בית המקדש - מה יש בו שחסר לנו עכשיו?

 

התשובה בגדול – שכינה. בקטן, תשקיעו דקה וחצי.

היהדות כיום קיימת ברובה בסוג של מרחב וירטואלי. פסיקת הלכה שלא נעשית על ידי בית הדין הגדול, ע"פ הצבעת הרוב במעמד עילית חכמי א"י כפי שמצווה התורה, אלא בנויה על ספיקות וספקי ספיקות. ובכלל תורה שלאחר אלפי שנות גלות נעשית כאלף תורות (כמאמר הב"י בהקדמה). כחצי מהמצוות מן התורה שבכתב בכלל לא ניתן לקיים ללא בית מקדש, בית דין הגדול ויובל. מספיק להיזכר בציצית שלרוב העם חסרה את התכלת שתזכיר את השמים, הפרשת תרומות ומעשרות - בעיקר 'זכר לדבר' וזורקים לפח, הפרשת חלה ע"י ששורפים אותה במקום לתת לכהן – 'זכר', ארבעה מינים חוץ מיו"ט ראשון – 'זכר', בתי כנסת שהם מקדש מעט בלבד, זכר למחצית השקל, פסח בלי פסח ועוד. בשבוע שעבר התוועדנו על העניין בישיבת חולון ומישהו הגדיר במדויק – 'אז אני בעצם רק 'זכר ליהודי?' ובחור אחר שאל בנימה מרירה – 'זכר או זיכר'?...  אבל זה יותר עמוק מזה.

תארו לכם מפעל גדול מלא בגלגלי שיניים קטנים וגדולים, מפעל בעל תפוקה אדירה וכל החלקים עומדים הכן. מה שנחוץ עכשיו הוא ללחוץ על הכפתור והמכונה תעבוד. אך הפועל לוחץ ולוחץ ושום דבר לא זז. מה חסר שם? רק פרט אחד, המכונה לא מחוברת לחשמל.

היהדות ללא השראת השכינה דרך בית המקדש היא יהדות שלא מחוברת לחשמל.

מה ההבדל בעצם בין אדם חי למת? לכאורה כל הגוף נמצא במקום. כל איבר מחובר לחברו במערכת גידים מסועפת, העצמות שלמות אך אין רוח בגויה. היהדות בלי השראת שכינה היא גוף ללא חיים (כוזרי). הגאון מוילנא כינה את העם היהודי בגלות רקב עצמות, אך אם נדבר על מצבנו כיום הרי שלאחר העלייה לארץ העצמות מחוברות זו לזו, ולאחר ההתפתחות הכלכלית הפנומנאלית של מדינת ישראל יש עליהן גם די הרבה בשר ב"ה. אז מה חסר? החיים עצמם. נשמה, רוח מן העליונים. "דבקה לעפר נפשי חייני כדברך".

אבל הטרגדיה האיומה ביותר איננה עצם החורבן אלא האדישות האורבת לנו. אם נחשוב שהכל בסדר סה"כ ורק נתרגל להתפלל בלי שה' עונה, להודות לה' בסעודת הודיה במקום בשלמי תודה, נחבק את הגופה ולא נבקש מה' לנפוח בה נשמה - זה יהיה הפספוס האמיתי. לכן הימים הללו, שמזכירים לנו את החיסרון האדיר בהשראת שכינה, ובשמיעת דבר ה' הם ימים יקרים. הבה נתעורר בימים אלו – נפקח עינינו על התקדמות הגאולה, על ידי התחזקות במצוות ישוב הארץ, חזרה לזהותנו היהודית האמתית בקיום התורה והמצוות בשלמות ובחירה במנהיגים טובים ליהודים, ליהדות ולתיקון העולם.

מי בוכה בתשעה באב?

בקצב הזה בעוד כמה שנים יתחילו לצאת סידורים עם ההוראה 'כאן בוכים' ליד תפילות תשעה באב. אבל זו לא עיקר הבעיה שלנו. הבעיה האמתית היא שהדרישה מעצמך לבכות רק כי יש סעיף כזה בהלכה היא דרישה בלתי אפשרית. בכי או אבלות אמורים להגיע מעומק הלב ומהזדהות פנימית ולא מצו חיצוני.

העניין החשוב בהקשר הזה הוא הזהות שלנו. 'אדם שאין לו עבר גם עתידו לוטה בערפל' אמר יגאל אלון וצדק. קדם לו   נפוליאון בונפרטה שכאשר ראה יהודים בוכים על בית מקדש שחרב לפני אלפיים שנה הבין שכנראה בית המקדש עוד יבנה. לכן ב- 1799 הצהיר המצביא הצרפתי נמוך הקומה:

"דבר בונאפארטה נאפוליון, המצביא העליון לצבאות הרפובליקה הצרפתית באפריקה ובאסיה, אל יורשיה החוקיים של ארץ ישראל!
ישראל עם סגולה! העריצים הכובשים גזלו מכם נחלת אבותיכם, אבל לא עלתה בידם למחות את זכרכם ואת קיומכם הלאומי. אתם הגולים, התעוררו נא בשמחה... חושו! הנה בא הרגע אשר מי יודע אם ישוב-יישנה עוד אלפיים בשנים, לתבוע את הזכויות האזרחיות שנמנעו מכם בחרפה, את זכות קיומכם המדיני כאומה בין האומות ואת הזכות הטבעית הבלתי מוגבלת לעבוד את עבודת האלוהים לפי מצוות תורתכם לעיני כל העולם ובאמת לעולמי עד."

נראה שהחלוקה הקלאסית למגזרים, דתי, חילוני וחרדי, מתמוססת לאיטה לתוך הזהות היהודית האמתית – מסורתיות. בניגוד למה שמקובל להבין, מסורתי איננו אדם שבוחר מה לקיים ומה לא. אף שלעתים ישנם אנשים שמגדירים את עצמם מסורתיים והם נוהגים כך, זוהי לא ההגדרה הנכונה. 

מסורתי הוא אדם שמחובר למסורת. הוא מחובר לזהות שלו והוא רואה את עצמו עוד חוליה בשרשרת בת שלושת אלפים שנה. שרשרת מפוארת של דורות, שהתחילה מאברהם אבינו, עוברת כעת דרכו ותמשיך עוד הרבה אחריו דרך בניו וצאצאיו אחריו. היהדות נטועה במסורת. בכיבוד ההורים ובקימה מפני שיבה אנו מבטאים את היחס לעבר ובכך הופכים אותו לעברנו. המסורת עוברת דרך חלב האמונה שמניקה אם לבנה הקטן ומועברת מאב לבנו ומסב לנכדו. למעשה, כל מעשי המצוות ולימוד התורה נובעים מתוך ההבנה שאנו יהודים וכך יהודים מתנהגים. כמובן, היהדות מחנכת לדבקות בה' והיא לא רק פולקלור לאומי, אך לא כל מי שירצה להדבק בה' יכול פשוט לקיים מצוות, הדבר חייב לנבוע מתוך שייכות לעם אשר עם אבותיו כרת ה' ברית.

כשאבי ז"ל נפטר עברו במשך ה'שבעה' אלפי אנשים. אך רק אחד שאיננו בן משפחה היה שם לאורך כל הזמן. היה זה ניסן חברו הטוב של אבא שישב והתאבל כאחד מאיתנו. במשך ה'שבעה' נאמרו הרבה דברי תורה. אבל מטבע הדברים רק דברי תורה ספורים נשארו חקוקים בזיכרוני. בוקר אחד עמד ניסן בארוחת הבוקר של האבלים ואמר: "הרבה למדתי מאבא שלכם, הרבה מאוד. אבל בדבר אחד אני רוצה לשתף אתכם עכשיו. אדם צריך הקשר. הוא חייב לדעת מאין הוא בא ולאן הוא הולך, להבין שחייו לא התחילו כשנולד אלא הוא חלק ממשהו גדול יותר. לפעמים כשאני קורא את הפסוק שאמר החכם באדם: "חושך שבטו שונא בנו" עולה בליבי פירוש מחודש. אב שלא אומר לבנו מאיזה 'שבט' הוא הגיע, שלא מספר לבנו על משפחתו ועל עמו, על שורשיו – משול לאדם ששונא את בנו. אביכם היה זה שבחכמתו חיבר אותי לשרשרת. אני מאחל לכם שתמיד תדעו לחבר את בניכם ואת מכריכם לאותה שרשרת". סיים ניסן ודומה שאין מה להוסיף על דבריו.

עד כמה אנו מתחברים לאבלות  הלאומית שבימי בין המיצרים - זהו מבחן הזהות שלנו.

לילה כיום, ואז יאיר

אישון לילה. קצת לפני חצות ל"ו יהודים ברחבי העולם מתעוררים כשבפיהם נבואה קטנה. חלקם מתעוררים מתוך שינה וחלקם מתוך יקיצה. את חלקם מלאה הידיעה הזאת שמחה ואצל חלקם נמהלת השמחה ביראה. יראה גדולה.

אחד מל"ו, ישיש מצפת קם בזריזות מפתיעה לגילו ונטל את ידיו. בחוץ קולות צעירים מתהוללים, הם עוד לא שכבו לישון וודאי שלא התעוררו. הישיש פותח בתיקון חצות. אט אט עוברות בדמיונו תמונות קשות – ילדותו בצל הצוררים, סיפורים קשים ששמע, חטאים שחוזרים ונעורים, ונגדו תמיד. והתמונות גודלות וצבען נעשה חזק יותר. השואה, מלחמות ישראל, פיגועים, התבוללות, 'אין מנהל לה'. התמונות של פרטים כואבים ודוויים אך הכאב כאב הכלל הוא. ילדים שעוזבים את הוריהם, חולים שמשוועים לרפואה, נשים חשוכות פרי בטן, פירוד בין איש לאשתו. ולפתע זה נפרץ, הכאב הגדול מוצא תנחומיו המועטים הרגעיים בדמעות רותחות היוצאות מן הלב. השכינה, אוי השכינה בודדה ומחכה לאישה. ועדיין הכל כבכל לילה. עולם כמנהגו הארור נוהג.

'לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי'
אותו יום, יום רגיל היה לא שבת ולא יום טוב, מאותם הימים שנאה להם השם יום חול, סתם יום של חול. כבכל יום אברך צעיר הלך נמרץ לישיבה האהובה. בין כסא לשולחן, באותן ד' אמות של הלכה, מוצא הוא נחמה פורתא. תמיד הזדהה אותו יהודי עם נעים זמירות ישראל דוד המלך שלכל מקום שהלך מצא שהוליכוהו רגליו לבית המדרש. הרהור היה חולף בו, אולי גם אצל דוד היה זה בשל הצער הגדול, העצום הזה, אותו הצער על החיסרון, הצער שממלא גם את ליבו. אוי, הצער, אם ישאף ממנו מנה גדושה מדי יודע הוא שלא יוכל לקום. לכן באנסטינקט השרדותי נשאו אותו רגליו לבית המדרש, שם, למעלה מן השמש, הצער נותן לך פסק זמן. אך באופן פרדוכסלי לימוד התורה גם מלבה את הצער ובפעם הבא שתתפנה להרגיש אותו הוא יחזור ביתר שאת. ובכל זאת במעגל הקסמים הזה קשה שלא להתמכר לשמחת התורה.

דומה שלו היינו שואלים אותו אם יחפוץ לוותר על הצער שבליבו היה תולה בנו מבטו התם ושואל – 'כיצד?'. כיצד אפשר לוותר על צער זה והרי עובדת היותו ממכר היא מפני שהוא אותנטי. 'לעתים זו ההרגשה היחידה שבה אני מרגיש חי באמת'.

'ואני תפילה'
בהגיע המנחה הוא מרגיש שעליו להתפלל ביחידות. יודע שעלולות הדמעות לפרוץ, שעלולות ידיו להיפרש מאליהן כלפי שמיא בתחינה 'פרשתי ידי אליך נפשי כארץ עיפה לך סלה'. חשש מחיצוניות, מחיצוניים שיחוצו בינו לבין קירות ליבו. לכן מצא לעצמו פינה אחת בחדר אחד והחל מתפלל.

התפילה החלה מלחכת בו 'אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב' הוא קרא ובתוך רגע ממריא. בוער הוא, מרגיש כסנה שבוער ואיננו אוכל. מרגיש איך התפילה שבתחילה השתמש הוא בה ככלי זין משתמשת עתה בו, מבקשת לבולעו והוא מהנהן לה בראשו, נעקד.

יושבי בית המדש נזדעדעו, קולות בכי מילאו את חלל האולם, מקירות ליבו כמעט שמטו קירות בית המדרש לנפול. בכי כבד נשמע, עמוק, כזה שמעולם לא שמעו בטהרתו אך את הדיו שמעו כל אחד בבכיו. בכי נורא. אין זה בכי שמעורבים בו רחמים עצמיים קטנוניים, אין בו טיפת רכרוכיות וגם לא ממש זעקה, בכי של גבורה.

ובמקום ללכת ולדעוך הולך הבכי ומתגבר. ממלא חללי העם ממלא חללים שנפערו כימי עולם, מתגבר ומתעמק הולך וחזק מאוד. בא בלבבות כל אחד מאחיו, נוגע בנשמתו מלטף ומנשק אותה, מרומם אותה, מאיר אותה.
וכמו עונה לו קולו של אלוקים בקול שופר גדול, הולך וחזק מאוד.

והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצריים [ישעיה כ"ז].

תקעו שופר קדשו צום קראו עצרה אספו עם קודשו קהל קבצו זקנים איספו עוללים ויונקי שדיים יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה... חוסה ה' על עמך...
ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו ויען ה'... אל תראי אדמה גילי ושמחי כי הגדי הק' לעשות... ובני ציון גילו ושמחו בה' אלוקיכם''. [יואל ג']