לא מאותו המסטינג

יש לי אחיין שקצת 'ראה עולם'. באחד ממסעותיו טייל יחד עם חבר שאינו יהודי. בצהריים התיישבו שניהם לאכול. מתוך התעניינות שאל אחייני את חברו מה יש לו בסנדויץ'. החבר אמר כמסיח לפי תומו שהוא לא יודע. ואז לאחייני ירד אסימון חשוב – יהודי תמיד מודע למה שהוא אוכל. התורה עוסקת במצוות רבות במה מזין את מערכת הגוף נפש שלנו. לי ירד אסימון נוסף שאליו נתייחס בסוף.

בפרשת שמיני ישנה התייחסות רבה לאיסורי מאכלות, הבה נעמיק בהם ובטעמיהם השונים.

הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג' פרק מ"ח כתב שטעם מאכלות אסורים הוא מפני שהקב"ה רצה להפריש אותנו ממאכלות המזיקות לבריאות, וכך כתב החנוך במצוה ע"ג והסביר זאת, מפני ש"הגוף צוות לנפש", שע"י הגוף הנשמה עושה מצוות, ולכן התורה מצווה אותנו בענין האוכל, כדי שנהיה בריאים ונוכל לקיים מצוות התורה.

בשני מקומות מפרש הרמב"ן את שיטתו בטעם אסור מאכלות האסורות. על הפסוק בספר שמות ''ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו", כתב הרמב"ן "ועתה כשבא להתחיל באיסור המאכל פתח ואמר ואנשי קדש תהיון לי, שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו, ואין האסורין במאכלים רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש''. וכן כתב הרמב"ן (ויקרא פרק יא פסוק יג): "והנה טעם האיסור בעופות, מפני אכזריות תולדותם, והבהמות יתכן שיהיו כן, מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס, והשאר כולם יטרופו". זאת אומרת שאכילת מאכלות אסורות מולידה בנפש תכונות שליליות.

אם כן מצינו שניים מגדולי הדורות שהטעימו לנו טעמים שמשלימים אחד את השני, איסורי מאכלות הם למען הגוף ולמען הנשמה. התורה נותנת לנו מעין דיאטה שמתאימה לעובדי ה'.

שיטה שלישית מפתיעה ביותר היא דעת העקדת יצחק. לדידו אין באיסורי המאכלות סיבה טבעית לאוסרם, לא גופנית ולא נפשית, אלא שהקב"ה רצה "שיחיה האדם חיי הזהירות והפרישות וקבלת עול מלכות שמים, בצמצם עצמו בהרבה דברים שנפשו מתאוה להם".

אך מצאנו בכתבי הרב בן אמוזג והראי"ה קוק כיוון נוסף שמתאים לדברי חז"ל.  מובא בילקוט שמעוני תורה פרשת קדושים (רמז תרכו) "אמר רבי אלעזר בן עזריה מנין שלא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר אי אפשי ללבוש כלאים אי אפשי לבא על הערוה אלא אפשי אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, נמצא הפורש מן העבירה מקבל עליו עול מלכות שמים". האיסורים על מאכלים מסוימים מבדילים אותנו מן הגויים ומייחדים אותנו לשמיים. כמובן, ביהדות ההבדלה היא לא טובה מצד עצמה. ההיבדלות מן הגויים נועדה לשם האוניברסליות, על מנת להשפיע על כל העולם טובה וברכה עלינו לדעת להתייחד בדרכנו ולהתעלות בה.

זהו האסימון הנוסף – אפשר להיות חבר של הגוי, אך על מנת שלא נשכח את תפקידנו לעולם לא נאכל מאותו המסטינג.

מה עדיף - לכבוש את היצר או כלל לא להתאוות לעבירה?

[שמונה פרקים פרק שישי] 7

מתוקף תפקידם כנספחים מסחריים במשרד החוץ ביקרו אמיר ונועם יחדיו בשוק האיכרים ביפן. היו שם מראות וצלילים מגוונים מאוד וההנאה והסקרנות הרקיעו שחקים. אך כשהגיעו החברים לדוכן שבו מוכרים נחשים למאכל ניטש ביניהם ויכוח. אמיר אמר שרק המראה הזה של נחש מבושל מבחיל אותו, וקל וחומר שהוא לא יכול לחשוב על להכניס דבר כזה לפה. כל זאת, אפילו לו הייתה התורה מתירה לאכול שרצים. ואילו נועם טען לעומתו שהוא לא חושב שיש הבדל עקרוני בין בשר נחש או חזיר לבשר כבש, ולו הייתה התורה מתירה - כנראה שהיה אוכל. אדרבה, הוסיף נועם, 'אני שמח שבכל פעם אני כובש את היצר מחדש ואקבל על זה שכר משמיים'. אמיר ונועם המשיכו להתווכח על הרעיון במשך כל המסע המשותף וכשהגיעו לארץ ניגשו לשאול את הרב משה מי מבין השניים צודק.
ניכר היה שהרב משה נהנה מן השאלה ויותר מכך מהעיסוק של תלמידיו בדברי התורה גם בהיותם על אדמה טמאה. הרב ניגש אל ארון הספרים הגדול והוציא ממנו ספר מאובק של פירוש המשניות לרמב"ם. הרב משה פתח את הספר בהקדמה למסכת אבות [פרק שישי משמונה פרקים לרמב"ם] וסביב שולחן ערוך מגדנות מעשי ידי הרבנית, הסביר את העניין ברוחב.

לכאורה מצאנו מקורות לכאן ולכאן. מחד, כולנו מכירים את מאמר המדרש - 'אל תאמר אי אפשי [לא יכול] בבשר חזיר אלא אפשי ואפשי והתורה אסרתו' כדברי נועם. ומאידך אמר החכם מכל אדם בספר משלי 'נפש רשע איותה רע', ופירושו – מי שמתאווה לרע ואפילו לא עושה אותו בפועל זה אומר שנפש רשע לו. והדברים מתאימים כמובן לדברי אמיר.

הרמב"ם מיישב בכך שיש לחלק בין סוגי המצוות. ישנן שתי סוגי מצוות – שמעיות ושכליות.
המצוות השמעיות הן מצוות שבהן הטעם לא ברור בהסתכלות ראשונה. אין הכוונה שאין טעם כלל אלא שהטעם לא מספיק ברור בהשקפה שטחית ומהירה. מצוות שכאלה הן איסור אכילת חזיר או מצוות הנחת תפילין. מצוות אלו מתקיימות על ידינו בשמחה אך לולא שהתורה ציותה עליהן לא היינו מעלים על דעתנו לקיימן לכאורה. ממקורות רבים אחרים נראה שניתן לקרוא לסוג זה של מצוות – 'חוקים'.
הסוג השני של המצוות  נקרא המצוות השכליות. אלו המצוות שבהן הטעם מובן לכל כדוגמת איסור רציחה או גניבה, או המצווה לעשות חסד עם האחר. במקומות אחרים מוזכר גם השם 'משפטים' ביחס לסוג הזה של המצוות.

משהיה נראה כי הן אמיר והן נועם מבינים את חלוקת המצוות לחוקים ומשפטים באופן הנכון יכול היה הרב משה להגיע אל התשובה.

כשמדובר בחוקי התורה, הדרך הנכונה איננה לרמות את עצמנו אלא עד שנלמד את טעמן יש לומר כדברי נועם – אין לנו בעיה עקרונית לעשות מעשה מסוים אלא שהתורה אסרה זאת ואנו מרכינים ראש ומקשיבים ביראה לדבריה. מכיוון שהרע כאן איננו גלוי לאדם אין שום בעיה לרצות בו והעיקר הוא שלא לעשותו בפועל.
לא כן הדבר במצוות השכליות. אדם שאומר שחבל שעליו לפרנס עניים והוא עושה זאת רק משום שה' ציווה מחטיא את עיקר העניין. התיקון של הנפש הוא חלק עיקרי מהמכוון של התורה. התורה רוצה שתהיה אדם אוהב ובעל חסד, ולא רובוט של מצוות. ואם כן במשפטי התורה יש להעדיף את גישתו של אמיר.  
 

אמיר ונועם יצאו מבית הרב כשהם מדושני עונג מהמגדנות של הרבנית ועוד יותר מכך מדברי התורה המתוקים שלמדו מהרב. אכן משפטי ה' אמת - צדקו יחדיו.