בטוח שאצליח! - האומנם?

[עיון בדברי חובות הלבבות פרק א' משער הביטחון]

פתיחה

פעמים שכשלומדים ספרי 'אמונה' אנו נופלים ללימוד 'מחשבת ישראל'. ניתן ללמוד ספר הכוזרי או שמונה פרקים לרמב"ם למשל בשני אופנים שונים, כלימוד אמונה או כלימוד מחשבה. ההבדל המרכזי הוא החיבור של הלב אל תוכן הלימוד. שאלה מרכזית שעל האדם לשאול את עצמו תוך כדי לימוד או לאחר סגירת הספר[1] היא היכן הלימוד פוגש את עבודת ה' שלי. מה ההתחזקות או התובנה שלי מתוך הלימוד.

ישנן סוגיות שבהן קל יחסית לראות את עבודת ה' העולה מהן, אחת מהן היא סוגיית הביטחון בה'. לקמן נסקור ונדון בסוגיה אמונית שצפה מדברי רבינו בחיי עת למדנו בתכנית האמונה הישיבתית את פרק א' משער הביטחון.

שער הביטחון עצמו הוא אחד מהקטעים הנלמדים ביותר בספרי המוסר. רבים מגדולי ישראל המליצו על לימודו כמה פעמים והוא גם נדפס בנפרד מהספר בכמה מהדורות.

הצגת הסוגיה

שאלה נכבדת ובסיסית בעבודת ה' היא מה הגדר של ביטחון בה'. ננסה לתאר לעצמנו את הסיטואציה- יוסף למד כל הלילה למבחן חשוב. בבוקר נכנסה דאגה בליבו שמא לא יעבור. יוסף שמע רק לפני שבוע שיעור מחזק במיוחד בעניין מידת הביטחון בה' ולכן הוא יושב ומרגיע את הלחץ שלו באמירות של ביטחון: 'ודאי אצליח הלוא ה' איתי!' וכדומה, אלא שלפתע עולה בליבו הרהור – מי אמר שעניין הביטחון כאן הוא לבטוח שאצליח במבחן. אולי עלי לבטוח שמה שיקרה הוא לטובתי ושאם אכשל זה מה שה' רוצה?

ספר אמונה ובטחון

החזון אי"ש נודע בייחוד בלמדנותו המיוחדת ופסיקותיו החשובות. אך בעולם נתפרסמו בשמו גם דברי מוסר ישרים ומתוקים הן באגרותיו והן בספרו קטן הכמות ורב האיכות אמונה וביטחון.   
כה דברי החזון אי"ש בספרו[2]:

 'טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון. שם בטחון המשמש למידה מהוללה ועיקרית בפי החסידים נסתובבה במושג חובה להאמין – בכל מקרה שפוגש האדם ועמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע ושני דרכים בעתיד אחת טובה ולא שניה – כי בטח יהיה הטוב ואם מסתפק וחושש על היפוך 'הטוב הוא מחוסר ביטחון. ואין הוראה זו בביטחון נכונה שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע כי מי יודע משפטי ה' וגמולותיו ית'. אבל עניין הביטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם...'

מדברי החזון אי"ש עולה תמונה ברורה יחסית. אין מקום להאמין שדווקא טוב יקרה לאדם אלא גדר הביטחון הוא האמונה כי הכול משמיים. בדבריו כאן החזו"א אפילו לא עוסק באמונה שמה שעושה ה' הכל לטובה, אלא בעצם האמונה שה' משגיח על הקורות את האדם. החזו"א אף אומר במפורש שהמחשבה כי יגיע דווקא טוב לאדם היא טעות ישנה שקנתה שביתה בלבבות.

בהמשך דבריו החזו"א מדייק עוד יותר –

וכאשר האדם נפגש במקרה אשר לפי הנוהג שבעולם צפויה אליו סכנה מדרכי הטבע... ולהשרות בקרבו את האמת הידועה אין כאן לפניו שום פגע רע מיד המקרה רק הכול מאיתו ית' בין לטוב בין למוטב ואשר שורש אמונתו מפיגה פחדתו ונותנת לו אומץ להאמין באפשרות ההצלה ושאין לפניו נטייה לרעה יותר מנטייה לטובה עניין זה יקראהו מידת הביטחון.

כאן מבואר שגדר הביטחון הוא להאמין שאין נטייה לרעה או לטובה מצד עצם המציאות אלא הכול ביד ה' גם כשהמצב נראה קשה. אך שוב במוצהר אין כאן שום זכר למחשבה שה' דווקא יוציא אותי מחשיכה לאורה.

דברים מעין אלו כתב רבינו בחיי[3] בספר כד הקמח.

ומעניין הביטחון שלא יתערב שום ספק בבטחונו, ואף אם ימצאוהו רעות רבות וצרות יתאמץ בעבודת הי"ת ויבטח בו באמת כי שכרו כפול ומכופל וכי הי"ת יבחר לו הטוב, וכי אין הבחירה ביד עצמו כי לפעמים הוא חושב שבחירתו טובה ותהי להיפך ולכך יש לאדם למסור כל ענייניו אל בחירתו העליונה כי הוא יבחר ולא אנחנו.

בדברי כד הקמח מתבארת נקודה נוספת - הבחירה האמתית שייכת לגדר היכולת. לאדם אין בחירה אם לעוף פשוט כי אין לו יכולת לעוף. מכיוון שבעל היכולת האמתי הוא הקב"ה לכן בחירותיו הן החופשיות והאמתיות. לכן קובע הרב - האדם משתדל לעשות אך הקב"ה קובע את התוצאות ובזה אפשר וצריך להיות בטוח.

אך האם לפי כד הקמח ניתן להיות בטוח שיקרה הטוב הנראה והנגלה בדווקא, אם ננסה לדלות מדבריו כאן לא נוכל לגלות. אך הוא גם מביא מדברי רבינו יונה[4] -

עניין הביטחון בה' ית' הוא שידע האדם עם לבבו כי הכול בידי שמיים... ואין לו מעצור להושיע ברב או במעט וגם כי צרה קרובה אליו ישועת ה' קרובה לבוא כי כל יכול ולא יבצר ממנו מזימה גם כי יראה החרב על צווארו אין ראוי לו שתהיה ההצלה נמנעת מליבו.     

אף שבהמשך עוד נחזור לדברי רבינו יונה, מדברים אלו משמע לכאורה כדברי החזו"א. עיקר הביטחון הוא בכך שהי''ת יכול לעשות כרצונו ואין לפניו מעצור מלהושיע ולכן לא תהיה ההצלה נמנעת מליבו, אך אין כאן כלל איזכור לכך שוודאי ה' יושיע.

ואם ישאל השואל על דברי רבינו יונה, כד הקמח והחזו"א - 'הלוא זוהי בדיוק האמונה בהשגחה פרטית ומה השייכות למושג 'ביטחון' וכי אלו מילים נרדפות?' על זאת עונה החזו"א בפסקה הבאה[5] שאכן האמונה והביטחון הם דבר אחד, האמונה היא המבט הכללי והביטחון הוא מעין פעולת האמונה, המימד המעשי שלה, מבטו הפרטי של המאמין על עצמו ועל הקורה אותו.

שיטת חובות הלבבות  

אלא שבלימודנו בספר חובות הלבבות מצאנו דברים שונים במקצת. בתחילת שער הביטחון כותב רבינו בחיי כך[6]:

אך מהות הביטחון היא מנוחת נפש הבוטח ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו שיעשה הטוב והנכון לו בעניין אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו במה שמפיק טובתו.

בדברי רבינו בחיי ישנם שני שלבים. השלב הראשון הוא גדר שניתן להסביר אותו בדומה לדבריו החזו"א – 'שיעשה הטוב והנכון לו'. כל אדם יודה שאיננו יודע מה בדיוק הוא 'טוב' עבורו. ולכן ניתן לומר שהביטחון הוא שיעשה ה' את מה שהוא יודע שהוא הטוב עבורי. אלא שמיד בהמשך הדברים רבינו בחיי עובר לשלב הבא -   

אבל העיקר אשר בעבורו יהיה הביטחון מן הבוטח ואם יפקד לא ימצא הביטחון הוא שיהיה לבו בטוח במי שיבטח בו שיקים מה שאמר ויעשה מה שערב ויחשב עליו הטוב במה שלא התנה לו ולא ערב עשוהו שיעשהו נדבה וחסד.

כאן הרב כבר מפרש דבריו, לא רק במה שה' הבטיח לו האדם יבטח אלא גם בטוב מעבר לכך. ואם ישאל השואל והרי אולי לא מגיע לאדם על פי מעשיו ומצבו טוב זה. בדברי רבינו בחיי כבר טמונה תשובה מסוימת - האדם בוטח בטוב ה' 'שיעשהו נדבה וחסד'.

אם כן, יוצא דבר מעניין. ה'טעות' אותה מכוון לתקן החזו"א מופיעה כהגדרת הביטחון בחובות הלבבות.

טראכט גוט וועט זיין גוט!

כותרת פרק זה איננה טעות כתיב. זהו משפט ביידיש שאומר בפשטות 'תחשוב טוב יהיה טוב'. המשפט הזה הוא משפט ידוע בחסידות חב"ד עוד מימי האדמו"ר השלישי שלה בעל הצמח צדק. הרבי מנחם מנדל מליובאוויטש ,האדמו"ר האחרון של חב"ד, דיבר ארוכות בנושא וכדרכו ביסס אותו מכמה מקורות[7]. המקור הראשי עליו הוא מבסס את דבריו הוא דברי רבינו בחיי בשער הביטחון.

נראה כי יסוד מחלוקתם הוא האם עניין הביטחון הוא פרט של מצוות האמונה הכללית או שמא הוא עניין בפני עצמו. לדעת החזו"א שהובאה לעיל זהו פרט הנובע מעניין האמונה וכן דברי כד הקמח. ואילו לדעת הרבי הוא עניין בפני עצמו שכן אם היה פרט מפרטי האמונה אין צורך לצוות עליו בייחוד[8]. אם זהו אכן יסוד המחלוקת, הרי שמצינו ראשונים שכתבו בהדיא שהביטחון הוא פעולת האמונה.

הרבי שואל את השאלה המתבקשת ביותר על שיטתו– שמא לאדם לא מגיעה ישועה ע"פ מעשיו - ועונה בצורה מקורית, שעניין הביטחון איננו מפקיע את האדם מעבודה ומשכר ועונש חס ושלום. עצם הביטחון שבוטח האדם בכל ליבו בה', מספיק בכדי לפעול שהאדם יהיה ראוי לישועה[9]. אין כאן בריחה מעבודה כי אם עבודה נפשית ויגיעה לסמוך באמת רק על הקב"ה. הרבי מביא כמה מקורות לדבר [ומציין שיש עוד[10]] –

מדרש ילקוט שמעוני ישעיה[11] -

יש ביניהם ירא שמיים וכו' בטחו שמי והוא עומד לכם וכו' שכל מי שבוטח בשמי אני מצילו.

ספר העיקרים[12] -

אף אם אינו ראוי מצד עצמו מדרך הביטחון להמשיך חסד חינם על הבוטחים בהשם.

ומהר"ל נתיבות עולם[13] –

כמה גדול מדת הביטחון שבוטחים בו ית' בכל לב עד שכל הדברים נעשים לו לטובה וכו'.

יישוב דברי הספר אמונה ובטחון

בדברי הרב בעל אמונה ובטחון היה במשמע שאדם שמקבל הבטחה מנביא וכל שכן הנביא עצמו, אכן צריך לבטוח בה' שיעשה הטוב הנראה והנגלה. בסוף הפרק הרב משייך זאת גם לאנשים רגילים במקרים יוצאי דופן.

יש עוד ממידת הביטחון, כי על הבוטח שורה רוח קודש ומתלווה עמו רוח עוז המבשרו כי אמנם יעזרהו ה' וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום אם תחנה עלי מחנה לא יירא ליבי וזה עניין מתחלף לפי מעלת הבוטח ורוב קודשו.

  בסוף דבריו החזון אי"ש מניח לפתחנו פתרון אפשרי. העניין עליו דובר אינו אחיד, חד וחלק, אלא משתנה באופן אינדיבידואלי.

אולי את דברי חובות הלבבות וסייעתו ניתן יהיה להסביר באופן הזה. רבינו בחיי שהיה דיין בספרד בתקופת הראשונים דיבר לאנשים מופלגים ביראת שמיים, להם מתאים היה לנקוט בעמדה שכזו. אבל אנחנו ,לפי ערכנו, צריכים לאמץ השקפה אחרת בביטחון.

השקפה כזו עולה גם מדברי המסילת ישרים בפרק י' לגבי דוד המלך –

ואמרו זכרונם לברכה (פתיחתא דאיכה רבה ל) שדוד היה נזהר ומנקה עצמו נקיון גמור מכל אלה, ועל כן היה הולך למלחמה בבטחון חזק, והיה שואל (תהלים יח, לח) ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם, מה שלא שאלו יהושפט אסא וחזקיה לפי שלא היו מנוקים כל כך. והוא מה שאמר הוא עצמו בתוך דבריו (שם יח, כא) יגמלני ה' כצדקי כבור ידי ישיב לי.

 אך אם כן, יש להבין במה חולק הרבי. הרבי עצמו עונה על כך בין דבריו ואומר שמכיוון שעניין הביטחון הוא כדברי רבינו בחיי בחובות הלבבות מנוחת הנפש מתוך אמונה בהצלתו דבר שאפשרי לכאורה לפי ביאור זה רק לצדיקים, א"כ כיצד כל ישראל יקיימו את עניין הביטחון ולכן הרבי סובר שיסוד הביטחון אחר כנ"ל. נראה אם כן שהרבי כלל איננו מניח שישנה שיטה אחרת בגדר הביטחון. מכל מקום יישוב שכזה לספר אמונה וביטחון יהיה יישוב מספק לדעת הראשונים מהם נראה אחרת.

שיטת רבינו יונה

לעיל מצאנו שאת דברי החזון אי"ש ניתן לסמוך על דברי רבינו יונה שהובאו בספר כד הקמח. אלא שלמרבה ההפתעה, בין המקורות עליהם הרבי מבסס את דבריו בספר שערי אמונה, אנו מוצאים שוב את רבינו יונה[14].

כי תצא למלחמה על אויבך... לא תירא מהם שאם יראה האדם כי צרה קרובה תהיה ישועת ה' בלבבו ויבטח עליה.

נראה כי על מנת להבין את הסתירה שבין שני הכתובים עלינו להביא מקור שלישי שיכריע ביניהם. בביאור רבינו יונה למשלי[15] כתוב כך –

וידע באמת כי הא רב להושיע מכל צרה וישועתו כהרף עין ועל כן יקווה לישועתו גם אם החרב מונח על צוואר האדם... והיא תוחלת אצולה מן הביטחון... ולא ישים ליבו לפחד המכה ויוסיף יראה לשם ותקווה ותוחלת אליו... כי הנה התקווה קשורה עם היראה בהכרח ואל תבהלו מקרבת הצרה. והמדע מחשבת ההצלה כי הנה ידע כי השי"ת רב להושיע אחרי שהצרה קרובה ומוכנת כמו לפני הצרה. וכפי גדולת התקווה ואומץ הלב בתוחלת תגדל מעלת הנפש.

אם כן, מדברי רבינו יונה עולה שיטה ממוצעת. מחד – התקווה היא אצולה מן הביטחון ואיננה הביטחון עצמו, כהחזו"א. מאידך בדברי רבינו יונה עידוד לתקווה שהיא תולדת הביטחון, ואדרבה ה'סרגל' הפוך – לא ע"פ גודל הנפש כך בטחונה אלא ע"פ גודל הביטחון כך גדלה המעלה הנפשית. וכאן התייחסות לביטחון כעבודה בדרכו של הרבי.

אלא שיותר נראה שקרובה שיטת רבינו יונה אל שיטת הרבי כמדרגת ביטחון עליונה יותר, שכן רבינו יונה אף ממשיך ואומר –

עוד יחייב עניין הביטחון לבטוח באמת על רחמי השם ית' כי רבים רחמיו ועל רוב חסדיו... והתקווה אצולה מן הביטחון הזה – כי גם בהיות עוונותיו רבים ועצומים יקווה אל רחמי השי"ת... וכן אם גברו עליו צרות ונכנע מפניהם, יבטח על רחמי השם כי ירחם עליו מפני צרותיו ומפני הכנעתו ומפני תקוותו אל השם... ודע כי התוחלת האצולה מן הביטחון הזה יחזק התוחלת עד כי כאשר תקרב הצרה ויירא מעוונותיו לא יהיה שקול הפחד עם התקווה אך תחזק התקווה ממנו כי חסדי השי"ת יתרים על כל עוון ומרחם על כל הנכנע ומבקש רחמיו... ודע כי זאת המדרגה גדולה עליונה בביטחון ונזכיר סוד הדבר שנאמר קיויתי ה' קוותה נפשי – פירוש: הנפש המתאווה קיבלה הביטחון.

ואם כן העולה בידינו מכאן הוא כי בשיטת רבינו יונה ישנו ממד בסיסי ובו מדובר כמו שכתב החזו"א וממד עליון יותר הנדרש מכל אדם. בממד זה הביטחון הראוי הוא הביטחון עליו דיבר הרבי, בטוב הנראה והנגלה אף אם איננו ראוי על פי מעשיו.

לסיכום

למדנו כי ישנה מחלוקת ראשונים בגדר הביטחון וביחס בינו למצוות האמונה הכללית בהשגחת ה'. מחלוקת ראשונים זו משתלשלת עד מחלוקת בין שניים מגדולי ישראל בדור הקודם הלוא הם הרבי מליובאויטש והחזון אי"ש. שיטת רבינו בחיי בעל חובות הלבבות וסייעתו בעניין הביטחון בה' תואמת לשיטת הרבי מליובאויטש ואילו שיטת רבנו בחיי בעל כד הקמח וסייעתו תואמת לשיטת החזו"א. השתדלנו ליישב את שיטת החזו"א עם שיטת רבינו בחיי בעל חובות הלבבות. לבסוף הראנו כי רבינו יונה בביאורו לספר משלי מבטא גישה כוללת בדבריו על שתי מעלות הביטחון אם כי למעשה נראה ששיטת הרבי מליובאויטש מקבלת משקל כבד יותר בדבריו.

ולעניין השאלה שהצגנו בכותרת המאמר – האם בטוח שאצליח? – ובכן, תלוי עד כמה אתה בטוח...

---

[1] כדברי הרמב"ן לבנו באגרת המפורסמת.

[2] ריש פרק ב'. ועיין גם בעולת ראיה על פסוקי דזמרה ואני בחסדך בטחתי.

[3] להעיר שזה איננו רבינו בחיי אבן פקודה הדיין שכתב את ספר חובות הלבבות, אלא רבינו בחיי בן אשר שכתב את הפירוש הידוע על התורה.

[4] לפנינו בביאור רבינו יונה למשלי ג', כ"ו.

[5] שם פס' ב'. וכ"כ רבינו בחיי בכד הקמח בשם רבינו יונה.

[6] פרק א' עמ' שי"ט – כ' במהדורה עם פירוש לב טוב, ועיין גם עמ' שכ"ב שם.

[7] סיכום מסודר של הנושא מלוקט משיחות הרבי נדפס בספר שערי אמונה בערך ביטחון בה'.

[8] ובלשונו – חובת הביטחון שנצטווינו עליה אינה רק פרט [ותוצאה בדרך ממילא] מהאמונה שהכל בידי שמיים ושהקב"ה הוא רחום וחנון דאין צורך בחיוב מיוחד על זה. אלא חובה זו היא עבודה בפני עצמה, שמהותה וגדרה – שהאדם יסמוך וישען על הקב"ה עד שישליך כל גורלו ביד ה'... ולכן מובן שבטחון זה בהקב"ה הוא באופן שאין המצב הטבעי משנה כלל, וגם אם על פי דרכי הטבע נמנע שיינצל הרי הוא סומך על הקב"ה שאינו מוגבל בחוקי הטבע ח"ו.

[9] הערה חשובה בדברי הרבי עצמו היא שכל זה איננו עומד במקום עשיית כל ההשתדלות הטבעית האפשרית בעניין, אלא בנוסף. מן הראוי לקבוע מאמר מיוחד על מקום ההשתדלות הטבעית מול הביטחון. סיכום מקיף בדבר עשה הרב עודד וולנסקי שליט"א בריש ספר אבן ישראל חלק ג'.

[10] יש לציין כי הרבי מציין גם למקור דומה בספר כד הקמח ובו מבואר כי חלק משכר הביטחון בה' הוא עצם הישועה. אך ביאורו יהיה בפשטות שעצם הביטחון הוא האמונה שיש ביד ה' להושיעו בכל מצב ועניין זה של הבאת הישועה בפועל היא תוצאה אפשרית ומתבקשת של הדבר אך אין זה עצם הביטחון. וכן משמע למעיין במהר"ל לקראת סוף נתיב הביטחון. וכן עיין ברמב"ן ספר האמונה והבטחון פרק א', ושערי הלשם חלק א' סי י"א. כמו כן עיין בשיטת רבינו יונה לקמן. 

[11] רמז תע"ג.

[12] מאמר ד' סוף פרק מ"ז.

[13] סוף נתיב הביטחון. ועיין בהערה 9.

[14] שערי תשובה שער ג' אות ל"ב.

[15] הנ"ל הערה 4.