מוכן אפילו להתרחק כדי לרצות את אהובו. יראה ואהבה אהבה ויראה[4] רק כך מכוננים את הקשר עם האינסוף.

ובהקשר זה יש להזכיר את הסיפור על מוט'ל והאדמו"ר מרוז'ין בפורים. [ולצערי נביא זאת כאן בקיצור נמרץ - מופיע בספר סיפורי חסידים של הרב זווין].

 מוטל היה ליצן החצר של האדמו"ר מרוז'ין ופורים אחד כשלא הצליח לשמח את האדמו"ר שאל מוט'ל למה זה כך שחסידי הרבי יש להם גיהנום בעוה"ז מול שאר חסידים שיש להם ג"ע הרבי חייך ושאל את מוט'ל אז אולי תהיה חסיד של רבי אחר ומוט'ל ענה טוב לנו גיהנום של הרבי מג"ע של רבי אחר. כששמע זאת הרבי עמד ואמר כלפי שמיא כך עמ"י אומרים למרות כל הרדיפות והצרות טוב לנו גיהנום בעוה"ז איתך ולא ח"ו אפילו ג"ע אך בלעדיך ואמר הרבי שבזה הומתקה גזירה קשה שח"ו הייתה מתרגשת לבוא לעולם...

אם נמשיך עם הקו הזה - באופן עמוק, בספר הכוזרי ריה"ל מבסס את דבריו על יסוד אחד – הכל ממנו [מהקב"ה] ולא ממנו [מאיתנו]. 
בעיני ריה"ל, מהות חטא העגל הייתה הניסיון לעבוד את ה' ממנו [מאיתנו] ע"פ הדעת האנושית, ולא כפי שה' ציווה. במובן זה גם אם עם ישראל היה בונה בית כנסת שלא צווה עליו זה היה חטא שווה ערך.
לאחר חטא העגל מאס ה' בעבודת הבכורות ובחר בעבודת מי שלא חטא כמותם - בני לוי. לכן בשמחה בפדיון הבן אותה הזכרנו יש תיקון גדול לחטא העגל. בכך שהבכורות יבטלו דעתם לה', יוכלו להתעלות חזרה למעלתם המקורית וכך לעתיד לבוא עבודה תחזור לבכורות ודבר אלוקינו אחור לא ישוב ריקם.

כך ה'עונש' אותו מטיל ה' איננו נקמה אלא טומן בחובו תיקון.

---

[1] ובפרט קשה שהרי התורה עצמה מצווה "קדש לי כל בכור",משמע שיש בו קדושה ולא חילול בלבד. ואכן בספר החינוך משמע שיש בבכור עדיין קדושה. ועוד יש לשאול כיצד מהווה פדיון הבן תיקון של חטא העגל ולא רק עונש שלנקמה ח"ו, או 'חישוב מסלול מחדש'.

[2] ואכן בבית הכהן כל 'מקנת כספו' אוכל בתרומה וזה כולל עבדיו וכו'. זהו דין שמאפשר חיים נורמלים בבית אחד. כולם מיישרים קו עם האטמוספירה הרוחנית של הכהן.

[3] ואכן עיין במהר"ל נתיבות עולם נתיב היראה, וכמודגש היטב בכתבי חב"ד בנוגע לעדיפות העובד על המשכיל. ואב לכולנה ריה"ל בכוזרי וכדלקמן.

[4] וכלשון הלשם יחוד – בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו. [סוד תרין גדפין בזוהר הקדוש ואכמ"ל].

על עוגיות, תרופות ופרטי הלכות...

[הכוזרי 15]

Photo by Mae Mu on Unsplash

לאה הזמינה אורחים חשובים. בדרך כלל הייתה לאה מתרגשת מאוד לקראת בואם ותוהה אם מה שהכינה יכבד אותם בצורה מספקת, אך הפעם לאה רגועה. היא הכינה עוגיות 'מנצחות', מתכון מיוחד מחברתה הודיה הר שפי, השפית המהוללת. אך דא עקא, אך הכניס לפיו אחד האורחים את העוגייה והנה פניו השתנו בהבעת מיאוס. ניכר היה בו באורח שאיננו רוצה לפלוט את מה שבפיו מחמת הבושה ולכן בלע בקושי והניח את יתר העוגייה. רגשות הבושה של לאה התחלפו די מהר לכעס כלפי חברתה והיא התקשרה אליה כשבפיה האשמה חמורה – 'הודיה, איך נתת לי מתכון כל כך גרוע?'

אך בשיחה אט אט התבררה האמת. לאה עשתה כמה שינויים 'קטנטנים' במתכון. דבש לא היה בביתה ולכן היא החליפה אותו בכמה כוסות סוכר, קונפיטורת פירות יער התגלתה כיקרה במיוחד ולכן החליפה אותה בריבת תות שדה פשוטה, לבסוף - מכיוון שרצתה שהקינוח יהי פרווה חשבה לאה שלא יהיה נורא אם תחליף את החמאה במרגרינה. גם לכמויות הרשומות במתכון לא הייתה לאה נאמנה לגמרי וכך התוצאה שהתקבלה הייתה עוגיה אחרת כמובן.

ריה"ל משתמש במשל דומה על מנת להסביר כמה עקרונות רוחניים. משל הכסיל והתרופות.

משל לרופא גדול שהיה לו אוצר תרופות [בית מרקחת]. לאחר אבחון המחלה היה הרופא רוקח לכל חולה בדיוק מה שמתאים לו, מדריך אותו לגבי שמירה על תזונה, אופן לקיחת התרופה ותופעות הלוואי שלה ומשחרר אותו לדרכו. לימים נכנס כסיל לאוצר התרופות וחשב בליבו – 'התרופות הללו כל כך טובות, ארפא בעצמי את הבאים אל הרופא'. לכל מי שבא היה נותן הכסיל תרופה שהיה רוקח בעצמו באופן שרירותי. כמובן שהדבר הזיק לרוב החולים אך היו כאלו שבמקרה נתרפאו. כשהיה רואה שמישהו נתרפא מתרופה מסוימת היה עובר להשתמש בה באופן רחב, מזיק לחולים רבים וחוזר חלילה עד שמתגלה 'תרופת פלא חדשה'.

הנמשל ברור – אנו שומעים פעמים רבות אנשים שטוענים וכי מה זה משנה אם אומר קריאת שמע עד תשע וחצי בבוקר או בעשר, העיקר שאמרתי. כמה מים יש במקווה - ארבעים סאה או שלושים ותשע? אל תהיה קטנוני.
 יתרה מזאת כיום תחום דתות הניו אייג' הפורח מזמין אנשים רבים לבדות לעצמם דתות אשר הם 'רוקחים לעצמם' על בסיס שיטות רעיונות ודתות שהם מכירים.

התשובה לכולם תהיה במקרה שלנו זהה. לא פחות מכך שלעוגה יש מתכון עליו חייבים להקפיד, ישנו סדר עולמי, מתכון לדבקות בה'. רק מי שעוקב פרט אחר פרט, הלכה אחר הלכה הוא זה שיגיע אל היעד.

אך העיקרון המרכזי אותו מלמד ריה"ל ממשל זה הוא אחר. שורש האמונה הוא שורש הכפירה.
על עקרון זה נדבר אי"ה ברשומה הבאה.