דף מקורות סנגוריה על עם ישראל
מעין הקדמה: אהבת ישראל והעבודה של הסניגוריא על
הכלל ועל הפרטים איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצע גדול בתורה, וחכמה עמוקה
ורחבה, רבת הענפים, שכולם צומחים ויונקים מלשד טל אור תורת חסד. אורות ישראל פרק ד'
פס' א'.
האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא
את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר
חפשית, נקיה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך. שם פס'
ג'.
תלמוד
אפילו
מעט דמעט הקב"ה מכריע לטוב
שבת
ל"ב ע"א
ואלו
הן פרקליטין של אדם תשובה ומעשים טובים ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו
חובה ואחד מלמד עליו זכות ניצול שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד
לאדם ישרו ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת וגו׳: רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי
אומר אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה באותו מלאך לחובה ואחד לזכות ניצול שנאמר מליץ
אחד מני אלף:
הקב"ה
מחפש את הטובות שאדם עשה ומשלם לו עליהם
סנהדרין
ק"ה ע"ב
אמר רב
יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה
שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות א"ר יוסי בר הונא
רות בתו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב היתה.
מדרשים
המלמד
זכות זוכה להנהגה
ילק"ש
שופטים פרק ו' סימן סב – על גדעון
אמר ר'
יהודה בר שלום: ליל פסח היה אותו הלילה,
שאמר לו: ואיה כל נפלאותיו?! היכן הם הפלאים שעשה האלהים לאבותינו בלילה הזה, והכה
בכוריהם של מצרים, והוציא משם ישראל שמחים.
וכיון שלמד סנגוריה על ישראל, אמר הקב"ה: דין הוא שאגלה אני בכבודי
עליו, שנאמר: ויפן אליו ויאמר לו לך בכחך זה. אמר לו הקב"ה: יש בך כח ללמד
סנגוריה על ישראל, בזכותך הם נגאלים, שנאמר: והושעת את ישראל.
היצר
הרע של ישראל - הגויים
מדרש וירעו
אותנו המצרים
המהר"ל
אחרונים
גם
פושעי ישראל מוסרים נפש על קדוש השם ברגע האמת
פלא
יועץ אות ס'
סנגוריא - ידוע שהקדוש ברוך הוא חפץ שילמדו סנגוריא על
ישראל על הכלל ועל הפרט... ובאזנינו שמענו שבזמן שמד שהיו כמה נפשות מישראל יוצאין
להרג על קדשת השם יצאה אשה אחת לק, ראתם ואמרה, רבונו של עולם יפה ידעת מה שבחרת,
מי כעמך כישראל שנהרגים על קדשת שמך. וגלה מגיד אחד, שתכף על פי דבורה נתבטלה
הגזרה, וכהנה רבות. הנה כי כן מה מאד צריכים לזהר הדרשנים, ובפרט בימי הדין ימים
נוראים, שלא לעורר דין, ושלא ללמד קטיגוריא בדרושים בהזכיר חטא רבים, חס ושלום, רק
יאמרו כך צריך לעשות ומזה צריך לזהר, השומע ישמע.
ילמד
זכות אפילו בטענות שלא ברורות לו
שם
ואם המצא ימצא בבתי כנסיות של עמי הארץ וישמע שמלמדים חובה על
ישראל ומדברים תועה, יאזר חיל ללמד עליהן זכות אפלו בטענות שאינם ברורים לו, ואמור
יאמר מה יעשה הבן ולא יחטא, עניות לא הניחה מדה טובה, גלות לא הניחה מדה טובה,
ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ויצר לב האדם רע, והם אנוסים או לכל העם בשגגה, כי
לא ידעו מה הוא האסור וחמר שבו, כזאת וכזאת יבקש לדון לכף זכות, וכל הדן לכף זכות
המקום ידין אותו לכף זכות. צא ולמד איך למד זכות יצחק אבינו על ישראל באמר כמה
שנותיו של אדם וכו' דל וכו' דל וכו' (שבת פט ב). דוק והבן ותראה חסדיו יתברך כי
חפץ חסד הוא, ומקבל כל מין טענה מהמלמד זכות:
ביותר
צריך ללמד זכות כשיש צרה
שם
וביותר צריך לזהר כשאדם נתון בצרה ללמד עליו סנגוריא ושלא
להזכיר עוונותיו, כמנהג קלי הדעת שאומרים, זה וזה גורם, ועל כן באה עליו הצרה
הזאת, כי ידוע שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה (עי' בר''ר צא, יב שבת לד א)... וידוע
מאמר התנא (אבות ד, יא) העושה עברה אחת קנה לו קטגור אחד, והעושה מצוה אחת קנה לו
סנגור אחד. הנה כי כן זה כל האדם שישתדל בכל כחו למעט המקטרגים מעליו, ולהרבות
הסנגורים בעשית מצוות ומעשים טובים ולמוד התורה, ואל ימעט בעניו להוסיף סנגור אחד
יותר כי כלי האי ואולי יהיה לו כתריס בפני הפרענות.
האריז"ל על הדורות האחרונים (וכשהביאו
הקדושת לוי אמר 'אם אמר כן האריז"ל בדורו על אחת כמה וכמה בדורנו...')
שער הגלגולים הקדמה לח
פעם אחת שאלתי
למורי ז"ל, איך היה אומר לי שנפשי היתה כ"כ מעולה כנז"ל, והרי הקטן
שבדורות הראשונים, היה צדיק וחסיד, שאין אני מגיע לעקבו. ואמר לי, דע לך, כי אין
גדולת הנפש תלויה כפי מעשה האדם, רק כפי הזמן והדור ההוא. כי מעשה קטן מאד בדור
הזה שקול בכמה מצות גדולות שבדורות אחרים כי בדורות אלו הקליפה גוברת מאד מאד לאין
קץ, מש"כ בדורות ראשונים. ואלו הייתי בדורות הראשונים, היו מעשי וחכמתי
נפלאים מכמה צדיקים הראשונים. ושחז"ל על נח תמים היה בדורותיו, ואלו היה
בדורות צדיקים היה יותר צדיק, ולכן שלא אצטער על זה כלל, כי בלי ספק יש לנפשי מעלה
גדולה על כמה צדיקים הראשונים מזמן תנאים ואמוראים:
סדורו
של שבת שורש ד ענף ב עלה ז
ולתרץ את היש דורשין לגנאי מה שלכאורה
יתמה למה לחכמינו ז"ל לדרוש באופן שהתורה מספר בגנות אדם הצדיק מה שאין הכתוב
מדבר אפי' בגנו' בהמה טמאה כמאמר הקרא ומן הבהמה אשר איננה טהורה כמ"ש
(בפסחים ג' ע"א) אכן טעמם בזה הוא עבור שהגנאי הלז הוא שבח להקב"ה שאף
שלא הי' צדיק כי אם לפי דורו ולא צדיק גמור ואלו הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב
לכלום. אעפ"כ הקב"ה ברוב רחמיו זיכה אותו ודן אותו לפי מעשי דורו. כמאמר
רז"ל (ילקוט מלכים רמז ר"ט) גבי אלמנה צרפתה שאמרה לאליהו מה לי ולך איש
אלקים כי באת אלי להזכיר את עוני וגו' עד שלא באת אצלי הי' הקב"ה רואה מעשי
ומעשי בני עירי והי' מעשי רבים על מעשי בני עירי והייתי ראוי לנס משבאת לכאן לא
נחשבתי לכלום ואין צדקתי נזכרת וכו' ע"כ. הרי שהקב"ה דן את האדם במה
שהוא צדיק יותר מאנשי עירו ומקומו. וכמאמר הקרא יתר מרעהו צדיק פי' אף אם אינו
צדיק גמור רק שצדיק יתר מרעהו גם זה לצדיק יחשב בעיני הקב"ה: על כן כאן
הקב"ה זוכה את נח לפי מעשי דורו להציל אותו לבדו:
ה'
אוהב שמסנגרים על ישראל וזו עבודת חסידי הדורות
רמח"ל מסילת ישרים פרק יט
נמצאת
למד שב' דברים יש בענין זה, אחד הכונה בכל מצוה ועבודה שתהיה לעילוי כבודו של מקום
במה שבריותיו עושים נחת רוח לפניו, ועוד הצער והבקשה על עילוי כבודו של ישראל
ושלותן. ואמנם עוד עיקר שני יש בכונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד
שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא ענין הכתוב (ישעיה
ג'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", שכל הדור אוכל מפירותיו,
וכן אמרו חז"ל (ב"ב ט"ו): היש בה עץ אם יש מי שמגין על דורו כעץ,
ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות
שבהם, והוא מה שאמרו ז"ל בלולב ומיניו (ויקרא רבה): יבואו אלה ויכפרו על אלה
שאין הקב"ה חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר
עליהם, וזה צריך שיעשה בכונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל דהיינו שיתפלל על דורו לכפר
על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו.
וכבר אז"ל (יומא ע"ז): על הפסוק "ואני באתי בדבריך" שלא חזר
גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד סינגוריא על ישראל, וגדעון נאמר לו
(שופטים ו'): "לך בכחך זה", לפי שלמד סניגוריא על ישראל, כי אין
הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם
הקב"ה מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה,
שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד
בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה, הא למה זה דומה
לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת והוא דבר
שהטבע יעיד עליו, והוא ענין כהן גדול שאמרו עליו (מכות י"א): שהיה להם לבקש
רחמים על דורם ולא בקשו. וכן אמרו (שם): ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלת פרסי
דריב"ל ולא אשתעי אליהו בהדיה, הרי לך החובה המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל
על בני דורם.
זכות
ארץ ישראל מגינה אפילו על פושעים
אגרת
תקנ"ה לראי"ה קוק
ואפילו
על רשעים מגינה זכותה, - שהרי אפילו שפחה כנענית שבארץ ישראל מובטחת היא שהיא בת
עולם הבא, ובודאי אין הגמרא מדברת בשפחה צדקנית שהיא בלא"ה בת עולם הבא,
ואפילו חסידי אוה"ע יש להם חלק לעולם הבא, וק"ו שפחה דמיחייבא במצות,
אלא ודאי בסתם שפחה שהיא שפלה ומעשים רעים ומדות רעות מצויים בה, כדברי הש"ך
לעניין עבדים, ומכל מקום מהני לה זכות ארץ ישראל לזכותה שתהי' מובטחת שהיא בת עולם
הבא. ואפילו מעשו הרשע נתיירא יעקב אבינו ע"ה שמא תעמד לו זכות ישיבת ארץ
ישראל, וק"ו לזרע קודש זרע בחונים, בני אברהם יצחק ויעקב, דאע"ג דלית
בהו הימנותא איקרו בני מעלי וכדעת ר' מאיר, דהלכתא כותי' בהא, (וכמו שסתם הסלח
"בין כך ובין כך קרויים לך בנים" וכן בתשובות הרשב"א ח"ב סי'
קצד וסי' רמב).
ואם
ספק נפשות להקל אמרו בחיי- הגוף, ק"ו בחיי-נצח, שמדת-החסד בהם גדולה היא הרבה
מאד וכל המתאמץ להטות כלפי-חסד ולהמליץ על ישראל אפילו כשאין עושים רצונו ש"מ
ה"ז משובח. וק"ו שיש למצוא בכל אחד ואחד, גם בקלים שבישראל, כמה מרגליות
יקרות של מעשים טובים ושל מדות טובות מה שאין לשער, שבודאי ארץ ישראל מועילה להם
להעלותם ולקדשם. ואם אין הדבר נראה בגלוי בהם, יראה בזרעם ובזרע-זרעם, ככתוב:
"יראה על עבדיך פעלך והדרך על בניהם".
כשאדם
מכריע חברו לכף זכות – הוא פועל שיהיה כך
לקוטי מוהר"ן רפ"ב
דַּע, כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם
לְכַף זְכוּת, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ
וְלִמְצֹא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע, וְעַל
יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל־יְדֵי־זֶה
מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה.
וְזֶה בְּחִינַת (תהלים לז): וְעוֹד מְעַט
וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ; הַיְנוּ שֶׁהַפָּסוּק
מַזְהִיר לָדוּן אֶת הַכֹּל לְכַף זְכוּת, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁאַתָּה רוֹאֶה
שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, אַף־עַל־פִּי־כֵן צָרִיךְ אַתָּה לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ
לִמְצֹא בּוֹ מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע. וְזֶהוּ:
וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע – שֶׁצָּרִיךְ
אַתָּה לְבַקֵּשׁ בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲדַיִן, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ
רָשָׁע, כִּי אַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא רָשָׁע, אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁאֵין בּוֹ מְעַט
טוֹב עֲדַיִן, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָשָׂה אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב
מִיָּמָיו, וְעַל־יְדֵי־זֶה שֶׁאַתָּה מוֹצֵא בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם
אֵינוֹ רָשָׁע, וְאַתָּה דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל־יְדֵי־זֶה אַתָּה מַעֲלֶה
אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת, עַד שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה עַל־יְדֵי־זֶה.
וְזֶהוּ: וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע –
עַל־יְדֵי שֶׁמּוֹצֵא בְּהָרָשָׁע עוֹד מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע,
עַל־יְדֵי־זֶה:
וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ
– הַיְנוּ כְּשֶׁתִּתְבּוֹנֵן וְתִסְתַּכֵּל עַל מְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ,
וְאֵינֶנּוּ שָׁם עַל מְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן, כִּי עַל־יְדֵי שֶׁמּוֹצְאִין בּוֹ
עוֹד מְעַט טוֹב, אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה, וְדָנִין אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת,
עַל־יְדֵי־זֶה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת.
וְזֶהוּ: וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ
וְאֵינֶנּוּ כַּנַּ"ל, וְהָבֵן:
אדם צריך לדון גם את עצמו לכף זכות
לקוטי מוהר"ן רפ"ב
וְכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לִמְצֹא גַּם
בְּעַצְמוֹ. כִּי זֶה יָדוּעַ, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִזָּהֵר מְאֹד לִהְיוֹת
בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת מְאֹד מְאֹד (כַּמְבֹאָר אֶצְלֵנוּ
כַּמָּה פְּעָמִים), וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ
וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים, וְרוֹצֶה הַבַּעַל
דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם,
אַף־עַל־פִּי־כֵן אָסוּר לוֹ לִפֹּל מִזֶּה, רַק צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא
בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָשָׂה מִיָּמָיו
אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב, וְאַף שֶׁכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל
בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב, הוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּצָעִים
וְאֵין בּוֹ מְתֹם, הַיְנוּ שֶׁרוֹאֶה שֶׁגַּם הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר
שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת, הוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּנִיּוֹת
וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּפְגָמִים הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא
יִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵיזֶה מְעַט טוֹב,
כִּי עַל כָּל פָּנִים אֵיךְ שֶׁהוּא, עַל־כָּל־פָּנִים הָיָה אֵיזֶה נְקֻדָּה
טוֹבָה בְּהַמִּצְוָה וְהַדָּבָר טוֹב שֶׁעָשָׂה, כִּי צָרִיךְ הָאָדָם לְחַפֵּשׂ
וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת
עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה כַּנַּ"ל, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ
וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב, עַל־יְדֵי־זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת
מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, בִּבְחִינוֹת: וְעוֹד
מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ, כַּנַּ"ל.
הַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁצְּרִיכִין לָדוּן
אֲחֵרִים לְכַף זְכוּת, אֲפִלּוּ אֶת הָרְשָׁעִים, וְלִמְצֹא בָּהֶם אֵיזֶה
נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת, וְעַל־יְדֵי־זֶה מוֹצִיאִין אוֹתָם בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה
לְכַף זְכוּת, בִּבְחִינַת: וְעוֹד מְעַט וְכוּ' וְהִתְבּוֹנַנְתָּ וְכוּ'
כַּנַּ"ל, כְּמוֹ כֵן הוּא אֵצֶל הָאָדָם בְּעַצְמוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לָדוּן אֶת
עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת, וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עֲדַיִן,
כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִפֹּל לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, רַק
אַדְּרַבָּא יְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ, וִישַׂמַּח אֶת נַפְשׁוֹ בִּמְעַט הַטּוֹב
שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת מִיָּמָיו אֵיזֶה
מִצְוָה אוֹ אֵיזֶה דָּבָר טוֹב,
וּכְמוֹ כֵן צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ עוֹד,
לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ עוֹד אֵיזֶה דָּבָר טוֹב, וְאַף שֶׁגַּם אוֹתוֹ הַדָּבָר
הַטּוֹב הוּא גַּם־כֵּן מְעֹרָב בִּפְסֹלֶת הַרְבֵּה, עִם כָּל זֶה יוֹצִיא
מִשָּׁם גַּם־כֵּן אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה. וְכֵן יְחַפֵּשׂ וִילַקֵּט עוֹד
הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת.
כל יהודי ראוי שיקרע לפניו הים
שפת אמת
ישראל גדולים ממלאכים
תנדבא"ז
פכ"ה פס' ד
תנדבא"ר כה - בשכר האמונה נגאלו ובזכותה עתידין להגאל
וכן למדנו מאבותינו הראשונים שבתחלת מעשיהם היה להם יראה מלפני הקב"ה שנאמר (שמות י״ד:ל״א) וייראו העם את ה' וגו' הא למדת שבשכר היראה שיראו אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב מן הקב"ה ובשכר האמונה שהאמינו ישראל בהקב"ה כשהיו במצרים נגאלו ממצרים ונקרע להם את הים וכן יהיה לעתיד שיבא הקב"ה ויפדה את ישראל מבין העכו"ם ויביא להם ימות בן דוד וימות גאולתנו שנא' (מיכה ד׳:י׳) חולי ונוחי בת ציון כיולדה וגו' ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף אויביך וכל עונותיהן של ישראל מניחין אותן בבל ועולים כשהם טהורים לארץ ישראל שנאמר (זכריה ה׳:ט׳) ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות וגו' ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים ואומר אל המלאך הדובר בי אנה המה מוליכות את האיפה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער והוכן והוניחה שם וגו' ולמה נקרא שמה שנער שמנערת כל העונות מעליה
לקוטי
הלכות נפילת אפיים ד, ט
אפילו
אין בהם זכות אלא ק"ש מנצחים
סוטה מב
"וְאָמַר אֲלֵיהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״. מַאי שְׁנָא
״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן
יוֹחַי, אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אֲפִילּוּ לֹא
קִיַּימְתֶּם אֶלָּא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית — אִי אַתֶּם
נִמְסָרִין בְּיָדָם.
זכותם
שלא פנו לדת אחרת
ישעיה
סד, ח ברד"ק
סגולתם
של ישראל שאפילו אם פושעים וחוטאים סופם לשוב בתשובה
ישעיה מח ט ברד"ק
בגלל שהדור
גדול ולא מכיר בזה הוא חוטא
אורות
ישראל פ"ג ב'
בדור
האחרון מתרשם החותם של כל הדעות שבכל הדורות שעברו, ומה שנאמר בדבור מתחתמת בו
התמצית שלהם. על כן גם התכונות הטבעיות, היוצאות מכל עניני האמונה, מתרשמות בלב כל
הדבק בכנסת ישראל ורוצה בתשועתה. ואפילו התוך הפנימי שבכל המצות, המעשיות
והאמוניות, מרושם הוא בהקישור לכנסת ישראל ובחפץ ישועתה. אלא שההכרה של המקור
המחיה את כנסת ישראל מביאה אל כל המצות ואל כל האמונות. אבל מ״מ כל המקושר לחפץ
ישועה לכללות ישראל בארץ־ישראל, — שמבלעדי ארץ־ישראל א״א לישועה כללית שתבא, — הרי
הוא מקושר בגניזה לכל התמצית של כל האמונות וכל המצות כולן. ולהדור בכללו ראוי
שיומחלו לו כל עונותיו׳ שנעשים מחסרון הכרה במה שהוא עצמו מדובק וקשור בכל לב.
וע״ז נאמר בימים ההם ובעת ההיא נאם ד׳ יבוקש עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא
תמצאנה, כי אסלח לאשר אשאיר. והמופת הגדול שדורנו הוא המיועד לתעודה זאת, הוא מה
שנמצאים בו כאלה שרעיון זה נחתם במעמקי נשמתם, ומוצאים בו קדושה עליונה ודבקות
אמתית בדי צור כל העולמים אלהי ישראל ב״ה.
לא להתרשם משום דבר וללמד זכות בכל מקרה
אורות ישראל פרק ד פס' ד
כל מה שבא בדברי תורה שבכתב ושבע״פ, שיוכל
לרפות קצת את האהבה של ישראל, אפילו ביחש לרשעים היותר מוחלטים, הם נסיונות
ובירורים לאדם איך שיעלה על מדרגה עליונה של אהבת השי״ת. עד שימצא לו דרך בין
הסתירות כולן, ואהבת ישראל ואהבת הבריות תשאר בלבבו חיה וקימת בלא שום גרעון
ופקפוק בעולם.
לימוד זכות הוא הדרך של התשובה כיום
מעייני הישועה לרב חרל''פ פרק ע"א
החילוניים כיום שיכורים מהמצוות הכלליות
ולכן אין כל כך מקום לחייבם
שם פרק ס"ט
הכופרים בעקבתא דמשיחא נחשבים אנוסים
שם פרק כ"ג
אין קטגוריה למעלה בגלל כל מה שעברנו ולכן
יש למטה לכן צריך אהבה בלי מצרים
שם פרק ט"ז
