יום ראשון, 7 באוקטובר 2018

מדוע יהודים מתנענעים כשהם לומדים תורה?


 [הכוזרי 31]




במקרים רבים, השאלות הכי פשוטות צופנות בחובן את התשובות העמוקות ביותר. 

לכאורה היה ראוי ללמוד תורה מתוך ישוב הדעת ועמידה או ישיבה במקום אחד. מדוע אם כן כולם מתנדנדים כשהם לומדים?
לשאלה הזו ישנן כמה תשובות אפשריות. נביא שתים מהן. האחת פשוטה שבפשוטות והשניה - עומק עומקים מבהיל.
שלא כדרכו, דווקא ריה"ל מפתיע אותנו בתשובה מאוד פשוטה ,שלא לומר בנאלית, לעניין זה. בעבר שרר עוני רב וספר היה חפץ קשה להשגה. היו לומדים חמישה ושישה תלמידים בספר גדול אחד שהיה במרכז. בכל פעם שמישהו רצה לבדוק משהו בספר הוא היה מוכרח לרכון על הספר על מנת להסתכל בו מקרוב. לכל אחד היו רק כמה שניות רכינה שכזו משום שגם החבר הוצרך לרכון. לכן נוצר מצב של תנועתיות קבוצתית, כל אחד בתורו רכן וזקף וכך התרגלנו לנדנוד הישיבתי המוכר של ימינו.


הבנה נוספת נוגעת לעולם הפסיכולוגיה. התנועה שחוזרת חלילה מרכזת את דעתו של האדם וגורמת לו להתעלם מענייני הגוף. סוג של תנועה מדיטיבית.

בפירושו הפלאי על התורה, מוסר לנו רבי יעקב בעל הטורים הסבר אחר.
במתן תורה נאמר 'וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק' בפשט הדברים לאחר המראות הגדולים בהר סיני העם בעצם התרחק מההר. הגמרא במסכת שבת דף פח מספרת שכדי לשמוע את המשך הגילוי בסיני ישראל חזרו והתקרבו להר במעין דחיפה פנימית שהייתה חזקה מהם [לשון הגמרא שם -ואמר ר' יהושע בן לוי כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב''ה חזרו ישראל לאחוריהן י''ב מיל והיו מלאכי השרת מדדין אותן].
ההסבר של התופעה הזו הוא עמוק מאוד. באמת, לאדם קרוץ חומר לא אמורה להיות נגיעה ברעיונות האלוקיים של התורה. התורה היא גילוי חכמתו האינסופית של הבורא, הדבר הטבעי לאדם לעשות כשהוא פוגש בגילוי אדיר שכזה הוא לברוח. אך מיד לאחר מכן האדם מבין שבעצם זה שהקב"ה החליט להתגלות לו ישנה חובה עבורו לעמוד ולהיות מוכן ככל יכולתו להתגלות הזו. או מכיוון אחר, האמונה בה' מחייבת להאמין שהא גם יודע מתי להשמיע לי ומה בדיוק להשמיע לי ואל לי לברוח מהשיעור אותו מלמדני ה'. ההבנה הזו היא שגורמת לאדם להתקרב חזרה. כשהאדם שוב חוזר ורואה עוד קצת מהמראות הגדולים מיד מתעורר בו שוב הצורך לברוח וחוזר חלילה. מין תנועת מטוטלת של יראה ואהבה אהבה ויראה.

בכל לימוד תורה של יהודי יש מעט ממעמד הר סיני. כשאנו לומדים תורה ,בבית, בבית המדרש או בשיעור בבית הכנסת, מה שבעצם קורה הוא שהקב"ה שוב מתגלה אלינו. אם כך אנו עוברים מבחינה פנימית את אותו תהליך, תנועת הנדנוד הוא חווית אותה המטוטלת בזעיר אנפין. האדם מתקרב למקור התורה [במקרה שלנו הספר או הרב] וכשפוגש בגדלותה העצומה הוא מיד נרתע לאחוריו, אך שוב הוא 'נזכר' בחובתו ללימוד תורת ה' וחוזר אל הספר וכו'.
התנועה בלימוד אמורה להזכיר לאדם לרכז את מחשבתו בכך שהעיסוק בתורה איננו עיסוק קר ויבש של איסוף וניתוח של חומר לימודי אלא עיסוק בהתגלות של ה' בעולמו. זכינו! יש לנו קשר אמיתי וחי עם בורא כל העולמות. קשר פנימי ואינטימי שמתבטא יותר מכל בלימוד התורה. הקב"ה מזמין אותנו ללמוד את חכמתו ולהכיר אותו באופן בלתי אמצעי כביכול.
לכן המילה בה נפתח הגילוי בסיני היא 'אנכי' ולימדונו חז"ל אנכי ראשי תיבות – אנא נפשאי כתבית יהבית. אני את עצמי כתבתי והבאתי לכם כביכול. 




אפשרות נוספת מעלה הזוהר הקדוש בפרשת פנחס [רי"ט ע"א].
כְּגַוְונָא דָּא, יִשְׂרָאֵל, דְּנִשְׁמָתַיְיהוּ מִגּוֹ הַהוּא נְהוֹרָא דְּשַׁרְגָּא, כֵּיוָן דְּאָמַר מִלָּה חֲדָא דְּאוֹרַיְיתָא, הָא נְהוֹרָא דָּלִיק, וְלָא יֵכְלוּן אִינּוּן לְאִשְׁתַּכְּכָא, וּמִתְנַעְנֵעָן לְכָאן וּלְכָּאן, וּלְכָל סִטְרִין. כִּנְהוֹרָא דְּשַׁרְגָּא, דְּהָא (משלי כ) נֵר יְיָ נִשְׁמַת אָדָם כְּתִיב.

הזוהר אומר באמת נשמת אדם מישראל היא כמו נר וכשאומרים מילה אחת של תורה הנשמה שלנו כביכול נדלקת. ואז כמו השלהבת המרצדת של הנר גם היהודי לא יכול שלא להתנענע. 
אולי בעצם זה המרכז - התנועה היא טבעית ונובעת מהעל מודע וכל השאר אלו נסיונות של הסברה שכלית למה שטבוע בנו ממילא... 



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תודה על התגובה!
אשתדל לראות אותה בקרוב ולהתייחס.